הדת הבלטית הקדומה

הדת הפגנית בארצות הבלטיות: מסורות רוחניות ששרדו וקמו לתחייה

כתב: גילי חסקין; 21-08-26

ראו גם: המדינות הבלטיות: המלצות לקריאה

תקציר

מאמר זה מציג סקירה מקיפה של המורשת הדתית הבלטית הקדומה – מכלול המסורות הרוחניות של הליטאים, הלטבים והפרוסים הקדם-נוצריים – תוך הקפדה מתודולוגית על הבחנה בין ארבע רמות עדות שונות: תיעוד כרוניקלי בן-הזמן (הכתוב ברובו בידי מיסיונרים נוצרים בעלי אג’נדה), ממצא ארכיאולוגי, פולקלור ושירת עם שנאספו במאות ה-19-20 (ה-dainas הלטביות וה-dainos הליטאיות), ושחזורים של תנועות ההתחייה הניאו-פגאניות המודרניות. המאמר דוחה את הצגתה של “דת בלטית” אחידה, ומבחין באופן עקבי בין המסורות הליטאית, הלטבית והפרוסית.

מכייון שהשפה האקטונית שונה וכך גם המיתולוגיה והדת, יוחד לדת האסטונית, מאמר נפרד – הדת האסטונית הפאגנית.

בחלקו העיוני נסקר מבנה הפנתיאון העליון (דיאוס, פרקונס, סאולה), אלוהויות האדמה, הפריון והגורל (ז’מינה, לאימה), פולחן האש הביתי (גביה), עולם המתים ומוסד הכהונה, טקסי הקבורה, הסמליקה הדתית (ובכלל זה דיון ביקורתי בסמל צלב הקרס), ולוח השנה הפולחני. פרק נפרד דן בזהירות הנדרשת בהשוואות למסורת הוודית ההודית, תוך הבחנה בין הקבלות בלשניות מבוססות לבין השערות שנויות במחלוקת. חלקו האחרון של המאמר עוסק בתחייתן המוסדית של רומובה (ליטא) ודייבטוריבה (לטביה) ובהכרתן המשפטית האחרונה בידי הפרלמנטים הליטאי (2024) והלטבי (2025), בהשוואה לתופעה דומה ומוקדמת יותר באיסלנד (אָסָאטְרוּ, 1973). המאמר מבקש להראות כיצד עיכוב ההתנצרות באזור הבלטי אפשר השתמרות יחסית עשירה של מקורות, המזמינה קריאה זהירה, המבחינה בין הידוע, המשוער והמשוחזר.

השאלות העיקריות עליהן עונה המאמר

• מהם המקורות שמהם משחזרים חוקרים את הדת הבלטית הקדומה, וכיצד מודדים את אמינותם?
• מדוע אין לדבר על “הדת הבלטית” כמערכת אחידה אחת?
• מי הייתה מריה גימבוטס, ומה בדיוק תרמה – ומה לא – לחקר הדת הבלטית?
• מתי ואיך התנצרה ליטא, ומדוע נחשבה למדינה הפגאנית האחרונה באירופה?
• מה הייתה סמוגיטיה, ומדוע השתהתה בקבלת הנצרות זמן רב יותר משאר ליטא?
• מה משמעות סיפור הטבלתו וחזרתו לכאורה לפגאניות של הדוכס הגדול מינדאוגס?
• מיהם האלים המרכזיים בפנתיאון הבלטי – דיאוס, פרקונס וסאולה – ומה תפקידו של כל אחד מהם?
• מהו ה”זיווג המקודש” המיוחס לפרקונס ולז’מינה, אלת האדמה?
• מי היא לאימה, אלת הגורל, וכיצד נקבע לפי הפולקלור גורלו של אדם – מלידה ועד מוות?
• מיהי גביה, אלת האש הביתית, ומה משמעות פולחן האש בבית הכפרי?
• מיהם וֶלְנְיָאס, גִילְטִינֶה ו”אימהות המוות” הלטביות, וכיצד נתפס עולם השאול?
• מיהו הפנתיאון הפרוסי, ומדוע יש להיזהר מהמקורות עליו?
• כיצד נראו טקסי הקבורה והשריפה הבלטיים, ואילו קורבנות נלוו להם?
• מי היו הכוהנים והכוהנות בחברה הבלטית, וכיצד נהגו לחזות עתידות?
• מה משמעות הצלב והסווסטיקה (צלב קרס) בתרבות הבלטית – ומה אינה משמעותם?
• מה תפקידו של נחש הזאלטיס בבית הכפרי?
• מהי “אקולוגיה מקודשת”, וכיצד ביטאה הדת הבלטית יחס מיוחד ליערות ולעצים?
• כיצד בנוי לוח השנה הבלטי, ואילו חגים מציין – ראסוס, ז’ולינה, אוז’גבנס ועוד?
• מהי הזיקה בין המסורת הבלטית למסורת הוודית ההודית – ומה גבולותיה?
• מהן רומובה ודייבטוריבה, וכיצד קיבלו הכרה משפטית רשמית בליטא ובלטביה?
• כיצד משתלבת התחייה הבלטית בתופעה רחבה יותר של שיבה לדתות פרה-נוצריות באירופה, כמו אָסָאטְרוּ באיסלנד?

  

הקדמה

בליל קיץ אחד ביוני, על גבעה עתיקה סמוך לווילנה, עולה אש אל תוך החשכה. סביבה עומדים גברים ונשים, שרים בלחישה שירים שסבתותיהם שרו בשדות התבואה – שירים על אלת שמש הנוסעת במרכבה,

בשירי העם שנקשרו למחזור השנה החקלאית ולפריון התבואה השתמרו הדים למוטיבים מיתולוגיים קדומים: השמש המואנשת העוברת בשמים, ואל הרעם הרודף אחר יריבו הכתוני — כלומר, דמות הקשורה לאדמה, למעמקיה או לעולם התחתון. היריב מסתתר באדמה, במים, בתוך סלע או מתחת לעץ, ואילו אל הרעם מטיח בו ברקים. המאבק בין כוח השמים לבין הכוח הכתוני מסתיים בירידת גשם, בהפריית האדמה ובהתחדשות הצמחייה. עם זאת, דמותה המגובשת של אלת שמש הנוסעת במרכבה אופיינית בעיקר למיתולוגיות הבלטיות של לטביה וליטא, ולא ניתן לייחסה בביטחון למסורת האסטונית הקדומה.

זו אינה סצנה מספר היסטוריה. זהו טקס שמתקיים היום ממש, בליטא של המאה ה-21 – במדינה חברה באיחוד האירופי, עם רשת 5G ופרלמנט שהצביע לפני פחות משנתיים להכיר בדת הזאת רשמית.

איך זה קרה שדת שאירופה כולה כבר זנחה לפני כאלף שנה, שרדה בדיוק כאן, בפינה הצפון-מזרחית של היבשת – וכיום אף קמה לתחייה מאורגנת ומוכרת בחוק? התשובה קשורה לעיכוב היסטורי יוצא דופן: ליטא הייתה המדינה הפגאנית האחרונה באירופה שהתנצרה, וחלקים ממנה המשיכו לשמור על מסורות האבות במשך מאות שנים נוספות, במסווה של פולקלור תמים. מה שנותר בידינו כתוצאה מכך הוא לא רק אוסף אגדות עתיקות, אלא חלון נדיר אל עולם רוחני הודו-אירופי שברוב אירופה נעלם ללא זכר – ושכאן, בין היערות והביצות הבלטיות, עדיין אפשר, פשוטו כמשמעו, להריח את עשן המדורה.

הערה מתודולוגית: כיצד לקרוא את המאמר

בטרם ניגש לעולמן הרוחני של השבטים הבלטיים, ראוי להקדים הבהרה מתודולוגית קצרה: אין בידינו ‘תנ״ך בלטי’ – טקסט תיאולוגי מכונן שכתבו הבלטים עצמם. שחזור הדת נשען על ארבעה סוגי מקורות שונים מאוד במידת מהימנותם:

• עדויות היסטוריות בנות הזמן, שנכתבו לרוב בידי כרוניקנים נוצרים בעלי אג’נדה מיסיונרית ופוליטית.
• ממצאים ארכיאולוגיים, המספקים עדות פיזית מוצקה אך דורשים פרשנות זהירה.
• פולקלור ושירת עם, שתועדו ברובם רק במאות ה-19 וה-20, מאות שנים אחרי התקופה שהם מבקשים לשקף.
• לבסוף שחזורים וטקסים של תנועות התחייה הניאו-פגאניות המודרניות, שאינן ‘מאובנים חיים’ אלא תנועות דתיות עכשוויות המבצעות שחזור, בחירה ולעיתים גם יצירה מחודשת של מסורת.

חשוב גם שלא לדבר על ‘הדת הבלטית’ כמערכת אחידה בעלת קאנון ופנתיאון מוסכם: מדובר במסורות קרובות אך נפרדות של הליטאים, הלטבים והפרוסים הקדומים, שחלקו שכבה לשונית ומיתולוגית משותפת אך שמקורות הידע עליהן שונים במידה ניכרת. במאמר זה תצוין במפורש כל השוואה בין מסורת ליטאית ללטבית; אין להניח שמה שתועד עבור עם אחד תקף אוטומטית גם עבור האחר. לאור זאת, המאמר משתדל להבחין בין מה שידוע במידה סבירה של ודאות, מה שמשוער על סמך מקורות חלקיים, ומה ששוחזר בידי תנועות התחייה המודרניות – הבחנה שאינה מחלישה את התמונה הכוללת אלא מאפשרת להעריך נכונה את עושרה ומורכבותה.

מבוא

המורשת הרוחנית הבלטית נמנית עם המסורות הדתיות ההודו-אירופיות האחרונות שהוסיפו להתקיים באירופה כדת חיה וגלויה, ומכאן גם עושרם היחסי של המקורות עליה. ליטא הייתה המדינה הפגאנית האחרונה ביבשת שקיבלה עליה את הנצרות באופן רשמי: הדוכס הגדול יוֹגָאיְלָה (Jogaila) הוטבל בקרקוב בפברואר 1386, ובשנת 1387 נערכה ההתנצרות הרשמית של ליטא – בעיקרה של אוקשטייטיה. סמוגיטיה שבמערב המדינה שמרה על מסורותיה זמן רב יותר: היא החלה להתנצר רק ב-1413, ורק ב-1417 הוקמה בה דיוקסיה נוצרית. עיכוב זה – ובייחוד ההשתהות הסמוגיטית (סמוגיטיה: מחוז בצפון-מערב ליטא, הסמוך לחוף הים הבלטי) – פירושו שלמנהגי העבר היה זמן רב יותר לשרוד: לא כפולחן גלוי, שהכנסייה הייתה עשויה לאסור, אלא במסווה של מנהג עממי תמים למראה, עד לעת החדשה.

