ההתגוננות העברית בתקופת העלייה הראשונה

 

 

 

החרדה לקיומו הפיסי והרוחני של עם ישראל בגולה היתה הגורם העיקרי להתעוררות הציונית מאמצע המאה ה-19 והיא גברה אחרי הפוגרומים ברוסיה, בתחילת שנות ה-80 של אותה מאה. מנהיגים ציונים כמו יהודה לייב פינסקר ובנימין זאב הרצל ועולים חלוצים כגון משה סמילנסקי ויחזקאל חנקין ראו בעליה לארץ־ישראל ובהתיישבות בה, פתרון לאיום הביטחוני בארצות הגולה וסיכוי לבניי עצמה יהודית על קרקע המולדת[1].

בתקופה זו הופיעו על אדמת ארץ־ישראל הרעיונות שראו בערך הכוח המזוין הביטחוני והצבאי למחצה חלק אינטגרלי מהאתוס הלאומי-ציוני. עקיבא יוסף שלזינגר, שעלה ב-1870 מהונגריה ונמנה מאוחר יותר עם מייסדי פתח תקווה, הקים בירושלים אגודה בשם 'מחזירי עטרה ליושנה', שמטרתה היתה החזרת היישוב לחיי עבודה והחייאת השפה העברית. הוא פרסם חוברת ובה פירט את תכנית ההתיישבות של האגודה שהקים. בתכניתו קרא להקים חייל הגנה יהודי, שיהיה מושתת על האיכרים עצמם[2]. שלזינגר פירט את אחוז השומרים הדרוש מבין המתיישבים וחילק אותם לרגלים אותם כינה "שומריא"ל" ולרוכבים, להם קרא "לוחמיא"ל"[3]. על רעיונותיו אלה נרדף בידי גבאי החלוקה שאיימו להפסיק את כספי החלוקה למי שיחבור אליו ועל ידי כך גרמו להתפרקות האגודה.

 

 

שלזינגר, שהיה חלוץ החשיבה הביטחונית היהודית לא היה היחידי. הגיגים אלה, שנולדו יחד עם רעיונות השיבה לאדמתה של ארץ־ישראל והתחייה הלאומית, היו באופן טבעי, גם נחלתם של אנשי העלייה הראשונה[4]. לחלק מבאי העלייה הראשונה נסך השינוי הגדול בחייהם תחושה עזה של עוצמה, שלא היתה קשורה לעובדות בשטח. דוגמא לשאיפה מרחיקת כזאת, יכול לשמש מכתבו של ולדימיר (זאב) דובנוב, אחד מחברי ביל"ו – הקבוצה המאורגנת הראשונה של צעירים שבאו לארץ מתוך אידיאולוגיה ציונית – שנכתב ב-10 לאוקטובר 1882, אל אחיו ההיסטוריון שמעון דובנוב, כמה שבועות לאחר שנחת ביפו. במכתבו כותב הצעיר המשולהב, שהמטרה הסופית היא להחזיר ליהודים את העצמאות המדינית שנשללה מהם. להשקפתו, הסביר העולה, יש לעשות זאת על ידי לימוד שליטה בנשק וכשיבוא יום, יכבשו את הארץ בכוח הזרוע[5]. ראשית ההתיישבות מחוץ לערים ולרבעים המסורתיים העמידה בפני המתיישבים בעיות ביטחון וקיום קשות ביותר. הממשלה העות'מאנית היתה מנוונת, שליטתה רופפת ואי אפשר היה לצפות להגנתה. האוכלוסייה המקומית השתמשה בנשק ללא פיקוח, והיהודים נחשבו ל'בני־מוות' מבוזים, שאפשר להתנכל להם ולרכושם ללא כל עונש[6]. על רקע זה התארגנה בשכונות ירושלים 'חברת בעלי לינה ושמירה' של מתנדבים מהרובע היהודי, ששמרו ולנו בשכונות הריקות מתושבים.

