הוקאידו כיעד למטייל

הוקאידו: יפן שנראית אחרת

יש רגעים בהוקאידו שבהם צריך להזכיר לעצמנו שאנחנו עדיין ביפן. הכביש נמשך בין שדות רחבי ידיים, הר געש מושלג מתרומם באופק, עגור אדום־כתר עומד בלב ביצה, דוב חום נע בשולי יער צפוני, ומעבר לחוף משתרע בחורף ים מכוסה קרח נסחף. אין כאן כמעט דבר מן הדימוי המוכר של יפן, של מקדשים עתיקים, גנים מוקפדים, ערים צפופות ורכבות החולפות במהירות בין מרכזים עירוניים.

הוקאידו מציעה למטייל יפן אחרת. גדולה יותר, פתוחה יותר, דלילה יותר ובעיקר פראית יותר. זהו אי שבו המרחקים הם חלק מן החוויה והטבע אינו תפאורה לאתרים, אלא האתר עצמו. מטיילים כאן כדי ללכת על רכסים געשיים בדאיסצוזאן, לשוט מתחת למצוקי שירטוקו, לצפות בעגורים בביצות קושירו, לעמוד מול אגמי קלדרה צלולים, לנסוע בין שדות הלבנדר של פוראנו או לטבול באונסן כאשר מסביב נערם השלג.

ויש להוקאידו עוד תכונה ההופכת אותה ליעד יוצא דופן: היא מחליפה את פניה כמעט לחלוטין מעונה לעונה. האביב מגיע אליה באיחור ומעניק הזדמנות נוספת לראות את פריחת הדובדבן. בקיץ נפתחים ההרים ושדות הפרחים מגיעים לשיאם. בסתיו מתחילה כאן השלכת מוקדם יותר מאשר ברוב יפן, ובחורף השלג, האגמים הקפואים וקרח הים הופכים את האי לארץ אחרת.

משום כך, השאלה הראשונה בתכנון טיול בהוקאידו איננה רק לאן לנסוע, אלא מתי. אותו מקום עשוי להציע ביולי ובפברואר שתי חוויות שונות לחלוטין. בהוקאידו העונה מכתיבה את הנוף, הנוף מכתיב את המסלול, והמסלול מחייב להאט, לבחור אזור ולהקדיש לו זמן. זהו אולי סוד קסמה של הוקאידו למטייל: היא אינה מציעה עוד גרסה של הטיול היפני המוכר, אלא מזמינה לגלות עד כמה רחבה ומגוונת יכולה להיות יפן.

הוקאידו למטייל: ארבע עונות, ארבעה נופים

עבור המטייל, הוקאידו מציעה פנים שונות מאוד של יפן. מי שמגיע למדינה בעקבות המקדשים של קיוטו, גורדי השחקים של טוקיו, הכפרים המסורתיים והגנים המעוצבים, מגלה כאן מרחב אחר. הרים געשיים, יערות נרחבים, אגמים קלדרתיים, ביצות, חופים פראיים ומרחבים חקלאיים גדולים תופסים את מקומם של חלק מן הדימויים המוכרים של יפן. צפיפות האוכלוסייה נמוכה יחסית, המרחקים גדולים, והטבע אינו רק רקע לטיול אלא במידה רבה הנושא המרכזי שלו.

זהו גם אי שמתאים במיוחד למי שכבר טייל ביפן ה”קלאסית” ומבקש לגלות שכבה נוספת שלה. בהוקאידו אפשר לנסוע במשך שעות בין שדות, יערות והרים, ללכת בשמורות שבהן כמעט אין יישובים, לצפות בבעלי חיים, לטייל בין הרי געש פעילים ולהגיע אל חופים הפונים אל ים אוחוצק. גם קנה המידה שונה. הדרכים ארוכות יותר, היישובים מרוחקים זה מזה, והמכונית ממלאת בטיול תפקיד חשוב יותר מאשר באזורים רבים בהונשו.

יותר מבאזורים רבים אחרים ביפן, עונות השנה מכתיבות כאן את אופי הטיול. אין למעשה עונה אחת שהיא “העונה הנכונה” לביקור בהוקאידו. כל תקופה מציעה נוף אחר, פעילויות אחרות ולעיתים גם אזורים אחרים שכדאי להתמקד בהם.