גם כאן, כאמור, אין מדובר בדת אחת אחידה אלא במסורות קרובות של ליטאים, לטבים ופרוסים קדומים החולקות שכבה לשונית ומיתולוגית משותפת – הניכרת כבר בשמו של האל העליון, “דיֶאוס” (Dievas בליטאית, Dievs בלטבית), הנגזר מהשורש הפרוטו-הודו-אירופי deywós, אותו שורש שהוליד גם את deva הסנסקריטית, את deus הלטיני ואת זאוס היווני.

מאמר זה מבקש לרכז את עולמן הרוחני של המסורות הבלטיות לכדי תמונה קוהרנטית ככל האפשר: מקורות הידע עליהן, מבנה הפנתיאון, הטקסים והסמלים שליוו את חיי היום-יום ואת המוות, לוח השנה הפולחני, ההקבלות למסורת הוודית הקדומה, ולבסוף – תחייתן המפתיעה בעת החדשה ומעמדן המשפטי החדש בליטא ובלטביה.

מקורות הידע ושחזור המסורת

מאחר שהמסורות הבלטיות התבססו כל כולן על מסורת שבעל פה, הן לא הותירו טקסטים תיאולוגיים כתובים מתקופתן הפגאנית. שחזורן המודרני נשען על הצלבה קפדנית של כמה סוגי מקורות שונים באופיים – ובכל אחד יש להתחשב במגבלותיו.

כרוניקות ודיווחים היסטוריים זרים

המידע הכתוב המוקדם ביותר על המסורות הבלטיות מגיע דווקא מבחוץ – מהיסטוריונים, נוסעים ומיסיונרים רומים וגרמנים: טקיטוס, כרוניקות גרמניות עתיקות כמו אנאלי קוודלינבורג,[1] ורשומות מסדרי האבירים הצלבניים – הטבטונים והליבונים – שכבשו את האזור והטבילו את תושביו בכפייה. דוגמה מוכרת היא כתביו של אדם מברמן מהמאה ה-11, שתיאר את לטביה כרוויה במנחשים ומעלי אוב. יש לזכור שכרוניקות אלו נכתבו לרוב בידי גורמים עוינים למסורת הבלטית, ולכן תיאוריהן משוחדים – אך דווקא בשל כך ערכן התיעודי רב: הן מלמדות עד כמה עמוק היו נטועים מנהגי הפולחן והניחוש בחיי הכפר, עד שהכנסייה התקשתה לרסן את השפעתם.

שירת העם הבלטית – ה-dainas וה-dainos

לאחר ההתנצרות הרשמית, המסורות הקדומות המשיכו להתקיים בסתר ובמסווה של מנהגים עממיים. המקור העשיר ביותר לשחזור עולמן הרוחני של הליטאים והלטבים הוא אוסף עצום של שירי עם קצרים שתועדו בעיקר במאות ה-19 וה-20, ומספרם מוערך במאות אלפים: בלטבית dainas, ובליטאית dainos. האוסף הגדול והמסודר ביותר מזוהה עם הארכיון הלטבי, שריכז וקטלג במאה ה-19 האספן קרישיאניס בָּארוֹנְס (Krišjānis Barons). שירים אלו משמרים מטאפורות פיוטיות המתארות עלילות אלים – אך מדובר בשתי מסורות עממיות נפרדות, לא בסיפור אחיד: בפולקלור הליטאי מתוארים יחסים בין סאולה (Saulė), מנואו (Mėnuo) ואאושרינה (Aušrinė); במקבילה הלטבית מככבים בהקשר דומה מֶנֶס (Mēness) ואוֹסֶקְלִיס (Auseklis) – דמויות הקרובות בתפקידן אך אינן זהות.

ממצאים ארכיאולוגיים

הארכיאולוגיה מספקת עדות פיזית המסייעת לאמת ולעדכן את הכתוב בכרוניקות ובפולקלור. בין הממצאים המרכזיים: אתרי פולחן תחת כיפת השמיים המכונים אלקָה (alka) בליטאית או אלקס (elks) בלטבית, ששכנו לרוב על גבעות קטנות, בקרחות יער או ליד אגמים; טקסי שריפת מתים וקבורת סוסים קדושים שהחלו במאה ה-9 והתפשטו ברחבי הארצות הבלטיות; אבני קערה שכנראה שימשו לאיסוף מי גשם או טל בקרבת מדורות, ועשויות לשקף חיבור סימבולי בין אש למים; ועיטורים גיאומטריים של אש – צלבים שווי-זרועות וסווסטיקות – שהוטבעו על כלי חרס ותכשיטים, ושחוקרים מקשרים בדרך כלל לסמלי הגנה.

בלשנות השוואתית ומחקר מדעי מודרני

השפות הבלטיות נחשבות לשמרניות וארכאיות במיוחד בתוך משפחת השפות ההודו-אירופיות, ולכן השוואה בלשנית של מונחים דתיים עתיקים, שמות אלים ומונחי פולחן מסייעת לחוקרים להתחקות אחר המקורות המשותפים העמוקים ביותר של התרבות הבלטית. החומרים ההיסטוריים, הפולקלוריסטיים והארכיאולוגיים הפזורים הללו זכו למסגרת מדעית מקיפה יותר רק החל מהמאה ה-20, בין השאר הודות לעבודתה של הארכיאולוגית הליטאית-אמריקאית מריה גימבוטס (Marija Gimbutas), ולניתוח המבני של הבלשן וחוקר הסמיוטיקה[2] אלגירדס יוליין גריימאס (Algirdas Julien Greimas) בספרו “על אלים ועל בני אדם: מחקרים במיתולוגיה הליטאית [3]“.

יש להקפיד כאן על דיוק: גימבוטס נודעה בעיקר בזכות תיאוריית ‘האלה הגדולה’ שלה, שעניינה תרבויות ‘אירופה הישנה’ (Old Europe) – חברות ניאוליתיות קדם-הודו-אירופיות שלטענתה שגשגו סביב פולחן אלה נשית מרכזית, עוד לפני חדירת דוברי השפות ההודו-אירופיות ליבשת. מודל זה מתייחס אפוא לתקופה שקדמה לתרבות הבלטית עצמה, ואין להציגו כתיאור ישיר שלה. התיאוריה עוררה ועודנה מעוררת ויכוח מחקרי נוקב, וחוקרים רבים מסתייגים מנטייתה לפרש ממצאים מוקדמים דרך פריזמה אידאולוגית מודרנית. תרומתה המוצקה יותר לחקר הדת הבלטית מצויה בעבודתה הארכיאולוגית על תרבויות הברזל הבלטיות וסמליהן.

הפנתיאון העליון: דיאוס (Dievas), פרקונס (Perkūnas) וסאולה (Saulė)

דיאוס – אל השמיים

דיֶאוס הוא האל העליון ושליט השמיים במסורות הליטאית והלטבית כאחד, ששמו נגזר מהשורש deywós, המזכיר את דְיָאוּס הוודי. בפולקלור ובשחזורים מסוימים הוא מופיע לצד לאימה וסאולה בהקשרי לידה, גורל וסדר קוסמי, אף שאין עדות למערכת תיאולוגית מסודרת וקבועה.

פרקונס – אל הרעם והסערה

פרקונס (Perkūnas בליטאית, Pērkons בלטבית) הוא האלוהות הבולטת ביותר בפולקלור הבלטי שהשתמר: דמותו כאל הרעם, הברק, הגשם והסערה מבוססת היטב הן בכרוניקות והן בשירת העם, וכך גם קשריו לעץ האלון, לפוריות ולמאבקו המתמיד ביריבו הכתוני (המזוהה עם עולם התחתון ומעמקי האדמה) וֶלְנְיָאס (Velnias); שליט מעמקי האדמה שדמותו עברה בהמשך דמוניזציה תחת השפעת הנצרות (ראו להלן.

עם זאת, ראוי לנקוט זהירות באשר להיבטים נוספים שיוחסו לו במרוצת השנים: התיאור השכיח שלו כ’אל מלחמה’ מסודר, כמושא למערכת קורבנות קבועה, וכדמות שכוהנים ייעודיים פירשו את קול הרעם שלה – כל אלה מבוססים בעיקר על שחזורים ופרשנויות מאוחרות, ולא על תיאור עקבי במקורות בני הזמן. גם ה’זיווג המקודש’ הקבוע המיוחס לו עם אלת האדמה ז’מינה (Žemyna), מופיע בפולקלור מסוים כמוטיב חוזר, אך אין להציגו כדוקטרינה דתית מגובשת.

בכמה שחזורים מתוארת אמונה שפרקונס מייצר צלבים בשמים באמצעות ברקיו, ולפיה צלבים ישרים או נטויים, וכן סווסטיקות, שימשו סמלי הגנה מפני זעמו ונחרטו על תכשיטים, כלי חרס וקורות בתים. מקורות פולקלוריסטיים מתארים גם קישוט הבית בענפי אלון או אשוח בעת סופות ברק, וצלצול בפעמונים להדפת רוחות רעות. במחזור החקלאי, לפי אותם שחזורים, נקשרה סערת האביב הראשונה בהתעוררות ז’מינה מתרדמת החורף, ובפולקלור הליטאי מופיע גם מיתוס ‘חתונת השמים’, שבו פרקונס מעניש את אל הירח על בגידתו באלת השמש – הסבר עממי פיוטי למחזור הירח.

דוגמה מעניינת, אך שנויה במחלוקת, לחיוניות הפולחן הפגאני בקרב האליטה השלטת מספקות כרוניקות מימי הביניים המתארות את הדוכס הגדול מינדאוגס, שהוטבל לנצרות בשנת 1251 מטעמים מדיניים מובהקים – כדי לבלום את מסעי הצלב שכוונו נגדו – ושבשלב מאוחר יותר, על פי אותן כרוניקות, שב לפולחן הפגאני.

