טיול לסוריה

האופציה הסורית

כתב: גילי חסקין; 1993; עריכה: ‏17/05/2025

ראה גם כתבה במגזין הווירטואלי של YNET :חזון אחרית הימים

"אני רואה הרבה מעבר לגבעה", אמר שמעון פרס עם שובו ממסעו בארה"ב, בימים האופטימיים ההם של ראשית 1995.  הוא היה בטוח כי עד שנת 2,000 יהיה כאן שלום כולל, ורדיו סוריה ועיתוניה לא נשארו אדישים. "נולדה תקווה חדשה לתנופת השלום במזרח התיכון", הצהירו בדמשק.

גורמי תיירות נכנסו מהר לפעולה.  בימים ההם, כשהייתי רכז ההדרכה ב'החברה הגיאוגרפית', דיברתי על אתרים בסוריה, על בתי-מלון ועל מסעדות, כאילו שנים נסעתי על קו דמשק-ת"א.  מאז התחילו לדבר על מגעים עם הסורים, קראתי אינסוף מדריכים, דיברתי עם אנשים שטיילו שם. כמעט שלפתי את התוכניות. עד שהמציאות טפחנה על פני. ובכול זאת, התקווה עדיין מקננת.

אין לי ספק כי טיול בסוריה ינפץ מערכת שלמה של דעות קדומות, שיש לנו הישראלים על הסורים. מלבד האתרים המפורסמים, סביר להניח אני בטוח שכל אחד מאיתנו יסתקרן לראות את ישראל מהצד הסורי.

משך הטיול

להקדיש כשבועיים לטיול מקיף, ארבעה ימים, אם רוצים להתמקד רק בדמשק ובסביבתה.

עונה מומלצת

העונה האידאלית מבחינת מזג-האוויר היא הסתיו או האביב.

להלן והרי כמה אתרים, שבגללם שווה לעלות על אוטובוס-תיירים בעין-גב או באל-חמה ולהיכנס לסוריה.

דמשק

ש אומרים שדמשק, בזכות מימיה הרבים והירוק העוטף אותה, היא גן-העדן, שאותו מתאר התנ"ך.  האגדה המוסלמית מספרת שמוחמד השקיף על דמשק מאחד ההרים שסביבה והכריז שכף רגלו לא תדרוך בעיר, כיוון שרק פעם אחת יכול אדם להיכנס לגן-עדן והוא מעדיף את גן-עדן שבשמיים, הסביר הנביא למאמיניו.

דמשק היא עיר גדולה ומכניסת אורחים.  הדימוי של עיר מלוכלכת ומפגרת אינו נכון.  יש בה תשתית מודרנית יחסית של כבישים ותחבורה ציבורית, מלונות מפוארים ומסעדות טובות. שכונות-מגורים יוקרתיות, שבהן בניינים רבי-קומות לצד שכונות עוני.  הנוף מרהיב, אווירה צונן בקיץ, ובחורף היא מושלגת.  אדמתה פורייה, ויש בה כרמים ופרדסים.  היא עשירה במפלי מים ובמעיינות מים זכים.  דמשק יושבת על אחת ההסתעפויות של נהר האָמָנָה כשמו התנ"כי, או נהר הברדא בשמו הערבי.  היא מוקפת חומה, ויש בה מספר שערים, שנבנו על-ידי הרומים, אלו נהרסו ונבנו מספר פעמים במהלך ההיסטוריה.  החומה הניצבת היום נבנתה במאה ה- 13, ורק שער אחד, השער המזרחי, נותר מהתקופה הרומית.

דמשק היא אחת הערים העתיקות בהיסטוריה של המזרח התיכון. השם 'דמשק' הופיע בראשונה במאה ה-15 לפני הספירה.  בשנים 745-656 לספירה הייתה דמשק מרכז האימפריה האומיית.  ב-1516 נפלה העיר לידי העות'מנים, והפכה לבירת פרובינציה.  במאה ה- 19 חזרה להיות עיר בעלת מעמד, לאחר שנכבשה בידי איברהים פאשה, בנו של מוחמד עלי שליט מצרים.  לאחר מספר שנים פינו אותה המצרים, ובמאה ה- 20 הפכה מרכז לראשי התנועה הערבית הלאומית.  ב- 1920 נכנסו הצרפתים לדמשק וב- 1925 הוכרזה דמשק כבירת סוריה.  במזרח העתיק היא שימשה צומת דרכים בין ארם-נהריים למצרים, ובה נפגשו דרך הים מארץ-ישראל ודרך המלך.

בעיר העתיקה מרוכזים אתרי התיירות העיקריים:

סיטדל (citadel):  מצודה הניצבת מעל העיר. בעבר הייתה מקום מושבו של המשמר הלאומי; היום ניתן לצפות ממנה תצפית יפה על דמשק.

שוק אל-חאמידייה:

שוק מקורה, המזכיר את ירושלים העתיקה, ובו מוכרים פירות מבוסתני דמשק, פירות יבשים, עבודות-יד מזכוכית, שטיחים, בדי משי, תכשיטים, מוצרי נחושת ואינסוף נרגילות. הטקסטיל הוא התעשייה המובילה בסוריה.  ה'דמשקו' המפורסם ביותר הוא המשי השזור בחוטי זהב.

המונח "עבודת תשבץ דמשקאית" מתאר סגנון עתיק וייחודי של אומנות עיטור בעץ שהתפתח בעיר דמשק, בירת סוריה. זוהי מלאכת יד מסורתית, שמקורה מאות שנים אחורה, ונחשבת לפאר היצירה המזרחית בתחום עבודות העץ והרהיטים.

שמה בערבית: "ערבסקת דמשק" או "מַרוּקַּם" (مَرُكَّم), ולעיתים נקראת פשוט "מושאבּק" (مشبّك) – מלשון שיבוץ. העיטור נעשה בטכניקה של שיבוץ גיאומטרי מורכב בעץ לימון או דובדבן, המזכיר תשבץ – מכאן שמו העברי. שיבוץ בקליפת אם הפנינה, שנהב (בעבר), עצם, צדפים, ולעיתים גם מתכות כמו נחושת או כסף.

בקצה השוק ניצבים שני עמודים מעוצבים ומקושטים, שהם שרידי השער המערבי של מקדש יופיטר, שהוקם כאן במאה ה- 3 לספירה.

מסגר אל-אומאיין (בני אומיה):

נמצא מול השוק ונחשב לאחד המסגדים הגדולים בעולם.  זהו האתר המרשים ביותר בדמשק.  הוא נבנה בידי הרומים כמקדש, עם עליית הנצרות במאה הרביעית לספירה, הפך לכנסייה שהוקדשה ליוחנן המטביל שנקבר במקום זה (ראשו נקבר בכנסייה יוונית אורתודוכסית בירושלים) , וכשנכנסו המוסלמים לדמשק ב- 636, הפכו את חלקה המזרחי של הכנסייה למסגד.  כמה שנים לאחר מכן נבנה על כל השטח המסגד הגדול. . המנהג להקים מסגד על כנסייה היה שכיח במחוזותינו.

