חומר רקע - אסיה

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר עבור ההגהה.תודה אליבית עבור עזרתה בתרגום.

זהו אפוס לא מוכר ללמטיילים להודו וגם להודים שאינם טמילים. האפוס הזה חשוב מאד למי שמטייל בטמיל נאדו ובקראלה שבדרום הודו.

ראו: הנחיות למטייל בדרום הודו.; טיול להודו, המלצות לקריאה

המטייל בהודו חווה בסיפור, באומנות ובזמר את הפוראנות – האפוסים ההינדים הגדולים, שהתפשטו ברחבי דרום מזרח אסיה, הדומה ל”איליאדה” וה”אודיסיאה” היוונים, ה”אניאדה” הרומי, שירת הניבלונגים הגרמנית, אלפמיש (Alpamysh) האוזבקי[1], עלילות מאנאס הקירגיזי[2] ועוד.

ראו באתר זה: תרבות מספרי הסיפורים

קרב קורוקשטרה Kurukshetra
במהבהרטה.

המוכרים בין האפוסים ההודיים הינם ה’מהבהרטה’, אפוס העוסק במלחמה בין שתי משפחות, שיש לה כנראה שורשים היסטוריים[3]. זהו סיור המסתעף לענפים רבים ולסיפורים בתוך סיפורים, בדומה לערבסקה מזרחית. לבד מסיפורי המלחמה, מעלה האפוס גם שאלות פילוסופיות עמוקות[4]. במרכז האפוס עומדת דמותו של האל קרישנה, שהוא המופע השביעי של האל וישנו. אפוס נוסף, פופולרי ומפורסם עוד יותר הוא הראמיאנה, העוסק בדמותו האצילית והמיליטנטית של האל ראמה, שהוא המופע השמיני של וישנו ובלבו מלחמה בין האלים והשדים שבארץ סרילנקה[5]. שני האפוסים הללו מתארים את אורחות חייהם ומנהגיהם של שבטים, קבוצות ובתי אב, והם מטעימים את עקרונות היסוד של ההינדואיזם אולם בדרך כלל עניינם מלחמות, מהן היסטוריות ומהן היסטוריות למחצה ואפילו אגדתיות, אשר ניטשו בין השושלות והמשפחות[6]. שני המיתוסים הללו חוברו כנראה בין 400 לפני הספירה ל-400 לספירה[7].

מיתוס נוסף, מפורסם כמעט באותה מידה, הוא המיתוס של חביצת ים החלב Samudra manthan)  המופיע בבְּהָאגַוַטה פּוּרָאנַה ( Bhagavata Purana). המיתוס קשור לאל קורמה (Kurma), שצורתו צב ואף הוא מופע של וישנו. הוא קשור למלחמה בין אלים לשדים, כשהאלים לא רק שאינם כל יכולים, הם גם אינם בהכרח טובים ולעומתם השדים, שאינם בהכרח שליליים. לא לגמרי. שתי הקבוצות רבו על כד מלא באמריטה, המשקה האלמותי, ששקע בים של חלב וכדי להוציא אותו היה עליהם לחבוץ את הים. השדים כמעט וניצחו אבל האלים יכלו להם בעזרת תרמית. הסיפור מעלה שאלות מוסריות,  כמו למשל האם נכון להשתמש בתחבולות לא הגונות כדי למנוע מהרעים לנצח.

חביצת ים החלב

בנוסף לאפוסים הכלל הודיים, ישנם גם אפוסים מקומיים, היינו פוראנות מקומיות שלא נכתבו בסנסקריט כמו הריג וודה, האופנישדות והאפוסים הגדולים, אלא בשפות הודיות רבות אחרות, כמו למשל הינדי או טמילית. פירושה של המילה “פוראנה” הוא “סיפורים מן הימים הרחוקים”, או “דברי הימים”. זוהי המילה הסנסקריטית הקרובה ביותר למילה היוונית “מיתוס”. ספרות הפוראנות אינה מכילה רק אגדות על אלים וגיבורים וגם אינה ספרות היסטוריוגרפית. דומה שאין לה מקבילה בספרות המערב. אלו הם קבצים ענקיים העוסקים במגוון רחב של נושאים. הפוראנות מבוססות במידה רבה על מסורות שבעל פה. היצירות שנאספו בהן לוקטו, נערכו וסופרו במהלך השנים על ידי מספרי סיפורים נודדים, שהעבירו אותם מדור לדור ואגב כך שינו בהם לא מעט[8].  נדון כאן באפוס של העם הטמילי[9] – “צִילְפָאטִיקָארָאם” (Silappadikaram), שהוראתו “סיפור הקרסולית” . יצירה ספרותית זו, פופולרית מאד בטמיל נאדו שבדרום הודו ובעיקר בעיר מדוראי (Madurai)[10].

מפת טמיל נאדו

הטמילית אינה שפה אחות של הסנסקריט. אלא שייכת למשפחה אחרת – המשפחה הדראווידית. הטמילית היא השפה המדוברת היחידה בהודו, שיש לה גם עבר קלאסי עשיר. התרבות הטמילית היא עתיקה מאד. המילה “תוכי” המתוארת במקרא, כחלק מהסחורות שהובאו מתרשיש, אינה העוף המוכר לנו היום “כתוכי”, אלא מילה טמילית שהוראתה “טווס”. המסורת הטמילית עצמה מדברת על עבר עתיק עוד הרבה יותר. יש בה אגדה ספרותית, המתארת מוסד מסוים בשם “סאנגם”, מעין אקדמיה לשירה ולשפה הטמילית.

