גרילה, טרור ומוסר

 

כתב: גילי חסקין; ‏06/09/2023

ראו גם, באתר זה: טוהר הנשק- ערך וצורך.

העיסוק בטרור הוא חלק מחיינו. בחלקים שונים של העולם, מתמודדים אזרחי וממשלות, עם פעולות טרור, הפוגעות במרקם החיים.

מאמר זה רלוונטי לטיול בארצות רבות: אירלנד, סרילנקה, וייטנאם, קובה, רוסיה, אינדונזיה וכמובן ישראל.

מדינת ישראל ולייתר דיוק התיישבות הציונות מראשיתה התמודדו עם תופעת הטרור. אולם גם מאבקה של ההתיישבות הציונית בשכנותיה, לבש לעתים אופי של טרור.

הגדרת הטרור

לא תמיד קל וברור להסכים מהו טרור. מה שנראה לאחד כמאבק לחרות, ייראה ליריבו כפעולת טרור. טרור הוא טקטיקה של מאבק אלים, המופנה כלפי אזרחים, לשם השגת מטרות פוליטיות[1].

המטרה העומדת בבסיס הטרור הינה תמיד מטרה פוליטית – הווה אומר מטרה שאמורה להשיג הישגים בזירה הפוליטית: החל משינוי שלטון נוהג, שינוי צורת משטר, החלפת נושאי תפקידים בעלי שררה, שינוי מדיניות כלכלית, חברתית, או אחרת, ועוד. בהעדר מטרה פוליטית לא תוגדר הפעולה הנדונה כטרור. פעילות אלימה נגד אזרחים שלא עומדת מאחוריה מטרה פוליטית הינה לכל היותר עבריינות פלילית גרידא, פשע, או סתם מעשה טרוף שאין לו ולטרור ולא כלום. המניע העומד מאחורי המטרה הפוליטית אינו רלוונטי לצורך הגדרת הטרור והוא יכול להיות אידאולוגי, דתי, לאומי, חברתי-כלכלי, או אחר.

הגדרות הטרור המקובלות כיום טומנות בחובן קשיים קונספטואליים ובעיות ניסוח למכביר בניסיון לתאר ולנתח את פעילותם של ארגוני הטרור, נעשה לעיתים קרובות שימוש במושגים חליפיים בעלי קונוטציות חיוביות יותר, כגון: תנועות גרילה, מחתרות, תנועות לשחרור לאומי, קבוצת קומנדו וכו'. במקרים רבים, השימוש הינו מגמתי ומקורו בהשקפת עולם פוליטית סובייקטיבית של המגדיר. באמצעות הגדרה מגמתית של הטרור, מנסים ארגוני הטרור ותומכיהם לטשטש את ייחודיות תופעת הטרור ולהקנות לפעולותיהם בסיס לגיטימי וחיובי יותר, (תוך שימוש במונחים המשקפים ערכים בסיסיים של העולם הליבראלי-דמוקרטי, כגון "אלימות מהפכנית", "שחרור לאומי" ועוד). על רקע הניסיונות להצדיק את פעילות הטרור תוך שימוש בהנמקות פוליטיות, לאומיות או חברתיות, יש לשוב ולקבוע כי המטרה הפוליטית לכשעצמה, תהא אשר תהא, אינה הופכת את פעולת הטרור ללגיטימית[2].

דוגמא לניסיון של הטרוריסטים לייחס לפעילותם קונוטציה חיובית, תוך ביצוע מניפולציה הגדרתית ניתן להביא את דבריו של צלאח חלף, המוכר בכינויו "אבו איאד", מראשי הפת"ח ומראשי "ספטמבר השחור", אשר היה אחראי לפיגועי טרור רבים וביניהם הפיגוע בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב- 1972.

אבו איאד בחר להציג את ה"טרור" וה"אלימות פוליטית", כשני מונחים הסותרים בהכרח זה את זה, באומרו: "מטבעי ואף מתוך אידאולוגיה אני מתנגד בחריפות לרצח פוליטי ובאופן כללי יותר – לטרור. אולם אין אני מערבב – כפי שעושים רבים בעולם – אלימות מהפכנית עם טרור, מעשה המהווה אקט פוליטי עם מעשה שאיננו כזה…"[3]. מדבריו של אבו איאד עשוי שוב להשתמע, כי המניע הפוליטי מכשיר את הפעילות, והמטרה מקדשת את האמצעים. ההכרה בכך שלטרור יש מניע פוליטי וכי מדובר בהתנהגות קיצונית שניתן להציבה על רצף של ביטויי מחאה פוליטית, אסור שתנוצל באופן כלשהו להענקת לגיטימציה לסוג זה של אלימות. יש לציין כי גם מנחם בגין סירב להגדיר אירועים אלימים שבוצעו על ידי האצ"ל, כפעולות טרור וטען שהם חלק ממאבק לגיטימי לשחרור לאומי. (אך הגדיר כ"טרור", פעילות פלסטינית נגד היישוב ולימים נגד מדינת ישראל).

ראו ראיון עם בגין

 

החוקרים נחלקים ביניהם בנוגע להגדרה המדויקת של המושג "טרור". כך למשל, ישנה מחלוקת האם לתאר מעשי אלימות מסוימים מצד מדינות כמעשה "טרור מדינתי". מעשה הפוגע באזרחים, בניגוד לדיני המלחמה, מוגדר לרוב כפעולת טרור. עם זאת, אין הכרח שמעשה טרור מגדיר את הגוף המבצע את הפעולה; כך לדוגמה, יכול ארגון שאינו ארגון טרור, לבצע פעולת טרור (פגיעה באזרחים) בשל פזיזות או רשלנות. בין פיגועי הטרור הידועים אפשר להזכיר את המחבלים שפתחו באש בלב אולם הנוסעים של שדה התעופה בלוד (30 במאי 1970), פיגועי הרכבות האכזריים באיטליה (2 לאוגוסט 1980) ובספרד (11 במרץ 2004), המטוס שפוצץ בשמי לוקרבי בסקוטלנד (21 בדצמבר 1988). פיגועי 11 בספטמבר 2001, בהם נרצחו קרוב ל־3,000 בני אדם, נחשבים לפעולת הטרור הגדולה בהיסטוריה[4].

