טיול בעקבות רומן רוסי

כתב: גילי חסקין; 15-04-23

תקציר

מאמר מתאר מסע ספרותי־גיאוגרפי בעקבות הרומן “רומן רוסי” של מאיר שלו, ומציג את הספר כסאגה משפחתית רחבת יריעה על ראשית ההתיישבות בעמק יזרעאל. דרך דמות המספר ברוך שנהר, נכדו של אחד המייסדים, נפרש סיפורם של החלוצים – חלומם, מרידותיהם, אהבותיהם, אכזבותיהם וכאביהם – תוך תנועה חופשית בין זמנים וזיכרונות.

המאמר מדגיש כי שלו אינו מספר רק את תולדות משפחת מירקין, אלא בוחן את המיתוס החלוצי כולו: דור שעזב את המסורת במזרח אירופה והמיר אותה בציונות סוציאליסטית, אך נשאר לעיתים קיצוני ופלגני כפי שהיה בעבר. הסיפור משלב היסטוריה, זיכרונות ומיתוסים, ולעיתים אף נוגע בקסם ובפנטזיה, ובכך יוצר מרחב שבו הפואטיקה והמציאות מתערבבות.

בהמשך מציג הכותב כיצד ניתן להפוך את הרומן למסלול טיול ממשי בעמק: מגבעות זייד ונהלל, דרך תחנת הרכבת של תל שמאם, בית העלמין ותל שמרון. בכל אתר משולבים קטעים מן הספר עם סיפורים היסטוריים אמיתיים, וכך נוצר מסע על “קו התפר שבין היסטוריה לפואטיקה” – בין מה שהיה לבין מה שיכול היה להיות.

בסיכומו של דבר, המאמר הוא גם מחווה אישית למאיר שלו וגם הצעה לטיול תרבותי בעמק יזרעאל, שבו הנוף, הזיכרון והספרות משתלבים לכדי חוויה אחת: מסע בעקבות החלוצים, המיתוסים והאנשים שמאחורי הסיפור.

המאמר נכתב בעקבות מחקר אקדמאי של תולדות העמק וקריאה ביקורתית בספריו של מאיר שלו.

הקדמה

תוך כדי טיול בלוקסור, בין קברי המלכים לקברי האצילים, הטלפון שלי החל לרטוט בעצבנות, כתוצאה מהודעות. חברים, קרובים ועמיתים, מצאו לנכון ליידע אותי על מותו של מאיר שלו, שספריו היו ועדיין חלק מפס הקול של חיי. כבר בשנות ה-80 המוקדמות, נחשפתי לספרו 'תנ"ך עכשיו', בו הצליח לשרטט את דמויותיהם האנושיות של כמה מגיבורי המקרא. כמוני הוא פיתח יחס רגשי חם לשאול המלך ויחס מורכב, בלשון המעטה, לדוד וליעקב אבינו. בסיורי בעקבות המקרא, לקחתי אותו כצידה לדרך, לצד התנ"ך. עם הזמן, קראתי את כול ספריו, בדרך כלל עוד שהיו "חמים", ישר מן הדפוס. את רובם בנשימה עצורה.

ב-1988, תוך כדי טיול באלפים האוסטריים קראנו יחד איילת ואני, בנשימה עצורה, את 'רומן רוסי'; רומן הביכורים של מאיר שלו. לימים קראתי בעניין את תרגומו המצוין לאנגלית ("The Blue Mountain"). והענקתי אותו במתנה לידידים בחו"ל, כדי שיכירו את ארץ ישראל. לא את כולה. רק את זו שאהבתי.