בדרך לדמשק הייתה לפאולוס, התגלות והוא הפך מיריב לנצרות למטיפה הגדול.

ארמון עזאם:

מדרום למסגד נמצא הארמון, שנבנה ב- 1749 , מאבני בזלת שחורה ומאבן גיר לבנה (אָבֶּלק).  שילוב הצבעים עושה את המקום למדהים ביופיו.  בין כתליו נמצא המוזאון לאמנויות יפות.

בעיר העתיקה של דמשק מצויות מספר כנסיות, רובן מרוכזות ברובע הנוצרי של העיר, ב'רחוב הנקרא ישר'.  זהו שם הרחוב, שבו נמצאת כנסיית סנט–פול, במקום שבו, לפי המסורת הנוצרית, הורידו את פאולוס ואת תלמידיו מעבר לחומה, כדי שיברחו מהיהודים.

מעבר לחומות העיר העתיקה מצויה דמשק החדשה, המודרנית. שם האוניברסיטאות, בנייני הממשל, רובעי המגורים, התאטרון וכו'.  על גבול שכונת אלמוהאג'ירין נמצא הארמון הנשיאותי, שממוקם הרחק ממרכז העיר, על גבעה, שממנה ניתן לצפות תצפית יפה על דמשק כולה.  אגב, ארמונות נשיאותיים נוספים פזורים ברחבי העיר.

דמשק בנויה מכמה שדרות רחבות, היוצאות מכיכרות גדולות. מרכז העיר נמצא סביב תחנת-הרכבת הגדולה, שם מרוכזים בתי-המלון והמסעדות.

המוזיאון הלאומי:

נמצא על-יד תחנת-רכבת, ובו מצויים ממצאים ארכאולוגיים מכל רחבי סוריה, כולל עמודים, שהובאו מאוגרית, ועליהם כתובות בכתב אלפביתי הראשון שמקורו שם.  גם שרידים של בית-כנסת שהובאו מדורה-אירופוס (Dora Orupus), אתר ארכאולוגי במזרח סוריה, מוצגים במוזאון הזה.

המוזאון הצבאי:

ממוקם במבנה עתיק שהיה מנזר, ואחר-כך בית-ספר מתקופת השלטון העות'מני. בשלושה אולמות מצוי אוסף של כלי-נשק ותחמושת עד הכיבוש הצרפתי, ואולם אחד מוקדש למלחמות נגד ישראל.   לפני שנכנסים אליו, צריך לנשום עמוק, כי התמונות והמראות קשים.   מוצגים שם תצלומים של שבויים ממלחמת יום-הכיפורים, כנף של מטוס קרב, ועליה מוטבע סמל חיל-האוויר הישראלי, תצלום מוגדל של טייס ישראלי, תת-מקלע עוזי, מרגמות ופגזים, ואפילו תמונה של משה דיין.

לצד אלו ישנם מוזאונים קטנים נוספים, כמוזיאון המדע והרפואה ומוזיאון הכתב הערבי. התיאטרון הלאומי: בו נערך בחודש נובמבר פסטיבל תיאטרון וקולנוע.

אוניברסיטת דמשק: נבנתה בידי הצרפתים בשנות ה- 20. בעבר נחשבה לטובה באוניברסיטאות העולם הערבי. ניתן ללמוד בה קורסים בערבית, למעוניינים.

המלונות המפוארים, כמו מלון שרתון ואחרים, נמצאים ליד כיכר אל-ומאיין, שהיא הגדולה בכיכרות דמשק, שם נמצאים גם בניני הרדיו והטלוויזיה, הספרייה הלאומית ובתי-החולים של העיר.

למרות הדימוי של הסורים כאוכלי-נחשים, הרי שהאוכל הדמשקאי הוא מזרחי פשוט, וכולל קבב, שווארמה, עוף בגריל, חומוס ופלאפל, שאותם ניתן למצוא באינספור המסעדות העממיות הפזורות ברחבי דמשק.  המסעדה המומלצת היא 'אל ערבי' במרכז העיר, שמציעה סוגים שונים של בשר, עוף וירקות ממולאים. יש שם תפריט באנגלית ואפילו טייק-אוויי, דוכנים לממכר מיץ טבעי פזורים בכל פינה בעיר.  באזור תחנת-הרכבת מצויים דוכני קפה, תה ונרגילות.

לא הרחק מדמשק, נמצאים מעיינות אפַּמֵאָה (עין אל-פיג'ה). זהו  מעיין קרסטי עוצמתי המזרים מים צלולים לנהר ברדה, מקור מים היסטורי לדמשק. המקום נחשב לנקודת טבע ונופש מקומית, עם מסעדות ובתי קפה לחוף המים.

זאבאדיני:

אתר-קיט ונופש כ- 45 ק"מ מצפון לדמשק, בגובה 1,175 מ' מעל פני הים.  משקיף על עמק דשן עם מטעי תפוחים, דובדבנים, שזיפים, אפרסקים ואגסים.  כאן מקורו של נהר ברדא, שמשקה את דמשק, ועל שתי גדותיו ממוקמים הרבה בתי-קפה ומסעדות טובות. בשל האוויר הצח והנוף היפה, הדמשקאים אוהבים להגיע לכאן לנפוש בחודשי הקיץ.  במרחק קטן נמצא הכפר בוקאן, שידוע במעיינות שלו. תיירים נוהגים לעצור שם ולשתות מהמים שנמכרים בכל רחבי המזרח התיכון.  באזור הזה מצויים אף מעיינות גופרית, שרבים מגיעים אליהם כדי לטבול במימיהם.

מעלולא:

במרחק שעה נסיעה מדמשק, 60 ק"מ צפונית-מזרחית לבירה, מגיעים לכפר הררי קטן הקיים כ- 3,000 שנים, וידוע מהמקורות כבר מהמאה העשירית לפנה"ס.  שם אפשר לשמוע אנשים מדברים ארמית בניב, שבו נכתבו ספר דניאל שבתנ"ך והבשורה על-פי מתי שבברית החדשה.

מעלולא, שוכנת בפתחו של עמק צר, בין קירות סלע תלולים, שהגנו עליה מהשתלטות הכובשים הזרים במהלך השנים.  לפיכך שמרה על ייחודה.  הערבית היא אמנם השפה הרשמית בכפר, כמו בכל רחבי סוריה, אבל רוב התושבים מדברים בינם לבין עצמם אך ורק ארמית.  שלושה רבעים מתושבי מעלולא הם יוונים-קתולים, ואת תפילותיהם הם עורכים בערבית.

בכפר מצויות כעשרים כנסיות, שני מנזרים ומסגד אחד (כ- 14 אחוזים מתושבי סוריה הם נוצרים). לכפר מיוחסת אגדה, שהסורים אוהבים לספר:  טקלה, אחת מתלמידותיו של השליח פאולוס, נאלצה להימלט מזעם אביה, שכעס עליה על שהמירה את דתה לנצרות.  כשהגיעה במהלך בריחתה למעלולא, נחסמה דרכה בסלע ענק.  טקלה כרעה על ברכיה בתפילה נואשת. וההר נבקע והפך למה שנקרא היום 'עמק מעלולא'.  טקלה ניצלה מיד קרוביה הנקמניים והפכה לפטרונית הקדושה של הנוצרים הקדומים תושבי המקום.  הכנסייה שהוקמה לזכרה היא אתר-עלייה לרגל של המבקרים בכפר.

