הדת ההינדואית – ברהמניזם (הינדואיזם)

הדת ההינדואית[1] – ברהמניזם (הינדואיזם)

כתב: גילי חסקין, 05-11-25. עדכון: 12-11-2025

תודה ליובל נעמן על הערותיו, האהכוהנירותיו ותוספותיו

ראו גם, באתר זה:   ההיג'רה- המגדר השלישי בהודו  ;  הסיאנסי- הפרישות בהינדואיזם   ; עקרונות ההינדואיזם למטייל  ;                 העלייה לרגל בהינדואיזם  ;   הודו  – המלצות לקריאה ;

"בלב העולם המופלא הזה, בתוך תוכי צורותיו המשתנות, שוכן האל הבלתי משתנה. לכן לך לך אל מעבר למשתנה והתענג על הפנימי, חדל מקחת לעצמך את מה שנחשב כעושר בעיני האחרים" (אופנישדה אישה, פסוק א').

בדת המרכזית בהודו, ברהמניזם (המוכרת יותר בשם "הינדואיזם"), מחזיקים כ-80% מהאוכלוסייה. זוהי דת ייחודית וכמעט בלעדית להודו (למעט נפאל, סרילנקה, באלי, פיג'י ומאוריציוס, וכן מיליונים רבים בבנגלדש ומיאנמר). זו גם הדת הנפוצה ביותר באסיה ואחת הדתות הקדומות בעולם.

ההינדואיזם הוא דת סובלנית, המניחה כי גם בדתות אחרות יש את אותו מושג של אמת ראשונית ולו הן כפופות; אולם כשדת אחרת מתנגדת להינדואיזם בפירוש (כפי שעושה זאת האיסלם), שוב אין מקום לסובלנות. אין ההינדואיזם יכול לתפוש שיטה דתית-חברתית, המפוררת במתכוון את אחדות היסוד, שכן הרגשת האחדות מושרשת בו עד לעומקו.

המסורת הנקראת 'הינדואיזם', היא תולדה של 5000 שנות התפתחות. אולם שם זה ניתן לה רק במאה ה-12' בערך, על ידי הפולשים המוסלמים. באופן היסטורי המונח "הינדו" קדם להתייחסות להינדואיזם כאל דת. המונח הוא ממקור פרסי, מקורו כנראה במילה "סינדהו" (Sindhu) והוא התייחס במקור לאנשים שגרו מעברו המזרחי של נהר האינדוס.

רק מעט ידוע על מקורו ההיסטורי של ההינדואיזם, מכיוון שראשיתו לפני ההיסטוריה הכתובה.

הינדואיזם – ברהמניזם:

המונח הראשון מציין את הדת מבחינה גיאוגרפית; השני מבחינה עניינית: "הדת המיוצגת על ידי כת הכוהנים, ששלטונה נתגבש, כנראה, בין השבטים האריים זמן ניכר לאחר פלישתם להודו". [2]

על פי השקפה אחרת, הינדו הוא אדם המאמין בפילוסופיה המתוארת בכתבי הקודש ההודיים הנקראים "ודות". הוודות (וודה משמעו "יֶדַע") הן קרוב לוודאי כתבי הקודש העתיקים ביותר בעולם. ההשקפה העיקרית המובעת בהן טוענת שטבע האדם הינו אלוהי.[3]

ההינדואיזם איננו מונותיאיזם ולא פוליתיאיזם. האלים השונים או האוואטרים (מופעים) אותם עובדים ההינדואים, אינם אלא התגלמויות או פנים של האל האחד, הברהמן, שאותם הוא בחר כדי שיהיה יותר נגיש על ידי המאמינים. (יש לשים לב שברהמן אינו זהה לברהמה שהוא בורא היקום, וגם הוא פן של היישות הברהמנית). האל, הוא הברהמן קיים בתוכו של כל יצור חי. הדת היא החיפוש אחרי הכרה עצמית, החיפוש אחרי האלוהי בתוך ה"אני". הוודות מצהירות שהאדם אינו זקוק ל"ישועה", ולעולם אינו אבוד. במקרה הגרוע ביותר, אדם יכול לחיות ללא מודעות לטבעו האמתי.

המונח חל על תחום נירחב של אמונות ופולחנים; מדקדוקי הספקולציות (הרהורים) המופשטות ביותר ועד לפולחנים עממיים פשוטים וגשמיים. אמונות ופולחנים אלו התפתחו במשך אלפי שנים, ברציפות בלתי פוסקת, כשכל הזמן חלה בהם התחדשות. בעיני המאמין נראה ההינדואיזם כאחדות וגילוייו השונים נתפשים כצדדים שונים, או כמוצגים ברמות שונות של אמת אחת ויחידה.

אורח חייהם של ההינדואים משתנה בין האזורים והאוכלוסיות השונות של הודו (שלא לדבר על חיי המאמינים במדינות אחרות, להם "הועבר" ההינדואיזם). ההינדואיזם אם כן, כמו דתות אחרות, מהווה גג דתי לזרמים רבים. זוהי אינה תיאולוגיה ולא מערך יחיד של חוקי מוסר.

להינדואיזם אין מייסד ולא נביא, וגם לא ממסד דתי היררכי מוסדר. זו דת ללא מוסדות וכמעט ללא עיקרי אמונה. הדגש מושם באורח חיים יותר מאשר על ידי מחשבה. סרוופלי רדהקרישנן, נשיאה לשעבר של הודו[4], נהג לומר: "ההינדואיזם, יותר משהוא תרבות, הוא אמונה".

על-פי המאמינים, הברהמן הוא המהות הרוחנית שקיימת בתוך כל גוף. הדת הברהמינית היא החיפוש אחרי הכרה עצמית, החיפוש אחרי העצמי הרוחני. הוודות מצהירות שהאדם אינו זקוק ל"ישועה", ולעולם אינו אבוד. עיקרון חשוב של ההינדואיזם הוא מחזוריות העולם: תקופות של בריאה חיים והתפוררות באות בזו אחר זו במחזוריות אינסופית. עיקרון חשוב זה משותף לכל הפילוסופיות ההינדואיות. מעיקרון זה נובעת האמונה בלידה מחדש ובגלגול נשמות ("סמסרה"), בו החיים של פרט אחד מהווים חוליה בשרשרת חיים של הנשמה העוברת עם מותו לאחר; מעשיו של אותו פרט בחייו, מהווים מפתח לגורלו בגילגול הבא ("קארמה"). אם במהלך חיי האדם התנהג לפי 'אורח חיים נכון', אזי מובטח לו גילגול טוב יותר, ואם לאו – גילגולו הבא יושפע מכך. חלומו של הפרט ההינדואי, הוא למלא את ה"דהרמה" שלו (ייעוד, דבר שלא ניתן לשנותו), להתנתק משרשרת הסמסרה ולהגיע אל ה"מוקשה" – (שחרור והארה), מה שמוביל להתמעות נפשו עם ברהמן, הישות האלוהית העליונה.

ההינדואיזם חובק מגוון רב של אמונות דתיות.

• רוב ההינדואים מאמינים כי קיים אל עליון, בדרך כזו או אחרת, אך יש כאילו שאינם מאמינים בשום אל.
• יש הינדואים המאמינים שהכבוד לכל חי מחייב אותם להיות צמחוניים; אחרים מקריבים בעלי חיים במקדש ואחר כך מחלקים ביניהם את הצלי.
• יש הסוגדים לשיווה כאל מרכזי, אחרים לווישנו או לאחד מגלגוליו, בעיקר קרישנה או רמה, שכנראה היו בעבר אליהם של דתות מתחרות שנבלעו על ידי ההינדואיזם. אפילו בודהא, שקרא תיגר על ההינדוזאיזם, הפך לאווטאר (מופע) התשיעי של וישנו. ויש רבים הנוהים אחר הכוח הנשי (שאקטי) המגולם באלות קאלי, פרוואטי, סאטי, לאקשמי, דורגה ועוד מופעים.
• לכל כפר מושא פולחן משלו. יש הטוענים שההינדואיזם הוא "ברית של פולחנים ומינהגים, מרקם של דעות ושאיפות רוחניות". ה'הינדואיזם' לפיכך, הוא מונח גג, משפחה של אמונות דתיות. הרעיון המרכזי בכל זרמי ההינדואיזם הוא רעיון גלגול הנשמות.