יש להבדיל בין שני סוגים של אנשי צבא, המעורבים בפעילות מלחמתית. "לוחמים" הם אנשי צבא הפוגעים באופן שיטתי ומכוון באנשי צבא יריב, ו"פושעי מלחמה" הם  אנשי צבא, אשר בין שאר הפעולות האסורות על פי דיני המלחמה, פוגעים באופן שיטתי ומכוון באזרחים . מקביעה זו המתייחסת לאנשי צבא הנמצאים במצב של מלחמה, ניתן להקיש גם לגבי כללי לוחמה של ארגון במדינה. בדומה להפרדה הערכית בין לוחם לפושע מלחמה, ניתן להבחין בין לוחם גרילה לטרוריסט. בעוד שהגרילה הינה "מאבק אלים, אשר במסגרתה נעשה שימוש באלימות, כלפי מטרות צבאיות, כדי להשיג מטרות פוליטיות" לכן פצצה של אצ"ל בשוק בירושלים אוירי של שלמה בן יוסף על נוסעי אוטובוס ערבי זה מעשה טרור ברור. גם פעולות הפו"ם, במשך חמישה חודשים, בשנת 1939, היו פעולות טרור.

ראן באתר זה: האצ"ל בתקופת המרד הערבי; הפו"ם

הטרור עושה שימוש מכוון באלימות כלפי אזרחים, על מנת להשיג מטרות פוליטיות".  לפיכך, הטרור נבדל מהגרילה ביעד הפגיעה המכוון של מבצעי הפעולה – האם המבצעים בוחרים להשיג את מטרותיהם הפוליטיות באמצעות פגיעה ביעד אזרחי או פגיעה ביעד צבאי. לפי הגדרה זו,  דריסת חיילי צה"ל וירי נגדם איננו מעשה טרור כי אם גרילה

גרילה

גרילה (בספרדית: Guerrilla, "מלחמה קטנה"), היא שיטת לחימה המתבצעת על ידי כוחות קטנים, זריזים וגמישים. הגרילה מאפשרת למורדים להתמודד עם צבא סדיר באמצעות טקטיקות צבאיות (כגון טקטיקת פגע וברח), מארבים, חבלות ופשיטות.

המילה שימשה לראשונה, בפי הדוכס מוולינגטון (duke of Wellingto) לתיאור המאבק העממי כנגד הכיבוש הצרפתי של ספרד, במהלך מלחמות נפוליאון, ומכאן בא המונח. המונח הפך לפופולרי בחצי הראשון של המאה ה-,19 במהלך אחת המערכות במלחמות הנפוליאוניות, מלחמת חצי האי (Peninsular War), בשנים 1808-1814, כשהספרדים התעמתו מול אויב עוצמתי וחזק מהם באמצעות אסטרטגיית גרילה.

 

גרילה– כלוחמה זעירה – ימיה כימי אנוש. בכל תקופה אפשר למצוא דוגמאות ללחימה בלתי סדירה. הגנרל והאסטרטג הסיני סון דזה (המאה ה-6 לפנה"ס) היה הראשון להציע את השימוש בלוחמת גרילה, בספרו "אומנות המלחמה" . בכך העניק השראה ישירה להתפתחות לוחמת הגרילה המודרנית[5].

המכבים נקטו בטכניקות אלה במלחמתם כנגד הסלווקים. כך עשו תושבי בריטניה הקדמונים במלחמתם נגד צבאות יוליוס קיסר. אחד מלוחמי הגרילה המרשימים ביותר היה וריאטוס (Viriatus), אשר התקומם והוביל את ההתנגדות נגד האימפריה הרומית באמצעות מספר ניצחונות בין 147 לפני הספירה ל־139 לפני הספירה באזור זמורה (ספרד של היום)[6].

 

בזכות טקטיקה חדשנית זו ביחס לתקופתו נטבע הכינוי "Terror Romanorum" (הטרור של הרומאים). האדם ששמו מתקשר במיוחד ללוחמת גרילה, צ'ה גווארה (Che Guevara) ), ממנהיגי המהפכה הקובנית הסביר בספרו "לוחמת גרילה": "היסודות החיוניים של חבורת הגרילה הם הפתעה, הונאה ופעולות לילה" [7].

 

ראו באתר זה: המהפכה הקובנית

מאו דזה-דונג הגדיר את לוחמת הגרילה כטקטיקה של פיזור גייסות שמטרתן תהיה הטרדה בקנה מידה קטן אך קוהרנטי של גייסות האויב: "האויב תוקף – אנו נסוגים, האויב נעצר – אין אנו מניחים לו, האויב התעייף – אנו תוקפים, האויב נסוג – אנו רודפים אחריו. טקטיקה זו דומה למכמורת שאותה אוספים ברגע נתון ומשליכים ברגע נתון."

מנהיגים קומוניסטים כמו מאו דזה-דונג (בסין) והו צ'י מין (בוויטנאם), יישמו לוחמת גרילה והעניקו לה מסגרת תאורטית ששימשה מודל לאסטרטגיות דומות במקומות אחרים בעולם, כמו תאוריית הגרילה הקובנית "פוקו" והמוג'אהדין האנטי־סובייטי שבאפגניסטן.

המאבק המזוין נגד השלטון הבריטי, שהאצ"ל הוביל והלח"י הקצין (ובתקופת 'תנועת המרי העברית' כלל גם את ה'הגנה'), דמה יותר למלחמת גרילה מאשר ללוחמה סדירה. אפילו המאבק בכנופיות הערביות, מטעם ה'הגנה', נשא אופי שדמה יותר למלחמת גרילה אםכי האצ"ל בשנות ה-30,