 

בפתח תקווה אף התקינו תקנות מיוחדות לשמירה על הישוב ["ייקבעו משמרות של שומרים בלילה, ושנים שנים יעמדו על המשמר ויסובבו בחוצות מקום היישוב בכלי נשק ביד" ]. כאן התבססה השמירה על שומרים יהודים בודדים כיהודה ראבּ, מיכל כץ, אליהו גודל, יעקב בן מיימון (זרמתי) -אישיפו ששמר במושבה, סנדר חדד  ודאוד אבו יוּסֶף – בדואי יהודי מעיראק. עם זאת, בהתנפלויות של רועים על השדות, נחלצו כל בני המושבה להגנה. בפתח תקווה נקבע למעשה דגם חדש של שמירה עברית והתגוננות גאה בפני מתנכלים בתגרות יומיומיות. – וזאת לפני העלייה הראשונה. בראש המגינים עמד יהושע שטמפּפֶר, ממייסדי המושבה. הדגם שעיצב שימש אות ומופת לשאר המושבות, שנאלצו מיד עם הקמתן להתארגן להגנת הנפש והרכוש[7].

 

 

העלייה הראשונה חוללה תמורה מהפכנית ביישוב היהודי בארץ־ישראל: בני עליה זו, כ-40,000 נפש (שרק מחציתם נשארה בארץ), הגבירו את כוחו של היישוב והעלו את רמתו. בין 1882 לבין שנת 1903 הוכפל מספר היהודים בארץ. העלייה הראשונה חזקה אמנם את היישוב המסורתי הישן בערים, אבל תרומתה העיקרית היתה בהנחת היסודות לחקלאות חדישה בארץ־ישראל ולבנייתה של ארץ יהודית מודרנית. בנוסף להתפתחות הרעיונית שחלה באירופה, המציאות בארץ־ישראל, חייבה את ההתיישבות היהודית בימי העלייה הראשונה, לאמצעי שמירה והגנה. הקמת המושבות הראשונות שהיו מרוחקות מן הערים ומחסות הממשלה והקונסוליות הזרות, שרבים מן היהודים היו נתיניהן, יצרה מציאות של יחידות אוטונומיות בעלות יעוד לאומי. אותן התכונות, שהניעו את היישוב החדש לייסד מושבות בלב שממה פראית, יצקו בהם את היכולת להתנגד גם למעשי ההצקה וההטרדה מצד שכניהם[8]. יתרה מזאת, אנשי המושבות גמרו אומר להמיר את יחס הבוז המסורתי של ערביי הארץ ליישוב הישן, ה'יהוד', ביחס של כבוד והערכה[9]. בנוסף למצב הביטחוני הקשה, תרם רבות גם השוני התרבותי למתחים בין היהודים לבין שכניהם. לתחום זה היו שייכים למשל סכסוכי המרעה. על האוכלוסייה המקומית היה מקובל שהבהמות יכולות לרעות בכל מקום פנוי שאינו מעובד, ללא מגבלות של בעלות, בעוד שהיהודים היו רגילים מארצות מוצאם לכך שהאדמה שייכת לבעלים כל ימות השנה[10]. כמו כן, היה קשה להתמודד עם משטר קרקעי פרוע, תחומי בעלות בלתי ברורים וחוקי טאבו מסובכים שנתנו מקום לפירושים שונים. כתוצאה מכך פרצו לעיתים סכסוכי קרקעות קשים בין המתיישבים לבין שכניהם. ההיסטוריה של העלייה הראשונה מלאה בסיפורים על התנגשויות כאלה. בולטת במיוחד פרשת הסכסוך בין מתיישבי מטולה לבין הדרוזים[11].