להינדואיזם תופעה מעניינת והיא הסגולה המיוחדת במינה לקלוט ולפשר בין אידיאות הסותרות זו את זו. במקום להיאבק באידיאות הסותרות ולדחותן, כפי שעשו דתות אחרות, כולל ההינדואיזם גם אידיאות אלו, עד שנעשו חלק מן המכלול ששמו "הינדואיזם".

תרבויות עמק האינדוס

למסורת הדתית ההינדואית יש היסטוריה עשירה ומורכבת שמקורה באלף השלישי לפני הספירה. בתקופה זו שגשגו תרבויות מוהנג-דארו (Mohenjo-daro) והאראפה (Harapa), בעמקים הפוריים של נהר האינדוס (Indus).[5]

הממצאים הארכיאולוגיים שנחשפו בעמק האינדוס הראו זיקה בין תרבויות אלו לבין ההינדואיזם המודרני. מתקני רחצה ורשתות מפותחות של תעלות ניקוז עשויות ללמד על החשיבות שיוחסה לטקסי טוהרה. פסלי נשים שהתגלו באתרים אלה מעידות כנראה על פולחני אלה שהיו נהוגים באותם ימים (סמל לפוריות או להמשך חיים) ואפשר שיש להם זיקה לפולחן האלה האם הנהוג בהודו עד ימינו אלה. על חותמת אבן זעירה מאותם ימים הוטבעה דמות זכרית הדומה להפליא לזו של האל ההינדואי המאוחר שיווה, במופעו כמהא-יוגי והיא כנראה האבטיפוס שלו. כמו כן נמצאו צלמיות של אל בעל שלש קרניים (יתכן כי הוא המקור לשילוש, שביטויו המאוחר הוא שלוש האלוהויות – ברהמה, וישנו ושיווה, יושב בתנוחת יוגה, לעיתים עם חיות מסביבו (שיווה לעיתים מופיע גם כאל החיות – "פאשפאטי").

ראו באתר זה: תולדות הודו בעת העתיקה

בשנת 1500 בקירוב לפני הספירה, על פי התיאוריה הלשונית הלא מוכחת, חדרו שבטים נוודים אריים (קבוצת עמים אינדו-אירופאים) מכיוון איראן לתת היבשת ההודית והפיצו אמונות ומנהגים ואף הנהיגו מבנים חברתיים חדשים, בקרב הקהילות החקלאיות של עמק האינדוס. מחקרים חדשים מציביעם על ככך שמדובר בפלישה של רעיונות", לא של לוחמים.

השפה הפרוטו-ארית התפתחה לסנסקריט, שהיא השפה העיקרית של ההינדואיזם האורתודוכסי. המבנה השבטי הארי התפתח למערכת הפורמאלית והקשיחה של המעמדות החברתיים.

בהשפעת הארים נכתבו במאה ה-15' לפני הספירה, הוודות (ראה להלן) – שירי החכמה. האינטראקציה בין הארים לעמי עמק האינדוס ולתרבות הדרווידיאנית (שנדחקה על ידיהם לדרום הודו, בישרה את ראשיתו של תהליך התפתחות רוחני ופולחני, שממנו נבעו הזרמים השונים זה מזה, שנהוג כיום לכנות אותם בשם הקיבוצי "הינדואיזם". לפיכך, הברהמניזם, במובנו המצומצם והמדויק, נוצר עם קליטתם של יסודות רבים מהתרבות ההודית הפרוטו-ארית המקומית על ידי הארים הכובשים או התרבות הארית שחדרה. זאת אומרת שהוא מזיגה של "הינדואיזם" מקורי עם יסודות זרים.

ההינדואיזם המאוחר הוא הדת ההודית כמות שנתגבשה גיבוש תיאולוגי על ידי הוגים מן המאה ה-8' ואילך, תוך כדי התמודדות עם הבודהיזם השליט בהודו באותה תקופה ואחר כך עם האסלאם הפולש. ההינדואיזם קשור קשר הדוק למסורת, למבנה החברתי ולהיסטוריה של הודו. המים הזורמים בנהרותיה הינם סמל לחיי נצח. (למשל טקסי טבילה בחגיגות קומבה-מלה שבאלהבד או ורנאסי) ועוד.בזמן השלטון הבריטי בהודו, מהמאה ה-18', החל השימוש במונח "הינדו", באופן מעורפל מעט, לציין את אוסף ההשקפות הדתיות והמונח "הינדואיזם" החל לציין את דתם של ההינדואים.

מונח חדש יחסית זה, מעורר דיונים רבים. יש הרואים בהינדואיזם יותר "דרך חיים" מאשר דת מאורגנת ויש הרואים במונח "סנטנה דהרמה" (Santana Dharma) הלקוח משפת הסנסקריט, שפירושו "הדרך הנצחית", מונח מתאים יותר.

גלגול נשמות.

הגדרה:

האמונה שאין המוות סופו של הקיום הגשמי אלא מעבר למציאות גשמית אחרת על ידי התגלמות נשמת המת בגופו של אדם אחר (או בעל חיים) וחוזר חלילה. לפי שופנהאואר[6], בספרו "העולם כרצון וכדימוי" מאמינה לפחות מחצית מהאנושות בתורת גלגול הנשמות. מוצאה כנראה מהודו. הפילוסופיה ההודית מניחה שסדר העולם הטבעי הוא גם סדר עולם מוסרי. לפיכך, כל פעולה או מחשבה חייבות להביא לתגמול בהתאם לאיכותה המוסרית. כל מעשה גורר, בנוסף לתוצאות הנראות לעין, גם תוצאות סמויות שתתגלנה בעתיד. להודים נראית הישארות הנפש וגילגוליה, יסוד היסודות של המציאות האנושית.[7]

כתבי הקודש של ההינדואיזם:

הינדואיזם היא דת שאין לה "ספר אחד" או נביא אחד, אלא מסורת רחבה, רב־קולית ועתיקת יומין. במקום חיבור יחיד המחייב את כל מאמיניה, היא מתבססת על מערכת עצומה של כתבים קדושים שנוצרו לאורך אלפי שנים, המשקפים שלבים שונים בהתפתחותה הרוחנית והחברתית של הודו.

הכתבים האלה נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: שְרוּתִי (Śruti – "מה שנשמע") וסְמרִיטִי (Smṛti – "מה שנזכר"). הכתבים מן הסוג שרוטי נחשבים ל"גילוי אלוהי", שנשמע על ידי חכמי העבר (רִישִׁים), בעוד שכתבי הסמריטי נחשבים ליצירה אנושית המבוססת על השראה אלוהית.

1. הוודות והאופנישדות המהוות את הרמה הפילוסופית של הוודות. הוודות הן מרכזה של ספרות השרוטי.
2. הפוראנות (Purana) נכתבו במאות 4'-14' והן מעין אנציקלופדיה של קוסמוגוניה, מיתולוגיה, גנאלוגיה של בתי שליטים, מנהגים דתיים ו"מדע עממי".
3. הדהרמאשטרות (Dharmasatra), מכילות כללי מוסר, דיני ממונות ונפשות ("חוקי מאנו", שנכתבו מתוך דיני טקסים), תורת הקאסטות וגם קוסמוגוניה (תורת היווצרות העולם), עיונים במהותה של הנפש ובדרך השחרור – ובכל אלה ניכר תחומו הרחב של הדהרמה: חוקו של העולם.
4. מהאבהרטה (Mahabharta, מילולית "הודו הגדולה"), הוא אפוס רחב ממדים ש נכתב בין המאה ה-3' לפנה"ס למאה ה-3' לספירה. במסגרתו המאבק בין בית פאנדווה לבית קאורווה. זהו אחד האפוסים הגדולים בעולם, כפול בגודלו מן ה"איליאדה" של הומרוס. שני רק לאפוס הקירגיזי על עלילות מאנאס. במרכז האפוס נמצאת ה"בהוודגיטה" ("שירת האל").
5. ראמאיינה (Ramayana), אפוס שנכתב באותה התקופה ומתאר את קורות המלך ראמה.

