המלצות למסלולי טיול המזרח התיכון

 

כתב: גילי חסקין

 ראה גם כתבה במגזין הוירטואלי של YNET : טיול אחרית הימים.

 

“אני רואה הרבה מעבר לגבעה”, אמר שמעון פרס עם שובו ממסעו בארה”ב, בימים האופטימיים ההם של ראשית 1995.  הוא היה בטוח כי עד שנת 2,000 יהיה כאן שלום כולל, ורדיו סוריה ועיתוניה לא נשארו אדישים.  “נולדה תקווה חדשה לתנופת השלום במזרח התיכון”, הצהירו בדמשק.

גורמי תיירות נכנסו מהר לפעולה.  בימים ההם, כשהייתי רכז ההדרכה ב’החברה הגיאוגרפית’, דיברתי על אתרים בסוריה, על בתי-מלון ועל מסעדות, כאילו שנים נסעתי על קו דמשק-ת”א.  מאז התחילו לדבר על מגעים עם הסורים, קראתי אינסוף מדריכים, דיברתי עם אנשים שטיילו שם.  כמעט שלפתי את התוכניות.

להלן והרי כמה אתרים, שבגללם שווה לעלות על אוטובוס-תיירים בעין-גב או באל-חמה ולהיכנס לסוריה.

יש לציין כי השם ‘סוריה’ אינו ערבי כלל וכלל. זהו שיבוש של התיבה היוונית Assyria כלומר אשור.

 

להקדיש כשבועיים לטיול מקיף, ארבעה ימים, ואם רוצים להתמקד רק בדמשק ובסביבתה.  העונה האידיאלית מבחינת מזג-האוויר היא הסתיו או האביב.  אין לי ספק כי טיול בסוריה ינפץ מערכת שלמה של דעות קדומות, שיש לנו הישראלים על הסורים. מלבד האתרים המפורסמים, סביר להניח אני בטוח שכל אחד מאיתנו יסתקרן לראות את ישראל מהצד הסורי.

 

 

דמשק יש אומרים שדמשק, בזכות מימיה הרבים והירוק העוטף אותה, היא גן-העדן, שאותו מתאר התנ”ך.  האגדה המוסלמית מספרת שמוחמד השקיף על דמשק מאחד ההרים שסביבה והכריז שכף רגלו לא תדרוך בעיר, כיוון שרק פעם אחת יכול אדם להיכנס לגן-עדן והוא מעדיף את גן-עדן שבשמיים, הסביר הנביא למאמיניו.

דמשק היא עיר גדולה ומכניסת אורחים.  הדימוי של עיר מלוכלכת ומפגרת אינו נכון.  יש בה תשתית מודרנית יחסית של כבישים ותחבורה ציבורית, מלונות מפוארים ומסעדות טובות. שכונות-מגורים יוקרתיות, שבהן בניינים רבי-קומות לצד שכונות עוני.  הנוף מרהיב, אווירה צונן בקיץ, ובחורף היא מושלגת.  אדמתה פורייה, ויש בה כרמים ופרדסים.  היא עשירה במפלי מים ובמעיינות מים זכים.  דמשק יושבת על אחת ההסתעפויות של נהר האָמָנָה כשמו התנ”כי, או נהר הברדא בשמו הערבי.  היא מוקפת חומה, ויש בה מספר שערים, שנבנו על-ידי הרומים, אלו נהרסו ונבנו מספר פעמים במהלך ההיסטוריה.  החומה הניצבת היום נבנתה במאה ה- 13, ורק שער אחד, השער המזרחי, נותר מהתקופה הרומית.

