חומר רקע - אמריקה הלטינית

 

 

 בני המאיה הם קבוצות שונות של אמרינידים (“אינדיאנים”), הקרובות זו לזו בלשונן ובתרבותן, ושוכנות  באזורים נרחבים באמריקה התיכונה. נושאי התרבות הזאת התפרשו בעבר על פני שטח של כ־300,000 קילומטרים רבועים ויצרו את אחת התרבויות המפותחות ביותר באמריקה בתקופה שקדמה לבואם של האירופאים. העדויות מהן שואבים את הידיעות על תרבות המאיה העתיקה הן שרידים שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות, רשומות ספרדיות בנות המאה ה-16 וכתב המאיה, שפוענח בחלקו.

 

 

כתב: גילי חסקין

 

ראו קודם, באתר זה:

תרבות המאיה   – חלק א ‘ ;

תרבות המאיה – חלק ב’;

תרבות המאיה – חלק ג’

                                                                          ראו גם: ראיון עם נחום מגד, על תרבות המאיה.

הספרדים פגשו כמה תרבויות גדולות באמריקה: בדרום, באזור האנדים – את האימפריה של מלך האינקה, שהיתה בעת הכיבוש הספרדי בשיא גודלה, אבל שקועה במלחמת אחים. במרכז מקסיקו – את ממלכת האצטקים שהיתה אימפריה כבירה, החזקה ביותר ביבשת. בצפון קולומביה פגשו את ממלכת טאירוֹנָה (Tairona), שעליה ידוע מעט מאוד, ואת תרבות מוּישׁקָה (Muisca), או צ’יפצָ’ה (Chipcha), תרבות צורפי הזהב הנחשבים ביותר; באזורי החוף המקסיקני ובמרכז אמריקה – את שבטי המאיה, שחיו בערי מדינה הנתונות בדעיכה. מכל המלכויות שהתקיימו ביבשת במאה ה-16, בני המאיה לבדם לא השתייכו לממלכות גדולות, ובכל זאת, מאז המפגש בינם לבין האירופים, עוררו את סקרנותם של באי העולם הישן. המאיה היו אולי יוצאי הדופן והמשכילים ביותר מכל עמי היבשת החדשה.

 

אזורי תרבות המאיה מקיפים ארבע-מאות אלפי קמ”ר בגבולות מקסיקו, אל-סאלוודור, בֶּליז, הונדורס וגואטמלה של ימינו. קווים משותפים רבים ציינו את המלכויות השונות, אף כי הגיאוגרפיה שינתה אמונות והדגשים.

עולם המאיה הורכב, כאמור, מממלכות קטנות. כל אחת מהן התנהלה על ידי עיר מרכזית, לעיתים עיר גדולה מאוד, שסביבה התפרסה הממלכה. המבנה המדיני מזכיר אולי את הפוליס היווני. נוסף על העיר המרכזית היו למאיה כפרים ועיירות, שסיפקו מזון לעיר שקמה בתוכם. אף על פי שכמה מממלכות מאיה התפשטו ואף הגיעו לכיבושים מרשימים, מעולם לא הפכו לאימפריה[1]. בשיא תקופתם, בסביבות 900 לספירה, ערים מרכזיות של המאיה מנו יותר מ-800 איש בכל קמ”ר. בפריפריות היו כ-80- 150 נפש לקמ”ר. ערי המאיה היו לא רק מרכזי ממשל ושלטון אלא גם מרכזי פולחן. מקדשיהן נבנו בצורת פירמידות, בדרך כלל מדורגות.

 

תחילת תרבות המאיה, כתרבות עירונית, בתקופה מקבילה להופעת התרבות האולמקית, שממנה הושפעו רבות. ב-2,500 לפני סה”נ כבר התקיימה קרמיקה פולחנית, ונמצאו בסיסים של בתים, מקדשים ופירמידות. ידוע על יישובים גדולים כבר בשנות 2,000 לפני סה”נ ואפילו לפני כן[2]. בפסל מתקופה זו נראה יגואר הנושא על גבו פטרייה. עדות לתרבות שאמאנית, שהשתמשה בפטריות הזיה לצורכי פולחן.

 

 

ראו באתר זה: שאמאניזם

 

בתקופה הקלאסית, החל מהמאה השלישית או השניה לפני הספירה, ניכרת התפתחות עירונית מואצת. נבנות ערים חדשות, והערים הישנות משנות את צורתן ואת גודלן. בתקופה זו קמות ממלכות רבות ונוצרות דרכי גישה. בערים מתקיים עיסוק במדעים, במיוחד באסטרונומיה ובמתמטיקה. זוהי גם תקופה של מלחמות רבות ומרידות נגד שליטים שנחשבו כאלים.

המעבר בין התקופה הטרום-קלאסית לתקופה הקלאסית היה טבעי. התקופה החדשה לא היתה תוצאת פלישה או קריסת תרבות, אלא באה בהתפתחות טבעית, וההבחנה בין התקופות הללו היא אקדמית יותר מאשר היסטורית. החוקרים קבעו שבתקופה המאוחרת נעשתה בנייה עירונית מרשימה ואנשיה הכירו לוח שנים והשתמשו בכתב. מתוך כך ניתן לסבור שהתקופה החדשה שונה מקודמתה, אבל למעשה מדובר באותם אנשים ובתהליך התפתחותי שהתרחש באזורים שונים בתאריכים שונים.