יש לנקוט זהירות בקריאת מקור זה: הכרוניקות הרלוונטיות נכתבו בידי יריביו הצלבניים, ומידת האמון שניתן לתת לתיאור ‘האפוסטסיה’ שלו (חזרה לפולחן הפגאני לאחר הטבילה לנצרות) שנויה במחלוקת מחקרית של ממש .. חלק מהחוקרים הציעו לפרש את מהלכיו כמעין ‘פרגמטיזם פגאני’ – קבלת הטבילה כטקס מדיני חיצוני לצד המשך זיקה כלשהי לפולחן המקומי – אך מדובר בהצעת פרשנות ולא בעובדה מתועדת.

סאולה – אלת השמש וציר מחזור החיים

בניגוד לתרבויות אירופיות רבות שבהן השמש היא דמות גברית, מעמידה שירת העם הבלטית את סָאוּלֶה (Saulė; Saule בלטבית) במרכז עולמה הרוחני, כאלוהות המשמשת ציר מארגן למחזור החיים האנושי, הקוסמי והחקלאי. בפולקלור מסוים היא מופיעה לצד דיאוס ולאימה (Laima) [4]בהקשרי לידה, גורל וסדר קוסמי – אך ראוי להיזהר מלתאר זאת כ’שילוש’ דתי מגובש, מונח שמקורו נוצרי; מדובר בשלוש דמויות המופיעות יחד בטקסטים עממיים מסוימים, לא בדוקטרינה מוסדרת.

בפולקלור הליטאי מתוארת סאולה כנשואה לאל הירח מנואו (Mėnuo), בנישואין רצופי משברים: מנואו נוטה לבגוד בה ולחזר אחר כוכב הבוקר אאושרינה (Aušrinė), ופרקונס מענישו על כך בכך שהוא חוצה אותו לגזרים מדי חודש – הסבר עממי פיוטי למחזור הירח. במקבילה הלטבית מככבים בהקשר דומה מֶנֶס (Mēness) ואוֹסֶקְלִיס (Auseklis) – דמויות קרובות בתפקידן, אך יש להימנע מערבוב בין שתי המסורות.

במישור הקוסמולוגי, שירת העם משקפת חלוקה דואליסטית של היקום: ‘השמש הזו’ (šī saule) – עולם החיים המוחשי, ו’השמש האחרת’ (viņa saule) – עולם הרוחות והאבות, במקום שאליו השמש שוקעת בלילה. תמונה זו רואה בשמש השוקעת מדריכת נשמות; קינות מוות בלטיות ליוו את המת במסעו למוקד ההלוויה באיחולים למסע בטוח. במישור הארצי, נסיעתה היומית של סאולה במרכבתה הרתומה לסוסים, ותלייתה בערב את חגורתה על ענפי עץ העולם, קושרות אותה לסמל הקוסמי המרכזי של המסורת, כפי שיפורט בהמשך.

אלות האדמה, הפריון והגורל

ז’מינה – אלת האדמה והפריון

אלת האדמה והפריון קרויה בליטאית זֶ’מִינָה (Žemyna), ובחלק מהמסורות הלטביות מואנשת כזֶמֶס מָאטֶה (‘אם האדמה’) – משם הבלטי לארץ, žemė. היא נתפסת ככוח ראשוני של הפריון: גופה הוא האדמה הפורייה, הקולטת זרעים ומניבה חיים חדשים, ואחראית לרווחת האדם ויבוליו. פוריותה מתעוררת, על פי המיתוס, בזיווג מיוחס עם פרקונס: ברקיו בסערת האביב הראשונה מדשנים אותה ומעירים אותה מתרדמת החורף. כדי להבטיח את ברכתה נהגו האיכרים להגיש נסכים – כך שפכו בירה אל תוך האדמה בטקסי הקיץ. בליטא התקיים לצדה גם ‘אדון האדמה’ הזכרי, זֶ’מֵפָּטִיס (Žemėpatis). עם כניסת הנצרות, זוהו חלק מתפקידיה עם מריה הבתולה, ואילו ההיבטים הכתוניים שלה התגבשו בלטביה לכדי ‘אימהות’ עצמאיות: אם החולות (Smilšu māte), אם הקברים (Kapu māte) ואם הרוחות (Veļu māte).

לאימה – אלת הגורל

לָאיְמָה היא אלת הגורל, המזל והאושר, ששמה נגזר ממילת האושר הבלטית laime/laimė. בפולקלור היא נתפסת כשולטת בגורל האדם: מוזכרת לצד דיאוס במעשה הבריאה, והיא זו שמציבה, על פי המיתוס, את הגבולות בין החיים למוות. אף שהיא חורצת גורל בלתי ניתן לשינוי, האמונה העממית הדגישה את האחריות האישית לנצל את מלוא ההזדמנויות בתוך אותם גבולות. בפולקלור מסוים היא מופיעה לצד דיאוס וסאולה בטוויית חוט חיי האדם, ומקושרת בקדושה לעץ התרזה – אף שגם כאן מוטב להימנע מ’שילוש’ מגובש. היא גם דמות המגוננת על יולדות וזוגות צעירים, ומופיעה לצד היולדת ברגע הלידה. לבסוף, לאימה קובעת, לפי אגדות העם, גם את רגע המוות – ולא אחת מתווכחת על כך עם דיאוס עצמו, וידה שלה היא הגוברת.

בדומה למיתולוגיות הודו-אירופיות אחרות המשילות את הגורל לטוויית חוטים (המוירות ביוון[5], הנורנות בנורדית), גם הגורל הבלטי מעוצב בפולקלור דרך אריגה – אך במוטיב ייחודי: לא שלוש אלות אלא שבע, שכל אחת נוטלת חלק שונה במלאכה עד ליצירת תכריכי הקבורה. עם הזמן התפצלו היבטים מדמות לאימה לאלות עצמאיות, כמו דֵקְלָה (Dēkla) וקָארְטָה (Kārta) הלטביות. דמות נוספת הקשורה לגורל היא הלַאוּמֶה (Lauma) – יצורי ביצות מסתוריים בדמות נשים מכושפות, שנתפסו לעיתים כהתגלמות עממית של הגורל והרחמים.

גָבִּיָיה: אלת האש הביתית

גָבִּיָיה (Gabija) היא אלת האש המגוננת על כירת הבית והמשפחה בפולקלור הליטאי, המכונה “גַבְּיֵה דֵוַּיְטֵה” (Gabija deivaitė) – ‘האש, בתו של אלוהים’. ייחוס זה לאל השמיים העליון מציב אותה לצד אלוהויות אש הודו-אירופיות אחרות, כגון אגני (Agni) הוודי ואטאר (Atar) הפרסי, שנחשבו אף הם לבני אל השמיים. במקביל קיים בליטאית ובלטבית גם המושג הנשי אוּגְנוּס/אוּגְנִיס מַאטֵה (‘אם האש’), הקרוב אטימולוגית לאגני.

האש הביתית לא נתפסה, על פי הפולקלור, ככלי שימושי בלבד אלא כישות קדושה. מדי ערב נהגו עקרות הבית, כך מסופר, לכסות אותה באפר תוך שהן נושאות תפילות חרישיות, ובבוקר היו מעוררות אותה מחדש בטקס שכונה ‘רחצת הבוקר’ של האש. חוקרים מציינים, כי באזורים מסוימים בליטא, המשיכו נשים מדורות קודמים להגות את שמה של גביה ביראת כבוד גם בשלהי המאה ה-20. אזור התנור נחשב בפולקלור לנקודת חיבור סמלית בבית – מקום המפגש בין הילדות של הצעירים לזקנתם של המבוגרים, בין החיים העתידיים למוות המתקרב.

סביב הכירה והתנור התפתחו גם מנהגי הגנה: הימצאותם של נחשי דשא נחשבה למביאה אושר ובריאות, גולגולת סוס נשמרה בפתח התנור כקמיע נגד מחלות, ובעת עזיבה סופית של הבית נהגו להשאיר סיר מלא במזון בתוך האח – מנחה שנועדה להבטיח כי הקשר בין אלוהויות הבית לנשמות האבות יישמר.

האמונה באש כביטוי מוחשי של האלוהות עומדת גם כיום במרכז פולחן רומובה (Romuva – תנועת התחייה הניאו-פגאנית הליטאית, המבקשת לשחזר בעת המודרנית את הדת הבלטית הקדומה): על מזבח האבן, האוקוראס (aukuras), שוטפים המשתתפים ידיים ופנים, שרים דיינות (dainos – שירי העם הליטאיים המשמרים הדים לפולקלור הדתי הקדום) ומגישים ללהבות מנחות של מזון ופרחים, מתוך אמונה שהעשן נושא את תפילותיהם אל האלים.

עולם המתים ואלי השאול

עולם המתים והשאול בפולקלור הבלטי, היה עשיר ומאוכלס במגוון ישויות. בעוד שאלי השמים היו ברובם זכריים, האלוהויות הכתוניות – השייכות לאדמה, למעמקים ולמוות – היו ברובן נשיות, לצד כמה אלי שאול זכריים עוצמתיים.

וֶלְנְיָאס – אל השאול

הדמות המרכזית המזוהה עם עולם התחתון בפולקלור הליטאי היא וֶלְנְיָאס (Velnias; Velns בלטבית), שליט מעמקי האדמה ויריבו המתמיד של פרקונס – מאבק המייצג במיתוס את המתח בין סדר לכאוס. באגדות עם הוא מופיע גם כנפח שמימי המעורב בתהליכי לידה מחדש, למשל בעינוי ושריפת בני אדם ואז החייאתם במים. עם חדירת הנצרות עברה דמותו דמוניזציה והוא זוהה כ’שטן הבלטי’; בפולקלור המאוחר הוא מתואר כשטן טיפש שקל להערים עליו, או כגלגול סאטירי של פריץ אדמות גרמני.