בוסרה:

בּוֹסְרָה (בערבית: בוצרא א-שאם, בכתבי חז"ל: בוצרה) היא עיר עתיקה בדרום סוריה, השוכנת בחבל החורן, כ-35 ק"מ דרומית-מזרחית לעיר דרעא,  145 ק"מ מדרום לדמשק, כ-15 ק"מ צפונית לגבול עם ירדן ובסמוך למקורות נהר הירמוך. עיר עתיקה הנזכרת בימי אח'נאתון, המלך המצרי מחולל המהפכה הדתית המונותיאיסטית של המאה ה-15 לפנה"ס.

במהלך התקופה הרומית העיר שימשה כבירתה של הפרובינקיה הרומית ערביה, והתגוררה בה אוכלוסייה מעורבת של יוונים ויהודים. במהלך תקופת התלמוד התקיימה בעיר קהילה יהודית גדולה, שחכמיה נזכרים רבות בכתבי חז"ל, כחלק מאמוראי ארץ ישראל.

בתקופה המוסלמית היוותה העיר מרכז דתי חשוב ותחנה בדרכם של עולי הרגל למכה. שרידי העיר העתיקה של בוסרה, שסביבה הוקמה בוסרה המודרנית, הוכרזו בשנת 1980 כאתר מורשת עולמית, בעיקר בשל התיאטרון הרומי של העיר, מראשית המאה ה-2 לספירה, שהוקף במצודה ערבית. עוד השתמרו בעיר שרידיהם של מבנים מהתקופה הביזנטית ומספר מסגדים.

בשנת 2013 הכריז ארגון אונסק"ו על בוסרה ועל כל אתרי המורשת העולמית בסוריה כאתרים הנתונים בסיכון.

האתר המעניין בעיר הוא התיאטרון הרומי מהמאה השנייה לספירה, שמכיל 15 אלף צופים ונחשב לאחד השמורים בעולם.  מדי קיץ נערכים במקום פסטיבלים בינלאומיים ומקומיים.

בשנת 2013 הכריז ארגון אונסק"ו על בוסרה ועל כל אתרי המורשת העולמית בסוריה כאתרים הנתונים בסיכון.

חומס

העיר השלישית בגודלה בסוריה, נמצאת 160 ק"מ מצפון לדמשק.  רוב המבנים והמצודות העתיקות בחומס נהרסו ברעידות-אדמה.  היום היא בעיקר עיר תעשייה.

חאמה

200 ק"מ צפונית לדמשק.  עיר עתיקה שפרחה ברציפות מהתקופה העתיקה, ונחשבת לאחת הערים היפות בסוריה. יושבת על גדות נהר האורונטס  (Orontes) וידועה בזכות 30 גלגלי-המים הענקיים, שנבנו לפני מאות שנים ומעלים את מי הנהר אל אמות-המים, המשקות את אדמת העיר עד היום.  העיר ידועה בתעשיות הטקסטיל המסורתיות שלה.  חאמה נחשבת למעוז מוסלמי אופוזיציוני לנשיא אסד.  בשנת 1982, בטבח גדול, נרצחו בעיר אלפי מתנגדי המשטר.

לאטקיה:

עיר-הנמל הראשית של סוריה, נמצאת על חוף הים התיכון.  ידועה גם בממצאיה הארכיאולוגיים.  כאן מחוז הולדתם של נשיאי סוריה, חאפז אסד המנוח ובנו באשיר אסד שברח מסוריה בהפיכה של שנת 2025, ובו יושבים עד היום רוב בני המיעוט העלאווי, שאסד השתייך אליהם.  לאטקיה היא עיר בעלת צביון אירופאי, הבא ידי ביטוי בלבוש המערבי של תושביה ובצביון של בתי-הקפה שבעיר. דרומית ללטקיה נמצאת רצועת חוף הנקראת חוף אל-כַּרַדָה עם מצוקים נמוכים, חופי חול לבנים וחורשות טבע.

כדאי לבקר במוזיאון הארכיאולוגי ובו ממצאים רבים שנחשפו באוגרית.

ראס-שמרה

16 ק"מ צפונית מלאטקיה, לחוף הים התיכון,נמצאת ראס-שמרה, שהיא העיר העתיקה אוגָרית, הממלכה שהביאה לעולם את האלף-בית, הכתב הראשון בעולם.  אוגרית הייתה עיר-נמל פורחת בתקופת הברונזה המאוחרת (1600–1200 לפנה"ס), ונחרבה סביב 1190 לפנה"ס. אפשר להתרשם מהתכנון העירוני שלה: רחובות, חומות, שערים, תעלות ניקוז ובתים פרטיים. ארמון המלך: מבנה מרשים ששטחו כ־90 דונם, ובו חצרות, חדרי קבלה, מחסנים וחדרי פולחן .

נמצא באתר ארכיון לוחות ובו כתבי יתדות רבים בשפות שונות – כולל הכתבים הראשונים של האלפבית הכנעני! שני מקדשים עיקריים התגלו באתר: האחד לאל בעל, והשני לאל דגון. אפשר לזהות את קירותיהם, מזבחות ואגני טהרה. באתר נמצאו גם פסלים וצלמיות של אלים כנעניים.

כמו כן, נחשפו בתי אצולה ובתי סופרים – לוחות חרס רבים התגלו בבתים פרטיים – עדות לכך שרבים מאזרחי אוגרית היו יודעי קרוא וכתוב.

ממצאים ייחודיים שהתגלו באוגרית

• האלפבית האוגריתי – האלפבית השמי הקדום ביותר שנמצא (שונה מהכתב הפיניקי).

לוחות מיתולוגיה כנענית – סיפורים על האלים בעל, ענת, ים, מות ועוד. טקסטים אלה מהווים בסיס להבנת הדתות השמיות.

• חוזים דיפלומטיים – קשרים עם מצרים, חתים, קפריסין ועוד.
• כלים, חותמות ותכשיטים – עדות לתרבות חומרית מפותחת.
• הארכיונים של אוגרית שופכים אור על המיתוס הכנעני ומבהירים קטעים מקראיים שקודם לכן היו בלתי מובנים.

אידיאלי לשלב עם טיול טבע באזור: יער פריקיה, חוף אפרודיטה הסמוך, או רכס הרי העלווים.

לאורך החוף של סוריה נמצאות מספר ערי חוף כמו טרטוס ובניאס, שהן חופי רחצה נאים, וכן ארואד שהוא אי קטן יחידי בסוריה, אליו אפשר להגיע בספינת-דייגים מטרטוס. יש בו שפע של מסעדות, בתי-קפה, מצודות ומבצרים עתיקים.  תנועת המכוניות אסורה בו וניתן ללכת בו רק ברגל.  בעבר הרחוק היה האי במעמד של מדינה עצמאית.