שלו נולד בנהלל וגדל בירושלים. בן לאם בת תנועת העבודה ולאב רוויזיוניסט (המתואר כ"בעל ידיים שמאליות ודעות ימניות"), שכתב שירים לאומנים. נוף מולדתו היה כור היתוך, שמין הסתם תרם ליכולתו לשזור יחד סיפורים אינטימיים מאוד וליצוק מהם משהו גדול ומקיף, שמצטבר לסאגה ארץ ישראלית שלמה. הוא אהב את  ארץ ישראל, את שביליה ואת סיפוריה. הוא היה מלא ביקורת נוקבת וחריפה על אנשיה ועל מנהיגיה. אבל הארץ, הגם שחווה אותה קשה וזועפת, היתה עבורו מושא געגועים. כמו אהבה ראשונה. הוא אהב את הטרסות ובורות המים, את האסוציאציות המקראיות, את שדות הדגן הרחבים, את צפרירי הבקר, את גינת פרחי הבר ששתל בחצרו ואת המדבר, פראי וקשה. הוא אהב את צמרות האלונים שהטילו צל כבד, את הספירט העולה מקליפתו של תפוז טרי ואת טעמו הצורב במתיקות את הלשון; את הטל הזוהר על קורי עכביש, את עיגולי האור שהיו מוצאים את דרכם בין העלים ומנקדים את אדמת הפרדס.  הוא אהב את חיפושיות משה רבנו, הנעות בחריצות ומעטרות את הקרקע בצבעיהן. את הרקפות שפרחו בשפע גוונים של ורוד. את "הקזוארינות שהמטירו שטיחי מחטים", את "החמימות הלחה שעולה מהתסיסה האיטית של הרקב".

הוא היה מחובר לתנ"ך ולמדרש ולמקורות התלמודיים והיה וירטואוז של השפה העברית. היתה לו יכולת לשרטט דמויות ביד אמן, להעניק משמעות ארוטית לרגבי האדמה. הוא לש את המילים, שזר אותן זו לזו  והעניק להם חיים חדשים ("הצחוק הוא תרועת השופרות מול חומות יריחו, מילות הקסם מול מערת האוצר, טיפות היורה על רגבים צחיחים").

זהו ספר על תולדותיה של משפחת חקלאים, מראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל, למרגלות הכרמל, המכונה בספר "ההר הכחול". בניגוד ליגור, ממנו הכרמל נראה ירוק, כמו בשיר המפורסם של יורם טהר לב, מנהלל נראה ההר בצבע כחלחל. עלילות המייסדים וצאצאיהם מסופרות בפי הנכד, ברוך שנהר, נכדו של יעקב מירקין, שהתייתם מהוריו בגיל רך וגדל בבית סבו, כשהוא לומד ממנו על תולדות המושב והעמק וסופג ממנו את מכאוביו, תסכולו וכעסיו. תמונת עולמו של ברוך היתה הטבע, החקלאות והמיתוסים של ראשית ההתיישבות. הספר אינו זורם קדימה באופן רציף, אלא נע קדימה ואחורה על ציר הזמן, כנראה בהשפעתו של גרסיה מרקס.

הריאליזם המאגי בין מקונדו לעמק יזרעאל: השפעתו של גבריאל גרסיה מארקס על מאיר שלו

מבקרי ספרות רבים הצביעו על הדמיון הסגנוני העמוק בין ספר הביכורים של מאיר שלו, לבין יצירתו של גבריאל גרסיה מארקס, ובראש ובראשונה “מאה שנים של בדידות”. הדמיון הזה אינו מתמצה בהעתקה של עלילה או דמויות, אלא נוגע לשכבת היסוד של היצירה: לאווירה, למבנה, לטון ולדרך שבה המציאות נטענת בממד מיתי. בשני הרומנים ניצב במרכז עולם כפרי ההולך ומתעצב למרחב אגדתי — סאגה משפחתית רחבת יריעה שבה החיים היומיומיים מתערבבים באירועים מופרזים, גרוטסקיים ולעיתים פלאיים. זהו אותו שילוב ייחודי המכונה ריאליזם מאגי. אצל מארקס מדובר במקונדו, הכפר הדמיוני בלב הג’ונגל הקולומביאני; אצל שלו — מושב בעמק יזרעאל, שהופך ביד סופרית מיומנת לזירת אגדות ציונית, המאוכלסת בדמויות גדולות מן החיים ובסיפורים הנעים בחופשיות בין הומור פרוע לטרגדיה קיומית.

הקרבה בין שתי היצירות ניכרת כבר במבנה הכללי שלהן. “מאה שנים של בדידות” בנוי כרצף של אפיזודות הקשורות זו בזו דרך משפחת בואנדיה, אך אינן כפופות לעלילה ליניארית אחת. גם “רומן רוסי” מתקדם כשרשרת של סיפורים, זיכרונות ואנקדוטות, הנשזרים סביב משפחה ומושב בלי ציר עלילתי אחד ברור. המבנה הזה מעניק לשני הספרים תחושה של כרוניקה מיתית, שבה הזמן אינו מתקדם בקו ישר, אלא נמתח, מתקפל וחוזר על עצמו בגלים.