האביב המאוחר: הזדמנות שנייה לסאקורה

האביב מגיע להוקאידו באיחור. כאשר בטוקיו ובקיוטו כבר נשרו מרבית עלי הכותרת של הדובדבן, חלקים מן האי עדיין מתעוררים מן החורף. פריחת הדובדבן מתקדמת ביפן מדרום לצפון, ולכן הוקאידו היא התחנה האחרונה כמעט במסעה של הסאקורה ברחבי המדינה.

באזור הָקוֹדָאטֶה (Hakodate) מגיעה הפריחה בדרך כלל לקראת סוף אפריל וראשית מאי. אחד המקומות הידועים ביותר לצפות בה הוא מבצר גוֹרְיוֹקָאקוּ (Goryōkaku), המבצר דמוי הכוכב המוקף באלפי עצי דובדבן. בסאפורו מופיעה הפריחה בדרך כלל בסוף אפריל ובראשית מאי, ובאזורים צפוניים או גבוהים היא עשויה להגיע מאוחר עוד יותר. עבור מי שכבר טייל במרכז יפן באותה שנה, הוקאידו יכולה אפוא להציע מעין הזדמנות שנייה לצפות בסאקורה.

למטייל זו עונת מעבר, ויש לכך משמעות מעשית. האביב מתאים במיוחד לטיול עירוני בסאפורו ובהאקודטה, לביקור באונסן ולמסלולים באזורים הנמוכים, אבל אינו בהכרח הזמן המתאים לטרקים גבוהים. בהרים יכול להישאר שלג עמוק גם כאשר בעמקים כבר פורחים הדובדבנים. חלק מן הכבישים ההרריים והמסלולים נפתחים רק בהמשך העונה, ולכן מי שמתכנן טיול טבע במאי צריך לבדוק את מצב הדרכים והשבילים ולא להסתמך על תנאי מזג האוויר בעיר.

גם הלבוש דורש גמישות. יום אביבי נעים יכול להתחלף במהירות בערב קר, ובצפון ובאזורים הגבוהים הטמפרטורות עשויות להיות נמוכות מאוד. שכבות לבוש ומעיל עמיד לגשם ולרוח שימושיים יותר ממלתחה המותאמת רק ל”אביב”.

הקיץ: אל ההרים, האגמים ושדות הפרחים

הקיץ, מיוני ועד אוגוסט, הוא אחת התקופות הנוחות ביותר לטיולי טבע בהוקאידו. הטמפרטורות בדרך כלל מתונות יותר והלחות נמוכה יותר מאשר במרכז ובדרום יפן. בזמן שטוקיו, קיוטו ואוסקה מתמודדות עם חום ולחות כבדים, הוקאידו מציעה בדרך כלל תנאים נוחים יותר לפעילות בחוץ.

זוהי העונה המתאימה ביותר לטרקים בהרים ולמסעות רגליים ארוכים. בדָאיסֶצוּזָאן (Daisetsuzan), המרחב ההררי הגדול בלב האי, נפתחים מסלולים שבמשך חודשים היו מכוסים בשלג. בשִירֶטוֹקוֹ (Shiretoko) אפשר לשלב יערות, אגמים וחופים פראיים, ובמזרח האי הביצות והאגמים הופכים למוקדים מצוינים לצפייה בעופות ובחיות בר. זו גם עונה טובה לרכיבה על אופניים, לשיט, לקמפינג ולנסיעות ארוכות ברכב.

יולי מתאים במיוחד למי שרוצה לשלב טבע עם שדות הפרחים של פוּרָאנוֹ (Furano) ובִּיאֵיי (Biei). הלבנדר מגיע בדרך כלל לשיא פריחתו במהלך החודש, ובחוות הפרחים מופיעות רצועות צבע מרשימות. אלא שזהו גם אחד המועדים העמוסים באזור. מי שמגיע בשיא הפריחה צריך להביא בחשבון עומסי תנועה, חניונים מלאים ומחירי לינה גבוהים יותר, ולהזמין מקום מראש.

למטיילים המתכננים מסלולי הליכה ארוכים כדאי לזכור שהמרחקים בהוקאידו גדולים. מקום שנראה קרוב על המפה עשוי לדרוש שעות נסיעה, ולכן עדיף לבנות את הטיול סביב כמה אזורים ולא לנסות לחצות את האי מדי יום. רכב שכור מעניק גמישות רבה במיוחד באזורים הכפריים, אם כי בין הערים המרכזיות קיימת תחבורה ציבורית טובה.