התקופה הקלאסית של המאיה מקבילה לתקופת “עיר האלים” Teotihuacán)) שברמת מקסיקו[3]. כסוף התקופה הקלאסית נחשב התאריך האחרון שצוין בטיקאל: 879 לסה”נ, ואולי 928, התאריך האחרון המתעד סיום תקופה בלוח. אחר כך לא מופיעות עוד ערים, שכן במאות ה-9 וה-10 נפלו כל ממלכות המאיה.

המעבר מן התקופה הקלאסית לתקופה הפוסט-קלאסית הוא מהותי. אין המשך טבעי וישיר של תהליכים חברתיים-תרבותיים קודמים. תרבויות המאיה הגדולות קרסו. הערים הגדולות והחשובות נפלו זו אחר זו, קמו מלכויות אחרות, וההשפעה הזרה היתה ברורה. למלכויות החדשות הפוסט-קלאסיות לא היה קו מחבר ברור לעולם שהיה לפניהן.

 

בתקופה זו הגיעו לאזור המאיה עמים ושבטים שונים, במיוחד מהרמה המרכזית של מקסיקו, מטולה (Tula) המתפוררת. הם התחברו ליסודות מקומיים ויצרו תרבות שונה שבה התקיים סינקרטיזם מיוחד – עירוב אמונות מאיה ואמונות טולטקיות. הדוגמא המובהקת ביותר של התקופה המאוחרת היא העיר צ’יצ’ן איצה (Chichen Itsa) שפרחה במאות 13–11 לסה”נ. צ’יצ’ן איצה, נולדה מחיבור של שתי תרבויות: שבט האיצה, שעל פי כל העדויות לא היה מאיה במקורו ושבט הטולטקים שהגיעו מטולה. התוצאה היתה עיר גדולה שרבים מבנייניה הם העתק של טוּלָה, אבל ניתן בה מקום לאלי המאיה כגון צ’אאק מול, אל הגשם.

ממלכת המאיה האחרונה, שנכבשה על ידי הספרדים בגדות אגם פֶּטֶן איצה (Peten Itza) שבצפון גואטמלה, נפלה בשנת 1697, כלומר בסוף המאה ה-17. מדובר בתרבות שנמשכה  3,700 שנים באותו האזור. באופן פורמאלי, תרבות המאיה חוסלה על ידי הספרדים במאה ה-17, אולם מהרבה בחינות, היא מתקיימת גם בעצם היום הזה. ארכיאולוגים רבים גילו בהשתוממות שדמויות שהם חושפים בחפירות, מופיעות באריגים עכשוויים של תושבי צ’יאפאס במקסיקו ובגואטמלה, בלי שאורגיהם ראו אי פעם את הדמויות העתיקות. חלק מאלי קדם עדיין נושאים משמעות עבור בני המאיה. הצלב אשר בכנסיות מסמל הן את ישו והן את עץ העולם, הסייבה (Ceiba), המחבר הין השאול לבין העולם העליון. בטקסים בכיסוי נוצרי, נשמע הד לאותם ימים דומים בהם התרבות לא היתה משועבדת לזרים, וכוהני הדת וחכמיה סיפרו על אלים, על גיבורים ועל מלכים. מבחינה זו תרבות המאיה היא מיוחדת במינה. לפנינו ארבעת אלפי שנות המשכיות, ובני בניהם של אותם האנשים שחיו פעם, ממשיכים לחיות, ליצור ולהאמין כדרך אבותיהם ובאותו אזור גיאוגרפי עצמו. האנתרופולוג וחוקר המאיה נחום מגד[4] מסביר כי בני המאיה בימינו, שאולי אינם מכירים את המקדשים ואת התורות של קדמוניהם, ממשיכים לחיות בהם. דומה והעבר ממשיך לחיות באמצעות זמן מיוחד שאיננו כרונולוגי, אלא מיתולוגי, כפי שמוגדר אצל האוברג’ינים באוסטרליה – זמן החלום[5].

 

 

קיימים מקורות לא מעטים (ועם זאת מוגבלים), לשחזור תולדות המאיה: תעודות הכתובות בכתב הירוגליפי בשפת המאיה, ממצאים ארכיאולוגים, תעודות מאיה כתובות באותיות לטיניות וכן הכרוניקות הספרדיות שנכתבו בסמוך לכיבוש. בימי קדם רשמו המקומיים בכתב החרטומים המיוחד שלהם ספרים רבים, המכונים Códices – “קודקסים”. היו אלו ספרים מצוירים, עשויים מדפי נייר או קלף[6]. הכתבים הללו תיארו את דרכי האלים וניבאו את העתיד במערכת זמן מיוחדת שבו העתיד והעבר הם מציאות אחת. ארבעת הכתבים הללו תיעדו תולדות שבטים, ממלכות, חברה, כהונה ועוד. למרבה הצער, הבישוף הספרדי דייגו דה לאנדה (Diego de Landa) ציווה לשרוף את כל כתבי הציורים של המאיה, בטענה שהם פאגאניים. למרבה המזל, נותרו מהם ארבעה, ששלושה מהם וודאיים, והם כתבי-היד של דרֶזדֶן, פאריס ומדריד. יש חוקרים הטוענים שהצליחו לפענח חלק גדול מאלפי הסמלים של כתב המאיה. עם זאת, לא תמיד הפענוח של המומחים השונים תמיד זהה והדרך לקריאה האמיתית של הסימנים עדיין ארוכה מאוד. עם זאת יש תמימות דעים בקרב החוקרים באשר לפענוח מספרים, תאריכים, שמות מקומות, אנשים, ערים, מלכויות ושבטים. החוקרים הראשונים גרסו, שהמאיה תיעדו רק חישובים אסטרונומים או סיפורי אלים. כיום ברור שהנחה זו היתה מוטעית. המאיה רשמו גם פרקי היסטוריה. הכתבים בקודקסים ועל גבי קירות מקדשים תיעדו את תולדות הממלכות, סיפורי מלחמה וסיפורי מעשים מחיי היום-יום.