אלא שכאן מתגלה הבדל מהותי: אצל מארקס הזמן הוא מעגלי ודטרמיניסטי. השמות החוזרים של בני משפחת בואנדיה כמו דנים אותם לחזור על טעויות אבותיהם עד לכיליון. אצל שלו המעגליות מקבלת גוון מקומי שונה: לא שכחה, אלא עודף זיכרון. בעוד מקונדו סובלת מ“מגיפת השכחה”, דמויותיו של שלו כלואות בתוך הזיכרון, בתוך הסיפור שהן מספרות לעצמן על עברן. העבר אינו רק רקע היסטורי, אלא כוח חי, פועם ומטריד, המעצב את ההווה באותה נחרצות שבה הגורל מעצב את מקונדו.

מקונדו של מארקס איננה רק כפר, אלא יקום שלם שבו המתים ממשיכים להסתובב בין החיים, וההיסטוריה חוזרת על עצמה בדפוסים מיסטיים. באופן דומה, המושב של שלו אינו רק יישוב חקלאי; הוא הופך למעין פנתיאון ציוני. הדמויות אינן מוצגות כאנשים “רגילים”, אלא כטיפוסים אגדיים: חלוצים בעלי כוח פיזי כמעט על־אנושי, נשים עזות־אופי, וזקנים שמספרים סיפורים החורגים מגבולות ההיגיון.

השפעה בולטת במיוחד ניכרת בפתיחת הרומנים. מארקס פותח במשפט איקוני המחבר בין זיכרון ילדות — המפגש עם הקרח — לבין גזר דין מוות עתידי, וכך מעניק למציאות ממד מיתי כבר מן השורה הראשונה. גם אצל שלו, הפתיחה מציגה אירוע קיצוני וגרוטסקי, המבהיר מיד כי אין מדובר ברומן ריאליסטי במובן הצר, אלא בסיפור שבו ההיסטוריה הפרטית והלאומית מתערבבות בהגזמה פלאית. בשני המקרים, הנס או האירוע החריג מסופר בשפה דיווחית, כמעט יבשה, כאילו מדובר בעובדה יומיומית. זוהי אחת מטכניקות היסוד של הריאליזם המאגי: לספר את הבלתי־אפשרי כאילו היה מובן מאליו.

למרות הקהילתיות החלוצית של העמק או המשפחתיות הענפה של מקונדו, בשני הספרים שורה בדידות עמוקה. דמויותיו של מארקס סגורות בתוך האובססיות שלהן, וכך גם מייסדי המושב אצל שלו — דמויות שביסודן הן בודדות מאוד, למרות האידיאולוגיה השיתופית שמקיפה אותן. מתוך הבדידות הזו נולד שילוב ייחודי בין טרגדיה להומור. מלחמות, מוות וכישלונות מסופרים בלשון קלילה ולעיתים אירונית. אצל מארקס זהו הטון הקרנבלי, שבו החיים והמוות רוקדים יחד; אצל שלו ההומור הוא כלי לבניית מיתולוגיה שיש בה גדלות וגיחוך בעת ובעונה אחת.

לצד הדמיון הסגנוני, ההבדלים בין היוצרים משמעותיים לא פחות. מארקס בונה אלגוריה רחבה על אמריקה הלטינית, על ההיסטוריה האלימה שלה ועל גורל תושביה. שלו, לעומתו, עוסק בהתיישבות הציונית ובמיתוס החלוצי, מתוך מבט אוהב אך גם אירוני ומפוכח.

גם מקורות ההשראה שונים. הריאליזם המאגי הלטינו־אמריקאי נשען על אמונות עממיות, קתוליות ואינדיאניות. אצל שלו, הריאליזם המאגי יונק מן התנ״ך, מן המשנה, מסיפורי החלוצים ומזיכרונות ההגירה ממזרח אירופה. אצל מארקס, הקסם הוא לעיתים קולו של המדוכא; אצל שלו הוא כלי ספרותי שמפרק ומרכיב מחדש את המיתוס הציוני, חושף את פצעיו ואת גדולתו גם יחד.