הוודות – ראשית החכמה

הוֵדות (Vedas) הן היסוד הקדום ביותר של ההינדואיזם, והן מבטאות את השלב הפולחני של הדת. מקור המילה וֵדה הוא בשורש ויד (vid) שפירושו "לדעת", ומשמעותה "ידע קדוש". ארבע הוודות העיקריות הן הריג־וודה, היאג’ור־וודה, הסמה־וודה ואתרווה־וודה. הן נוצרו ככל הנראה בין 1500 ל־1000 לפנה״ס, והועברו בעל פה במשך דורות בשפה הסנסקריטית.

תוכן הוודות עוסק בעיקר בפולחן, בהקרבת קורבנות ובשמירה על הסדר הקוסמי (ריטה). הן כוללות מזמורים לאלים ולכוחות הטבע – אינדרה, אגני, ורונה, סוריה ואחרים – שנועדו להבטיח שגשוג, גשם ופריון. בתקופה הוֵדית נתפסה ההרמוניה בין האדם, האלים והיקום כתלויה בקיום מדויק של טקסים דתיים, המתבצעים בידי הכוהנים הברהמינים.

הוודות מייצגות אפוא את שלב הפולחן הקולקטיבי של ההינדואיזם – עולם שבו הסדר החברתי, הדתי והקוסמי שזורים זה בזה, והאדם מבקש להשפיע על המציאות באמצעות טקסים ומילים קדושות.

האופנישדות – מהפכת הרוח

כמה מאות שנים לאחר תקופת הוודות (בערך בין 800 ל־400 לפנה״ס) הופיעו האופנישדות, שהביאו עמן תפנית מחשבתית עמוקה. האופנישדות עדיין נחשבות חלק מן המסורת הוֵדית, אך הן מציינות מעבר מן החוץ אל הפנים – מן הפולחן אל הפילוסופיה, מן המעשה אל ההכרה.

בעוד שהוודות התמקדו בטקסים ובהקרבות, האופנישדות עוסקות בשאלות של קיום ותודעה: מהי המציאות? מהו טבע הנפש? ומהו הקשר בין האדם לאלוהות? הן מציגות את אחד הרעיונות המרכזיים ביותר בהגות ההינדואית – הזהות בין אטמן (העצמי הפנימי של האדם) לבין ברהמן (האלוהות האוניברסלית). הידיעה כי "האטמן הוא הברהמן" היא, לפי האופנישדות, הדרך לשחרור מן הסבל והגלגול – מוקשה.

אם הוודות מדברות על האלים, הרי שהאופנישדות מדברות על האדם והאלוהות שבתוכו. הן מבטאות את המעבר מדת של פולחן קולקטיבי אל דת של חוויה אישית, התבוננות פנימית וידע רוחני.

כתבי הסמריטי – מהפילוסופיה אל המעשה

לאחר תקופת האופנישדות, נכתבו בהודו כתבים נוספים המכונים סְמרִיטִי – כלומר "מה שנזכר". בניגוד לשרוטי, הנחשבת דבר אלוהים, הסמריטי נכתבה בידי בני אדם בהשראה דתית. טקסטים אלה עוסקים בחיי היומיום, במוסר, בפוליטיקה, במשפחה ובקהילה, והם העניקו לדת ההינדואית ממד מעשי, נגיש וחברתי.

החשובים שבכתבי הסמריטי הם האפוסים הגדולים של הודו: המהבהארטה והראמאיאנה.

המהבהארטה

המהבהארטה היא האפוס ההודי העצום – יצירה פיוטית בת יותר ממאה אלף בתים, המגוללת את מלחמתם של בני משפחת קורו, הפאנדווים והקאורווים, על שליטה בממלכה. אך מעבר לסיפור ההרואי, היא מהווה אנציקלופדיה של החיים והחכמה ההינדואית: דיונים על מוסר, צדק, חובה (דהרמה), נאמנות ודרך ההתנהגות הנכונה.

בלב האפוס משובץ אחד הפרקים המפורסמים בתרבות ההודית – הבהגווד גיטה ("שירת האל"), שהוא חלק בלתי נפרד מהמהבהארטה. זהו דיאלוג פילוסופי בין הנסיך ארג’ונה לבין האל קרישנה, המתגלם כמרכבתו. ברגע של משבר מוסרי לפני הקרב, מלמד קרישנה את ארג’ונה על משמעות החובה, על הקרמה (מעשה ותוצאה), על הדרכים השונות לשחרור – דרך הפעולה (קארמה־יוגה), דרך הידע (ג’ננה־יוגה) ודרך הדבקות (בהקטי־יוגה).

הבהגווד גיטה יוצרת גשר בין הרוחניות העמוקה של האופנישדות לבין העולם המוסרי והמעשי של חיי האדם. היא מציעה תפיסה של דת פעילה: האדם אינו חייב לפרוש מן העולם כדי להגיע להארה, אלא יכול לעשות זאת באמצעות פעולה נכונה, חסרת אנוכיות ובמסירות לאל.

הראמאיאנה

הראמאיאנה היא אפוס אחר, קצר בהרבה אך לא פחות חשוב. היא מגוללת את סיפורו של ראמה, גלגול של האל וישנו, היוצא להציל את רעייתו סיטה שנחטפה בידי שד מרושע. זהו סיפור של אהבה, נאמנות, אומץ וציות לחובה, והוא משמש עד היום מודל מוסרי להתנהגות אנושית בהודו. הראמאיאנה אינה רק סיפור מיתולוגי, אלא גם ביטוי לערכים החברתיים העמוקים של התרבות ההינדואית – כבוד, נאמנות, טוהר וצדק.

קיימים גם אפוסים נוספים כמו חביצת ים החלב ואפוסים אזוריים, כמו הצילפטיקורם, מטמיל נאדו.

ראו באתר זה: צילפטיקורם

פוראנות:

פוראנות (מילולית: "קדום").[8]

הפוראנות הן חלק מספרות הסנסקריט המסועפת. על אף השם, מרובים החוקרים הסבורים, שחלק גדול מספרות זו נכתב מאוחר יותר, בין המאות 3'-10'. הפוראנות כוללות כ- 400,000 בתי שיר, והן נחלקות ל-18 חלקים. מבחינת התוכן והערך הספרותי, רמתה נחשבת לנמוכה בהרבה משל הוודות, אופנישדות וכו' והן משמשתו הוכחה לשקיעת היצירה ההינדואית. יש בהן ערבוביה של אמונות טפלות, סיפורי כשפים ושדים. אף על פי כן, כלולים בהן דברי הגות על אלוהות, היקום והאדם. בדרך כלל תולים בהן החוקרים את האשמה להידרדרות ההינדואיזם למשך תקופה מסוימת.

סיכום

הכתבים הקדושים של ההינדואיזם משקפים מסע רוחני ארוך ומורכב, מהחוץ אל הפנים, מן הטקס אל התודעה.
הוודות מייצגות את שלב הפולחן הקולקטיבי; האופנישדות – את השלב הפילוסופי והרוחני; והכתבים המאוחרים, דוגמת המהבהארטה והראמאיאנה, מבטאים את התרגום של הרעיונות הללו אל עולם המעשה, המוסר והחיים עצמם.

כך נבנה גוף ידע דתי־תרבותי עצום, שבו כל שכבה ממשיכה ומעמיקה את קודמותיה. ההינדואיזם, במובן זה, איננו דת קפואה אלא נהר זורם של מחשבה, אמונה וסיפור, שבו נמהלים יחד מיתוס, פילוסופיה ומוסר – וכל אחד מהם מוסיף עומק לשאלות הנצחיות של האדם על חייו, ייעודו ואלוהותו.

על הוודות, האופנישדות והפוראנות, ראה בקובץ: פילוסופיה הינדית

הנותיאיזם:

הנותאיזם (מיווניתεἷς θεός –  "אל אחד") הוא מונח תאולוגי הבא לתאר תהליך באמונה הדתית או שלב אמוני בין פוליתאיזם לבין מונותאיזם.

