גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 30-08-2026
ראו גם: יהדות ליטא בתקופת השואה
הדרך מווילנה לפונאר קצרה. בתוך דקות אחדות מתחלפים רחובות העיר בגבעות מיוערות, אורנים ושבילי עפר. דבר בנוף אינו מכין את המבקר למה שמסתתר בו. אין כאן שער של מחנה, גדרות תיל או צריפים. רק יער שקט, מסילת ברזל ובורות גדולים שהאדמה והצמחייה כיסו את שוליהם. בין יולי 1941 לקיץ 1944 הובאו לכאן רבבות בני אדם, רובם יהודים מווילנה ומעיירות הסביבה, ונורו למוות. העיר שהייתה מרכז של תורה, ספרות ותרבות המשיכה להתקיים במרחק קילומטרים ספורים, בעוד שביער הסמוך פעל מנגנון רצח מסודר.
כארבעה קילומטרים מדרום-מערב לווילנה, בין גבעות מיוערות שלמרגלותיהן עברה מסילת הברזל לגרודנו, שוכן פונאר (בליטאית: פנריאי, Paneriai) , שהיה אחד ממוקדי הרצח הגדולים ביותר של השואה בליטא. בין יולי 1941 לבין קיץ 1944 נרצחו שם, על פי אומדנים שונים, בין 70,000 ל-100,000 בני אדם: יהודים מווילנה ומהעיירות שבסביבתה, שבויי מלחמה סובייטים, בני אינטליגנציה פולנים ואנשי מחתרת, ומיעוט קטן של צוענים. כ-95% מהנספים היו יהודים. הקורבנות הובאו למקום ברגל, ברכבות ובכלי רכב, בקבוצות שמנו לעיתים עשרות ולעיתים אלפי אנשים, ונורו אל תוך בורות שנחפרו מבעוד מועד.
הערכות המספרים משתנות בהתאם למקור. ההיסטוריונית הפולנייה מוניקה טומקייביץ’ מעריכה שנרצחו בפונאר כ-80,000 בני אדם — מהם כ-72,000 יהודים, כ-5,000 שבויים סובייטים, בין 1,500 ל-2,000 פולנים, כאלף שתויגו כ”קומוניסטים” או פעילים סובייטים, ו-40 צוענים. אנציקלופדיית השואה מעמידה את מספר יהודי וילנה שנרצחו עד סוף 1941 על יותר משני שלישים מכלל הקהילה — לפחות 50,000 נפש. מה שברור מכל האומדנים הוא שפונאר היה אחד ממוקדי הרצח הראשונים והאינטנסיביים ביותר של “הפתרון הסופי”; עוד בטרם הוקמו מחנות ההשמדה בפולין הכבושה.
מבור דלק סובייטי לגיא הריגה
לפני המלחמה שימש שטח פונאר את הצבא האדום כמתקן אחסון דלק: הסובייטים חפרו בו כמה בורות גדולים שנועדו להכיל מכלי דלק. כשכבשו הגרמנים את האזור בעקבות פלישתם לברית המועצות (“מבצע ברברוסה”), מצאו בבורות האלה תשתית מוכנה לשימוש אחר לגמרי. וילנה נכבשה בידי הוורמאכט ב-24 ביוני 1941, ימים ספורים לאחר פתיחת המבצע. ב-2 ביולי הגיעה לעיר יחידת איינזצקומנדו 9 של האס אס, וכמעט מיד החלו הרציחות בפונאר. את עיקר הירי ביצעו בפועל לא הגרמנים עצמם אלא כ-80 מתנדבים ליטאים שגויסו למחלקות מיוחדות (Ypatingasis būrys) ופעלו תחת פיקוד גרמני קפדני ; עדות לכך ששיתוף הפעולה של גורמים מקומיים מילא תפקיד מרכזי בביצוע הרצח ובטרגדיה של יהדות ליטא.