מאיר שלו עצמו הדגיש לא פעם כי מדובר בהשראה ולא בחיקוי. “רומן רוסי” מדגים כיצד סגנון ספרותי עולמי יכול לנדוד למזרח התיכון, להיקלט בנוף עמק יזרעאל ולהפוך לחלק מן המיתולוגיה המקומית. ברוך, המספר של הרומן, פועל כמעין ארכיבאי — דמות המזכירה את מלכיאדס אצל מארקס — האוסף את שברי הזיכרון והופך אותם ליצירה שהיא בעת ובעונה אחת אוניברסלית ומקומית. זהו רומן שמצלצל בהד רחוק ממקונדו, אך שורשיו נטועים עמוק באדמת העמק.

הקריאה ביצירתו של שלו מאפשרת לראות את עמק יזרעאל לא רק כנוף גיאוגרפי, אלא כמרחב מיתי: מקום שבו ההיסטוריה, הזיכרון והדמיון שזורים זה בזה — ממש כמו במקונדו, רק עם ריח של אדמה שחורה ושל חציר קצור.

ובסופו של דבר, כשעומדים בשדות עמק יזרעאל ומביטים אל הגבעות הרכות, קל להבין כיצד המציאות הפשוטה נטענת בזיכרונות, בסיפורים ובקולות מן העבר. כאן אין פרפרים צהובים מעל ראשי האוהבים, ואין צוענים המביאים קרח אל לב הג’ונגל — ובכל זאת, משהו מן הקסם ההוא חי גם כאן: בשמות החוזרים במשפחות, באגדות החלוצים, בזיכרונות שהופכים לסיפורים, ובסיפורים שהופכים למיתוס. כמו במקונדו, גם בעמק הזה הזמן אינו חולף סתם כך; הוא שוקע באדמה, נובט מחדש בדמויות ובמעשים, ומזכיר לנו שכל מקום, אם רק מקשיבים לו היטב, הוא סיפור גדול מהחיים. כאן, בין השדות והבתים הנמוכים, הריאליזם המאגי אינו זר שנחת מן הספרות הלטינו־אמריקאית — הוא פשוט דרך אחרת לראות את הנוף המוכר, ולהבין שהעבר עדיין מהלך בינינו.

שלו פורס בפני הקורא את חייו ותולדותיו של המושב (ודרכו של העמק כולו), ביד אמן אוהבת ומייסרת. אין אבן שלא הפך, אין עשב שלא מישש, אין פרח שלא הריח ואין פרי שלא טעם. את הכול הוא מגיש לקורא, על מגש עתיר ידע. על החריש העמוק שעשה, תעיד דווקא "נזיפה" שקיבל מקובה בצר מנהלל, שכתב לו בחרי אף: "איך אתה מעז לכתוב שהילד עבר משדה הבקיה לשדה הסורגום, כשכול ילד יודע שהבקיה והסורגום אינם גדלים באותו זמן"? אם זו השגיאה היחידה שקובה בצר מצא, דיינו.

הספר בוחן מקרוב את המיתוס סביב סיפורם של החלוצים הסוציאליסטים, שאלתרמן קרא להם בשירו 'בני אדם משונים' ואולי דרכם, את האתוס הציוני בכלל. זהו סיפור של שבירה ומרד. חלום ושברונו. דור של ילדים שנטשו את מסורת הוריהם, קרעו משפחות ועזבו את הבית, כדי לנסוע הביתה. צעירים שחוו התמרה דרמטית. הם עזבו משפחות דתיות וחרדיות במזרח אירופה ונעשו ציונים סוציאליסטיים. לתחושתם, הם נעשו אנשים חופשיים. אבל במבט שני נראה, שהם המירו את דתם מיהדות – לציונות וסוציאליזם. אבל נותרו אותם קיצוניים, פלגניים, סגורים בחצרות, שקועים במריבות. כפי שכתב במילותיו שלו: "כל דור מצמיח אויבים חדשים."

שלו קרא, חקר, תחקר ולמד. שלישיית המייסדים, מזכירה לי את 'שלישיית היחד' של קבוצת כנרת. יש משהו משותף בין כנרת לנהלל, החל מהחברות בין בן ציון ישראלי מכנרת ויאני אבידב, מנהלל, שנסעו יחד להביא את התמרים ממרחקים וכלה בוויכוח על מי נכתב שירה של נעמי שמר: "אנחנו שנינו מאותו הכפר". בכול אחד מהישובים הללו, מזהים צמד רעים אחר, כמושא השיר.