האי ארואד: אי קטן עם היסטוריה גדולה

כשלושה קילומטרים מול חופי טרטוס, בים התיכון הסורי, שוכן האי ארואד – המקום היחיד בסוריה שנמצא כולו על אי מיושב. למרות גודלו הזעיר, פחות מ-15 דונם, ההיסטוריה של ארואד עשירה בהרבה מגודלו. זהו אתר שבו שכבות הזמן מצטברות על פני הסלע, מהפניקים ועד העות’מאנים.

ארואד, או בשמה הקדום היווני־לטיני Arados, הייתה עיר-מדינה פניקית שהוקמה באלף השני לפנה"ס. שלא כמו רוב ערי הפניקים שנבנו על חוף היבשה, ארואד נבנתה כולה על אי סלעי. היא נחשבה לאחת הערים המבוצרות והעצמאיות ביותר בלבנט. כך גם צור !!

תושבי ארואד פיתחו צי מסחרי ולוחם, קשרים עם ערים בקפריסין ובקיליקיה, והטביעו מטבעות משלהם. ממלכתם הקטנה הייתה עצמאית אך ידעה גם להשתלב במערכות הכוח הגדולות – תחילה תחת האימפריה האשורית, לאחר מכן תחת הסלווקים, ובהמשך תחת רומא.

הביקור בארואד הוא מסע מרוכז בזמן. החומה שמקיפה את האי בנויה מבלוקים גדולים של אבן, בסגנון המזכיר את ערי הפניקים ואת הבנייה הקיקלופית של יוון. במרכז האי מתנשא מבצר שנבנה בידי הצלבנים במאה ה־12, שוחזר בידי הממלוכים, וחודש שוב בתקופה העות'מאנית. מהחומות יש תצפית רחבה לעבר היבשה, אל העיר טרטוס והרי החוף הסורי.

הסמטאות הצרות של הכפר בנוי־האבן, עם בתים דו־קומתיים, מספרות סיפור אחר – של קהילה ימית מקומית שחיה במקום מאות שנים. דייגים, בוני סירות ובעלי מלאכה חיים על האי בדוחק, בשלווה יומיומית שמחברת בין העבר לים של ימינו.

אחד הדברים המיוחדים בארואד הוא שימור מלאכות עתיקות. סדנאות בניית סירות עץ עדיין פועלות כאן, בשיטות שהועברו מדור לדור. הדייגים של ארואד יוצאים מדי בוקר אל הים, וחוזרים עם שלל שמוצא את דרכו למסעדות המקומיות – לא גדולות, לא מפוארות, אבל עם נוף נדיר וטעמים אותנטיים.

לא לפספס: סיור במבצר, תצפית מהחומות, ביקור בסדנת סירות עץ, וארוחת דגים מול הים.

איך מגיעים: הפלגה קצרה (15–20 דקות) יוצאת תדיר מנמל טרטוס.

: 2–4 שעות מספיקות כדי לטייל, לאכול ולספוג את האווירה.

לסיכום

ארואד הוא לא עוד אי בים התיכון – זהו מקום שבו ההיסטוריה נמצאת בכל פינה. אי קטן בגודלו, אך ענק במשמעותו: תחנת עצירה חובה למטיילים שאוהבים היסטוריה, ים, ואותנטיות.

חאלב

חאלב הנקראת בכל הספרים והמפות 'אלפו' (Alepo) ובפי המקומיים חאלב. בכתבים היהודיים – ארם צובא !!   נמצאת 350 ק"מ צפונה לדמשק. זו העיר השנייה בגודלה בסוריה ומתחרה בדמשק על הבכורה.  המסורת מייחסת לאברהם אבינו חנייה בחאלב במהלך מסעותיו.   יש בה אוכלוסייה נוצרית גדולה, המורכבת בעיקרה מפליטים ארמניים, שברחו מטורקיה הסמוכה.  בפאתי העיר מצויה מצודה עתיקה, שממנה ניתן להשקיף על חלב ועל הנוף שסביבה.

אתר-התיירות פופולארי הוא שוק אל-מדינה (Al-Madina Souq). השוק המקורה הגדול בעולם, המשתרע על פני כ-13 קילומטרים. מעין לבירינט המכיל מספר שווקים: שוק זהב, שוק נחושת, שוק כותנה ושוק בשר. השוק כולל חאנים, בתי מלאכה וחנויות רבות, ומציע חוויית קנייה אותנטית של תבלינים, בדים, תכשיטים וסבונים.  באוויר נישא ריח חריף של הל ושאר התבלינים הטריים שנמכרים שם. מומלץ להעביר בשוק יום שלם ולהיענות להזמנת הרוכלים לשתות תה בחברתם (השוק סגור ביום שישי).

המסגד הגדול של חאלב (Great Mosque of Aleppo). ידוע גם כמסגד האומיי, נבנה במאה ה-8 ונחשב לאחד המסגדים העתיקים בסוריה. המסגד עבר שיפוצים רבים לאורך השנים, אך ניזוק קשות במהלך המלחמה.

חמאם אל-נהאסין (Hammam al-Nahhasin): חמאם ציבורי מהמאה ה-12, במרכז העיר , ששופץ לאחרונה ונפתח מחדש ב-2022. החמאם מציע חוויה מסורתית של רחצה ומנוחה, ומשקף את התרבות המקומית של חאלב ניתן לעשות מסאז', סאונה, אמבטיות ולשתות תה בלי הגבלה. נשים יכולות להיכנס לחמאם רק בימי חמישי ושבת, בשעות מסוימות בלבד.  הגברים אינם מוגבלים בימים, חוץ מהשעות, שבהן הנשים בחמאם.  מספרים שניתן לזהות את תושבי חאלב על-פי הכתמים הכהים על פניהם.  בעבר זיהמה תולעת את המים של חאלב וגרמה לפצעים גדולים בצוואר ובלחיים. הפצעים נעלמים אחרי כשנה, אך משאירים כתמים על העור, שהפכו תעודת-זהות של החאלבים.

מגדל השעון בבאב אל-פרג' (Bab al-Faraj Clock Tower). נבנה בסגנון עות'מאני, שנבנה בסוף המאה ה-19. המגדל מהווה סמל מודרני של העיר ומשקף את המעבר לתקופה חדשה של מודרניזציה.

בקשר לחאלב יש להזכיר מובן את  כתב היד המונומנטלי של התנ"ך-כתר ארם צובא. בעבר קהילה יהודית גדולה ותוססת – משפחת ספרא היא משם.