כל מושבה כמעט התמודדה עם הקמתה עם לחץ של השכנים, שניסו לבדוק את חולשתו או את עוצמתו של הישוב החדש. אורכו של הפרק הזה היה שונה בכל מושבה והיה פועל יוצא של גודלה, נחישותה וכן יכולת התגוננותה. המושבות הגדולות כגון פתח תקווה, ראשון לציון, זיכרון יעקב או רחובות, עברו שלב זה במהירות יחסית ובהצלחה ניכרת, בעוד שהמושבות הקטנות כגון קסטינה (באר טוביה), או גדרה לא עמדו במאבק הזה, או שהוא נמשך זמן ארוך יחסית[12]. במספר מושבות התארגנו האיכרים לשמירה בתורנות של חצי לילה לכל משמרת, אולם כעבור זמן נאלצו להמיר את שמירת האיכרים בשמירה קבועה, כי האיכרים התקשו לעבוד ביום ולשמור בלילה[13].

בתקופה קשה זו, בה נאלצו המתיישבים לסמוך אך ורק על עצמם, התבלטו יהודים בעלי סגולות גוף ונפש שגילו אומץ לב בלתי רגיל בהגנה על מושבתם. במעשים אלו היוו דוגמא וסחפו מתיישבים אחרים לנהוג כמותם וכך הצילו לא אחת את הישוב הצעיר. חלק מהשמות הידועים, בנוסף לשומרי פתח תקווה שהוזכרו לעייל היו  יוסף קסטל מחברון, ששמר בחדרה, "הורביץ הרוכב" מחדרה, ברל'ה (דב) רוזנבלום הנפח מרחובות, ולוליק פיינבג מראשון לציון, שבמהלך השנים נכנסו לסאגות של מושבות העלייה הראשונה[14]. מאוחר יותר, כאשר המושבות עברו לאפוטרופסות של הברון רוטשילד (1883-1903), חזרה השמירה לשיטה המקובלת במזרח, היינו, באמצעות קבלן מקומי. המושבות העדיפן להעסיק שומרים שלא מן הסביבה הקרובה, בייחוד צ'רקסים, מוגרבים או כושים, שהטילו את אימתם על השכנים[15]. הפקידות לא היתה בנויה מעשית ובעיקר אידיאולוגית, לטיפוח ההתגוננות העצמית היהודית וכפי שהיא לא סמכה על המתיישבים בכל התחומים האחרים, כך גם לא האמינה בהם בנושא זה. במקומות ספורים פעל קבלן שמירה יהודי, שהשתמש בשומרים בדואים או צ'רקסים, כפי שעשה אברהם שפירא בפתח תקווה.

 

 

בזיכרון יעקב יסד פקיד הברון בן שימול, בשנת 1887, את 'חברת מכבים ונוטרי מנוחת מושבת זיכרון יעקב', שחבריה התאמנו ושמרו ברגל ועל גבי סוסים ["מספר בני החבורה שנים ושלושים בחור. עליהם ללמוד התעמלות (גימנסטיק) בסולמות חבלים וקרדמים. עליהם על כל צרה שלא תבוא, להיות הראשונים להשגיח על הסדר. להביא המשאבות (פומפ); לשמר המושבה מגנבה…בכל לילה ולילה, מלמד נוטרי המושבה, ירכב אחד על סוס, ישגיח ויביט"][16]. לעומת זאת, כמה מושבות השתעבדו למעשה לתקיפים ערביים מקומיים, כמו במקרה של פתח תקווה, שהשתעבדה לשייח' אבו־רבח. במושבות אחרות, זלזלו השומרים במתיישבים ופגעו בגופם ובכבודם[17]. אם כי היו אירועים של גילויי גבורה ותעוזה כמו במקרה של התקפת גדרה ב-1888, עת 100 ערבים התקבצו להתקפה על המושבה ומולם עמדו 14 מגינים בלבד. אחד מהם, יחזקאל הנקין הצליח לאגף את התוקפים ולירות לעברם. כמה ערבים נפצעו וההמון התפזר[18]. כאשר עברו המושבות לרשות יק"א בשנת 1900, משהצטמצמה קרן השפע של הברון, חלה הרעה כללית במצב הביטחון. מטריית החסות שנתן הברון מפני נגישות השלטון העות'מאני לא היתה קיימת עוד והשמירה עברה באופן מוחלט לידי תקיפים מקומיים. פי שכתב משה סמילנסקי: "הימים המזהירים של השומרים הראשונים עברו…. השמירה נמסרה כולה לידי מוגרבים, בדואים, צ'רקסים וכו'…. האיכרים העבריים הסתפקו בנטיעה, בחריש ובזריעה – על זכות השמירה ויתרו לשכניהם", [19]. לא פעם היו השומרים הערבים מתרשלים בתפקידם, גונבים בעצמם מרכוש המתיישבים ומסייעים לפורצים ולחומסים. נושא ההגנה על הנפש והרכוש הגיע עד משבר[20].