דמשק היא אחת הערים העתיקות בהיסטוריה של המזרח התיכון. השם ‘דמשק’ הופיע בראשונה במאה ה-15 לפני הספירה.  בשנים 745-656 לספירה הייתה דמשק מרכז האימפריה האומאיית.  ב-1516 נפלה העיר לידי העות’מנים, והפכה לבירת פרובינציה.  במאה ה- 19 חזרה להיות עיר בעלת מעמד, לאחר שנכבשה בידי איברהים פאשה, בנו של מוחמד עלי שליט מצרים.  לאחר מספר שנים פינו אותה המצרים, ובמאה ה- 20 הפכה מרכז לראשי התנועה הערבית הלאומית.  ב- 1920 נכנסו הצרפתים לדמשק וב- 1925 הוכרזה דמשק כבירת סוריה.  במזרח העתיק היא שימשה צומת דרכים בין ארם-נהריים למצרים, ובה נפגשו דרך הים מארץ-ישראל ודרך המלך.

 

 

 

 

בעיר העתיקה מרוכזים אתרי התיירות העיקריים:

סיטדל:  מצודה הניצבת מעל העיר. בעבר הייתה מקום מושבו של המשמר הלאומי; היום ניתן לצפות ממנה תצפית יפה על דמשק.

שוק אל-חאמידייה:  שוק מקורה, המזכיר את ירושלים העתיקה, ובו מוכרים פירות מבוסתני דמשק, פירות יבשים, עבודות-יד מזכוכית, שטיחים, בדי משי, תכשיטים, מוצרי נחושת ואינסוף נרגילות. הטקסטיל הוא התעשייה המובילה בסוריה.  ה’דמשקו’ המפורסם ביותר הוא המשי השזור בחוטי זהב.  בקצה השוק ניצבים שני עמודים מעוצבים ומקושטים, שהם שרידי השער המערבי של מקדש יופיטר, שהוקם כאן במאה ה- 3 לספירה.

מסגר אל-אומאיין (בני אומיה):  נמצא מול השוק ונחשב לאחד המסגדים הגדולים בעולם.   זהו האתר המרשים ביותר בדמשק.  הוא נבנה בידי הרומים כמקדש, עם עליית הנצרות הפך לכנסייה, וכשנכנסו המוסלמים לדמשק ב- 636, הפכו את חלקה המזרחי של הכנסייה למסגד.  כמה שנים לאחר מכן נבנה על כל השטח המסגד הגדול. הכנסייה הוקדשה ליוחנן המטביל .היא הוקמה במאה הרביעית לספירה.המנהג להקים מסגד על כנסייה היה שכיח במחוזותינו.
בדרך לדמשק היתה לפאולוס, שהוזכר בהקשר לטקלה, התגלות והוא הפך מיריב לנצרות למטיפה הגדול.

ארמון עזאם:  מדרום למסגד נמצא הארמון, שנבנה ב- 1749 מאבני בזלת שחורה ומאבן גיר לבנה (אָבֶּלק).  שילוב הצבעים עושה את המקום למדהים ביופיו.  בין כתליו נמצא המוזיאון לאמנויות יפות.

בעיר העתיקה של דמשק מצויות מספר כנסיות, רובן מרוכזות ברובע הנוצרי של העיר, ב’רחוב הנקרא ישר’.  זהו שם הרחוב, שבו נמצאת כנסיית סנט-פול, במקום שבו, לפי המסורת הנוצרית, הורידו את פאולוס ואת תלמידיו מעבר לחומה כדי שיברחו מהיהודים.

מעבר לחומות העיר העתיקה מצויה דמשק החדשה, המודרנית. שם האוניברסיטאות, בנייני הממשל, רובעי המגורים, התיאטרון וכו’.  על גבול שכונת אלמוהאג’ירין נמצא הארמון הנשיאותי, שממוקם הרחק ממרכז העיר, על גבעה, שממנה ניתן לצפות תצפית יפה על דמשק כולה.  אגב, ארמונות נשיאותיים נוספים פזורים ברחבי העיר.

דמשק בנויה מכמה שדרות רחבות, היוצאות מכיכרות גדולות. מרכז העיר נמצא סביב תחנת-הרכבת הגדולה, שם מרוכזים בתי-המלון והמסעדות.