הממצאים הארכיאולוגיים של תרבות המאיה הם גדולים ומרשימים. ערים רבות התגלו במקסיקו, בגואטמלה, בהונדורס ובבליז (הונדורס הבריטית). בכל עיר נמצאו מבנים מונומנטאליים, קברים, מקדשים, מצפים אסטרונומיים ועבודות פיסול רבות בעץ עמיד במיוחד ובאבן. גודל הקברים והטיפול בנקברים מלמדים לא מעט על מבנה חברתי ועל תפישת עולם.

קברים מונומנטאליים נמצאו בעיר פאלנקה (Palenque) שבצ’יאפאס (Chiapas)  , מקסיקו, במיוחד קברו של פּאקאל (Pacal), המלך הראשון ומייסד העיר והשושלת. בעיר טיקאל (Tikal) שבגואטמלה, שהיתה הגדולה בערי העידן הקלאסי, ובעיר קופאן  (Copan) שבהונדורס נמצאו קברים, שמהם ניתן ללמוד על העושר המיוחד שהשיגו אדוני המקום. הקבר בטיקאל, מהמאה ה-6 לסה”נ, הנמצא מתחת לפירמידת היגואר, מלמד בנוסף לגודל עושרו של המת, אם גם על הקשר שלו לעולמות העלומים. המספר תשע, מספר עולמות השאול, חוזר מספר פעמים. כך במדרגות המובילות לקצה הפירמידה וכך בבסיסים שבתוך הקבר. בקופאן, בפירמידה פנימית המוקדשת להישארות הנפש, נמצאו תשעה גרזני צור הקשורים גם הם לתשעת הספירות שמתחת לעולם הארצי.

 

האירועים ההיסטוריים תורו בתבליטים על גבי האסטלות אשר במקדשים ובציורים. המדרגות המובילות למקדש הגדול אשר בקופאן, הן למעשה ספר ענק, כלומר, אסטלות שמופיעות  עליהן למעלה מאלף ומאתיים סימנים הירוגליפים המתארים את תולדות העיר קופאן. במקום אחר בקופאן מתוארת קבוצת אנשים שונים הנראים כאנשי שררה או חוכמה. והחוקר הרברט ספינדן (Herbert Spinden) טען, כי מדובר בכנס של אסטרונומים, העוסקים בתיקון לוח השנים. תפישתו של ספינדן נבעה מראייתו הרומנטית את המאיה כחבורה של בני חכמים שנתנו דעתם במיוחד לנושא הזמן. כיום כבר ידוע שמדובר ברשימה פרוזאית של שושלות מלכי העיר, כשכל מלך יושב באסטלה המיוחדת שלו ליד התאריך המציין את זמן עלייתו לשלטון. ליד כל מלך ומלך מופיע גם מספרו בסדר השלטון של השושלת. בין המלכים נמצא המלך שכונה גם “שבלול עשן”, אשר ציווה לבנות את מדרגות הכתב, ומופיע תיאור קורותיו וקורות משפחתו. בעקבות הקריאה המחודשת בכתובות ובעקבות גילויים נוספים ניתן היום לשחזר תאריכים, וברוב המקרים גם שמות.

לאחר בוא הספרדים חשו מנהיגים, הכוהנים המשכילים, כי נבואת קץ הזמנים עומדת להתגשם. על כן נדרש לשמר את הידוע, שהרי לא יקום דור אחר היודע לקרוא את הכתבים העתיקים. חלק מחכמי התקופה כבר למדו את הכתב הלטיני, הם חיברו ידע לידע חדש, כבימי קדם, וכתבו את הרשום בקודקסים בשפתם, אך באותיות לטיניות, על נייר ועל קלף, על קירות המקדשים ועל אסטלות, וכן כתבו את דברי הנבואה שעדיין השתמרו. הרישום המאוחר הזה הוא חומר רב ערך, וקשה לדמיין את המחקר בלעדיו. בדרך זו נרשמו מיתוסים, תאריכים על פי ספירת השנים של המאיה, עיקרי דת, אפוסים של שבטים ואף טקסטים נרחבים המתחילים בבריאת העולם ומסתיימים בתולדות השבט המציג את הסיפור. עם הספרים שהשתמרו בדרך זו נמנה ספר תולדות שבט קיצֶ’ה (Quiche) בגואטמלה המוכר בשם “פופול ווך” (ספר העדה). זה המיתוס השלם ביותר ששרד, הכולל בתוכו קוסמוגוניה, היינו תיאורי בריאת העולם, מעשי האלים, תולדות הגיבורים, ההיסטוריה של השבט המספר את סיפורו והיחס שלו לעמים אחרים. ספר שבט הקקצ’יקל (Caqchiquel) בגואטמלה המוכר בשם “תולדות השאיל” (Xahil) או “תולדות הקאקצ’יקל”. בחצי האי יוקטן  (Yucatan) נמצא ספר ה”צילאם באלאם (Chilam Balam) שהוראתו “כוהן היגואר” ובו- נבואות של כוהני).. בין ספרי הנבואה השתמרו טקסטים שניבאו את בואם של הזרים המוחלטים, הספרדים. בין ספרי צ’ילאם באלאם נמצא ספר קטן המכונה “שפת סֶיוּאָה” (Seyua), והוא ספר יסוד להבנת מושגים של תרבות המאיה. בטקסט זה מסביר הכוהן לבנו את שפת הסתרים של הכהונה: “מי יידע כשיגידו… שהתכוונו ל…” שפת הסתרים היא חומר בסיסי לפענוח טקסטים אחרים.