 

חיים מרגליות-קלווריסקי, פקיד יק"א בגליל, ניסה לעורר את האיכרים ולשתפם בהתגוננות ובשמירת המושבות. מרבית המתיישבים טענו כי פקידות הברון חייבת לדאוג לשלומם. לאחר שוועד אחת המושבות התלונן בפניו על ריבוי הגנבות, ענה לו קלווריסקי במכתב חריף ובו טען כי "כל איש מחויב לשמור רכושו"[21]. קלווריסקי חיפש מתיישבים חדשים וראויים כדי לצרפם לוותיקים ולשנות את הרוח במושבות. הוא הביא תימנים, כורדים, ובהקשר זה חשוב לציין את הגֵרים הרוסים. קלווריסקי העריך את הגרים וראה בהם דור נפילים של איכרים. משאת נפשו היתה להיטיב עמם, הוא נאבק במלוא כוחו במתנגדים לדעתו ולחם ללא חת כדי לשלבם במושבות הגליל; זאת, מול רוב בעלי ההשפעה, ובתוכם פקידים אחרים של יק"א, אשר יצאו נגדו. קלווריסקי הביא את הגרים לגליל, כדי שיהוו דוגמה חיובית לאיכרי המושבות ולפועלים העובדים בשדות. שמרביתם לא היו חקלאים מדורי-דורות כמו הגרים[22]. הגרים, שהצליחו בתור איכרים, הצטיינו גם בעוז רוחם. כאשר צריך היה לעלות ולכבוש, בשנת 1904, את אדמות בית־גן, שלח קלווריסקי לנקודה החדשה כמה משפחות של גרים ונשק בידם. הערבים לא העזו לעשות להם כל רע. כך מילאו גרים אלה את התפקיד שבשנים מאוחרות יותר מילאוהו באותו אזור חברי 'השומר'[23].

למרות ההתדרדרות שהתרחשה ביחס לשמירה על הרכוש ועל הנפש, לא נעלמו, גם אז, הרעיונות לחינוך מחודש של בני היישוב ולהקמתו של גרעין כוח הגנתי־צבאי שייטול על עצמו את שני התחומים הנזכרים. הספרות הלאומית ידעה לבטא את הכמיהה הזאת, כך למשל נפתלי הרץ אימבר שכתב: "בחרב וקשת – שמעה! ירושלים תבנה"[24]. ברוח זו התבטא גם שאול טשרניחובסקי, בשירו "שיר ערש", שנכתב באודסה ב-1896, בו קרא לצאת למלחמה על הארץ ולשאת את הפטיש כמו את כלי הנשק[25]. בשיר זה כבר ישנם רמזים על ראשית התגבשותו של אתוס תוקפני.