הלוחמה הסדירה וודאי עדיפה; הגרילה (כשיטת הקרב העיקרית של הנוקט בה), היא תוצאה של חוסר ברירה, ואמצעי להפקת התועלת האפשרית מתנאים קשים. בדורנו, בו שורר הבדל איכותי מובהק באמצעי הלחימה בין הצד הנוקט בלחימת גרילה לבין יריבו, הגרילה היא נשקו של החלש שנאלץ להתעמת עם יתרון טכנולוגי־צבאי". בלשון אחרת, הגרילה היא טכניקה שנועדה להלחם נגד צבא החזק ממך מספרית וגם טכנולוגית.. הגרילה היא צורת הלחימה המאפשרת לחלש מבחינה אסטרטגית, במספר לוחמיו ובציודו, ליטול את היוזמה ולנקוט מתקפה ברמה הטקטית, בצורה בררנית ולא רצופה. כלומר, היא מעניקה את האפשרות להתקיף את האויב ברמה הטקטית, בלא שים לב לעדיפותו האסטרטגית[8]. ברוב המקרים פורצת מלחמת גרילה כאשר לאומה מסוימת אין משטר ריבוני ועצמאי בין מפני שהפסידה אותו במלחמה (רגילה) ובין אם מפני שמעולם לא היה לה, והיא מבקשת להשיגו על ידי התנגדות למשטר הנוכחי שלדעתה כפוי עליה באופן לא חוקי. למרות שלעתים לובשים לוחמי הגרילה מדים, מאורגנים ביחידות מסודרות ופועלים מתוך בסיסים הממוקמים הרחק מריכוזי אוכלוסייה (כך, למשל, אצל הפרטיזנים ביוגוסלביה והפרטיזנים הרוסיים, במלחמת העולם ה-II הרי ברוב המקרים, קרבתה של הגרילה, מבחינת שיטות הפעולה, ופעמים גם בהרכב האישי, לכנופיית שודדי דרכים, וכן פיזור מבצעיה, מחייבים דווקא הקפדה על המשמעת הקרבית והמדינית[9].

האידיאולוגים המפורסמים של מלחמת הגרילה, כמו צ'ה גווארה[10], מאו דזה דונג[11], וולדימיר איליץ' לנין[12] הצדיקו את האלימות כשיטת פעולה. חוזה מארטי (J. Marti), האידיאולוג הקובני שהטיף לשחרור ארצו משלטון ספרד, טען ש”מי שאינו יוזם מלחמה שהיא בלתי נמנעת הוא פושע". לנין טען כי מלחמות (ובכלל זה גרילה), הן הכרח כל עוד מחולקת החברה למעמדות, כל עוד אדם מנצל אדם. כלומר, אסור להתיירא מן האלימות, מיילדת החברות החדשות. אך על אלימות זו להתפרץ ברגע המדויק בו מצאו מנהיגי העם כי הסיבות נוחות לכך[13].

אפילו במקרה של לוחמי גרילה, הנאבקים בצבא, שלפי תפיסתם הוא צבא דיכוי, חלות ההגבלות של מוסכם המלחמה (jus in bello).

כללי המלחמה מורכבים משתי קבוצות של איסורים, הנובעות שתיהן מן העיקרון המרכזי שלפיו יש לחיילים הזכות השווה להרוג. קבוצת האיסורים הראשונה קובעת מתי מותר להם להרוג, ואילו השנייה – את מי מותר להם להרוג.

סופרים בני ימי הביניים ביטאו את ההבדל באמצעות מילות יחס, בהבדילם בין jus ad bellum  –  צדק המלחמה, לבין jus in bello, – צדק במלחמה.  הבחנות דקדוקיות אלו מצביעות אל שאלות עמוקות. Jus ad bellum תובע מאתנו שיפוטים על תוקפנות והגנה עצמית; jus in bello תובע שיפוטים הנוגעים לשמירתם או הפרתם של כללי הלחימה המקובלים או החקוקים[14]. הקושי הגדול הניצב לפני תורת המלחמה הצודקת הוא הגדרת הזיקה בין שני סוגי הצדק האלה. סוגייה זו אנלוגית לסוגיית הזיקה בין מטרות לאמצעים: אם המלחמה צודקת, האם צודקים גם האמצעים? זוהי אחת הסוגיות המוסריות המורכבות ביותר בעת המאבק על עצם הקיום[15].

האסטרטגיה של הוגי הדעות ומובילי מלחמת הגרילה,  מנוסחת במסגרת המושגית של מוסכם המלחמה: הם מבקשים להטיל את נטל המלחמה חסרת ההבחנות על אנשי הצבא העומד נגדם. מלחמת גרילה היא מלחמה עממית שסמכותה באה לה מלמטה. בכרוז שפרסמה 'חזית השחרור הווייטנמית הלאומית' (ווייטקונג): "מלחמת השחרור היא מלחמה שעורכים בני העם עצמם. העם הוא הכוח המניע"[16].

אנשי הגרילה עצמם חייבים להבחין בין לוחמים לשאינם לוחמים, ולו רק כדי להוכיח שהם חיילים אמיתיים של העם. אין הכוונה לומר שאנשי גרילה אינם עוסקים כלל בפעילות טרור, הם עושים זאת. כוחות גרילה במקומות רבים בעולם עוסקים בפעולות טרור, אך בדרך כלל הם עושים זאת פחות מהכוחות הפועלים נגדם, שכן אנשי הגרילה יודעים בדיוק מי הם אויביהם והיכן הם נמצאים. מסיבה זאת, מנהיגי גרילה רבים יכולים להדגיש את האיכות המוסרית, לא רק של המטרות אליהן הם חותרים, אלא גם של האמצעים הנקוטים בידיהם. אפילו דזה דונג, שלא ראה את עצמו מחויב לחסינותם של הלא־לוחמים, פרסם את מסמך "שמונה הנקודות הראויות לתשומת לב". כוונת מסמך זה הוא להבדיל קודם כל בין אנשי הגרילה לבין כל קודמיהם. מסמך שמונה הנקודות אוסר על לוחם הגרילה לפגוע ברכוש (ומחייבו לפצות על נזק), אוסר עליו לקלל ולהכות, מחייבו לשמור על כבודן של נשים ובעיקר לא להתעלל בשבויים[17].

טרור

טרור (מלאטינית Terror), משמעו אימה, אימים[18],. הטרוריזם בהיסטוריה המדינית היא שיטה מהפכנית ושיטת ממשל טרור של שיטת ממשל מסוימת כנגד מתנגדי המשטר , המושתתות על אלימות, שחזרו פעמים רבות בדברי ימי האדם (ההתנקשויות בטיראנים ביוון וברומא ובייחוד הריגת יוליוס קיסר, בידי קסיוס וברוטוס, היו לחוויית יסוד בתודעה הפוליטית של הציוויליזציה המערבית.

