הדת הקובנית: נצרות, סנטריה ופאלו מונטה

 

 

 

ראו סרטון ביוטיוב:  במקדש הדת האפרו-קובנית בטרינידד קובה

 

 

 

דומה והכותרת היא תרי דסתרי. קובה היא מדינה שהרימה את דגל הקומוניזם, שבעבר ראתה בדת אופיום להמונים. מתברר כי הדתות האפרו ברזילאיות המשיכו להתקיים כולה זמן והנצרות, הגם שלא היתה אהודה בראשית המהפכה, החלה פורחת כחלק מהשינויים המפליגים שחלו בקובה מאז הסדרים שנבקעו בברית המועצות והפסקת הסיוע.

 

הדת והמדינה הופרדו בראשית המאה ה-20 לאחר שספרד הובסה במלחמה על ידי ארה"ב. והמועצה המחוקקת גיבשה חוקה חדשה. הנוכחות והשליטה האמריקאית הפיצו את הפרוטסטנטיות בקובה, אם כי הקתוליות נותרה דת הרוב. אם כי לא בעוצמה כמו זו המוכרת במדינות לטינו-אמריקאיות אחרות. בכפרים היו כנסיות, אך קובנים כמעט ולא לקחו חלק במיסה. כבר לפני המהפכה, הכנסייה הקתולית השתייכה לימין ורוב הכמרים למשל תמכו במשטרו הפאשיסטי של חנרליסמו פרנקו בספרד. טרם המהפיכה, 85% מתושבי קובה היו קתולים. אם כי רק 10% היו דתיים. כיום, 40% מהקובנים נטבלים לנצרות. ב-1959 היו בקובה 688 כנסיות וכיהנו בהן 700 כמרים קתולים, רובם באו מספרד. 

 

 

לאחר המהפכה, היחסים בין הכנסייה לקסטרו היו צוננים. רוב הכמרים עזבו את המדינה והיגרו למיאמי. 140 מהם גורשו ו-400 עזבו מרצונם. הייתר הורשו להמשיך את עבודתם ללא הפרעה. ב-1961 נחקק חוק הלאמת החינוך והעביר את בתי הספר, כולל אלו של הכנסייה, לפיקוח הממשלה.ב-1966 חלק מהכמרים הורשו לחזור והפולחן הדתי הותר. בשנות ה-70 התנגד הותיקן לאמברגו האמריקאי. הדבר סייע לפיוס הדרגתי בין הצדדים. ב-1979 הוזמן האפיפיור לבקר בקובה בדרכו חזרה ממכסיקו, אך באותו זמן קיבל גם הזמנה מהגולים הקובנים במיאמי. לכוד בין הפטיש והסדן, שינה את יעדו ונסע במקום קובה לאיי באהמה. בשנות ה-80 אישר פידל קסטרו הנפקת ויזות לכמרים גולים ואישר ייבוא של ספרי תנ"ך לקובה. כמו כן אישר בניית כנסיות. בשנת 1994 הקרדינל Jaime Ortega מונה על ידי הותיקן למלא את המשרה שהתפנתה בקובה עם מות הקרדינל ב-1963. הדבר עורר תחייה דתית. ב-1996 ביקר פידל קסטרו בוותיקן וב-1998 ביקר האפיפיור בקובה. קסטרו בירך את האב הקדוש ואמר שאף פעם לא היתה סתירה בין הנצרות לבין המארקסיזם. ביקורו של האפיפיור בברזיל ב-1997, שם תקף את מדיניות השוק החופשי, המדגישה את האינדוודואליזם ופוגעת בסולידאריות החברתית, הכשירה את הקרקע לביקור והפגישה בין קווים משיקים באידיאולוגיות השונות. 

הקתוליות הקובנית היתה תמיד דת האמידים יחסית. הפרוטסטנטים הקובנים היו עניים יותר. הכנסיות הפרוטסטנטיות נהנו ממעט מאד פריבילגיות טרם המהפכה ולפיכך היה להם פחות מה להפסיד. רבים מאלו שעזבו את קובה לאחר המהפכה היו קתולים, משום כך עלה שיעור הפרוטסטנטים בקרב האוכלוסייה. מספר הפרוטסטנטים הוכפל מ-1966 ל-1992. סך הכול 300,000 מאמינים.