המלכים ככל הנראה הבינו את ההשפעה העמוקה של המילה, עד כדי כך שמינו אנשים שנקראו כתבנים, שתפקידם לשבח את המלך ולהאדיר את שמו. ככל הנראה, בשום חצר מלכות בתקופה הקלאסית של המאיה (250-900 לספירה) קרה מצב שלא היו כתבנים רבים. הכתבנים באו ממעמד האצולה, ולעתים אף היו בני המלך עצמו שלא עמדו למלוך אחרי מותו. לרוב חיו הכתבנים חיי רווחה. אך לאחר שהשליט שהכתבן פעל תחתיו הודח, גורלו של הכתבן היה מר. הכובשים היו שוברים את אצבעותיהם ולעתים מוציאים אותם להורג.

 

 

כדי להקים את המבנים שבנו וכדי ליצור תשתית קיום לערים הגדולות הם נזקקו למערכת מסחר ענפה. באזור יוקטאן למשל, הם בנו דרכי גישה מחומר גירני לבן, ואלה חיברו בין עיר לעיר. בשבילים הלבנים הללו, “סאק” בלשונם, התנהלו חיי המסחר בחצי-האי. על נתיביהם, במרחקים קצובים של 25 ק”מ, היינו מרחק של מסע יום, בנו פונדקי דרכים, שבהם התחלפו שליחים ורצים והסוחרים נחו לקראת המשך דרכם. בדרכים טיפלו ממלכות, שלעיתים נלחמו זו בזו, אך במקביל גם קיימו מערכת בריתות שמגמתן היתה סלילת דרכים ושמירה עליהן. בנוסף לדרכים יבשתיות אלו השתמשו לתעבורה בנהרות שבאזור היער וברשת של תעלות. הסבלים נשאו על גבם את הסחורות, שנפרקו בנמלים שלגדות הנהרות והים, עד ליעדן.

הממלכות הקימו מערכות לוגיסטיות שאפשרו אפילו לצבא רב, יחסית, לנוע ממקום למקום[7]. מלכי הערים שלחו את חייליהם למלחמה כדי להשיג אספקה למחיה, כדי לשמור על דרכי מסחר וכדי לפגוע באותם סוחרים שאינם פועלים על פי האמנה שנקבעה בין המלכויות.

בהמות מסע לא היו, ואת הגלגל לא הכירו. כמו אצל האולמקים, הגלגלים נשאו פסלי אלים אבל לא משאות. המוצרים הרבים החליפו בדרכם ידיים וממלכות. הסוחרים הביאו לכל עיר, נוסף על צמחי מאכל ותעשייה, כגון תירס מההר ופרחים מהיער, גם צמחים ששימשו כמטבע עובר לסוחר ואיפשרו מסחר מתוחכם, כגון פולי קקאו. הזהב, שלא העריכו, הגיע מפנמה ואקוודור ליוקטאן רק במאה ה-12, ואת הנחושת התחילו להכיר סמוך לנפילתם בידי הכובשים הספרדים.

 

 

בני המאיה, במיוחד באזורי המרכז והצפון, פיתחו את מדעי האסטרונומיה והמתמטיקה. הם הגיעו לידע אסטרונומי שכמוהו לא הכירה אירופה של אותם השנים. לוח השמש שלהם היה מדויק יותר מן הלוח הגרגוריאני; גם לוח הירח ולוח נוגה היו מדויקים להפליא. אורך שנת השמש שנבדק במכשירים מודרניים משוכללים הוא הוא 365.2422 יום, אורך השנה בלוח הגרגוריאני הוא 365.2425, ובלוח המאיה – 365.2420. ההבדל אמנם קטן, אבל הוא מלמד על יכולת הדיוק. בני המאיה ידעו שחודש ירחי הוא בן 29.52 יום, והם הכירו בדיוק את שנת נוגה.

היו להם מצפי כוכבים ולוחות למדידת זמן. לעתים הוקמה פירמידה שלמה או בניין נישא אחר כדי לשמש כלוח זמן. בקופאן, לדוגמה, הוקמה סדרה של בניינים, במרחק 12 ק”מ זה מזה, כלוח חקלאי. כאשר ראו, למשל, מבניין מספר 10 את השמש שוקעת בבניין 12, ידעו שהגיע הזמן לתחילת זריעת התירס. עוד דוגמה היא שכאשר הגיעה קרן השמש למצפה תת-קרקעי, ידעו שזה היום הקצר או הארוך ביותר בשנה.

כדי להגיע לדיוק ארכיטקטוני-אסטרונומי, היו מדעני המאיה צריכים להכיר לא רק את מסלול השמש, או את מצבי הכוכבים שחקרו במיצפים, אלא גם את סטיית ציר כדור-הארץ. הכל נמדד והכל נרשם. באחד כתבי המאיה מציינים ליקויי חמה וירח עתידיים. הם רשמו במדויק 69 ליקויים, מתוכם רק 18 מעל אזור המדידה, והשאר במקומות אחרים בכדור הארץ. הידע האסטרונומי הועיל לשבט המאיה רבות בקביעת זמנים לחקלאות, לפולחן ולמלחמה.