 

לעתים ניתן לטרור ביסוס תיאולוגי כמו בקרב החשישיים בימי הביניים, או פילוסופי, כמו אצל מיכאיל אלכסנדרוביץ' בָּאקוּנִין במאה ה- 19 [19]. [י "חיסול ממוקד" בלשון צה"ל ומדינת ישראל וגם ארצות הברית כיום עושה בו שימוש]. .

אך מהותו של הטרור הי שימוש מכוון במעשי אלימות מתוכננים לשם השגת מטרה פוליטית מקפת: ערעור השלטון שאותו מייצגים קרבנות הטרור – מזה; או הגברת כוחו המרתיע של השלטון כנגד אופוזיציה פעילה או אופוזיציה בכוח – מזה[20].

המונח "טרור" הופיע לראשונה מיד לאחר המהפכה הצרפתית, ותיאר דיכוי אלים של אוכלוסייה בידי הממסד[21]. ב-1923 הפך חבר הלאומים את משמעות המילה על פיה, והגדירו טרור כ"מעשים פליליים נגד המדינה, שמכוונים או מחושבים ליצור טרור (פחד) בנפשותיהם של אנשים מסוימים או בקרב הציבור"[22]. מילון אוקספורד מגדיר: "טרוריזם הוא שימוש באלימות, במיוחד למטרות פוליטיות"[23].

בשימושה הרווח ביותר, מתארת המילה "טרוריזם", אלימות מהפכנית. טרור של שלטונות, דוגמת זה של הז'קובינים בצרפת ב-1793-4 או הטרור הבולשביקי או הנאצי במאה ה-20, הוא בדרך כלל קולקטיבי-המוני. בעוד שהטרור של מפלגות מהפכניות הוא על פי רוב אינדיבידואלי ומכוון נגד נציגים בולטים של המשטר; כזה היה, למשל הטרור של 'נָרוֹדְנִיה ווֹלְיה' הרוסית[24] ושל האנרכיסטים המערביים בסוף המאה ה-[25]19. המחקר בשנים האחרונות נוטה להבחין בין טרור, שהוא בדרך כלל המוני ועיוור, לבין רצח פוליטי, שהוא מאד ספציפי ואינדיבידואלי. אם כי תנועות טרור רבות משתמשות גם בדרך של רצח פוליטי, שכונה בעבר "טרור אישי", כך "נרודניה ווליה, כך לח"י)[26]. אחת האבחנות המעניינות בין טרור לבין רצח פוליטי נעשתה על ידי הסוציולוג דויד רפופורט. לטענתו, ישנם יחסים קרובים בין המתנקש לבין הטרוריסט, אולם יש ביניהם גם הבדל עמוק וניתן למקד אותו בכוונה שעומדת מאחורי פעולת ההרג, יותר מאשר בפעולה עצמה.  המתנקש מחסל אדם הפוגע במערכת כלשהי, בעוד שהטרוריסט פוגע במערכת שכבר הרסה את מי נגע לה. ההתנקשות הוא מעשה. פעולה. טרוריזם הוא תהליך, דרך חיים. על פי רוב, ההתנקשות קשורה בקונספירציה, טרוריזם  דורש תנועה[27].

הטרור והגרילה משמשים לעיתים קרובות כביטויים חליפיים לאותה תופעה, אולם למונח "טרור" קונוטציה שלילית והוא לכאורה כרוך בנקיטת עמדה, בעוד שהמונח "גרילה" נתפס כניטרלי ונושא קונוטציה חיובית בהרבה.הבלבול בין המושגים  נובע הן מאינטרסים ברורים והן מרומנטיזציה של הגרילה, של מאבק החלשים והמדוכאים, הקיימת עוד מהימים בהם הלורד ביירון יצא להשתתף במאבק העצמאות היווני בתחילת המאה ה-19; אנשי גרילה טהורים, מנהיגים שדיוקנם יאה לטי-שירט כצ'ה גווארה, ודאי לא יכולים להיות דומים לטרוריסטים פחדנים.

אחת הבעיות הכרוכות בשימוש במושג גרילה נובעת מכפל המשמעות של המונח. כפילות זו מוגדרת על ידי יהושפט הרכבי, כהבדל בין "לוחמת גרילה" ל"מלחמת גרילה". לדבריו, הגרילה מתאפיינת כמלחמת התשה ממושכת מאוד, אלימות קטנה לשיעורין הגדלה וצומחת. מלחמה שגבולותיה מטושטשים, בעלת קו מגע נזיל. מלחמה ששמה דגש על הגורם האנושי ובמהלכה הכוחות המליציוניים הופכים לסדירים עד השגת הניצחון, דהיינו, הסתלקותו של צד אחד. הרכבי התייחס אל הטרור כאל מרכיב שכיח במלחמת הגרילה, כתחילתו של רצף פעילות אלימה המסתיים בלוחמת גרילה רצופה בהתכתשות עם משמרות צבא[28]. ת'ורנטון (T.P. Thorton
) רואה את מלחמת הגרילה והטרור ,כשתי תופעות נפרדות על רצף אחד, והוא מציין חמישה שלבים בהתפתחותה של התקוממות: שלב קדם-אלים, שלב הטרור, שלב מלחמת הגרילה, שלב המלחמה הקונבנציונלית והשלב הפוסט-אלים[29].

אהוד שפרינצק מסכם תפיסה זו באומרו: "הגרילה זו מלחמה קטנה – חלים עליה כל כללי המלחמות הגדולות, בזאת היא שונה מהטרור"[30]. דייויד רפופורט מוסיף כי ההבדל המסורתי בין הטרור לגרילה הוא בהתנגדות המפורשת של הטרוריסטים לאמץ מגבלות מוסריות מקובלות החלות על פעילות צבאית וגרילה.

