תולדות בולגריה מראשיתה ועד התנצרותה בימי הביניים

כתב: גילי חסקין, 21-12-2025

ראו גם: גאוגרפיה של בולגריה, ; תולדות בולגריה מהתנצרותה ועד לקבלת העצמאות.

ראו גם: בולגריה, מבט אישי;  תכנון טיול לבולגריה

ראו גם: מאמרו של זאב בן אריה- תרבויות

מבוא

האוכלוסייה הקדומה של חצי האי הבלקני, ובכללה אזור בולגריה של ימינו, נמנתה על הגזע התראקי-אילירי (Thraco-Illyrian), אשר שרידיו האתניים הקיימים כיום הם האלבנים. הרומאים כינו את האזור שבין הדנובה (Danube) לרכס הבלקנים (Balkan Mountains) בשם "מואסיה" (Moesia), על שם אחד השבטים התראקים-איליריים שאכלסו את האזור.

מאז ימי קדם היו המישורים הפתוחים במרכז בולגריה מקום מרעה מצוין לנוודים שעברו באזור בצורה עונתית בדרכם ממרכז אסיה במסדרון הצר מן הים השחור (Black Sea) צפונה אל האזורים המיוערים של אירופה, אל מורדות הרי הקרפטים (Carpathian Mountains) ואגן הניקוז של הדנובה. חלק מהנוודים העדיפו להישאר בקרבת החוף, סמוך לערים העשירות שהציעו תעסוקה, מסחר והגנה ומישורים פוריים לעדרים. אחרים, מונעים מרצון לכיבוש או מתוך בריחה מלחץ של נוודים אחרים, עלו במסדרון שבין הדנובה לבין האלפים של טרנסילבניה (Transylvania) הישר אל אזור ואלכיה (Wallachia) ברומניה. משם יכלו להמשיך ללחוץ לעבר המעבר בהרי באנאט (Banat) אל מישורי הונגריה, או לחצות את הדנובה לעבר הרי הבלקן.

בחלק המערבי של המישורים הפוריים אפשר היה לעסוק גם בחקלאות מלבד המרעה, דבר שאפשר לנוודים האירו-אסיאתיים שהגיעו לקיים חקלאות בת קיימא.

רקע היסטורי ופרהיסטורי

עוד הרבה לפני שמדינות, ערים ודרכים נסללו, ניכרים בשטחי בולגריה של ימינו סימני חיים אנושיים קדומים במיוחד. שרידי ניאנדרטלים (Neanderthals), המתוארכים ללפני כ־150,000 שנה — התקופה הפלאוליתית התיכונה (Middle Paleolithic) — הם מן העדויות המוקדמות ביותר לפעילות אנושית באזור זה. לצידם נמצאו גם שרידים של האדם המודרני, הומו ספיינס (Homo sapiens), בני כ־47,000 שנה לפני זמננו. ממצא זה נחשב כיום לעדות הקדומה ביותר להגעת בני אדם מודרניים לאירופה, עובדה ההופכת את האזור לנקודת מפתח בהיסטוריה האנושית.

עם המעבר לחיים מיושבים, צמחה באזור תרבות קאראנובו (Karanovo culture) סביב שנת 6,500 לפנה״ס. הייתה זו אחת מכמה חברות נאוליתיות (Neolithic societies) ששגשגו בחבל הבלקני על בסיס חקלאות מפותחת. בתקופה שלאחר מכן, בעידן הנחושת, בלטה תרבות וארנה (Varna culture) מן האלף החמישי לפנה״ס, אשר מיוחסת לה המצאת מטלורגיית הזהב (gold metallurgy). בית הקברות של וארנה (Varna Necropolis) הניב אוצר יוצא דופן: תכשיטי הזהב העתיקים ביותר הידועים בעולם, בני למעלה מ־6,000 שנה. מעבר לערכם האסתטי, ממצאים אלה מאפשרים הצצה נדירה אל ראשית ההיררכיה החברתית והריבוד החברתי.

התראקים

בעת העתיקה המאוחרת יותר הופיעו התראקים (Thracians) על במת ההיסטוריה של דרום־מזרח אירופה, והם נחשבים לאחת משלוש קבוצות האבות המרכזיות שמהן צמחו הבולגרים המודרניים (modern Bulgarians). מדובר בקבוצה אתנית עתיקה ורבת־פנים, אשר התיישבה ברחבי חצי האי הבלקני (Balkan Peninsula) עוד לפני המאה ה־12 לפנה״ס, הרבה לפני עלייתן של המעצמות הקלאסיות המוכרות יותר. תחום התיישבותם השתרע על אזורים נרחבים — מבולגריה של ימינו, דרך צפון יוון וחלקים מסרביה, ועד חופי הים השחור והים האגאי — אזור עשיר במשאבים טבעיים ובנתיבי מסחר.

התראקים נודעו במיוחד בכישוריהם הטכנולוגיים, ובראשם שליטתם המרשימה במטלורגיה. הם הפיקו ועיבדו נחושת, ברונזה וזהב ברמה גבוהה, ותכשיטיהם, כלי הנשק והפולחן שלהם נחשבו ליוקרתיים גם בעיני עמים שכנים. מלאכת המתכת לא הייתה רק מיומנות טכנית, אלא גם ביטוי למעמד, לסמכות ולזהות דתית, והייתה שזורה עמוק במבנה החברתי של השבטים התראקיים.

מעבר להישגיהם החומריים, הייתה לתראקים השפעה תרבותית ורוחנית עמוקה על העולם היווני. פולחני אורפיאוס ודיוניסוס (Orphean and Dionysian cults), אשר עמדו במרכז חוויות של מיסטיקה, אקסטזה, מוזיקה וטקסים הקשורים לחיים, מוות ולידה מחדש, מקורם במסורות תראקיות קדומות. היוונים אימצו ועיבדו פולחנים אלה, והם הפכו לחלק בלתי נפרד מן הדת, המיתולוגיה והפילוסופיה היוונית הקלאסית. דמותו של אורפיאוס, המשורר והמוזיקאי האגדי, נתפסה כבר בעת העתיקה כדמות תראקית מובהקת, סמל לחוכמה עתיקה ולידע חבוי.

למרות השפעתם הרחבה והפוטנציאל הגאוגרפי והכלכלי של ארצם, התראקים מעולם לא הקימו מדינה ריכוזית יציבה בדומה ליוון, לפרס או לרומא. הם חיו במסגרת של שבטים וקונפדרציות שבטיות, שלעיתים התאחדו סביב מנהיג חזק או איום חיצוני, אך לרוב נותרו מפוצלים. היעדר מבנה מדינתי מאורגן הפך אותם לפגיעים ללחצים ולכיבושים מצד מעצמות שכנות, אך גם תרם לשימור מגוון תרבותי עשיר ולזהות מקומית חזקה.

תראקיה בתקופה העתיקה

העדויות ההיסטוריות הראשונות לחבל תראקיה (Thrace), שבו שוכנת בולגריה של ימינו, מגיעות אלינו מן העולם היווני, ובעיקר מן הספרות האפית הקדומה. עבור היוונים, תראקיה סימלה אזור ספר מרוחק אך רב־עוצמה, ארץ של לוחמים, מוזיקה, פולחנים מסתוריים ונופים פראיים — מרחב שניצב על התפר שבין העולם המוכר לבין הבלתי נודע.

אחת העדויות המפורסמות ביותר מופיעה ב"אודיסאה" (Odyssey) מאת הומרוס (Homer). באפוס זה מוזכר רזוס (Rhesus), מלך התראקים, כמי שלחם לצידה של טרויה במלחמת טרויה. הופעתו של רזוס במיתוס היווני אינה מקרית: היא משקפת את מעמדם של התראקים כבעלי ברית רבי־ערך, לוחמים נועזים ובעלי סוסים מהוללים, אשר השתתפותם בקרבות הגדולים של העולם האגאי נחרתה בזיכרון הקולקטיבי של יוון הקדומה.