 

 

לוח השמש של המאיה, ששימש אותם בחיי היום-יום ובחקלאות, התבסס על 18 חודשים בני 20 יום כל אחד. חמישה ימים נוספים היו הימים “ללא אלים”, ואת החסר הוסיפו מדי פעם. בני המאיה פיתחו יכולת לחשב לא רק זמן היסטורי, אלא גם זמן מיתולוגי. לדוגמא, בקיריגואה (Quirigua) שבגואטמלה מתוארכים זמנים שלפני הזמנים, היינו, מיליוני שנים לפני זמנם, תוך ציון של יום וחודש. התאריך ההיסטורי המוחלט הראשון המופיע בלוח הוא שנת 3133 לפני סה”נ, שבה ככל הנראה התרחש אירוע משמעותי, ומתאריך זה החלה ספירת השנים.תאריכים של תיעוד היסטורי מתחילים משנת 200 לפני סה”נ[8]. הלוח רב-השנים מחולק ליום, חודש, שנה וכפולות של עשרים שנה. לכל יום, חודש ושנה יש אל מיוחד השומר עליו. קים (Kim) הוא יום, ואוּינאל (Uinal) הוא חודש, היינו עשרים יום, טוּן (Tun) הוא שנה, קאטוּן (Katun) הוא מחזור של עשרים שנה, וכך הלאה. על ידי שתי דרכי ספירה – הספירה הארוכה המודדת מרחבי זמן גדולים, והספירה הקצרה המודדת זמנים קרובים – תיארו ותיעדו תולדות אלים והיסטוריה. מדי 20 שנה, בסוף קאטון, הקימו אסטלה, מקדש או ציון אחר לתום התקופה. בטיקאל מצוי מתחם נרחב של אסטלות ובמות למנחות, המוקדשות כולן לסופי קאטון. התאריך האחרון שנמצא, על גבי אבן קטנה בסן לורנסו, סומן בשנת 928. בתקופה זו כבר קרסו ערי המאיה.

 

על פי המאיה, היקום היה מחולק לשלושה חלקים: קשת השמיים המלאה בכוכבים, העולם האמצעי והסלעי של האדמה והעולם התחתון. היקום עצמו, כך האמינו המאיה, היה עץ ענק המתרומם לשמיים. העולם, גני העדן והעולם התחתון היו גוש אחיד בשם ” קסיבאלבה”. עץ הסייבה מסמל את העולם, והוא עובר בין כל אזורי היקום.

על פי המיתולוגיה של המאיה, האלים בראו את העולם חמש פעמים הם לא היו מרוצים מהבריאה ולכן השמידו את העולם כדי ליצור עולם טוב ממנו. במחזור החמישי האלים ערבבו דם ותירס ויצרו את בני האדם (או אנשי התירס). על פי נבואת המאיה, על פי המאיה, העולם הנוכחי נברא ב- 13 באוגוסט 3114 לפנה”ס. סופו של המחזור החמישי יהיה ב-21 בדצמבר 2012.

 

קיים קשר בין הגיאוגרפיה של האזורים בהם חיו בני המאיה, לבין ההיסטוריה והאמונה שלהם.

מבחינים בשלושה אזורים מובהקים:

א.       אזור היער המרכזי.

ב.        חצי-האי יוקטאן בדרום.

ג.        אזור ההר בצפון.

האזור המרכזי הוא אזור מיוער, הכולל כיום את פֶּטֶן (Peten) שבצפון גואטמלה ודרום מקסיקו ואת חלקיה הנמוכים של הונדורס. באזור זה חיו מרבית התושבים. תנאי הקיום ביער הם קשים. קשה לבנות עיר ולשמור על בנייניה ועל דרכי הגישה. אחרי שהערים הללו נעזבו הגיח היער מיד וכיסה אותן. חורבות טיקאל, פאלנקה, יאצ’ילאן ואחרות מוקפות כיום יער, שעציו צומחים אף מתוך הבניינים. הפירמידות הפכו לבסיס הקומה העליונה של עצי היער. מאידך גיסא אין ביער הגשם בעיה של מחסור במים (5,000 מ”מ גשם לשנה)וניתן לקיים חקלאות תוך שימוש נכון בניקוז ותיעול. לא מכבר נמצאה ביערות גואטמלה רשת צפופה של תעלות השקיה מתקופת המאיה.

 

 

לעומת זאת, בחלק הצפוני של חצי-האי יוקטאן, יורדים בממוצע 500 מ”מ גשם לשנה ומשום כך היער יבש בחלקו. בחבל ארץ זה אין כמעט זרימה עילית, והנחלים התת-קרקעיים זורמים לים. כל בור טבעי או בור מעשה ידי אדם, כל מערה טבעית שגגה קרס והתגלה בה מקור מים – הפכו עבור הקדמונים למרכז הקיום. אין פלא שביוקטאן היה צ’אאק, אל המים, האל החשוב ביותר שאליו כוונו רוב התפילות, ההמנונים והקורבנות, שכן רק מברכתו ניתן להתקיים. לא רק המים נחשבו לקדושים, אלא גם ערוץ הנהר התחתון והבור הידוע כ”עין של צ’אאק”, המקום שדרכו מתבונן אל המים על בניו האנושיים, מכונה סֶנוֹטֶה (Cenote).