החיץ המבדיל בין פעולות גרילה לבין טרור הוא שלוחמת גרילה מכוונת רק (או בעיקר) כנגד כוחות הצבא של הצד השני ולא כנגד אזרחים לא חמושים. בין הדוגמאות ללוחמת גרילה שאינה טרור ניתן לראות את הפרטיזנים שפעלו כנגד הצבאות הנאצים ובעלי בריתם, ואת לוחמי הויאט-קונג שפעלו נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. ארגוני טרור מנסים מדי פעם להידמות לארגוני גרילה, בכך שהם מבצעים פעולות כנגד צבא האויב, אך עיקר פעילותם מכוונת כנגד מטרות אזרחיות[31].

כאן כמובן עולה הטענה המקובלת לפיה אנשי גרילה נלחמים לא רק למען מטרה לגיטימית כי אם גם בצורה לגיטימית. הם הרי תוקפים מטרות צבאיות, להבדיל מטרוריסטים – שהורגים אזרחים!

אולם חלוקה זו מיוסדת על בלבול בין המעשה לעושה. כך למשל טען ח"כ סמוטריץ' כי "הרצח בדומא, עם כל חומרתו, הוא לא אירוע טרור. נקודה", וזאת מפני ש"טרור הוא רק אלימות שמפעיל אויב במסגרת מלחמה נגדנו […] כל השאר הם פשע חמור, פשע נאלח, פשע לאומני, אבל לא טרור". לדעתו, כיוון שרוצחי דומא אינם אויבים של מדינת ישראל, מכאן שאינם טרוריסטים. וכך, להבדיל, יכול היה נשיא סוריה חאפז אסד לטעון כי "אנחנו נגד טרוריזם [אבל…] אנו תומכים במאבק נגד כיבוש המבוצע על-ידי תנועות שחרור לאומיות", כגון אלו הפלסטיניות שמעשי השחרור שלהן כוללים כידוע רצח אזרחים לרוב. וכך, 'טרור' הופך לתואר גנאי, לא לתיאור מעשה .

שאלת הפגיעה באזרחים איננה מובנת מאליה בעיני מי שלא שייך למערכת המדינתית המערבית, ובמידה גוברת גם בתוכה. כפי שאמר ויקטור דיוויס הנסון, היפנים התקשו להבין מדוע טייס שמפציץ את טוקיו והורג אלפי אזרחים הוא לגיטימי, ואילו היפנים שמוציאים אותו להורג בעריפת ראש צריכים לעמוד לדין על פשעי מלחמה (לא במקרה, למרות אמירתו הידועה של גנרל קרטיס לה-מאי האמריקני, לאחר מלחמת העולם השנייה לא הועמדו לדין טייסים גרמניים על הפצצת ערים).

המושג העברי 'טוהר־הנשק' מתקשר לרוב לכללי מוסר המגבילים פעולות טרור, ואלה פעמים רבות קשות להגדרה. פעמים קורה שאירוע אלים כלשהו מתואר בתקשורת אוהדת כפעולה של לוחמי גרילה, או כפעילות תגמול לגיטימית של חיילים, בזמן שאחרים, שאינם אוהדים את מטרת המבצעים, מכנים אותם "טרוריסטים"[32].

מערכת טרור שיטתית נגד אוכלוסיות שלמות היא אסטרטגיה, הן של מלחמה קונבנציונלית והן של מלחמת גרילה של ממשלות ממוסדות וכן גם של תנועות רדיקליות. השיטה המשמשת אותן היא רצח של אנשים חפים מפשע. מטרתן של מערכות כאלה להרוס את המורל של עם שלם או של מעמד מסוים בתוכו ולקעקע את הסולידריות שלו. מכיוון שכך, המעשה הטרוריסטי, אינו מיועד רק להפיל קורבנות (אם כי זו מטרתו של הטרור האישי), אלא גם להביא לאוזני קהל גדול את האידיאולוגיה של מבצעיו[33]. האקראיות היא המאפיין העקרוני של הפעילות הטרוריסטית. כאשר מבקשים לזרוע חרדה ולהגבירה במשך הזמן, אין זה רצוי להרוג אנשים ספציפיים המזוהים בדרך כלשהי עם המשטר, המפלגה או המדיניות שנגדה נלחמים. המוות חייב לבוא באקראי על אזרחים צרפתים, גרמנים, ספרדים או יהודים, רק משום שהם צרפתים, גרמנים, ספרדים או יהודים, עד שיחושו את עצמם חשופים לגורל העיוור ואז ייתבעו מממשלותיהם לעשות דבר למען ביטחונם[34].

בעת מלחמה, הטרור מייצג את הצורה הקיצונית של הגישה העקיפה, עד שנמצאו חיילים רבים שסירבו בכלל לכנות אותה בשם מלחמה[35]. כך למשל, ידוע המקרה של האדמירל הבריטי המילטון (Hamilton) , שבמלחמת העולם ה-II מחה על הפצצה חסרת אבחנה של ערים גרמניות, כדי לזרוע בהן אימה[36].

כבוד הלוחמים של קצינים מקצועיים ושל "מהפכנים מקצועיים" עמד למכשול בהתפתחותו של הטרור כשיטת מלחמה של צבאות. השימוש הגובר בטרור, בידי תנועות שמאלניות ולאומניות קיצוניות, בעיקר לאחר מלחמת העולם ה-II, מייצג את התמוטטות הקו הפוליטי שעובד לראשונה במחצית המאה ה-19, באותו זמן בערך, שבו עובדו גם חוקי המלחמה. ההבדל בין פעילים מהפכניים לבין טרוריסטים היא ההיצמדות לקוד הזה. למרות זאת, פעמים רבות כונו פעילים מהפכניים כ"טרוריסטים", למרות שלא היה דמיון בין האלימות שנקטו ובין הטרוריזם בן זמננו. יש להבחין בין התנקשות לבין רצח אקראי. הבחנה זו היא המקבילה הפוליטית של הקו המפריד בין לוחמים ללא־לוחמים. כך למשל, ניסיון ההתנקשות של המהפכנים הרוסיים בדוכס הגדול סרגיי, איש המשטר הצארי. אנשי הקבוצה תכננו לפוצץ את הדוכס בכרכרתו, משום שהיה מעורב אישית בדיכוייה של פעולה רדיקלית. כאשר התקרבה הכרכרה למקום בה המתין לה מהפכן צעיר, שעמד להטיל עליה פצצה, הבחין זה כי הדוכס מחזיק על ברכיו שני ילדים קטנים. המתנקש הביט, היסס ולבסוף הסתלק משם. הוא החליט להמתין להזדמנות אחרת. אלבר קאמי ביסס על המקרה את מחזהו "המתנקשים הצודקים" , עוסק בטרור בזמן מהפכת 1905 ברוסיה ושם בפיו של אחד המהפכנים את המשפט: "אפילו בהרס יש דרך נכונה ודרך פסולה – וישנם גבולות"[37].