גם דמותו של אורפאוס (Orpheus), מן הדמויות המסתוריות והמרכזיות ביותר במיתולוגיה היוונית, נקשרת במסורת לאזור תראקיה. על פי המסופר, אורפאוס — המשורר, המוזיקאי והנביא — הגיע מחבל זה, ונשא עמו ידע עתיק וכוחות רוחניים יוצאי דופן. שירתו נחשבה לבעלת יכולת לאלף חיות, להזיז אבנים ואף לפתוח שערים לעולם המתים. ייחוסו של אורפאוס לתראקיה מחזק את התפיסה היוונית של האזור כמקור לחוכמה קדומה, למיסטיקה ולפולחנים עמוקים שחורגים מן הדת האולימפית הרשמית.

אזכורים אלה אינם רק סיפורים מיתולוגיים, אלא חלון להבנת האופן שבו נתפסה תראקיה בעיני היוונים: חבל ארץ עתיק, עשיר במסורות ובזהות תרבותית ייחודית, אשר השפעתו חרגה הרבה מעבר לגבולותיו הגאוגרפיים. המיתוס וההיסטוריה שזורים כאן זה בזה, ומלווים עד היום את הנוף, האתרים והמורשת של בולגריה המודרנית.

במאה השביעית לפנה״ס החל תהליך משמעותי של התיישבות יוונית לאורך חופיו המערביים של הים השחור (Black Sea), בחבל הארץ המוכר כיום כבולגריה. גל זה היה חלק מן ההתפשטות הגדולה של היוונים (Ancient Greece) ברחבי אגן הים התיכון והים השחור, תהליך שנבע משילוב של גידול אוכלוסין, מחסור בקרקעות חקלאיות, שאיפה לשליטה בנתיבי מסחר, וסקרנות כלפי עולמות חדשים.

לאורך החוף הבולגרי של ימינו קמו מושבות יווניות משגשגות, אשר שימשו כתחנות מסחר, נמלים ומוקדי תרבות. בין הבולטות שבהן נמנו אפולוניה פונטיקה (Apollonia Pontica, כיום סוזופול), מסמבריה (Mesembria, כיום נסבר), אודסוס (Odessos, כיום וארנה) והיסטריה (Histria). ערים אלה לא היו מוצבים צבאיים בלבד, אלא קהילות עירוניות חיות, עם מקדשים, אגורות, תיאטראות ומוסדות פוליטיים יווניים טיפוסיים.

המפגש בין המתיישבים היוונים לבין האוכלוסייה המקומית, ובראשה התראקים (Thrace), יצר מערכת יחסים מורכבת של מסחר, השפעה תרבותית ולעיתים גם עימותים. היוונים ייבאו יין, שמן זית, כלי חרס, תכשיטים ורעיונות דתיים, ובתמורה קיבלו מתכות יקרות, דגנים, עץ, פרוות ואף עבדים. כך הפך חבל החוף של הים השחור לצומת מסחרי חשוב, שחיבר בין העולם האגאי לבין פנים הבלקן והערבות שמצפון לדנובה.

עם הזמן, לא הסתכמה ההשפעה היוונית בכלכלה בלבד. השפה היוונית, הכתב, האמנות והדת חלחלו בהדרגה אל האליטות המקומיות, ויצרו תרבות מעורבת, שבה מסורות תראקיות קדומות התקיימו לצד יסודות הלניסטיים. עבור המטייל שוחר ההיסטוריה, ערי החוף של בולגריה מציעות עד היום עדות מוחשית לפרק זה: חורבות מקדשים, חומות עתיקות, נמלים קדומים ושכבות תרבותיות המספרות את סיפורה של נקודת מפגש בין עולמות — הים והיבשה, המיתוס והמסחר, יוון והבלקן.

על פי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (Herodotus of Halicarnassus) חצה דריווש הראשון (Darius I), מלך פרס, את תראקיה במסע המלחמה שלו נגד הסקיתים (Scythians) סביב הים השחור (516 לפנה"ס). שר צבאו, מגאבזוס (Megabazus), נשאר בשטחה גם לאחר תום המסע על מנת לבסס את שלטון הפרסים בה. מפקד הצבא האתונאי, קימון (Cimon), פלש בשנת 476 לפנה"ס לתראקיה על מנת לשחרר את המושבה היוונית איון (Eion) מידי הפרסים.

הפלישה הפרסית האיצה תהליך של איחוד תראקי, ורוב השבטים התאחדו תחת המלך טרס הראשון (Teres I), מנהיג השבט האודריסי (Odrysian tribe).  טרס (Teres) והקימו את ממלכת אודריסיה (Odrysian Kingdom) בשנות ה־470 לפנה״ס בימי בנו, המלך סיתלקס (Sitalces) (431-424 לפנה"ס), נעשתה תראקיה מעצמה אזורית עשירה ששלטה על המרחב שבין הים האגאי לבין נהר הדנובה. אתונה נזקקה לתמיכתה של תראקיה במאבקה נגד אויביה החלקידיים (Chalcidian), בני בריתם של הספרטנים, והמלך סיתלקס החיש לעזרת האתונאים צבא אדיר שמנה 150,000 חיילים.

עם חלוף הדורות איבדה הממלכה בהדרגה מכוחה ומלכידותה. בשנת 341 לפנה״ס היא הוכנעה והפכה למדינת חסות של פיליפוס השני ממוקדון (Philip II of Macedon), שליט נמרץ ושאפתן, אשר הניח את היסודות לעליית מוקדון ככוח הדומיננטי בעולם היווני. מהלך זה צמצם מאוד את עצמאותם המדינית של התראקים והכפיף אותם להשפעה מוקדונית גוברת.

במאה ה־3 לפנה״ס נוספה טלטלה נוספת, כאשר שבטים קלטיים (Celts) פלשו לבלקן מצפון. פלישות אלה היו אלימות ובלתי צפויות, וערערו עוד יותר את היציבות האזורית. חלק מן השבטים התראקיים נכנעו, אחרים נדחקו לשוליים, והמרחב כולו הפך לזירת מאבק בין כוחות מקומיים וזרים כאחד.

לבסוף, בשנת 45 לספירה, הגיע התהליך לשיאו עם סיפוחה הרשמי של הממלכה לשטחי האימפריה הרומית (Roman Empire). תראקיה הפכה לפרובינקיה רומית, ונכנסה למסגרת שלטונית, משפטית ותרבותית חדשה. עבור האזור הייתה זו נקודת מפנה היסטורית: קץ לעצמאות המדינית העתיקה מחד, אך גם תחילתו של עידן של תשתיות, ערים, דרכים וסדר רומי מאידך — שכבות מורשת שניתן לזהות עד היום בנופי בולגריה ובאתריה הארכאולוגיים.

תראקיה תחת השלטון הרומאי

בתקופת האימפריה הרומאית הייתה תראקיה נתונה תחת שלטונה של רומא.

מותו של ספרטקוס (Spartacus), גלדיאטור ממוצא תראקי, היא מן הדרמטיות והמרתקות בתולדות העת העתיקה, וסיפורו משלב מאבק לחירות, כישרון צבאי יוצא דופן והפיכתו של אדם אחד לסמל החורג הרבה מעבר לזמנו. בשנים 73–71 לפנה״ס הנהיג ספרטקוס את אחד האיומים החמורים ביותר שידעה הרפובליקה הרומית מבית — מרד עבדים רחב־היקף בליבה של איטליה (Italy).