ב-9 באוגוסט 1941 הוחלפה איינזצקומנדו 9 ביחידת איינזצקומנדו 3, בפיקודו של קרל יגר, שדוח מפורט שהותיר אחריו (“דוח יגר”) הפך לאחד המסמכים המרכזיים לשחזור קצב ההשמדה בליטא. בספטמבר אותה שנה הוקם גטו וילנה, ובאותו חודש עצמו נרצחו במבצע אחד כ-3,700 יהודים . רבים מהם הופשטו לפני שנורו, בהמשך לתבנית שחזרה על עצמה לאורך תקופת הרצח כולה. עד תום 1941 נרצחו כבר בין 50,000 ל-60,000 מיהודי וילנה. מתוך כ-70,000–80,000 יהודים שחיו בעיר ערב המלחמה — כמחצית מאוכלוסייתה — נותרו בגטו רק כ-20,000. ההיסטוריון יצחק ארד, שביסס את מחקרו על דוחות איינזצגרופן, כרטיסי מזון והיתרי עבודה ששרדו, הראה כיצד קצב ההשמדה נקבע במידה רבה לפי הצורך הגרמני הזמני בכוח עבודה יהודי: ב-1942, כאשר הוורמאכט הפקיע עובדים יהודים לצרכיו, אכן הואט זמנית קצב הרצח.
ליל 4–5 באפריל 1943: גירוש גטאות הפרברים
חלק מהרציחות בפונאר תועדו בפרוטרוט רב במיוחד, ומהוות חלון אל האופן שבו בוצעה ההשמדה ברמת הפרט. אחת הפרשות הידועות ביותר מסוג זה אירעה באביב 1943. בחורף שקדם לה החליטו הגרמנים לטהר מיהודים רצועת שטח ברוחב 50 קילומטרים לאורך הגבול בין ליטא לבלרוס, מתוך חשש שיהודי הגטאות הקטנים באזור מסייעים לפרטיזנים. במרס 1943 הודיעו הגרמנים על כוונתם לחסל את הגטאות באושמיאנה (Ashmyany), שוויינציאני (Švenčionys), מיכלישקי (Michališki) וסולי (Soly), ולפזר את תושביהם: כ-1,250 מהם הועברו לגטו וילנה, כ-1,450 נשלחו למחנות עבודה, והשאר קיבלו הבטחה שקרית, שיועברו לגטו קובנה.
היהודים המיועדים ל”קובנה” הועמסו על קרונות משא בעיירות סולי ונובו-שוויינציאני. ימים ספורים לפני כן פרסמו הגרמנים בגטו וילנה הודעה, שהזמינה בעלי קרובים בקובנה להצטרף לרכבת וכ-350 איש מגטו וילנה, רובם מי שביקש להתאחד עם משפחתו, אכן עלו לקרונות. גם ראש הגטו יעקב גנס וקציני שירות הסדר היהודי צורפו לנסיעה. הרכבת יצאה בלילה שבין 4 ל-5 באפריל 1943, ורק לאחר שיצאה התברר יעדה האמיתי: פונאר. בתחנה הוצאו גנס ואנשיו והוחזרו לווילנה, ונמסרו למשטרת הביטחון הגרמנית; שאר הנוסעים, שראו עם אור ראשון לאן הגיעו, נלקחו אל הבורות ונורו. מאות ניסו לברוח בעת פתיחת הדלתות, ורובם נורו למוות בתחנת הרכבת עצמה.
גורל דומה פקד את יהודי שוויינציאני, שהגיעו לווילנה ברכבת נפרדת באותו בוקר: חלק מהקרונות נותקו ונשלחו למחנה בזדאני, אך רוב הרכבת המשיכה לפונאר. משהבינו הנוסעים לאן הובאו, פרצו מהקרונות בניסיון להימלט, ואחדים אף התנגדו בנשק ובאגרופים לשומרים הגרמנים והליטאים שהקיפו אותם. כ-600 מהם נרצחו בתחנה ובשדות הסמוכים, וכ-3,800 נוספים, שהובאו מסולי ומנובו-שוויינציאני — נרצחו בפונאר באותו יום. עשרות בורחים הצליחו להגיע לגטו וילנה; המשטרה הגרמנית דרשה את הסגרתם, אך ויתרה על הדרישה כדי לא לעורר בהלה בקרב יתר תושבי הגטו, וגנס הובטח שהגטו עצמו אינו נתון בסכנה.