הכת הפרוטסטנטית הגדולה בקובה היא הבפטיסטים, המונים 70,000 נפש. את הקתולים מוצאים כמעט רק בערים. בעוד שמרבית הפרוטסטנטים חיים בכפרים. בעוד שמרבית הכמרים הקתולים (136 מתוך 281 בשנת 2000) נולדו מחוץ לקובה, כמעט כל הכמרים הפרוטסטנטים הם קובנים. מדיניות הממשלה כלפי הכנסייה כיום היא: "חיה ותן לחיות". ביולי 1992 הוכרז על חופש הדת בקובה.  כיום, בניגוד לעבר מותרות תהלוכות דתיות גם מחוץ לכנסייה. 

 

המאפיין הברור של התרבות הקובנית היא השילוב בין היסודות האירואים והאפריקאים. כאשר נחת קולומבוס ופגש בשבטי הטאינוס והסיבוני הם נגנו בטקסיהם הדתיים בתוף ענק המכונה Mayohuacan.[1] בחצי המאה ה-16 לא נותר אדם משבטים אלו, אולי המזכרת היחידה היא המרקאס, אותם רעשנים ממולאים גרעינים הנותנים קצב. תושבי קובה הפכו להיות תערובת של שחור ולבן: שחור אפריקאי ולבן ספרדי. גם ביניהם התערובת היתה גדולה והבאסקי לא הכיר את התרבות של האנדלוסי כפי שהיורובה לא הכיר את האררס. לכל אחד מהם היו המנהגים, הדת והמוסיקה שלו ועליה הם ניסו לשמור בהגיעם למולדת החדשה. עם הזמן קיבלו השפעות אחד מן השני וכל אחד מהם הפך דומיננטי בתחומו. 

כמיליון עבדים אפריקאים הובאו לקובה בין המאות ה-16 וה-19. מרביתם ממפרץ גיניאה ומדרום אנגולה, כשהם דוברים מאות שפות ודיאלקטים שונים. מרביתם הגיעו מהשבטים החקלאיים, שמכונים על ידי האנתרופולוגים: ה"קבוצה סודנית" – מיוצגת על ידי בני היוּרוּבָה של ניגריה, הדהומנים מדהומיי והאשנשי  שממערב אפריקה. זו הקבוצה הדומיננטית ביותר. שחורים אלו נודעו בקובה באופן קולקטיבי כlucumi-. 

הם הביאו מהבית רק זכרונות מהמנהגים והאמונות שסייעו להם בטראומה של מצבם החדש במטעי הסוכר. בניגוד למה שהתרחש בצפון אמריקה, השחורים בקובה הורשו להתארגן במעין שבטים מקומיים שכונו "קבילדוס[2] (Cabildos), בתוכם נבחרו מלך ומלכה והם שלטו בשבט וערכו את הטקסים, את ההירארכיה החברתית וחיי החברה בדיוק כפי שהיתה באפריקה. הם גם הוזמנו להמשיך לנגן בכלים המקוריים בעת החגיגות הנוצריות. למרות שהעבדים הוכרחו להתנצר, אדוניהם עצמו עינים בכל הנוגע לטקסיהם המסורתיים. הקדושים הקתולים באופן ספונטני התמזדו עם הישויות של הלוקומי. בעוד שהיורובה המערב אפריקאית מכירה למעלה מ-400 אורישס (ישויות), צאצאיהם הקובנים שכחו רבים ומיזגו אחדים עם אחרים. כיום רק לשני תרייסרים מהם יש מאפיינים ברורים בטקסים הנקראים Toques de santo. 

מכיוון שהעבדות בקובה לא נעלמה עד 1886, התרבות האפריקאית השחורה השתרשה באופן בולט יותר מכל מקום אחר בקריביים. כך למשל, מוסיקת הקונגוס האפריקאית כבשה את האי ולצידה גיטרת הפלמנקו כמו גם סוג של עוּדlutte) ) מורי וכלים אירופאים נוספים. המוסיקה החילונית נקראה 'רומבה' ולעומתה המוסיקה הדתית נשמרה בקפדנות כמו בעבר. שלושת התופים הקדושים נקראים bata ולהם עור משני הצדדים. לכל קדוש יש את שיריו וקצבו המיוחד

הביטוי המובהק ביותר של התרבות האפרו-קובנית הוא הדת. 

הפנתיאוןשל השחורים, האלים, או האורישס והאגדות (pwatakis) הקשורים לכך, יצרו את הסינקרטיזם המופיע בדתות העממיות, כמו למשל ה-Regla de Ocha, הידוע יותר כ"סנטרייה". פולחן המשלב קתוליות עם אמונות אפריקאיות. הסנטרייה היא דת עממית המשלבת אלוהויות אפריקאיות עם קדושים נוצריים. 

