גרילה, טרור ומוסר

 

כתב: גילי חסקין.

קרא גם: מאבק קובה לעצמאותה. טוהר הנשק- ערך וצורך. גנדהי ותורת האי- אלימות

להרצאה על טוהר הנשק 

 

המאבק המזוין נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל, שהוביל האצ"ל (ובתקופת 'תנועת המרי העברי' כלל גם את ה'הגנה'), דמה יותר למלחמת גרילה מאשר ללוחמה סדירה, ומשום כך הדיון בה חשוב לעניינינו. הלח"י, עסק לעתים בפעולות גרילה, אך בגלל מספרם הנמוך יחסית של חבריו, עסק בעיקר בטרור. גם פעולות התגמול של האצ"ל במהלך המרד הערבי, החל מה-14 בנובמבר 1937 ועד להפוגה שמלחמתה עולם השנייה, היו בעיקר פעולות טרור.

מדינת ישראל, משחר קיומה מתמודדת עם הטרור והחל בפלישותיה ללבנון, גם עם בעיות של גרילה. בטיולינו לחו"ל עולה השאלה לא מעט פעמים, בעיקר באמריקה הלטינית, שם נולדה המילה "גרילה", אך גם בארצות נוספות, כגון סין, ספרד ועוד. ההבדלים בין גרילה או טרור הינם פעמים רבות סובייקטיביים, וכמותם ההבדל בין טרור ללוחמי חרות.

 

גרילה (מספרדית: guerilla = מלחמה קטנה) – כלוחמה זעירה – ימיה כימי אנוש. בכל תקופה אפשר למצוא דוגמאות ללחימה בלתי סדירה. המכבים נקטו בטכניקות אלה במלחמתם כנגד הסלווקים. כך עשו תושבי בריטניה הקדמונים, במלחמתם נגד צבאות יוליוס קיסר. צ'ה גווארה  (Che Guevara),  ממנהיגי המהפכה הקובנית, האדם ששמו מתקשר במיוחד ללוחמת גרילה, הסביר: "היסודות החיוניים של חבורת הגרילה הם הפתעה, הונאה ופעולות לילה"[1].

 

מרבית ארגוני הגרילה לא דקדקו בשאלות של מוסר לחימה, לפחות לא בסטנדרטים שאמורים לאפיין צבאות סדירים. פרידריך אנגלס אמר בהקשר זה: "עם העומד לכבוש את חירותו, אסור לו להסתפק באמצעי לחימה שגרתיים… לוחמי גרילה בכל מקום – זה האמצעי היחידי שבעזרתו גובר עם קטן על עם גדול והמאפשר לצבא נחות מבחינה מספרית להתנגד לצבא חזק ומאומן ממנו"[2]. אחת ממטרותיה של הגרילה היא לא רק להכביד על חיי המשטר נגדו היא מתקוממת, אלא דווקא על חיי התושבים אותם היא באה לשחרר. קרלוס מריגלה (Carlos Marghella), מנהיג תנועת הגרילה העירונית בברזיל A.L.N.))[3], כתב בפירוש, כי מטרת הגרילה היא לגרום למשטרה לסגור רחובות ולעצור חפים מפשע ובכך להפוך את חיי התושבים לבלתי נסבלים. או אז, ייתפסו דווקא כוחות הביטחון, כאחראים למצבם, בשל הפעולות, הטעויות והאלימות[4].

הגרילה (כשיטת הקרב העיקרית של הנוקט בה), היא תוצאה של חוסר ברירה, ואמצעי להפקת התועלת האפשרית מתנאים קשים. בלשון אחרת, הגרילה היא טכניקה לגבור על טכנולוגיה. הגרילה מעניקה את האפשרות להתקיף את האויב ברמה הטקטית, בלא שים לב לעדיפותו האסטרטגית[5]. ברוב המקרים, פורצת מלחמת גרילה, כאשר לאומה מסוימת אין משטר ריבוני ועצמאי בין מפני שהפסידה אותו במלחמה (רגילה) ובין אם מפני שלעולם לא היה לה, והיא מבקשת להשיגו על־ידי התנגדות למשטר הנוכחי שלדעתה כפוי עלייה באופן לא חוקי. מאו טסה דונג, לוחם גרילה בזכות עצמו, הסביר שלמרות שלעתים לובשים לוחמי הגרילה מדים, מאורגנים ביחידות מסודרות ופועלים מתוך בסיסים הממוקמים הרחק מריכוזי אוכלוסייה (כך, למשל, אצל הפרטיזנים ביוגוסלביה במלחמת העולם ה-II), הרי ברוב המקרים, קרבתה של הגרילה, מבחינת שיטות הפעולה, ופעמים גם בהרכב האישי, לכנופיית שודדי דרכים, וכן פיזור מבצעיה, מחייבים דווקא הקפדה על המשמעת הקרבית והמדינית[6].