ספרטקוס היה גלדיאטור — לוחם שנאלץ להילחם לשם בידור הקהל — אך מאחורי מעמדו הנמוך הסתתר ניסיון צבאי ויכולת הנהגה יוצאת דופן. המרד החל כבריחה נועזת מבית ספר לגלדיאטורים בקפואה, אך במהרה התרחב הרבה מעבר לכך. סביב ספרטקוס התקבצו עשרות אלפי אנשים — על פי המקורות עד כ־90,000 — בהם עבדים נמלטים, שבויי מלחמה ולוחמים ממוצא תראקי, קלטי וגרמאני. הקבוצה ההטרוגנית הזו הפכה, בהנהגתו, לכוח לוחם מאורגן ומאיים.

במהלך השנתיים של המרד הצליחו צבאות העבדים להנחיל שורה של תבוסות משפילות לצבאות רומא. לגיונות רומיים, שזלזלו תחילה בכוח המורדים, הוכו שוב ושוב, והפחד מפני התפשטות המרד הלך וגבר. עבור רבים ברומא, היה זה רגע מטלטל: הסדר החברתי כולו, המבוסס על עבדות, עמד לפתע בסכנה מוחשית.

מטרתו המקורית של ספרטקוס, על פי ההיסטוריונים הרומיים, לא הייתה כיבוש או נקמה, אלא יציאה מאיטליה. הוא ביקש להוביל את אנשיו צפונה, לחצות את האלפים, ולאפשר לכל אחד לשוב אל חבל מולדתו — לתראקיה, לגאליה או לגרמאניה. אולם בשלב מכריע זה התגלע קרע בין המנהיג לחייליו. רבים מן המורדים העדיפו להישאר באיטליה, לבזוז ערים וכפרים עשירים ולנצל את חולשת השלטון הרומי. ההיסוס והפיצול הזה התבררו כגורליים.

רומא, שהבינה את חומרת האיום, הפקידה את דיכוי המרד בידי אחד מאנשיה החזקים ביותר: מארקוס ליקיניוס קראסוס (Marcus Licinius Crassus), מצביא עשיר ונחוש. קראסוס הנהיג משמעת ברזל, בנה קווי ביצורים, ושחק בהדרגה את כוחם של המורדים. בשנת 71 לפנה״ס התנהל הקרב האחרון, שבו נפל ספרטקוס עצמו, ככל הנראה בשדה הקרב, כשהוא נלחם עד הרגע האחרון.

למרות תבוסתו, מותו של ספרטקוס לא סימן את קץ סיפורו — אלא את תחילתו כאגדה. ברומא הוא הוצג כאויב מסוכן וכמורד, אך בזיכרון ההיסטורי הפך לסמל אוניברסלי של מאבק לחירות ושל התנגדות לדיכוי.

סיפור חייו שימש כבסיס לספרו של האוורד פאסט  (Howard Fast ) "ספרטקוס" (, "Spartacus"), ומאוחר יותר ללהיט הקולנועי "ספרטקוס" (1960) בבימויו של סטנלי קובריק (Stanley Kubrick) ובכיכובו של קירק דאגלס (Kirk Douglas). על שמו הוקם בגרמניה בשנת 1916 ארגון "ברית ספרטקוס" (Spartacus League), התאגדות סוציאליסטית מהפכנית שיסדו רוזה לוקסמבורג (Rosa Luxemburg) וקרל ליבקנכט (Karl Liebknecht).

פלישת השבטים הסלאביים והבולגרים

בין המאות השלישית לשביעית לספירה התחולל בבלקן תהליך דמוגרפי ותרבותי עמוק, אשר שינה את פני האזור לבלי הכר. שבטים סלאביים פולשים (Slavs) החלו לחדור בהדרגה אל חצי האי הבלקני (Balkan Peninsula), ודחקו את רגליהם של האוכלוסיות המקומיות דוברות הלטינית. קבוצות אלו דיברו ניב לטיני ייחודי, שריד לעידן הרומי, אשר השתמר עד ימינו בעיקר באזורים שמדרום לנהר הדנובה (Danube River), ובייחוד במקדוניה (Macedonia). תהליך זה לא היה פלישה חד־פעמית, אלא חדירה איטית ומתמשכת, שכללה התיישבות, הטמעה תרבותית ושינוי הדרגתי של המרקם האתני והלשוני של הבלקן.

על רקע תנועת העמים הזו, בשנת 559 לספירה, הופיע בזירה כוח חדש ורב־השפעה: הבולגרים (Bulgars). אלה החלו לראשונה בפלישתם מאזור נהר הוולגה (Volga River), כאשר מרכזם הקדום שכן על גדות הוולגה התיכונה. מקור שמם עורר כבר בעת העתיקה עניין והשערות, ואחת הסברות גורסת כי השם "בולגריה" נגזר מן המונח "וולגר" (Volgar)  — בן הוולגה — עדות לקשר הגאוגרפי והזהותי שלהם לאזור זה.

הבולגרים השתייכו לקבוצת עמים נוודיים שמוצאם מערבות אירואסיה, ולעיתים משויכים לשבטים בעלי זיקה מונגולית או טורקית קדומה. בדומה לעמים אחרים בני התקופה, כגון האוורים (Avars) או ההונים (Huns), הם התאפיינו בניידות גבוהה, בלוחמה רכובה ובמבנה שבטי היררכי. הופעתם בבלקן הוסיפה נדבך נוסף למורכבות האתנית והפוליטית של האזור, שהיה כבר אז זירת מאבק בין עמים, תרבויות ואימפריות.

במאה השביעית הפכו הבולגרים לשחקן מדיני חשוב, ולעיתים אף לבעלי ברית של האימפריה הביזנטית (Byzantine Empire). בתקופה זו הושיטו סיוע לביזנטים במאבקם נגד האוורים, איום חמור על גבולות האימפריה. שיתוף פעולה זה לא נבע רק מאינטרסים צבאיים זמניים, אלא גם מהכרה הדדית בכוחם של הבולגרים ובחשיבותם האזורית.

מנהיגם הבולט של הבולגרים באותה עת היה קוברט (Kubrat), אשר הצליח לאחד שבטים בולגריים שונים תחת הנהגתו. כהוקרה על נאמנותו ועזרתו לביזנטים, הוענק לו התואר הרומי הגבוה "פטריקיוס" (Patricius) — תואר יוקרתי שסימל קבלה אל מעגל האליטה של העולם הביזנטי. מחווה זו מעידה על מעמדו הרם של קוברט ועל כך שהבולגרים כבר לא נתפסו רק כפולשים מן הערבות, אלא ככוח מדיני לגיטימי ומשמעותי.

תקופה זו מייצגת את ראשיתו של תהליך ארוך שבסופו תקום בולגריה כישות מדינית עצמאית. זהו סיפור של נדידה, הסתגלות ובריתות, שבו נפגשים עולם הערבות האסייתי והמסורת הרומית־ביזנטית, ומניחים יחד את היסודות לאחת המדינות העתיקות באירופה.

אספרוך והאונגורים – ייסוד בולגריה

באמצע המאה השביעית לספירה הופיע בזירה הבלקנית שבט מרכז־אסיאתי מענף האונגורים (Onogur), אשר החל להוות איום ממשי על גבולותיה הצפוניים של האימפריה הביזנטית (Byzantine Empire). שבט זה הונהג בידי אספרוך (Asparukh), בנו של קוברט (Kubrat), מאחד הבולגרים ומנהיגם הבולט בדור הקודם. לאחר מותו של קוברט התפצלו השבטים הבולגריים, ואספרוך עמד בראש אחת הקבוצות הדינמיות והשאפתניות שבהן.

סביב שנת 670 לספירה החל שבטו של אספרוך ללחוץ דרומה לעבר הבלקן. תנועה זו לא הייתה רק מסע כיבוש, אלא גם תוצאה של צרכים כלכליים ואורח חיים מסורתי: חיפוש אחר קרקעות פוריות לעיבוד חקלאי, לצד שמירה על אפשרויות מרעה לעדרים — שילוב שאפיין עמים נוודיים רבים שעברו תהליך של התיישבות. הבולגרים הגיעו מצפון לדלתה של נהר הדנובה (Danube River) והחלו ללחוץ דרומה עד חבל דוברודזה (Dobruja), אזור עשיר ומשמעותי מבחינה אסטרטגית.