הצירוף של אזכור הערבים, תביעת האדנות על הארץ והשימוש בנשק על סף העלייה השנייה הביא את יעקב כהן לכתוב את שירו "הבריונים". "קמנו שבנו, אנחנו, הבריונים! לגאל באנו ארצנו העשוקה – תובעים אנו זכותנו ביד חזקה! בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". יעקב כהן מייחל בשירו להופעתו של הדור החדש: "… גאה ועז, דור אדונים / דור יקוד ותשוקה, דור אנא ונוקם, דור דרור וניצחון"[26]. בעצם בחירת השם השנוי לגנאי במסורת התלמודית ולא בתואר "קנאים", שהיה מקובל בהיסטוריוגרפיה, היה ערעור על התפיסה ההגנתית שרווחה במסורת היהודית ודחיית ההעדפה של יבנה וחכמיה. כהן קובע בשירו כי לא רק תוצאת המאבק היא הקובעת אלא עצם קיומו הוא ביטוי לעוצמה רוחנית, לחיוניות ולמותר הלוחמים על הנכנעים ללא קרב. השיר ומין הסתם גם כותבו, ייחל לדור שהתכונות הרוחניות נשרו ממנו והוא מתאפיין ביצריו, בגבורתו ובלוחמנות שלו. שיר הבריונים של יעקב כהן נכתב לאחר פרעות קישינב באפריל 1903 ולאחר זמן היה הפזמון החוזר "בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום" לסיסמת ארגון "השומר" שקם בשנת 1909. עם השנים השיר היה מבין המוכרים והאהובים על הבית"רים ברחבי העולם[27].

 

חשוב להזכיר בהקשר זה את אגודת הבילויים, שבהצעת התקנון שלהם נקבע סעיף מפורש שדן בצורך ללמד את בני יהודה קשת[28]. מחשבות אלו היו נחלתם של לא מעטים מבני העלייה הראשונה, שבלבם פעמה כמיהה מעורפלת לכך שבבוא הזמן, בדרך כלשהי, תשוחרר הארץ מהשלטון העות'מני המנוון ותיבנה בה מחדש העצמאות היהודית[29].

אחת הדמויות המרתקות של התקופה היה החולם הגדול מיכאל הלפרין, שכבר בשנת תרמ"ה הגיע למסקנה שיש לכבוש את הארץ מידי התורכים עם נשק ביד. הוא נחשב למעורר הראשון ליצירת כוח מגן יהודי. הלפרין היה גם מראשי "הסתדרות העשרות" שהוקמה ברחובות ב-1891. האגודה היתה חשאית ובנויה בצורה של תאים נפרדים לפי מיטב המסורת המחתרתית. האגודה שלקחה על עצמה בעיקר תפקידים של איגוד מקצועי בן זמננו, קבעה לעצמה במקביל גם יעד לאומי-פוליטי, שחייב את "כל החברים לעסוק בהתעמלות ובתרגילים צבאיים, כדי שיוכלו למלא את תפקידם לעתיד: "לשמש גרעין של הצבא העברי"[30]. בשלהי המאה ה-19 חזר הלפרין לרוסיה והלהיב שם את הנוער לעלייה ולכיבוש הארץ. בימי פרשת אל־עריש ב-1902-1903, הציע להקים לגיון יהודי שיכבוש את הארץ. עם שובו ארצה, בסוף 1905, הטיף הלפרין לעולים הצעירים להצטייד בנשק בכל דרך שהיא ולהתארגן לקראת פעולות הגנה ושמירה[31]. הוא גם היה מעורב בהקמתה של אגודה קצרת ימים בשם "חלו"ל" (חרב לעמנו ולארצנו), שמטרתה היתה להכין תכנית מרד מגד התורכים. הלפרין, שהיה בעל חלומות ולא איש המעשה, לא הצליח לקדם את שאיפותיו, אך היתה לו השפעה על אנשים אותם הדביק בחזונו על פיתוח יכולת ההגנה העצמית. 