 

מלחמת גרילה היא מלחמה עממית שסמכותה באה לה מלמטה. בכרוז שפרסמה 'חזית השחרור הווייטנאמית הלאומית' (ווייטקונג): "מלחמת השחרור היא מלחמה שעורכים בני העם עצמם. העם הוא הכוח המניע"[7]. אנשי הגרילה עצמם חייבים להבחין בין לוחמים לשאינם לוחמים, ולו רק כדי להוכיח שהם חיילים אמיתיים של העם. אין הכוונה לומר שאנשי גרילה אינם עוסקים כלל בפעילות טרור, הם עושים זאת. אך בדרך כלל הם עושים זאת פחות מכוחות האנטי גרילה, שכן אנשי הגרילה יודעים בדיוק מי הם אויביהם והיכן הם נמצאים. מסיבה זאת, מנהיגי גרילה רבים יכולים להדגיש את האיכות המוסרית, לא רק של המטרות אליהן הם חותרים, אלא גם של האמצעים הנקוטים בידיהם[8].

קרא גם: מוסר המלחמה במלחמת וייטנאם.

טרור (מלטינית: Terror), משמעו אימה, אימים. הטרוריזם בהיסטוריה המדינית היא שיטה מהפכנית ושיטת ממשל המושתתות על אלימות. לעתים ניתן לטרור ביסוס תיאולוגי (כמו בקרב ה"חשישיים" – ""Assassins – בימי הביניים) או פילוסופי (כמו אצל בקונין במאה ה-19)[9], אך מהותו של הטרור הי שימוש מכוון במעשי אלימות מתוכננים לשם השגת מטרה פוליטית מקפת: ערעור השלטון שאותו מייצגים קרבנות הטרור – מזה; או הגברת כוחו המרתיע של השלטון כנגד אופוזיציה פעילה או אופוזיציה בכוח – מזה[10]. גם הלחימה בטרור דורשת התבטויות אתיות לא מעטות, משום שהפגיעה במבצעיו גורמת פעמים רבות, או אפיו גוררת, פגיעה בבלתי לוחמים[11].

המונח "טרור" הופיע לראשונה מיד לאחר המהפכה הצרפתית, ותיאר דיכוי אלים של אוכלוסייה בידי הממסד[12]. ב-1923 הפך חבר הלאומים את משמעות המילה על פיה, והגדירו טרור כ"מעשים פליליים נגד המדינה, שמכוונים או מחושבים ליצור טרור (פחד) בנפשותיהם של אנשים מסוימים או בקרב הציבור"[13]. מילון אוקספורד מגדיר: "טרוריזם הוא שימוש באלימות, במיוחד למטרות פוליטיות"[14].

בשימושה הרווח ביותר, מתארת המילה "טרוריזם", אלימות מהפכנית. טרור של שלטונות, דוגמת זה של הז'קובינים בצרפת ב-1793-4 או הטרור הבולשביקי או הנאצי במאה ה-20, הוא בדרך כלל קולקטיבי-המוני. בעוד שהטרור של מפלגות מהפכניות הוא על פי רוב אינדוודואלי ומכוון נגד נציגים בולטים של המשטר; כזה היה, למשל הטרור של 'נָרוֹדְנִיה ווֹלְיה' הרוסית ושל האנרכיסטים המערביים בסוף המאה ה-19. המחקר בשנים האחרונות נוטה להבחין בין טרור, שהוא בדרך כלל המוני ועיוור, לבין רצח פוליטי, שהוא מאד ספציפי ואינדוודואלי. אם כי תנועות טרור רבות משתמשות גם בדרך של רצח פוליטי, שכונה בעבר "טרור אישי", כך 'נרודניה ווליה', כך לח"י[15]. העמדות שנשמעו כלפי מקרה רצח כאלה היו שונות. כך למשל, הניסיון להרוג את הצאר הרוסי נחשב לחיובי; רצח לינקולן – לשלילי. כאן ראוי להזכיר את דבריו של ישראל ("שייב") אלדד, שנחשב לאחד האידיאולוגים של הלאומנות היהודית החדשה, בנסותו להסביר לבריטים את הסיבות לטרור האישי שביצע הלח"י: "לצידוקן של פעולות טרור אישי כנגד אישים מרכזיים באדמיניסטרציה, העלינו לעיתים קרובות את השאלה, האם ההיסטוריה לא היתה זוכה למהלך שונה אילו היה מישהו מצליח להתנקש בהיטלר ולרצוח אותו, בין 1933 ל-1939?"[16]. רעיון דומה ביטא במלים אחרות, ז'אן זאק סוזיני, ממנהיגי ארגון הטרור הצרפתי (OAS), שניסה להתנקש מספר פעמים בחייו של נשיא צרפת שארל דה גול ונכשל[17].