בעוד שהפוליתאיזם מבחין בדמות אל מרכזית, שלשלטונה נתונים אלים קטנים יותר, מחלק ההנותאיזם את ממשלת העולם בין מספר אלים. כל אל שליט בתחום שלטונו ואינו נתון לשלטונו של אל אחר. הרעיון המרכזי הוא שפולחן או אמונה באל כלשהו יכולים להתייחס להיבט אחד מסוים שלו, בעוד שבמקום או בזמן אחר ההתייחסות לאותו אל יכולה לייצג היבט אחר.[9]

רעיון ההנותאיזם מתנגד לאמונה בעליונות אחד ההיבטים של האל על פני ההיבטים האחרים, ותומך ברעיון שאל יכול להתקיים בצורות רבות בו זמנית. לכן, קיום צורות פולחן שונות לאלים בעלי שמות שונים, לא מוגדר כפוליתאיזם. הנותאיזם נחשב לעתים לגרסה מורכבת של מונותיאיזם, בכך שהוא מאפשר לאדם להאמין באל מסוים אחד בלי לשלול צורות שונות ואחרות של שמות, כינויים, או התגלויות המתייחסות לאותו אל.

האלים

ההינדואיזם הוא אנתרופוצנטרי, וריבוי מספרם של האלים והדמונים רק מעיד על מיעוט חשיבותם. האלים עשויים לעזור לתפילה ולהתבוננות, למלא לטובה את בקשות האדם; אך יכולתם להתערב בגורלו של אדם היא מצומצמת. הברהמן, היישות העליונה הוא בלתי ניתן לידיעה ולכן הוא מצטייר כריבוא הדברים והצורות, והאלים הם כולם התגלויות שלו ודרכם ניתן להתקרב אליו. לכן אולי, אין ההינדואיזם מוטרד בשל העובדה כי קיימים אלים רבים.

קשה לתפוש כיצד דר הפולותיאיזם הוודי-הנותיאיסטי בכפיפה אחת עם האטמן הצרוף. "שעטנז" זה הוא אחת התופעות הקשות להבנה עבור איש המערב. ראדאקרישנאן: "…הדת ההינדואית מקיפה את כל אזורי הביניים של המחשבה והאמונה, מפלאי הדמיון שבאכזריות האמונות הטפלות ועד ראייה מעמיקה ביותר של המחשבה הנועזת".

ראו באתר זה: האלים ההינדיים: מורה נבוכים

שיווה לינגא:

זוהי האלהת איבר המין הזכרי של האל שיווה, בא לידי ביטוי בפסלי לינגם במקדשים (סגולה לפוריות) ובקמעות. צמח מתוך הפוראנות; מספור על תחרות בין האלים למי לייחס את הבריאה, עד שהופיע שיווה לינגם ענק…

 פולחן הדם:

קאלי, אלת האכזריות, מצאה את סיפוקה רק בדם. יש הוכחות שהוקרבו לה גם קורבנות אדם. ידועות חבורות הטהאגים (Thugs), קנאי האלה קאלי, שהיו מבצעות רציחות מטעמים דתיים. בוערו בשנות ה-30' של המאה ה-20' על ידי הבריטים. ראבינדראט טאגור חיבר מחזה "הקורבן" הקורא למלחמה בפולחן זה, שהוקע גם עי" גנדהי. במקומות שונים, במיוחד בבנגאל, קיים המנהג שאשה חושפת את שדיה נוכח פסל האלה, עושה בהם חתך במכשיר חד ("נארונה") ומטפטפת טיפות דם לכבוד האלה.

ברהמניזציה:

תהליך הדרגתי הנמשך עד היום. רישומה ניכר בסנסקריטיזציה של האלוהויות המקומיות והפולקלור המקומי, זיהוי של מקומות פולחן עם אפיזודות מסוימות מתוך האפוסים הסנסקריטיים והתאמתם של מנהגים עממיים לדיני הברהמינים. סימן היכר חשוב לברהמניזם הוא אַהִימְסָה (Ahimsa) – "אי אלימות" במעשה ובמחשבה, וודאי שבראשה שלילת נטילת חיים.

טקסים

הכתבים ההינדואים מבחינים בכמה שלבים בחייו של האדם. יש טקסים המציינים את ההתקדמות או את ההתפתחות בחיי האדם, מלידה ועד מוות. הטקסים המלווים את מעגל החיים נקראים סאמסקארות (Samakaras). ראשיתם בטקסי הענקת שם לרך הנולד, האכלתו בפעם הראשונה ולידה שנייה בקאסטות העליונות בהוראת אותיות האלף בית. טקסים אלה יוצרים מסגרת חינוכית ותורמים לתהליך הסוציאליזציה (חיברות), שבמהלכו אנשים צעירים מקבלים על עצמם אחריות גדולה יותר במשפחה ובקהילה. על מנת להכשיר את האדם לשלב הזה בחייו, כל טקס כרוך בנימה של פיוס כלפי האלים וכפרה על חטאים.

הלידה מחדש

בהינדואיזם, המונח "הנולדים בשנית" מתייחס לשלוש הקבוצות העליונות במערכת המעמדות, הנקראות יחד "דוויג'ה" – כלומר, אלו שנולדו פעמיים. הלידה הראשונה היא הלידה הביולוגית, ואילו הלידה השנייה מתרחשת במהלך טקס חניכה דתי הנקרא אופנאיאנה (Upanayana), המסמל את כניסתו של האדם לחיים רוחניים ולמחויבות ללימוד כתבי הקודש. טקס זה נערך בדרך כלל לבנים צעירים ממעמדות הברהמינים (הכוהנים), הקשטריות (הלוחמים והשליטים) והוואישיות (הסוחרים והחקלאים). במהלך הטקס מקבל המשתתף חוט קדוש, המסמל את התחייבותו לדהרמה – החוק הדתי והמוסרי. שלוש הקבוצות הללו נחשבות לנעלות משום שהן זכאיות ללמוד את הוודות ולבצע טקסים דתיים. לעומתן, השודרות (המשרתים) והדליתים (הנמצאים מחוץ למערכת המעמדות) אינם נחשבים "נולדים בשנית" ואינם רשאים לעבור את טקס ההיוולדות הרוחנית. כך, רעיון ה"נולדים בשנית" מבטא את ההבחנה החברתית והרוחנית העמוקה בהינדואיזם בין בעלי הזכות ללימוד ולהתפתחות דתית לבין אלה שנותרו מחוץ למעגל זה.

האלהת הפרה

:הפרה היא הסמל החי של אמא-אדמה ושל השפע שהיא מעניקה לאנושות. הפרה, כמו האדמה, היא מקור למזון ולדשנים. על פי המסורת, הפרה מגלמת את נדיבות לבם של האלים. בשל חשיבותה הרבה, ציור או פסל שלה יכולים להיות מנחה ראויה בטקסים דתיים. חמשת הפריטים שמקורם בפרה (Pancagavia): חלב, יוגורט, חמאה, שתן וגללים, משמשים בטקסים הדתיים ומייחסים להם סגולות מטהרות.

ראשית האלהת הפרה מצויה בכתבי הוודות: "…כשם שלבי יוצא מגעגועים אל אינדרה האהוב, כך אני חש געגועים אל הפרה". "פרה חיננית, את המשמינה את הרזים; המחזקת את החלשים; המייפה את המכוערים" בכמה מקומות הפרה משולה לאלות. העובדה שקרישנה מתואר בדרך כלל כרועה בקר גם היא בעלת משמעות – היא מכניסה את הסגידה לקרישנה למסגרת הפולחן העתיק של האלה האם. מהמובאות הרבות מסתבר כי האלהת הפרה מבוססת על התועלת שבה: הארים הקדמונים נהגו לאכול פרות לפני שפלשו להודו; הם היו נוהגים לשחוט פרות ולהעלותן באש עם גופותיהם של נפטרים חשובים. אורחים חשובים כובדו בבשר פרה ולכן כונו "גוננא", כלומר, "רוצחי פרה". כנראה שהדאגה לכלכלת הפרה היא שגרמה לכך שהריש'ים הכריזו על קדושתה. פרה שנשחטת בחורף, לא נובטת שוב באביב… האכלת פרה היא פעולה פולחנית; אפילו שתן הפרה נתפס כקדוש, הוא משמש למשל, בטקסי ההיטהרות של מי שהפרו את הטאבו של הקסטות. יש הסוברים כי קידוש הפרה הוא סמל לקדושת כל בעלי החיים. מכול מקום, הפרה מסמלת שגשוג ופוריות (כמו האלה חתחור במצרים הקדומה, שהתגלמה בדמות פרה). ההינדו נוגע במצחה של פרה שנקרתה בדרכו וממלמל תפילה, בתקווה שהפרה תעניק לו את מבוקשו. נשים מציירות פרסת פרה על מפתן ביתם, כסימן מבשר טוב, המקדם את הנכנסים לבית.