כך חלק מאלי הפנתיאון של היורובה קיבלו עליהם דמויות נוצריות: שנגו אל הרעם והמלחמה הפך לסנטה ברברה ובאבאלואיה המרפא הופך לסן לזרוס. שבטים אלו פיתחו את דת הקנדומבלה שבברזיל. תומכי הדתות האפרו-קובניות מתייחסים לקתוליות כאל סוג של סנטרייה שמאמיניה הם צאצאי השבט הספרדי שהגיע מאירופה. כיום הסנטרייה תופסת מקום נכבד יותר מאשר הקתוליות השמרנית, שהיתה במקורה דת הלבנים, המעמד העליון, שגם התנגדו לעצמאות מספרד במאה ה-19 ולמהפכה בשנות ה-50. היחס לדת האפרו קובנית היה טולרנטי מזה זמן רב. 

הסנטרייה היא הדת המרכזית וטוענת למספר מאמינים גדול מזה של הקתוליות. היא תופסת מקום נכבד בכל שכבות החברה, כולל חברי המפלגה הקומוניסטית. לכל אורישה יש קומפלקס של קודים והתנהגות, לבוש (כולל מחרוזות בצבעים מאפיינים), דיאטה מסויימת (כולל חיית טאבו.) שמאמיניו (hijos) חייבים לשמור. כמו כן קיימת סידרה של פזמונים ומקצבים שלו אותם מזמרים או מתופפים על תופי ה-bata. בסנטרייה היא לא כיתתית ולא מיסיונרית. כמו כן היא חיה בשלום עם פולחני דתות אפרו קובניות אחרות. מאמינים רבים לוקחים חלק בטקסים של שתיים מן הדתות או שלושתן. הסופר והחוקר הפורטוריקני מיגל גונזאלס ויפלר (Migene Gonzalez wippler) , מחבר הספר  Santeria: The Religio טוען כי קסטרו עצמו הוא סנטרו ובנה של אלגואה (Eleggua). גם אם זה נכון, אין בכך כל חדש. הדיקטטורים שקדמו לקסטרו, מצ'אדו ובטיסטה, נחשבו לבניו של שאנגן Chango)).

הרגאלה קונגה ((Regala Conga והפאלו מונטה (Palo Monte) שהובאו לקובה על ידי הקונגוס (Congos), עבדים דוברי שפת הבנטו מאגן הקונגו (מהם התפתחה האומבנדה אשר בריו). הפאלו מונטה מחולקת לכתות רבות שהחשובות שבהן הן Mayomberos; kisimberos ו-briyumberos, שמבוססות בעיקר על אנימיזם. הם משתמשים בכוחות הטבע כדי ליצור מאגיה טובה או שטנית. הם נוהגים לחזות את העתיד בעזרת רום, טבק ואבק שריפה. 

ראו גם סרטן אודות הפאלו מונטה

אבאקואה (Abakua) היא איננה דת אלא כת סודית. פתוחה לגברים בלבד ותומכת במצוות וקודים מאצ'ואיסטים. היא מוצגת כ"אגודת אחווה" (cofradia) חשאית אפרו-קובאנית, למרות שיש לה מאמינים לבנים. מרבית מאמיניה הם פועלי הנמל. הכת הזאת המכונה גם סaסiguismo הובאה לקובה על ידי עבדים שהגיעו ממחוז Calabar מדרום ניגריה וקמרון, שצאצאיהם הקובנים מכונים סaסigos. ה- abakua אולי הסודית והקטנה מבין הדתות השונות אשר אומרים כי המוסיקאים הגדולים ביותר יצאו מתוכה.

 

היורובה היא למעשה קבוצה של שבטים כושים שישבו בחלק המערבי של מפרץ גיניאה (מפרץ בֶּנִין), הם דוברים בדיאלקטים שונים – איפֶה, אויו, אֱגְבֶה איגֶ'בּוּ ועוד, המצטרפים ללשון יורובה. את שבטיהם מאחדים קווים משותפים בתרבות ובדת, וכן מסורות המייחסות להם מוצא משותף בעיר הקדומה איפֶה. בה הונח היסוד להתפתחות המדינית של היורובה, כנראה במאה ה-14, אז התערבבו זו בזו אוכלוסייה מקומית קדומה וקבוצת מהגרים-כובשים שבאו מן הצפון. הקשר המדיני בין המדינות שהקימו היורובה היה רופף, אך כולם התייחסו אל האיפה.

