בני הליקנאנטאי, תעשיית הליתיום וערעור עולם

כתב: גילי חסקין ; 09-05-2026

ראו קודם: הליקנאנטאי אנשי אטקמה . ראו גם: מצגת על הליקנאנטאי ; לאלבום תמונות מטיול למדבר אטקמה ב-2019

על מה שנקרא "מהפכה ירוקה" ועל מה שהיא הורסת

בשנת 2021 קנה אדם בברלין רכב חשמלי. הוא שילם פרמיה על המחיר, כי רצה לעשות את הדבר הנכון. הוא ידע שהסוללה שמניעה את מנועו מכילה ליתיום, אך לא ידע — ואולי לא שאל — מהיכן הגיע הליתיום הזה, ומה שילמו עליו אחרים.

באותה שנה, במדבר אטקמה שבצפון צ'ילה, ישבה זקנה משבט ליקנאנטאי על שפת לגונה שהכירה מילדותה. הלגונה היתה קטנה יותר ממה שזכרה. לא בהרבה — אבל היא ידעה. הפלמינגים שהגיעו כל שנה היו פחות. גם הם ידעו.

בין שני הרגעים הללו — רכב חשמלי בברלין ולגונה מתכווצת באטקמה — מתוח חוט בלתי נראה של כלכלה גלובלית, פוליטיקה אנרגטית ועוול עתיק בלבוש חדש. זהו החוט שמאמר זה מבקש לעקוב אחריו: לא כדי להאשים את הנהג הברלינאי, ולא כדי להכריז על תשובה פשוטה לשאלה שאין לה תשובה פשוטה — אלא כדי לראות בבהירות את מה שנוח שלא לראות.

הפרדוקס הוא חריף: אותם כלים שהאנושות מפתחת כדי להציל את כדור הארץ ממשבר האקלים — הסוללות, כלי הרכב החשמליים, מאגרי האנרגיה המתחדשת — נשענים על חומר גלם שהפקתו מאיימת על עצם קיומן של קהילות שזה אלפי שנים חיות בשלום עם אותה אדמה שהעולם מבקש כעת "להציל". אלה אינם נזקי לוואי של הזנחה. אלה עלויות מובנות של מודל, שהחברה הגלובלית בחרה — ברובה ללא דיון — להעביר למי שלא נשאלו.

בני הליקנאנטאי מכנים את מה שקורה להם "כריית מים". לא "כרייה במדבר". לא "הפקת מינרלים". כריית מים — כי זה מה שנלקח מהם: לא אבן, לא מלח, אלא החיים עצמם, כפי שהם מבינים אותם.

מאמר זה מבקש להקשיב לניסוח הזה ברצינות.

תקציר

מאמר זה בוחן את הפרדוקס הטמון במה שמכונה "המהפכה הירוקה": המעבר הגלובלי לאנרגיה מתחדשת, המונע בחלקו הגדול על ידי ביקוש גואה לליתיום לייצור סוללות, מכה בעוצמה מיוחדת באחד האזורים הרגישים ביותר על פני כדור הארץ — מדבר אטקמה שבמשולש הליתיום (צ'ילה, ארגנטינה, בוליביה) — ובקהילה הילידית שחיה בו אלפי שנים: בני הליקנאנטאי. תוך שימוש במסגרות תיאורטיות מתחום הסוציולוגיה הסביבתית ולימודי האקסטרקטיביזם — ובמיוחד המושגים "קולוניאליזם ירוק" (Green Colonialism), "אקסטרקטיביזם ירוק" ו"אזורי הקרבה" (Sacrifice Zones) — המאמר מנתח את הדינמיקה שבה כלכלות מפותחות מעתיקות את עלויותיהן הסביבתיות אל פריפריות ילידיות תחת אצטלה של קיימות.

המאמר מתאר את שיטת ההפקה המסורתית (אידוי תמלחת בבריכות ענק) ואת השלכותיה ההידרולוגיות, האקולוגיות והחברתיות על בני הליקנאנטאי: דלדול מי תהום, נסיגת לגונות, פגיעה בשרשרות מזון ייחודיות ופירוק מבנים חברתיים מסורתיים. לצד ניתוח השוואתי של מדיניות שלוש מדינות האזור ותפקיד השחקניות הבינלאומיות, נדונה בהרחבה תופעת ה"סולסטלגיה" — המצוקה הנפשית-תרבותית הנגרמת לקהילה כאשר סביבת ביתה נהרסת בעודה שוכנת בה — ומשמעותה לאובדן הזיכרון הקולקטיבי הגנוז בנוף. המאמר מציג גם את הצד הנגדי: טכנולוגיות מיצוי ישיר (DLE) ופרויקטים כדוגמת קאצ'י ו-NovaAndino, שמציעים שיפור סביבתי ממשי אך אינם פותרים את שאלת הריבונות הילידית על המשאב.

ממצא מרכזי הוא שבני הליקנאנטאי אינם נותרים קורבנות פסיביים: באמצעות הקמת יחידת ניטור סביבתי עצמאית (UMA-CPA), הם הפכו את הידע המדעי לכלי פוליטי ומשפטי המאתגר הן את הנרטיב התאגידי והן את תוקפן של הערכות ההשפעה הסביבתית. מאבקם מגדיר מחדש את שאלת "המעבר הצודק" (Just Transition): מעבר אנרגטי שאינו כולל הסכמה חופשית ומוקדמת (FPIC), שיתוף ממשי בקבלת ההחלטות וצדק מפצה על נזקי העבר — אינו מעבר צודק, אלא המשך של אותה לוגיקה קולוניאלית בלבוש ירוק.

השאלות המרכזיות

המאמר עונה על שש שאלות מרכזיות, הבנויות כשכבות רצופות:

1. מה קורה לליתיום מבחינה טכנית וסביבתית? כיצד מופק הליתיום, כמה מים נצרכים, מה ההבדל בין שיטת האידוי המסורתית לבין DLE, ומה ההשלכות ההידרולוגיות והאקולוגיות הקונקרטיות — על המים, הלגונות, הפלמינגים והמיקרואורגניזמים.
2. מי הם בני הליקנאנטאי ומה מאבדים? לא רק משאבים פיזיים, אלא עולם שלם: מבנה חברתי, קוסמולוגיה, זיכרון קולקטיבי גנוז בנוף, ותפיסת המים כישות חיה ולא כחומר גלם. כאן מתמקד הממד הסוציולוגי-אנתרופולוגי.
3. האם יש הבדל בין צ'ילה, ארגנטינה ובוליביה? המאמר עונה שהמודל הפוליטי — קפיטליסטי, שמרני או סוציאליסטי — פחות רלוונטי לקהילות הילידיות מאשר עצם פעולת הכרייה. גם ממשלת מוראלס, על אף רטוריקת "הגנת פצ'אממה", לא שינתה את הדינמיקה המבנית.
4. האם הטכנולוגיה פותרת את הבעיה? חלקית בלבד? DLE מפחיתה מים, שטח ושקיעת קרקע — אך אינה עונה על שאלת הריבונות. הטכנולוגיה עלולה לשמש "עלה תאנה" שמחליש התנגדות משפטית מבלי לשנות את יחסי הכוחות.
5. כיצד נלחמים — ובאילו כלים? ידע מדעי עצמאי כנשק פוליטי: יחידת UMA-CPA, נתוני חיישנים, צילומי רחפנים, מודלים הידרולוגיים — המוגשים לבתי משפט כדי לאתגר הערכות סביבתיות תאגידיות. ריבונות הידע כתנאי לריבונות המשאב?
6. מה חושף כל זה על "המהפכה הירוקה" עצמה? שאין מהפכה ירוקה ניטרלית? כל בחירה אנרגטית גלובלית נושאת עלויות מקומיות, והיא חוזרת על לוגיקת הקולוניאליזם הקלאסי — הפעם בלבוש של קיימות. זו השאלה הנורמטיבית המרכזית שהמאמר מציב, ומשאיר פתוחה.

