גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 01/11/2025
ראו באתר זה: ההומוגניות החברתית ביפן , הבאפו – בני התערובת ביפן
גם, באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ; תכנון טיול ביפן ;
ביפן, ארץ שבה מושגי הטוהר וההרמוניה מושרשים עמוק בתודעה הקולקטיבית, מתקיים נושא רגיש ומושתק: סיפורם של הבורקומין (Burakumin,) היינו “אנשי השכונות”. היו אלו צאצאי קבוצות שנדחו לשולי החברה הפיאודלית בשל עיסוקיהן ה“מטמאים”. למרות שבמראם, בלשונם ובתרבותם הם יפנים לכל דבר, החברה רואה בהם עד היום פליטים של עבר היררכי ובלתי שוויוני.
שורשים היסטוריים של הדרה
ביפן הפיאודלית התקיימה מערכת מעמדות נוקשה וברורה, אולם היו קבוצות שנותרו מחוץ לה – קבוצות שוליים שנחשבו “זרים” לסדר החברתי. ראשיתם של הבורקומין בקבוצות חברתיות שפעלו בתקופת אדו (Edo, 1603–1868) . הקבוצה העיקרית נקראה "אטה" (Eta), שהוגבלו לעיסוקים שנחשבו “טמאים” (kegare): קצבים, מעבדי עורות, קוברים, תליינים, ונוגעים בכל מה שקשור בדם ובמוות. לפי התפיסה השינטואיסטית־בודהיסטית, כל מגע עם דם או מוות הביא טומאה, שנקראה "קגארה" ” (kegare) והעוסקים בכך נחשבו לבלתי טהורים. מגע במוות מזהם את הנשמה, ועל כן הוקצו אנשי המקצועות הללו למעמדות נחותים
קבוצה נוספת הייתה מעמד ההינין, (Hinin) מילולית: "לא-אנשים". בני קבוצה זו חיו בשולי החברה היפנית בתקופת אדו. הם חיו בשוליים הפיזיים והחברתיים של החברה בשל כך סבלו ההינין מסטיגמה עמוקה: נאסר עליהם להינשא לבני מעמדות אחרים, לעיתים גם להיכנס למקדשים או לבתי ספר, והם הופרדו פיזית מהקהילה הכללית. ההינין כללו לרוב אנשים שירדו מנכסיהם, קבצנים, זמרים ונגנים נודדים, שחקנים, עונשים לשעבר ואף יתומים וחסרי בית. בניגוד לבני ה"אֵטָה", שהיו מזוהים עם עיסוקים הקשורים במוות ובדם, כגון עיבוד עורות או הוצאה להורג, ההינין נתפסו כמי שסטו מנורמות ההתנהגות המקובלות – פושעים, נוודים ואנשים . שתי הקבוצות " נכללו במה שכונה לימים "בורקומין" , כלומר, “אנשי הכפרים”, מונח שנעשה לשם כולל לאוכלוסיות מודרות. “מלוכלכים” מבחינה מוסרית וחברתית.
הם חיו לרוב בשולי הערים הגדולות, באזורים שהוקצו להם במיוחד, והרשויות השגיחו עליהם מקרוב. תפקידיהם כללו לעיתים משימות שהחברה הרגילה נמנעה מהן – ניקוי רחובות, פינוי פסולת, טיפול במתים או שמירה על אסירים – תפקידים שנחשבו נחוצים אך מבזים. בכפרים נפרדים שכונו "אטמורה (Etamura) " והיו נתונים לאיסורים חברתיים, כלכליים אנדוגמיים [1].
ב־1871, עם רפורמות תקופת מייג’י (Meiji Restoration), ביטלה הממשלה את הקסטות בצו “השחרור” (Kaihōrei), שהעניק כביכול שוויון זכויות לכל. אך הדעות הקדומות נותרו בעינן, והחברה – שלא השתנתה באותה מהירות – המשיכה לראות בצאצאי המנודים “בלתי טהורים”. ההדרה הפכה מתופעה חוקית לתופעה חברתית סמויה.
ראו באתר זה: יפן בתקופת הרסטורציה של מייג'י
בורקומין בחברה המודרנית
הבורקומין אינם ניתנים לזיהוי חיצוני, אך הכתם ההיסטורי דבק בשמות משפחה ובכתובות מגורים. במשך עשרות שנים נערכו חקירות רקע לפני נישואין כדי לוודא שאין "דם בורקומין" בצד השני. חברות תעסוקה השתמשו ברשימות סודיות של שכונות “חשודות” (buraku lists) כדי למנוע קבלה לעבודה. כך נוצרו אזורי “דואה” (Dōwa), שבהם רוכזו בני הקהילה – לרוב בשולי הערים, בתנאים פיזיים וכלכליים ירודים.