האגדה מספרת שהיו שלושה סנגאם כאילו בראשית הציוויליזציה הטמילית[11]. שני הראשונים נמחו, כל אחד בתורו, על ידי מבול גדול. לבסוף קם הסאנגם השלישי, ה”היסטורי”, בעיר מדוראי של ימינו. ישבו בו 449 משוררים. מספר זה קרוב מאד למספר המשוררים המוכרים לנו, מהתקופה הקדומה בדרום הודו, דהיינו מהמאה הראשונה עד לשלישית לספירה[12]. הצילפאדקראם היא חלק מספרות הסנגאם המאוחרת, היינו, ספרות טמילית קלסית עתיקה, זהו לקט פואמות עב-כרס שפורסם בטמיל נאדו וכולל 2381 שירים טמיליים, שנכתבו על ידי 473 משוררים, ש-102 מהם נותרו אנונימיים[13]. בקובץ זה נאספו גם שירים שנכתבו במשך אלפי שנים. מרבית השירים הם חילוניים ועוסקים בחיי היום יום, אהבה וגבורה. פואמות הסאנגם הכילו תיאורים מופשטים של רגשות ושל תחושות אנושיים. כמו כן הציגו, בעלילות דמויות בדיוניות, שהשכילו, במלאכת מחשבת ספרותי, לשלב עם השלכות חברתיות. כך למעשה נוצר האפוס הטמילי.

מקדש מינאקשי, מדוראי. צילום: גילי חסקין, ינואר 2010

בניגוד לשלושת האפוסים שהוזכרו לעייל, הצילפטיקוראם אינו מכור כלל להודים שאינם טמילים, למעט מלומדים כמובן. כך למשל, המשורר והמתרגם ההודי ר’ פַּרְתָ’סָרָאתִ’י (R. Parthasarathy) טען כי “בקרב הטמילים, יש משמעות רבה ל’צילאפטיקאראם’, כשם שבקרב היוונים ל’איליאדה’ ול’אודיסיאה’ .קשה להגזים בחשיבותה… זהו הישג יוצא מהכלל”[14]. משערים ש’צילפאטיקאראם’ נכתבה בראשית ספירת הנוצרים[15]. אולם ייתכן שמחברה התבסס על סיפורי עַם יותר קדומים.

‘Silappu’ היא מילה טמילית שמשמעה “קרסולית”, היינו, צמיד לרגל, או אצעדה. הוראת המילה ‘Atikaram’ בטמילית היא “פרק”, נרטיב או נושא. העלילה מתמקדת בקָאנָאגִי (Kannagi) שאיבדה את בעלה קוֹבָלָן (Kovalan), בגלל עיוות הדין בבית המשפט של שושלת – פַּנְדָאיאין (Pandayan) ולכן היא מתנקמת בממלכה של השושלת[16].

ה’צילפאטיקאראם’ נחשבת לאחת מיצירות המופת בספרות הטמילית, שכן יש בה לא רק ערך פואטי אלא גם ערך תרבותי עצום משום שיש בה מידע רב על מוזיקה ועל ריקוד קלאסיים ועממיים. כמו כן, היא שופכת אור על התרבות הטמילית, הדתות השונות, תכניות הערים לסוגיהן והקשרים בין האנשים ואומנויות המחול והמוזיקה[17]. הנוף המתואר בה הוא נוף המארודם (Marutam). זה הנוף הרגיל והמצוי ביותר באוזר הטמילי, נוף של שדות האורז רחבי הידיים ושל אדמת הדלתא הפוריה. זה האזור שבו קמו הערים הגדולות בציוויליזציה העתיקה של הדרום.

הצילפטיקוראם מורכב משלושה ספרים (Kaandam), המאורגנים בשלושים פרקים ומכילים ו-5270 שורות של שירה. האפוס הזה נכתב תחילה בכתב יד על גבי עלי דקל מיובשים, הכרוכים יחד בחוטים והסגורים בשער קשיח עשוי מעץ ובמךמאות שנים סבלו מהזנחה ומהרס. חוקר הספרות סאמינאתאלייר (.V. Swaminathalyer 1855 – 1942)[18], מלומד גדול שפעל במחצית השניה של המאה ה-19, הֶחְיָה את האפוסים, הוא העתיק את היצירות  והדפיס אותם מחדש בספרים [19]. הוא לא היה האפוס היחידי שנשכח מלב הטמילים עצמם ונתגלה מחדש. קורפוס לירי ענף, מהמאות הראשונות לספירה, הכולל אלפי שירי אהבה וגבורה תמציתיים ומלוטשים בשפה הטמילית, כמעט ונעלם הן מהנוף התרבותי והן מתודעתם הקולקטיבית של הטמילים[20]. סאמינתאיר ומלומדים נוספים, לקחו חלק באיסוף כתבי היד, שימורם, עריכתם ופרסומם. עם גילויים של השיירם העתיקים, אשר הפעימו את קוראי הספרות הטמילית, ביופיים המעודן ובאופיים הנועז, חל מהפך בסדר ההעדפות של המסורת הלמדנית. הטמילים מתפארים כיום דווקא בקורפוס הסנגאם העתיק ומזניחים את יצירות המופת שנתחברו באלף השנים האחרונות[21].