אבלה תל מרדיח

האתר הארכאולוגי אֵבְּלָה (Ebla), הנמצא בצפון-מערב סוריה, כ-55 ק"מ דרומית-מערבית לחאלב, סמוך לעיירה סרכיב. לא הרחק מהעיר אידליב של ימינו, הוא אחד מאתרי המפתח להבנת הציוויליזציה במזרח הקדום. הייתה אחת הממלכות הראשונות במזרח הקדום שהקימה מערכת שלטונית, כלכלה מסודרת, דיפלומטיה עם שכנותיה, ופולחן דתי מאורגן. המיקום האסטרטגי שלו בצומת דרכי סחר בין מסופוטמיה, הלבנט והים התיכון חיזק את חשיבותו. האתר שימש כבירת ממלכה חשובה באלף השלישי לפנה"ס, וחשף אוצרות ארכאולוגיים מהמרשימים שנמצאו במזרח התיכון.

ממצאים רבים באתר שופכים אור על התקופה הקדומה של האזור, ונתפסים לעיתים כחוליה מקשרת בין העולמות המסופוטמיים לתרבות הכנענית והישראלית המאוחרת יותר.

באתר נחשפה עדות תרבות חומרית מרשימה: מגוון עצום של חרסים, פסלונים, קישוטים וחותמות גליליות – עדות לתרבות עשירה, סוחרת ומשכילה.

ניתן לזהות רחובות מרוצפים, תעלות ניקוז, ובתים בני מספר חדרים, חלקם עם תנורי חימר וכלי אחסון. ניתן לראות באתר את  הארמון המלכותי הגדול, שהוא מהגדולים והמתוחכמים מתקופתו (כ-2400–2250 לפנה"ס). ניתן להבחין בשרידי חצרות, חדרי קבלת פנים, אזורי מגורים ואזורים מנהליים.

בארמון נמצאה ספרייה של מאות לוחות חרס בכתב יתדות – אחד הממצאים הארכיאולוגיים החשובים ביותר שנמצאו אי פעם בסוריה. לוחות היתדות (כ־17,000 במספר), שנכתבו באכדית ובשפה שמית צפונית-מערבית (אשר ייתכן שהיא קודמת לעברית), כוללים רשומות כלכליות, משפטיות, דיפלומטיות ודתיות. בין השמות שנזכרו בלוחות נמצאו גם שמות מקראיים כמו אברם, ישמעאל ודוד, עובדה שעוררה עניין רב בקרב חוקרי מקרא. האתר כולל שרידי חומות עפר מרשימות ושערי כניסה רחבים המעידים על אופיה הביצורי של העיר.

מקדשים שהוקדשו לאלים מקומיים, ובהם ניתן לראות יסודות מבנה מרשימים ואבני מזבח. התגלו עדויות לפולחן שכלל קטורת, מנחות ולפעמים הקרבת בעלי חיים.

שילוב עם אתרים נוספים: ניתן לשלב ביקור באבלה עם אתרים נוספים בצפון סוריה, כמו תל אפיס, תל חלאף, חלב העתיקה ועוד.

הערים המתות (The Dead Cities / Les villes mortes)

הכינוי "הערים המתות" או "העקירים", מתייחס למאות יישובים ביזנטיים, חלקם ערים של ממש, שנמצאים בצפון מערב סוריה – פזורים ברחבי רמת הגבוהות הסורית, בין רכס הג'בל אל-זאוויה לאזור העפרין. בעיקר בין חלב לאידליב. אלו יישובים שננטשו בין המאות ה־7 ל־10 לספירה, אך נשתמרו בצורה יוצאת דופן באקלים היבש.

אלו מבני בזלת ואבן גיר אפורה. מתאפיינים ב סגנון בנייה מוקפד, עם עמודים וקשתות

כוללים בעיקר:

• כנסיות ביזנטיות מהמאה ה-4–6 לספירה
• בתי מידות, בתי חווה, בתי בד, בתי מרחץ
• מגדלים, בורות מים, בתי קברות ושרידי וילות

האתרים מרוכזים בשלוש קבוצות עיקריות:

1. ג'בל א-זאוויה (Jebel al-Zawiya)
2. ג'בל סמאן (Jebel Samaan)
3. ג'בל ברישה (Jebel Barisha)

האתרים הוכרזו בשנת 2011 כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו: "הכפרים העתיקים של צפון סוריה"

האתר הידוע ביותר הוא כנסיית סן סימאון (St. Simeon Stylites). מהמרכזים הנוצריים הקדומים בעולם. הנזיר שמעון (סִימֵאוֹן הַעַמוּדַאִי,) היה אחת הדמויות הסגפניות המרתקות והמשפיעות בעולם הנוצרי המוקדם. חי במאה החמישית לספירה הפך לדמות אגדית בעולם הנוצרי המוקדם, לא בגלל כתבים או נאומים, אלא בזכות אורח חיים קיצוני במיוחד: במשך עשרות שנים ישב בראש עמוד אבן גבוה, בשמש, בגשם וברוח, במטרה להתקרב לאלוהים ולהתרחק מפיתויי העולם. שמעון לא רק משך אליו מאמינים וסקרנים – הוא סלל דרך חדשה בתולדות הסגפנות הנוצרית והשפיע על נזירים ומאמינים ברחבי המזרח והמערב. המקום הפך למוקד עלייה לרגל במאות ה־5–6. כוללת בזיליקה ענקית, רחבת צליינים, עמוד שבו עמד הנזיר הקדוש שמעון. שילוב מדהים של קונסטרוקציה ביזנטית ונוף דרמטי

הכפר השמור ביותר מבין העקירים הוא סרגילה (Serjilla). יש בו בתי מגורים, אכסניות, בית מרחץ רומי, כנסיות, בורות מים דוגמה נדירה לחיים כפריים ביזנטיים משגשגים

רקע היסטורי

הערים שגשגו בתקופה הביזנטית, בעיקר במאות 4–6 לספירה. כלכלה שהתבססה על גידול זיתים, עיבוד שמן, מסחר אזורי. ננטשו בהדרגה בעקבות פלישת הערבים, שינוי דרכי הסחר, וירידת אוכלוסין.

ניתן להגיע לרבים מהאתרים ברכב שטח/פרייבט, עם הדרכה מקומית. חלקם נגישים מאזור חלב (אם תתאפשר גישה), רובם נטושים, ולכן מצריכים תכנון מוקדם. שמירה על האתרים מוגבלת, אך האותנטיות גבוהה מאוד.  מצב האתרים בעקבות מלחמת האזרחים. רבים מהאתרים נפגעו – חלקם מהפצצות, אחרים מהזנחה ושוד עתיקות. עם זאת, אתרים כמו סרגילה וסן סימאון עדיין ניתנים לביקור – תלוי במצב הביטחוני. אונסק"ו עוקבת אחרי מצבם של כ־40 אתרים, כולל מיפוי נזק

מסלול הטיול מחלב מוביל אותנו למזרח, לאורך נהר הפרת ואל המדבר הסורי.  נהר הפרת תוחם את המדבר, והאזורים סביבו פוריים מאוד.  הכותנה המיוצרת באזור הפרת היא הכנסה מרכזית של סוריה. ב- 1936 נבנה על הנהר סכר ענק, גאוותה של סוריה, וייצר מאגר  מים, הנקרא אגם אסד.