בשנות השישים הכירה ממשלת יפן בצורך בהתערבות מתקנת וחוקקה את “חוק האמצעים המיוחדים לפרויקטי דואה” (1969–2002), שהביא לבניית דיור חדש, בתי ספר ומרכזי תרבות. החוק שיפר את תנאי החיים, אך לא הצליח למחוק את הסטיגמה. האפליה נותרה חבויה, מתבטאת בעיקר בתחום הנישואין ובתעסוקה.
המאבק לשוויון
בשנות השישים נוסדה “ליגת שחרור הבורקומין” (Buraku Liberation League – BLL), ארגון חברתי שפעל לשינוי עמוק בתודעה הציבורית. הליגה נאבקה בהדרה באמצעות חינוך, הפגנות ופעילות משפטית. היא גם הציבה מראה ביקורתית בפני מוסדות הדת והחינוך, ודרשה מהם להכיר בחלקם בשימור האפליה. עם השנים התרחב השיח, אך רבים ביפן עדיין מעדיפים שלא לעסוק בנושא – מחשש לפגיעה בתדמית ההרמונית של החברה היפנית.
דת, מוסר וזהות
אלמנט הדתי בחיי הבורקומין משקף מערכת יחסים מורכבת בין אמונה, הדרה וחיפוש אחר גאולה חברתית ורוחנית. מבחינה היסטורית, הבורקומין פיתחו דת עממית ייחודית שהתמקדה בפולחן אבות ובטקסים הקשורים למעגל החיים. בעוד מרבית היפנים נטו לשלב בין שינטואיזם ובודהיזם במסגרת 'שינבוצו-שוגו' (, Shinbutsu-shūgō [2],
עם זאת, הדת שימשה גם אפיק של התנגדות ושחרור. חלקם הצטרפו לזרמים בודהיסטיים כמו זרם הבודהיזם של ג’ודו שינשו (Jōdo Shinshū) , שייסד הנזיר שינראן במאה ה־13, העניק לקהילות המנודות משמעות חדשה[3]. הזרם הדגיש את החסד האלוהי של בודהה אמידה, שאינו מבחין בין קדוש לחוטא, ובכך סיפק נחמה למעמדות הנמוכים שהורחקו מהחברה. כבר בראשית המאה ה־20 הפך הבודהיזם הזה ליסוד אידאולוגי במאבקם של הבורקומין לשוויון.
במהלך המאה העשרים ניכרה גם אינטראקציה עם הנצרות, בעיקר בתקופה שבה הממשלה היפנית גייסה בורקומין לשמש כמפקחים על קהילות נוצריות בנגסאקי – המרכז המוקדם של הנצרות ביפן. אף שהמרות השלטונית הייתה אנטי־נוצרית, ארגוני השחרור של הבורקומין במאה ה־20 אימצו מאוחר יותר את סמל כתר הקוצים הנוצרי כסמלם, כייצוג לסבל, גאולה ותקווה
הדת, אם כן, שימשה לבורקומין לא רק מרחב רוחני אלא גם כלי להעצמה חברתית ולזהות קולקטיבית. דרך פולחניהם ופרשנותם לאמונות שינטואיסטיות ובודהיסטיות, ביקשו לבטל את מושג ה"טומאה" (kegare) שהודבק להם ולהשיב לעצמם את צלם האנוש שנשלל מהם לאורך מאות שנים. כיום, רובם דוגלים בשילוב של שינטואיזם ובודהיזם, אך הזיכרון הדתי של הדרתם – ושל אמונתם בצדק אלוהי שוויוני – מוסיף להדהד כתשתית מוסרית ותרבותית במאבקם המתמשך לשוויון ולכבוד.
מאנקיצ’י סאיקו (Mankichi Saiko) היה כומר בודהיסטי מהזרם ג’ודו שינשו ואחד ממייסדי האיגוד לשוויון לאומי' ((Zenkoku Suiheisha), שהוקם בקיוטו בשנת 1922. דמותו נחרתה בזיכרון הקולקטיבי של תנועת הבורקומין כמי שקרא לשחרור חברתי המבוסס על חמלה, כבוד עצמי ואנושיות – ולא על נקמה או שנאה. – תפיסה ששילבה אמונה דתית עם תודעה חברתית.
בכינוס היסוד של האיגוד נשא סאיקו נאום שהפך לציון דרך בתולדות התודעה החברתית של יפן המודרנית. הוא אמר: “אל נשפיל את אבותינו ואל נפגע באנושיות שבנו במילים קשות ובמעשים נוראים. אנו, היודעים עד כמה קר העולם האנושי, יכולים דווקא לשמוח מעומק ליבנו באורם ובחומם של חיי האדם.”