א. מבוא: משולש הליתיום והפרדוקס הירוק

בעשורים האחרונים הפך אגן אטקמה שבצפון צ'ילה, צפון-מערב ארגנטינה  ודרום מערב בוליביה—ובמרכזו סלאר דה אטקמה (Salar de Atacama) —לאחד האזורים האסטרטגיים בעולם, לא בשל נופיו או מורשתו התרבותית, אלא בזכות עתודות הליתיום העצומות האצורות בתת-הקרקע שלו. ליתיום, "המתכת הלבנה", הוא מרכיב יסוד בסוללות נטענות, ובמיוחד באלה המניעות כלי רכב חשמליים ואוגרות אנרגיה מתחדשת. אזור זה מהווה את ליבו של "משולש הליתיום", הכולל את מדבריות המלח של צ'ילה, ארגנטינה ובוליביה. על פי הערכות שונות, האזור מכיל למעלה ממחצית ממשאבי הליתיום הידועים בעולם.

בכך הפך האזור למוקד מרכזי של מה שמכונה "המעבר האנרגטי" (ולעתים גם "המהפכה הירוקה"): מעבר עולמי לכלכלת אנרגיה נקייה הנסמכת על סוללות ורכב חשמלי. אף על פי שמדינות אלו חולקות את המשאב הגיאוגרפי והכלכלי, לכל אחת מהן היסטוריה וגישה שונה לניהולו ולייצורו, כפי שיפורט בהמשך.

ואולם, עבור בני הליקנאנטאי (Licnantai) , המוכרים בספרות גם כ"אטקמניוס" (Atacameños), —עם ילידי שחי באזור מדבר אטקמה מאות ואף אלפי שנים—מדובר בפרדוקס חריף וכואב: אותה מהפכה המבקשת להציל את כדור הארץ מאיימת על עצם קיומם המקומי. אין זה מקרה שהם מכנים את התעשייה הזו בשם טעון ומדויק—"כריית מים", מונח שאינו טכני אלא פוליטי־תרבותי. שכן מה שהעולם רואה כפתרון לצמצום פליטות גזי חממה, הם חווים כדלדול הבלתי הפיך של המשאב שעליו נשענים חייהם, תרבותם וזהותם.

הפיכתו של אזור אטקמה למרכז אסטרטגי עולמי אינה רק סיפור של גיאוגרפיה כלכלית, אלא ביטוי מובהק למה שניתן לכנות סוציולוגית 'קולוניאליזם ירוק (Green Colonialism) .. זהו מצב פרדוקסלי שבו הכלכלות המפותחות במערב מבקשות לפתור את משברי הזיהום שלהן באמצעות מעבר לאנרגיה נקייה, אך עושות זאת על ידי העתקת הנזק הסביבתי והחרבת המערכות האקולוגיות בפריפריה הילידית. תחת האצטלה של 'הצלת כדור הארץ', המשאבים המקומיים מנוצלים לטובת רווחתם של צרכנים רחוקים, תוך ערעור זכויותיהם ואורח חייהם של בני הליקנאנטאי.

בשנים האחרונות הולך ומתבסס בשיח הסביבתי והחברתי המושג "מעבר צודק" (Just Transition), המבקש להדגיש כי שאלת האנרגיה אינה מסתכמת רק בהפחתת פליטות פחמן או במעבר טכנולוגי לכלכלה ירוקה. השאלה המרכזית היא כיצד לבצע את המעבר הזה מבלי לשחזר דפוסים ישנים של ניצול, הדרה וקולוניאליזם. במובן זה, הביקורת של בני הליקנאנטאי אינה מופנית נגד עצם השימוש באנרגיה מתחדשת, אלא נגד האפשרות שהמהפכה הירוקה תמשיך להישען על אותה לוגיקה היסטורית של הפקת משאבים מאזורים ילידיים ופריפריאליים לטובת רווחתן של החברות המתועשות. מבחינתם, מעבר אנרגטי שאינו כולל צדק סביבתי, ריבונות מקומית, שיתוף אמיתי בקבלת החלטות והכרה בזכויות הקהילות על מקורות המים והקרקע — אינו "מעבר צודק", אלא גרסה חדשה של אותו סדר ישן.

בשיח הביקורתי בדרום אמריקה מקובל לתאר תהליכים אלו באמצעות המושג "אקסטרקטיביזם" (Extractivism) — מודל כלכלי המבוסס על הפקה אינטנסיבית של משאבי טבע בקנה מידה גדול לצורך ייצוא לשווקים גלובליים. חוקרים כדוגמת אדוארדו גודינס (Eduardo Gudynas) ומריסטלה סבאמפה (Maristella Svampa) טוענים כי גם בעידן הפוסט־ניאו־ליברלי, מדינות דרום אמריקה ממשיכות להישען על דפוס היסטורי של כלכלת ייצוא חומרי גלם — נפט, גז, נחושת, סויה וכעת גם ליתיום — תוך העמקת תלותן בשווקים בינלאומיים והחרפת הלחץ על אזורים ילידיים ופריפריאליים. בהקשר זה, כריית הליתיום במשולש האנדים אינה נתפסת רק כפרויקט תעשייתי או סביבתי, אלא כחלק מגל חדש של "אקסטרקטיביזם ירוק" (Green Extractivism), שבו גם המעבר לאנרגיה מתחדשת ממשיך להתבסס על ניצול אינטנסיבי של טריטוריות, מים ומשאבים מקומיים[1].

ב. כיצד מופק הליתיום — שיטת האידוי המסורתית

הפקת ליתיום מאגמי מלח אינה דומה לכרייה קלאסית של עפרות מוצקות. היא מתבססת על שאיבת תמלחת (Brine) —מי תהום מלוחים ועשירים בליתיום—ממערכת הידרולוגית עמוקה ועדינה, ולאחר מכן אידוי איטי שלהם בבריכות ענק פתוחות, תחת קרינת השמש החזקה של המדבר. במהלך חודשים ואף שנים, מתרכזים המלחים עד להפקת ליתיום פחמתי (ליתיום קרבונט). התהליך נשען על אידוי מסיבי: להפקת טון אחד בלבד נדרשים, לפי הערכות שונות, בין מאות אלפי למיליוני ליטרים של נוזל—תמלחת ולעיתים גם מים מתוקים בשלבי עיבוד.

בריכות האידוי עצמן תופסות שטחים עצומים. בפרויקטים שונים באזור אטקמה מגיעות הבריכות לכ-170 קילומטרים רבועים עבור פרויקט בודד, ומשנות כליל את פני השטח של המדבר. חברות הכרייה הפועלות באזור שואבות כמויות אדירות של תמלחת מדי שנה—היקפים של עשרות מיליארדי ליטרים.

יש להדגיש כי מדובר במערכת הידרולוגית סגורה יחסית, שבה קצב ההתחדשות איטי ביותר; לפיכך, כל שאיבה בקנה מידה תעשייתי משנה את האיזון לטווח ארוך. ההשלכות ההידרולוגיות ניכרות: ירידה מתמשכת במפלסי מי התהום, שינוי בזרימת המים התת-קרקעיים, ופגיעה בקשר העדין בין מאגרי המים המלוחים לבין מקורות מים מתוקים סמוכים.

חלק מן המחקרים מצביעים על שקיעה הדרגתית של פני הקרקע (Subsidence) בקצב של סנטימטרים בודדים לשנה, כתוצאה מהתרוקנות שכבות תת-קרקעיות ושינוי מבני בנקבוביות הקרקע. תהליך זה עלול לפגוע ביכולת הקרקע לאגור מים בעתיד, גם במקרה של עלייה במשקעים—כלומר, לא רק דלדול משאב, אלא פגיעה ביכולת ההתאוששות של המערכת כולה, גם אם הכרייה תיפסק.