על פי האמונה, לכל אדם שתי נשמות. החשובה יותר היא זו הנשמה השומרת של האבות הקדמוניםeleda iponri)), היא גם זו שאחראית על הראש, על הגורל ועל גלגול הנשמות. השנייה (emi), היא הנשימה, הבל הפה ונמצאת בריאות ובחזה. הנשימה אחראית על כח האדם לעבוד והיא הנותנת חיים. הנשמה השלישית היא הצל, אין לה תפקיד בחיים אך היא מלווה את הגוף. הנשמה של האבות הקדמונים אינה ניתנת לראייה ובניגוד לאחרות היא זקוקה למזון מיוחד בצורת קרבנות המכונים "האכלת הראש". בזמן המוות עולות שתי הנשמות לגן העדן.

אדם בדרך כלל נולד מחדש בתוך משפחתו או שבטו המצומצם. הגלגול מזוהה על פי סימנים שונים כמו דימיון פיסי, התנהגותי או על ידי הופעתו בחלום לאחד מבני המשפחה. לעיתים זהו הבאבאלאו (החוזה) של השבט שמביא את הבשורה. לפני הולדת התינוק מופיעה הנשמה אצל מלך השמים אולורום Olorum)) , על מנת לקבל גוף חדש, נשימה חדשה וגורל חדש לחייה בעולם. יש לנשמה זכות לבחור את הגוף בתנאי שזה לא נוגד את ההיגיון החברתי. הגורל לחיים נקבע מראש כולל האישיות, התעסוקה, המזל וכמובן גם מתי כל זה יגמר, קו סיום החיים. אדם לא יכול לשנות את יום מותו אך בהחלט יכול להשפיע על גורלו. על ידי מעשים אנושיים ועל אנושיים, על ידי קרבנות לאבות הקדמונים ולאלים השונים, אדם יכול לדאוג לכך שגורלו הראשוני יתבצע. על ידי זלזול בכללים אדם יכול לקרב את מותו או להפוך את גורלו. כאשר ילד נולד, מזמינים את הבאבאלאו לגלות את גורלו. השיר או הפסוק המושרים או הדמות העולה בעת החיזוי הם אלו שישפיעו על עיסוקו המתאים ביותר של הילוד. הם יוטבעו על דלעת וכאשר הילד יגדל, יבקר הוא בעצמו אצל באבאלאו אשר יקרא ויפרש לו את הכתוב. ילדים יקריבו על קברות אבותיהם ביום השנה בו הוריהם היו מקריבים לנשמת האבות. ראש המשפחה או השבט יקריב גם לאבי השבט. חכמה כמו גם מזל מזוהים עם הראש, עם הגורל ועם האב הקדמון השומר על האדם. כחלק מההזנה של רוחות האבות, האדם צריך לשטוף את ראשו בתערובת עשבים מיוחדת על מנת לצנן את רוח האב הקדום ובכך לשפר את יכולתו.

 

הפולחן לאלים השונים מאפיל על פולחן האבות והוא ללא ספק הפולחן החשוב ביותר באפריקה. על פי האמונה, למעט אולורום Olorum)) אל השמיים, כל האלים חיו קודם לכן על פני הארץ. במקום למות בהגיע יומם הםהפכו לאלים. אדם נותן פולחן לאלים של אביו ולעיתים לאלו של אימו. אשה נשואה תתן פולחן לאלי בעלה, פעם בשנה היא תצטרף לפסטיבל השנתי לכבוד אלי הוריה.

אשו (בברזיל: Exu) הוא השליח האלוהי וזה היוצא את הקשר בין האל הגדול לבני האדם. לפני שהאלים פוגעים בבני האדם עליהם לבקש רשות לכך מאל זה. הוא מחליט מתי יצאו להילחם ומתייהרגו אנשים בתאונות דרכים. כשאחד האלים רוצה בטובת בני האדם, גם כאן מתערב אש ויוצא למלא את המשימה. אנשים מתפללים אליו ומבקשים שלא יפגע בהם. מאכליו האהובים הם אגוזי דקל, שמן דקל, עוף, תירס ושעועית, בעלי חיים זכרים, יין דקלים, ליקרים שונים וכו'.