מדיניותה המסורתית של ביזנטיון כלפי עמים צפוניים הייתה מורכבת: שבטים ידידותיים שהגיעו אל גבול הדנובה התקבלו לעיתים בברכה, זכו למעמד של בני־ברית ואף שימשו כחיץ מפני פולשים אחרים. אולם חצייה דרומה של הנהר, אל תוך שטחים ביזנטיים מובהקים, נחשבה לקו אדום. כאשר הבולגרים חצו אותו, הפכה המתיחות לעימות גלוי.

בשנת 680 לספירה יצא הקיסר קונסטנטינוס הרביעי (Constantine IV) למבצע צבאי רחב־היקף שנועד לבלום את הבולגרים ולהשיב את היוזמה לידי ביזנטיון. שייטת גדולה של אוניות הפליגה אל הים השחור ונחתה בשפך הדנובה, בעוד חיל פרשים משמעותי החל לנוע צפונה דרך בולגריה של ימינו במטרה לכתר את האויב. היה זה ניסיון מתואם ומרשים — אך כזה שלא הביא לתוצאה המקווה.

הבולגרים, שכונו במקורות הביזנטיים לעיתים בשם זהה או דומה לזה של האונגורים (Onogurs), נתפסו בעיני הביזנטים כחלק מאותה משפחת שבטים צפונית־ערבתית, אף שבפועל מדובר היה בקבוצה מובחנת שהתגבשה לזהות פוליטית עצמאית. הם הפגינו גמישות טקטית ויכולת הישרדות גבוהה. הם נמלטו אל אזור הביצות, הלגונות והסבך של דלתת הדנובה — נוף קשה לתמרון עבור צבא סדיר כבד. המבצע הביזנטי כשל, והקיסר נאלץ לשוב לבירה בידיים ריקות. גרוע מכך: במהלך נסיגת הכוחות הביזנטיים לעבר הים השחור, הם הותקפו במפתיע בידי הבולגרים וספגו אבדות כבדות.

הניצחון חיזק את מעמדו של אספרוך ואפשר לבולגרים להתקדם דרומה. הם הגיעו עד אזור ורנה (Varna), כבשו את דוברודזה, והניחו בכך את היסודות לשליטה טריטוריאלית יציבה. אספרוך ייסד את בירתו בפליסקה (Pliska), שהפכה למרכז פוליטי וצבאי של הישות הבולגרית המתהווה.

אירועים אלה סימנו נקודת מפנה היסטורית: לראשונה קמה מדרום לדנובה ישות מדינית בולגרית עצמאית, אשר נכפתה על ביזנטיון לא רק בכוח הזרוע, אלא גם באמצעות ניצול חכם של נוף, תזמון ובריתות. זהו הרגע שבו נולדת בולגריה ככוח אזורי — סיפור של נדידה, התיישבות וניצחון על אחת האימפריות החזקות של זמנן.

באותה תקופה סוערת של נדידות עמים ובריתות מתחלפות, הבולגרים שישבו באזור הוולגה לא פעלו בחלל ריק. למעשה, הם היו כפופים לשלטונם של הכוזרים (Khazars), אחת המעצמות החזקות והמרשימות של ערבות אירואסיה במאות השביעית–העשירית. הכוזרים שלטו על רשת רחבה של שבטים ונתיבי מסחר, והבולגרים היו חלק ממערכת פוליטית־כלכלית זו, לעיתים כבני־ברית כפויים ולעיתים כנתינים משועבדים.

עדות חשובה למעמד זה מצויה במכתביו של יוסף, מלך הכוזרים (Joseph of Khazaria), אל חסדאי אבן שפרוט (Hasdai ibn Shaprut), מדינאי ואיש רוח יהודי בחצר הח'ליפות בקורדובה. במכתבים אלה מתאר יוסף את עמי הספר של הכוזרים ומונה גם את הבולגרים כקבוצה הכפופה לשלטונו. מדובר במסמך נדיר ויקר־ערך, המעניק הצצה ישירה אל יחסי הכוחות בערבות מזרח אירופה מנקודת מבטו של שליט בן התקופה.

גם המקורות הסלאביים המוקדמים מחזקים תמונה זו. האנאלים הרוסיים הקדומים (Russian Primary Chronicle) מספרים על הכוזרים ככוח דומיננטי אשר שיעבד עמים שונים באזור, ובהם גם את הבולגרים. תיאורים אלה מדגישים את עליונותם הצבאית והכלכלית של הכוזרים, ואת תלותם של עמים נודדים וחצי־נודדים במערכת השלטון שלהם.

עניין זה משתקף גם במסורת היהודית־היסטורית. ספר יוסיפון (Josippon), חיבור עברי מן ימי הביניים, מונה את בולגריה בין משפחות “תוגרמה” (Togarmah). מונח זה, שמקורו במקרא, שימש בספרות היהודית ככינוי קיבוצי לעמים טורקיים ועמי ערבות צפוניים, והוא מעיד כיצד נתפסו הבולגרים כחלק מן העולם הטורקי־נוודי הרחב, ולא כעם אירופי במובן הקלאסי.

למרות כפיפותם המוקדמת לכוזרים, ידעו הבולגרים לנצל היטב את התנאים הגאופוליטיים המשתנים. כאשר חלק מהם נדדו מערבה והתבססו לאורך חופי הים השחור, הם מצאו עצמם מול האימפריה הביזנטית (Byzantine Empire). הביזנטים, על אף ניסיונות חוזרים ונשנים, לא היו מסוגלים לגרש את הבולגרים מן האזור. אלה נשארו, התבצרו, והפכו בהדרגה מנוכחות נוודית מאיימת לישות מדינית קבועה.

פרק זה ממחיש היטב את הדינמיקה של ימי הביניים המוקדמים: עמים שנדחקו, שועבדו ונעו בין אימפריות, אך הצליחו — בזכות עמידות, הנהגה וניצול הזדמנויות — להכות שורש ולבסס זהות מדינית חדשה. חופי הים השחור אינם רק נוף יפהפה, אלא זירה היסטורית שבה התנגשו עולמות של ערבות, מסחר ואימפריות, והבולגרים היו שחקן מרכזי בדרמה זו.

הכרה ביזנטית במדינה הבולגרית

בשנת 681 חתם קונסטנטינוס הרביעי הסכם שלום עם אספרוך ונטל על עצמו לשלם מס שנתי (tribute) לבולגרים. הביזנטים נאלצו להשלים עם מדינה "ברברית" עצמאית בתוך תחומי האימפריה. עוצמת האסון לא חדרה למודעות הביזנטים בשלבים הראשונים. הבולגרים לא היו כמו שבטים סלאביים אחרים שפעלו וחיו תחת הסוברניות הביזנטית ללא ישות פוליטית מוגדרת עד שהתמזגו בתוכה. השבטים הבולגרים, תחת הנהגתו של אספרוך, היו מזן אחר – הם הגיעו לבלקן לאחר שכבר ייסדו מסגרות פוליטיות וצבאיות מגובשות. אספרוך הפך אט אט למלך רב השפעה וכוח על אדמה ביזנטית. בפעם הראשונה בתולדותיה נאלצה האימפריה הביזנטית לקבל ישות סוברנית ועצמאית על אדמתה באזור הבלקן. השלום של שנת 681 היה, בלשון כותבי הזמן, "השפלה לרומאים".

שלטונו של אספרוך התפשט משני צידי הדנובה, משפך הדניסטר (Dniester) אל הרי הבלקן. השטח כלל את אזור ואלכיה, בסרביה, את כל דוברודזה וכן את פרובינציית מואסיה (Moesia) התחתונה, בין הים השחור לבין נהר טימוק (Timok). השטח הזה הפך למסגרת פוליטית שנודעה בשם בולגריה (Bulgaria). אספרוך הקים בחלק המזרחי של מואסיה את בירתו פליסקה (Pliska), מצודה אסטרטגית ששלטה על המבואות הדרומיים לדוברודזה ועל הדרכים הצפוניות של הדנובה, על אחת הדרכים החשובות המובילות לקונסטנטינופול (Constantinople).