קרא גם: מלחמת אלג'יריה ומוסר הלחימה.

 

עיון בחיבוריו של ולאדימיר ואיליץ' לנין על הגרילה מלמד שהוא הסתייג מן הטרור, לפחות פורמאלית, אך לא דווקא מטעמים של מוסר לחימה[18]. לנין, קרא בחריפות נגד ה"בונד" ומצדדי "הנקמה המאורגנת" בקרב אנשי הס.ד. הרוסית וטען שדרך זו מסכנת את הסוציאליזם[19]. טרוצקי שלל את הטרור האישי בתכלית וראה בו רצח שרק יזיק למבצעיו ולרעיונות שעומדים מאחורי מעשיהם. הוא ביקר בחריפות את דרך הטרור שהיתה נהוגה בקרב חלק מן המהפכנים במאה ה-19, בעיקר משיקולים מעשיים, אך גם משיקולים מוסריים. הוא הסביר שחיסולו של צאר אחד לא מפיל את שיטתו של הצאר, במקומו יבוא צאר אחר. חיסול שר בממשלה לא מפיל את הקפיטליזם, הוא רק נותן למעמד השליט תירוץ לדיכוי מאסיבי של תנועות העובדים, וגם מרתיע עובדים מהשורה מהצטרפות לתנועה לשחרור מעמדי כשהם מצטיירים כמו טרוריסטים. בחשבון אחרון, הדרך של טרור אישי היא לא יעילה ומנוגדת לאינטרסים של המאבק המעמדי. במאמר פולמוסי קרא: "אם אנו מתנגדים למעשי טרור, אנו עושים זאת אך ורק מכיוון שנקמה אינדיבידואלית אינה מספקת אותנו. החשבון שעלינו ליישב עם המערכת הקפיטליסטית הינו גדול מכדי שנתבע אותו מאיזה פונקציונר המכונה "שר"[20].

 

 

טרוצקי ייחס לטרור השפעה פסיכולוגית על המון ועל שלטון[21]. לפיכך, הטרור הוא פעולה אלימה, שתפקידה העיקרי הוא הטלת פחד על הקורבן, כדי להביא לשינוי במדיניותו. אחד הכלים לעשות זאת הוא הטרור האישי. זוהי צורת פעולה פרדוכסלית המכוונת לפגוע ולהלום במרכז: בממסד, במשטר, באמצעות פגיעה באישי השלטון, הממסד הצבאי, המדיני או החברתי. הוא כלי הפעולה של מיעוט, של חולשה ושל תסכול. ארגונים קטנים ראו בטרור האישי כלי פעולה מוסרי יותר מזה הפוגע ללא הבחנה (משום כך הלח"י ראה את עצמו יותר מוסרי מהאצ"ל)[22].

אחת האבחנות המעניינות בין טרור לבין רצח פוליטי נעשתה על־ידי הסוציולוג דויד רפופורט. לטענתו, ישנם יחסים קרובים בין המתנקש לבין הטרוריסט, אולם יש ביניהם גם הבדל עמוק וניתן למקד אותו בכוונה שעומדת מאחורי פעולת ההרג, יותר מאשר בפעולה עצמה. המתנקש מחסל אדם הפוגע במערכת כלשהי, בעוד שהטרוריסט פוגע במערכת שכבר הרסה את מי שנגע לה[23]. הטרור הוא מכשיר פוליטי שנוי במחלוקת. טרוריסט בעיני האחד הוא לוחם חופש בעיני האחר[24]. תוצאות הטרור אכזריות ומתפרשות פירוש אחר בקרב הצדדים היריבים. יש האומרים: "פעולה שלי נגד אזרחים היא לחימה ולא טרור, ואילו פעולה של האויב כנגד אזרחים שלי, היא טרור ופשע כנגד האנושות. כך היה באירלנד, בווייטנאם, באלג'יריה, בספרד ובארץ־ישראל וכך זה נשמע, לעתים, גם במדינת ישראל[25].

 

 

יהושפט הרכבי הגדיר את המושג "טרור ממרר", כטרור המופעל כנגד כוחות השלטון הזר, כדי לאלצו לסגת מאותה ארץ. לדוגמא, המרי נגד הבריטים בקפריסין ובארץ־ישראל. טרור זה יכול להיות מרכז הכובד של המאבק כנגד השלטון הזר[26].