גִילְטִינֶה, מוֹרֶה ואימהות המוות הלטביות

גִילְטִינֶה (Giltinė) היא האנשה מיתולוגית של המוות בפולקלור הליטאי – אישה זקנה ומאיימת. יש להבחין בינה לבין מוֹרֶה (Morė), דמות קרנבלית הנשרפת בחג ה-Užgavėnės ומגלמת בדרך כלל את החורף; קיימות ביניהן חפיפות מקומיות, אך אין להציגן כשני כינויים לאותה דמות. בלטביה, לעומת זאת, המוות אינו מיוצג באישה יחידה אלא במערך ‘אימהות’ (Mātes) שהתפתח מזֶמֶס מָאטֶה: אֵם הרוחות (Veļu māte), אֵם החולות (Smilšu māte) ואֵם הקברים (Kapu māte). הבדל זה מבטא דפוס רחב: הליטאים נטו ל’אדונים’ זכריים, הלטבים ל’אימהות’ נשיות.

הפנתיאון הפרוסי ורוחות האבות

הפרוסים הקדומים היו קבוצת שבטים בלטית – לא שבט יחיד – שחיה לאורך החוף הדרום-מזרחי של הים הבלטי. יש לדייק: הם לא ‘נכחדו’ פיזית, אלא שפתם ותרבותם העצמאית נעלמו בעקבות גרמניזציה, פולוניזציה והטמעה בראשית העת החדשה. הידע עליהם מגיע כמעט כולו מכרוניקות גרמניות, ובראשן זו של פיטר פון דוסבורג (Peter von Dusburg), שבתחילת המאה ה-14 תיעד את מוסד הכהונה הגדולה (ה-Criwe) ואת מקדש רומובה (Romowe) – שממנו נגזר שמה של תנועת התחייה המודרנית. אמינות התיאור שנויה במחלוקת מחקרית: לא ברור אם רומובה היה אתר פולחן מרכזי לכלל השבטים הבלטיים, כפי שביקש הכרוניקן להציגו, או מוסד מקומי לפרוסים בלבד. חשוב גם להיזהר מלייחס לפון דוסבורג את הפנתיאון הפרוסי המפורט המוכר כיום – דמויות כמו פאטולו (Patollo) ופֶּקוֹלְס (Peckols) מתועדות בעיקר במקורות מאוחרים בהרבה, מן המאה ה-16, שאמינותם ההיסטורית בעייתית אף יותר.

הגבול בין עולם החיים למתים בפולקלור הבלטי היה דק ונזיל: נשמות המתים, וֶוילֶה (vėlė) או וֶוילִיס (velis), נתפסו כישויות מיטיבות הממשיכות לקחת חלק בחיי המשפחה. בחגים ואירועים משפחתיים נהגו להשאיר להן מקום של כבוד ולהאכילן – ליד הכירה, בבית הדיש או בבית המרחץ. תחת השפעת הכנסייה ניסו המיסיונרים לזהות בין רוחות האבות הללו לשטן, הנובע מאותו שורש לשוני של ולניאס, כדי למגר את הפולחן.

טקסי קבורה ופולחן האש בהלוויה

האש נתפסה בפולקלור הבלטי ככוח מטהר בעל משמעות קוסמית, שהיה שלוב בטקסי הקבורה. החל מהמאה ה-9-10, וביתר שאת במאה ה-11, הפכה שריפת גופות למנהג נפוץ ברחבי הארצות הבלטיות. על פי המקורות, האש שחררה את הנשמה מהגוף, טיהרה אותה והאירה את דרכה אל ‘השמש האחרת’. מנהג זה היה עיקש: גם דורות לאחר תחילת ההתנצרות, נשרפו שליטים ליטאים כמו הדוכס הגדול אלגירדס (1377) ואחיו קסטוטיס (1382) על מוקדי לוויה בלב אירופה הנוצרית, לבושים בזהב ומלווים בקינות. המנהג שרד עד המאה ה-15, חרף איסורי הכנסייה.

לפי הכרוניקות והממצאים הארכיאולוגיים, האמינו הבלטים, כי הנשמה זקוקה לרכוש ולבני לוויה במסעה לעולם הבא, והאש שימשה מתווכת ההופכת מנחות פיזיות לצורתן הרוחנית – עשן העולה השמיימה. מוקדי הלוויה כללו הקרבת בעלי חיים: סוסים (בעיקר סייחים זכרים בני 4.5 עד 10 שנים, לעיתים נדחפים חיים אל תוך בור המוקד), כלבי ציד, עופות דורסים כמו בזים וניצים, ולעיתים גם עזים. בלוויות אצילים, כך מתארות הכרוניקות, נהגו המלווים להשליך אל תוך האש טפרים של שונר (lynx) או דוב, מתוך אמונה שיסייעו לנשמת המת לטפס על ההר השמיימי בדרכה אל משכן האלים. לצד הגופה נשרפו גם כלי נשק, תכשיטים וחפצי בית. בחפירות קברי שריפה מהמאה ה-10 במזרח ליטא נמצאו שני ראשי חניתות שהונחו בצורת צלב מעל האפר – ממצא שחוקרים מקשרים לסמל הגנה נוסף.

האינטראקציה עם האש נמשכה זמן רב אחרי השריפה: בבתי הקברות נמצאו מוקדי אש רבים, וסביבם אדמה רוויית אפר – עדות אפשרית להבערת מדורות זיכרון חוזרות ולסעודות פולחניות. תלי הקבורה מוקמו לעיתים קרובות בתוך חורשות קדושות, הגוֹיָאי (Gojai), מתוך אמונה שהנשמה עשויה להמשיך לחיות בעצי החורשה או לעופף בה כציפור – ומכאן האיסור על כריתה או ציד שם. עדות מסוף המאה ה-9, מפי הנוסע וולפסטן[6], מתארת אצל הפרוסים הקדומים מרוצי סוסים כחלק מטקס ההלוויה, שבסופו הוקרבו סוסי ההובלה עצמם.

ממצאי כלי הנשק בקברים – ראשי חניתות (49 יחידות ברופוניוניס שבמחוז קובנה), חרבות, גרזני לחימה, סכינים וציוד רכיבה – מעידים על מעמד הנקברים כפרשים. ההקרבה עצמה כללה בדרך כלל סייח זכר בגילאי 4.5-10, גיל השיא לעבודה ולשירות צבאי.

כוהנים, כוהנות ושיטות חיזוי עתידות

מעמד אנשי הדת בקרב השבטים הבלטיים הקדומים הוא נושא מורכב, והמחקר המודרני מדגיש כי אין עדויות חד-משמעיות לקיומה של היררכיה כהונתית מסודרת לאורך רוב התקופה. שחזור התפקידים נשען בעיקר על ממצאים ארכיאולוגיים, כרוניקות זרות וניתוח בלשני של מונחים עתיקים ששרדו בשפות הבלטיות.

בשלהי האלף הראשון (סביב המאות ה-9 וה-10), נראה שכוח פוליטי ודתי היה שלוב בידי אריסטוקרטיה מקומית שכונתה “קוּנִיגַס” (Kunigas) ו”קוּנִיגֶה” (Kunigė) – מנהיגים המזוהים בחפירות בזכות קבורתם המפוארת לצד חפצי פולחן כמו קרני שתייה או מקלות עץ מגולפים. הוַאיְדִילָה (Vaidila) נחשב, על פי השחזור המקובל, לכוהן פולחן מרכזי, ששמו נגזר מהשורש הבלטו-סלאבי vaid- (‘לדעת’), הקשור למילה הפרוסית waitiat (‘לדבר’); הוא שימש כיושב ראש אסיפות פולחניות וציבוריות (vaitjan), ולצדו פעלו עוזרים ועוזרות צעירים – וַאיְדִילוּטִיס וּוַאיְדִילוּטֶה (מסייעים ומסייעות זוטרים לכוהן הראשי, ששימשו כנראה בטקסים ובניהול אתרי הפולחן).

הזְ’ינִיס (Žynys) וּזְ’ינִייָה (Žynė) מתוארים כאנשים חכמים ופיקחים ששימשו כ’רואים’ וכמרפאים עממיים, ואחת ממשימותיהם המרכזיות הייתה, על פי הפולקלור, ביצוע טקסי ניחוש וחיזוי. תיאורו הנודע של אדם מברמן, לפיו ‘כל בית מלא בחוזים, מנחשים ומעלי אוב’, מלמד עד כמה עמוק חדרו מנהגי הניחוש לחיי המשפחה, ומרמז כי רבים מבעלי התפקידים הרוחניים היו למעשה ראשי משפחות מורחבות או ראשי שבטים. הרַגָאנָה (Ragana), המתורגמת כיום כ’מכשפה’, שימשה במקורה ככל הנראה ככוהנת טבע או מרפאה עממית. בראש ההיררכיה הרוחנית עמד, לפי השחזור, הקְרִיבִיס (Kriwe) או קְרִיבֶה (Krivė) – הכוהן הגדול ביותר.

לחיזוי העתיד ולפענוח אותות הטבע היה, כך מלמד הפולקלור, תפקיד קיומי בחיי הקהילה. השיטה הנפוצה הייתה הטלת גורל, “מסטי בורטוס” ( (mesti burtus, באמצעות ה-burtà – קוביית עץ חרוטת סימונים – ששימשה גם לחלוקת קרקעות בין אנשי הכפר. הבלטים נהגו גם, על פי המקורות, לפרש סימני בעלי חיים ולעקוב אחר מחזורי הירח לקביעת מועדי עבודות חקלאיות. ראוי לציין את המילה הפרוסית העתיקה דְרוּבִיס (drūvis) – ‘אמונה’, משורש שמשמעו ‘להיות איתן’ – שכן הבלטים הקדומים לא החזיקו במילה כללית למושג ‘דת’.

סמלים קדושים: אש, צלב ונחש

הצלב, הסווסטיקה ועצי המגן

בכמה שחזורים מיוחסת לצלב הישר או הנטוי (45 מעלות), וכן לסווסטיקה (צלב הקרס), משמעות של סמלי הגנה מפני ברקי פרקונס. ממצאים ליטאיים מן המאות ה-13-14 אכן נקשרו במחקר לפרקונס ולנפח האלוהי קָאלְוֶולִיס (Kalvelis), ומספקים בסיס טוב לזיהוי הסווסטיקה עם אש ורעם בתרבות הבלטית. סמלים אלה נחרטו על תכשיטים וכלי חרס, וליוו את הבלטים גם בטקסי הקבורה, כפי שממחיש ממצא ראשי החניתות הצולבים. הפולקלור מתאר גם קישוט הבית בענפי אלון או אשוח בעת סופות ברק, וצלצול בפעמונים להדפת רוחות רעות.