כיתתיות:

אחד מסימניו הבולטים של ההינדואיזם, אשר נראה כפסיפס של כיתות. בדרך כלל ניתן להבחין בין כיתות וישנוויות וכיתות שיוואיות. זרם השאקטי[10] למשל, קשור יותר לשיוואיזם הכיתות השונות קמו בזמנים קדומים. כל כת מאופיינת בגישתה הפילוסופית המיוחדת, בקדושה שהם מייחסים לקדוש מסויים ובאישיות של מייסדה. בכיתות השיוואיות נקבע מקום חשוב ליוגה ובכיתות הוישנוויות מדגישות בעיקר את הבהקטי.

פוג'ה (Puja)

הצורה האופיינית של הפולחן ההודי, הנערכת בבתים ובמקדשים ולצד מקווי מים ונהרות – אל מול צלם או צלמי האלוהות ("מורטי"). לפני הפוג'ה תבואנה כמה פעולות הכנה וטוהרה. לעיתים תוך העלאת קטורת ושירה. את האל מקבלים כאורח, רוחצים, משקים ומגישים פירות, פרחים ובשמים. הפוג'ה כוללת השתחוויות לאל, תחינות ובקשות לאל וסעודה. הסעודה כוללת טעימת מים ו'פזרדה' – דברי מאכל המוקרבים תחילה לאל ואחר כך שמים בקערה ומחלקים בין העובדים, שעל ידי כך נעשים שותפים. לסעודת האל. פעולות אילו מלוות פעמים רבות במנטרות. הפסל מסמל את נוכחות האל ומשמש לו משכן. המיסטיקן הבנגלי רַאמַאקְרִישְנָה פַּארַמָאהַמְסָה (1836 – 1886) נהג לומר: "נאמין בנוכחותו של האל הממלאת את פסלו". עבודת האלים במקדש, מקורה כנראה בתרבות עמק האינדוס. לכל חלק במקדש יש משמעות רוחנית או סמלית. המזבח המרכזי הוא לב המאמין; המגדל מסמן את עלייתה של הנשמה השמיימה; וכולי. כל הינדואי ש"נולד פעמיים" (בן כל אחת משלוש הקסטות העליונות), רשאי לקרוא מן הוודות. חשיבות רבה קיימת לתפילה בבית. החובות שונות מקסטה לקסטה וחמורות במיוחד אצל הברהמינים. רבים מקצים חדר מיוחד בבית לצורך קיום הפוג'ה; בו מאחסנים את הצלם המועדף.

חגים:

החגים קשורים בדרך כלל בעונות השנה. אך ברבים מהם כלולים גם מיתוסים מחיי רמה, קרישנה ועוד. חגים ציבוריים וישנם חגים הנחוגים בכל הארץ כגון חג הנרות לכבוד האלה לקשמי; ההולי, חג האביב שהוא גם חג הולדתו של קרישנה (חלק גדול מכללי הקסטות והטאבו מבוטלים); הדיוואלי – חג האורות הקשור באלות קאלי ולקשמי – אלת המזל הטוב המבקרת בכל בית, והדורגה פוג'ה בשוויון יום ולילה בסתיו. לכך מתווסף כמובן גם הקומב-מאלה – "חגיגות הכד", הנערכות כל שלוש שנים. למרות גילויים פומביים אילו של חיים דתיים בציבור, הרי פולחן מקדשי או כהני בצבור אינו ידוע למעשה בהינדואיזם. אף מבנה המקדשים מסייע ואפילו גורם לכך:

בתי המקדש הגדולים עשויים כמה חצרות קונצנטריות – סמל למבנה העולם; בכל אחת מהחצרות הללו נתון דביר, שאינו יכול להכיל ציבור רב, והרוצים לעבוד את האל נאלצים לעמוד בתור. בחגים המציינים את חילופי עונות השנה, העיקריות, נוהגים ללכת לבית מקדש ולהקריב שם מפירות העונה ומפרחיה, כשהטקס מבוצע על ידי הכוהנים במקדש. בכפרים הקטנים נעשים הטקסים, בעיקר טקסי הקורבנות, ללא השתתפות הכהן, וזה מגיע רק בסוף הטקס, כדי ליצור קשר בין צורת הדת ה"נחותה" לבין הצורה "הרמה" הברהמינית.

עלייה לרגל

עלייה לרגל בהינדואיזם היא מסע רוחני ופיזי לאתרים קדושים שבהם מאמינים כי נוכחות האלים והכוחות האלוהיים נגישה במיוחד. שורשיה נטועים כבר בריגוודה (1500 לפנה״ס), שם נזכר ה״נודד״ המבקש חכמה וטהרה. במהלך הדורות הפכה העלייה לרגל למנהג נפוץ המתואר באפוסים ובפוראנות, המדגישים את כוחם של מקומות קדושים להעניק ברכות, שפע רוחני וגאולה לאחר המוות. עולי הרגל מבצעים טקסים לזכר אבותיהם ולמען שחרור נשמותיהם.

מאז המאה ה־20, עם התפתחות התחבורה, עלתה הפופולריות של העלייה לרגל. ירידים דתיים ענקיים, כמו קומבה מלה באלהאבאד, מושכים עשרות מיליונים. העלייה לרגל מסמלת מעבר – לא רק גאוגרפי אלא גם רוחני – מן היום־יום אל תחום הקדושה.

האתרים, המכונים טירטהא (Tirtha – ״מעבורת״), נתפסים כשערים למעבר בין עולם החול לעולם האלוהי. רבים מהם ממוקמים במקומות טבע מרהיבים, והקשר בינם לבין נהרות והרים מחזק גם תודעה סביבתית; מיתולוגיות עתיקות משמשות כיום השראה לשמירה על הסביבה. העלייה לרגל מבטאת גם את האחדות שבתוך המגוון ההינדי – עולה רגל מצפון הודו ירגיש בבית בדרום, אף שהשפה, האלים והמנהגים שונים. המסע משמש כלי להפצת סיפורים ונוהגים דתיים בין אזורים, ובכך מחזק תחושת שייכות וקהילתיות. לכן, העלייה לרגל בהינדואיזם איננה רק טיול לאתר קדוש אלא מסע של התחדשות רוחנית, חיבור לאלים, לטבע, ולמסורת הנמשכת אלפי שנים.

ראו באתר זה: עלייה לרגל בהינדואיזם

סאטי:

שריפת אלמנות חשוכות ילדים בלווית בעליהן המתים הוא מנהג שהיה קיים כבר בתקופה הוודית ונצפה על ידי אלכסנדר מוקדון. מנהג שפשט תחילה אצל מעמד קאשטרים[11] ועבר בהדרגה למעמדות האחרים. היו סברות שמקור המנהג ברצונן של נשים להרעיל את בעליהן במקרים של נישואין שנכשלו, ובניסיון להרתיען. השערה מן הפוראנות היא כי הבעל מת בגלל חטאי אשתו. ייתכן שמקור השם הוא בסאטי, גלגולה של פארווטי אשת האל שיווה, ששרפה את עצמה כדי לשמור על כבוד בעלה שלא הוזמן לארוע שערך אביה. כביכול, מדובר בסאטי מרצון, אך רבים התיאורים על שהסאטי נעשה בייסורים רבים ועל רצון הנשים לברוח מן האש, בעוד שקרוביהן משליכים אותן חזרה. מנהג הסאטי היה קיים עד המאה ה-19'. הרפורמאטור ההינדואי הבנגלי, ראם מוהון רוי (1772 – 1833) גייס את דעת הקהל בבריטניה, והשפיע על הממשלה הבריטית בנידון. הברהמינים ערכו הפגנות ענק והבריטים חששו להתערב, אך ב-1829 הוטל האיסור ובסוף המאה פסק לחלוטין. גנדהי היה נוהג להצטער בקול על שנוהג אכזרי כזה היה חייב להתבטל מכוח שלטונות זרים, במקום על ידי הברהמינים.