המוזיאון הלאומי: נמצא על-יד תחנת-רכבת, ובו מצויים ממצאים ארכיאולוגיים מכל רחבי סויה, כולל עמודים, שהובאו מאוגרית, ועליהם כתובות בכתב אלפביתי הראשון שמקורו שם.  גם שרידים של בית-כנסת שהובאו מדורה-אירופוס, אתר ארכיאולוגי במזרח סוריה, מוצגים במוזיאון הזה.

המוזיאון הצבאי: ממוקם במבנה עתיק שהיה מנזר, ואחר-כך בית-ספר מתקופת השלטון העות’מני. בשלושה אולמות מצוי אוסף של כלי-נשק ותחמושת עד הכיבוש הצרפתי, ואולם אחד מוקדש למלחמות נגד ישראל.   לפני שנכנסים אליו, צריך לנשום עמוק, כי התמונות והמראות קשים.   מוצגים שם תצלומים של שבויים ממלחמת יום-הכיפורים, כנף של מטוס קרב, ועליה מוטבע סמל חיל-האוויר הישראלי, תצלום מוגדל של טייס ישראלי, תת-מקלע עוזי, מרגמות ופגזים, ואפילו תמונה של משה דיין.

לצד אלו ישנם מוזיאונים קטנים נוספים, כמוזיאון המדע והרפואה ומוזיאון הכתב הערבי.

התיאטרון הלאומי: בו נערך בחודש נובמבר פסטיבל תיאטרון וקולנוע.

אוניברסיטת דמשק: נבנתה בידי הצרפתים בשנות ה- 20. בעבר נחשבה לטובה באוניברסיטאות העולם הערבי. ניתן ללמוד בה קורסים בערבית, למעוניינים.

המלונות המפוארים, כמו מלון שרתון ואחרים, נמצאים ליד כיכר אל-ומאיין, שהיא הגדולה בכיכרות דמשק, שם נמצאים גם בניני הרדיו והטלוויזיה, הספרייה הלאומית ובתי-החולים של העיר.

למרות הדימוי של הסורים כאוכלי-נחשים, הרי שהאוכל הדמשקאי הוא מזרחי פשוט, וכולל קבב, שווארמה, עוף בגריל, חומוס ופלאפל, שאותם ניתן למצוא באינספור המסעדות העממיות הפזורות ברחבי דמשק.  המסעדה המומלצת היא ‘אל ערבי‘ במרכז העיר, שמציעה סוגים שונים של בשר, עוף וירקות ממולאים.  יש שם תפריט באנגלית ואפילו טייק-אוויי, דוכנים לממכר מיץ טבעי פזורים בכל פינה בעיר.  באזור תחנת-הרכבת מצויים דוכני קפה, תה ונרגילות.

זאבאדיני: אתר-קיט ונופש כ- 45 ק”מ מצפון לדמשק, בגובה 1,175 מ’ מעל פני הים.  משקיף על עמק דשן עם מטעי תפוחים, דובדבנים, שזיפים, אפרסקים ואגסים.  כאן מקורו של נהר ברדא, שמשקה את דמשק, ועל שתי גדותיו ממוקמים הרבה בתי-קפה ומסעדות טובות. בשל האוויר הצח והנוף היפה, הדמשקאים אוהבים להגיע לכאן לנפוש בחודשי הקיץ.  במרחק קטן נמצא הכפר בוקאן, שידוע במעיינות שלו.  תיירים נוהגים לעצור שם ולשתות מהמים שנמכרים בכל רחבי המזרח התיכון.  באזור הזה מצויים אף מעיינות גופרית, שרבים מגיעים אליהם כדי לטבול במימיהם.

מעלולא: במרחק שעה נסיעה מדמשק, 60 ק”מ צפונית-מזרחית לבירה, מגיעים לכפר הררי קטן הקיים כ- 3000 שנים, וידוע מהמקורות כבר מהמאה העשירית לפנה”ס.  שם אפשר לשמוע אנשים מדברים ארמית בניב, שבו נכתבו ספר דניאל שבתנ”ך והבשורה על-פי מתי שבברית החדשה.