יש להדגיש שהסווסטיקה היא מוטיב עתיק ורחב-תפוצה במיוחד, המוכר גם הרחק מגבולות המשפחה ההודו-אירופית – ואין הצדקה לתאר את מקורה הבלטי כנובע ממכלול פולחני ייחודי. חשוב גם להדגיש שמדובר בסמל שמש ואש עתיק בהרבה מכל שימוש מאוחר בו, הנבדל לחלוטין מהניכוס האידאולוגי שעברה הסווסטיקה בגרמניה הנאצית במאה ה-20.

נחש הזאלטיס

נחש הדשא הירוק והלא ארסי, הזָ’אלְטִיס (Žaltys), נתפס בפולקלור כישות מקודשת השזורה בפוריות ובקשר שבין החיים לנשמות. השלת עורו נתפסה כלידה מחדש, ואמונה עממית ראתה בו משכן לנשמות האבות – ומכאן מנהג הזנתו בחלב. הופעתו בקרבת התנור, משכן גביה, נחשבה אות מבורך; פגיעה בו נחשבה חטא חמור. חפירות מן המאות ה-9-12 מגלות שמוטיב הזאלטיס היה נפוץ בעיטורי תכשיטים – צמידי ברונזה וסיכות.

עצים קדושים ועץ העולם

קדושת העצים קשורה, על פי הפולקלור, לתפיסת עץ העולם הקוסמי: עץ האלון (Ąžuolas) זוהה עם פרקונס, ובמעמקי יערותיו המשיכו כוהנים לפעול גם דורות לאחר ההתנצרות; עץ התרזה (Liepa) נקשר בפולקלור מסוים ללאימה; ועצי החורשות הקדושות (Gojai) נחשבו למשכן זמני של נשמות המתים, ולכן נאסרה כריתתם. עץ העולם עצמו, ‘עץ השחר’ בפולקלור, מייצג את מבנה היקום: על פי המיתוס הוא צומח בקצה נתיב השמש, ובערב תולה עליו סאולה את חגורתה ונחה. בעת החדשה זכה לעדנה מחודשת כסמלה הרשמי, בדפוס הגיאומטרי Aušros Medis, של תנועת רומובה.

‘אקולוגיה מקודשת’: היער כמקדש חי

‘אקולוגיה מקודשת’ הוא מונח אנליטי מודרני ולא תפיסה שהבלטים הקדומים ניסחו בעצמם – אך הוא שימושי לתיאור דפוס בולט: העדר הפרדה חדה בין העולם החומרי למישור האלוהי. האלים אינם שוכנים ב’שמיים’ מרוחקים אלא נוכחים, על פי התפיסה העממית, בעצים, במעיינות, באבנים ובמעברי העונות. הביטוי המובהק ביותר לכך הוא מוסד החורשות הקדושות, ה’גוֹיָאי’ (Gojai): לא נוף גרידא אלא חלל מקודש שבו נאסר לכרות עץ, לצוד או אף לשבור ענף. חשוב להדגיש שאיסורים אלה (taboos) לא נבעו ממניע של שימור סביבתי במובן המודרני, אלא מיראת כבוד דתית – האמונה שהעצים משמשים משכן זמני לנשמות האבות; ובכל זאת, בפועל, אפשרה מערכת האיסורים הזו לשמר על פני דורות מערכות אקולוגיות שלמות.

החיבור בין האדם לטבע ניכר גם בלוח השנה, המתואר בפרק הבא: החגים הבלטיים ציינו בעיקר את מחזורי הטבע – הפשרת השלגים, נביטת הדגנים, הבשלת היבול והכניסה לתרדמת החורף. טקסים כמו הקפיצה מעל מדורות, או נסכים לכבוד ז’מינה, נתפסו כנראה כפעולות בעלות משמעות מעבר לסמל גרידא. עם התפוגגות הפולחן הפומבי, נותר ‘המקדש’ עצמו נגיש בתוך היערות, שבהם המשיכו הכפריים להניח מנחות מתחת לעצים עתיקים במשך דורות.

לוח השנה הבלטי וחגי העונות

אין בידינו ידע מוסכם על מבנהו המדויק של לוח שנה בלטי קדום; טענות בדבר חלוקה ל’חודשים’ בני 45 יום, המופיעות לעיתים בספרות הפופולרית, אינן נשענות על בסיס מחקרי מוצק ועדיף להימנע מהן. מה שניתן לומר בזהירות הוא שהלוח הקדם-נוצרי שיקף ככל הנראה מחזוריות חקלאית ואסטרונומית. תנועות התחייה המודרניות מציינות כיום ארבעה חגי שיא סביב נקודות השוויון וההיפוך, אך אלו הם לוח הפולחן הטקסי של קבוצות בנות זמננו, והמועד האסטרונומי המדויק משתנה משנה לשנה.

חגי האביב

אוּזְ’גָבֵנֶס (Užgavėnės) הוא כיום חג עממי ליטאי הנחוג ערב תקופת התענית הנוצרית שלפני חג הפסחא — ולכן הוא מוגדר חג קדם־לֶנְטִי — ומזכיר במאפייניו את הקרנבל האירופי. החג כולל תהלוכות, מסכות גרוטסקיות, התחפשות, סעודות עתירות שומן וטקסים המסמלים את גירוש החורף ואת בוא האביב. אף שמועדו ומשמעותו הנוצרית קשורים ללוח השנה הקתולי, רבים ממנהגיו משמרים יסודות קדומים של טקסי מעבר עונתיים, פוריות והתחדשות הטבע.

אך אין בסיס להציג את צורתו הנוכחית כ’חג פגאני’ עתיק ללא הסתייגות. בסמוגיטיה נהגו החוגגים לעטות מסיכות ולשרוף דמות קש הידועה כמוֹרֶה – כאמור, יש הבדל בינה לגילטינה, אף שקיימת חפיפה פולקלורית מקומית. באביב נערכו גם, על פי הפולקלור, טקסים לפתיחת עונת העבודה – שליחת בהמות למרעה או חריצת התלם הראשון.

מעבר לשכבתו הפולקלורית העתיקה, אוּזְ’גָבֵנֶס ממשיך להתקיים כיום כקרנבל עממי חי וססגוני, המזוהה מבחינה תפקודית עם הקרנבל האירופי הרחב יותר (כמו מרדי גרא). לצד שריפת מוֹרֶה, מרכיב מרכזי בחגיגה הוא קרב טקסי בין שתי דמויות מסכה מנוגדות – לָשִׁינִינִיס (‘איש השומן’, מגלם את הבשרנים והחורף) וקָנָפִינִיס (‘איש הקנבוס’, מגלם את הצמחונים והאביב) – שבו הקנפיניס מנצח תמיד, כביטוי סמלי לניצחון האביב הצומח. יש חוקרים המציעים כי המסכות המפחידות עצמן (שדים, מכשפות, בעלי חיים) קשורות במקורן לאמונה בביקור רוחות האבות בעונה זו, ובכך מתחברות לפולחן האבות שנדון לעיל – אך יש להיזהר מלקבוע זאת כוודאות. העדות הכתובה המוקדמת ביותר למנהגים דומים היא דרשה נוצרית משנת 1428 המזהירה מפניהם, כך שקיימת שכבה קדם-נוצרית מתועדת היטב, גם אם לא ניתן לשחזר בביטחון את צורתו ה’טהורה’ של הטקס שקדם לנצרות. האתר הפומבי הגדול ביותר לחגיגה כיום הוא כפר המוזיאון הפתוח רוּמְשִׁישְׁקֶס (Rumšiškės). מנהג מקביל ומרתק לא פחות מתקיים בלטביה בחג מֶטֶנְיִי (Meteņi): תהלוכות מסכה המכונות קֶקָטַס (ķekatas), שבהן מחופשים – עופות ארוכי רגליים, דובים, דמות ‘המוות’ – עוברים מבית לבית לברך את בעליו ולגרש רוחות רעות, מנהג הנמשך במקור מיום מרטין ועד מטני, לאורך כל עונת החורף.

ראסוס – חג הקיץ הגדול

חג הראסוס (Rasos), המכונה במסורת הנוצרית “יוניניס” (Joninės), הוא החג הפופולרי ביותר כיום בלוח השנה הבלטי, המציין את נקודת ההיפוך הקיצית – שהיא למעשה הלילה הקצר ביותר בשנה. שמו המקורי, ‘ראסוס’, פירושו ‘טל’, ומבטא מנהג מרכזי: שטיפת פנים בטל השדות עם שחר. מנהגים נוספים הכוללים הדלקת מדורות, קפיצה מעליהן, קליעת זרי פרחים והשטתם על פני המים, וכן חיפוש אחר ‘פרח השרך’ האגדי, מתועדים בפולקלור ובמנהג העממי המאוחר, אף שקשה לקבוע במדויק עד כמה כל פרט מהם עתיק. האתר החגיגי המרכזי כיום הוא גבעות מצודת קרנאווה (Kernavė), שם מתכנסים חוגגים רבים, ובהם חברי רומובה. בלטביה נחגג חג מקביל וכמעט זהה במנהגיו – ליגו (Līgo).

לחג משמעות היסטורית בתחיית התרבות הבלטית: הפילוסוף וידונאס (Vydūnas) [7]פעל לקידומו כבר בתחילת המאה ה-20, וב-1967 ארגנו יונאס טרינקונאס (Jonas Trinkūnas – אתנולוג ליטאי, מייסד תנועת התחייה הניאו-פגאנית רומובה ומי שכיהן כ’כוהן הגדול’ שלה עד מותו ב-2014) וחבריו לראשונה חגיגה ציבורית פתוחה – צעד שעורר את דיכוי השלטונות הסובייטיים בשנות ה-70 וגירוש מנהיגיה

כיום הוא יום שבתון רשמי ופופולרי בליטא, מעמד שהושג בין השאר הודות לקמפיין שדולתי של ערוץ TV3 תחת הכותרת ‘חופש ליוניניס!’.