אפוס טמילי על גבי עלה דקל. באדיבות Wikipedia

כשם שהמהבהרטה פותח צוהר ומספק מידע על חיי התושבים בהודו הקדומה, במישורי הגנגס, במהלך מלחמת קורוקשטרה (Kurukshetra), בראשית האלף השלישי לפני הספירה[22], הצילפטיקראם מאפשר הצצה אל החיים בדרום הודו, בין 500 לפני הספירה, לשנת 500, אחריה. האפוס הזה מתאר את ארץ הטמילים (Tamizhakam), המחולקת בין שלוש ממלכות: צ’ולה (Chola), בצפון מזרח טמיל נאדו של ימינו;, פאנדיה (Pandya) וצ’רה (Chera), שנקראת גם “צ’ראל” (Cheral) או “קראלה” (Kerala).  שערי הבירה שלהן הן, בהתאמה, פוקאר (Pukaar), מאטוראי (Maturai), וואנצ’י (Vanchi). ממלכות אלו קמו בדרום הודו כבר במאה ה-16 לפנה”ס, כשהן בונות מערכות השקיה שאפשרו את חקלאות האורז בעמקי הנהרות, ותומכות בערים הגדולות[23].

בדומה לממלכות קורו-פאנצ’אלה (Kuru-Panchala), של מישורי הגנגס, שמתוארות באופן חי ב”מהבהרטה”, ממלכות צ’ולה, פנדאיה וצ’רה, היו בעלות אוריינטציה ימית וביססו סחר ימי עם יעדים רחוקים, ביניהם יוניה שביוון ורומא. היוונים והרומאים מתוארים כ- “Yavanas” ובארץ הטמילים התקיימו מובלעות יווניות קטנות. אנו למדים על השפעה תרבותית הדדית בין הסוחרים ההודיים לעמיתיהם בערב, ארץ ישראל, מצרים, דוואראקה (Dwaraka), היינו, גוז’רט שבמערב הודו, ונגה (Vanga), כפי שנקראה אז בנגל שבמזרח הודו, דרום מזרח אסיה וסין. העלילה של ‘צילפאטיקאראם’ מאששת את העובדה שבאותה העת בני העם הטמילי הכירו את הממלכות הצפוניות – ממלכתChedi  ממלכת Uttarakosala. כמו כן מוזכרים בעלילה Gajabahu מלך לנקה[24] ו- Senguttuva – שליט ממלכת צ’רה[25]. בתקופה המתוארת – במאה השנייה ובמאה השלישית לספירה- שרר במדינה הטמילית חוסר יציבות פוליטית. שושלת קלברה(Kalabharas)  פלשה לדרום הודו, ושליטיה כבשו את  שלוש הממלכות הטמיליות (צ’ולה, פנדייה וצ’רה) והפיצו את הג’ייניזם והבודהיזם.

האפוס מתאר בססגוניות ובבהירות את החברה הטמילית באותה התקופה, את הערים הטמיליות, את מסורותיהם העממיות והדתיות של הטמילים ואת האלילים שלהם. האפוס מרבה להזכיר אירועים ואישים היסטוריים. אולם, מכיוון שהוא מגזים בתיאור הישגיהם של המלכים הטמילים הקדמונים, לא ניתן לראות בו מקור היסטורי מהימן.

בעוד שהמהבהרטה מתמקד בחייהם של הקשטריאס (לוחמים) וברהמינים (מלומדים), הצילפדקאראם מתמקד בחיי הוישאיאיס (סוחרים). הדמות החשובה ביותר המתוארת בסיפור היא אשה ממעמד הוישאיאס ששמה קנאקי (Kannaki), שהפכה לאלה, לאחר שסבלה חיים מלאי כאב, לאחר מותו של בעלה קובלן (Kovalan). ניתן להשוות אותה לסיטה (Sita) מהראמאיינה או לפנצ’אלי (Panchali) של המהבהרטה.

אשה טמילית. צילם: גילי חסקין, ינואר 2010

אִילָנְגוֹ אָדִיגָאל (Ilango Adigal) – מחברה שלה ‘צילפאטיקאראם’ – אימץ את סגנון הכתיבה של ספרות הסנגם. יחד עם זאת, מוזכרים ב”אפוס ערבי האביב”, כזמנים שבהם מגיעים לשיאם רגשות הגעגועים של בני הזוג שהופרדו זה מזה[26]. זהו דפוס כתיבה שניתן למצוא רק מאוחר יותר, ביצירותיו של קאלידאסה (Kalidasa)[27], המשורר הגדול ביותר של ספרות הסנסקריט הקלאסית, שפעל בתחילת  המאה החמישית לספירה. כלומר, יצירה זו נכתבה בסגנון מתקדם יותר מהסגנון שבו נכתבו  ייתר פואמות הסאנגם. נוסף על ערכה הרב של ‘צילפאטיקאראם’, בשל היותה הפואמה האפית הראשונה שנכתבה בטמילית, לחידושים הספרותיים המופיעים בה יש חשיבות רבה. מוצג בה דפוס של שילוב של שירה ופרוזה – דפוס שלא הוצג ביצירות הטמיליות המוקדמות יותר. כמו כן מאפיינת את ‘צילפאטיקאראם’  המסורת מאותה תקופה לשבח את האלוהות – לומר דברי שבח יוצאי דופן המכוונים לשמש, לירח, לנהר קאוורי (Kaveri)[28], ולעיר [29]Poompuhar בראשית ימיה.