חשוב להדגיש כי לא כל הליתיום בעולם מופק מתמלחות מלוחות (Lithium Brine), כפי שמקובל במשולש הליתיום של האנדים. באוסטרליה, שהיא כיום יצרנית הליתיום הגדולה בעולם, מופק מרבית הליתיום ממינרל קשה בשם ספודומן (Spodumene), המצוי בסלעים מגמטיים מסוג פגמטיט. מדובר בשיטת כרייה שונה לחלוטין: במקום שאיבת תמלחות ואידוין בבריכות ענק, נעשה שימוש בכרייה פתוחה (Open Pit Mining), הכוללת חציבה, ריסוק ועיבוד תרמי וכימי עתיר אנרגיה. משום כך, גם אופי הפגיעה הסביבתית שונה: כריית בריין באנדים כרוכה בעיקר בדלדול מים ובפגיעה במערכות הידרולוגיות רגישות, בעוד שכריית ספודומן כרוכה יותר בהרס נופי, יצירת פסולת כרייה, פליטות פחמן וצריכת אנרגיה גבוהה. ההשוואה בין שני המודלים ממחישה כי גם בתוך "המהפכה הירוקה" עצמה אין שיטת הפקה נטולת עלויות סביבתיות, אלא רק סוגים שונים של פגיעה אקולוגית וחברתית.

ג. הנזק האקולוגי: לגונות, פלמינגים ומיקרואורגניזמים

הפגיעה אינה נותרת "בלתי נראית" במעמקי הקרקע. מערכות אקולוגיות שלמות, התלויות במאזן העדין בין מים מלוחים ומתוקים, מתחילות להשתנות. הלגונות המלוחות—כיסי חיים נדירים בלב המדבר—מראות סימני נסיגה, ולעיתים מתייבשות חלקית. מערכות אלו מהוות בתי גידול חיוניים למגוון רחב של אורגניזמים, ובראשם מיני פלמינגו ייחודיים לאנדים—הפלמינגו האנדי והפלמינגו הצ'יליאני. נתונים עדכניים מצביעים על ירידות באוכלוסיות באזורים מסוימים בעשור האחרון.

לצד הפלמינגו האנדי והפלמינגו הצ'יליאני, גם הפלמינגו של ג'יימס (James’s Flamingo; Puna Flamingo), מן המינים הנדירים והמתמחים ביותר של אזור האלטיפלאנו, רגיש במיוחד לשינויים במפלסי המים ובהרכב הכימי של הלגונות המלוחות. מין זה תלוי במערכות אקולוגיות רדודות ועדינות במיוחד, ולכן גם שינויים הידרולוגיים מתונים יחסית עלולים להשפיע על אזורי הקינון והמזון שלו. עם זאת, חשוב להדגיש כי במחקר המדעי עדיין קיימת מחלוקת באשר לעוצמת ההשפעה הישירה של כריית הליתיום על אוכלוסיות הפלמינגו, שכן לצד פעילות הכרייה פועלים גם גורמים רחבים יותר — ובראשם שינויי האקלים, שינויי משטר המשקעים ועליית הטמפרטורות באזור האנדים היבשים.

ראו באתר זה: הפלמינגוס

עם זאת, הקשר בין שינויי מים לבין מצב הלגונות ברור: כאשר מפלסי המים משתנים ומאזן הרכב הכימי מתערער, נפגעת שרשרת המזון כולה. כאשר לגונה מתייבשת עקב שאיבת התמלחת, נפגעים תחילה המיקרואורגניזמים הייחודיים בבסיס שרשרת המזון, ולאחר מכן מיני החרקים, הציפורים והיונקים שמסתמכים עליהם.

מעבר לכך, נפגעים גם מיקרואורגניזמים ייחודיים החיים בתנאים קיצוניים—מערכות חיים מיקרוביאליות עתיקות, שחלקן משמשות מודל מדעי להבנת ראשית החיים על פני כדור הארץ. פגיעה במערכות אלו אינה רק אובדן מקומי, אלא אובדן של ידע ביולוגי יקר ערך שאינו ניתן לשחזור. במובן זה, שדה הכרייה שבו אנו עוסקים הוא גם אחד מן המעבדות הטבעיות הנדירות ביותר על פני כדור הארץ.

כך מתגלה המתח העמוק שבין כלכלה גלובלית לבין קיום מקומי: תעשייה הנתפסת כחיונית לעתיד האנרגטי של העולם, פועלת בתוך אחת המערכות האקולוגיות השבריריות ביותר על פני כדור הארץ. עבור בני הליקנאנטאי, אין מדובר רק במשבר סביבתי, אלא באיום ישיר על יסודות חייהם—מים, אדמה וזהות.[2]

ד. שלוש מדינות, שלוש גישות

צ'ילה: דומיננטיות של השוק הפרטי, לצד מעבר לאסטרטגיה לאומית

צ'ילה היא כיום יצרנית הליתיום השנייה בגודלה בעולם (אחרי אוסטרליה), הנהנית מתשתית מפותחת ותנאי השקעה נוחים המעניקים לה יתרון אסטרטגי עולמי. הפקת הליתיום בסלאר דה אטקמה החלה בשנות ה-80 תחת הנהגת המדינה, אולם כיום השוק נשלט על ידי קונגלומרטים פרטיים בינלאומיים—בראשם חברת SQM הצ'יליאנית ואלברמארל האמריקאית (Albemarle), שהן המפיקות המרכזיות בסלאר. יחד עם ארגנטינה, צ'ילה אחראית לכשליש מסך תפוקת הליתיום העולמית.

החל משנת 2023 החלה צ'ילה ליישם "אסטרטגיית ליתיום לאומית" שנועדה להגדיל את התפוקה ולחזק את מעורבות המדינה ברווחים, בין היתר באמצעות שותפויות ציבוריות-פרטיות. הבולטת שבהן היא המיזם המשותף בין תאגיד הנחושת הממשלתי Codelco לחברת SQM, הפועל תחת הגג של NovaAndino Litio—שותפות שפרויקט הדגל שלה, "סלאר פוטורו" (Salar Futuro), ידון בהרחבה בהמשך. Tianqi הסינית שותפה אף היא בפעילות באזור.

ארגנטינה: שוק חופשי, צמיחה מואצת וסכסוכים חברתיים

ארגנטינה מדורגת כיצרנית הליתיום החמישית בגודלה בעולם, ונמצאת בתנופת צמיחה מהירה במיוחד, עם זינוק של 87.5% בייצור השנתי בשנת 2024. תעשיית הליתיום במדינה החלה את דרכה בשנת 1997, עת חברה אמריקאית—FMC Corporation, הידועה כיום כ-Livent—החלה לפעול בסלאר דל אומברה מוארטו (Salar del Hombre Muerto). במאה ה-21 התרחבה הפעילות משמעותית לפרויקטים במחוזות נוספים: חוחוי (Jujuy), סלטה (Salta) וקטמרקה (Catamarca).

הגידול בתפוקה מונע מלחצים של התעשייה העולמית ומחקיקה פדרלית ומחוזית תומכת, אשר קודמה בין היתר תחת ממשלתו של חאבייר מיליי (Javier Milei), גם אם במחיר של החרפת הסכסוכים והקונפליקטים החברתיים מול הקהילות המקומיות החיות באזור. הפיתוח המואץ מגיע לעיתים קרובות במחיר ישיר: הפגיעה הסביבתית ותופעת "כריית המים" הפכה לציר מרכזי של המחאה הילידית.

בוליביה: שליטה ממשלתית מוחלטת וקשיי יישום

בוליביה מחזיקה בעתודות הליתיום הידועות הגדולות ביותר בעולם—הריכוז המרכזי נמצא בסלאר דה אויוני (Salar de Uyuni)—אך הייצור בה עדיין מוגבל ונמצא בשלבים מוקדמים. בניגוד לשכנותיה, בשנת 2008 הנהיגה ממשלת אבו מוראלס (Evo Morales), מדיניות של שליטה ממשלתית מוחלטת בתיעוש הליתיום. ב-2013 החל ייצור של פחמת ליתיום, אולם נותר בהיקף מצומצם בגלל פערים טכנולוגיים, קשיים מנהליים וסכסוכים חברתיים.