פלמירה (Palmira)

אי שם בלב המדבר הסורי, בין דיונות זהובות לרמות סלעיות, שוכנת אחת הערים המרתקות של העולם העתיק – תדמור. מוכרת גם בשמה היווני־לטיני "פלמירה" (Palmira), היינו, עיר התמרים. העיר הזו לא הייתה עוד תחנת מעבר לשיירות גמלים, אלא מוקד עולמי של מסחר, אדריכלות ותרבות. בזכות מיקומה האסטרטגי באמצע הדרך שבין מסופוטמיה לים התיכון, הפכה תדמור לצומת דרכים בינלאומי – אחת התחנות המרכזיות של דרך המשי ושל מסחר בין האימפריה הרומית לפרתית.

כאן, בצל עמודי אבן מרהיבים, נולדו בריתות, התעוררו מרידות, והוקמה אפילו אימפריה עצמאית לזמן קצר. במשך מאות שנים, שיירות עמוסות תבלינים, אריגים וזהב עברו בשעריה, ובין מקדשיה ניצבו סוחרים, כוהנים ולוחמים מכל רחבי האזור.

במאה הראשונה לספירה, תדמור נהנתה ממעמד מיוחד – עצמאית למחצה אך תחת חסות רומאית. העיר אף קיבלה סנאט משלה. כשאדריאנוס, קיסר רומא, הגיע לביקור, תושבי תדמור הכריזו עליו כמייסד העיר מחדש – עד כדי כך הייתה חשובה. אך הזוהר הזה לא נמשך לנצח.

בתחילת המאה ה־3, כשכוחה של רומא החל להתערער, תפס את הבמה לוחם מקומי בשם אודינטוס, שהפך למגן המזרח מול הסאסאנים. לאחר מותו, הייתה זו המלכה זנוביה, אשתו הכריזמטית והשאפתנית, שלקחה את המושכות והקימה את האימפריה התדמורית. בתוך זמן קצר היא שלטה על שטחים עצומים – מסוריה ועד מצרים – והעזה לקרוא תיגר על רומא עצמה.

הניסיון לא צלח: הקיסר אורליאנוס הגיב במהירות, הביס את זנוביה, שבה אותה, ובסופו של דבר החריב את העיר. הגרסאות לגבי גורלה חלוקות – האם מתה בשבי או חיה את שארית חייה באחוזה ברומא – אבל דמותה המשיכה להלהיב היסטוריונים, אמנים וסופרים במשך מאות שנים.

תדמור נשארה מיושבת במשך מאות שנים, אך חשיבותה דעכה. עם זאת, חורבותיה נשתמרו היטב – מקדשים, תיאטרון, שערים ועמודי בזלת ואבן גיר, תזכורת חיה לעבר המפואר של העיר. ב־1980 היא הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

יש בה מרחצאות קדומים, בהם נהגו התדמורים לטבול ולהתפנק.  יש בה תיאטרון שבו נשמרת אקוסטיקה מעולה.  כיוון שהעיר נחשבת לאתר תיירותי חשוב, נבנתה סביבה תשתית תיירותית גדולה, הכוללת בתי-מלון רבים, מסעדות, בתי-קפה ובתי-תה.

פלמירה נחשבת לאתר ההיסטורי החשוב ביותר בסוריה ולאחד האתרים הגדולים והיפים שנחשפו בעולם.  מדריכי התיירים ממליצים לראות את שרידיה הארכיאולוגים של העיר בזריחה או קרוב לזמן שקיעת השמש, אז נצבעים העמודים, הקשתות וחורבות הבניינים בצבע ורוד-סגול, שעושה את האתר לקסום יותר.

אבל המלחמה לא פסחה גם על המקום הזה: במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, ב־2015, נכבשה העיר בידי דאעש, שחולל הרס נרחב באתרים היסטוריים והוציא להורג עשרות מתושבי העיר. חלק מאוצרות המוזיאון הועברו מבעוד מועד למקום בטוח, אך הנזק היה קשה. מאז העיר עברה שוב ושוב בין כוחות אסד, דאעש ואופוזיציה – והפכה לסמל שברירי של מורשת הנאבקת לשרוד.

למרות ההרס, תדמור עדיין מהפנטת. בין עמודי התיאטרון הרומי שנשארו עומדים, בין כתובות בארמית ויוונית, ובין כיפת המדבר הרוחשת שקט מהול בעבר, אפשר לדמיין את תהלוכות הסוחרים, את צלצול החרבות, ואת קולה הצלול של זנוביה מהדהד ברחובות.

ביקור בתדמור הוא הרבה יותר מסיור בין חורבות. זהו מפגש עם פרק מרהיב של ההיסטוריה האנושית – על עוצמה, על חירות, על שקיעה – ועל התקווה שבין האבנים להישאר, גם כשכל השאר חולף.

מעניין אם בעידן השלום והמזרח התיכון החדש ייפתחו שערי בית-הסוהר הצבאי של תדמור, הנמצא במרחק קטן מהעיר עצמה, לביקורי תיירים מישראל, שיוכלו לראות במו עיניהם היכן ישבו שבויי-מלחמה ישראלים, שנפלו לידיהם האכזריות של שוביהם הסורים.

מארי – תל חרירי.

העיר הקדומה מארי (Mari), שנמצאת סמוך לגבול סוריה–עיראק, היא עיר נמל  על גדות נהר הפרת, בדרך המסחרית שבין שומר בצפון ?? שומר היא בדרום מסופוטמיה, אשור היא בצפון  מסופוטמיה ללבנט. שימשה גשר תרבותי בין עולמות: אכד, אמורו, שומר, כנען וחתי.

היא אחת הערים הארכיאולוגיות המרשימות ביותר של מסופוטמיה העליונה. היא שגשגה בתקופת הברונזה, ושימשה כמרכז מדיני, תרבותי, דתי ואמנותי מהמאה ה-29 לפנה"ס ועד חורבנה במאה ה-18 לפנה"ס.

באתר ניכר תכנון עירוני קדום: רחובות מרוצפים, רשת ביוב, בתים מרובי חדרים. העיר מוקפת חומה עבה, עם שערים מבוצרים ומצודות תצפית.

ניתן להבחין בשרידים של תעלות מים, נמלים, ומבני מחסנים סמוך לגדת הנהר.

ניתן לראות בעיר את הארמון המלכותי של זימרי לים (Zimri-Lim Palace). זהו אחד הארמונות הגדולים והמתוכננים ביותר שהתגלו במזרח הקדום. כלל מעל 300 חדרים וחצרות – חדרי קבלת פנים, אולמות כס, מגורי נשים, משרדי פקידים ומחסנים. הארמון שימש גם כמרכז מינהלי ודיפלומטי, ונמצאו בו לוחות בכתב יתדות רבים. נמצאו בו ציורי קיר נדירים בני 3,800 שנה – כולל ציור האלים מעניקים סמכות מלכותית.

נמצאו באתר מקדשים שהוקדשו לאלים בולטים כמו: אִשתר (אלת האהבה והמלחמה), דגן (אל התבואה והפוריות), שמש (אל הצדק), מקומות פולחן עם מזבחות, פסלים, חצרות, וחפצי קודש.