דווא-דאסי:

זנות מקודשת, "הירוגמיה", קשורה לפולחן קאלי. במקדשי קאלי שבדרום הודו, היו הנשים מתמסרות למאמינים, ובמיוחד לכוהני המקדש. רבות מן הדווא-דסיות הוקדשו על ידי הוריהן לתפקיד זה. הביסוס הדתי לכך הוא בספרות הטנטרה ובתנועת שאקטי. אפילו גנדהי, שהוקיע את המנהג, נזהר בטיפולו בעניין, ביודעו מה גדולה השפעתם של הברהמינים בדרום. גם במקדשי שיווה, היו פועלות רקדניות, ששחזרו במחולן את בריאת העולם על ידי ריקודו של שיווה. עם הזמן נאלצו לקיים יחסי מין עם הברהמינים ובהמשך עם מאמינים, כדוגמת הקדשות במקדשי האלה הכנענית ענת, הטאירות במקדש אפרודיטה בקורינטוס וכן הקדשות בבית המקדש היהודי על פי ספר מלכים ב', כ"ג, ז' וספר דברים, כ"ג, י"ח–י"ט.

ארבע האשרמות בחיי ההינדו

בהינדואיזם, חיי האדם מחולקים לארבעה שלבים עיקריים המכונים אשרמות (Āśramas). מערכת זו מתארת את הדרך האידיאלית לחיים מאוזנים, שבה כל שלב מוקדש למטרות שונות – לימוד, אחריות חברתית, פרישות וחיפוש רוחני. ארבעת האשרמות נועדו להנחות את האדם במסעו מן החומרי אל הרוחני, וליצור איזון בין חובותיו כלפי עצמו, משפחתו והיקום.

• ברהמצ’ריה (Brahmacharya) – שלב התלמיד:

זהו השלב הראשון, המוקדש ללימוד, משמעת והתפתחות מוסרית ורוחנית. הצעיר חי לרוב בבית המורה (גורו), לומד את כתבי הקודש (וודות ואופנישדות), עקרונות הדהרמה (הצדק והחובה) וערכי מוסר. בשלב זה נדרשת פרישות מינית וריסון עצמי, מתוך מטרה לפתח שליטה בתשוקות ובמחשבות ולהתכונן לחיים בוגרים.

• גריהסתה (Gṛhastha) – שלב בעל הבית:

לאחר סיום הלימודים, האדם נכנס לשלב חיי המשפחה. זהו השלב שבו ממלאים את החובות החברתיות והכלכליות – נישואין, גידול ילדים, עבודה ותרומה לקהילה. הגריהסתה נחשב לעמוד התווך של החברה, שכן הוא מספק תמיכה חומרית ורוחנית לשאר השלבים. אף על פי שהשלב הזה עוסק בענייני העולם, הוא גם מקום לתרגול דהרמה וקרמה – עשיית טוב ללא היקשרות לתוצאות.

• ונפרסתה (Vānaprastha) – שלב השוכן ביער:

זהו שלב המעבר מפרישה חלקית מהעולם החברתי לעיסוק רוחני. האדם מתחיל לוותר על רכוש, מעביר את אחריות המשפחה לדור הבא, ומקדיש זמן למדיטציה, לימוד כתבי הקודש וחיים של פשטות. באופן מסורתי, שלב זה כלל נסיגה הדרגתית מן הבית לחיים שקטים בטבע – “השוכן ביער” – אך כיום הוא מתפרש גם כהתמקדות בפנימיות ובשירות רוחני.

• סניאסה (Sannyāsa) – שלב הפרישות המוחלטת:

זהו השלב האחרון והנעלה ביותר, שבו האדם מוותר על כל קשרי העולם – משפחה, רכוש ותשוקות – ומקדיש עצמו לחלוטין לחיפוש אחר מוקשה, שחרור ממעגל הלידה והמוות. הסניאסי חי חיי נדודים, מתרגל מדיטציה ומבקש להתאחד עם הברהמן, המציאות העליונה.

ארבעת האשרמות מייצגות תפיסת עולם הרמונית, שבה האדם עובר מהגשמי אל הרוחני, מהפעולה אל ההתבוננות, ומהאגו אל האחדות. כל שלב נושא משמעות משל עצמו, אך יחד הם מרכיבים דרך חיים שלמה – מסע של התפתחות, איזון ומימוש עצמי על פי הדהרמה

הפרישות (סניאסה) בהינדואיזם

סניאסה היא השלב הרביעי והאחרון במערכת האשרמות – ארבעת שלבי החיים בהינדואיזם – ומסמלת את שיא ההתפתחות הרוחנית של האדם. בשלב זה, האדם מוותר על כל קשר חומרי וחברתי, שואף לחיות חיי פשטות, שלווה והתבוננות פנימית, ומקדיש את עצמו לחיפוש אחר מוקשה – שחרור ממעגל הלידה והמוות. מקור המונח סניאסה בסנסקריט – פירושו "להניח הכול" – ביטוי לרעיון של ויתור מוחלט על העולם החומרי. השלב מיועד בדרך כלל לגברים ונשים בשנות חייהם המאוחרות, אך גם צעירים יכולים לבחור בו מרצון, תוך דילוג על שלבי הנישואין וחיי המשפחה.

שורשי הסניאסה מצויים כבר בכתבים הוודיים והאופנישדות, שם נזכרים הנודדים והנזירים הקדומים שחיפשו חכמה ואמת באמצעות פרישות והתנתקות. במהלך ההיסטוריה, הסניאסה קיבלה ביטויים מגוונים – החל מחיי נדודים של סגפנים שוחרי שלווה ועד לצווי נזירים לוחמים שהתפתחו בעקבות הפלישות המוסלמיות והבריטיות. אף על פי כן, עקרונותיה הרוחניים נשארו עקביים: אהימסה (אי-אלימות), דבקות באמת, עוני, טוהר, איפוק ואהבה לכל היצורים.

החיים בסניאסה נטולי רכוש, קשרים ומשפחה. הסניאסי נודד ממקום למקום, לעיתים יחיד ולעיתים במסגרת מסדר רוחני. מטרתו איננה בריחה מהחברה, אלא ניתוק מההיקשרות אליה ומן האגו. כל פרוש חופשי לבחור את דרכו – יוגה, מדיטציה, פולחן או דבקות באל – אך כולם מבקשים להגיע למצב של תודעה טהורה ואחדות עם הברהמן, המציאות העליונה.

. עם הזמן התפתחו מסורות שונות של פרושים, שסיווגו את דרכי הסניאסה לפי רמת ההתנתקות או סמלים חיצוניים כמו מטה או לבוש בצבע זעפרן.

למרות שהפרישות אינה חובה, היא מייצגת את אידאל החיים הגבוה ביותר בהינדואיזם – חיים של חירות רוחנית, ניתוק מתשוקות והגשמת העצמי העליון. גם כיום, אלפי סניאסים בהודו ומחוצה לה ממשיכים לשאת את המסורת העתיקה הזו, ולגלם בחייהם את השאיפה האנושית העמוקה לשחרור, לאחדות ולשלום פנימ

ראו בהרחבה: הסיאנסי -הפרישות

הקאסטות

שיטת הקסטות בהודו היא מערכת חברתית-היררכית רבת-שנים, ששורשיה נעוצים בתפיסות הדתיות של ההינדואיזם. במקורה היא נשענת על מושג ה־וַארְנָה (Varna) — מונח שמשמעו "צבע" או "סוג", ומציין חלוקה רעיונית של החברה לארבע קבוצות עיקריות:

א. הברהמינים (כהני הדת והמלומדים), שהצבע המסמל אותם הוא כחול.