כמו כן רואים בפואמה האפית הזאת את התשתית למסורת המילונים של Nigandu[30]. יש באפוס טקסטים שמתייחסים אליהם כאל מונולוגים שאותם שרים כל אחת מהדמויות בעלילה או אדם זר משום שלעיתים קרובות מופיעים במונולוגים שלו דיאלוגים שאותם הוא הכיר או שהוא היה עד להם[31]. כמו כן, יש לזקוף לזכותה של ‘צילפאטיקאראם’ את הפיכתם של שירי עם לסוגה ספרותית. כך מוכחת הטענה ששירי עם שהתמסדו בתרבות הספרותית לצד התרבויות השמורות ביותר, חוזרים למקורותיהם העממיים.

צ’טינאד – עיר הארמונות ליד מדוראי. צילום: גילי חסקין; ינואר 2010

המחבר

כתיבת היצירה ‘צילפאטיקאראם’ מיוחסת לאדם ששמו הספרותי הוא אִילָנְגוֹ אָדִיגָאל (இளங்கோ அடிகள்); שהוראת שמו ‘נסיך סגפן’. המסורת טוענת שהוא אחיו של Senguttuvan  -מלך צ’רה המפורסם (למרות שאין שום הוכחה שלמלך המפורסם היה אח)[32]. יש הטוענים שאילנגו אדיגאל היה בן  תקופתו של Sattanar – מחבר הפואמה הבודהיסטית  מנימקלאי ((Manimekalai, שבה מוצג סיפורה של מנימקלאי, בתם של קובלן ומדווי, שגודלה על ידי נזירה בודהיסטית והיא בעצם עלילת ההמשך של ‘צילפאטיקאראם’ ואף היא נמנית על אחד מחמשת האפוסים הגדולים של הטמילים[33]. מההקדמות שנכתבו, בכל אחד משני הספרים האלה, אנחנו למדים, שכל אחת מיצירות הספרות הללו נקראו באוזני המחבר של יצירת הספרות האחרת. ממחקרים השוואתיים בין ה’צילפאטיקאראם’ לבין יצירות בודהיסטיות מסוימות ויצירות ג’ייניסטיות מסוימות, כגון Nyayaprakasa,[34], נקבע שה’צילפאטיקאראם’ נכתבה בסביבות המאה החמישית או המאה השישית לספירה[35]. אִילָנְגוֹ אָדִיגָאל חי בקרב בני הקהילה הטמילית הגדולה  של  המשוררים הג’ייניסטים והבודהיסטים. הוא  וחבריו הושפעו מאורח החיים הנזירי של בני הדתות הללו וכדי להדגיש את חוסר המשמעות שבתענוגות החיים, הם כתבו ספרים שהתבססו על ערכי מוסר.

אידלגו אדיגל
Ilango-Adigal – מחבר צילפטיקאראם באדיבות Wikipedia

האפוס

בפטיגאם (pathigam) הפרולוג של הספר, מציג המחבר לקורא את תמצית הספר ובה עיקרי הסיפור. הוא אף מציג את המטרות של הספר: “נחבר פואמה עם שירים, כדי להסביר את האמיתות האלה שאפילו אם המלכים יפרו את החוק, ראשיהם ייערפו בידי הדהרמה[36]. בכל מקום אנשים גדולים משבחים את האישה המהוללת, ותמיד הקארמה[37] מוכיחה את עצמה ומתגשמת. נקרא לפואמה ‘צילפאטיקאראם’ – האפוס של הקרסולית. משום שבעזרת  הקרסוליות האמת תצא לאור[38]. ”

ב’צילפאטיקארם’ מתוארים חייה של קאנאגי(Kannaki)  שהיתה אישה צנועה, בת למשפחת סוחרים אמידה מאוד בקהילת Nargarathar [39]. בית בו גדלה שררו הן  משמעת והן אווירה נוחה. היא נישאה לקובלן  (Kovalan – בנו הצעיר של  מאסאטובן(Masattuvan)  , שהיה סוחר עשיר בפוהאר (Puhar ;(Poompuhar, עיר סואנת, שהיתה באותה תקופה, עיר הבירה של ממלכת צ’ולה[40]. השנים שודכו על ידי הוריהם וחיו יחד חיים שלווים.  מאוחר יותר התערערה שלוות חייה של קאנאגי. קובלן השתתף בפסטיבל גדול בחצר המלך, שם פגש ברקדנית מדבי )(Madavi והתאהב בה עד מעל לאוזניו. ב”הידלקות” הילדותית שלו עזב את קאנאגי ועבר להתגורר בביתה של אהובתו החדשה.  הוא שכח את קאנג’י ואת ביתו שם חי כמה שנים ואף הוליד ילדה. באותו זמן ישבה קאנאג’י בביתה והתאבלה על עזיבת בעלה ועם נישואיה. זהו מוטיב החוזר בספרות הסאנגם. הגיבור מבלה את לילותיו, לא עם אשתו, אהובתו לשעבר, אלא עם הפילגשים שלו.  אולם בהדרגה הוא בזבז את כול כספו על הרקדנית. אם לא די בכך, בלי ידיעתו של קובלן, התחילה צ’יטאראאתי (Chitaravathi), אמה של מדהבי ,לעשות דברים מאחורי גבה של קאנאגי ולמשוך ממנה כספים, כביכול על סמך בקשתו של קובלן. לכן למרות פיקחותה ונאמנותה של קאנאגי היא איבדה  את כל  הכספים  שהוריהם של קובלן ווקאנאגי נתנו להם. גם קובלן עצמו, בזבז רכוש רב על אשתו החדשה.