גם בקיץ אין להניח שכל הוקאידו חמה. באזור קושירו ובחוף הפסיפי של מזרח האי יכולים להיות ימים קרירים, לחים וערפיליים. בהרים מזג האוויר משתנה במהירות, ולכן גם ביולי ובאוגוסט כדאי לשאת שכבה חמה ובגד נגד גשם. לעומת זאת, בשנים האחרונות מתרחשים גם גלי חום, ובחלק ממקומות הלינה הישנים מיזוג האוויר אינו מובן מאליו.

הסתיו: השלכת מתחילה כאן

אם האביב מגיע להוקאידו באיחור, הסתיו מקדים להגיע. באזורים האלפיניים של דאיסצוזאן עשויים סימני הסתיו הראשונים להופיע כבר בסוף אוגוסט, ובמהלך ספטמבר מתפשטים הצבעים במורד המדרונות. הוקאידו היא אפוא אחד המקומות הראשונים ביפן שבהם אפשר לצפות בקוֹיוֹ (kōyō), צבעי השלכת.

למטייל המחפש שלכת יש לכך יתרון מיוחד, אבל גם מלכודת: אי אפשר לתכנן את הטיול לפי לוח השלכת של קיוטו או טוקיו. בספטמבר, כאשר מרכז יפן עדיין ירוק ולעיתים חם מאוד, הפסגות הגבוהות של הוקאידו כבר עשויות להיות אדומות וצהובות. באוקטובר יורדת השלכת לאזורים נמוכים יותר, ובהמשך החודש מגיעה גם לערים.

דאיסצוזאן הוא יעד מרכזי בספטמבר, ואילו באוקטובר אפשר להתמקד באזורים נמוכים יותר, באגמים, ביערות ובמעיינות החמים. השילוב של הליכה ביום ואונסן בשעות הערב מתאים במיוחד לעונה הזאת. גם המטבח נמצא בשיא מעניין: הסלמון חוזר אל הנהרות, היבולים נאספים, ובשווקים מופיעים תפוחי אדמה, דלעות ומוצרים עונתיים.

מבחינה מעשית, הסתיו בהוקאידו דורש יותר ציוד חם מכפי שהתאריך בלוח השנה עשוי לרמוז. בהרים יכול לרדת שלג כבר בספטמבר, והפרשי הטמפרטורה בין היום ללילה גדולים. מטייל היוצא למסלול הררי צריך לבדוק תחזית ותנאי שבילים ולא להניח ש”שלכת” פירושה מזג אוויר סתווי מתון.

זהו גם זמן שבו כדאי להשאיר גמישות מסוימת בתוכנית. שיא השלכת אינו תאריך קבוע והוא משתנה משנה לשנה בהתאם לטמפרטורות. מי שמסוגל להזיז יום או שניים בין אזורים שונים יכול להגדיל מאוד את הסיכוי לפגוש את הצבעים בשיאם.

החורף: כשהשלג משנה את האי

החורף משנה לחלוטין את פני הוקאידו. שדות, כבישים, יערות ועיירות נעטפים בשלג, אגמים קופאים, והמרחק בין מקום למקום מקבל משמעות אחרת. אותם נופים ירוקים של הקיץ הופכים למרחב כמעט מונוכרומטי של לבן, שחור וכחול.

עבור גולשים, דצמבר עד מרץ הם לב עונת החורף, כאשר ינואר ופברואר מציעים בדרך כלל את תנאי השלג המבוקשים ביותר. נִיסֶקוֹ (Niseko) הוא האתר הבינלאומי הידוע ביותר, אך גם רוּסוּצוּ (Rusutsu), פוראנו ואתרים באזור סאפורו מציעים אפשרויות מצוינות. מי שמתכנן חופשת סקי בתקופות המבוקשות צריך להזמין לינה מוקדם, במיוחד בניסקו, שבה הביקוש הבינלאומי גדול.

מי שאינו גולש יכול לבנות טיול חורף שונה לחלוטין. בפברואר מתקיים פסטיבל השלג של סאפורו, ובמזרח האי אפשר לשלב אונסן, תצפיות בבעלי חיים ונופי שלג. באזור קושירו אפשר לצפות בעגורים היפניים, טַאנְצ’וֹ (tanchō), ובאזור שירטוקו וים אוחוצק מופיעים בחורף עיטמי ים.