ביקור בפונאר אינו רק מפגש עם זכרם של הנרצחים. הוא מחייב להתבונן גם בבני האדם שהקימו את המנגנון, הפעילו אותו, שיתפו עמו פעולה, נהנו משללו או עמדו מן הצד. כאן מקבלים הרוע האנושי ו”הבנאליות של הרוע” צורה ממשית: רכבות, רשימות, פקודות, שומרים, נהגים ויורים, שכל אחד מהם מילא את חלקו. לצד אותה “פלנטה אחרת”, שעליה העיד ק. צטניק, המשיכו להתנהל החיים הרגילים. אנשים עבדו, אכלו, שבו לבתיהם ושמעו את היריות.
אולי זה הדבר הקשה ביותר להבנה בפונאר: גיא ההריגה לא התקיים מחוץ לעולם האנושי, אלא בתוכו. הוא נוצר בידי בני אדם, סמוך לבתיהם של בני אדם, באמצעות מוסדות וכלים ששימשו קודם לכן את חיי היומיום. ההליכה בין הבורות אינה רק מסע אל עבר שנחרב. היא מעוררת שאלה שאי אפשר להשאיר ביער: כיצד חדלים בני אדם לראות באדם אחר אדם, ומה נדרש מחברה כדי לעצור את התהליך לפני שהאדישות, הציות והשנאה הופכים לשגרת חיים?
למחרת הובאו לפונאר אנשי שירות הסדר מגטו וילנה לקבור את הגופות. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הותר לתושבי הגטו להתבונן במו עיניהם בגיא ההריגה. תשע עגלות שבו משם לגטו עמוסות מזון וחפצי הנרצחים, ועוררו מחלוקת קשה בין יושבי הגטו: אלה שסירבו להיעזר בחפצים שהוכתמו בדם קרוביהם, ואלה שראו בכך אמצעי הישרדות לגיטימי. תושבי הגטו כולו שקעו בייאוש. פחות מחצי שנה לאחר מכן, בספטמבר 1943, חוסל גטו וילנה כליל, ותושביו נשלחו למחנות עבודה ולהשמדה.
מעניין לציין שכבר בדצמבר 1941 — שנה וחצי לפני האירועים הללו — זיהה המשורר והפרטיזן אבא קובנר את פשר פונאר בכרוז שהפיץ בגטו וילנה. קובנר, שלא היה בידיו מידע מוסמך על היקף ההשמדה, כתב באינטואיציה כמעט נבואית כי “פונאר הוא מוות”, וקרא ליהודים שלא ללכת “כצאן לטבח” — ובכך היה הראשון שזיהה בפומבי את כוונת הגרמנים להשמיד את יהדות אירופה כולה, לא רק את יהדות וילנה. הכרוז היה לאחד הגרעינים להקמת הארגון הפרטיזני המאוחד (פ.פ.א) בגטו.
מבצע 1005: הניסיון לטשטש את הפשע
עם התקדמות הצבא האדום במהלך 1943, חששו הנאצים כי עדויות הרצח ההמוני ייפלו בידי הסובייטים. הימלר הורה על הקמת יחידה מיוחדת — קומנדו 1005 — שתפקידה היה לשרוף את גופות הנרצחים בגיאיות ההריגה בכל השטחים הכבושים ולטשטש את עקבות ההשמדה. בפונאר בוצעה המשימה בידי כ-80 אסירים, רובם יהודים ומיעוטם שבויי מלחמה סובייטים, שחלקם הובאו ממחנה הריכוז שטוטהוף וכונו “לייכנקומנדו” (“יחידת הגופות”). האסירים הוחזקו בשעות הלילה בתוך בור, וביום עבדו כשרגליהם כבולות בשלשלאות: פתחו את הקברים ההמוניים, הוציאו את הגופות, ערמו אותן על גבי עצי יער ושרפו אותן. האפר נכתש, עורבב בחול ונקבר מחדש — ניסיון שיטתי למחוק כל עקבה פיזית לפשע.