דבריו ביטאו את רוח הבודהיזם של ג’ודו שינשו, המדגיש את החסד האלוהי ואת השוויון המוחלט בין בני אדם, והם הפכו לביטוי מוסרי של המאבק לשוויון של בני הבורקומין – לא רק כתביעה פוליטית, אלא כקריאה רוחנית לחמלה ופיוס.
דמותו נחרתה בזיכרון הקולקטיבי של תנועת הבורקומין כמי שקרא לשחרור חברתי המבוסס על חמלה, כבוד עצמי ואנושיות – ולא על נקמה או שנאה.
דבריו ביטאו את רוח הבודהיזם של ג’ודו שינשו, המדגיש את החסד האלוהי ואת השוויון המוחלט בין בני אדם, והם הפכו לביטוי מוסרי של המאבק לשוויון של בני הבורקומין – לא רק כתביעה פוליטית, אלא כקריאה רוחנית לחמלה ופיוס.
יחד עם זאת, מוסדות דתיים מרכזיים אחרים ביפן התקשו להודות באחריותם לאפליה. רק בשנות השבעים החלו כנסים דתיים לדון בגלוי באפליה כלפי בורקומין. תהליך זה שיקף שינוי מוסרי עמוק בחברה היפנית, הנעה לאיטה לעבר הכלה אמיתית.
הצללים של השילוב: הבורקומין בעולם היאקוזה
אחד ההיבטים השנויים במחלוקת של סיפור הבורקומין הוא שיעורם הגבוה בקרב ארגוני הפשע היפניים – היאקוזה (Yakuza). חוקרים כמו דייוויד קפלן ואלק דוברו בספרם 'יאקוזה: החשבון המפוצץ של העולם התחתון הפלילי של יפן' (1986), העריכו בשנות השמונים כי כ־70% מחברי יאמאגוצ’י-גומי, הארגון הגדול ביותר, הם ממוצא בורקומין[4]. גם דיווחים של סוכנויות ביטחון יפניות תמכו בנתון זה, והצביעו על קשר בין הדרה חברתית להזדמנויות כלכליות בשולי החוק.
בעולם שדחה אותם, מצאו חלק מהבורקומין תחושת שייכות דווקא בתוך מערכות היררכיות אחרות – ארגוני היאקוזה, שבהם עבר, מוצא או שושלת פחות קובעים ממסירות ונאמנות. בעיני אחדים, זו הייתה דרכם של המודרים לתבוע כוח וזהות מחודשת; בעיני אחרים – עדות טראגית לכך שהחברה לא סיפקה להם ערוץ אחר למוביליות.
ראו באתר זה: יאקוזה
השתיקה והאתגר התרבותי
ביפן, נושא הבורקומין נותר טאבו. הוא כמעט ואינו נלמד בבתי־הספר, ורבים מעדיפים להתעלם ממנו. אפילו כיום, אתרי אינטרנט מפרסמים לעיתים “מפות דואה” המציינות שכונות בורקומין לשעבר, כאילו כדי לחדש את הסטיגמה באמצעים דיגיטליים. כך נשמרת תחושת הפחד והבושה גם בעידן המידע.
עם זאת, בדור הצעיר ניכרת מגמת פתיחות. מערכת החינוך מדגישה “תרבות של זכויות אדם” (human rights culture), ו וקהילות מקומיות רבות מקיימות ימי זיכרון ודיונים פומביים על העבר. בערים הגדולות, ההבחנות החברתיות מיטשטשות, אך באזורים הכפריים נותרו דפוסים ישנים של חשדנות וזהירות.
בין עבר לעתיד
הבורקומין הם תזכורת לכך שהמודרניות אינה מבטלת היררכיות ישנות, אלא לעיתים רק מעבירה אותן למרחב אחר – רגשי, חברתי, סימבולי. סיפורה של הקהילה חושף את המתח בין הרצון לשכוח ולשוב להיות “יפני רגיל”, לבין הצורך להכיר בעבר ולבקש תיקון.
כיום, רבים מבני הבורקומין משולבים באקדמיה, בעסקים ובפוליטיקה, ומנסים לנסח זהות חדשה – יפנית אך מודעת לשורשיה. אחרים רואים בכך לא רק מאבק למען צדק חברתי, אלא גם ניסיון לשחרר את יפן מן הצללים של ההיסטוריה שלה.
לקח אנושי אוניברסלי
סיפור הבורקומין מלמד עד כמה עמידים מושגים כמו “טוהר”, “בושה” ו“שושלת” בתרבות יפן, ועד כמה קשה לעקור תפיסות חברתיות מושרשות. אך הוא גם עדות לכוחו של שינוי תרבותי: לנכונות להודות בעבר, לשוב אליו לא ממקום של אשמה אלא של תיקון.