הבולגרים והסלאבים – סימביוזה מדינית

כ־80 שנה לאחר התבססותם של הבולגרים מדרום לדנובה, החל ה“בית” החדש שלהם להתמלא בגלי התיישבות של שבטים סלאביים נודדים. אין ספק כי שבטים אלה נמנו עם הקבוצות שנכנעו למרותו של אספרוך (Asparukh) בשלב מוקדם, אך מערכת היחסים שנרקמה ביניהם חרגה בהרבה מכיבוש צבאי פשוט. במסגרת ההסדרים שכרת עם השבטים הסלאביים, התגלה אספרוך לא רק כמצביא תקיף אלא גם כמדינאי בעל ראייה אסטרטגית רחבה.

אספרוך יישב את השבטים הסלאביים לאורך גבולות הטריטוריה הבולגרית והפך אותם, הלכה למעשה, לכוח מגן ולחיל משמר. כך למשל, שבט הסבירי (Severi) הועבר ממולדתו באזור ברגאווה (Veregava), מעבר בהרי הבלקן, אל הגבול המזרחי של הממלכה. שם ציפו ממנו להגן מפני התקפות ביזנטיות שיצאו מן הערים שעל חוף הים השחור, אשר עדיין נותרו בשליטת האימפריה הביזנטית (Byzantine Empire). שבטים סלאביים אחרים, הידועים במקורות הביזנטיים בשם הקיבוצי “שבעת השבטים” (Seven Slavic Tribes), הוצבו בגבולות הדרומיים והמערביים, שם גבלה ממלכת בולגריה באדמות האוורים (Avars).

בהדרגה נרקמה שותפות פוליטית של ממש בין השבטים הסלאביים של מואסיה (Moesia) לבין האליטה הבולגרית. ההגמוניה הבולגרית על השטחים שמצפון לדנובה סיפקה לשבטים הסלאביים יתרון משמעותי: יציבות יחסית והגנה מפני פשיטות האוורים, ובמקביל אפשרות להתרחב דרומה על חשבונה של ביזנטיון. כך נוצר אינטרס משותף ברור — ביטחוני, טריטוריאלי ופוליטי — שחיזק את הקשר בין שני העמים.

סימביוזה זו הצילה, ככל הנראה, את הסלאבים מאובדן זהותם האתנית. אלמלא שיתוף הפעולה עם הבולגרים, סביר שהיו נטמעים בתוך העולם הביזנטי תחת לחץ ההשפעה ההלניסטית, כפי שאירע לשבטים סלאביים רבים ביוון. במקום זאת, במשך כ־200 השנים הבאות הפכו הסלאבים לשותף פעיל — ובהדרגה אף לדומיננטי — בהתפתחותה של בולגריה של ימי הביניים.

במשך תקופה מסוימת עדיין הקפידו היסטוריונים ביזנטיים להבחין בין “בולגרים” ל“סלאבים”, אך המציאות הדמוגרפית הכריעה לבסוף. ההצפה המתמשכת של האזור בשבטים סלאביים, יחד עם תהליך של מיזוג תרבותי ולשוני, הביאה לכך שמן המאה התשיעית ואילך הייתה בולגריה למעשה מדינה סלאבית ברובה — גם אם שמה, מסגרתה המדינית וזיכרון מוצאה נשאו עדיין את חותם הבולגרים.

זהו אחד הפרקים המרתקים בתולדות הבלקן: סיפור על כיבוש שהפך לשותפות, על עמים שונים שמצאו אינטרס משותף, ועל תהליך איטי אך עמוק של מיזוג, שממנו צמחה זהות לאומית חדשה ועמידה לאורך מאות שנים.

טרבל – מתווך חדש באירופה

עלייתה של האריסטוקרטיה הצבאית הבולגרית בראשית המאה השמינית סימנה שלב חדש בהתפתחותה של המדינה הבולגרית הצעירה. לאחר תקופת התבססות והישרדות, החלה בולגריה לפעול לא רק ככוח אזורי מגיב, אלא כשחקן יוזם בזירה הבינלאומית של אירופה המזרחית. הדמות המרכזית בשלב זה היה החאן טרבל (Tervel), אשר שלט בשנים 700–721, ונחשב לאחד המנהיגים הצבאיים והמדיניים המרשימים בתולדות בולגריה הקדומה.

טרבל התגלה כמצביא מוכשר וכפוליטיקאי חד־אבחנה, שידע לנצל היטב את חולשתה הכרונית של האימפריה הביזנטית (Byzantine Empire), ובעיקר את המאבקים הפנימיים הבלתי פוסקים על כס הקיסרות. בשנת 705 הופיע צבאו — המורכב מבולגרים וסלאבים — מול חומות קונסטנטינופול (Constantinople). שוב הוכיחו ביצורי העיר את עמידותם האגדית, והעיר עצמה לא נפלה, אך נוכחותו של טרבל שינתה את מאזן הכוחות.

יוסטיניאנוס השני (Justinian II), קיסר ביזנטי מודח ובעל עבר סוער, הצליח בעזרת הבולגרים לחדור אל העיר דרך פתח סתרים ולשוב אל כס הקיסרות. בכך הפך טרבל לשותף מכריע באחת הדרמות הפוליטיות הגדולות של התקופה — שיבת קיסר מודח אל השלטון בעזרת כוח זר.

התגמול על שירות זה לא איחר לבוא. בשנת 705 הוזמן טרבל לקונסטנטינופול בכבוד מלכים: הוא הושב לימינו של הקיסר, זכה לטקסים ולהוקרה יוצאי דופן, ואף קיבל את התואר “קיסר” (Caesar) — תואר שמעולם לא הוענק קודם לכן לשליט פגאני. בעיני הבולגרים היה זה רגע של גאווה לאומית: שליטם הוצב, הלכה למעשה, בשווי מעמד לקיסר הביזנטי. עוצמתו נתפסה כשל משנה לקיסר, וההילה שסבבה אותו חיזקה עוד יותר את מעמדו הפנימי.

בעיני הביזנטים, לעומת זאת, התואר שניתן לטרבל נשא משמעות שונה. הוא לא הקנה לו סמכות שלטונית ממשית בתוך האימפריה, אלא שימש כהכרה רשמית, אישית, שמקורה בכתר הקיסרי עצמו — מחווה דיפלומטית שנועדה לקשור את טרבל לביזנטיון כבן־ברית ובן־חסות. אף על פי כן, ההסכם של שנת 705, ואולי אף יותר מההסכם המוקדם של 681, ביסס את מעמדה של בולגריה ככוח העולה והמשפיע ביותר בבלקן.

השליטים הביזנטיים החלו לחוש אי־נוחות גוברת נוכח בן הברית הנמרץ מצפון. טרבל ראה עצמו שותף ולא כפוף, והבולגרים טעמו לראשונה מעושרה, עוצמתה וקסמה של קונסטנטינופול. החוויה הייתה מסחררת — ולא ניכרו סימנים לכך שטרבל מתכוון להסתפק בתפקיד של וואסל נאמן.

ואכן, לאחר מותו של יוסטיניאנוס השני בשנת 712, נחשפה המציאות החדשה במלוא עוצמתה. טרבל צעד עם צבאו ללא כל התנגדות דרך מישוריה של תראקיה (Thrace), והשחית את סביבותיה. היה זה מסר ברור: בולגריה אינה עוד מדינה שולית או תלויה, אלא כוח עצמאי, יוזם ובעל שאיפות — מתווך חדש בין עולמות, אשר עתיד למלא תפקיד מרכזי בעיצוב פני הבלקן ואירופה המזרחית במאות הבאות.