משנת 2017, החברה הממשלתית הבוליביאנית YLB (Yacimientos de Litio Bolivianos) אחראית על הפיתוח, ולאחרונה קראה לחברות זרות להציע טכנולוגיות של "מיצוי ליתיום ישיר" (DLE). בוליביה בחרה בחברות מרוסיה ומסין לקידום הפרויקטים—מהלך שעורר ביקורת ציבורית על חוסר שקיפות ועל השיקולים הגיאופוליטיים שבבסיסו.

למרות הרטוריקה של אבו מוראלס על "הגנה על פצ'אממה", טענת מבקרים רבים, גם ממשלת מוראלס צמצמה בפועל את השפעת הקהילות המקומיות על קבלת ההחלטות,  באותה מידה כמו בצ'ילה הקפיטליסטית. זה מדגיש ששיטת הממשל פחות רלוונטית לילידים מאשר עצם פעולת הכרייה.

ה. השחקניות הבינלאומיות: מי כורה את הליתיום?

במשולש הליתיום פועלות חברות בינלאומיות רבות. שלוש מהן נחשבות לשחקניות המובילות בעולם: SQM הצ'יליאנית, Ganfeng Lithium הסינית ואלברמארל האמריקאית, שיחד אחראיות לכ-40% מאספקת הליתיום המזוקק ברמה הגלובלית.

מעבר לשליטה במכרות עצמם, שאלת הליתיום הפכה בשנים האחרונות גם לזירה גאופוליטית מרכזית סביב השליטה בשרשרת האספקה העולמית של סוללות. בהקשר זה, סין ממלאת תפקיד דומיננטי במיוחד: אף שאינה מחזיקה ברוב עתודות הליתיום בעולם, היא שולטת בחלק ניכר מיכולת העיבוד, הזיקוק וייצור רכיבי הסוללות הגלובליים — ובמיוחד בייצור קתודות, תאי סוללה וסוללות לרכב חשמלי. חברות סיניות השקיעו בעשור האחרון במכרות ובפרויקטים ברחבי "משולש הליתיום", ובכלל זה בצ'ילה, ארגנטינה ובוליביה, כחלק ממאמץ אסטרטגי להבטיח גישה ארוכת טווח לחומרי גלם חיוניים. בכך הפך הליתיום לא רק למשאב סביבתי וכלכלי, אלא גם למוקד של תחרות גאופוליטית רחבה בין סין, ארצות הברית והאיחוד האירופי סביב השליטה בעתיד האנרגיה, הרכב החשמלי ותעשיות ההיי־טק של המאה ה־21.

בצ'ילה, אלברמארל ו-SQM הן המפיקות המרכזיות בסלאר דה אטקמה, כאשר Tianqi הסינית שותפה בפעילות דרך הסדרי שותפות שונים. לאחרונה נכנסה חברת הנחושת הממשלתית Codelco לשותפות עם SQM, במסגרת "אסטרטגיית הליתיום הלאומית" של צ'ילה.

בארגנטינה, בזכות חקיקה תומכת בשוק החופשי, פועל מספר רב של חברות בינלאומיות: FMC Corporation / Livent האמריקאית, אשר הייתה מהחלוצות ופעלה בסלאר דל אומברה מוארטו עוד ב-1997; Lake Resources האוסטרלית, המפתחת את פרויקט קאצ'י (Kachi) בשיתוף Lilac Solutions מקליפורניה; Ganfeng Lithium ו-Lithium Americas הפועלות יחד בפרויקט הענק קאוצ'ארי (Cauchari), כאשר גנפנג פועלת גם בפרויקט מריאנה (Mariana); POSCO הקוריאנית, Galaxy ו-Neo Lithium ו-Orocobre. בנוסף, תאגידי ענק בינלאומיים מתחום הרכב והסוללות—כגון פורד האמריקאית ו-SK On הקוריאנית—נכנסו לארגנטינה כשותפים אסטרטגיים ולקוחות עתידיים (Offtakers) כדי להבטיח לעצמם אספקת ליתיום לשנים הבאות.

בבוליביה, שמירה על ריכוזיות ממשלתית מאפשרת ל-YLB להיות השחקן המרכזי, אם כי היא משתפת פעולה עם חברות מרוסיה ומסין לצורך אספקת טכנולוגיות מיצוי ישיר ופיתוח הפרויקטים.

ו. "סולסטלגיה" — האבל על אובדן הבית

מה היא סולסטלגיה ומה מבדיל אותה מנוסטלגיה

ההרס הסביבתי המואץ—ייבוש לגונות, ירידת מפלסי מים ושינוי פני הנוף—מתורגם גם לחוויה נפשית עמוקה. חוקרים החלו לתאר תופעה זו במונח "סולסטלגיה" (Solastalgia), מושג שטבע הפילוסוף האוסטרלי גלן אלברכט (Glenn Albrecht) לתיאור מצוקה נפשית הנגרמת לאדם כאשר סביבת ביתו משתנה או נהרסת, בעודו ממשיך לחיות בה.

ההבדל המרכזי בין שני המושגים נעוץ במיקומו הפיזי של האדם ביחס לאובדן: בעוד שנוסטלגיה היא געגוע למקום שאבד בעקבות עזיבה—כלומר, אדם שמתגעגע ממרחק לבית שעזב—הסולסטלגיה היא אבל ומצוקה נפשית הנחווים בתוך המקום עצמו. בסולסטלגיה, האדם ממשיך לחיות בסביבת ביתו, בזמן שזו משתנה או נהרסת, כך שהבית אמנם עדיין קיים פיזית, אך הוא חדל להיות מוכר, חדל להיות "בית" במובנו העמוק. אין כאן נדידה, אין כאן עזיבה—יש כאן שינוי של המקום מסביב לאדם הניצב בו.

אצל בני הליקנאנטאי, חוויה זו מקבלת עוצמה מיוחדת ורובד תרבותי-קיומי חריג. הסולסטלגיה אינה רק תגובה רגשית פרטית, אלא תופעה תרבותית רחבה: היא מבטאת את קריסת הקשר בין אדם למקום, בין קהילה לנוף, ובין עבר להווה. עבור בני הליקנאנטאי, האבל על אובדן המים והלגונות הוא גם אבל על אובדן האפשרות להמשיך לקיים את עולמם כפי שהכירו אותו—עולם שבו טבע, רוח וחברה שזורים זה בזה לכדי מארג אחד.

התרחבות תעשיית הליתיום משנה לא רק את הנוף ואת מקורות המים של אזור אטקמה, אלא גם את המבנה החברתי של הקהילות הילידיות עצמן.

השינוי ניכר גם במרחב היומיומי של הכפרים עצמם. רכבי חברות הכרייה, מחנות עובדים ותנועת משאיות הפכו לחלק בלתי נפרד מן הנוף המדברי. משפחות שבעבר התקיימו מקצב החיים העונתי של החקלאות והרעייה תלויות כיום במשכורות חודשיות, במשמרות עבודה ובמחירי השוק הגלובלי של הליתיום. חלק מן הצעירים מבלים שבועות ארוכים באתרי כרייה מרוחקים, ולעיתים מתרחקים בהדרגה מן הטקסים, מן השפה המקומית ומן הידע המסורתי של ניהול מים וחקלאות מדברית. במקרים רבים נוצרת תלות מורכבת בתעשייה: אותן חברות הנתפסות כאיום על המים והלגונות הן גם ספקיות התעסוקה, התשתיות וההכנסה המרכזיות של האזור.