בחלק הדרומי של יוקטאן נמצא אזור ההר, שהוא קר בחלקו. זה אזור התירס וגם מקור התירס. צמח זה נולד בהרי גואטמלה והתפשט עד לדרום יבשת אמריקה. בגואטמלה נודעה לגידול זה קדושה מיוחדת. על פי הפופול ווך, האדם האמיתי נוצר מתירס על ידי האלים.

 

 

 

למרות המאפיינים התרבותיים השונים מאזור לאזור, היו תכנים משותפים לכולם: האלים, הכתב ואפילו בסיס לשוני, שהיה משותף לעשרים ושמונה שפות ולמאות דיאלקטים. במקומות שונים ניתנו לאותם אלים שמות שונים. מאחורי השמות השונים מוצאים את אל השמש והזמן, אלי השמיים והשאול, אל המים, אל הרוח ואלי המוות. לדוגמא, “נחש הנוצות”, הוא קצ’אלקואטל Quetsalcoatel))[9], כונה ביוקטאן בשם “קוּקוּלקאן” (Cuculcan), ובגואטמלה כונה “גוּקוּמאץ (Gucumatz), שני שמות שהוראתם – “נחש הנוצות”[10].

 

הקרבת קורבנות אכן היתה חלק בלתי נפרד מתרבויות אלו. בעזרת שיטות טכנולוגיות מתקדמות, מוכיחים ארכיאולוגים כי בתקופה שלפני הכיבוש הספרדי נהגו הילידים להקריב גם פעוטות כקורבנות אדם, ואף השתמשו במגוון שיטות הריגה אכזריות.

במשך עשרות שנים סברו רבים מהחוקרים שסיפורי הכובשים הספרדים מהמאות ה-17-16 הוטו בכוונה כדי להשמיץ את התרבות האינדיאנית. אחרים טענו שהקרבת קורבנות אדם היתה מוגבלת רק ללוחמים שנפלו בשבי, והיו כאלה שהודו שהאצטקים היו אכזריים, אך המאיה היו פחות. “כעת יש בידינו ראיות מוחשיות שיאשרו את הנתונים הכתובים והמצוירים”, אמר הארכיאולוג ליאונרדו לופז לוחאן, “היו תנועות ‘פרו-אינדיאניות’ מסוימות שניסו להכחיש זאת וטענו כי הטקסטים משקרים”.

“נראה כי הספרדים אכן הגזימו בנתונים המספריים לגבי קורבנות האדם, כדי להצדיק את מלחמתם בעבודת האלילים”, אמר דיוויד קראסו, מומחה לדתות אמריקאיות מבית הספר לתאולוגיה באוניברסיטת הרווארד. יחד עם זאת, כבר אין ספק באשר לרציחות עצמן. ציורים אינדיאניים ודיווחים של הספרדים מאותה תקופה מתארים צורות שונות של הקרבת קורבנות אדם: קורבנות שלבם הוצא מגופם, שראשם נערף, שחצים חוררו את כל גופם, שציפורניהם נעקרו, שגופם נפרס לפרוסות, שנמעכו, שנסקלו למוות, שעורם הופשט מעליהם, שנקברו בעודם בחיים או שהושלכו מראש המקדש. ילדים הוקרבו לעתים קרובות, כיוון שהם נחשבו לטהורים.

קורבנות האדם היו לעתים גם אנשים שלרוב היו מתנדבים לכך ונחשבו לנבחרים במידת מה, והשבויים פונקו וקיבלו יחס של כמעט אלים עד שהקריבו אותם לאלים.

הדת שלטה בכל תחומי החיים, וכדי לזכות בהגנת האלים ולפייסם הוקרבו להם קורבנות, בהם קורבנות אדם. קורבנות האדם הוקרבו במספר דרכים, ובכמויות רבות מאוד (20 עד 84 אלף קורבנות בשנה), ברוב המקרים היו אלו תושבי כפרים הקרובים לאזורי השליטה של המאיה שנשבו על ידי לוחמים והוקרבו בניגוד גמור לרצונם. על כך יכולה להעיד העובדה שלעתים נדרשו מספר לוחמים כדי להשתלט על שבוי אחד ולהביאו כקורבן, לעתים נדרש הלוחם ששבה את הקורבן לטעום את בשר הקורבן, לאחר שהוקרב, כחלק מפולחן הטקס או לחלק את איבריו לבכירים שונים בתרבות המאיה. תרבות המאיה כללה כמה סוגי קורבנות אדם (גם בעלי חיים שונים, ובהם היגואר, הוקרבו לצרכים פולחניים שונים), המפורסם, וגם הנפוץ שבהם, כלל את שליפת לבו הפועם של קורבן האדם והכנסתו לכד כמנחה לאל השמש. הקרבת הקורבן הייתה כמה שפחות אלימה, הכהנים הזוטרים שהיו אחראים על הטקס ידעו להוציא את לבו של הקורבן תוך שניות ספורות וכנראה שתוך גרימת כמה שפחות כאב לקורבן עצמו. הקורבן היה מסומם לפני ההקרבה בשביל להקל על הכאב, ואחרי מעשה זה זרקו את גופתו לאגם ששימש לטבילת האלים.