ז’ולינה – חג הקציר

חג הז’וֹלִינֶה (Žolinė), הנחגג ב-15 באוגוסט, משלב ברכת צמחים ויבול, עם החג הקתולי של עליית מרים לשמים. שמו נגזר ממילת הצומח הליטאית žolė, ומציין את סיום קציר הקיץ; מנהגי ברכת הצמחים בכנסייה קושרים אותו, כך מציעים חוקרים, לשכבות קדם-נוצריות של הודיה לזֶ’מִינָה, ולעיתים גם ליוּמיס (Jumis) הלטבי. הוא נחשב כיום פחות פופולרי מהראסוס, אך שב לעניין מחודש בקרב תנועות התחייה.

חגי הסתיו והחורף

בֵּלִינֶס/אִילְגֶס (Vėlinės/Ilgės) בליטא, או וֶולוּ דִיאֶנָה (Veļu diena) בלטביה, הם ימי זיכרון לנשמות המתים המזכירים את חג כל הקדושים, ומבוססים על האמונה שהמתים ממשיכים להתקיים כרוחות. יש להבחין בזהירות בין חגיגות היפוך החורף הקדומות, שקיומן באזור סביר, לבין קָאלֵדוֹס (Kalėdos) וצִימָאסְוֶוטְקִי (Ziemassvētki) בצורתם המתועדת והמאוחרת: שמות אלה ומנהגיהם עברו שכבות והשפעות רבות, ואין להציגם כ’פגאניים לחלוטין’ וכרציפות ישירה מאלפי שנים. מה שניתן לומר בזהירות הוא שמנהגים כמו גרירת בול עץ ושריפתו (Bluķa vakars) משמרים, קרוב לוודאי, זיקה כלשהי לחגיגות מעבר-עונה קדומות יותר.

‘אימהות’ הטבע הלטביות

במסורת הלטבית, בניגוד לנטייה הליטאית לייחס תחומי טבע ל’אדונים’ זכריים (זְ’מֵפָּטִיס – אדון האדמה; וֶיוֹפָּטִיס – אדון הרוח), מתאר הפולקלור מערך רחב של ‘אימהות’ (Mātes) נשיות המיוחסות כמעט לכל פן של היקום. בראשן אֵם האדמה (Zemes māte), שממנה נגזרות אֵם השדה, אֵם הפשתה ואֵם השעורה. היערות מיוצגים באֵם היער (Meža māte, המקבילה למדיינה הליטאית), שממנה התפתחו אֵם השיחים, האגוזים, העלים, הפרחים והפטריות. תופעות המים מיוצגות באֵם הים, המים, הנהרות והגלים, ומזג האוויר באֵם הרוח, הגשם, הערפל והשלג. ‘אימהות’ מיוחסות גם למבני המשק ולרגעי מעבר: אֵם בית המרחץ (Pirts māte) על טקסי הלידה והטהרה, ואֵם בית הדיש (Rijas māte) על אסמי התבואה. מערכת זו משקפת קוסמולוגיה שבה הטבע מלווה את האדם בכל צעד.

אתרי הפולחן: אלקה ולוקסטנה

בניגוד לדתות המקדש של אגן הים התיכון, עיקר העדויות הבלטיות מצביעות על פולחן באתרי טבע פתוחים; אין בידינו מסורת ארכיאולוגית ברורה של מקדשי אבן מונומנטליים, אך היעדר ממצא כזה אינו מוכיח שמבנים פולחניים לא התקיימו כלל. האלקָה (alka; elks בלטבית) היא חורשה קדושה או אתר פולחן פתוח, לרוב על גבעות, ביערות קדושים, ליד מעיינות או בביצות. תנועת רומובה מגדירה כיום את ה’אלקה’ כמקדש תחת כיפת השמיים – שדה פתוח ובו פסלי עץ הניצבים מול אש מקודשת, כמו במקדש המשוחזר ז’מאיצ’יו אלקה (Žemaičių alka) ליד שְׁבֶנְטוֹיִי, שבו ניצבים אחד-עשר פסלים – וביניהם אַאוּשְׁטֵיָה (Austėja), אלת הדבורים. בלטביה מקביל לו מקדש לוֹקְסְטֶנֶה (Lokstene) של תנועת דייבטוריבה.

הזיקה ההודו-אירופית והמסורת הוודית

ההשוואה בין המסורות הבלטיות למסורת הוודית הקדומה – המשתקפת בעיקר בריג ודה – היא מן ההשוואות המבוססות ביותר במחקר ההודו-אירופי, שכן שתי המערכות מתפתחות ממקור פרוטו-הודו-אירופי משותף ושפותיהן שמרניות במיוחד. עם זאת יש להבחין בין רמות ודאות שונות: חלק מההקבלות מבוססות ומוסכמות, אחרות שנויות במחלוקת או משוערות בלבד.

ההקבלה המוצקה ביותר היא בין דִיאֶוַוס הבלטי (Dievas) לבין דְיָאוּס הוודי (Dyaus). שני השמות נגזרים מן השורש הפרוטו־הודו־אירופי המשוחזר *dyēus, המציין את השמים הבהירים או את אל השמים; הצירוף המלא *Dyēus ph₂tḗr פירושו „אבי השמים”. גם ההשוואה בין „התאומים השמימיים” — אַשְוִויֶנְיַאי הבלטיים (Ašvieniai) והאַשְוִוינים הוודיים (Aśvins) — מבוססת היטב במחקר ההשוואתי. בשתי המסורות אלה דמויות תאומות הקשורות לסוסים, לתנועה בשמים ולאלוהות השמש, אך אין לראות בהן דמויות זהות לחלוטין, שכן בכל מסורת הן התפתחו באופן שונה. בסיס נוסף להשוואה הוא המיתוס ההודו־אירופי על אל הסער הנלחם ביריב כתוני — כלומר, ישות הקשורה לאדמה, למים או לעולם התחתון: פֶּרְקוּנַס (Perkūnas) הנאבק בוֶולְנְיַאס (Velnias) במסורת הבלטית, ואִינְדְרָה (Indra) הנלחם בוְורִיטְרָה (Vṛtra) במסורת הוודית.

קיימת גם הקבלה משוערת במיתוס הפרוטו-הודו-אירופי על מאנו (‘אדם’) וימו (‘תאום’), שמהקרבת גופתו נברא העולם ומופיע ברוח דומה בריג ודה כ”מאנו ויאמה”. גם המוטיב של הפרדת עולם המתים באמצעות נהר הנשמר בידי כלב (קרברוס היווני, שרווארה ההינדואי) מוכר כמוטיב הודו-אירופי רחב, שאינו ייחודי לזיקה הבלטית-הודית.

פרקטיקות פולחניות מסוימות מזמינות השוואה זהירה: טקסי האש על גבי האוקוראס מזכירים במבנה הכללי את טקסי האש הוודיים (הומא ויאג’נה) – אך פולחן אש מרכזי מוכר גם בתרבויות אחרות שאינן הודו-אירופיות, ולכן הדמיון המבני אינו הוכחה כשלעצמו לזיקה היסטורית ישירה. מנהג חשיפת תינוקות לאש הקמין לטהרה מוכר גם במסורות סלאביות. ראוי להיזהר מהמסקנה שדמיון טקסי מוכיח רציפות היסטורית: חלק מן ההקבלות עשויות לשמר ירושה הודו-אירופית קדומה, ואחרות לנבוע מהתפתחות מקבילה של חברות חקלאיות דומות – וההבחנה ביניהן היא מן האתגרים המרכזיים של המחקר ההשוואתי.

התחייה הניאו-פגאנית המודרנית

תנועות ההתחייה הבלטיות – רוֹמוּבָה (Romuva) בליטא ודַיְיבְטוּרִיבָה (Dievturība) בלטביה – מייצגות מקרה נדיר ומתועד היטב באירופה של שיבה מאורגנת למורשת הרוחנית הקדם-נוצרית. כפי שצוין בהערה המתודולוגית, מדובר בתנועות דתיות מודרניות המבצעות שחזור ובחירה מתוך המקורות, ולא בהמשך ישיר של הדת הקדומה.

רומובה

את שורשיה הרוחניים של רומובה מזהים בפעילותו של הפילוסוף וידונאס בתחילת המאה ה-20, אך כתנועה ממשית היא קמה בשנת 1967 בהובלת האתנולוג יונאס טרינקונאס וחבריו, שארגנו לראשונה חגיגת ראסוס פומבית. הכיבוש הסובייטי ב-1940 הביא לדיכוי הפעילות בשל אופייה הלאומי, ולאחר חגיגת 1967 גירשו הסובייטים את המשתתפים מהאוניברסיטה והגלו את מנהיגיה בשנת 1971. רק ב-1988, עם התרופפות המשטר, שבה התנועה לפעול בגלוי.

טרינקונאס הנהיג את התנועה ככוהן גדול (krivių krivaitis) עד מותו ב-2014, ולאחריו נבחרה אשתו אינִיה טרינקוּנִיֶינֶה (Inija Trinkūnienė) לתפקיד הקְרִיבֶה – הכוהנת הגדולה – בטקס על גבעת גדימינאס בווילנה ב-2015, ובכך הפכה לאישה הראשונה בהיסטוריה הבלטית המתועדת העומדת בראש הנהגה רוחנית מסוג זה. במרכז הפולחן עומד מזבח האבן, האוקוראס, שבו מודלקת אש בליווי שירת דיינות והגשת מנחות, ולעיתים בליווי להקת הפולק קוּלְגְרִינְדָה (Kūlgrinda) שהקים טרינקונאס ב-1990. רומובה מדגישה את קדושת הטבע, פולחן האבות ואת עקרון ההרמוניה הקוסמית, דארנה (Darna). חוגי רומובה בני זמננו מצביעים גם על הדמיון בין darna לבין ה-dharma ההודי, ומקיימים מפגשי דיאלוג עם קהילות הינדואיות בליטא ובארצות הברית; יש להדגיש שהשוואה זו היא חלק מהשיח הניאו-פגאני המודרני, ולא הוכחה כשלעצמה לרציפות דתית עתיקה בין המסורות.