אחת החוויות המיוחדות ביותר נמצאת לאורך חופי ים אוחוצק. בחלקו המאוחר של החורף מגיע לאזור קרח ים נסחף, רְיוּהְיוֹ (ryūhyō), שמקורו בצפון ים אוחוצק. מאזור אָבָּאשִירִי (Abashiri) יוצאות הפלגות לצפייה בקרח, ובשירטוקו הוא הופך לחלק מן הנוף החורפי. עם זאת, הקרח הוא תופעת טבע דינמית: מועד הגעתו, כמותו ומרחקו מן החוף משתנים משנה לשנה, ולכן אין לבנות תוכנית על תאריך קשיח בלי לבדוק את התנאים העדכניים.

בחורף גם התחבורה דורשת תכנון שונה. נהיגה בשלג ובקרח אינה דומה לנהיגת קיץ, וסופות עלולות לגרום לעיכובים ולסגירת כבישים ואף לשיבושים ברכבות ובטיסות. למי שאינו מנוסה בנהיגת חורף עדיף במקרים רבים להסתמך על רכבות, אוטובוסים והסעות מקומיות, או לפחות לצמצם נסיעות ארוכות ברכב.

גם הציוד חשוב. מעיל חם לבדו אינו מספיק. נעליים בעלות אחיזה טובה, כפפות, כיסוי ראש ושכבות תרמיות משפרים מאוד את החוויה. בערים כמו סאפורו הבעיה למטייל אינה תמיד השלג העמוק אלא דווקא שכבת הקרח החלקה הנוצרת על מדרכות וכבישים.

אז מתי כדאי להגיע?

התשובה תלויה במה שמבקשים לראות. למטייל המתעניין בטרקים, פארקים לאומיים ושדות פרחים, יולי ואוגוסט הם בדרך כלל הבחירה הטבעית. מי שמחפש שלכת יעדיף את התקופה שבין ספטמבר לאוקטובר, תוך התאמת המסלול לגובה ולקו הרוחב. מי שמבקש שלג, סקי, קרח ים ופסטיבלי חורף יבחר בינואר ובפברואר. סוף אפריל וראשית מאי מתאימים במיוחד למי שרוצה להאריך את עונת הסאקורה לאחר ביקור במרכז יפן.

אבל בהוקאידו חשוב לא פחות לשאול לא רק “באיזה חודש?” אלא גם “באיזה חלק של האי?”. המרחק מצפון לדרום, ההבדלים בין החוף הפסיפי לים יפן והפערים בין העמקים לפסגות יוצרים כמה אזורי אקלים בתוך אי אחד. פריחה, שלכת ושלג אינם מתקדמים כאן בעת ובעונה אחת.

משום כך, הוקאידו היא יעד שכדאי להתאים בו את המסלול לעונה ולא להפך. טיול מוצלח אינו בהכרח ניסיון להספיק את כל האי, אלא בחירה של שניים או שלושה אזורים שבהם העונה נמצאת במיטבה. מי שמגיע ביולי ופוגש את שדות הלבנדר, היערות הירוקים והאגמים הכחולים יפגוש בפברואר ארץ אחרת כמעט לחלוטין. העונה בהוקאידו אינה רק הרקע לטיול. במידה רבה, היא הטיול עצמו.

הפארקים הלאומיים של הוקאידו: כשהנוף הוא האתר

אולם עיקר ייחודה של הוקאידו למטייל נמצא בשטחיה המוגנים. נכון ל־2026 נמצאים באי שבעה פארקים לאומיים, וכל אחד מהם מייצג מערכת נוף אחרת. יחד הם מציגים כמעט את כל מה שמייחד את הוקאידו: הרי געש פעילים, קלדרות ואגמים, רכסים אלפיניים, יערות צפוניים, ביצות, חופים פראיים, איים וצמחייה ארקטית ואלפינית.

מבחינת המטייל חשוב להבין שאין מדובר בשבע גרסאות של אותו פארק. הבחירה ביניהם צריכה להיעשות לפי העונה ולפי אופי הטיול. מי שמבקש הליכה הררית ימצא את מבוקשו בדאיסצוזאן ובהידאקה; מי שמחפש חיות בר ונוף פראי יעדיף את שירטוקו; לחובבי געשיות ואגמי קלדרה מתאימים אקאן־מאשו ושיקוצו־טויה; לצפרות ולנופי ביצות מתאים קושירו־שיצוגן; ומי שמוכן להרחיק צפונה ימצא ברישירי וברבון חוויה שונה כמעט מכל מקום אחר ביפן.