מקרה אחר קשור לצבא האירי הרפובליקני (IRA), שפתח בסדרת פיצוצים בבריטניה בשנים 1938-1939. לוחם רפובליקני נצטווה לשאת פצצת זמן אל תחנת הכוח בקנטברי. לאחר שהבחין כי טעה, זנח את אופניו ועליהם תיקו ובה הפצצה וברח. הפצצה התפוצצה וגרמה למותם של חמישה עוברי אורח. איש מאנשי המחתרת בתקופה ההיא, לא ראה במעשה ניצחון כלשהו. נהפוך הוא, המערכה תוכננה בקפידה כדי למנוע הריגתם של עוברי אורח חפים מפשע[38].

 

ראו באתר זה: מלחמת העצמאות האירית

אפילו במקרה של הלח"י, שנחשב לדעת רבים לארגון טרור וכונה על ידי הבריטים "כנופיית שטרן" אנו נתקלים בקוד האתי שנסקר לעייל, לאחר שאליהו חכים ואליהו בית צורי רצחו בקהיר את הלורד מוין בנובמבר 1944, הם נלכדו על ידי שוטר מצרי. למרות שיכלו לחסל אותו, הם לא עשו זאת והדבר סייע ללכידתם[39]. אמנם, אנשים כלורד מוין מוגנים על ידי מוסכם המלחמה ועל ידי המשפט הבינלאומי. המשפטנים הביעו הסתייגות חמורה מכל מעשי התנקשות ופקידים פוליטיים סווגו ככלל האנשים שאינם אנשי צבא ושאינם יכולים להיחשב כלל כיעדים לגיטימיים של התקפה[40].

אך לענייננו חשוב להדגיש כי בשלושת המקרים, לא היה כאן רצח אקראי. הטרוריסטים עשו הבחנה מוסרית בין אנשים שמותר להרגם ובין אנשים שאסור להרגם. בקוד המוסרי של הארגונים הללו, לפחות במקרים שהובאו לעייל, אזרחים רגילים, שאינם מעורבים בגרימת נזק פוליטי – כלומר בחקיקת חוקים שנחשבים ללא חוקיים או באכיפתם של חוקים כאלה – חסינים בפני התקפה, בין אם הם תומכים בחוקים אלו ובין אם אינם תומכים בהם. על כן הילדים בני האצולה, העוברים ושבים בקנטברי והשוטר המצרי – הם חפים מפשע מבחינה פוליטית, כשם שאזרחים הם חפים מפשע מבחינה צבאית. לעומת זאת, הטרוריסטים בני זמננו מנסים להרוג דווקא את האנשים האלה[41].

מוסכם המלחמה והקוד הפוליטי דומים במבנה שלהם וההבחנה בין פקידים ובין אזרחים מקבילה להבחנה בין חיילים ללא חיילים (אף שאין אלה אותן הבחנות). מה שמונח בתשתיתן הוא ההבדל בין הרג מכוון להרג לא מכוון. הרג ללא כיוון מאיים ללא גבול על עמים שלמים, שכל אחד מבניהם חשוף בשיטתיות למוות, אף שהוא אישית חף מכל פשע. הנחת פצצה בקרן רחוב, בתחנת אוטובוס, או הטלתה לעבר בית קפה – הרי זו הריגה ללא כיוון מוגדר. כל קוד המכוון והמפקח על פעולתם של קיצונים פוליטיים, יש בו מידה, ולו מזערית של סבירות. זוהי התקדמות כלשהי מעבר לאקראיות שרירותית של התקפות טרור. מנקודת מבט מסוימת, אפשר להתייחס להריגת פקידים בייתר קלות מאשר להריגת חיילים כי הסוכנים הפוליטיים, בניגוד לחיילים, בחרו בשירות המדינה כקריירה שלהם. לעומת זאת האופי המאיים של פעולת החייל הוא מבחינת עובדה בעוד שהאופי המדכא של פעילות הפקיד הוא עניין לשיפוט פוליטי. מסיבה זאת לא השיג מעולם הקוד הפוליטי את המעמד שאליו הגיע מוסכם המלחמה. בעיני מי שתפיסותיו על הדיכוי ואי הצדק שונות מאלו של המתנקשים הפוליטיים, אותם מתנקשים הם פשוט רוצחים. לא הוא הדין בחיילים, שהשיפוטים עליהם אינם פוליטיים, הם מכונים "רוצחים" רק כאשר הם הורגים לא־לוחמים. על כן המהפכן הרוסי שבסופו של דבר רצח את הדוכס הגדול, הוצא להורג באשמת רצח, והוא הדין ברוצחיו של הלורד מוין. כל השלושה זכו באותו יחס לו זכו  לוחמי ה-IRA, שגם הם נלכדו והוטלה עליהם האחריות למותם של אזרחים. זהו לדעתי יחס נאות. אמנם, גם אם איננו שותפים לדעותיהם, אנשים אלו זכאים לסוג של כבוד מוסרי, שהטרוריסטים אינם ראויים לו, משום שהם הגבילו את פעולותיהם. לעומת זאת, אנשים שהרגו חפים מפשע, אפילו אם אנו שותפים לדעותיהם הפוליטיות, יש לראות במעשיהם רצח לכל דבר. רצח, גם אם מניעיו מובנים, עומד כמובן בסתירה ברורה לעקרון של מוסר לחימה[42].