תקופתו של טרבל היא נקודת מפתח: רגע שבו בולגריה יוצאת מצל האימפריות הגדולות ומתחילה לפעול כשחקן שווה בזירה הבינלאומית — לא רק בכוח החרב, אלא גם בתחכום מדיני.

הסכם 716 – קביעת גבולות רשמיים

בשנת 716, כאשר השבטים הערביים הציבו מצור על קונסטנטינופול, הקיסר תאודוסיוס השלישי (Theodosius III) כרת הסכם עם הבולגרים. היה זה הסכם בעל משמעות עצומה: הגבול בין ביזנטיון לבולגריה נוסד רשמית והוא השתרע בין בורגאס (Burgas) לחוף הים השחור, ומערבה לאורכה של תראקיה, עד לנקודה על נהר מריצה (Maritsa) בחצי הדרך בין פיליפופוליס (Philippopolis) לאדריאנופוליס (Adrianople). הייתה זאת הכרה ראשונה בכך שהמדינה הבולגרית מתפשטת דרומה אל תוך תראקיה, לקרבה מסוכנת אל ליבה של ביזנטיון, תוך שליטה על הדרך הראשית בין בלגרד (Belgrade) לבין קונסטנטינופול.

הנמלים והדרכים היו בעלי חשיבות אסטרטגית וכלכלית כאחד. סביר להניח כי נוסדו הסכמים כלכליים. החל משנת 716 עלתה חשיבותה של בולגריה כספקית חשובה של חיטה מתראקיה לערים הביזנטיות בחוף הים השחור. הבולגרים ייצאו חיטה לביזנטיון והיו צינור חשוב לייבוא סחורות מביזנטיון אל הרי הבלקן. תוך כדי יחסי המסחר הענפים הפכה בולגריה לציר מרכזי של המסחר בבלקן וליחסי קירבה גדולים עם ביזנטיון.

שלושת ההסכמים שחתמו הביזנטים עם הבולגרים היו בעלי תכלית ברורה – לשמור את הבולגרים מעבר להרי הבלקן ולמנוע את התפשטותם דרומה. ההסכמים של שנת 716 הוכיחו כי האסטרטגיה נחלה כישלון. החאנים הבולגרים והאצולה השלטת שמתחתיהם היו עוינים לביזנטים וקידמו בהתמדה תוכניות לפלישה והתרחבות לתראקיה על חשבון ביזנטיון.

מסעות קונסטנטין החמישי נגד הבולגרים

מנקודת מבטה של האימפריה הביזנטית (Byzantine Empire), היה ברור כי רק מהלך נחוש, התקפי ומתמשך נגד הבולגרים יוכל לייצב את הגבול הצפוני. כל עוד נותרה בולגריה מדרום לדנובה, ככוח צבאי פעיל ובעל שאיפות התפשטות, נשקפה סכנה מתמדת ללב הבלקן הביזנטי. בעיני קובעי המדיניות בקונסטנטינופול, הפתרון האמיתי היחיד היה דחיקת הבולגרים צפונה, מעבר לנהר הדנובה (Danube River), והרחקתם מן המישורים הפתוחים של תראקיה (Thrace).

אלא שמהלך כזה דרש ריכוז כוחות עצום — דבר שלא התאפשר כל עוד עיקר הצבא הביזנטי היה מרותק לגבול המזרחי, במאבק המתמשך נגד הערבים. רק לאחר שינוי מאזן הכוחות בזירה זו ניתן היה להפנות את עוצמתה של האימפריה מערבה, אל אירופה.

הזדמנות זו נקרתה בדרכו של הקיסר קונסטנטין החמישי (Constantine V), אשר שלט בשנים 741–775. באמצע המאה השמינית השיג קונסטנטין שורה של ניצחונות מרשימים בסוריה, ארמניה ומסופוטמיה — הישגים שהרחיקו, ולו זמנית, את האיום הערבי. משעה שהתפנה מן החזית המזרחית, יכול היה הקיסר לפנות אל מה שראה כמשימת חייו: השמדת הכוח הבולגרי והסרתו מן הזירה הבלקנית.

במשך קרוב לעשרים שנה, בין השנים 756 ל־775, הקדיש קונסטנטין החמישי את כל כישוריו — כחייל, כאסטרטג וכדיפלומט — למאבק בבולגרים. מסעותיו לא היו מקריים או תגובתיים, אלא חלק מתוכנית שיטתית ומתמשכת. הוא הצליח במשימתו באופן חלקי, בעיקר בזכות ניצול מושכל של חולשות פנימיות בבולגריה עצמה.

באמצע המאה השמינית שרר בבולגריה מתח פנימי ניכר בין האליטה הבולגרית השלטת לבין הרוב הסלאבי. קונסטנטין היטיב לנצל מצב זה, כשהוא מעצים את העוינות בין האריסטוקרטיה הבולגרית לבין ההמון הסלאבי, ובכך מערער את הלכידות הפנימית של הממלכה היריבה. לא פחות מן החרב, שימשה אותו הדיפלומטיה — ולעיתים גם ההסתה — ככלי נשק.

במהלך תשעה מסעות מלחמה, שרובם הסתיימו בהצלחה ביזנטית, הפעיל קונסטנטין את תורת המלחמה הביזנטית במלוא תחכומה: שילוב מתוזמן של מסעות יבשתיים במישורים הפתוחים של תראקיה, לצד משלחות ימיות צבאיות שפעלו לעבר שפך הדנובה. כך הצליח לשחוק את הצבא הבולגרי פעם אחר פעם, לפגוע במרכזי כוח, ולהטיל אימה מתמשכת על הארץ.

אחד משיאי המערכה היה הניצחון הגדול באנכיאלוס (Anchialus) בשנת 763 — הניצחון המרשים ביותר של קונסטנטין החמישי על הבולגרים בתקופת שלטונו. ואף על פי כן, גם מכה קשה זו לא הצליחה לדכא את בולגריה או למוטט את קיומה המדיני. הארץ נפגעה, הושפלה ונשחקה — אך לא הוכנעה.

מותו של קונסטנטין החמישי במהלך מסעו האחרון בשנת 775 סיים עידן של עימות אינטנסיבי וחסר פשרות. הוא הותיר אחריו אימפריה שבגבולה הצפוני הייתה חזקה ויציבה יותר מאשר בכל עת מאז ימי הקיסר מוריס (Maurice). אך גם הבולגרים, חרף התבוסות והאבדות, נותרו על המפה: מדולדלים אך קיימים, חבולים אך מלוכדים — ובעיקר מאוחדים בשנאתם לביזנטיון.

מסעות קונסטנטין החמישי ממחישים את אחד המאבקים הארוכים והמרים של הבלקן: עימות בין אימפריה עתירת משאבים לבין מדינה צעירה ועיקשת, אשר סירבה להיעלם. זהו פרק שבו אף אחד מן הצדדים לא ניצח לחלוטין — אך שניהם עוצבו לעומק בידי המאבק.

קרום – החאן האימתני (802-814)

החיוניות של המדינה הבולגרית, והסכנה הגלומה בהתחדשות כוחה הצבאי, באו לידי ביטוי דרמטי במיוחד בתקופת שלטונו של קרום (Krum), ללא ספק מן הדמויות החזקות והמרשימות מבין שליטי בולגריה הקדומה. קרום עלה לשלטון כחאן בראשית המאה התשיעית, בתקופה שבה מאזן הכוחות באירופה המזרחית עבר טלטלה עמוקה — והוא ידע לנצל אותה עד תום.