צעירים רבים מבני הליקנאנטאי, שבעבר התפרנסו מחקלאות מסורתית, רעיית לאמות ואלפקות, מסחר מקומי או תיירות מדברית, פונים כיום לעבודה במכרות ובחברות השירות הנלוות לתעשיית הליתיום. המשכורות הגבוהות יחסית שמציעות חברות הכרייה יוצרות תלות כלכלית חדשה ומעמיקות את חדירתה של הכלכלה הגלובלית אל תוך הקהילות המקומיות. במקרים רבים נוצרת מתיחות בין דורות: מבוגרים הרואים בכרייה איום על המים, האדמה והזהות התרבותית, מול צעירים הרואים בה מקור כמעט יחיד לביטחון כלכלי ולהשתלבות בעולם המודרני. במקביל, מתרחשים תהליכי הגירה פנימית אל מרכזי הכרייה והערים האזוריות, שינוי בדפוסי המשפחה והיחלשות של ידע מסורתי הקשור לחקלאות, לטקסים ולניהול מים קהילתי. כך, גם כאשר הקהילות משתתפות כלכלית ב"מהפכת הליתיום", הן עלולות למצוא עצמן תלויות יותר ויותר בתעשייה המאיימת על התנאים האקולוגיים והתרבותיים שאפשרו את קיומן לאורך דורות.

הממד הרוחני-קוסמולוגי: המים כישות חיה

מה שמבדיל את מאבקם של בני הליקנאנטאי ממחלוקת סביבתית "רגילה" אינו רק שאלת המשאבים, אלא הממד הרוחני העמוק שבו היא נטועה. בתפיסת עולמם, המים—המכונים בשפת הקוּנְזָה "פוּרי" (Puri)—אינם חומר ניטרלי או משאב כלכלי, אלא ישות חיה, בעלת סוכנות ומשמעות, הנתפסת כ"דמה של פצ'אממה" (Patta Hoiri במסורות מקומיות), היינו אמא-אדמה. בתוך קוסמולוגיה זו, זרימת המים אינה רק תהליך הידרולוגי, אלא ביטוי של איזון קוסמי בין כוחות—האדמה, ההרים, הרוחות והאדם.

לפיכך, פגיעה במקורות מים אינה רק נזק פיזי או אקולוגי; היא הפרה של סדר קוסמי, שיבוש של יחסי ההדדיות (ayni) שעליהם מושתתים החיים עצמם.

זהו אינו רק מושג רוחני, אלא שיטה כלכלית-חברתית של החלפת עבודה ומשאבים. כריית הליתיום נתפסת כ"גניבה" כי היא אינה מקיימת יחסי גומלין עם האדמה, ובכך היא שוברת את המבנה החברתי של הקהילה. כאשר התמלחת נשאבת מן המעמקים, נשאבת אתה גם ה"דם" של אמא האדמה—ובעיני הקהילה, אין זה שונה מעקירת הבסיס הרוחני שעליו נשענת כל קיומה.

הלגונות כארכיון חי — אובדן הזיכרון הקולקטיבי

הלגונות אינן רק מאגרי מים; הן אתרי זיכרון, מוקדי טקס וחלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה הקהילתית. על גדותיהן נערכו טקסים מסורתיים, הועברו מסורות מדור לדור, ונרקמו קשרים בין הדורות השונים. הנוף המדברי והלגונות בתוכו משמשים כ"ארכיון חי של זיכרון"—כלומר, כמפה מרחבית שבה כל מקום נושא שם, סיפור וזיכרון ספציפי.

כאשר לגונה נעלמת, לא אובד רק בית גידול אקולוגי, אלא גם מרחב של משמעות. הנוף משתנה באופן בלתי הפיך, והזיכרון הקולקטיבי מאבד את עוגניו הגאוגרפיים—כלומר, את נקודות האחיזה הגאוגרפיות שמאפשרות לקהילה לזכור "מי היינו" ו"מה היה פה". אובדן זה גודע את החיבור שבין העבר להווה, ושולל מהקהילה את האפשרות להמשיך לקיים את עולמה התרבותי והרוחני כפי שהכירה אותו.

כך, אובדן הלגונות הוא גם אובדן הארכיון הרוחני שבו שמורים שמות, סיפורים ומעשי קדמונים—ממד שאינו ניתן לשחזור אלא מתוך הנוף עצמו. כאשר נמחק המקום, נגדע החוט המקשר בין הדורות, ומה שהיה ידוע מאליו הופך לזיכרון ללא עוגן גאוגרפי.[3]

ז. מדדים כנשק: המדע העצמאי של הקהילה

מול תאגידי כרייה רבי-עוצמה—המצוידים בצוותים גדולים של מדענים, יועצים משפטיים ומנגנוני רגולציה—בחרו בני הליקנאנטאי לאמץ אסטרטגיה בלתי שגרתית: להיכנס לשדה המאבק באותו מטבע—ידע מדעי. בשנת 2017 הקימה מועצת עמי אטקמה (Consejo de Pueblos Atacameños) יחידה סביבתית עצמאית, הידועה כ-UMA-CPA, שמטרתה לאסוף נתונים, לנתח תהליכים ולבסס תשתית ראייתית בלתי תלויה.

הקמת היחידה לא הייתה יוזמה אקדמית גרידא, אלא תוצאה של מאבק ממושך—שילוב של מחאות, משא ומתן והליכים משפטיים—שבמסגרתו חויבו חברות כרייה לתרום משאבים למחקר סביבתי קהילתי. פעילות היחידה מתפרשת על פני כמה מישורים משלימים:

במישור ההידרולוגי, מותקנים חיישנים עצמאיים למדידת מפלסי מים, מוליכות והרכב כימי, בניסיון לעקוב אחר השינויים במערכת המורכבת של סלאר דה אטקמה. במישור המרחבי, נעשה שימוש ברחפנים ובצילום אווירי לתיעוד שיטתי של שינויים בכיסוי הצמחי, בהתפשטות אזורי יובש ובדינמיקה של הלגונות. במקביל, נערכות בדיקות גיאולוגיות—לעיתים בשיתוף מוסדות מחקר—שמטרתן לאמת או לאתגר ממצאים קיימים. מחקרים ראשוניים ומדידות InSAR   (Interferometric Synthetic Aperture Radar — בעברית: מכ״ם אינטרפרומטרי ממִפתח סינתטי)[4], הצביעו באזורים מסוימים על אפשרות של שקיעת קרקע (Subsidence) והשפעת שאיבת התמלחת על מבנה האקוויפרים התת-קרקעיים.

המשמעות של פעילות זו חורגת מעבר לאיסוף נתונים. עבור הקהילות, הידע המדעי הפך לכלי פוליטי ומשפטי מן המעלה הראשונה. תאגידי הליתיום נוטים לטעון כי מאגרי התמלחת שהם שואבים מנותקים הידרולוגית ממקורות המים המתוקים, ולכן אין פגיעה ישירה במערכות האקולוגיות הרגישות. הנתונים העצמאיים שמפיקה היחידה מצביעים לעיתים על תמונה מורכבת יותר—קשרים בין מערכות מים, ירידה במפלסים והשפעות מצטברות—ובכך מספקים בסיס ראייתי לטענות הקהילות.

הפיכת הידע לריבוני מקבלת משמעות מעשית מכרעת בזירה המשפטית והרגולטורית. בעבר, הקהילות נאלצו להסתמך על נתוני החברות או על תחושות בטן סובייקטיביות, שנדחו בקלות על ידי בתי המשפט כ'עדות אנקדוטלית'. כיום, הממצאים העצמאיים של יחידת UMA-CPA – הכוללים נתוני חיישנים, צילומי רחפנים ומודלים הידרולוגיים – מוגשים כדוחות מומחים רשמיים בהליכים משפטיים בצ'ילה ובארגנטינה.  ידע זה מאפשר לקהילות לא רק 'להגיב' לתוכניות קיימות, אלא לאתגר את עצם תוקפן של הערכות ההשפעה הסביבתית (EIA) שמגישים התאגידים. כאשר הקהילה מציגה נתונים המראים קשר ישיר בין שאיבת תמלחת לירידת מפלסי מים מתוקים – בניגוד לטענת 'הניתוק ההידרולוגי' של החברות – היא כופה על המערכת המשפטית להכיר במדע הילידי כסמכות מקצועית שוות ערך. בכך, ריבונות הידע הופכת לכלי להשגת 'הסכמה חופשית, מוקדמת ומדעת' (FPIC), שכן ללא יכולת עצמאית לאמת את הנתונים, ההסכמה הילידית נותרת ריקה מתוכן

ממצאים אלו מוגשים בהליכים משפטיים, בדוחות רגולטוריים ובדיונים ציבוריים, ומאפשרים לאתגר את הנרטיב התאגידי שלפיו הפגיעה הסביבתית נובעת בעיקר מגורמים גלובליים—כגון שינויי אקלים—ולא מפעילות הכרייה עצמה.