הטרור האישי, לא רק שאינו מוסרי, גם אינו יעיל. לפני המהפכה הרוסית הייתה תקופה של כמה עשרות שנים של התנגדות לשלטון הצאר. קבוצות מסוימות הובילו את ההתנגדות לשלטון בצורה של טרור אישי כלומר, התנקשות בחיי הצאר, פגיעה בחיי בעלי הון וכו'. טרוצקי ביקר את הפעולות הללו, לא במונחים מוסריים, אלא במונחים תועלתיים. לשיטתו,  חיסול צאר אחד לא מפילה את השיטה של הצאר, יבוא צאר אחר. חיסול שר בממשלה לא מפילה את הקפיטליזם, היא רק נותנת למעמד השליט תירוץ לדיכוי מאסיבי של תנועות העובדים, וגם מרתיעה עובדים מהשורה מהצטרפות לתנועה לשחרור מעמדי כשהם מצטיירים כמו טרוריסטים. בחשבון אחרון הדרך של טרור אישי היא לא יעילה ומנוגדת לאינטרסים של המאבק המעמדי.

כבר ב-1924, נדרש משה ביילינסון לנושא, כאשר הוקיע את רצח דה האן[43]. במאמרו שפורסם בקונטרס הוקיע את הרצח הפוליטי כשיטה וטען כי לא הכדורים והפצצות אשר המיתו את פלווה[44] ואת סטוליפין[45] הביאו את המהפכה הרוסית ולא על ידי מותם של ארצברגר[46] וראתנאו[47] הוקל גורלה של גרמניה. הוא פסל את הטרור האישי הן משיקולים ענייניים והן משיקולים מוסריים[48].

 

הערות

[1] ד"ר בועז גנור, תופעת הטרור – הגדרת עבודה מוצעת, אתר מט"ח

[2] בועז גנור, טרור בהשוואה לתופעות אלימות אחרות, אתר מט"ח

[3] אבו איאד, ללא מולדת, הוצאת מפרש, ת"א, 1983, (להלן "אבו איאד"), עמ' 146 .

[4] שי לוי, ‏תופת, אש ודם: פיגועי הטרור הגדולים בהיסטוריה, באתר ‏מאקו‏‏, ‏8 בספטמבר 2013‏

[5] ספר זה, "אמנות המלחמה", נכתב לפני יותר מ-2500 שנה בסין, ושימש מאז ועד ימינו כמדריך בכל הקשור לאמנות המלחמה והאסטרטגיה. בדומה ל"ספר חמש הטבעות" שמקורן ביפן, תורגם גם ספר זה לאנגלית ושפות אחרות, ושימש את בני המערב הן להבנת אסטרטגיית המלחמה והן להבנת המנטליות ודרך החשיבה של אנשי המזרח. עיקרו של הספר הינו האיזון העדין הקיים בין יכולת צבאים ומלחמה ובין פילוסופיה של פוליטיקה של ימי שלום. בתחום זה, אין ספר שהשפיע על חכמת הדורות יותר מאשר "אמנות המלחמה". לאחר פרסום ספרו של סון טסו, הופיעו בסין ספרים רבים שהם, למעשה, הערות, הארות והרחבות על "אמנות המלחמה", ונוצרה ברבות הימים ספריה שלמה, המתמקדת בספר מופלא זה

[6] Disney, A. R. (2009). A History of Portugal and the Portuguese Empire, vol. 1: Portugal. Cambridge University Press.

[7]  ראה בהרחבה: א' צה גווארה, יומנו של צ'ה גווארה, תל אביב, 1969

[8]  יהושפט הרכבי, על הגרילה, תל-אביב 1971, (להלן: הרכבי), עמ' 19-20.

[9]  מאו טסה טונג, כתבים נבחרים, כרך ב', תל-אביב 1953, עמ' 145, 147.

[10] Che Guevara, Guerrilla Warfare

[11]   Mao Dze dong, On Guerrilla Warfare

[12] Vladimie Lenin, On Guerrilla Warfare

[13]  הרכבי, שם.

[14]   וולצר, עמ' 31;.

ראה בהרחבה: [14]    B. Orend, War and international Justice, A Kantian Perspective, Waterloo, Ontario 2000, pp, 175-256

[15]   מ' וולצר, "שני סוגים של צדק בתיאוריה של המלחמה", עיון כה, ירושלים תשל"ד., עמ' 1-17.

[16]   D. Pike, Viet Cong, Cambridge Mass. 1968, p. 242

[17]   Mao Tse Tung, Selected Military Writing, Peking 1966, p. 343.

[18] להגדרת הטרור, תוך התמקדות בטרור האישי ובשורשיו: D.C.Rapoport, Assassination and Terrorism, Toronto, 1971, pp 3-4 (להלן: רפפורט-רציחות וטרור). http://www.ageofchivalry.com/

[19] בקונין  (1814 –1876) היה מהפכן רוסי. בתחומי מדע המדינה, אנרכיסט וסוציאליסט רוסי. באקונין היה בין התורמים העיקריים להתפתחות הפעילות האנרכיסטית המודרנית בכלל, והאנרכו-קומוניזם בפרט.

[20] ראה גם: א' לבנה, "טרור", האנציקלופדיה העברית, כרך י"ח,  עמ' 960. ראה גם: http://www.ict.org.il/

[21]  מילונים שונים כגון גורדון (ראה להלן) מגדירים את הטרור של אז כדיכוי אלים של אוכלוסיה על ידי המדינה, אם כי  היעקובינים לא היו מדינה.

[22]  נ' גורדון, "מילון מזוין, שפה ופוליטיקה", מצד שני, 18 (אוגוסט 1999), עמ'  32-35.

[23]    לפי מילון אוקספורד: ""Terrorism is a use of violence, especially for Political purposes

ניתן לומר כי טרור הוא הפחדה באמצעים אלימים, לשמה או לשם מטרה כלשהי. להגדרת הטרור, ראה: א' שפרינצק, איש הישר בעיניו, אי לגליזם בחברה הישראלית, תל אביב, 1986, עמ' 56-57; ו-135-145.

[24] נרודניה ווליה" (ברוסית: Народная воля, "רצון העם") הייתה תנועה מחתרתית סוציאליסטית טרום-מרקסיסטית שפעלה ברוסיה בימיהם של הצארים אלכסנדר השני (שנרצח על ידי חברי הארגון) ובנו, אלכסנדר השלישי. התנועה הוקמה בשנת 1879 ופעלה עד 1887.