החוקר אלברט בנדורה (Bandura) הסביר שאנשים נהיים לטרוריסטים, לא משום שמערכת המוסר שלהם משובשת, אלא בגלל תהליך שעבר עליהם ובו חלק מהמכניזם של "המוסר האלטרנטיבי" פועל עליהם יותר טוב מאשר על האחרים. לפיכך, הרדיקל הרואה בטרור את דרכו, ניצב מול דילמה לא פשוטה. ברוח דבריו של אלבר קאמי, "אין אפוא מנוחה למורד. הוא יודע את הטוב ועושה בעל כורחו את הרע"[27]. לטענת בנדורה, קיימת אצל הטרוריסט אותה מערכת נורמטיבית של רוב מרכיבי החברה, שבתהליכי סוציאליזציה (חִבְרוּת) נשתלו בה מערכת של כללי "עשה ואל תעשה", אלא שהטרוריסט עבר תהליך של הינתקות מוסרית  (moral disengagement) מחלק מרשימת הנורמות הבסיסיות[28]. בין הייתר, על ידי מכניזם של דה-הומניזציה (dehumanization) של האויב[29]. משום כך הוא מכנה אותו בכינויים כגון "ג'וּק", עריץ", "קלגס" ועוד. כך, שהקרבן איננו חלק מהקהיליה עליה מוסבות הנורמות המוסריות. שלב ההשוואה עם יתרון הוא אחד הכלים החזקים ביותר. פירוש הדבר שאמנם אנו עושים טרור, אך הוא בטל בשישים לעומת מה שאויבינו עשו לנו. כך למשל התבטא הלח"י: "שיטת האיום וההתנקשות ביחס לשונא, בדרך המוקש, הפצצה וכו', כפי שגם טביעת סטרומה היא מעשה טרור"[30].

מרבית התיאוריות וההלכות בדבר מוסר הלחימה נוצרו על רקע של מלחמות בין כוחות סדירים של ישויות ריבוניות. הטרור, הגרילה וההתקוממות העממית – שהם למעשה עימות מוגבל (Sub-War) –  הם נשקו של החלש יחסית, אך הנחוש מאד. במציאות פוליטית של שולטים ונשלטים, מקפחים ומקופחים, אלו אמצעים המצמצמים פערים בין שלטון חזק לבין הכפופים לו. לפיכך, במציאות זו הטרור אינו תמיד בלתי לגיטימי והערכתו תלויה לעתים קרובות בין בנקודת השקפה סובייקטיבית. הוא נמנה עם הכלים הפוליטיים המעטים, בעיני אלה הנוקטים אותו, שבכוחם להניע מהלכים מדיניים ואחרים[31]. מטרתם של הטרור והגרילה היא לקדם ולהשיג מטרות פוליטיות שנויות במחלוקת ולגשר על פערים בין ישות שאינה ריבונית לבין מדינה[32].

במאבקו של עם למימוש הצדק והזכות לעצמאות, ניכר שיש צורות רבות של התנגדות כלפי השלטון וחילוקי דעות פנימיים קשים על הדרך והשיטות לעשות כן. קיים שוני מבחינת תפיסת המאבק בין ארגוני שחרור גדולים ומאורגנים לבין ארגונים קטנים. הקבוצות הגדולות יבחרו בדרך כלל בגרילה כדרך לשחרור לאומי, מאחר והיא נתפסת בעיניהם כמוסרית יותר (בוררת את מטרותיה) ובשל כך לגיטימית ונכונה להשגת המטרה: גיוס האוכלוסייה והשגת היעד הפוליטי – תפיסת השלטון[33]. קבוצות קטנות, לעומת זאת, הנחותות בכוח ובמשאבים, יאמצו אידיאולוגיה מהפכנית קיצונית (טרוריסטית); הן קצרות רוח וחסרות סבלנות בשיטות הפעולה שלהן ואצה להן הדרך להניע משבר של לגיטימציה עם השלטון[34]. בשל אי הסימטריה בשיטות ובמשאבים, שעל פי רוב נועדו להגשים את אותה מטרה, נאלצות הקבוצות הקטנות להפעיל נשק חם נגד נציגי השלטון, כמו גם נגד כל מי שעומד בדרכן. הכול מוצדק למען השגת המטרה: להניע מהר יותר את גלגלי ההיסטוריה במסילתם[35].