מירקין, סבו של הגיבור והמספר, מזכיר מאד את אהרון בן ברק, סבו של מאיר שלו; ליברסון הוא כנראה בן דמותו של אליעזר יפה, מנסח עקרונות המושב ומייסד 'תנובה'. צירקין מנדולינה אינו דמות מיתית. אבל חשוב שיהיו גם כאילו. בעליה השניה סיפרו על מישהו שהחליט ללכת ברגל מאוקראינה ארצה ועד היום לא הגיע וגם הוא מוזכר בספר: "שיפריס אמר לנו: 'חברים! לארץ־ישראל צריך לעלות ברגל!' הוא נפרד מכולנו בתחנת הרכבת, עמס את תרמילו, נופף ביד, נעלם בענן הקיטור, ועד היום הוא צועד לארץ־ישראל, מפלס את דרכו, ויהיה החלוץ האחרון להגיע."

שופמן הזקן, שלמרות עיוורונו היה מצביע בדיוק על מקומות בכפר, הינו דמות אמיתית- רפאל שופמן מכפר יחזקאל, שהתעוור מגלוקומה בגיל 60 וידע להבחין במקומות במושב, בדיוק של אנשים רואים. דמותו של רילוב השומר, נוצקה מזו של יאני אבידוב, שהיה לו סליק מתחת לבור השתן של הפרות ואולי יש בה משהו מדמותו של אליהו איתן (קמינצקי), אבא של רפול. תנחום פקר הרצען מרמז אולי לדוד פקר מכפר ויתקין (אביו של רַן פֶּקֶר הטייס), קרוב משפחה של שלו, שהגיע אמנם בעליה אחרת, אבל אף הוא חלק מאתוס ההתיישבות והיה קשור בקשרי חיתון עם משפחת שטורמן, מסאגה אחרת.

ראו באתר זה: ההגדה לבית שטורמן

אהבה שקבורה ברגבי העמק: חותם הסיום

סיומו של "רומן רוסי" אינו רק חתימה עלילתית, אלא סגירת מעגל פיוטית בין זוהר המיתוס לבין דקיקותו של הכאב האנושי. מירקין, האיש שהיה לסלע מסלעי העמק וממניחי היסוד לכפר, נפרד מאיתנו כשהוא פושט את בגדי החלוץ החסון ונותר במערומי נפשו: אדם שחי חיים שלמים בצל אהבה גנוזה לנערה קרימצ'קית רחוקה. אותה אהבה, שננטשה מעבר לים אך מעולם לא עזבה את לבו, רדפה את ימיו כרוח רפאים חרישית; בעודו עוסק בייבוש הביצות ובכיבוש השממה, נותרה אהבתו כנחל אכזב בתוכו, מקור נסתר לבדידות מרה שהלכה והתעצמה ככל שנקפו השנים.

ברגעי הסיום, מבעד לשכבות הבוץ הכבד, סיפורי הגבורה וההומור הכפרי המחוספס, מבקיע ועולה סיפור של החמצה צרופה. הקשר השברירי שבין מירקין לאהובתו הוא הגשר המתוח בין ריח האורנים המאובק של הגולה הישנה לבין ריח הרגבים הרטובים ותלמי המחרשה של העמק. כאן, ברכות כואבת, משרטט שלו את "מס הקריעה" של המפעל הציוני: כדי להקים עולם חדש ולטעת בו שורש, היה על החלוצים לעקור מלבם לא רק מולדת, אלא גם את תום הנעורים ואת הזכות לאושר פרטי ופשוט.

הנימה המלנכולית העוטפת את הסוף אינה סותרת את המיתוס, אלא מעניקה לו נשמה ופגיעות. מאחורי הדמויות המיתולוגיות, שנראו כענקים המהלכים בשדות בין ריח הזבל לניחוח הפריחה, מתגלים אנשים שבירים שנשאו את משא החזון על כתפיים דואבות. אהבתו האבודה של מירקין הופכת לשיר ערש עצוב על הפער הנצחי שבין החלום הקולקטיבי לבין הלב הבודד, שנותר תמיד כמהה למה שהיה יכול להיות – ונקבר עמוק באדמת העמק.