דאיסצוזאן: אל הגג של הוקאידו

דָאיסֶצוּזָאן (Daisetsuzan National Park), בלב האי, הוא עולם של פסגות געשיות, רמות אלפיניות, מעיינות חמים ויערות. שטחו כ־2,268 קמ”ר, והוא היה במשך שנים הפארק הלאומי הגדול ביפן מבחינת שטח יבשתי. כאן נמצאת גם אַסָאהִידָאקֶה (Asahidake), הפסגה הגבוהה ביותר בהוקאידו, המתנשאת לגובה 2,291 מטר.

זהו אחד האזורים החשובים ביותר ביפן לטיולי הרים. רכבלים מאפשרים להגיע במהירות יחסית אל האזור האלפיני, אך מעבר למסלולים הקצרים נפתחת מערכת של שבילים המאפשרת גם טרקים של כמה ימים. הנוף משלב לועות געשיים, פלגי מים חמים, שדות של צמחייה אלפינית ומרחבים שבהם אפשר לפגוש את הדוב החום של הוקאידו.

למטייל, התקופה הטובה ביותר להליכות גבוהות היא בדרך כלל מיולי ועד ספטמבר. שלג יכול להישאר בחלק מן המסלולים גם בתחילת הקיץ, ובסתיו מגיע הקור במהירות. דאיסצוזאן מפורסם במיוחד בכך שהשלכת מתחילה בו מוקדם מאוד, לעיתים כבר בסוף אוגוסט וביתר שאת במהלך ספטמבר. מי שמגיע להוקאידו בספטמבר ומבקש שלכת צריך להציב את הפארק גבוה בסדר העדיפויות.

הידאקה: הוקאידו ההררית והפראית

מאז 2024 גדול ממנו הפארק הלאומי הִידָאקָה־סָאנְמְיַאקוּ־אֶרִימוֹ־טוֹקָאצִ’י (Hidaka-sanmyaku-Erimo-Tokachi National Park), ששטחו היבשתי כ־2,457 קמ”ר. הוא משמר חלק גדול מרכס הידאקה, שרשרת הרים מחוספסת הנמשכת בציר צפון־דרום בדרום־מרכז הוקאידו, ומגיעה עד אזור כף ארימו.

זהו פארק שונה מאוד מדאיסצוזאן. הוא פחות מפותח לתיירות, הגישה לחלקיו הפנימיים מורכבת יותר, והמסלולים ההרריים יכולים להיות תובעניים. בכך טמון גם כוח המשיכה שלו. מי שמבקש את הוקאידו הפראית ופחות אתרי טבע מוסדרים ימצא כאן רכסים ארוכים, עמקים עמוקים ותחושה חזקה של מרחב.

הפארק מתאים במיוחד למטיילים מנוסים ולחובבי טבע שאינם זקוקים לתשתית תיירותית צפופה. לטיול ראשון בהוקאידו אין הכרח לכלול אותו, אבל למי שחוזר לאי או מבקש מסלולים הרריים רציניים הוא פותח אזור מרתק ופחות מוכר. הכרזתו כפארק לאומי ב־2024 גם מדגישה כי תהליך ההגנה על המערכות הטבעיות של הוקאידו עדיין נמשך.

שירטוקו: המקום שבו יפן נעשית פראית

במזרח האי נמצא שִירֶטוֹקוֹ (Shiretoko National Park), מן האזורים הפראיים ביותר ביפן. חצי האי ההררי חודר אל ים אוחוצק, רכס געשי עובר לאורכו, והגישה אל חלקים גדולים ממנו מוגבלת. בקצה חצי האי אין כביש החוצה מצד לצד, עובדה המסייעת לשמר את אופיו המבודד.

שירטוקו הוא אחד המקומות הטובים ביפן לצפייה בחיות בר. אוכלוסייה משמעותית של דובים חומים חיה באזור, ובים אפשר לפגוש יונקים ימיים ומינים רבים של עופות. בחורף מגיע קרח הים הנסחף לחופי חצי האי ומביא עמו מערכת אקולוגית עשירה. הקשר בין הים לבין היבשה היה אחת הסיבות המרכזיות להכרזת שירטוקו בשנת 2005 כאתר מורשת טבע עולמית של אונסק”ו.