החיץ המבדיל בין פעולות גרילה לבין טרור הוא, שלוחמת גרילה מכוונת רק (או בעיקר) כנגד כוחות הצבא של הצד השני ולא כנגד אזרחים לא חמושים. בין הדוגמאות ללוחמת גרילה שאינה טרור ניתן לראות את הפרטיזנים שפעלו כנגד הצבאות הנאצים ובעלי בריתם, ואת לוחמי הווייטקונג שפעלו נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. ארגוני טרור מנסים מדי פעם להידמות לארגוני גרילה, בכך שהם מבצעים פעולות כנגד צבא האויב, אך עיקר פעילותם מכוונת כנגד מטרות אזרחיות[36].

'טוהר־הנשק' מתקשר לרוב לכללי מוסר המגבילים פעולות טרור, ואלה פעמים רבות קשות להגדרה. פעמים קורה שאירוע אלים כלשהו מתואר בתקשורת אוהדת כפעולה של לוחמי גרילה, או כפעילות תגמול לגיטימית של חיילים, בזמן שאחרים, שאינם אוהדים את מטרת המבצעים, מכנים אותם "טרוריסטים"[37].

מערכת טרור שיטתית נגד אוכלוסיות שלמות היא אסטרטגיה, הן של מלחמה קונוונציונלית והן של מלחמת גרילה של ממשלות ממוסדות וכן גם של תנועות רדיקליות. השיטה המשמשת אותן היא רצח של אנשים חפים מפשע. מטרתן של מערכות כאלה להרוס את המורל של עם שלם או של מעמד מסוים בתוכו ולקעקע את הסולידאריות שלו. מכיוון שכך, המעשה הטרוריסטי, אינו מיועד רק להפיל קורבנות (אם כי זו מטרתו של הטרור האישי), אלא גם להביא לאוזני קהל גדול את האידיאולוגיה של מבצעיו[38]. האקראיות היא המאפיין העקרוני של הפעילות הטרוריסטית. כאשר מבקשים לזרוע חרדה ולהגבירה במשך הזמן, אין זה רצוי להרוג אנשים ספציפיים המזוהים בדרך כלשהי עם המשטר, המפלגה או המדיניות שנגדה נלחמים. המוות חייב לבוא באקראי על אזרחים צרפתים, גרמנים, ספרדים או יהודים, רק משום שהם צרפתים, גרמנים, ספרדים או יהודים, עד שיחושו את עצמם חשופים לגורל העיוור ואז ייתבעו מממשלותיהם לעשות דבר למען ביטחונם[39].

 

העיוותים והשפלת צלם האדם בלטו לעין במבנה הכלכלי, החברתי והפוליטי של רוסיה, עמדו בניגוד משווע להכרה המוסרית העמוקה, שצמחה בקרב חוגים נרחבים של האינטליגנציה הרוסית, שהוגי דעות אלה היו לה לפה. הדבר הוביל לתנועת "ההליכה אל העם", שכונו גם 'נרודניקים' והיו קרובים באופיים לאנרכיסטים (ביניהם היתה גם מניה שוחט). היו אלו אנשים ערכיים, שפשטו בכפרים ברצותם להביא את האיכרים לידי מודעות למצבם ושאיפה להשתחרר, למרות שמרביתם נאסרו והושלכו לכלא או לבתי חולים לחולי נפש. מסירות הנפש הזאת, ההתנזרות הקיצונית היא האתוס המהפכני שהנחילו ראשוני תנועת "ההליכה אל העם" ליורשיהם ב'נרודנאה ווליה' (מילולית: רצון העם) ואלה הנחילוהו למפלגות המהפכניות שבאו אחריהם, ובייחוד למפלגת הסוציאליסטיים-רבולוציונרים (ס"ר), שהוקמה ב-1902, מאיחוד קבוצות של נרודניקים וממשיכיהם. משנוכחו לדעת שדרך הקורבן אינה מביאה להתעוררות תודעת ההמונים ולתסיסה מהפכנית; שמול האידיאליזם ומסירות הנפש מעמיד הצאר את כוח הכפייה האלים של המשטרה, הבולשת ומנגנון השיפוט החד צדדי, הגיעו המהפכנים למסקנה שאין לפניהם דרך לעורר את ההמונים, אלא בדרך של טרור אישי (ובכך השפיעו על דמויות מוכרות כמו ברל כצנלסון ורוזה כהן (רבין)]. "הארגון הלוחם" של הס"ר ניהל טרור אישי נגד נציגי המשטר, שהחל ברצח של הצאר אלכסנדר ה-II ב-1881, המשיכו ברציחות של דמויות פוליטיות נוספות, אך בהתנקשויות שלהם הקפידו לרצוח את האשמים בלבד. עד מהירה הסתבכו המהפכנים בסבך שאלות כגון האם המטרה מקדשת את האמצעים?.