מעלולא, שוכנת בפתחו של עמק צר, בין קירות סלע תלולים, שהגנו עליה מהשתלטות הכובשים הזרים במהלך השנים.  לפיכך שמרה על ייחודה.  הערבית היא אמנם השפה הרשמית בכפר, כמו בכל רחבי סוריה, אבל רוב התושבים מדברים בינם לבין עצמם אך ורק ארמית.  שלושה רבעים מתושבי מעלולא הם יוונים-קתולים, ואת תפילותיהם הם עורכים בערבית.

בכפר מצויות כעשרים כנסיות, שני מנזרים ומסגד אחד (כ- 14 אחוזים מתושבי סוריה הם נוצרים). לכפר מיוחסת אגדה, שהסורים אוהבים לספר:  טקלה, אחת מתלמידותיו של השליח פאולוס, נאלצה להימלט מזעם אביה, שכעס עליה על שהמירה את דתה לנצרות.  כשהגיעה במהלך בריחתה למעלולא, נחסמה דרכה בסלע ענק.  טקלה כרעה על ברכיה בתפילה נואשת. וההר נבקע והפך למה שנקרא היום ‘עמק מעלולא’.  טקלה ניצלה מיד קרוביה הנקמניים והפכה לפטרונית הקדושה של הנוצרים הקדומים תושבי המקום.  הכנסייה שהוקמה לזכרה היא אתר-עלייה לרגל של המבקרים בכפר.

בוסרה:  145 ק”מ מדרום לדמשק, במישורי החורן. עיר עתיקה הנזכרת בימי אח’נאתון, המלך המצרי מחולל המהפכה הדתית המונותיאיסטית של המאה ה-15 לפנה”ס.  האתר המעניין בעיר הוא התיאטרון הרומי המאה השנייה לספירה, שמכיל 15 אלף צופים ונחשב לאחד השמורים בעולם.  מדי קיץ נערכים במקום פסטיבלים בינלאומיים ומקומיים.

חומס העיר השלישית בגודלה בסוריה, נמצאת 160 ק”מ מצפון לדמשק.  רוב המבנים והמצודות העתיקות בחומס נהרסו ברעידות-אדמה.  היום היא בעיקר עיר תעשייה.

חאמה 200 ק”מ צפונית לדמשק.  עיר עתיקה שפרחה ברציפות מהתקופה העתיקה, ונחשבת לאחת הערים היפות בסוריה. יושבת על גדות נהר האורונטס וידועה בזכות 30 גלגלי-המים הענקיים, שנבנו לפני מאות שנים ומעלים את מי הנהר אל אמות-המים, המשקות את אדמת העיר עד היום.  העיר ידועה בתעשיות הטקסטיל המסורתיות שלה.  חאמה נחשבת למעוז מוסלמי אופוזיציוני לנשיא אסד.  בשנת 1982, בטבח גדול, נרצחו בעיר אלפי מתנגדי המשטר.

לאטקיה עיר-הנמל הראשית של סוריה, נמצאת על חוף הים התיכון.  ידועה גם בממצאיה הארכיאולוגיים.  כאן מחוז הולדתו של הנשיא אסד, ובו יושבים עד היום רוב בני המיעוט העלאווי, שאסד משתייך אליהם.  לאטקיה היא עיר בעלת צביון אירופאי, הבא ידי ביטוי בלבוש המערבי של תושביה ובצביון של בתי-הקפה שבעיר.

אוגרית 16 ק”מ צפונית מלאטקיה נמצאת יראס-שמרה, שהיא העיר העתיקה אוגָרית, הממלכה שהביאה לעולם את האלף-בית, הכתב הראשון בעולם.  הארכיונים של אוגרית שופכים אור על המיתוס הכנעני ומבהירים קטעים מקראיים שקודם לכן היו בלתי מובנים.