ב. הקשטריות (הלוחמים והמנהיגים), שהצבע המסמל אותם הוא אדום.

ג. הוַישיות (הסוחרים ובעלי המלאכה), שהצבע המסמל אותם הוא לבן.

ד. השודרות (המשרתים והעובדים). תפיסה זו היא אידיאלית וקוסמית: היא מבטאת את רעיון ה"דהרמה" — כל אדם נולד לתפקיד המבטא את טבעו ותורם לסדר הקוסמי.

אולם בפועל, החלוקה הוודית הפשוטה התפתחה במהלך הדורות למערכת חברתית מורכבת הרבה יותר, המכונה גַ’אטִי (Jāti). זוהי קבוצה חברתית אנדוגמית, כלומר — חבריה נישאים זה לזה בלבד, ומבוססת על משלח יד מסורתי שעובר בירושה מאב לבן. קיימות אלפי ג’אטיות ברחבי הודו, וכל אחת מהן משמשת יחידת זהות, השתייכות וסטטוס חברתי נוקשה. הג’אטי מכתיבה לא רק עיסוק כלכלי, אלא גם דפוסי מגורים, קשרים חברתיים, וכללי טוהר וטומאה.

מכאן, ההבחנה המרכזית היא שהווארנה מייצגת חלוקה תאורטית-דתית של החברה לארבע שכבות כלליות, בעוד שהג’אטי היא המימוש המעשי והמקומי — מערכת קהילתית של אלפי קבוצות נפרדות, סגורות ונורמטיביות, המעצבות את חיי היומיום. על אף שהחוקה ההודית המודרנית אוסרת אפליה על רקע קאסטה, שרידיה של שיטת הג’אטי ממשיכים להשפיע על מבנה החברה, פוליטיקה, תעסוקה ונישואין בהודו של ימינו.

הדליתים  (dalits)– שפירוש שמם בסנסקריט הוא "מדוכאים" או "מדוכאים עד עפר" – הם בני השכבות שנמצאות מחוץ למערכת הווארנות, כלומר לא נכללים כלל באחת מארבע הקסטות ההינדואיות. בעבר כונו "טמאים" או "בלתי נוגעים" (Untouchables), משום שעל פי תפיסות טוהרה וטומאה דתיות נחשבו ל"בלתי טהורים", עד שאפילו מגע עמם נחשב כמזהם. קבוצה זו נאלצה לעסוק במלאכות שנתפסו כטמאות – ניקוי רחובות, פינוי פסולת, עיבוד עורות, קבורה ושריפת גופות – תפקידים שנחשבו חיוניים לחברה אך מושפלים מבחינה דתית וחברתית.

הדליתים חיו מאות שנים בשולי הכפרים, מורחקים פיזית וחברתית מן הקהילות ה"טהורות". האפליה כלפיהם לא נבעה רק ממעמד כלכלי, אלא נתפסה כהוראה דתית טבעית, חלק מ"סדר העולם" (דהרמה). עם זאת, החל מהמאה ה־19, ובעיקר במאה ה־20, החלו הדליתים לדרוש הכרה ושוויון. אחד ממנהיגיהם הבולטים היה בהימראו רםג’י אמבדקר (B.R. Ambedkar) – הוגה, משפטן ומנסח החוקה ההודית – שיצא נגד שיטת הקסטות, התנצר לבודהיזם כסמל לשחרור, והעניק לדליתים קול פוליטי.

החוקה ההודית, שנחקקה ב־1950, אוסרת במפורש אפליה על רקע קאסטה, ומכירה בדליתים כקבוצות הזכאיות להעדפה מתקנת בתחומי חינוך, תעסוקה ופוליטיקה. אף על פי כן, גם במאה ה־21 ניכרת במקומות רבים בהודו הדרה חברתית, אפליה ואף אלימות כלפי דליתים, במיוחד באזורים כפריים שמרניים. הם ממשיכים לנהל מאבק מתמשך לשוויון ולכבוד, הנע בין מאבק פוליטי לבין חתירה לגאווה ולזהות תרבותית מחודשת.

ראו בהרחבה: מערכת הקסטות

הבהקטי

זרם הבהקטי הוא אחד הזרמים המרכזיים והמשפיעים ביותר בהינדואיזם, והוא מבטא את התפיסה כי אהבה ודבקות אישית באל הן הדרך העליונה לשחרור רוחני. מקור המונח בסנסקריט הוא במילה bhaj, שפירושה "לאהוב" או "לשרת", והרעיון המרכזי של הזרם הוא טיפוח קשר רגשי עמוק וישיר בין המאמין לאלוהות, קשר הנחווה כיחסי אהבה בין אדם לאל – יחסי אם וילד, חברים, משרת ואדון או אפילו אהבה רומנטית. זרם זה נולד מתוך רצון להנגיש את החוויה הדתית לכל אדם, ללא תלות במעמד חברתי, קסטה או השכלה, ובכך הוא שבר את ההיררכיות המסורתיות של הדת הוודית. הדבקות באל באה לידי ביטוי באמצעים פשוטים אך מלאי רגש – תפילות, שירה, ריקודים, קריאת שמות האל ומעשי חסד. מקורות הבהקטי נטועים כבר באופנישדות ובמאהאבהארטה, אך התנועה עצמה פרחה בין המאות השישית לשתים־עשרה בדרום הודו, ומשם התפשטה צפונה. משוררים ומורי רוח כמו ראמאנוג'ה, קאביר, מירבאי וצ'איטאניה מהאפרבהו הפיצו את רעיונותיה באמצעות שירה בשפות המקומיות ובאמצעות חיים של דבקות פשוטה ועמוקה. תנועת הבהקטי לא רק חידשה את הפולחן ההינדואי אלא גם תרמה ללכידות החברתית והתרבותית של הודו, כשהיא מעודדת אהבה, שוויון וחמלה בין בני האדם. עד היום ניתן לראות את השפעתה בתרבות ההודית, במוזיקה הדתית, בשירה ובתנועות עכשוויות כמו הארגון הבינלאומי להארה קרישנה, הממשיכים להפיץ את רוח הבהקטי ברחבי העולם.

ראו באתר זה: ביקור באשראם של חסידי הארי קרישנה

ההיג’רות – המין השלישי של תת-היבשת ההודית

ההיג'רות (Hijra) – המגלמות את המגדר השלישי. הן אינן גברים או נשים, אלא ישויות liminal החיות במבנה חברתי ייחודי של "גורו–צ’לה" (מורה–תלמידה), היוצר משפחות חלופיות לנידחות ולמודרות. רוב ההיג'רות נולדו כזכרים ביולוגיים, וחלקן עוברות טקס חניכה בשם "נירוואן" – סירוס מלא הנתפס כמעשה של התעלות רוחנית.

שורשי הקהילה נטועים במיתולוגיה ההינדית. ב"מהאבהרטה" מופיעה דמותו של ארג’ונה, שנוטל זהות נשית, ובדרום הודו נערך פסטיבל קואבאגאם לכבוד האל אראוואן, שבו אלפי היג’רות "נישאות" לו ללילה אחד ומתאלמנות עם שחר. בתקופת האימפריה המוגולית נהנו ההיג'רות ממעמד מכובד ושימשו כשומרות בהרמונות ואף יועצות פוליטיות.

עם בוא הבריטים במאה ה־19 הפכה הקהילה מנערצת לנרדפת. תחת "חוק השבטים הפליליים" משנת 1871 סומנו ההיג'רות כ"פושעות מלידה", נאסר עליהן לאמץ ילדים והן הודרו מהחברה.

במאה ה־21 חל שינוי מהותי: ב־2014 הכיר בית המשפט העליון בהודו במגדר שלישי, ומדינות נוספות בדרום אסיה בעקבותיה. אף על פי כן, הפער בין החוק למציאות נותר עמוק – רבות מההיג’רות חיות בעוני, סובלות מאלימות, הדרה ואפליה רפואית ותעסוקתית.