ח. טכנולוגיית DLE: מיצוי ישיר — עקרון, יתרונות ומגבלות

עקרון הפעולה: החלפת יונים

בקרב ממשלות וחברות כרייה גובר העניין בשיטת "המיצוי הישיר" (DLE – Direct Lithium Extraction) כחלופה נקייה לבריכות האידוי המסורתיות. טכנולוגיה זו, המיושמת על ידי חברות דוגמת Lilac Solutions, מבוססת על מנגנון של "החלפת יונים" (Ion Exchange) באמצעות חרוזי שרף מיוחדים (Resin beads). החרוזים מאפשרים סינון מולקולרי סלקטיבי המלכד את יוני הליתיום מתוך התמלחת בצורה ממוקדת ומפריד אותם מיתר המרכיבים. הדיוק המדעי של השרף מייתר את הצורך בבריכות ענק ובחשיפה ממושכת לשמש, ובכך מקצר את תהליך ההפקה מיותר משנה לכמה שעות בודדות. בסיום התהליך, הליתיום שנספח עובר עיבוד כימי משלים לקבלת ליתיום קרבונט טהור.

הפחתת הפגיעה במים ובקרקע: פירוט טכני

השיטה מציעה שורה של יתרונות סביבתיים ברורים ביחס לאידוי המסורתי. ראשית, ההזרקה החוזרת של התמלחת (Re-injection): בשונה משיטות מסורתיות שבהן מי התהום המלוחים נשאבים ומתאדים לחלוטין לאטמוספירה, בשיטת ה-DLE, לאחר שהליתיום נספח, כ-99% מהתמלחת המנוצלת מוחזרת בחזרה אל האקוויפר התת-קרקעי שממנו נשאבה. החזרה זו נעשית מבלי לשנות את רמת החומציות (pH), את הטמפרטורה, או את הרכבה הכימי של התמלחת—מלבד העובדה שהליתיום הוסר ממנה.

שנית, שמירה על מפלסי מי התהום ומניעת שקיעת קרקע: ההזרקה החוזרת מסייעת לשמור על הלחצים ההידרולוגיים בתוך האקוויפר קרוב ככל האפשר למצבם הטבעי. פעולה זו מונעת את צניחת מפלסי המים, ובכך ממזערת באופן דרמטי את הסיכון לשקיעת קרקע (Subsidence) שמאפיינת כרייה מסורתית. ההזרקה החוזרת מגבילה גם את הסיכון שמים מתוקים מסביבת האגם יחדרו ויתערבבו בתוך המאגרים המלוחים—שינוי שיפגע בהרכב הכימי הייחודי של הסלאר.

שלישית, חיסכון דרמטי בצריכת מים: בעוד שהפקת טון אחד של ליתיום קרבונט בבריכות אידוי מסורתיות דורשת בין 500,000 ל-2,000,000 גלונים של מים, בשיטת ה-DLE נדרשים בין 50,000 ל-150,000 גלונים בלבד—הפחתה של 70% עד 90%. רביעית, ביטול בריכות האידוי העצומות: השיטה מייתרת לחלוטין את הצורך בבריכות אידוי ענקיות, ומקטינה את טביעת הרגל הקרקעית של הפרויקט בלמעלה מ-90%—ממתחמים של אלפי דונמים למתקן תעשייתי קומפקטי.

האם החזרת התמלחת אכן מונעת שקיעת קרקע?

שקיעת קרקע מתרחשת לרוב עקב שאיבת יתר המרוקנת את השכבות התת-קרקעיות, מובילה לשינוי במבנה הנקבובי של האדמה, וגורמת לקריסתה ההדרגתית. ההזרקה החוזרת של התמלחת—בניגוד לאידוי שבו המים פשוט נעלמים לאטמוספירה—אמורה לשמור על הלחץ באקוויפרים ולמנוע קריסה כזו. עם זאת, חשוב לציין שגם שיטת ה-DLE אינה נטולת סיכונים לחלוטין. למרות שהסיכון לשקיעה נחשב נמוך הרבה יותר לעומת פעילויות כריית ליתיום מסורתיות, החזרת המים לבדה אינה פוטרת את חברות הכרייה ממעקב.

כחלק מניהול הסיכונים, מופעלות תוכניות ניטור של פני הקרקע באמצעות טכנולוגיית לווייני רדאר מתקדמת—כגון InSAR (Interferometric Synthetic Aperture Radar)—שמאפשרת לוודא בזמן אמת שנשמר הלחץ ולא מתרחשת שקיעה לאורך חיי הפרויקט.

איכות הליתיום המופק ומשמעותה לתעשיית הסוללות

איכות התוצר, שיטות המיצוי הנקיות מסוגלות להפיק ליתיום קרבונט ברמת טוהר יוצאת דופן של 99.97%, בהשוואה לסטנדרט המקובל בשוק לליתיום ברמת סוללה (Battery Grade) העומד לרוב על 99.5% בלבד. רמת הטוהר הגבוהה מתורגמת ישירות ליתרונות מעשיים עבור תעשיית הסוללות:

ראשית, ביצועים גבוהים יותר: רמת הטוהר הגבוהה של הליתיום מתורגמת ישירות לביצועים גבוהים ואמינים יותר של הסוללה. שנית, מניעת תקלות: השימוש בחומרי גלם בעלי טוהר גבוה כל כך מסייע למנוע בעיות ביצועים ופגמים בסוללות, אשר לרוב נגרמים עקב נוכחות של זיהומים בחומר. שלישית, עמידות ואריכות ימים: השימוש בליתיום נקי תורם ליצירת סוללות עמידות יותר, המסוגלות להחזיק מעמד ולשמור על תפקוד אופטימלי לאורך זמן רב יותר—גורם קריטי ברכב חשמלי. רביעית, עקביות בחומר הגלם: יצרניות סוללות וקתודות [ Cathode) היא האלקטרודה החיובית בסוללת ליתיום־יון בזמן פריקה][5] דורשות חומרי גלם המספקים איכות עקבית עם מינימום זיהומים, כדי לשלבם בהצלחה בשרשרת האספקה. טכנולוגיות מיצוי נקיות מאפשרות לייצר מוצר אמין ואחיד יותר.

ט. פרויקט קאצ'י — מבנה, יעדים ולוחות זמנים

מהות הפרויקט

פרויקט קאצ'י (Kachi) בארגנטינה הוא אחד מן הפרויקטים הבולטים המבוססים על טכנולוגיית DLE. הוא מפותח על ידי Lake Resources האוסטרלית בשיתוף Lilac Solutions מקליפורניה, המספקת את טכנולוגיית המיצוי הישיר. הפרויקט ממוקם בסלאר דה קאצ'י שבמחוז קטמרקה, ומציג מודל שנועד להפגין שהפקת ליתיום יכולה להיות ידידותית הרבה יותר לסביבה ולמשאבי המים.

יתרונות שטח וצריכת מים

טביעת הרגל הקרקעית של הפרויקט מצטמצמת בלמעלה מ-90% בהשוואה לפרויקטים מסורתיים: בעוד שפרויקטים מסורתיים יכולים להשתרע על פני 15 עד 20 קילומטרים רבועים—ואף 170 קמ"ר בפרויקטים גדולים באטקמה—מתקן ה-DLE בקאצ'י דורש פחות מ-1 קילומטר רבוע, שווה ערך לכ-50 עד 100 דונמים בלבד, בגודל של רחוב עירוני או שניים.