במובן זה, הבורקומין אינם רק פרק בהיסטוריה של יפן, אלא מראה אנושית רחבה – סיפור על הדרה, זהות, חוסן וחיפוש מתמשך אחר שוויון אמיתי בתוך חברה הרואה עצמה הרמונית.
הערות
[1] המונח אטאמורה Etamura ).זהו צירוף של שתי מילים יפניות: Eta – שפירושו "מזוהמים מאוד" או "נושאי טומאה" (כינוי לבני המעמד הנמוך שעסקו בעבודות הקשורות במוות ובדם), Mura – שפירושה "כפר".
לכן Etamura פירושו “כפר האֵטָה” – כלומר, יישוב שבו רוכזו בני המעמד המנודה בתקופה הפיאודלית של יפן.
[2] שִׁינְבוּצוּ־שׁוּגוֹ (神仏習合, Shinbutsu-shūgō) פירושו “היתוך האלים והבודהות” – מונח המתאר את הסינקרטיזם הדתי (המיזוג) בין שינטו – הדת הילידית של יפן – לבין בודהיזם, שהובא מסין ומקוריאה במאה ה־6 לספירה. במשך יותר מאלף שנה התקיימו שתי המסורות בהרמוניה, זו לצד זו ואף זו בתוך זו. אלי השינטו (קאמי, kami) נחשבו לגלגולים מקומיים של בודהות ובודהיסאטוות, והוקמו מקדשים משולבים שבהם עמדו זה לצד זה מזבחות לשינטו ופסלי בודהה. תפיסה זו ביטאה את הרעיון שהבודהיזם הוא ביטוי אוניברסלי של אמת עליונה, ואילו השינטו הוא ביטוי מקומי שלה ביפן.
רק במאה ה־19, בתקופת הרסטורציה של מייג’י (Meiji Restoration, 1868), נקט השלטון במדיניות רשמית של הפרדת דתות (Shinbutsu bunri) – כחלק ממאמץ להגדיר את השינטו כדת הלאומית של המדינה. כתוצאה מכך נהרסו מקדשים רבים ששילבו בין שתי המסורות.
עם זאת, ההפרדה המלאכותית מעולם לא מחקה את האופי המשולב של הדת היפנית: גם כיום מרבית היפנים נוהגים לקיים טקסי לידה ונישואין לפי השינטו, אך להיקבר לפי מנהגי הבודהיזם – ביטוי חי לאותו עיקרון עתיק של שינבוצו־שוגו, שבו הרוח היפנית מוצאת איזון בין אמונות שונות מבלי לראות בכך סתיר
[3] זרם ג’וֹדוֹ שִׁינְשוּ (浄土真宗, Jōdo Shinshū – "הכת האמיתית של ארץ הטוהר") הוא אחד הזרמים המרכזיים והמשפיעים ביותר בבודהיזם היפני, שנוסד במאה ה־13 על־ידי הנזיר שִׁינְרָאן (Shinran, 1173–1263), תלמידו של הוגה הדעות הוֹנֶן (Hōnen), מייסד כת ג’ודו (Jōdo-shū).
הזרם מבוסס על האמונה בבודהה אַמִידַה (Amitābha Buddha) ובנדרו להציל כל יצור חי באמצעות חסדו הבלתי־מותנה. לפי גישת ג’ודו שינשו, האדם איננו יכול להגיע לגאולה בכוח מאמציו, מדיטציה או טקסים דתיים, אלא רק באמצעות אמונה כנה וחסד אלוהי – כלומר, ההסתמכות המוחלטת על חמלתו של אמידה. ביטוי האמונה מתממש באמירת שמו: נָאמוּ אַמִידָה בּוּצוּ (南無阿弥陀仏), תפילה קצרה ופשוטה המגלמת את ההכנעה בפני החמלה האלוהית.
ייחודו של הזרם טמון בכך שהוא פתח את שערי הגאולה בפני כלל האנשים, ולא רק בפני נזירים או משכילים דתיים. הוא קרא לשוויון רוחני מלא בין נשים לגברים, בין עשירים לעניים, ואף בין "חוטאים" ל"חסידים". גישה שוויונית זו העניקה נחמה ותקווה לשכבות הנמוכות של החברה היפנית, ובהן גם לבני הבורקומין, אשר מצאו בזרם זה דוקטרינה מוסרית המערערת על ההיררכיה החברתית המסורתית.
במהלך הדורות נעשה ג’ודו שינשו לזרם בודהיסטי עממי בעל בסיס רחב, והוא נותר עד ימינו אחד הזרמים הגדולים ביפן, עם מאות מקדשים, כנסיות (honganji), וקהילות פעילות גם בקרב מהגרים יפנים מחוץ ליפן.
[4] Kaplan, David E., and Alec Dubro. Yakuza: Japan’s Criminal Underworld. Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 2003.