לאורך החוף של סוריה נמצאות מספר ערי חוף כמו טרטוס ובניאס, שהן חופי רחצה נאים, וכן ארואד שהוא אי קטן יחידי בסוריה, אליו אפשר להגיע בספינת-דייגים מטרטוס.  יש בו שפע של מסעדות, בתי-קפה, מצודות ומבצרים עתיקים.  תנועת המכוניות אסורה בו וניתן ללכת בו רק ברגל.  בעבר הרחוק היה האי במעמד של מדינה עצמאית.

חאלב הנקראת בכל הספרים והמפות ‘אלפו’ (Alepo) ובפי המקומיים חאלב.  נמצאת 350 ק”מ צפונה לדמשק. זו העיר השנייה בגודלה בסוריה ומתחרה בדמשק על הבכורה.  המסורת מייחסת לאברהם אבינו חנייה בחאלב במהלך מסעותיו.   יש בה אוכלוסייה נוצרית גדולה, המורכבת בעיקרה מפליטים ארמניים, שברחו מטורקיה הסמוכה.  בפאתי העיר מצויה מצודה עתיקה, שממנה ניתן להשקיף על חלב ועל הנוף שסביבה.

אתר-התיירות פופולארי הוא השוק המקורה הענק, מעין לבירינט המכיל מספר שווקים: שוק זהב, שוק נחושת, שוק כותנה ושוק בשר.  באוויר נישא ריח חריף של הל ושאר התבלינים הטריים שנמכרים שם. מומלץ להעביר בשוק יום שלם ולהיענות להזמנת הרוכלים לשתות תה בחברתם (השוק סגור ביום שישי).

 

במרכז העיר ישנו חמאם גדול, שבו ניתן לעשות מסאז’, סאונה, אמבטיות ולשתות תה בלי הגבלה. נשים יכולות להיכנס לחמאם רק בימי חמישי ושבת, בשעות מסוימות בלבד.  הגברים אינם מוגבלים בימים, חוץ מהשעות, שבהן הנשים בחמאם.  מספרים שניתן לזהות את תושבי חאלב על-פי הכתמים הכהים על פניהם.  בעבר זיהמה תולעת את המים של חאלב וגרמה לפצעים גדולים בצוואר ובלחיים. הפצעים נעלמים אחרי כשנה, אך משאירים כתמים על העור, שהפכו תעודת-זהות של החאלבים.

בקשר לחאלב יש להזכיר מובן את  כתב היד המונומטאלי של התנ”ך-כתר ארם צובא.

מסלול הטיול מחלב מוביל אותנו למזרח, לאורך נהר הפרת ואל המדבר הסורי.  נהר הפרת תוחם את המדבר, והאזורים סביבו פוריים מאוד.  הכותנה המיוצרת באזור הפרת היא הכנסה מרכזית של סוריה. ב- 1936 נבנה על הנהר סכר ענק, גאוותה של סוריה, וייצר מאגר  מים, הנקרא אגם אסד.

 

פלמירה בדרך, לאורך נהר הפרת, ישנם נאות-מדבר רבים, שהידוע מכולם הוא פלמירה (עיר התמרים), הידועה בשמה התנ”כי “תדמור”.  פלמירה נחשבת לאתר ההיסטורי החשוב ביותר בסוריה ולאחד האתרים הגדולים והיפים שנחשפו בעולם.  מדריכי התיירים ממליצים לראות את שרידיה הארכיאולוגים של העיר בזריחה או קרוב לזמן שקיעת השמש, אז נצבעים העמודים, הקשתות וחורבות הבניינים בצבע ורוד-סגול, שעושה את האתר לקסום יותר.