לסיכום, ניתן לומר, שלא מעטים מאנשי העלייה הראשונה ראו את הרעיון של הקמת כוח צבאי הגנתי, כחלק אורגני מתנועת השיבה לאדמה, על רקע התפוררות האימפריה העות'מאנית והישגי התנועות הלאומיות באירופה ובבלקנים. העלייה הראשונה ידעה גילויי גבורה, עוז וסולידאריות בין המושבות. בעליה זו הופיעו לראשונה רעיונות של חינוך לשימוש בנשק והקמת כוח צבאי. במקרה של "הסתדרות העשרות" אפילו הגיעו לדרגה של ראייה כלל לאומית בתחום זה. אולם, אפשר אפוא לומר, כי העלייה הראשונה "בזבזה" את הזמן מבחינת המחשבה הביטחונית, אף שהיו בתקופה ההיא שומרים רבי עלילות. במאבק  בין יהודי ארץ־ישראל ובין הערבים, לא קבעו הראשונים עובדות רצויות להם, למרות שבתקופה זו עדיין היה קל יחסית לקבוע דפוסים. אולי בגלל מחדל זה טעו הערבים בהערכת כושר העמידה והלחימה של היהודים[32]. יש לציין כי מול טענות אלו מעלה אורי מילשטין טענות שכנגד ואומר שהפרופיל הביטחוני הנמוך של העלייה הראשונה מנע צמיחת נוגדנים חזקים בקרב הערבים, בתקופה שבה המתיישבים עדיין לא היו מסוגלים לעמוד בפני קשיים ביטחוניים חמורים. מכל מקום, העלייה הראשונה לא הצליחה להתרומם מעבר לרעיונות. המפעל הכלל-לאומי הושאר לעליה השנייה – לארגוני 'בר־גיורא' ו'השומר'[33].

 

 

ראה קודם: טהר הנשק – ערך וצורך

 

המושג 'טוהר הנשק' נולד ב-1939, כמושג בו תאר ברל כצנלסון את מלחמת המגן של ה'הגנה' מול פעולות הנקם של האצ"ל. אולם, התכנים של 'טהר־הנשק', החלו להתגבש עוד בראשית ימיה של ההתיישבות החדשה בארץ־ישראל, הרבה לפני הופעתו של המושג. כבר עם ייסוד המושבות הראשונות של העלייה הראשונה, נאלצו המתיישבים להוכיח לשכניהם הערבים את יכולתם לעמוד על זכויותיהם. זה כלל, כמובן, בראש ובראשונה את ההגנה על הרכוש והנפש. היה צריך לעשות זאת תוך הימנעות משפיכות דמים[34], בין הייתר, מפחד של "ג'ום", היינו נקמת דם[35].  בהקשר זה ידועה אמרתו של אברהם שפירא, השומר המהולל של פתח תקווה שהוזכר לעייל . שפירא התפרסם באמרתו האלמותית (שקיים ויכוח אם נאמרה כלל): "מעולם לא הרגתי ומעולם לא נהרגתי". בחלק הראשון, ה"לא הרגתי", הוא התכוון לומר, ששמר, נלחם בערבים, אך הקפיד שלא לשפוך דם מיותר. יחד עם זאת, כבר בתקופה זו בוצעו, בכמה מושבות, פעולות נקם על רקע סכסוכי קרקעות, או התנכלויות של גנבים[36].

בתקופת העלייה הראשונה, אירעו כמה מקרים טרגיים, כתוצאה של חוסר זהירות מספקת, כך למשל, בשנת 1890 נרצח ביסוד המעלה השייך המוגרבי מהכפר ת-לייל, אמנם לאחר פרובוקציה מצדו (כניסה לגן ירק ללא רשות)[37], אך זה איננו מעשה שבגינו מגיע עונש מוות.

ב-1899 נמנע מעשה ההתנקשות הראשון בארץ-ישראל. באותם ימים עמד בראש פקידות הברון אליהו שייד, שהיה נוהג להגיע לעתים מזומנות מפאריס וקומם נגדו איכרים רבים, הן משום האדנות שנהג בהם והן משום שטענו כי היה נוהג לנצל מינית את בנות המושבות, שהיה שולח ללימודים בפאריס. גדליה וילבושביץ', האמון על רוח המהפכנים של רוסיה, גמר אומר לבצע מעשה דרמטי, שייסב שת תשומת הלב לעלילות הפקידות. באחד מביקוריו של שייד בארץ, עלה גדליה לאוניתו, כשהוא חמוש באקדח, כדי להתנקש בחייו, אך לאוניה עלו אזי רבים כדי לקבל את פניו של שייד. מכיוון שוילבושביץ' חשש מפגיעת אנשים חפים מחטא, הוא חזר על עקבותיו בלא כלום[38].