אני נוהג לקחת את הספר להדרכה בעמק המערבי. רומן רוסי, כמו 'פונטנלה', 'כימים אחדים', הם תשובה ספרותית, לשיר "באה מנוחה ליגע", בפרספקטיבה של שני דורות. בעזרת הספר אנו מוליך את המטיילים על קוו התפר שבין להיסטוריה לפואטיקה. היסטוריה עוסק במה שהיה. פואטיקה עוסקת במה שיכול היה להיות. (תודה לעפר רגב על ההשראה).

לטיול בעמק המערבי.

אני מתבונן בעמק מגבעות זייד, נזכר במורה פינס, בן דמותם של משולם מנהלל, דוד ברש מכפר יהושע ואולי גם משה כרמי מעין חרוד, שהוביל את המטיילים בשבילי הארץ, לימד אותם לפורר את רגביה בידיהם, לזהות את פרחיה לפי צבעיהם וריחם, להבחין בין טרה רוסה לרנדזינה, להכיר את החרסים, את התלים העתיקים, את החרקים, הציפורים וגם את הבַקְטֶרְיוֹת החרוצות, אותן כינה "ידידינו החד-תאיים". המורים המיתולוגים של אז, היחידים מבין עובדי הציבור שנחשבו כשווים לחקלאים, לקחו את תלמידיהם לטייל בכול מקום, לבד מבית שערים הסמוכה, כי לשם באו יהודים כדי למות. בעוד שהם, אנחנו באנו ארצה כדי לחיות בה.

בתחנת הרכבת של תל שמאם אנחנו נזכרים בפייגה, האם הראשונה של המושב, שאחזוה צירים. רילוב השומר דחק בנהג הקטר לנסוע, בעזרת אקדח בצלעותיו ("אם אתה רוצה למות במיטה שלך"), זה מיהר לציית, לצפור ולנסוע, אך מרוב בהלה, נשארה היולדת ליד התחנה.

אברהם, הילד הראשון של המושב, לא נולד מהזדווגות רגילה, כפי שעושים בעלי החיים והבורגנים תושבי המושבות, אלא מאבקני הפרחים. פייגה הלכה בשדה כשהיא לבושה בחצאית ללא תחתונים וכך הופרתה, מאבקני הנרקיסים. האם מאיר שלו רומז לנו שאנשי העלייה השנייה היו נרקיסים? בניגוד לאנשי העלייה הראשונה, הם היו חילונים גמורים ולא הכירו את שכניהם הערבים ואת תרבותם.

מסיפור הצבוע שטרף את הילד – "הצבוע ההוא היה מבקר בכפרים מדי פעם,  שליח מוסת מעולמות שהשתרעו מעבר לשדות החיטה ולהר הכחול" –  עולה זיכרון עמום וכאוב של טרגדיה שאירעה בכפר יחזקאל. בלילה שבין יום רביעי ליום חמישי 25-26 באוגוסט 1943, בסביבות השעה 11 בלילה יצא הילד חגי רוטברג בן ה-8, בנם של בן ציון ופנינה רוטברג, מבית הוריו שבמושב כפר יחזקאל שבעמק חרוד מבלי שאיש הבחין בכך. משנתגלה כי נעלם החלו הוריו המודאגים, בני משפחה ותושבים בכפר לחפש אחריו. כעבור מספר שעות התגלה הילד בשדה בקרבת הבית, שרוע מת על הקרקע כמה מאות מטרים מביתו, כשצווארו וגופו נשוכים בצורה קשה. על-פי סימני הנשיכות ועל-פי עקבות כפות רגלי צבוע שהתגלו ליד הגווייה, הובעה הערכה כי צבוע הוא שתקף את הילד והרגו.

הסכסוך עם "הקיבוץ שמעבר לוואדי", מרמז כנראה על החיכוכים בין גבע לכפר יחזקאל. שלו שוזר בין דפי העלילה, בהומור מושחז, את דמותו של זייצר, החבר השתקן והמאזין האולטימטיבי: "זיצר הזקן, שהיה ביקורתי מאד, הביע פעם את רצונו, להשתתף באחד הטיולים האחרונים של פינס. הוא חזר עייף ונרגש, מדיף ריחות של עשן מדורות ועלים רמוסים של שום בר, סיפור שהיה מעניין מאד, וסיכם כי "היום כבר אין מורים כאלה" . מתגלה רק באמצע הספר (עמ' 264), כפרד: "זייצר הוא הפרד הוב ביותר בכפר […] אבא ואני לא התייחסנו אליו כמו אל בהמת עבודה סתם. הו עבד אצלנו כל חייו"….