פרופ’ נחום מגד מסביר כי המאיה האמינו שאין דבר חי – אם אין דבר שמת כדי לאפשר לו לחיות. לפי שיטתם, בכך שהם הורגים אנשים ומעלים אותם לקורבן, הם מאכילים את האלים. בשלבים האחרונים של התרבות שלהם קמה תנועה שקידשה את המוות והביאה להחרבת ערים, במטרה לשלוח עוד בני אדם לַשאול כדי שלאלים שם תהיה יותר חברה. כל זה קרה בסוף התקופה הקלאסית של המאיה, סביב שנת 900, ונמשך מעט מאוד זמן כי עד מהרה הם חיסלו את עצמם.

 

במשך 1,200 שנה, אנשי המאיה שלטו על אמריקה התיכונה. בשיא תקופתם, בסביבות 900 לספירה, הם כיסו את המרחב בו חיו בערים גדולות וביישובי פריפריה. אך לפתע, הכול נפסק. השקט הפתאומי הזה המלווה את כשלון החברה התוססת שהייתה למאיה, נחשב לאחד מהאסונות הדמוגרפים הגדולים ביותר בכל התרבות האנושית.

הממצאים הארכיאולוגיים שנחשפו בחפירות במקסיקו, בגואטמלה ובצפון בליז מעידים על נטישת ערי המאיה ועל הרס מכוון של פסלים ומצבות. החוקרים מסיקים מכך שהתסיסה החברתית שהתחוללה בקרב המוני העם המנוצלים הביאה לירידת כוחם של האצילים ולהתפוררות הערים.

לדעת החוקר אריק תומפסון, הכבידו הכוהנים את עולם בבניין מקדשים מפוארים ובהטלת מסים שונים, עד שלבסוף העם התמרד והתרעם על הכוהנים, שעסקו בחישובים אסטרונומיים וזנחו את פולחן הפוריות. אולי משום כך זנחו את עריהם והיגרו למולדת חדשה. התאוריות לגבי מרידה עממית מקבלות חיזוק מחפירות שנערכו במקום, אשר חשפו קברי אחים גדולים של משפחות שלמות שנרצחו ונקברו יחד. משפחות אשר על פי סימנים שונים, כמו לבוש והשחזת שיניים, היו מבני מעמד הכוהנים.

המלכים, אשר בעידן הקלאסי הצליחו לקדם יצירות אמנות ובנייה מרשימות, הרגישו, כדברי האמנים הטולטקים, שהם יצירי מופת, שהאל אפשר להם לברוא מחדש את העולם. אבל בתקופה הבאה לא האמנות היתה עיקר, אלא השלטון. המלכים, שחשו עצמם לא רק חזקים בזכות האלים, אלא אלים לכל דבר, החליפו את פסלי האלים המסורתיים בפסליהם שלהם, האלים החדשים. החלפה זו לוותה בהגברת הבנייה המונומנטאלית. נבנו יותר מקדשים ויותר פירמידות ששימשו למאוזוליאה (מבני קבר מונומנטאליים). יחד עם המתים-האלים הוקרבו מלווים, בהם מפקדי צבא. כך, למשל, נקבר אדון טיקאל מתחת למקדש היגואר ועימו שישה בני לוויה, שישרתו אותו לאחר מותו. החיים התהדקו יותר מתמיד למוות. עוצמת אדון המוות הולידה מוטציה תרבותית מאיימת: קמו מדינות שקידשו את האמונה באל המוות כאל יחיד. הן ערכו כיבושים לא רק כדי לזכות בעבדים ובמיסים, אלא גם כדי להעלות קורבנות ולצרף את הערים הנכבשות לממלכת המוות. לדוגמא, באזור גואטמלה-הונדורס קמה מלכות דוס פילאס (Dos Pilas), שמלכם יצא להילחם נגד הבלתי-מנוצחים וגרם בהתקפות הראשונות על טיקאל הרס וחורבן. באזור מקסיקו, קרוב לפאלנקה, התפתחה באותה דרך העיר טוֹנינָה (Toniná). לא מכבר גילו בשרידי העיר תבליט קיר, שבו מוצג אל המוות המחזיק את הראש הכרות של מלך פאלנקה, הבן השלישי של פאקאל האגדי.

כשפרצו אותן המלכויות המקדשות את המוות, קמו עובדי האדמה, שלא יכלו לשאת עוד את הניצול רב השנים שהפכם לעבדים, לקורבנות השיטה, האלים והאדונים, ויצאו במרד. עד אז עבדו את האדמה, לחמו בשעת הצורך מטעם אדוניהם והוקרבו על מדרגות הפירמידות. המרד נשא אופי עממי, וקשה לדעת מי היו המפקדים של החיילים ללא נשק. בציור קיר גדול ממדים בעיר בּוֹנאמפּאק  (Bonampac) רואים כיצד גוברים החיילים על מרד עבדים, הורגים בהם וכורתים את ראשיהם. אך לא לעולם חוסן. הערים שעמדו מול התקפת ממלכות המוּנעוֹת בכוח האמונה במוות, ומול החקלאים המורדים שגם חדלו לספק מזון, לא הצליחו במלחמה בשתי חזיתות. עם נפילת העיר התקשו מפקדי המרד לארגן את החקלאים, שכן חסרה להם הסמכות הדתית והשלטונית של המלכים והכוהנים, שקדמו להם. בלי ארגון לא ניתן היה לקבוע סדר בעולם שנהרס, סדר שבלעדיו היער מכסה את הערים. מיתוסים שונים, במיוחד בפופול ווך, מתארים בלבוש מיתולוגי את השלב שבו ניצחו החקלאים את האדונים וסדר אחר הושלט לזמן מה. במספר ערים וביניהן טיקאל, מרכז העיר נותר מיושב זמן-מה עד לנטישה הסופית. כפי שהתבטא נחום מגד, בלשונו הציורית: הטבע הפך למנצח האמיתי, הגובר על היומרות והיהירות של האדם, שגירש את היער כדי לבנות את מבני האבן הכבירים כמצבת נצח לעצמו.