למטייל בקיץ מתאימים במיוחד אגמי שירטוקו, מפלים, מסלולי הליכה ושיט לאורך החוף. הפלגה היא דרך מצוינת להבין את אופיו של חצי האי, משום שמן הים ניתן לראות מצוקים, מפלים ואזורים שאין אליהם גישה יבשתית. זו גם אחת הדרכים לצפות בדובים ממרחק בטוח.

שירטוקו מחייב תכנון. בקיץ יש להביא בחשבון את נוכחות הדובים ולהישמע להנחיות הפארק; חלק מהמסלולים כפופים להגבלות עונתיות. בחורף התנאים קשים בהרבה, אבל מי שמגיע במיוחד לקרח הים, לעיטמים ולנופי השלג מקבל חוויה שאין לה כמעט מקבילה בשאר יפן.

אקאן־מאשו: אגמים בתוך הרי געש

דרומה משירטוקו משתרע אָקָאן־מָאשוּ (Akan-Mashu National Park), אחד המקומות הטובים ביותר להבין בהם את הגאולוגיה הגעשית של הוקאידו. הנוף בנוי מלועות, קלדרות, יערות ואגמים גדולים שנוצרו כתוצאה מפעילות געשית.

אגם מָאשוּ (Lake Mashū) ממלא קלדרה עמוקה ומפורסם במימיו הצלולים ובמדרונות התלולים המקיפים אותו. לעיתים קרובות הוא עטוף ערפל, תופעה שהפכה כמעט לחלק מן המיתולוגיה התיירותית של המקום. אגם קוּשָארוֹ (Lake Kussharo) הוא אגם קלדרה גדול בהרבה, וסביבו ניכרת פעילות גאותרמית. בחלק מן החופים די לחפור בחול כדי להגיע למים חמים.

אגם אָקָאן (Lake Akan) מוסיף לפארק ממד ביולוגי ותרבותי. הוא מזוהה עם המָארִימוֹ (marimo), מושבות כדוריות של אצה ירוקה, ועם קהילה ותרבות של האיינו. עבור המטייל זהו מקום שבו אפשר לשלב טבע, געשיות, אונסן והיכרות עם התרבות הילידית של הוקאידו.

הפארק מתאים מאוד לטיול ברכב, משום שהאגמים והאתרים מפוזרים על פני שטח גדול. הקיץ והסתיו הם עונות מצוינות, אך גם החורף יוצר כאן נוף מרשים של אגמים קפואים, שלג ומעיינות חמים.

שיקוצו־טויה: הרי געש ליד סאפורו

שִיקוֹצוּ־טוֹיָה (Shikotsu-Tōya National Park) הוא מן הפארקים הנגישים ביותר למטייל, בזכות קרבתו לסאפורו ולנמל התעופה ניו צ’יטוסה. עבור מי שזמנו בהוקאידו מוגבל, זהו אחד המקומות הנוחים ביותר לשלב טבע געשי משמעותי בלי להקדיש יום שלם לנסיעה אל קצות האי.

אגמי שיקוצו וטויה ממלאים קלדרות געשיות גדולות, וסביבם מתרוממים הרי געש ובהם אוּסוּ (Usu), טָארוּמָאֶה (Tarumae) ושוֹוָה־שִינְזָאן (Shōwa-shinzan). האחרון נולד למעשה לנגד עיניהם של תושבי האזור במהלך התפרצויות בשנות ה־40 של המאה ה־20, והוא המחשה מוחשית לכך שהנוף של הוקאידו עדיין נמצא בתהליך יצירה.

למטייל זהו פארק מצוין לשילוב של מסלולי הליכה קצרים, תצפיות, אגמים ואונסן. אזור נוֹבוֹרִיבֶּצוּ (Noboribetsu), הסמוך לפארק, מוסיף חוויה גאותרמית חזקה של אדים, מים חמים וריחות גופרית. מי שמגיע להוקאידו בפעם הראשונה ורוצה להכיר את הגעשיות של האי בלי לצאת למסע הררי ממושך ימצא באזור הזה מבוא מצוין.

קושירו־שיצוגן: הארץ השטוחה של המים והעגורים

קוּשִירוֹ־שִיצוּגֶן (Kushiro-Shitsugen National Park) מציג הוקאידו אחרת לגמרי. אין כאן פסגות געשיות דרמטיות אלא מישור עצום של ביצות, אגמים, ערוצי מים מתפתלים וצמחיית קנה. זוהי מערכת הביצות הגדולה ביפן ואחד מבתי הגידול החשובים ביותר לעגור היפני אדום־הכתר.