משמעות השם "נרודניה ווליה" ברוסית היא "רצון העם". זהו שמה של תנועה פוליטית מהפכנית בשנות ה־80 של המאה ה־19. הוקמה ב־1879 ומטרותיה היו: כינון אספה מכוננת, הענקת זכויות הצבעה, ייצוג האוכלוסייה הרוסית, חופש דיבור, חופש עיתונות וחופש התאגדות, החלפת הצבא הרוסי הקבוע בצבא מתנדבים, העברת הקרקעות הרוסיות לידיים אזרחיות, העברת הבעלות על בתי החרושת לפועלים ופירוק האימפריה הרוסית לטובת "הגדרה עצמית של לאומים". זו הייתה תנועה דמוקרטית וסוציאליסטית שחבריה ניסו לרצוח את אלכסנדר השני שבע פעמים עד שהצליחו. אך פעולותיהם לא גרמו לוויתורים משמעותיים מצד הממשל, שהגיב במצוד אחרי חברי התנועה וכמעט 2,000 רוסים הועמדו למשפט באשמת חברות בארגון.

[25] מי שהמציא את המילה אנרכיזם היה הפילוסוף הצרפתי פרודון (Pierre Joseph Prudhon 1809-1865), אשר קבע שרכוש פרטי הוא גזל והתנגד כמעט לכל מוסד מדינתי (מעניין לדעת שהוא תמך דווקא במוסד הבנק המרכזי מכיוון שזה יוכל לממן פרוייקטים של הפועלים). מיכאיל באקונין (1812-1876 Mikhail Bakunin), גולה פוליטי רוסי, אשר נפגש עם פרודון, החליט להוציא את הפילוסופיה שלו אל הפועל ויצר את ה”תעמולה באמצעות המעשה” שזהו בעצם שם “מכובס” לאקט טרוריסטי. באקונין השתתף במרידות של 1848 בפריז ו 1849 בדרזדן. הוא נאסר והצליח לברוח לאנגליה שם החל לתכנן מהפכה אנרכיסטית עולמית וכתב “למהפכן יש רק מטרה אחת – הרס. בינו לבין החברה ישנה מלחמה עד המוות, תמידית ובלתי פוסקת!”. באקונין אומנם מת בשנת 1876 אולם השאיר אחריו מורשת שתורגמה בשנים שלאחר מכן לגל של פיגועי טרור בפריז במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19.

[26] N. Ben Yehuda, Political Assassination by Jews, A Rhetorical Device for Justice, New York 1993, pp 52-53.   .

[27] רפופורט, רציחות וטרור, עמ' 37-38.

[28] הרכבי י., על הגרילה, מערכות, ת"א, 1983, (להלן "הרכבי"), עמ' 27.

 

[29]  T.P. Thorton , TERROR AS A WEAPON OF POLITICAL AGITATION (FROM INTERNAL WAR – PROBLEMS AND APPROACHES, 1964

[30] מדברי פרופ' שפרינצק ביום עיון בנושא "ישראל והטרור", שנערך בחסות המרכז הבינ"ל לחקר חברה בת זמננו, ירושלים, 1985.

 

[31] על הטרור ראה בהרחבה: א' דרשוביץ, האם הטרור ינצח?, תל-אביב, 2003. ראה גם:

T.H. Snitch, "Terrorism and Political Assassinations: A Transnational Assessment, 1968-1980, The Annals of the American Academy of Political and Social Science, September, 1982, pp. 54-68.

[32]  לקשיים בהגדרת הטרור ראה: ב' גנור, "טרוריזם – הקשיים המושגיים להגדרתו", נתיב, 3, (1999), עמ' 19-20. ז' לקוויר, "אי יעילותו של הטרור", צקלון, 1 (1976), עמ' 65. שם מוגדר הטרור כ"התקפות על מטרות לא לוחמניות, שמניעיהן פוליטיים".

[33]  כבר המהפכנים הרוסיים בשלהי המאה ה-19 הבינו היטב את חשיבות התעמולה (ראה: Laqueue, 1987, p. 48).

[34]  Liddel Hart, Strategy 1968, pp. 349-350. B. H.

[35]   וולצר, עמ' 234.

[36]  D. J. Irving, Destruction of Convoy, PQ 17, London 1970, p 44.

[37]  R. Gaucher, The Terrorists: from Tsarist Russia to the OAS, London 1965, pp. 49 – 50.

[38]  J. B. Bell, The Secret Army: A History of the IRA, Cambridge, Massachusetts, 1974, pp. 161-162.

[39]  G. Frank, The Deed, New York 1963, pp. 248-249.

[40]  J. E. Bond, The Rules of Riot: internal Conflict and the Law of War, Princeton 1974, pp. 89-90

[41]   וולצר, עמ' 236-237.

[42]  וולצר, עמ' 238.

[43] ראה באתר זה ראשית התפתחותו של כח המגן העברי.

[44] ויצ'סלו קונסטנטינוביץ' פלווה, שר פנים אנטישמי שדגל במדיניות של רוסיפיקאציה כלפי מיעוטים והואשם, בין השאר, באחריות לפוגרום בקישינייב. פצצה שהושלכה על ידי סוציאליסט מהפכן שמה קץ לחייו. בין הנאסרים בעקבות רצח פלווה היתה גם מניה וילבושביץ.

[45] פיוטר ארקדייביץ סטוליפין, שר הפנים הרוסי בראשית המאה, נורה על ידי מהפן יהודי בשם דימיטרי בהרר. המתנקש נתלה.

[46] מתיאס ארצברגר, מנהיג מפלגת המרכז הקתולית בימי מלחמת העולם הראשונה, ובראשית ימי הרפובליקה הוויימארית הואשם בהנהגת פרוטקציה וקבלת טובות הנאה. קצינים בדימוס שמו קץ לחייו.

[47]  ואלטר רתנאו, תעשיין יהודי, מדינאי ברפובליקה הוויימארית, היה קורבן להתקפות הלאומנים בארצו, הן בשל יהדותו והן משום שעמד על התחייבות גרמניה בחוזה וורסאי. נרצח בעת שנסע למשרדו.

[48] מ' ביילינסון, "לא תרצח", קונטרס, ט"ז תמוז, תרפ"ד.