מבחינת צריכת מים מתוקים (Freshwater), הפרויקט מתוכנן לעבוד תוך צריכה מינימלית מאוד, עם יעד של כ-15 ליטרים לשנייה בלבד בשלבי הייצור המלאים. הפרויקט אף משלב מערכת אידוי מסוג Zero Liquid Discharge (ZLD), שמאפשרת שימוש חוזר בכמות גדולה של המים המתוקים המשמשים בתהליך ותורמת לחיסכון ניכר. עם זאת, חשוב לציין כי בשנתיים הראשונות להפעלה—תקופת ההרצה של המתקן—צריכת המים המתוקים תהיה גבוהה יותר ותעמוד על כ-60 ליטרים לשנייה, טרם התייעלות המערכות.

להפקת טון אחד, הכמות המקסימלית הנדרשת בפרויקט קאצ'י היא בין 50,000 ל-150,000 גלונים, לעומת 500,000 עד 2,000,000 גלונים בשיטות המסורתיות—הפחתה של 70% עד 90%.

יעדי ייצור ולוחות זמנים

יעדי הייצור של פרויקט קאצ'י בנויים ממספר שלבים מוגדרים: תחילת הפקה מסחרית ראשונה של ליתיום קרבונט בדרגת סוללה נקבעה למחצית השנייה של שנת 2027; השלמת ההרצה והגעה לקיבולת ייצור מקסימלית של 25,000 טון ליתיום קרבונט בשנה (tpa) מתוכננת עד סוף שנת 2028, כאשר ייצור זה מתוכנן לפעול לאורך תוחלת חיים (LoM) של 25 שנים; הרחבה לשלב שני (Phase Two) תכפיל את קיבולת הייצור ל-50,000 טון בשנה החל משנת 2030, בהתאם לגידול הצפוי בביקוש העולמי.

כדי לעמוד בלוחות זמנים אלו, החברה מתמקדת בהשגת אישור סופי של הערכת ההשפעה הסביבתית (EIA)—יעד המתוכנן למחצית הראשונה של 2026. קבלת אישור זה היא תנאי סף הכרחי להגעה ל"החלטת השקעה סופית" (Final Investment Decision – FID), הצפויה להתקבל בין 2025 ל-2026, אז יחל שלב הבנייה המסיבית של המפעל.

י. "סלאר פוטורו" ו-NovaAndino: הבטחה חדשה או המשך הדפוס?

על רקע המשבר המעמיק, הכריזה המדינה הצ'יליאנית על שותפות חדשה בתחום הליתיום—מיזם משותף בשם NovaAndino Litio, שבו מעורבים תאגידים ציבוריים ופרטיים, ובהם Codelco לצד SQM. פרויקט הדגל של השותפות, "Salar Futuro", מיועד להוביל את הפקת הליתיום באזור בעשורים הקרובים—בקירוב 2031–2060—והוא אמור לעבור הליכי הערכה סביבתית רשמיים במהלך השנים הקרובות.

המיזם מציג עצמו כשלב חדש—"ירוק" ויעיל יותר—בתעשיית הליתיום. בין ההבטחות המרכזיות: שילוב טכנולוגיות DLE המאפשרות הפקת ליתיום מן התמלחת מבלי להסתמך על בריכות אידוי רחבות-היקף; הפחתה הדרגתית של איבוד מים בתהליך; ושאיפה להגדיל את התפוקה מבלי להגדיל את היקפי השאיבה. נוסף לכך, הוקמה ועדה ייעודית לשילוב נציגות ילידית במנגנוני הניהול, כחלק מהצהרות על "יצירת ערך משותף" ושיתוף פעולה עם הקהילות המקומיות.

ואולם, למרות היתרונות הטכנולוגיים של ה-DLE (פחות מים, פחות שטח), הסוציולוגים טוענים כי היא עלולה לשמש כ"עלה תאנה" ליחסי ציבור. היא מאפשרת לחברות להגיד "אנחנו ירוקים" ובכך להחליש את ההתנגדות המשפטית של הליקנאנטאי

בקרב בני הליקנאנטאי, הצהרות אלו מתקבלות בזהירות רבה. מנקודת מבטם, מדובר בהמשך של דפוס היסטורי שבו הבטחות טכנולוגיות ומוסדיות אינן מתורגמות בהכרח לשינוי ממשי בשטח. מה גם שהטכנולוגיה החדשה לא פותרת את שאלת הריבונות על המשאב. הם נאבקים נגד הפיכת ביתם ל"אזור הקרבה" עבור צריכת האנרגיה של המדינות המתועשות. דרישותיהם ברורות ומנוסחות בשפה משפטית ובינלאומית כאחד:

הכרה בעקרון של הסכמה חופשית, מוקדמת ומדעת (FPIC – Free, Prior and Informed Consent) טרם אישור כל פרויקט. לא רק פיקוח חיצוני אלא השתתפות ממשית בקבלת החלטות ובחלוקת הרווחים. ולא רק התחייבויות לעתיד אלא גם מנגנוני פיצוי ושיקום עבור הנזקים שכבר נגרמו למערכות המים, לאקולוגיה ולחיי הקהילה.

בכך מתחדדת הדילמה: המונח "מעבר אנרגטי", הנתפס בזירה הגלובלית כפתרון למשבר האקלים, נשמע בעיני רבים מבני האזור כהמשכה של אותה לוגיקה ישנה—הפקת משאבים בקנה מידה תעשייתי מאזורים פריפריאליים, תוך העברת העלויות הסביבתיות והחברתיות אל הקהילות המקומיות.

יא. סיכום: הדילמה הבלתי פתורה

עבור בני הליקנאנטאי, השאלה אינה רק כיצד לכרות ליתיום בצורה "נקייה" יותר, אלא האם ניתן בכלל ליישב בין צורכי הכלכלה הגלובלית לבין שמירה על מערכות חיים שבריריות ועל תרבות שמקורה במים, באדמה ובאיזון העדין שביניהם.

הפרדוקס המר הוא, שדווקא הכלים המיועדים להציל את האקלים הגלובלי—סוללות, רכב חשמלי, אנרגיה מתחדשת—נסמכים על חומר גלם שהפקתו, גם בשיטות המתקדמות ביותר, מסכנת מערכות אקולוגיות שבריריות ותרבויות ייחודיות. הדינמיקה הגלובלית יוצרת לחץ אדיר להגדיל ייצור; לחץ זה מכה תמיד קודם כל ביותר הפגיעים, בין אם בצ'ילה, ארגנטינה או בוליביה, ובין אם תחת שלטון שמרני או פרוגרסיבי.

היבט הסוציולוגי של המאבק, חושף את מה שניתן לכנות 'קולוניאליזם ירוק'—מושג שהוגדר בפרק א'—: גם 'המהפכה הירוקה' נשענת על אותה לוגיקה ישנה של ניצול משאבי הפריפריה הילידית לטובת רווחת המרכז, הפעם תחת אצטלה של 'הצלת האקלים'.[6]

המושג "אזורי הקרבה" (Sacrifice Zones) משמש במחקר הסביבתי והסוציולוגי לתיאור אזורים שבהם קהילות מקומיות ומערכות אקולוגיות נושאות באופן לא־פרופורציונלי בעלויות הסביבתיות והבריאותיות של פיתוח תעשייתי רחב־היקף, לטובת צרכים כלכליים ואנרגטיים של אוכלוסיות רחוקות וחזקות יותר. אזורים אלו נתפסים בפועל כמרחבים שניתן "להקריב" למען צמיחה, תיעוש או ביטחון אנרגטי, תוך נרמול של זיהום, דלדול משאבים ופגיעה חברתית. בהקשר של מדבר אטקמה ומשולש הליתיום, המושג מסייע להבין כיצד אזורים ילידיים ושבריריים מבחינה אקולוגית הופכים לחזית של "המעבר הירוק" הגלובלי: המקומות שבהם מופקים חומרי הגלם הדרושים לסוללות ולרכב החשמלי, אך גם המקומות הנושאים במחיר הסביבתי, ההידרולוגי והתרבותי של אותו מעבר אנרגטי.