זהו פארק שכדאי לחוות לאו דווקא בהליכה ארוכה. נקודות תצפית מאפשרות לראות את הנהר המתפתל בתוך הביצות, ואפשר גם לשוט בקאנו או ללכת בשבילי עץ החוצים חלק מן השטח. נסיעה ברכבת המקומית העוברת בשולי הביצות מעניקה נקודת מבט נוספת.

לצפרים יש לאזור עניין לאורך השנה, אבל החורף מעניק לו אופי מיוחד. העגורים הבולטים על רקע השלג הפכו לאחד הדימויים המזוהים ביותר עם הוקאידו. למי שמגיע במיוחד לצילום טבע או לצפרות, ינואר ופברואר יכולים להיות תקופה מצוינת, אף שהקור משמעותי.

רישירי, רבון וסארובצו: בקצה הצפוני של יפן

בקצה הצפון־מערבי משתרע רִישִירִי־רֶבּוּן־סָארוֹבֶּצוּ (Rishiri-Rebun-Sarobetsu National Park), הצפוני בפארקים הלאומיים של יפן. הוא מורכב משלוש יחידות נוף שונות מאוד: האי רישירי, האי רבון ומישורי הביצות של סארובצו.

רִישִירִי (Rishiri) נשלט כמעט כולו על ידי הר רישירי, חרוט געשי המתנשא ישירות מן הים. במזג אוויר בהיר נוכחותו של ההר מורגשת כמעט מכל מקום באי. מטיילים מנוסים יכולים לטפס לפסגה, אך גם הקפת האי ברכב או באופניים מאפשרת ליהנות מן המפגש המתמיד בין ההר לים.

רֶבּוּן (Rebun) שונה ממנו. זהו אי מוארך ונמוך יחסית, המפורסם בצמחייה האלפינית שלו. בשל קו הרוחב הצפוני והאקלים הקריר גדלים כאן צמחים שבמקומות אחרים נמצאים רק בגבהים גבוהים בהרבה. שבילי הליכה עוברים לאורך מצוקים, מפרצים ומדרונות מכוסים פרחים, והים נוכח כמעט בכל רגע.

העונה המתאימה ביותר לשני האיים היא בדרך כלל מסוף האביב ועד הקיץ, ובמיוחד יוני ויולי למי שמתעניין בפריחה. מזג האוויר יכול להשתנות במהירות, רוחות חזקות אינן נדירות, והמעבורות תלויות בתנאי הים. לכן כדאי להקדיש לאזור יותר מלילה אחד ולהימנע מתוכנית צפופה מדי.

מישורי סָארוֹבֶּצוּ (Sarobetsu) מוסיפים לפארק נוף שלישי, ביצות פתוחות ורחבות ידיים מול רכס רישירי הנראה מעבר לים בימים בהירים. זהו אזור המתאים במיוחד לחובבי צפרות, צמחייה ונופים פתוחים.

רישירי ורבון ראויים במיוחד למטייל המבקש להתרחק מן המסלול המקובל. אלו אינם “איי נופש” במובן הרגיל. אין כאן חופים טרופיים או תרבות של בתי מלון גדולים, אלא נופים צפוניים, רוחות, מצוקים, כפרי דייגים, שבילי הליכה ומפגש בלתי פוסק בין הים להר. עצם ההגעה אליהם היא חלק מן החוויה[3].

אולם עיקר ייחודה של הוקאידו למטייל נמצא בשטחיה המוגנים. נכון ל־2026 נמצאים באי שבעה פארקים לאומיים, וכל אחד מהם מייצג מערכת נוף שונה.

דאיסצוזאן (Daisetsuzan National Park), בלב האי, הוא עולם של פסגות געשיות, רמות אלפיניות, מעיינות חמים ויערות. שטחו כ־2,268 קמ”ר והוא מכונה לעיתים “הגג של הוקאידו”. כאן נמצא גם אסאהידאקה (Asahidake), הפסגה הגבוהה ביותר באי. הפארק מציע כמה ממסלולי ההליכה ההרריים המרשימים בהוקאידו, ובסתיו הוא אחד המקומות הראשונים ביפן שבהם משתנים צבעי העלים.