מאות לוחות בכתב אכדי (כתב יתדות) נחשפו, ובהם: מכתבים בין מלכים, הוראות מנהליות, חוזים, תקנות, ורשומות מסחר.  המפורסמים שבהם: מכתבי זִמְרִי-לים – מלך מארי, אשר תיעד את יחסיו עם ממלכת ימה, אשנונה, בבל ועוד.

הביקור כולל סיור בין התלים הארכיאולוגיים, תצפית על נהר הפרת, וביקור (אם פתוח) בחפירות הארמון.

אפשר לשלב עם ביקור בתדמור ובדיר א-זור הסמוכה.

דֵיר אֶ-זוּר (Deir ez-Zor)

דֵיר אֶ-זוּר היא עיר גדולה השוכנת על גדות נהר הפרת במזרח סוריה. מדובר באחת הערים החשובות ביותר בחלקה המדברי של המדינה, ויש בה שילוב של טבע, היסטוריה עתיקה, ואתרים מודרניים. למרות הפגיעות שספגה במלחמת האזרחים, העיר שומרת על מעמדה כמרכז כלכלי, חקלאי ותרבותי. ניתן לראות בה את  הגשר התלוי על נהר הפרת: גשר פלדה באורך של כ-500 מטר, נבנה בידי הצרפתים בשנת 1927. הפך לאחד מסמליה של העיר – מקום אידיאלי לתצפית על הנהר והשקיעה. נהרס חלקית במלחמה, אך תכנית שיקום נידונה.

המוזיאון הארכאולוגי של דיר א-זור. מכיל אוסף חשוב של ממצאים מארץ מסופוטמיה העליונה.

מוצגים בו חפצים מאתרי מארי, תל ברק, דורה אירופוס, חלף ועוד. בין המוצגים: לוחות כתב יתדות, פסלים, כלי פולחן וציורי קיר.

מומלץ מאד: הטיילת לאורך נהר הפרת. מסלול הליכה באורך של כמה קילומטרים לאורך הנהר, מוצל בדקלים ואיקליפטוסים. לאורך הטיילת פזורים מקומות ישיבה, מסעדות מקומיות, וסירות דייג.

בעיר כמ המסגדים מעניינים:

מסגד עבדאללה בן עבאס – מהמפוארים בעיר, בסגנון מודרני-מסורתי.

מסגד אל-תעאוּן – מרכז דתי וחינוכי.

דורא ארופוס

:דורה אירופוס (Dura-Europos), השוכנת על מצוק תלול מעל נהר הפרת במזרח סוריה, היא אחת האתרים הארכיאולוגיים המרתקים ביותר של העולם העתיק – עיר שבה התערבבו תרבויות יוון, רומא, פרס, מסופוטמיה, ואף יהדות ונצרות בראשיתן. העיר שהוקמה על ידי הסלווקים בסוף המאה ה-4 לפנה"ס, שימשה נקודת מפגש בין מזרח ומערב, בין חיילים, סוחרים ונוסעים, ובין תרבויות, שפות ודתות.

האתר נמצא כ-90 ק"מ מדרום לדיר א-זור.

מיקומה האסטרטגי – על אם הדרך בין תדמור שבמדבר הסורי לבין אנטיוכיה ונמלי הים התיכון – הפך אותה לתחנת ביניים חשובה בשיירות הסחר בין הודו, מסופוטמיה והים התיכון. סלווקוס הראשון ניקאטור, יורשו של אלכסנדר הגדול, הקים אותה כמבצר מבוצר ששלט על חציית נהר הפרת. במאה ה-2 לפנה"ס היא התרחבה לעיר של ממש: רחובות מסודרים בשתי וערב, אגורה מרכזית, שכונות קבועות וחומות מבוצרות.

בתקופה ההלניסטית הייתה העיר רב-תרבותית במובהק. חיו בה אצולה מקדונית, חיל מצב סלווקי, סוחרים ופקידים דוברי יוונית, וכן אוכלוסייה מקומית שהושפעה מהתרבות היוונית. גם לאחר שעברה לשליטת הפרתים בסוף המאה ה-2 לפנה"ס, נותר אופייה התרבותי הלניסטי, והיוונית נותרה שפה מרכזית.

העיר נודעה גם בשילוב הייחודי של דתות ואמונות: לצדם של מקדשים לאלים יווניים ורומיים, התגלו בה גם מקדשים תדמורים ומסופוטמיים – ואפילו בית כנסת עתיק מהחשובים שהתגלו בעולם, לצד הכנסייה הנוצרית הקדומה ביותר הידועה כיום. כתובות רבות שנמצאו באתר – ביוונית, לטינית, עברית, ארמית, פרסית ותדמורית – משקפות את הרב-לשוניות של העיר ותושביה.

העיר שגשגה עד המאה ה-3 לספירה, עת נפלה לידי הסאסאנים בפרק דרמטי במיוחד של ההיסטוריה הרומית. במהלך המצור שנערך ב־256–257 לספירה, השתמשו הסאסאנים באמצעים הנחשבים לצורה מוקדמת של לוחמה כימית – אירוע שתועד בממצא מרתק שהתגלו מאוחר יותר. לאחר כיבוש העיר היא ננטשה, נקברה בחול המדבר ונשכחה.

העיר נכבשה בידי הסאסאנים בשנת 256 לספירה לאחר מצור ממושך כבר כתבת !! . השתמרה באופן מדהים הודות לכיבוש פתאומי ונטישתה.

רק עם תום המרד הערבי במלחמת העולם הראשונה, גילו חיילים בריטיים את שרידיה. בשנת 1920 התגלו ציורי קיר מרהיבים, ובעקבותיהם החלו משלחות צרפתיות ואמריקאיות בחפירות נרחבות. ניתן לראות את התכנון האורבני: רחובות ישרים, פינות מסחר, ומבני ציבור.

ניתן לראות בשטח חומות בוץ עבות עם שערים ומגדלי תצפית. בחומות משולבת מצודה רומית מפוארת השוכנת מעל נהר הפרת, עם מערכת הגנה נרחבת.

בית התפילה הנוצרי הקדום בעולם. בית מגורים שהוסב לכנסייה בסביבות שנת 240 לספירה.

נמצא בו חדר הטבילה (בפטיסטריום) הקדום ביותר שנמצא אי פעם. קירותיו נושאים ציורי ישו בצורתו המוקדמת ביותר – כרועה, מרפא או מחולל ניסים.

מקדש לאלה היוונית ארטמיס, ולזֶאוס קירנאי. מקדשים לאלים סוריים מקומיים כמו אדד ואטרגתיס, בצד מקדשים רומיים ופרתיים. הפסיפס, ציורי הקיר והכתובות משקפים עולם פולחני עשיר וסינקרטי. כתובות יווניות, לטיניות, ארמיות, פרתיות וארמיות שנחשפו מצביעות על הפסיפס הלשוני והתרבותי בעיר. מכתבים, חוזים, כתבי קודש, גרפיטי – תיעוד עשיר של חיי היום־יום.