תדמור הייתה עיר, שנבנתה במאה השנייה לספירה בסגנון רומי.  יש בה מרחצאות קדומים, בהם נהגו התדמורים לטבול ולהתפנק.  יש בה תיאטרון שבו נשמרת אקוסטיקה מעולה.  העיר היוותה נקודה חשובה בדרך המשי מסין ומהודו לאירופה.  הרומאים קראו לה “עיר התמרים” (Palmira), אך המקומיים העדיפו את השם הערבי ‘תדמור’.  כיוון שהעיר נחשבת לאתר תיירותי חשוב, נבנתה סביבה תשתית תיירותית גדולה, הכוללת בתי-מלון רבים, מסעדות, בתי-קפה ובתי-תה.  מעניין אם בעידן השלום והמזרח התיכון החדש ייפתחו שערי בית-הסוהר הצבאי של תדמור, הנמצא במרחק קטן מהעיר עצמה, לביקורי תיירים מישראל, שיוכלו לראות במו עיניהם היכן ישבו שבויי-מלחמה ישראלים, שנפלו לידיהם האכזריות של שוביהם הסורים.

 

בסוריה חיים 12.5 מיליון איש, 90 אחוזים ערבים. הייתר הם כורדים, צ’רקסים, ארמנים וטורקים.

מגעים עם סוכני-נסיעות סוריים התחילו כבר ב-1992, כשבאוויר היו כבר רמזים לתחילת שיחות בין ישראל לסוריה.  סוכני נסיעות ישראליים נפגשו עם עמיתיהם הסוריים בכנסים ובתערוכות בעולם וניסו לגשש, להתחיל ליצור קשרים התחלתיים.  מוש סביר, מי שהיה מנכ”ל “החברה הגיאוגרפית – נאות הכיכר”, סיפר בריאיון עיתונאי:  “הסורים מצטיירים בעינינו כעם מאוד קשוח, אפילו אכזרי, אבל הסורי ברחוב, לא החייל או ההוא מהמשטרה החשאית, הוא איש לבבי מאוד, חם ופתוח.  תיירים שהיו בסוריה מספרים על הכנסת אורחים יוצאת מהכלל, ספרי התיירות מייעצים במפורש שאם מישהו מהמקומיים מזמין אותך לבית שלו בכפר, אל תהסס, קבל את ההזמנה. בשנים האחרונות נפתחה סוריה מאוד לתיירות, והרבה גרמנים, איטלקים וצרפתים מטיילים בה. העם הסורי מבין את חשיבות התיירות בארצו, והוא מאד משתדל”.

כמעט אין דבר כזה.  הבילוי העיקרי של הגברים מתרחש אחרי העבודה בבתי-הקפה. שם הם שולפים לוחות שש-בש, שותים עראק, מפטפטים ומשחקים.  אחרים מעדיפים לצפות בסרטים, אך המבחר קטן (ערביים, טורקיים וקונג-פו למיניהם).  בדמשק אפשר לפעמים לראות גם סרטים רציניים יותר.

במועדוני-לילה ובבתי-מלון ניתן לראות מופעים של רקדניות-בטן.  ארוחה טובה גם היא סוג של בילוי:  בבוקר אוכל הסורי חומוס ופול, בצהריים שישליק וקבאב.  כדי להתפנק הוא אוכל שיביאת, כיסי בצק ממולאים בשומן של חלב עיזים, מעורב בחמאה ובמי ורדים, ועל כל זה מפוזרת שכבה דקה של סוכר.

 

 המקומות הנכונים לקניות הם שוקי דמשק וחאלב, שם ניתן למצוא החל מבדי משי צבעוניים בעלי רקמת כסף וזהב, המאפיינים את הטקסטיל הדמשקאי, בדי כותנה, וכלה בשטיחים פרסיים המגיעים מאיראן, ריקועי נחושת, מוזאיקות ותכשיטי כסף עתיקים במחירים זולים.

 

הדרך הפשוטה ביותר היא אוטובוס.  אפשר יהיה, כנראה, בשלב מסוים, לטוס לנמל-התעופה של דמשק. אולי השלום יביא לשיתוף-פעולה תחבורתי, ואפשר יהיה להגיע באנייה מנמל חיפה לנמל לאטקיה, ואולי ישראל וסוריה ישקמו בצוותא את מסילת הברזל החיג’אזית שעברה ממכה, בדרום דרך עמק יזרעאל, עמק הירדן ועד לדמשק. הקו הזה, אגב, נבנה לפני מאה שנה והיה פעיל עד 1948.