חשוב לזכור כי הליתיום אינו המשאב הראשון שבשמו הופכים אזורים מדבריים בצ'ילה ל"אזורי הקרבה". עוד במאה ה־20 הפכה צפון צ'ילה למרחב כרייה עצום סביב תעשיית הנחושת, ובראש ובראשונה במכרות הענק של צ'וקיקמטה (Chuquicamata) ואסקונדידה (Escondida). כריית הנחושת יצרה אמנם עושר עצום למדינה הצ'יליאנית והייתה לבסיס הכלכלה הלאומית, אך גם לוותה לאורך השנים בזיהום סביבתי, צריכת מים אדירה, פגיעה במערכות אקולוגיות מדבריות ושינוי עמוק של חיי הקהילות המקומיות. במובן זה, תעשיית הליתיום אינה מופיעה בחלל ריק, אלא ממשיכה דפוס היסטורי מוכר בצ'ילה: הפיכת אזורי הספר הצחיחים של הצפון למרחבי הפקה אינטנסיביים המשרתים את צורכי השוק העולמי. ההבדל הוא שכיום, בניגוד לנחושת שסימלה את עידן התיעוש הישן, הליתיום מוצג כחומר הגלם של "העתיד הירוק" — אף שגם הוא נשען על אותם מרחבים פריפריאליים ועל אותן קהילות הנדרשות לשאת במחיר הסביבתי והחברתי.

טכנולוגיות כמו DLE ופרויקטים כמו קאצ'י מציעות שיפור אמיתי ומשמעותי ביחס לשיטות המסורתיות—פחות מים, פחות שטח, פחות שקיעת קרקע, ליתיום טהור יותר. אולם גם הן לא עונות באופן ממצה על השאלה המרכזית שמציבות הקהילות הילידיות: האם ניתן לערוך שינוי כה עמוק במרחב שהוא לא רק ביתם הפיזי אלא גם עולמם הרוחני, בלי לקבל הסכמה אמיתית ובלי לשתפם כשותפות מלאות—לא כ"בעלי עניין" שצריך לנהל אלא כשותפות שיש להן זכות ממשית להחליט?

מדיניות עצמאית, ניטור מדעי בלתי-תלוי, ודרישות משפטיות המבוססות על עקרונות בינלאומיים—אלו הם הכלים שבחרו בני הליקנאנטאי להילחם בהם על עתידם. המאבק שלהם הוא תזכורת חשובה לכך שאין "מהפכה ירוקה" ניטרלית: כל בחירה אנרגטית גלובלית נושאת עמה עלויות מקומיות, ואת מי שמשלם אותן—ומשלם בכסף, במים, בלגונות, בפלמינגים ובזיכרון קולקטיבי—יש לשמוע, לא רק להתייעץ איתו לצורך הסרת חסמים רגולטוריים.

הערות

[1] אקסטרקטיביזם ירוק (Green Extractivism) הוא מונח ביקורתי המתאר מצב שבו המעבר הגלובלי לאנרגיה מתחדשת ולכלכלה דלת־פחמן ממשיך להתבסס על הפקה אינטנסיבית של משאבי טבע מאזורים פריפריאליים וילידיים. אף שהרטוריקה המלווה תהליכים אלו מדגישה קיימוּת, הפחתת פליטות והצלת האקלים, בפועל הם כרוכים לעיתים קרובות בהעמקת דפוסים ישנים של ניצול סביבתי, תלות כלכלית ופגיעה בקהילות מקומיות. חוקרים מדרום אמריקה, ובהם אדוארדו גודינס (Eduardo Gudynas) ומריסטלה סבאמפה (Maristella Svampa), רואים בכריית ליתיום, נחושת ומתכות נדירות לצורכי "המעבר האנרגטי" המשך של מסורת האקסטרקטיביזם הלטינו־אמריקאי — כלכלה המבוססת על ייצוא חומרי גלם לשווקים גלובליים, גם כאשר הדבר נעשה בשם "המהפכה הירוקה".

[2] המונח “כריית מים” הוצג ונדון לראשונה בפרק א’ של מאמר זה, שם הוגדר כמונח פוליטי-תרבותי—לא כינוי טכני בלבד—המשקף את עמדת בני הליקנאנטאי כלפי תעשיית הליתיום. בעוד שחברות הכרייה מדברות על “שאיבת תמלחת” ו“אידוי מבוקר”, הקהילה בוחרת במונח “כריית מים” כדי לחשוף את מה שנסתר: הפיכת משאב חיים בסיסי לחומר גלם תעשייתי, תהליך שממדיו ההידרולוגיים ייבחנו לעומק בפרק ו’ בהקשרם הקוסמולוגי.

[3] האבל על אובדן עולם שבו “הטבע, הרוח והחברה שזורים למארג קיומי אחד” תואר בפירוט בחלק הקודם של פרק ו’ (“מה היא סולסטלגיה”). כאן, בהקשר הלגונות כארכיון חי, נוסף ממד ספציפי: לא רק אובדן דרך חיים הוליסטית, אלא מחיקת “מפת הזיכרון” הגאוגרפית—כלומר, הטופוגרפיה של הסיפורים הקהילתיים. ממד זה, שבו מקומות פיזיים ממשיים הם גם מיכלי זיכרון, מקביל למה שהאנתרופולוג קית’ בסו (Keith Basso) כינה “Wisdom Sits in Places” בחקרו את קהילות האפאצ’י שבאריזונה.

[4] InSAR ‏(Interferometric Synthetic Aperture Radar) היא טכנולוגיית חישה מרחוק המבוססת על לווייני מכ״ם, המאפשרת למדוד שינויים זעירים בפני הקרקע לאורך זמן, לעיתים בדיוק של מילימטרים בודדים. השיטה פועלת באמצעות השוואת גלי מכ״ם המוחזרים מן הקרקע בשתי מדידות שונות, וכך מאפשרת לזהות שקיעת קרקע (Subsidence), התרוממות, תזוזות טקטוניות או שינויים הנגרמים כתוצאה מפעילות כרייה ושאיבת מי תהום. בהקשר של כריית ליתיום בסלארים של האנדים, נעשה שימוש ב־InSAR כדי לעקוב אחר השפעת שאיבת התמלחת על יציבות הקרקע ועל השינויים במערכת ההידרולוגית התת־קרקעית.

[5] קתודה (Cathode) היא האלקטרודה החיובית בסוללת ליתיום־יון בזמן פריקה, והיא אחד המרכיבים המרכזיים והיקרים ביותר בסוללה. חומרי הקתודה, המבוססים בדרך כלל על תרכובות ליתיום ומתכות שונות כגון ניקל, מנגן, קובלט או ברזל־פוספט, קובעים במידה רבה את קיבולת הסוללה, צפיפות האנרגיה שלה, אורך חייה ובטיחותה. משום כך, יצרניות קתודות וסוללות דורשות חומרי גלם בעלי רמת ניקיון גבוהה ועקביות כימית מרבית, שכן גם זיהומים מזעריים עלולים לפגוע בביצועי הסוללה ובאמינותה.

[6] המושג “קולוניאליזם ירוק” הוגדר בפרק א’ של מאמר זה. חשוב להדגיש כי המונח אינו פולמוסי בלבד: בספרות האקדמית הוא נדון בהרחבה בידי חוקרים כמו סבאמפה (Svampa) וגם על ידי לורנצו קודה (Lorenzo Cotula) בהקשר של “land grabbing” ירוק. ביקורתם המשותפת: כשם שהקולוניאליזם הקלאסי הצדיק את עצמו בשפה של “ציוויליזציה” ו“פיתוח”, כך הקולוניאליזם הירוק מצדיק את עצמו בשפה של “קיימות” ו“הצלת אקלים”—תוך שהוא מחדש את אותן מבנים של ניצול ושוליות.