רקדנית הודית. בהרט נאטאיאם. צילום: גילי חסקין; ינואר 2010

יום בהיר אחד, מבלי דעת, מדהבי פלטה שביב מידע בתוך שיר ששרה; קובלן הבין את הטעות שהוא עשה כשהוא עזב את אשתו. הוא התעמת עם הרקדנית, עזב אותה ויצא בחוסר כול, כדי להתאחד מחדש עם קאנאגי. הוא הצהיר שאשתו החדשה שקרנית ואינו יכול לבטוח בה. בניגוד לספרות הסאנגם, שם אשת הגיבור מתוארת כזועפת ועצובה, קאנאגי לא מתוארת כך. למרות שבעיני ההודים סכסוכים אינם דבר שלילי. הם מוסיפים טעם לאהבה, כשם שתבלין מוסיף טעם לאוכל.

בני הזוג מסרבים לפנות להוריהם העשירים כדי לקבל את עזרתם, ומתחילים לשקם את חייהם במאדוראי – עיר הבירה של ממלכת פנדייה. בדרכם למדוראי הם נתקלים ברמזים שונים המבשרים להם שמשהו לא טוב עלול לקרות להם בעיר מדוראי. הם לא מפענחים את הרמזים וממשיכים אל העיר. כמו בהרבה מיתוסים הדמויות מתוארות בצבעים מאד עזים וברורים. ללא מורכבות. הטובים הם טובים לגמרי, כשם שהמושחתים הם מושחתים עד היסוד. קאנג’י היא אשת מופת, במסירותה וביכולת לכבוש את עלבונה. לא די בכך שקיבלה לזרועותיה את בעלה הבוגד, אלא העניקה לו את אחת מקרסוליות רגליה, שהיו עשויות מאבני אודם[41], אותן קיבלה מאמה, כמתנת נישואין, כדי שיוכל למכור אותו ולפתוח עסק. פעולה שלימדה על המסירות שלה לבעלה, גם אחרי שנים של בדידות.

פסל של קאנאגי, בחוף מרינה Marina Beach), בצ’נאי. מתוך Wikipedia

קובלן החליט שהם חייבים לפתוח בחיים חדשים במקום חדש, לכן הם התגנבו החוצה מהעיר ויצאו לעבר מדוראי. בשעה שקאנאגי נשארה בפרברים של מאדוראי, הלך קובלן העירה כדי למכור את הצמיד. באותו הזמן גנב התכשיטן של בית המלוכה את צמיד הרגל של המלכה קופרונדווי (Kopperundevi), שהיה עשוי מפנינה, לכן הוא הפליל את קובלן בגניבה. אף אחד לא האמין בחפותו של קובלן. אפילו לא המלך נדונסליאן ((Nedunceliyan, שהיה ביסודו אדם הגון. קובלן הואשם בגניבת  צמיד הרגל של המלכה והמלך כרת את ראשו. קאנאגי שמעה על גזר הדין ועל העוול שנעשה לבעלה, היא זעקה לאל השמש, שענה לה: “העיר שהאשימה אותו תישרף ותיהרס.

דקאנאגי  הנסערת פרצה לארמון, כדי להוכיח את חפותו של בעלה, שם שברה בהפגנתיות את צמיד הרגל השני שלה, כדי לשפוך ממנו את אבני האודם, בניגוד לצמיד הגנוב, שהכיל פנינים. המלך הבין את משמעות גזר הדין החפוז והשגוי שלו, עיכל את חומרת העונש הבלתי הפיך שהטיל על קובלן, לקה בהתקף לב והתמוטט[42]. כתוצאה מכך התעלפה המלכה והתמוטטה לצד בעלה. השומרים, החיילים והשרים מיהרו לסייע למלך ולמלכה להיחלץ מהמבוכה שנוצרה. למרות שהמלך והמלכה נפחו את נשמתם, את הזעם של קאנאג’י אי אפשר היה לעצור. היא דרשה דין צדק מהעיר כולה. בכעסה כי רב,  היא חתכה את אחד משדיה ,השליכה אותו החוצה אל העיר , כשהיא מקללת את העיר שתישרף כולה, למעט ברהמינים, סגפנים, פרות, נערות בתולות, זקנים וילדים, אם הצדק שלה אומר משהו. היא לקחה לפיד בוער והציתה את הווילונות של הארמון. בזעמה כי רב, קללה: “האלה אַגְנִי[43] תבוא ותהרוס את הממלכה שלכם, ולא יישאר כאן כלום.” האש המשתוללת הרסה ואיכלה מחצית משטחה של העיר מאדוראי. לפי אחת הגרסאות, תוך כדי השריפה, עלתה קאנאגי השמימה[44]. לפי גרסה אחרת, היא עברה לממלכת צ’רה, ישבה מתחת לעץ,  בצום וסיגוף למשך שבועיים, עד שנפחה את נשמתה. היא חברה לקובלן בחיים הבאים. מדבר מותה התפרסם ברחבי טמיל נאדו כולה . היא הפכה לקדושה. אנשים סגדו לה , נבנו לזכרה מקדשים ונערכו למענה פסטיבלים  היא הפכה לאלה, פטרונית הנשיות (במובן של רעיה), הנשיות והטוהר.

ההיבט החשוב ביותר של העלילה הוא שכבר לפני 2000 שנה נהגו הטמילים לעשות צדק עם כולם ואפילו המלך בעל העוצמה הרבה לא היה מעל החוק. המלך הקשיב לדבריה של קאנאגי. מכאן אנחנו לומדים על כוחן של הנשים בתקופה זו.