הקהילה בנויה ממבנים היררכיים (גראנות) שבראשן גורו, ומתפקדת כמשפחה רוחנית. מקור פרנסתן העיקרי הוא טקסי ה“טולי” – מופעים של שירה, ריקוד וברכות בלידות ובחתונות. נוכחותן במעמדים אלה נחשבת למקור של ברכה ופוריות אך גם לעיתים למבוכה וחרדה, שכן כוחן נתפס כקדוש ומאיים גם יחד. לצד זאת, רבות עוסקות בקבצנות טקסית ("דיינגנה") ובזנות ("ראראה") – ביטוי למצוקה כלכלית אך גם לפרקטיקה רוחנית שבה הגוף הופך לכלי של זהות והישרדות.

ההיג'רות רואות את עצמן כשליחות אלוהיות, חסידותיה של האלה בהוצ’ארה מאטה – דמות נשית לוחמת המסמלת טוהר ושליטה עצמית. פולחנה, המשלב שירה, ריקוד ונדרים, נתפס כמנגנון של גאולה והתמרת כאב לכוח רוחני. דמות נוספת המזוהה עמן היא שיווה בצורתו כ"ארדהאנארישווארה" – חצי גבר חצי אישה – סמל לאחדות בין המגדרים. מיתוס נוסף מספר כי כאשר האל ראמה ביקש מכל "הגברים והנשים" לשוב לעירו, ההיג'רות – שאינן לא זה ולא זה – נשארו להמתין לו. על נאמנותן העניק להן ראמה את הכוח לברך באירועים – מסורת הנמשכת עד היום.

סיפור ההיג’רות הוא סיפור על שוליות שהפכה לסמל של קדושה, על גוף דחוי שהפך למוקד של כוח רוחני. הן משקפות את מורכבותה של התרבות ההודית – יכולתה להכיל סתירות ולמצוא קדושה בחריגה. גם כיום, בין קבצנות לרוחניות, בין טקס למחאה, ממשיכות ההיג’רות להזכיר שהשונות אינה חולשה אלא דרך נוספת לחוות את האנושי והאלוהי גם יחד.

הערות

[1] האנשים בהודו הם הינדים. מאמיני שלל הדתות הברהמיניסטיות הם הינדואים, להבדיל מהינדים סיקהים, ג'איינים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים וכן הלאה.

[2] הגדרה הנובעת מהתאוריה הלשונית הלא מוכחת שאכן שבטים אריים נדדו מזרחה, חדרו להודו, והנחילו תרבות ושפה לאנשי תת היבשת ההודית. אלטרנטיבית, יש הטוענים שהתרבות הארית חדרה להודו אך לא האנשים.

[3] הוודות הם טקסטים קדושים שחוברו לאורך אלפי השנים כהמשכים של הריג-וודה, תוספות והשלמות לוודות. על פי המסורת הוודה לא נוצרה אלא התקיימה מאז ומעולם – הידע נגלה כקוגניציות אצל הרישים (ṛsi – נביאים או חכמים) העתיקים בדרך של הגות ומדיטציה ולאחר מכן נערך סופית והועלה על הכתב בידי המלומד הקדום ויאסה.

[4] סרופאלי רדהקרישנן (Sarvepalli Radhakrishnan, ‏1888–1975) היה פילוסוף, חוקר דת והנשיא השני של הודו (1962–1967). נודע בהגותו ההינדואית־הומניסטית ובניסיונו לגשר בין המחשבה המזרחית והמערבית. קודם לנשיאותו שימש שגריר הודו בברית המועצות וסגן הנשיא. יום הולדתו, 5 בספטמבר, נחגג בהודו כיום המורים לזכר מחויבותו לחינוך ולערכי הסובלנו

[5]. אינדוס (שנודע כסינדהו בתקופות עתיקות) הוא הנהר הגדול בפקיסטן ואחד הגדולים באסיה. אורכו 3,200 ק"מ, שטח אגן הניקוז מעל 1,165,000 קמ"ר, וספיקתו הממוצעת 6,600 מטר מעוקב לשנייה. לפני חלוקתה של תת היבשת ההודית למדינות הודו ופקיסטן ב-1947, האינדוס היה שני רק לגנגס מבחינת חשיבות תרבותית וכלכלית לאזור. הנהר הוא מקור שמה של הודו ("אינדיה"). תחילתו של הנהר בטיבט, והוא זורם מההימלאיה לכיוון צפון-מערב דרך קשמיר, ואז פונה דרומה כמעט לכל אורכה של פקיסטן. תרבות עמק האינדוס היא אחת מהתרבויות העירוניות הקדומות בעולם.

[6] ארתור שופנהאואר (Arthur Schopenhauer, ‏1788–1860) היה פילוסוף גרמני מן המשפיעים והמרתקים במחשבה המערבית המודרנית. הוא נודע בעיקר בזכות גישתו הפסימית כלפי העולם והאדם, ובהשקפתו כי הרצון הוא הכוח הבסיסי והבלתי-מודע המניע את כל הקיום. לפי שופנהאואר, העולם כפי שאנו חווים אותו הוא ביטוי של "הרצון לחיים" – דחף עיוור, אינסופי וחסר תכלית, הגורם לכל היצורים לשאוף, לרצות ולפעול, אך לעולם לא להגיע לסיפוק אמיתי. משום כך, חיי האדם מלאים סבל, תסכול וחוסר מנוחה.

שופנהאואר הושפע עמוקות מהפילוסופיה של עמנואל קאנט, ובמיוחד מן ההבחנה בין "הדבר כשהוא לעצמו" לבין "הדבר כפי שהוא מופיע לנו". אולם הוא פירש את "הדבר כשהוא לעצמו" כרצון – עיקרון דינמי ולא תבוני. בנוסף, הוא היה אחד הפילוסופים האירופיים הראשונים שהושפעו מרעיונות בודהיסטיים והינדואיים, במיוחד מהתפיסה שהקיום כרוך בסבל ושניתן להשתחרר ממנו באמצעות שליטה בתשוקות.

הפתרון ששופנהאואר מציע לסבל הקיומי אינו אופטימי: הוא רואה באמנות, ובייחוד במוזיקה, דרך זמנית להתעלות מעל הרצון, ובחיים של חמלה, צניעות וויתור על תשוקות – דרך להפחית את הסבל. השיא, לפי תפיסתו, הוא ההסתלקות מהרצון, מעין "הכחדה עצמית" רוחנית המזכירה את רעיון הנירוואנה במזרח.

למרות שבימי חייו נחשב שופנהאואר לדמות שולית יחסית, השפעתו גברה מאוד לאחר מותו. פילוסופים, סופרים ואמנים רבים – בהם ניטשה, פרויד, טולסטוי, וגנר – הושפעו מרעיונותיו. מחשבתו של שופנהאואר ממשיכה לעורר עניין בשל העומק הפסיכולוגי שלה, השילוב בין פילוסופיה מערבית למזרחית, והאופן שבו היא מציבה מראה כנה, ולעיתים נוקבת, בפני טבע האדם והקיום האנושי.

[7]. תורה זו קבלה בבודהיזם מובן חדש. מכיוון שהבודהיזם אינו מכיר בקיומה של הנפש. מה שעובר בגלגול נשמות אינו "אני" אינדיבידואלי אלא זרם סיבתי נטול אישיות, והנפש איננו אלא גל עובר או מערבולת חולפת בתוך הזרם.

[8]. מקבל למילה האנגלית Pre.

[9]. המונח נטבע על ידי פרידריך וילהלם יוזף פון שלינג על מנת לתאר גרסה מוקדמת של מונותאיזם. מאקס מילר היה מי שהביא את המושג לתודעת הציבור, במטרה לציין אמונה באל אחד במקביל להכרה כי קיימים אלים נוספים.

[10]. הנהייה אחר האם הגדולה או הכוח הנשי כמייצגת של פוריות וצמיחה, מופיעה בהינדואיזם בפולחן שאקטי, כפי שבנצרות קיימת האלאה של מריה, שאינה שייכת לשילוש הקדוש, ובכל זאת באזורים רבים נסגדת יותר מהאב, הבן ורוח הקודש.

[11]. ווארנת הלוחמים והאצילים בין ארבעת הווארנות (קאסטות)