האסירים ידעו שעם סיום מלאכתם ייועדו גם הם לרצח, ובמשך שלושה חודשים חפרו, בכפות ובידיים חשופות, מנהרת מילוט באורך כ-35 מטרים אל מתחת לגדרות המחנה, עד לשטח ממוקש שמעברו לחופש. בליל 15–16 באפריל 1944 ניסרו האסירים את כבליהם, וכארבעים מהם יצאו דרך המנהרה.
השומרים גילו את הבריחה עוד באותו לילה, ורוב הבורחים נתפסו או נורו למוות; חמישה-עשר בלבד הצליחו להימלט; מתוכם הגיעו אחד-עשר אל שורות הפרטיזנים ביערות רודניקי. עדויותיהם לאחר המלחמה היו לאחד המקורות המרכזיים לחשיפת מנגנון הרצח וההשמדה בפונאר. על פי אומדן שנמסר בתיעוד התקופה, שרף קומנדו 1005 בפונאר למעלה מ-60,000 גוויות עד לנסיגת הגרמנים מווילנה.
בשנת 2016 איתר צוות בין-לאומי של ארכיאולוגים, ובהם חוקרים מרשות העתיקות הישראלית וגיאופיזיקאי קנדי, את שרידי המנהרה עצמה באמצעות סריקה גיאופיזית שאינה פוגעת בקרקע — כלי שאִפשר לאשש את סיפור הבריחה בלי לחפור ולחלל את אתר הקבר ההמוני.
פונאר בעדות, בשירה ובאמנות
תיעוד הרצח בפונאר אינו מבוסס רק על עדויות ניצולים ומסמכים גרמניים, אלא גם על עדות ייחודית מסוג אחר: יומנו הסודי של קז’ימייז’ סקוביץ’, עיתונאי פולני שהתגורר בבקתה ייחודית ביער הסמוך לבורות — אותם בורות ששימשו את הסובייטים לפני המלחמה לאחסון דלק. מחלון עליית הגג של ביתו צפה סקוביץ’ ברציחות מקיץ 1941 ועד קיץ 1944, ורשם את הנראה לעיניו על דפים בודדים, ביובש עובדתי כמעט חסר רגש, ללא הזדהות מוצהרת עם קרבן זה או אחר. את הדפים החביא בבקבוקי לימונדה שקבר בחצרו. סקוביץ’ עצמו נרצח בקיץ 1944, זמן קצר לפני שחרור וילנה; לאחר המלחמה מצאו שכניו את הבקבוקים ומסרו אותם למוזיאון היהודי בווילנה (שרידיהם הועברו בהמשך לארכיון המדינה הליטאי). במשך שנים נשמרו הדפים כשהם מתויגים “בלתי קריאים”, עד שההיסטוריונית ד”ר רחל מרגוליס, ניצולת גטו וילנה, פענחה והרכיבה אותם מחדש. היומן פורסם בעריכת ההיסטוריון יצחק ארד, ונחשב לאחד התיעודים הנדירים ביותר של השואה שנכתבו בזמן אמת בידי צופה חיצוני, לא-יהודי.
מן הצד היהודי, המשורר אברהם סוצקבר , שהיהי חלק מ”בריגדת הנייר”, קבוצת אינטלקטואלים יהודים אמיצים בגטו שהסיכנו בחייהם כדי להציל מסמכים, יצירות אמנות וכתבי-יד נדירים של יהדות וילנה ולהחביאם מפני הביזה הנאצית — כתב בגטו וילנה שירה ביידיש שהתייחסה במישרין לזוועות פונאר. לאחר שנמלט אל הפרטיזנים ושרד את המלחמה, מסר עדות בפני בית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג ב-27 בפברואר 1946 . הייתה זו עדות יהודית ראשונה מסוגה במשפט שהעמיד לדין את מנהיגי הרייך השלישי.