סביר להניח שאת ההשראה לדמותו קיבל מ"בובה", פרדתו האהובה של אהרון שידלובסקי, מראשוני קבוצת כינרת.  הפרדה שחלוצי העליה השניה, שנהגו לקבור את מכאוביהם בבטנם פנימה, יכלו לפתוח בפניה את הלב, בידיעה שלא תסגיר את סודם. החלוץ חלק לה כבוד אחרון וקבר אותה ליד השדות שהייתה שותפה בעיבודם. פה נקברה בובה, שחרשה, קלטרה ותלמה בנאמנות את אדמת כינרת בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. יהא זכרה שזור בתולדות כינרת".

לסיור: אידיאולוגיות סביב הכנרת.(תודה לעמירם אידלמן על הסיוע)

בבית העלמין אנו מבקרים את מייסדי נהלל ומתעכבים ליד קברם של דוד ויוסף יעקבי, האב והבן שנרצחו בשנת 1933 על ידי כנופיית עז א-דין אל קסאם; סיפור שהתגלגל בספר לאירוע הטראגי בו נרצחו הוריו של המספר. קול הנפץ וריח השריפה הגיעו עד לבית העם, שהיה התשובה הציונית לבית הכנסת ובזמן בו חי המספר, הוא היה עזוב והמו בו יונים (רמז לגורל הדת האלטרנטיבית של הסוציאליסטים).

בוסקילה, השומר המרוקאי של בית הקברות, נכנס לספר דרך המעברה של תל שמרון. העקיצה המקברית של שלו, על בית הקברות הממוסחר, הוא תזכורת לאופן שבו קבוצת כנרת הסכימה שיוסף שידלובסקי, הקפיטליסט שחי בגולה, ייקבר בבית העלמין של כנרת, קודש הקודשים של העלייה השנייה. רק לאחר שהכשיר את עצמו על ידי תרומה נכבדה, הסכימו שייקבר לצד אהרון אחיו. קפיטליסט לצד סוציאליסט, תעשיין לצד אנרכיסט.

במושב, כך מתברר, לא הכול פשוט. אינטריגות, איבה, בגידה. גם בחברה שכולה עקרונות לא יכלו הנוכחים להתכחש למה שחשו איש בלבו: שאת האמת אי אפשר להחביא. ו זרע התרעלה אט אט מחריב את הכול. מירקין הסבא לא סלח לאנשי המושב על האופן בו קיבלו את אפרים, גיבור המלחמה, שפניו הושחתו ונשבע לנקום (יתכן שאפרים הוא בן דמותם של מיכה בן ברק מחד ועודד הנודד מאידך; שניהם נפצעו קשה במלחמה).

אני נוהג לסיים את הסיפור ליד מגדל המים, שם נסגר חשבון נוסף עם המייסדים. נכד אחד של מירקין מוכר קברים ונכד אחר, סליחה, מזיין את בנות הכפר (בסיפור עולה הד מרכילות שסופרה בגן שמואל). אורי מרקין היה נוהג להכריז מעל מגדל המים על הישגיו המיניים בקולי קולות, למגינת לבו של המחנך הדגול. "בליל קיץ אחד ניתר המורה הוותיק יעקב פִינֶס משנתו בחרדה גדולה. מישהו צעק בחוץ: 'אני דופק את הנכדה של לִיבֶרְסון'". פינס נבעת. "המלים הגסות היו הטפה ברורה לסטייה מהדרך,  לנהנתנות דלה,  להעמדת חיי הפרט מעל לכל".

האם מתכוון שלו להלעיג את דור הנכדים? הם הוא מתריס על אובדן הערכים? הדוד של אורי נולד מאבקנים והאחיין מבזה את מה שנחשב פעם לאינטימי, סודי ואפילו קדוש? האם מתכוון לרמוז שמהחזון נשארו רק צעקות, או שסתם רצה להתבונן במיתוס בעיניים מחייכות?

בתשובה לכעסם של אנשי נהלל, על האופן הנלעג בו צייר אותם, בפרט בפרשת בית הקברות, השיב מאיר שלו, שמדובר בפרי דמיונו;  חרותו של היוצר. כך שייתכן שהאסוציאציות הן פרי דמיוני הפרוע. אלא שכאן נכנסת למשוואה, חירותו של הקורא.