מסלולה המשפטי של רומובה היה ארוך: היא הוכרה ב-1992 כקהילת אמונה, וב-1995 קיבלה מעמד של דת ‘לא-מסורתית’, תוך דרישה לפעילות רשומה של 25 שנים לפחות לפני זכאות לתמיכה השמורה לדתות המוגדרות בחוק כ’מסורתיות’. ביוני 2019 דחה הפרלמנט הליטאי (הסיימאס) בקשה להכרה מלאה. בעקבות זאת עתרה רומובה לבית הדין האירופי לזכויות אדם, שקבע פה אחד ביוני 2021 כי הסיימאס לא פעל בנייטרליות. פריצת הדרך הגיעה ב-12 בדצמבר 2024, כאשר העניק הסיימאס לרומובה מעמד של קהילה דתית שזכתה להכרה מטעם המדינה (state-recognised religious association) – להבדיל מן הדתות המוגדרות בחוק כ’מסורתיות’. מעמד זה מקנה לה הכרה משפטית בטקסי נישואין דתיים, אפשרות לפעול כארגון צדקה, ורישום רשמי של מקומות פולחן. הקהילה מונה כיום אלפי מאמינים – כ-3,917 לפי מפקד 2021.

דייבטוריבה

התנועה הלטבית, “דייבטורה” (Dievturi) ששמה פירושו ‘אמונת האל’, היא הוותיקה מבין השתיים: הוקמה ב-1925 בידי ארנסטס בְּרַסְטיניש (Ernests Brastiņš) בלטביה העצמאית, מתוך שאיפה להסיר את השפעת הנצרות שנתפסה כ, דת זרה שנכפתה בידי הכובשים הגרמנים. דייבטוריבה נסמכת בעיקר על מורשת ה-dainas הלטביות – אף שהמבנה הטקסי שגיבש ברסטיניש מזכיר, לדברי חוקרים, את הקטכיזם הלותרני, בשל רקעו הדתי. מאמיניה, הדייבטוריס, מתמקדים בשלוש אלוהויות: דיֶאוס (Dievs), מָארָה (Māra, ‘אם האדמה’) ולָאיְמָה.

התנועה קטנה משמעותית מהליטאית, כ-700 חברים רשומים. ב-9 באוקטובר 2025 אימץ הסאיימה הלטבי את חוק קהילת הדייבטורי (Latvijas Dievturu sadraudzes likums), שנכנס לתוקף ב-6 בנובמבר 2025 ומסדיר נישואין בעלי תוקף משפטי, כהונה דתית ושירותי דת – מעמד מיוחד המכיר בזיקתה למורשת הלטבית, עד הגבול המרבי המותר בחוקה, האוסרת דת מדינה רשמית.

סיכום

סיכום

המורשת הרוחנית הבלטית מהווה מקרה נדיר ומתועד יחסית היטב באירופה של רצף תרבותי שלא נותק כליל, חרף מאות שנות נצרות ודיכוי סובייטי – אף שיש להיזהר, כפי שהודגש לאורך המאמר, מהצגת הרצף כוודאי או ליניארי לחלוטין. מן השורשים הפרוטו-הודו-אירופיים, דרך פנתיאון עשיר של אלי שמים, אדמה, אש וגורל שהשתמר בעיקר בפולקלור מאוחר, ועד לטקסי קבורה ופולחן אש – עולם רוחני זה, על שכבותיו ורמות הוודאות המשתנות שלו, ממשיך לעורר עניין מחקרי ותרבותי.

תופעת התחייה הבלטית אינה מבודדת: היא חלק ממגמה רחבה יותר של שיבה מודרנית לדתות פרה-נוצריות ברחבי אירופה, שראשיתה עוד בטרם קמו רומובה ודייבטוריבה. הדוגמה המוקדמת והמבוססת ביותר היא כנראה איסלנד, שבה זכתה תנועת אָסָאטְרוּ (Ásatrúarfélagið) – המבקשת לשחזר את פולחן האלים הנורדיים – להכרה רשמית מטעם המדינה כבר ב-16 במאי 1973, כמעט חמישים שנה לפני רומובה, ובכך הפכה לדת הפגאנית הראשונה בעולם המערבי המודרני שזכתה למעמד משפטי כזה. גם היא נוסדה בידי איש רוח בודד – החקלאי והמשורר סוויינביורן ביינטיינסון (Sveinbjörn Beinteinsson) – וגם היא נשענה בעיקרה על טקסטים ספרותיים מאוחרים יחסית, הסאגות והאדות האיסלנדיות שנכתבו כמאתיים שנה לאחר תום התקופה הפגאנית הרשמית באיסלנד (שנת 1000). כיום מונה אָסָאטְרוּ אלפי חברים רשומים – הדת הלא-נוצרית הגדולה ביותר במדינה – ומקימה בשנים האחרונות מקדש ראשון מסוגו ברייקיאוויק זה כאלף שנה, בהר אֶסְקְיוּהְלִיד שבפאתי הבירה.

תבניות דומות ניכרות גם במקומות אחרים: תנועת הרוֹדְנוֹבֶרְיָה (Rodnovery) המבקשת לשחזר את הפגאניות הסלאבית פועלת ברוסיה, אוקראינה ופולין, לעיתים בזיקה לאומנית עמוקה שאין לה מקבילה ישירה בליטא או בלטביה; קבוצות ריקונסטרוקציוניסטיות קלטיות (המבקשות לשחזר את הדת הקלטית הקדם-נוצרית תוך הסתמכות על מקורות היסטוריים ופולקלוריסטיים, בדומה לגישתן של רומובה ודייבטוריבה) פועלות באירלנד ובבריטניה על בסיס מקורות ימי-ביניימיים דלים אף יותר מן הבלטיים; ותנועת האהלִינִיזְם (Hellenism) ביוון מבקשת להחיות את פולחן האולימפוס. המכנה המשותף לתנועות אלו הוא הפער המתמיד בין עושר השאיפה הרוחנית, לדלות המקורות ההיסטוריים הישירים – פער שכל תנועה גישרה עליו בדרכה, לרוב באמצעות שילוב של פולקלור מאוחר, פרשנות מלומדת ויצירה עצמאית מודעת. יחד עם זאת, אין לטשטש את ההבדלים: מידת הרצינות המחקרית, מידת המעורבות הפוליטית-לאומית, וגם היקף ההכרה המשפטית שכל תנועה זכתה לה, משתנים במידה ניכרת ממקרה למקרה, ורומובה ודייבטוריבה – בזכות עושרן היחסי של הדיינות ושל התיעוד הארכיאולוגי הבלטי – נחשבות בקרב חוקרי דתות מודרניות לבין הבנויות ביותר מבחינה מקורית מבין קבוצות התחייה הללו.

תחייתה המודרנית של המורשת הבלטית, המתבטאת כיום בהכרה משפטית משני הפרלמנטים הבלטיים, אינה אפוא תופעה דתית שולית או מקומית גרידא, אלא ביטוי מקומי-ייחודי לתהליך רחב יותר שבו חברות אירופיות שונות מבקשות מחדש קשר עם עברן הטרום-נוצרי. עבור חלק מן הליטאים והלטבים, המיתולוגיה העתיקה – כפי ששוחזרה ועוצבה מחדש בידי הדורות האחרונים – נותרה מקור השראה חי, הבוער עד היום באש המזבחות המשוחזרים, בדיוק כפי שבאיסלנד הרחוקה שבים הצפוני שבה זו כבר יותר מיובל שנים לבעור באש דומה לזכרם של אודין ותור.

ביבליוגרפיה

מקורות כלליים ומבואות

Young, F. (2025). Pre-Christian Baltic Religion and Belief. Amsterdam: Arc Humanities Press (Past Imperfect series). https://doi.org/10.1515/9781802703221
[פוסט מבוא נגיש חופשי מאת המחבר: https://drfrancisyoung.com/2025/04/04/publication-of-pre-christian-baltic-religion-and-belief/]

Vaitkevičius, V. (2004). Studies into the Balts’ Sacred Places. BAR International Series 1228. Oxford: Archaeopress.

Bojtár, E. (1999). Foreword to the Past: A Cultural History of the Baltic People. Budapest: Central European University Press.

גימבוטס וגריימאס

Gimbutas, M. (1963). The Balts. London: Thames and Hudson.

Gimbutas, M. (1973). Perkūnas/Perun: The Thunder God of the Balts and the Slavs. Journal of Indo-European Studies, 1(4), 466–478.

Greimas, A. J. (1992). Of Gods and Men: Studies in Lithuanian Mythology (trans. M. Newman). Bloomington: Indiana University Press. (מקור: Apie dievus ir žmones, 1979)

[ביקורת על תרומתה ומגבלות תיאוריית “האלה הגדולה”: ResearchGate – “Marija Gimbutas (Gimbutienė): the Baltic Goddess” – https://www.researchgate.net/publication/367790938]

פרקונס ואלי הפנתיאון

Laurinkienė, N. (1996). Senovės lietuvių dievas Perkūnas: kalboje, tautosakoje, istoriniuose šaltiniuose [האל פרקונס של הליטאים הקדומים בשפה, בפולקלור ובמקורות היסטוריים]. וילנה: Lietuvių literatūros ir tautosakos institutas.