אחד משירי השואה הידועים ביותר, “שטילער, שטילער” (שקט, שקט), נכתב אף הוא בגטו וילנה, באביב 1943, בהשראת פונאר. את מילות השיר ביידיש חיבר המשורר שמריהו קצ’רגינסקי בעקבות בית שכתב הרופא נח (לאון) וולקוביסקי, עבור לחן שחיבר בנו בן ה-12, אלכסנדר (אלק) וולקוביסקי, שנודע מאוחר יותר כפסנתרן הישראלי אלכסנדר תמיר. השיר, המנוסח כשיר ערש לילד שאביו נרצח בפונאר, תורגם לעברית בידי אברהם שלונסקי והפך לאחד משירי הזיכרון המושרים ביותר של השואה בישראל.
שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.
תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קִרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.
שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,
מַבּוּעֵי הַלֵּב!
עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,
נֵאָלֵם בִּכְאֵב.
אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא!
לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו:
צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ
לְעָלֶה בַּסְּתָו
אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:
שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם!
עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא
נוּמָה, נוּמָה, נוּם.
וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,
כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,
עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר
בְּבוֹא הַדְּרוֹר,
בְּבוֹא הַדְּרוֹר!”
זכר הטבח ליווה גם יוצרים בדורות מאוחרים יותר. הצייר שמואל בק, ניצול וילנה שסביו וסבתו נרצחו בפונאר, יצר ב-1970 את הציור הסוריאליסטי “לא תרצח”, המנציח את זכרם. האמנית רחלי רוגל יצרה ב-2010 את יצירת הווידיאו-ארט “פונאר — סרט נע”, המתארת את שלבי הטבח כ”פס ייצור” של מוות, כשבעה בורות ההריגה מדומים לשבעה מדורי גיהינום. ב-2004 יצא לאקרנים סרט תיעודי המבוסס על יומנו של סקוביץ’, העוקב אחר תושבי האזור כיום ומספר כיצד הם חיים, גם היום, לצד גיא ההריגה — עם הזיכרון, הרעש ותחושת השכנות המתמשכת עם העבר.
סיכום
הביקור בפונאר אינו מסתיים בהבנת סדר האירועים או במספר הנרצחים. דווקא לאחר שהעובדות מתבררות, מתחילות השאלות הקשות באמת. כיצד הופך יער הסמוך לעיר למקום שבו בני אדם מובלים יום אחר יום אל מותם? כיצד יכולים רצח, ביזה, הובלה, רישום, שמירה וקבורה להתארגן לשגרת עבודה? וכיצד ממשיכים החיים במרחק קטן כל כך מן הבורות, כאשר רכבות נוסעות, פקודות נמסרות, חפצים מוחזרים לעיר ואנשים יודעים, או לפחות מבינים, מה מתרחש בין העצים?
חנה ארנדט טבעה בעקבות משפט אייכמן את המושג “הבנאליות של הרוע”. היא לא ביקשה לומר שהרוע עצמו בנאלי, קל או חסר חשיבות, אלא שהוא אינו מופיע תמיד בדמותו של שטן יוצא דופן. לעיתים הוא לובש מדים, ממלא טפסים, מסדר רכבות, שומר על לוחות זמנים ומציית להוראות. האדם המשתתף בו עשוי לראות בעצמו עובד יעיל, פקיד ממושמע או חייל הממלא את תפקידו. הוא מפסיק לשאול מה משמעות מעשיו ומאמץ את שפת המנגנון: “העברה”, “פינוי”, “טיפול”, “כוח עבודה”. המילים מסתירות את האדם, והמשימה מסתירה את הפשע.