שמות הגיבורים לא נבחרו באקראי. “קובלן” הוא צורה טמילית של המילה הסנסקריטית ‘Gopala’. מילה זו משמשת לעתים כדי לתאר את קרישנה במהבהרטה. משמעות שם זה עבור הוישיאס, הוא “רועה בקר”, אחד המאפיינים של קרישנה. בדמותו של קובלן ניכרים מאפיינים רבים של קרישנה. שניהם בנים לסוחרים עשירים. שניהם גברים יפי תואר שמשכו את תשומת לבן של הנשים. מדהבי, אהובתו של קובלן מתוארת בת למשפחה של רקדניות, ששורשיה מגיעים עד אורווסי (Urvasi), שהיתה אפסרה (Apsara), היינו, רקדנית שמיימית, המוזכרת גם במהבהרטה וגם בראמאיינה. מהווטי היתה בשלב מסוים דייגת שהפכה לרקדנית. הוראת המילה “אפסרה”היא אשה שנראית ליד גופי מים (Aapa)   ואגמים  (Saras).

השם קאנאג’י בטמילית נובע מהמילה הסנסקרטית “קאנייאקה” (‘Kanyaka’) והוראתה “בתולה”, או “הראויה לפולחן”. דמותה הקדושה מזכירה את זו של סיטה בראמאינה. הדבר מזכיר את חמשת הנשים המוזכרות הן במהבהרטה והן בראמאינה בתור Pancha-Kanyas, היינו “חמש הנשים הראויות לפולחן כאלות.

PUChinnappa. באדיבות Wikipedia

ה’צילפאטיקאראם’ בתרבות הפופולרית

סרטים רבים מבוססים על העלילה של ‘צילפאטיקאראם’. הסרט המפורסם מהם הוא ‘קאנאגי’ (1942) שבו השחקנית ההודית Pasupuleti  Kannamba מגלמת את דמותה של קאנאגי, ובדמותו של קובלן מככב P.U. Chinnappa         [45]       הסרט ‘קאנאגי’  מציג בדייקנות רבה את העלילה של ‘צילפאטיקאראם’, וכשהתחילו להציג אותו הוא זכה להצלחה רבה. גם הסרטPoompuhar  (1964) שאת התסריט שלו חיבר מ’ קָרוּנָאנִידְהִי (M. Karunanidhi) [46] מבוסס העלילה של ‘צילפאטיקאראם’. מכיוון שלרוב הבתים של ‘צילפאטיקאראם’ אפשר להתאים מוזיקה, עובדו מהאפוס מופעי מחול רבים. בהן  היצירה מקבלת פרשנות ומוצגת בטמילית באמצעות  היקוד הטמילי המעודן באהרט נאטאיאם  ((Bharatanatyam. נוסף על כך, לצילפאטיקאראם’ יש מקום מכובד באפיזודה ה-15 ובאפיזודה ה-16 בסדרת הטלוויזיה Bharat Ek Khoj[47]. את דמותה של קאנאגי גילמה שחקנית הטלוויזיה והקולנוע ההודית פָּלָאבִי ג’וֹשִׁי (Pallavi Joshi) ‘ ואת דמותו של קובלן גילם השחקן רָקֵש דְהַאר (Rakesh Dhar).

הזמרת Bharat M.S. Subbulakshmi[48].ביצעה את הפזמון Aichiyar Kuraval (שנודע גם בשם Vadavaraiyai Mathakki) –המתאר את ריקודה של רועת הבקר בעלילה ‘צילפאטיקאראם’.  לאחרונה זכה השיר לעיבוד מחודש של הזמר ההודי פ’ אוֻנִיקְרִישְׁנַן (P. Unni Krishnan) [49].

PKannamba. באדיבות Wikipedia

 הערות

[1] אלפמיש

[2]  אפוס קירגיזי מסורתי, הנקרא על שם גיבורו הראשי – מאנאס, אשר איחד את השבטים הקירגיזיים. האפוס מספר את סיפורו של הלוחם הקירגיזי מאנאס, תולדות חייו, ומלחמותיו כנגד השבטים הקלמיקים.  שירת המאנאס מכילה מעל לחצי מיליון שורות בחרוזים, יותר מאשר במהבהרטה, אם כי הן קצרות יותר מאלו שבמהאבהארטה. עקב היותם של הקירגיזים נוודים, האפוס הועבר במשך הדורות בעל פה בלבד, תופעה ייחודית כשלעצמה בשל אורכו העצום.

לאפוס חשיבות רבה בתרבות הקירגיזית, וקטעים נבחרים ממנו מצוטטים בידי אנשים שמקצועם בכך (“מאנאסצ’י” ) בניגון מיוחד ובליווי מוזיקלי. ראו באתר זה: קירגיזסטן

[3] מַהָאבְּהָארַטַה היא אחת משתי היצירות האפיות הידועות והחשובות ביותר בתרבות הודו העתיקה. מתארת את מלחמת קוּרוּקְשֶטְרַה (Kurukṣetra) האפית ואת גורל נסיכי ה-פָּאנְדַוְוַה (Pāṇḍava, בניו של המלך פָּאנְדוּ) וה-קָאוּרַוְוַה (Kaurava, בני שושלת הקוּרוּ).