הממצא המרשים ביותר התגלה בשנת 1932 – בית כנסת מפואר מהמאה ה-3 לספירה, בית הכנסת השלישי או הרביעי הקדום בעולם ששרד בשלמותו. על קירותיו נמצאו ציורי קיר צבעוניים של סיפורי התנ"ך: משה בתיבה, יציאת מצרים, שמואל, אליהו, דוד וגוליית. הציורים נחשבים לנדירים מסוגם, ומעידים על מסורת יהודית סורית חזותית בלתי צפויה. הציורים עצמם הועברו למוזיאון הלאומי בדמשק (וחלקם לניו יורק ופריז).

החפירות, שנוהלו בידי חוקרים מאוניברסיטת ייל ובהם מיכאל רוסטובצף, הופסקו בשל תקציב ומלחמות, וחודשו רק בשנות ה-80 של המאה ה-20.

היום, דורה אירופוס אינה רק אתר ארכיאולוגי – אלא עדות חיה לעיר שהייתה גשר בין עולמות. שיטוט בין שרידיה חושף לא רק חומות ומקדשים, אלא סיפור של קיום משותף, מסחר, זהות והרס – כולו חקוק באבן ובצבע.

טבע ונוף

סוריה אינה רק ארץ של ערים עתיקות ואתרים היסטוריים, אלא גם מדינה עשירה באתרי טבע ונוף מרהיבים, שמציעים חוויה שונה ועמוקה – בין רכסי הרים, מעיינות, נהרות, יערות ואזורים וולקניים. להלן כמה מהיעדים הבולטים לחובבי טבע:

רמת הגולן הסורית (ג'בל א-שייח'/חרמון הסורי)

החלק הסורי של רכס החרמון כולל יערות, מעיינות, כפרים דרוזיים ונקודות תצפית עוצרות נשימה. ג'ובתה אל–חשביה ו-חדר הן עיירות ציוריות שמהן ניתן לטייל רגלית אל הנחלים והיערות הסמוכים.

רכס הרי א-נוסייריה– הרי העלווים

רכס הררי בצפון-מערב סוריה, המשקיף על מישור החוף. עיירות כמו מסיאף, סלנפה, קדמוס וצלאחיה מוקפות נוף דרמטי של יערות, עמקים עמוקים וכפרים מסורתיים.

יער פְרִיקִיָה ליד לָטַקִיָּה

חורש יער ים-תיכוני מהיפים בסוריה, באזור לח וחצי-הררי. נקרא גם "היער הירוק של סוריה", והוא יעד מבוקש לפיקניקים, מחנות קיץ וטיילים מקומיים.

ג'בל א-דרוז (הר החורן)

רמה בזלתית בדרום סוריה, ובה הרי געש רדומים, לועות געשיים, מישורים פוריים וכפרים דרוזיים עתיקים. האזור סביב העיר א-סווידאא עשיר בנוף געשי מרהיב, בוסתנים וכרמים.

בּאדיית א-שאם– המדבר הסורי

מדבר רחב-ידיים המשתרע בין תדמור (פלמירה) לגבול עיראק. מציע חוויה מדברית אותנטית של דיונות, חאנים נטושים, נאות מדבר ונוודים בדואים.

שמורת הטבע של אגם אל-גַ'בּוּל .

אחד האגמים המליחים הגדולים בסוריה, ממזרח לחלב. אתר קינון חשוב לעופות מים נודדים, בעיקר פלמינגו.

הרי קלמון – רכס הרים צחיחים יחסית אך מרשימים, בין דמשק לחומס. בעיירות כמו מעלולה וסיידנאיא נופים דרמטיים של הרים ומצוקים, עם מנזרים חצובים בסלעים.

העם הסורי

בסוריה חיים 12.5 מיליון איש, 90 אחוזים ערבים. הייתר הם כורדים, צ'רקסים, ארמנים וטורקים.

מגעים עם סוכני-נסיעות סוריים התחילו כבר ב-1992, כשבאוויר היו כבר רמזים לתחילת שיחות בין ישראל לסוריה.  סוכני נסיעות ישראליים נפגשו עם עמיתיהם הסוריים בכנסים ובתערוכות בעולם וניסו לגשש, להתחיל ליצור קשרים התחלתיים.  מוש סביר, מי שהיה מנכ"ל "החברה הגיאוגרפית – נאות הכיכר", סיפר בריאיון עיתונאי:  "הסורים מצטיירים בעינינו כעם מאוד קשוח, אפילו אכזרי, אבל הסורי ברחוב, לא החייל או ההוא מהמשטרה החשאית, הוא איש לבבי מאוד, חם ופתוח.  תיירים שהיו בסוריה מספרים על הכנסת אורחים יוצאת מהכלל, ספרי התיירות מייעצים במפורש שאם מישהו מהמקומיים מזמין אותך לבית שלו בכפר, אל תהסס, קבל את ההזמנה. בשנים האחרונות נפתחה סוריה מאוד לתיירות, והרבה גרמנים, איטלקים וצרפתים מטיילים בה. העם הסורי מבין את חשיבות התיירות בארצו, והוא מאד משתדל".

חיי הלילה

כמעט אין דבר כזה.  הבילוי העיקרי של הגברים מתרחש אחרי העבודה בבתי-הקפה. שם הם שולפים לוחות שש-בש, שותים עראק, מפטפטים ומשחקים.  אחרים מעדיפים לצפות בסרטים, אך המבחר קטן (ערביים, טורקיים וקונג-פו למיניהם).  בדמשק אפשר לפעמים לראות גם סרטים רציניים יותר.

במועדוני-לילה ובבתי-מלון ניתן לראות מופעים של רקדניות-בטן.  ארוחה טובה גם היא סוג של בילוי:  בבוקר אוכל הסורי חומוס ופול, בצהריים שישליק וקבאב.  כדי להתפנק הוא אוכל שיביאת, היינו, כיסי בצק ממולאים בשומן של חלב עיזים, מעורב בחמאה ובמי ורדים, ועל כל זה מפוזרת שכבה דקה של סוכר.

קניות

המקומות הנכונים לקניות הם שוקי דמשק וחאלב, שם ניתן למצוא החל מבדי משי צבעוניים בעלי רקמת כסף וזהב, המאפיינים את הטקסטיל הדמשקאי, בדי כותנה, וכלה בשטיחים פרסיים המגיעים מאיראן, ריקועי נחושת, מוזאיקות ותכשיטי כסף עתיקים במחירים זולים.

הגעה

הדרך הפשוטה ביותר היא אוטובוס.  אפשר יהיה, כנראה, בשלב מסוים, לטוס לנמל-התעופה של דמשק. אולי השלום יביא לשיתוף-פעולה תחבורתי, ואפשר יהיה להגיע באנייה מנמל חיפה לנמל לאטקיה, ואולי ישראל וסוריה ישקמו בצוותא את מסילת הברזל החיג'אזית שעברה ממכה, בדרום דרך עמק יזרעאל, עמק הירדן ועד לדמשק. הקו הזה, אגב, נבנה לפני מאה שנה והיה פעיל עד 1948.