פונאר מעניק למחשבה הזאת ממד מוחשי. הרצח לא התרחש רק בעקבות התפרצות רגעית של אלימות. הוא דרש חלוקת עבודה ושיתוף פעולה בין אנשים רבים: מי שערך רשימות, מי שהפיץ הבטחות שקריות, מי שהעמיד קרונות, מי ששמר על הדרך, מי שאסף בגדים ומזון ומי שירה. לצד הרוצחים היו גם מסייעים, נהנים מן הרכוש, צופים מן הצד ואנשים שהעדיפו שלא לדעת. אין בכך כדי לטשטש את ההבדלים באחריות, אך יש בכך כדי להראות כיצד פשע עצום נשען על מעשים קטנים ורבים, שחלקם נראו למבצעיהם כעוד פעולה במסגרת התפקיד.
הביטוי “פלנטה אחרת”, שבו השתמש יחיאל די־נור (ק. צטניק) בעדותו במשפט אייכמן, מבטא את התחושה שעולם המחנות התקיים מחוץ לסדר האנושי המוכר. ואכן, מנקודת מבטם של הקורבנות הייתה זו מציאות שחוקיה השתנו מן היסוד: שמות הוחלפו במספרים, משפחות פורקו, הזמן איבד את משמעותו והחיים הועמדו תחת שלטון שרירותי של רעב, פחד ומוות. מי שנכנס לעולם הזה התקשה להאמין שהעולם הקודם עדיין קיים ושבני אדם ממשיכים לחיות בו כרגיל.
אך יש גם סכנה בתיאור השואה כ”פלנטה אחרת”. אם נרחיק אותה אל מחוץ לעולם האנושי, נוכל להאמין שמחולליה היו יצורים מסוג אחר ושאירוע כזה אינו נוגע לנו. פונאר מלמד את ההפך. גיא ההריגה לא שכן בכוכב מרוחק, אלא סמוך לווילנה. הרוצחים לא היו שדים, אלא בני אדם. הם השתמשו במסילת ברזל קיימת, בבורות שנחפרו למטרה אחרת, במוסדות שלטון, במשטרה, בניירת ובשפה מנהלית. הם שבו לבתיהם בתום יום העבודה. החיים בגיהינום התקיימו לצד חיי היומיום, ולעיתים נשענו עליהם.
זוהי אולי המחשבה המטלטלת ביותר שפונאר מעורר: התרבות אינה מחסום מוחלט בפני הברבריות. עיר של ספרים, בתי מדרש, אוניברסיטה, מוזיקה ושירה יכולה להתקיים סמוך למקום שבו בני אדם נורים אל בורות. ידע והשכלה אינם מבטיחים מצפון, ומנגנון מדינה יעיל יכול לשרת לא רק את החיים אלא גם את השמדתם. כאשר בני אדם מחולקים לראויים ולבלתי ראויים, כאשר קבוצה שלמה מוצגת כסכנה וכאשר הציות מקבל עדיפות על האחריות האישית, הדרך אל הפשע מתקצרת.
עם זאת, פונאר אינו רק סיפור על קריסת האדם. בתוך המציאות שנועדה לשלול מן הקורבנות כל בחירה נותרו גם מעשים של התנגדות: הבריחה מן הקרונות, חפירת המנהרה, שמירת העדות, כתיבת היומן והשירה שנכתבה בגטו. המעשים הללו לא יכלו לעצור את מנגנון ההשמדה, אך הם מנעו ממנו להשיג ניצחון מוחלט. הם שמרו שמות, קולות וזיכרונות במקום שבו הרוצחים ביקשו להשאיר אפר בלבד.
היציאה מפונאר אינה מספקת נחמה או תשובה שלמה. היא מותירה אחריה חובה של זיכרון, אך גם דרישה מוסרית בהווה: לזהות את הרגע שבו אדם נהפך לקטגוריה, שבו השפה מסתירה אלימות, שבו הציות משחרר לכאורה מאחריות ושבו החברה מתרגלת בהדרגה למה שהיה צריך לזעזע אותה. הרוע האנושי אינו מתחיל תמיד בבור ההריגה. לעיתים הוא מתחיל במילה, בהפרדה, בהשפלה, בשתיקה ובוויתור קטן על היכולת לראות את הזולת כאדם. משום כך פונאר אינו רק מקום שבו אנו מביטים לאחור. הוא מקום שממנו עלינו להביט גם אל עצמנו.