[4] כאשר הצבאות היו ערוכים, החל מפקד הצבא ארג’ונה לפקפק אם יש בכלל טעם במלחמה. והרי מולו עומדים נכונים לקרב קרובי משפחתו. כאן מתחולל דיון פילוסופי מפורסם בין קרישנה לבין ארג’ונה, הוא הבהגווד גיטא. קרישנה מעודד את ארג’ונה לצאת למלחמה באומרו כי כך ישיב את הסדר על כנו, וזהו הדבר הצודק (הדהרמי) לעשות.

[5] הראמאיאנה (מסנסקריט “מסעו של ראמה”) היא אפוס המגולל את סיפור עלילותיו של האל והמלך ראמה. במרכזו של האפוס עומד סיפור מסעו של רָאמָה לחלץ את אשתו סִיטָה מידיו של השד רָאוָונָה שחטף אותה, ומלחמתםשל ראמה, אליו לקשמן  וחברו המלך קוף האנומן בצבא השדים. הראמאיאנה היא מהפופולריים שבסיפורי הספרות ההודית העתיקה והמודרנית, הן הקלאסית והן הפופולרית. לדעת החוקרים, הראמאיאנה חוברה בסביבות המאה השלישית לפנה”ס. לפי המסורת, המאורעות שמסופרים בה התרחשו בטְרֶטָה יוּגָה, התקופה המיתית השנייה; כלומר, לפני כמיליון שנה.

הגרסה הקלאסית החשובה ביותר של הראמאיאנה חוברה בסנסקריט באופן שירי, ומונה כ-24,000 בתי שיר. לראמאינה גרסאות אינספור (בהן אף גרסאות ג’איניות ובודהיסטיות), והיא עמוסה במשמעויות פילוסופיות ודתיות. יש המדמים אותה לשפה, שבאמצעותה מבטאות, קבוצות חברתיות ופוליטיות שונות בהודו את תפיסת עולמן. אפוס הראמאיאנה נדד גם מחוץ להודו, לארצות נוספות שבהם מצויים מאמינים הינדואיסטים, כגון לאוס, גאווה ותאילנד. לראמאיאנה מיוחסת חשיבות מיוחדת על ידי הלאומנים ההינדים, הרואים במלכותו של ראמה (ה”ראם-ראג'”) את תור הזהב של הודו, ואת התגלמות המלכות ההינדואית האידאלית.

[6] חיים שפילברג, הודו – אמונות ודעות, הוצאת הדר, תל אביב, 1985, עמ’ 59

[7] עמרם פטר, המיתולוגיה הודית, הוצאת מפה, תל אביב, 2001, עמ’ 209.

[8] הינודאיזם, שם.

[9] העם הטמילי – עם שחי בעיקר בטמיל נאדו הנקראת על שמו ובצפון מזרח סרי לנקה. טמילים (Tamil או Tamils או Tamilians) הטמילים מונים כ-75 מיליון איש, מהם למעלה מ-60 מיליון בהודו, 3 מיליון בסרי לנקה, וכמיליון במלזיה. כ-87% מן הטמילים מחזיקים בדת ההינדואיסטית. כ-5% הם נוצרים (בעיקר קתולים) וכ-6% הם מוסלמים סונים. מיעוט זניח משתייך לדת הג’אינית.

[10] טאמיל נאדו (בטמילית”ארץ הטמילים”) היא מדינה בדרום הודו. עד 1968 נקראה “מדרס” וכללה חלקים משטחי שכנותיה, שפוצלו למדינות נפרדות. טאמיל נאדו גובלת בקרלה, בקרנטקה ובאנדרה פרדש. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על התיישבות עתיקה מאוד באזור טאמיל נאדו. לאורך ההיסטוריה קיים השלטון המקומי קשרי סחר נרחבים עם רומא העתיקה, יוון, מצרים העתיקה, סרי לנקה, הפיניקים, חצי האי ערב, מסופוטמיה ואיראן. מבין הסחורות הנפוצות, ניתן למנות תבלינים, שנהב, פנינים, חרוזים ואבני חן.

העימותים מול האימפריה המוסלמית של צפון ומרכז הודו, הובילו להקמתה ולצמיחתה של אימפריית ויג’איאנגר, אשר כבשה את אזור טאמיל נאדו בשנת 1370. אימפריה זו שלטה באזור עד שנת 1565. האירופאים החלו לקיים פעילות מסחרית בטאמיל נאדו במהלך המאה ה-17 בחופים המזרחיים. בשנת 1609 הוקם שם ישוב הולנדי. בשנת 1639 הוקמה בצ’נאי חברת הודו המזרחית הבריטית. בשנת 1693 הקימה מספר תחנות סחר בפודוצ’רי. בתקופה זו סבל האזור ממספר קרבות במסגרת מלחמת שבע השנים בין בריטניה לצרפת. הבריטים ביססו את שלטונם על כל טאמיל נאדו במהלך המאה ה-19. ממחצית המאה הזו והלאה השלטון הבריטי החיל אוטונומיה באזור שנקרא אז מדרס. עם הקמתה של הודו העצמאית בשנת 1947, הפכה מדרס לחלק ממדינות הודו, עם שינויים קלים.

[11] סםרות הסנגאם נקראת גם “טמילקאם” (Tamilakam).

[12] דוד שולמן, פרקים בשירה ההודית, ספריית האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1986, עמ’ 79-82.

[13] George L. Hart III, The Poems of Ancient Tamil, U of California P, 1975.

[14] “The Tale of an Anklet: An Epic of South India”. Columbia University Press. Retrieved 13 April 2014.