מאז 2024 גדול ממנו הפארק הלאומי הידאקה־סאנמיאקו–ארימו–טוקאצ’י (Hidaka-sanmyaku-Erimo-Tokachi National Park). שטחו היבשתי כ־2,457 קמ”ר והוא משמר חלק גדול מרכס הידאקה, רכס הררי מחוספס הנמשך בציר צפון–דרום בדרום־מרכז הוקאידו. הכרזתו כפארק לאומי מדגישה עד כמה גם כיום ממשיכה יפן להרחיב את ההגנה על המערכות הטבעיות של האי.

במזרח נמצא שירטוקו (Shiretoko National Park), מן האזורים הפראיים ביותר ביפן. חצי האי ההררי חודר אל ים אוחוצק, ובחורף מגיע אל חופיו קרח ים נסחף. זהו בית גידול לדובים חומים, עיטמים ומינים ימיים רבים. שירטוקו הוכר בשנת 2005 כאתר מורשת טבע עולמית של אונסק”ו, בין היתר בזכות הקשר האקולוגי יוצא הדופן בין הים לבין המערכות היבשתיות.

דרומה ממנו משתרע אקאן־מאשו (Akan-Mashu National Park) – נוף געשי של לועות, יערות ואגמים. אגם מאשו (Lake Mashū) מפורסם במימיו הצלולים ובקירות הקלדרה המקיפים אותו; אגם קושארו (Lake Kussharo) הוא אגם קלדרה גדול המוקף באזורים גאותרמיים; ואגם אקאן (Lake Akan) מזוהה עם כדורי האצה הירוקים מארימו (marimo) ועם תרבות האיינו.

שיקוצו־טויה (Shikotsu-Tōya National Park), הנגיש יחסית מסאפורו ומניו צ’יטוסה, מציג שילוב נוסף של געשיות ומים. אגמי שיקוצו וטויה ממלאים קלדרות געשיות, וסביבם מתרוממים הרי געש ובהם אוסו (Usu), טארומאה (Tarumae) ושווה־שינזאן (Shōwa-shinzan). המעיינות החמים הרבים באזור מזכירים למטייל כי הנוף היפה הוא תוצאה של פעילות גאולוגית שעדיין לא הסתיימה.

במזרח נמצא גם קושירו־שיצוגן (Kushiro-Shitsugen National Park), המגן על מערכת הביצות הגדולה ביפן. זהו נוף שונה לחלוטין מן הפסגות הגעשיות: מישור של ביצות, אגמים וערוצי מים מתפתלים, המהווה בית גידול חשוב לעגור היפני אדום־הכתר.

בקצה הצפון־מערבי משתרע רישירי־רבון־סארובצו (Rishiri-Rebun-Sarobetsu National Park), הצפוני בפארקים הלאומיים של יפן. הוא כולל שלוש יחידות נוף שונות: האי רישירי, שמעליו מתנשא החרוט הגעשי של הר רישירי; האי רבון, המפורסם בצמחייה האלפינית שלו, שחלקה גדלה בגבהים נמוכים במיוחד בגלל האקלים הצפוני; ומישורי הביצות של סארובצו.

רישירי (Rishiri) ורבון (Rebun) ראויים במיוחד למטייל המבקש להתרחק מן המסלול המקובל. רישירי נשלט כמעט כולו על ידי הר רישירי, המתנשא מתוך הים כחרוט כמעט עצמאי, ואילו רבון הוא אי מוארך שבו שבילי הליכה, מצוקים, מפרצים וצמחייה צפונית עשירה. אלו אינם “איים טרופיים” בנוסח המקובל של תיירות איים, אלא נופים צפוניים, חשופים לרוחות, שבהם המפגש בין ההר לים הוא המרכיב המרכזי של החוויה[4].

בסופו של דבר, הוקאידו אינה יעד שבאים אליו כדי להשלים רשימת מקדשים ואתרים. היא מתאימה יותר לטיול שבו הנוף עצמו הוא האתר: הליכה על רכס געשי, שיט לאורך חוף שירטוקו, תצפית בעגורים בביצות קושירו, נסיעה בין שדות פוראנו, רחצה באונסן לאחר יום הליכה או מפגש עם קרח הים בחורף. המרחקים הגדולים מחייבים תכנון וזמן, אבל הם גם חלק מן החוויה. כאן יפן נעשית רחבה יותר, דלילה יותר ופראית יותר – וזהו אולי ההבדל הגדול ביותר בין טיול בהוקאידו לבין טיול ביפן ה”קלאסית”.