קריסתה של קונפדרציית האוורים (Avars) מול מסעות הכיבוש של שרלמאן (Charlemagne) פתחה חלון הזדמנויות נדיר לבולגרים. האזור שמצפון־מערב לממלכה, שהיה עד אז חסום בכוח צבאי משמעותי, הפך נגיש. קרום מיהר לפעול: הבולגרים סיפחו את טרנסילבניה (Transylvania) ואת מה שמוכר כיום כחלקה המזרחי של הונגריה (Hungary). באזורים אלה חיו אוכלוסיות בולגריות משמעותיות, והם הציעו שילוב אידיאלי של פוטנציאל כלכלי — קרקעות פוריות, נתיבי מסחר — ושל עומק אסטרטגי וצבאי.

בתוך זמן קצר הפך קרום לשליט של אימפריה אזורית של ממש. תחום שלטונו והשפעתו השתרע מחופי הים השחור (Black Sea) ומאזור תראקיה (Thrace) בדרום, ועד הרי הקרפטים (Carpathian Mountains) בצפון. ממערב השתרעה שליטתו מן החלק התחתון של נהר סאווה (Sava River), ובמזרח עד גדות נהר הדניסטר (Dniester River). זה היה מרחב אדיר, שחיבר בין הבלקן, מרכז אירופה והערבות המזרחיות — והפך את בולגריה לכוח שאין להתעלם ממנו.

קרום לא הסתפק בהתרחבות טריטוריאלית. הוא אימץ, במידה רבה, את שיטות הלחימה והלחץ שהפעילה ביזנטיון עצמה בעבר נגד הבולגרים. כפי שקונסטנטין החמישי (Constantine V) שחק את בולגריה במסעות חוזרים ונשנים, כך פעל כעת קרום נגד הביזנטים: פשיטות עמוקות, מכות פתע, ניצול חולשות פנימיות, והפעלת לחץ מתמשך על הגבול.

תגובתה של האימפריה הביזנטית (Byzantine Empire) לא איחרה לבוא. מתוך הבנה שהתקדמות בולגרית נוספת עלולה לאיים ישירות על ליבה של האימפריה, בנו הביזנטים קו חזק של מצודות לאורך הגבול עם בולגריה. קו זה, שנפרש כחצי קשת מדרום להרי הבלקן (Balkan Mountains), נועד לעכב ואף למנוע חדירה בולגרית אל תראקיה הדרומית ואל מקדוניה (Macedonia). סביר להניח כי יוזמה זו החלה כבר בימיו של קונסטנטין החמישי, אך בתקופת קרום קיבלה משנה תוקף ודחיפות.

ימי קרום מסמנים רגע מכריע: בולגריה אינה עוד מדינה צעירה הנאבקת על קיומה, אלא כוח אימפריאלי אזורי, המסוגל לנצל את קריסת יריביו, להרחיב גבולות ולהציב איום ממשי על אחת האימפריות החזקות בעולם. הנופים המשתרעים מן הים השחור ועד הקרפטים אינם רק תפאורה גאוגרפית — הם עדות חיה לתקופה שבה חאן בולגרי אחד הצליח לערער סדרים בני מאות שנים ולעצב מחדש את מפת אירופה המזרחית.

נקודות המפתח החשובות של קו המצודות היו: סרדיקה (Serdica – סופיה של ימינו), פיליפופוליס (Philippopolis – פלובדיב של ימינו), אדריאנופול (Adrianople – אדירנה של ימינו) ודבלטוס (Develtus). במשך חמש השנים מאז ההסתערות האלימה הראשונה של קרום על שטחי האימפריה הביזנטית (809) כל אחת מן הערים הללו נכבשה על ידי הבולגרים. אפילו מסמבריה (Mesembria – נסבר של ימינו), שהייתה ממוקמת בשטח קטן בקצה הצפוני של מפרץ בורגאס, ושהייתה מחוברת ליבשה על ידי לשון יבשה צרה שהקשתה על הבולגרים, נפלה לידיו של קרום לאחר שבועיים של מצור (812). מלבד מצבורים גדולים של כסף וזהב, הניחו הבולגרים את ידם על "האש היוונית" (Greek Fire) – הנשק הסודי של ביזנטיון. בנוסף, קרום יכול היה להישען על העצות המקצועיות של המהנדס הביזנטי אומתיוס (Eumathius), שנפל בשבי הבולגרים לאחר שערק מצבא הביזנטים בעת נפילתה של סרדיקה בשנת 809.

למרות הצלחות ביזנטיות מקומיות, כמו כיבוש הבירה פליסקה על ידי הקיסר ניקיפורוס הראשון (Nikephoros I) (802-811), הייתה המלחמה הרסנית בעיקר עבור הביזנטים.

קרב פליסקה – גביע הגולגולת (811)

ביולי 811 הגיע העימות הארוך בין בולגריה לאימפריה הביזנטית לשיא דרמטי ואלים במיוחד. החאן קרום (Krum) השיג אז את ניצחונו הגדול והמטלטל ביותר, ניצחון שהדהד ברחבי אירופה והטביע חותם עמוק בזיכרון הביזנטי. צבא ביזנטי גדול, בהובלת הקיסר עצמו, נלכד בידי הבולגרים בהרי הבלקן (Balkan Mountains), במעבר ורביצה (Varbitsa Pass), והושמד כמעט עד האיש האחרון.

הקיסר ניקיפורוס הראשון (Nikephoros I) נהרג אף הוא בקרב. מותו של קיסר בשדה הקרב היה אירוע נדיר ומזעזע, וקרום הפך

אותו לסמל כוח ואימה: על פי המקורות, הוא ציווה להכין מגולגולתו של ניקיפורוס גביע מצופה כסף, שממנו שתו אצילי בולגריה בטקסים חגיגיים. המעשה, שהיה זר ומחריד בעיני הביזנטים, נועד להדגיש לא רק ניצחון צבאי אלא גם עליונות פוליטית ופסיכולוגית.

זו הייתה מכה אנושה ליוקרתה של האימפריה הביזנטית (Byzantine Empire). מאז נפילתו של הקיסר ואלנס (Valens) בשנת 378 בקרב אדריאנופול (Adrianople), לא נפל אף קיסר בעת מערכה נגד “ברברים”. התבוסה בפליסקה לא הייתה רק הפסד צבאי — היא ערערה את תפיסת העליונות הביזנטית והציבה את בולגריה ככוח מאיים במלוא מובן המילה.

שנתיים לאחר מכן, ביולי 813, העמיק קרום את תחושת האימה כאשר הופיע בשעריה של קונסטנטינופוליס (Constantinople). עצם נוכחותו של החאן הבולגרי מול בירת האימפריה הייתה הצהרה פוליטית רבת עוצמה. אולם גם קרום נאלץ להכיר במציאות: חומות היבשה של העיר היו חזקות מדי אפילו עבורו. יתרה מזו, לבולגרים לא היה צי, ולכן לא יכלו להטיל מצור מלא על העיר.

בנסיבות אלה הציע קרום שלום — אך בתנאים שהכתיב בעצמו. בפגישה שנערכה בינו לבין הקיסר ליאו החמישי הארמני (Leo V the Armenian), על גדות קרן הזהב (Golden Horn), ניסה הצד הביזנטי להתנקש בחייו של החאן. קרום הצליח להימלט בקושי מן המארב. הזעם וההשפלה הפכו את תגובתו לבלתי נמנעת: הוא פנה צפונה, חזר עם צבאו, וכבש בסערה את אדריאנופול (Adrianople), אחת הערים החשובות בבלקן.

באביב שלאחר מכן החל קרום לתכנן מסע חורבן כולל נגד קונסטנטינופוליס — מסע שנועד, כך נראה, לשבור אחת ולתמיד את כוחה של ביזנטיון בבלקן. אולם הגורל התערב: באפריל 814 מת קרום לפתע, בטרם יצא המהלך אל הפועל. מותו סיים פרק אלים במיוחד בעימות בין שתי המעצמות.