 

כל טוקה דה סנטו מתחיל ומסתיים בהזכרה ובמידה מסויימת העלאה באוב של אלאגואה (Eleggua, אדון הדרכים והצמתים ושומר עלינו בדרך ליעדנו. לבוש תמיד באדום ושור. האורישה החזק ביותר הוא שנגו (Chango), אדון האש, הרעם, המלחמה, התופים והגבריות, דמותו מעורבת עם זו של סנטה ברברה. הסנטרוס מאמינים כי הוא נולד מיימיה (Yemaya), האלטר אגו של הבתולה של רגיה ((Regla, הפטרונית של נמל הוונה. היא לבושה בכחול ולבן, אלת הים והאימהות. אוגון (Oggun) שהתמזג עם פטרוס הקדוש הוא אל מלחמה נוסף ופטרון הנפחים. אושון (Ochun) היא פטרונית הנחלים, המעיינות, היופי והאהבה הסקסואלית. זו  והיא אחותה לריקוד התחושתי של יימיה. אלה זו, הלבושה בצהוב התמזגה בבתולת הצדקה של El Cobre)), הפטרונית של קובה. מקדשה נמצא בבזיליקת El Cobre, מחוץ לסנטיאגו דה קובה.

האל הבורא והראשי, נקרא אולורון  ( Olorun   או Olofi) מזוהה עם האלוהים וגם עם רוח הקודש. אך איננו מתעניין רבות עם הקורה בעולמנו. מזוהה עם האלוהים וגם עם רוח הקודש. לא מוקרבים אליו קרבנות ישירים אלא דרך אלים אחרים. בדרך כלל מקריבים אליו דרך מקדשיו של אשו ((Exu. אל שליח המזוהה בטעות עם השטן. אובטלה (Obatala) הוא אל השלום, האמת, החוכמה והצדק. לבוש כמו בניו בלבן. התמזג עם גבירתנו של הרחמים (La Merced). 

אושלה ( (oshalaאל הלובן, Odua הבורא, ifa אל הנבואה והחיזוי, ogun אל המתכות, Shango אל הרעם והברק, Oya אלת הנהרות וכו' 

הסנטריה היא פולחן של קדושים נוצריים, שמאחוריהם אלים אפריקאים. היא דת של ממש. נצרות ופאגאניות, תרבות עשירה ואורח חיים, שאותו מנהלים בקובה מאמינים רבים, הפוקדים במקביל את הכנסייה. סנטרו הוא כוהן, מכשף, פסיכולוג, רופא ואפילו מדיום המדבר עם מתים. סממני הפולחן שלה מזכירים את הוודו הידועה ממנה. אך בניגוד לוודו אין בה, לטענת העוסקים בה, כוחות שחור והיא לא נועדה להרע. לטענת מאמיניה הוודו היא כמו נשק או חרב כנגד אויבים, ואילו הסנטרייה היא כמו מלאך ששומר על אנשים ומגן עליהם מרע. האמונות, הריטואלים. האמונות, הריטואלים, לשון התפילה וכלי המוסיקה דומים להפליא לאלו של הקנדומבלה האפריקאי. הסנטרייה היא למעשה דת היורובה ששולבו בה יסודות נוצריים. האינקוויזיציה אסרה על העבדים לקיים את פולחניהם אך הם המשיכו לקיימנם בסתר. בכמה מרכזים קטנים הם המשיכו לעבוד את 16 אליהם והעניקו להם שמות של קדושים נוצריים. כך למשל הפך האל באבאלו איה לקדוש לזרוס והאל שנגו לסנטה ברברה, שחצי שנה היא פטרונית הנשים וחצי שנה היא פטרונית הגברים. את החגים של שניהם חוגגים מדי שנה בחודש דצמבר. יש סאנטרי שפועלים בשיטות של מקובלים. לדבריהם הם בקיאים ברזי הקבלה, ומשתמשים בקלפים יהודים עתיקים, כמו בברכות, בקמעות ובמים קדושים.