סברה נוספת היא כי הגורם העיקרי להתמוטטות ערי המאיה היו המלחמות. אחרי שנת 250 לספירה, הסלימו ההתנגשויות בין ערי המדינה היריבות, והפכו למלחמות אכזריות בהיקף מלא, שגרמו להרס הערים ולנטישתן. הסיבה לשינוי הפתאומי בהתנהגות הלחימה של המאיה, היא שהעילית השלטת נעשתה מספיק גדולה בשביל לעורר יריבויות עזות בין חבריה. אפשר שהתחרות העזה ביניהם, שהתפוצצה לכלל מלחמת אזרחים, היא שגרמה לקריסה החברתית של המאיה.

תפנית בהשערות הללו נוצרה בעקבות גילויים של העשור האחרון של המאה ה-20. תיארוך מדויק של נטישת הערים על ידי פחמן 14, לצד התפתחות במחקר ההיסטורי של האקלים, מצביעים על כך שהמרידה פרצה לאחר שלוש שנות בצורת קשה. מקובל היום לסבור כי הבצורת המתמשכת גרמה לדלדול מאגרי המים באזור הטרופי שאינו ערוך לכך, וזעם העם הופנה כלפי מעמד הכוהנים אשר היה אחראי על ריצוי האלים ודאגה לתנאי האקלים. מאגרי המים של הערים, אשר התגלו בחפירות ארכיאולוגיות, לא יכלו עוד לספק את צרכי האוכלוסייה למשך זמן רב כל כך. עם רציחת מעמד הכוהנים, הוא מעמד בעלי הידע, לא היה בידי המוני העם הידע הנדרש על מנת לנהל את הערים גם כאשר שבו הגשמים.

מספר חוקרים, שפעלו במימונה של נאס”א, מאמינים שהם עשו זאת לעצמם. רוברט גריפין הסביר כי: “המאיה מתוארים לעיתים כאנשים שחיו בהרמוניה מושלמת עם סביבתם, אך כמו תרבויות רבות אחרות לפניהם ואחריהם, הם סיימו בברוא יערות והשמדת מרחבים על מנת להגדיל את מחייתם בזמנים קשים.”

 

הרבה מן התובנות הללו התאפשרו בעזרת צילום מהחלל, על ידי שימוש במידע לוויני באינפרא אדום, איתרנו אלפי ערים ישנות ונטושות שנתגלו לראשונה. המאיה השתמשו בטיח מסיד כבסיס למבנים של הערים הגדולות שלהם המלאים במקדשים מקושטים, מצפי כוכבים, ופירמידות. במשך אלפי שנים, הסיד חלחל לאדמה. כתוצאה, הצמחים בסביבת החורבות נראים שונים באור אינפרה אדום עד לימינו.

לפי גישה זו, בצורת גדולה התרחשה בערך באותו הזמן שהמאיה החלו להיעלם. ובזמן נפילתם, המאיה הרסו כמעט את כל העצים באזור על מנת לשתול ולגדל תירס להאכלת האוכלוסייה ההולכת וגדלה שלהם, הם גם כרתו עצים בשביל הבערת אש וכן לשם יצירת חומריי בנייה.  סבר, חוקר אחר בצוות, הסביר כי: “הם היו חייבים לשרוף עשרים עצים לחימום אבני הסיד שייצרו רק מטר רבוע אחד של טיח לבניית המקדשים המפוארים שלהם, המאגרים, ומצבות הזיכרון”.

הם השתמשו בסימולציות מחשב והגיעו למסקנה כי אובדן העצים גרם לעלייה של ˚3-4 מעלות בטמפרטורה ו-20-30 אחוזי הפחתה של גשמים. ברוא היערות של המאיה נעשה באמצעות השיטה החקלאית של כריתה ושריפה – שיטה שעדין משתמשים בה בחברות מסורתיות ברחבי העולם. שם, לאחר שריפה ועיבוד האדמה במשך שנתיים או שלש, מניחים לאדמה “לנוח” ולהתאושש במשך מספר שנים. אולם כשנמנעים מהמנוחה ההכרחית הזאת, הקרקע מתדלדלת[11].

אחת התוצאות של הבצורת היתה מחסור במים, כדי לשרוד את תקופת היובש. הערים ניסו לשמור על אספקה של 18 חודשים של מים במאגרי האחסון שלהם, למשל, בטיקל הייתה מערכת של אחסון שהחזיקה מיליון גלונים של מים. ללא כמויות מספיקות של גשמים, מאגרי המים הלכו והתייבשו. במקומות רבים נמצאו קברים גדולים ובהם קבוצות של גולגולות שיש להם אבני ירקן משובצות בשיניהן- דבר שנשמר רק לאליטה של המאיה- אולי במקרה זה מדובר ברצח אריסטוקרטים.

אין גורם אחד שגורם לציביליזציה שלמה להיכחד, אך ברוא היערות כנראה האיץ את הבצורת, ויכול היה בקלות להחריף בעיות אחרות כמו מתיחות אזרחית, מלחמה, רעב ומחלות.

 

 

---