[15] https://books.google.co.uk/books?id=11FYACaVySoC&pg=RA1-PA289&lpg=RA1-PA289&dq=book+kader+mohideen&source=web&ots=ejotHgcd7L&sig=4kng4UJLwM5tYAYtSe1Quhgah0w&hl=en&sa=X&oi=book_result&resnum=3&ct=result#v=onepage&q=book%20kader%20mohideen&f=false

[16] “Silappathikaram Tamil Literature”. Tamilnadu.com. 22 January 2013.

[17] Kamil Veith Zvelebil, Companion Studies to the History of Tamil Literature, p. 12

[18] U.V. Swaminathalyer  מלומד בְּרָהָמָנִי שגדל בשנים שבהן המעורבות הקולוניאלית הדגישה את הייחודיות של הטמילית ואת משמעותה

[19] K. Nilakanta Sastry, A history of South India, pp 398

[20] דוד שולמן, דקדוק האהבה, שירה טמילית עתיקה, ירושלים, ירושלים, עמ’ 5. ,

[21] שולמן, שם, עמ’ 10

[22] https://en.wikipedia.org/wiki/Kurukshetra

[23] המוקדמות מבין ממלכות אלה הייתה ממלכת פנדייה בדרום טמיל נאדו, כשבירתה מאדוראיי. מאוחר יותר, ממלכת צ’ולה התפתחה בחוף המזרחי, בערך בתחום צפון טמיל נאדו של ימינו, וממלכת צ’רה באזור בו נמצאת היום מדינת קרלה.

[24] לנקה – כיום סרי לנקה

[25] Codrington, H. W. A short History of Ceylon, London (1926)

[26] https://archive.is/20130411214545/http://tamilnadu.com/arts/literature-silappathikaram.html

[27] קאלידאסה-  משורר שחי בצפון הודו, כפי הנראה במאה הרביעית או במאה החמישית, כתב בסנסקריט ונחשב לגדול משוררי המסורת הקלאסית ההודית. ר’ קישור https://alaxon.co.il/article/%D7%9C%D7%90%D7%94%D7%95%D7%91-%D7%A2%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%95/

[28] נהר קאוורי (Kaveri) – נהר גדול העובר בין היתר בשטחי טמיל נאדו. בעיר טריצ’וריפאלי מתקיימת פעילות נהר הדומה לזו של וורנסי

[29] Poompuhar – שְׁמָהּ הנוסף של העיר Puhar

[30] מסורת המילונים של Nigandu – השלבים הראשונים של כתיבת המילון של השפה הטמילית

[31] Zvelebil, Kamil (1974). A History of Indian literature Vol.10, p. 131

[32] K. A. Nilakanta Sastry, A history of South India, pp 397

[33] Manimekalai, a Buddhist poem, tells the story of Manimekalai, the daughter of Kovalan and Madavi.

[34] Nyayaprakasa – חיבור פילוסופי

[35] K. Nilakanta Sastry, A history of South India, pp 398

[36] דהרמה – מושג בסנסקריט שמשמעו אמת, צדק ויושר, המציאות המוחלטת של החיים, טבע התופעות, אך גם חובה מוסרית, חברתית ודתית.

[37] קארמה – חוק הסיבה והמסובב. מושג פילוסופי-מיסטי שמשמעו בסנסקריט פעולה או מעשה. הוא בדתות הודיות,  והוא מתאר מחזור מלא של יחסי סיבה תוצאה – סך כל מעשיו של האדם בעבר, בהווה ובעתיד.

[38] Parthasarathy, translated, and with an introduction and postscript by R. (1992). The Cilappatikāram of Iḷaṅko Aṭikaḷ : an epic of South India. New York: Columbia University Press. p. 21.

[39] Nargarathar  קהילת שחיה ב-Cheittinad  של ימינו. https://en.wikipedia.org/wiki/Nagarathar

[40] Puhar – עיירה במחוז Nagapattingam – בדרום מדינת טמיל נאדו.

[41] אודם – כאן במשמע אבן יקרה

[42] The Quarterly Journal of the Mythic Society 107.3: 1-12

[43] האלה אגני – אלת האש בתאולוגיה ההינדית

[44] Adigal, Ilango (1965) Shilappadikaram (The Ankle Bracelet). New York: New Directions Publishing Corporation

[45] P.U. Chinnappa – (בשמו המלא Pudukkotai Ulaganathan Pillai Chinnappa) – זמר ושחקן טמילי נודע בשנות השלושים של המאה ה-20

[46] מ’ קָרוּנָאנִידְהִי (M. Karunanidhi) – Muthuvel Karunanidhi – אחד הפוליטיקאים הבולטים בטמיל נאדו, נודע גם בתרומתו לתעשיית הסרטים הטמילית

[47] Bharat Ek Khoj – סדרת דרמה היסטורית הודית המבוססת על הספר ‘גילוי הודו’ (1946). ב-1988 התחילו להציג את פרקי הסדרה.

[48] Bharat Ratna M.S. Subbulakshmi – Madurai Shanmuchavadivu Subbulakshmi-  זמרת הודית שביצעה בעיקר מוזיקה אופיינית לדרום הודו

[49] פ’ אוֻנִיקְרִישְׁנַן (P. Unni Krishnan) – זמר הודי המבצע מוזיקה אופיינית לדרום הודו, זוכה פרס הקולנוע ההודי לזמר הפלייבק הטוב ביותר