רדיפת הנצרות בראשית ימי השלטון הקומוניסטי עודדה, גם אם לא בצורה רשמית, את פריחתן של דתות עממיות, ובשנים האחרונות, משהותר באופן רשמי הפולחן הדתי, מאפשרים השלטונות גם את קיום הדתות בגלוי. השינוי הרחיב מאד את מעגל המשתתפים ואת פרסומם של הכוכנים, שאחד הידועים שבהם הוא איברהים פרר זמר בלהקה קובנית שזכתה לפירסום בינלאומי בעקבות סרטו התעודי של וים ונדרס: "בואנה ויסטה סוציאל קלאב" משנת 1999. בתחילה עסקו בסנטרייה רק שחורים, אך כיום משתתפים בטקסים גם בני תערובת ולבנים מכל שכבות הציבור. בירת הסנטרייה היא סנטיאגו דה קובה. שם חיים סנטרוס רבים המקיימים טקסים בבתיהם. הטקס מתחיל בקרבן לאשו או אלגוואה פותח הדרכים המקשר בין שמיים לארץ. לאחר מכן מכוונים לקדוש הספציפי אשר יאחז את המאמין בזמן הטראנס, יכנס לתוכו וינחה את האנשים כיצד יש לנהוג או פשוט יתן מידע. 

בטקסי סנטרייה אנשים נכנסים לטראנס. האשה הממלאת תפקיד של שאמאנית שותה רום, שואבת עשן סיגריה ומזמינה את הרוח להיכנס לגופה. בטקס נוהגים לאחוז בתרנגול, להזות עליו מים קדושים ולהניפו אל מעל לראש. המוטיבים בטקסי הפולחן השונים הם דומים – שירה, תפילה, מוסיקה, ריקודים, טראנס והקרבת קורבנות. הטקסים, בהם נוכחים בדרך כלל בין 15 ל-25 משתתפים אינם זהים. בסנטרייה יש לפולחן פרשנויות שונותוקיים הבדל אם את הטקס מנהל גבר או אשה. אחד ההסברים הוא שכל טקס הוא פולחן לאל אחר. הטקסים אינם מתנהלים בדיוק לפי הכללים של פעם. הם לא נערכים בחוץ ובדרך כלל לא מקריבים בהם תיש אלא רק תרנגול, שגם הוא לא נערף בשל צוק העיתים.

השאמאן הוא גם שחקן, קוסם, ידעוני, רופא, פסיכולוג וגם בדרן. אחת הפעילויות הינה סילוק עין הרע. אדם המבקש לסלק את פגיעת עין הרע, נעטף בבד שחור, השמאן מתיז עליו בושם, מתופף סביבו בטמבורין מנפנף באגוז קוקווס ומנפץ אותו כדי לבחון את אופן נפילת השברים. אם הם נופלים על צידם החיצוני – זה סימן רע. אם הם נופלים על צידם הפנימי – הלבן זה סימן שהאשה כבר טהורה.

 

סנטיאגו דה קובה נוסדה בשנת 1515 והיתה אחת הערים הראשונות שהוקמו ביבשת אמריקה. העיר היתה שנים רבות בירת האי והיום היא מכונה "בירת הקאריבים". בסנטיאגו היה נמל העבדים הגדול ועל כן היא נותרה עד היום העיר עם ההשפעה האפריקאית החזקה ביותר בקובה. כיום הדבר מתבטא בהיותה של העיר בירת הפולקלור והמוזיקה של קובה. 

הדתות האפרו-קובניות השואבות את שורשיהן מארצות המוצא של העבדים ממשיכות את הפולחן בורסיות המערבות פגניות עם נצרות. המפורסמת מכולם היא ה"סנטריה" לה יש קהילת מעריצים גדולה באי ובסנטייגו אפשר לראות טקסים רבים של וודו אפריקאי מסוג זה. הטקסים הנערכים בליווי תופים הם גם מקור המוסיקה והקצב של המוסיקה הקובנית. מסנטייגו יוצאים רוה המוסיקאים המוכשרים של האי שגדלים על ברכי המורשת האפריקאית. מקצבי הרומבה, סון, והסלסה נולדו באזור המיוחד הזה.

בחודש יולי נערך כאן אחת לשנה הפסטיבל הקאריבי או פסטיבל האש. הפסטיבל מושפע מהחגיגות של דת היורובה האפריקאית. להקות מכל רחבי הקאריבים מגיעות ובמשך שבוע ימים עורכים הופעות, הרצאות, ירידים, תיאטרון ואירועים שונים. תהלוכות רקדנים לאל הנחש ואל האש עוברות ברחובות עם מאות כלי הקשה וסוחפות את הקהל במקצבים אפרו-קובניים ובאקסטזה של טראנס דתי. הפסטיבל מסתיים בטקס אש ענק מעל הים ובהודיה לאלת הים והאלים השונים על השפע שניתן על מנת לקיים עוד שנת חיים פוריה.

 

 

 

---