[מאמר נגיש חופשי: “The Common Attributes Between the Baltic Thunder God Perkūnas and His Antique Equivalents Jupiter and Zeus”, Mediterranean Archaeology and Archaeometry, 16(4), 2016, עמ’ 359-367 – https://www.academia.edu/38171076]

West, M. L. (2007). Indo-European Poetry and Myth. Oxford: Oxford University Press. (בפרט הפרקים על אלי סערה ותאומים שמימיים בהשוואה הודו-אירופית)

אתרי פולחן וחורשות קדושות

[Britannica – “Alka” – https://www.britannica.com/topic/alka]
[Wikipedia – “Alka (Baltic religion)” – https://en.wikipedia.org/wiki/Alka_(Baltic_religion) – כולל דיון אטימולוגי ורשימת אתרים מתועדים]

שירת העם – הדיינות

[הארכיון הדיגיטלי הרשמי של הדיינות הלטביות – Dainu skapis – https://www.dainuskapis.lv]
[Archives of Latvian Folklore – https://garamantas.lv/en]

Bula, D., & Reinsone, S. (Eds.) (2022). Krišjānis Barons: Latvju dainas (מהדורה מדעית מחודשת). Riga: Latvijas Rakstnieku savienība. [PDF נגיש: https://lulfmi.lv/storage/files/latvju-dainas.pdf]

התחייה המודרנית – רומובה

European Court of Human Rights (2021). Ancient Baltic religious association “Romuva” v. Lithuania, Application no. 44823/14. [פסק הדין המלא נגיש חופשי: https://hudoc.echr.coe.int/?i=001-203592]

[The Wild Hunt – “After years of struggle, Lithuania recognizes the Romuva religion” (דצמבר 2024) – https://wildhunt.org/2024/12/after-years-of-struggle-lithuania-recognizes-the-romuva-religion.html]

[LRT English – “Lithuania’s neo-pagans to seek state support after getting recognition” – https://www.lrt.lt/en/news-in-english/19/2440989]

Trinkūnas, J. “Revival of the Ancient Baltic Religions” (מאמרו של מייסד רומובה). [נגיש חופשי: https://www.infinityfoundation.com/mandala/h_es/h_es_trink_j_baltic.htm]

התחייה המודרנית – דייבטוריבה

[The Wild Hunt – “Latvia Recognizes Dievturība” (אוקטובר 2025) – https://wildhunt.org/2025/10/pagan-community-notes-week-of-october-9-2025-latvia-recognizes-dievturiba.html]

השוואה – איסלנד ואָסָאטְרוּ

[Religion News Service – “After 1,000 years, a new temple to the Norse gods rises in Iceland” – https://religionnews.com/2024/02/06/after-1000-years-a-new-temple-to-the-norse-gods-rises-in-iceland/]

[Icelandmag – “11 things to know about the present day practice of Ásatrú” – https://icelandmag.is/article/11-things-know-about-present-day-practice-asatru-ancient-religion-vikings]

הקשר משפטי-פוליטי רחב יותר

[International Journal for Religious Freedom – “The Old Baltic Faith: Romuva movement and state recognition” (2022) – https://ijrf.org/index.php/home/article/download/264/311/321]

הערות

 [1] אנאלי קוודלינבורג (Quedlinburg Annals) הם כרוניקה גרמנית מימי הביניים, שנכתבה ונשמרה במנזר הבנדיקטיני בעיר קוודלינבורג שבסקסוניה-אנהאלט. הכרוניקה, המתעדת אירועים משנת 1009 ואילך, ידועה בעיקר בזכות היותה המקור הכתוב הראשון בהיסטוריה המזכיר את ליטא בשמה – בהקשר למותו של הבישוף המיסיונר ברונו מקוורפורט, שנהרג בשנת 1009 בעת ניסיון להטיף לנצרות בגבול שבין ליטא לרוס’. בשל כך נחשב התיעוד לאבן דרך בחקר ראשית ההיסטוריה הכתובה של האזור הבלטי, אף שמדובר, כמו רוב הכרוניקות הנוצריות מן התקופה, במקור חיצוני שנכתב מנקודת מבט מיסיונרית ולא מתוך המסורת הבלטית עצמה.

[2] חוקר סמיוטיקה הוא חוקר העוסק בסמיוטיקה (Semiotics) – תחום מחקר העוסק בסימנים, סמלים ומערכות משמעות, ובאופן שבו בני אדם יוצרים ומפרשים משמעות באמצעותם.

הסמיוטיקה בוחנת לא רק שפה כתובה או מדוברת, אלא כל מערכת שבה “משהו” (סימן) מייצג “משהו אחר” (משמעות) – בין אם מדובר במילים, בטקסים דתיים, בסמלים חזותיים, במחוות, במיתוסים או במבני נרטיב. חוקר סמיוטיקה מנתח את החוקים והמבנים הפנימיים שדרכם מערכות כאלה מייצרות משמעות.

גריימאס היה מהדמויות המרכזיות בבלשנות המבנית ובסמיוטיקה הצרפתית של המאה ה-20 (הוא פיתח, בין השאר, מודלים מוכרים לניתוח מבנה נרטיבי, כמו “המרובע הסמיוטי”). בספרו “של אלים ואנשים” הוא יישם את הכלים המתודולוגיים הללו על המיתולוגיה הליטאית – כלומר, הוא לא רק אסף וריכז את החומר הפולקלוריסטי, אלא ניתח אותו כמערכת סימנים בעלת מבנה פנימי לוגי (למשל, יחסי ניגוד בין אלים, תפקידים נרטיביים חוזרים וכו’), בדומה לאופן שבו בלשן מנתח מבנה של שפה.

[3] גריימאס כתב את הספר בליטאית (למרות שפעל בעיקר בצרפת), ושמו המקורי הוא: Apie dievus ir žmones: lietuvių mitologijos studijos (תרגום מילולי: “על אלים ועל בני אדם: מחקרים במיתולוגיה הליטאית”). הספר יצא לאור ב-1979 בשיקגו, במסגרת קהילת המהגרים הליטאים בארה”ב. השם “Of Gods and Men” הוא התרגום האנגלי המקובל של הכותרת.

[4] לָאיְמָה (Laima) היא אלת הגורל המרכזית בפולקלור הבלטי, ששמה נגזר ממילת האושר הבלטית laime/laimė. על פי המקורות, בפולקלור מסוים היא נתפסת כשולטת בגורל האדם: מלווה יולדות ברגע הלידה וקובעת את גורל הוולד, ולפי אגדות העם קובעת גם את רגע המוות – ולא אחת מתוארת כמתווכחת על כך עם דיאוס עצמו. במסורת ההשוואתית ההודו-אירופית, מוטיב טוויית חוט החיים המיוחס לה (יחד עם שש אלות טווייה נוספות, על פי חלק מהשחזורים) מזכיר דמויות מקבילות כמו המוירות היווניות והנורנות הנורדיות – אך כפי שהמאמר מדגיש, יש להיזהר מהצגת קרבה זו כהוכחה לרציפות דתית ודאית, ולא כל שכן מתיאור הופעתה לצד דיאוס וסאולה כ”שילוש” תיאולוגי מגובש, מונח שמקורו נוצרי ועלול להטעות.

[5] המוירות (Moirai, ביוונית Μοῖραι – “החלקים” או “המנות”) הן שלוש אלות הגורל במיתולוגיה היוונית, המופיעות כבר אצל הסיודוס במאה ה-8 לפנה”ס. על פי המסורת, שלושתן טוות, מודדות וגוזרות את חוט חייו של כל אדם: קְלוֹתוֹ (Clotho) שוזרת את החוט וכך “מולידה” אותו; לָכֶסִיס (Lachesis) מודדת את אורכו וקובעת בכך את משך חייו וגורלו; ואָטרוֹפּוֹס (Atropos) – שמשמעות שמה “זו שאינה ניתנת לשינוי” – חותכת את החוט ברגע המוות, ובכך חורצת גזר דין סופי ובלתי הפיך.

חשוב לציין שהמוירות נתפסו כעוצמתיות אף מן האלים האולימפיים עצמם: גם זאוס, אבי האלים, אינו יכול לשנות את שנקבע בידיהן. מוטיב זה – טוויית חוט החיים כמטאפורה לגורל אנושי הנתון בידי אלוהויות נשיות – מוכר גם במיתולוגיות הודו-אירופיות אחרות (כפי שהמאמר מציין: הנורנות במיתולוגיה הנורדית, ואלת הגורל הבלטית לאימה, המופיעה בשחזורי הפולקלור לצד שש אלות טווייה נוספות). קרבה זו נתפסת במחקר ההשוואתי כעדות אפשרית למוטיב פרוטו-הודו-אירופי משותף, אף שכפי שהמאמר מדגיש בפרקים אחרים, יש להיזהר מלהסיק ממנה רציפות היסטורית ודאית.

[6] וולפסטן (Wulfstan of Hedeby) היה סוחר או נוסע אנגלו-סכסי או סקנדינבי בן המאה ה-9, שדיווחו על מסעו נשתמר בתרגום העתיק לאנגלית עתיקה (Old English) של יצירתו ההיסטורית-גאוגרפית של אורוסיוס (Orosius), תרגום המיוחס למלך אלפרד הגדול (Alfred the Great) מוֶסֶקס. וולפסטן תיאר מסע ימי שערך מהֶדֶבִּי (Hedeby) שבדנמרק לטרוּסוֹ (Truso) שבפרוסיה, ובמהלכו תיעד מקרוב את מנהגי הפרוסים הקדומים – ובהם, כפי שצוין במאמר, מנהג מרוצי הסוסים הטקסיים שנערכו כחלק מטקסי ההלוויה, שבסופם הוקרבו סוסי ההובלה. תיאורו נחשב לאחד המקורות הראשוניים והמוקדמים ביותר שנכתבו על ידי עד-ראייה בלתי-מיסיונרי לגבי אורח חייהם ומנהגיהם של שבטי חוף הים הבלטי, ומכאן ערכו הרב למחקר ההיסטורי – אף שגם כאן, כבשאר המקורות החיצוניים הנזכרים במאמר, יש להביא בחשבון שמדובר בפרספקטיבה של זר המתאר תרבות שאינה שלו.

[7] וידונאס (Vydūnas) הוא שם העט של וילהלמס סטורוסטה (Vilhelmas Storosta; 1868-1953), פילוסוף, סופר, מחזאי ומורה ליטאי יליד פרוסיה המזרחית (ליטא הפרוסית), שנחשב לאחת הדמויות הרוחניות והתרבותיות המרכזיות של התעוררות הזהות הלאומית הליטאית בתחילת המאה ה-20. וידונאס שאב השראה ממסורות מזרחיות – ובהן פילוסופיה הודית ובודהיזם – ושילב אותן בהגותו עם עיסוק עמוק בפולקלור ובמורשת הרוחנית הפגאנית של הליטאים הקדומים, מתוך שאיפה לעצב זהות תרבותית-רוחנית ליטאית עצמאית שאינה תלויה בכנסייה הגרמנית או ברוסית. בזכות עבודתו בקידום המודעות למורשת הבלטית הקדם-נוצרית, ובפרט לחגים כמו ראסוס, הוא נחשב, כפי שצוין במאמר, ל”אבי הרוח” של תנועת התחייה הניאו-פגאנית רומובה, אף שהתנועה המאורגנת עצמה קמה רק בשנות ה-60 בהובלת יונאס טרינקונאס, כמעט עשור וחצי לאחר מותו.