המקורות הביזנטיים מתארים את מסעותיו של קרום ככאלה שהותירו אחריהם חורבן ושממה, ומשווים אותו למסעיו של סנחריב (Sennacherib), מלך אשור הידוע באכזריותו. עבורם היה קרום דמות מאיימת, כמעט אפוקליפטית; עבור הבולגרים — שליט חזק ונחוש, שהביא את מדינתם לשיא עוצמתה.

,נכיאלוס (Anchialus) בשנת 763 — הניצחון המרשים ביותר של קונסטנטין החמישי על הבולגרים בתקופת שלטונו.הניצחון קרב פליסקה והאירועים שבאו בעקבותיו אינם רק סיפור של קרב אחד, אלא נקודת מפנה בתולדות אירופה המזרחית: רגע שבו אימפריה עתיקה הושפלה עד היסוד, ומדינה צעירה הוכיחה כי ביכולתה להכות בלב הסדר הישן ולשנות את מאזן הכוחות בבלקן לדורות.

השפעת מותו של קרום והמערך הפוליטי החדש בבלקן

מותו הפתאומי של קרום (Krum) באפריל 814 הסיר באחת את הלחץ הישיר מעל קונסטנטינופול (Constantinople). המצור שאיים להתרגש על בירת האימפריה היה בעוצמה ובאימה דומה למצור האווארי־סלאבי הגדול של שנת 626 — אחד הרגעים המסוכנים בתולדות ביזנטיון. ואולם, אף שהאיום המיידי חלף, מאזן הכוחות האזורי כבר השתנה מן היסוד.

בולגריה, אשר כחמישים שנה קודם לכן נראתה בעיני הביזנטים כישות שברירית העומדת להיעלם, הפכה עתה לכוח הדומיננטי בבלקן — ולמעשה לכוח החזק ביותר באירופה הדרום־מזרחית. הישגיו של קרום לא נמחקו עם מותו; להפך, הם יצרו מציאות אסטרטגית חדשה, שבה נאלצה האימפריה הביזנטית (Byzantine Empire) להכיר בבולגריה כיריבה שוות ערך.

בשנת 816 עלה לשלטון החאן אומורטאג (Omurtag), שליט בעל נטייה ברורה לייצוב ולביסוס הישגי העבר. אחד מצעדיו הראשונים והמשמעותיים היה חתימה על הסכם שלום עם ביזנטיון — הסכם שסימן את המעבר מתקופת עימות חריף לשלב של קיפאון מדיני מבוקר. הגבול בין שתי הממלכות נקבע לאורך מה שכונה “הגדר הגדולה” (Great Fence), קו ביצורים שהשתרע לרוחבה של תראקיה הצפונית (Northern Thrace). הקו עבר מדבלטוס (Develtus), הסמוכה למפרץ בורגאס, ועד מרקליבאדה (Makrolivada) שליד נהר מריצה (Maritsa River), וחפף למעשה את קו הגבול שנקבע כבר בשנת 716. יציבות זו החזיקה מעמד, ללא הפרות חמורות, עד לסופה של המאה התשיעית.

עם זאת, השלום בין שתי המעצמות היה במידה רבה שלום למראית עין. אמנם המצודות הגדולות שנכבשו בידי קרום הוחזרו לביזנטיון כחלק מן ההסדר, אך המציאות בשטח נותרה שברירית. ערים חשובות כגון אדריאנופול (Adrianople) ומסמבריה (Mesembria) עברו תהליך של חיזוק ושיפוץ חומות לאחר שנת 815, מתוך הבנה ביזנטית כי הגבול החדש מחייב היערכות מחודשת. לעומתן, ערים אחרות — ובראשן סרדיקה (Serdica) ופיליפופול (Philippopolis) — נותרו פגיעות. חומותיהן, שנהרסו בידי קרום, לא שוקמו במלואן, והן שימשו כפרצות שאפשרו לבולגרים להמשיך ולהתפשט דרומה, גם ללא מלחמה כוללת.

התמונה הרחבה של הבלקן בראשית המאה התשיעית לא הייתה נוחה יותר עבור ביזנטיון. בצפון־מערב האזור הצטמצם השלטון הביזנטי לערי החוף הגדולות של הים האדריאטי (Adriatic Sea), בעוד פנים הארץ חמק משליטתו. במרכז הבלקן החלו הסרבים (Serbs) לערער על יחסי התלות שנכפו עליהם עוד בימי הקיסר הרקליוס (Heraclius) במאה השביעית. בדלמטיה (Dalmatia) ומצפון לנהר סאווה (Sava River), הפכו הקרואטים (Croats) לנתיניה של הממלכה הפרנקית, וכך נותק אזור זה סופית מן ההשפעה הביזנטית הישירה.

במרכזו ובדרומו של הבלקן התבססה מציאות פוליטית חדשה: אזורים נרחבים אורגנו במסגרת אוטונומיות עצמאיות שכונו "סקלאביניאות" (Sklaviniae) — יחידות סלאביות מקומיות שפעלו הלכה למעשה מחוץ לשליטה ביזנטית. השלטון הקיסרי נותר מצומצם למספר ערי חוף לאורך הים השחור (Black Sea), אשר אמנם לא נכבשו בידי הסלאבים, אך היו מבודדות וחסרות יכולת להשפיע על סביבתן.

כך, בראשית המאה התשיעית, החלה המפה הפוליטית והאתנית המורכבת של הבלקן להתייצב לאחר מאות שנים של נדידות, פלישות וחוסר יציבות — מעין יציאה איטית מ“תקופת החושך” של האזור. במקביל, ניסתה האימפריה הביזנטית לשקם את כוחה בדרום־מזרח אירופה, לא עוד כשליטה בלעדית אלא כאחת ממספר ישויות מדיניות חזקות. בתוך מציאות חדשה זו ניצבה בולגריה ככוח מבוסס, בטוח בעצמו, וככזה שעתיד למלא תפקיד מרכזי בעיצוב ההיסטוריה של הבלקן במאות הבאות.

זוהי תקופה מרתקת במיוחד: רגע של התכנסות והתייצבות, שבו נופים, ערים וגבולות שאנו מזהים עד היום החלו לקבל את צורתם — תוצר של מאבקים עזים, פשרות מדיניות, ועלייתן ונפילתן של מעצמות.

להמשך קריאה: תולדות בולגריה, מהתנצרותה ועד לקבלת העצמאות

ביבליוגרפיה

John V. A. Fine, The Early Medieval Balkans: A Critical Survey from the Sixth to the Late Twelfth Century, University of Michigan Press, Ann Arbor, 1983, pp. 1–165.

Steven Runciman, A History of the First Bulgarian Empire, George Bell & Sons, London, 1930, pp. 1–210.

Florin Curta, The Making of the Slavs: History and Archaeology of the Lower Danube Region, c. 500–700, Cambridge University Press, Cambridge, 2001, pp. 211–289.

Walter Pohl, The Avars: A Steppe Empire in Central Europe, 567–822, Brill, Leiden, 2018, pp. 301–356.

Paul Stephenson, Byzantium’s Balkan Frontier: A Political Study of the Northern Balkans, 900–1204, Cambridge University Press, Cambridge, 2000, pp. 23–78.

Mark Whittow, The Making of Orthodox Byzantium, 600–1025, Macmillan, London, 1996, pp. 67–112.

Alexander Kazhdan (ed.), The Oxford Dictionary of Byzantium, Oxford University Press, New York–Oxford, 1991, entries: “Bulgaria”, “Krum”, “Omurtag”, pp. 341–349.

Dimiter Angelov, The Formation of the Bulgarian Nation, Bulgarian Academy of Sciences Press, Sofia, 1980, pp. 45–162.

Ivan Bozhilov, “Bulgarians and Byzantines in the Ninth Century”, Byzantinoslavica, Prague, Vol. 55, 1994, pp. 33–67.

Peter Heather, Empires and Barbarians: The Fall of Rome and the Birth of Europe, Oxford University Press, Oxford, 2009, pp. 287–326.