גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
ראו גם באתר זה: סיור בקארו הקטן ; השער ללסוטו – קוואזולו נאטאל ; קייפטאון וסביבתה ; דרך הגנים של דרום אפריקה
לסוטו (Lesutu) היא ממלכה עצמאית בחלקה, ללא מוצא לים, המוקפת בדרום אפריקה. זוהי חוויה אפריקאית עוצמתית, של נופים ואנשים.
ראו באתר זה: לסוטו – הממלכה ההררית של אפריקה (בהכנה).
מרבית המטיילים מגיעים ללסוטו מדרבן (Durban), העיר השנייה בגודלה בדרום אפריקה, אך מכיוון שיש המגיעים ממקומות אחרים, בחרתי להפריד את החלק הזה מתיאור הסיור בלסוטו.
בואכה ממלכת לסוטו אזור דרבן הוא טרופי, מוריק ורענן, המושך אליו מטיילים רבים, בעיקר אל חופי הרחצה ושמורות הטבע. זוהי נקודת יציאה לטייל בארץ הזולו (Zululand ), אותו נשאיר לטיול הבא.
מקובל להניח שספינותיו של וסקו דה גמה עגנו כאן ב-1497, במסעו לגילוי הדרך הימית להודו. מכיוון שהמשלחת עברה באוזר בערב חג המולד, כינו הפורטוגלים את האזור בשם, "נאטאל" (Natal), שהוראתו חג המולד.
דיק, נהגינו, גבר בגיל 75, נמרץ להפליא, שופע ידע וסיפורים. הוא מנווט את הרכב, בסיבובים חדים, כדי שלא להיתקל בבורות הרבים. אנחנו בקוואזולו-נטאל ( KwaZulu-Natal), אחת מתשע פרובינציות דרום אפריקה.
חלפנו ליד בירת הפרובינציה פיטרמריצבורג (Pietermaritzburg), שהוקמה על ידי אפריקנרים (צאצאי אירופאים, בעיקר הולנדים, ילידי דרום אפריקה), בשנת 1838, במסגרת 'הטרק הגדול' (Die Groot Trek). היה זה גל הגירה המוני של ילידי מושבת הכף הבריטית, שעזבו אותה על רקע סכסוכים שפרצו בינם לבין השלטונות הבריטים החדשים שהשתלטו עליה. הם כונו "פוֹרְטְרֶקֵרִים" (Voortrekkers), "חלוצים-נוודים" בהולנדית, שנעו אל פנים יבשת אפריקה, על מנת לייסד מדינת לאום אפריקאנרית. מסע התיישבות זה, נחשב לאירוע הלאומי המכונן של האומה האפריקאנרית.
המקום קיבל את פרסומו בשל אירוע שקשור למהגר מסוג שונה. היה זה עורך דין הודי, בשם מוֹהַנְדַּס קרמצ'נד גַּנְדהי, שבשנת 1893, קנה כרטיס למחלקה הראשונה, אך נצטווה לעבור לקרון האחורי, בגלל מוצאו. מכיוון שסירב, הוא הושלך מהרכבת, סמוך לפיטרמריצבורג. בהמשך מסעו הוא נסע במרכבת נוסעים והוכה על ידי הרכב, משום שסירב לנסוע כשהוא עומד על לוח העמידה של המרכבה, כדי לפנות מקום לנוסע אירופאי. הוא סבל מקשיים אחרים במסע כמו איסור כניסה למלונות רבים. בהמשך, הורה לו שופט השלום בבית המשפט בדרבן, כמו גם אנשים אחרים בנסיבות דומות, להסיר את הטורבן שלו, הוראה שגנדהי סירב לה.
אירוע זה היה משמעותי ביותר בחיי גנדהי, והוביל אותו לרכז את ההתנגדות ההודית לחוקי האפליה. עם הזמן, פיתח את גישת הסאטיאגרהא – ההתנגדות הבלתי אלימה וקיבל את הכינוי "מהאטמה", היינו, 'הנפש הגדולה'. כיום, פסל ברונזה של גנדהי ניצב ברחוב צ'רץ',במרכז העיר.
ראו באתר זה: מהטמה גנדהי.
בהמשך, העיר Howick. שם נעצר נלסון מנדלה (Nelson Rolihlahla Mandela) ב -5 באוגוסט 1962.
לא הרחק מהעיר יש מפלי מים גדולים.
הבריטים הביאו לכאן את קנה הסוכר מדרום מזרח אסיה ומכיוון שהמקומיים לא רצו לעבוד, הם הביאו פועלים מהודו, במספרים שהלכו וגדלו. למים הגיע לכאן גנדהי, כדי לייצג את אותם הודים, במאבקם מול השלטונות הבריטיים.
לאורך הדרך נראות בקתות מעוגלות של אנשי הזולו. פעמים רבות, לצד בתים מודרניים. הזולו מאמינים שכאשר יורדות הרוחות של אהבותיהם הקדמונים, לבקר אותם, עליהם לזהות שמדובר באנשי זולו ולכן בונים למענם את הבקתה, גם אם אינם חיים בה.
הזולו הוא שבט מקבוצת הבנטו (Bantu), שיישבה את מרבית שטחה של אפריקה שמדרום לסהרה במהלך העת החדשה. כיום הזולו הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בדרום אפריקה. הם מונין בין 8 ל-10 מיליון בני אדם המתגוררים ברובם המכריע בפרובינציית קוואזולו-נטאל. מקור שפתם בשפת הבנטו, והוראתו הוא "גן עדן" או "שמיים".
עד סוף המאה ה-18, היו בני הזולו מאורגנים בשבטים קטנים, עם קשר רופף ביניהם. מנהיג בשם שאקה (Shaka) העלה את בני הזולו, ממעמד של שבט קטן בן 1,500 איש, לאומה גדולה אשר שלטה על חלק נכבד משטח דרום אפריקה של היום.
הזולו התפרסמו בשל עימותיהם האלימים המתמשכים, עם הבורים במהלך המאות ה-18 וה-19, ובעיקר בהתנגשות האלימה, העקובה מדם, עם הבריטים במלחמת הזולו (Zulu War), בין 11 בינואר ל-4 ביולי 1879. הפלישה התאפיינה בזלזול רב של הבריטים בבני הזולו . אולם בני הזולו הצליחו להדוף את הפלישה הבריטית הראשונה, בקרב איסאנדלוואנה ((Isandlwana . היה זה אחד הקרבות היחידים, בהם ילידים החמושים בנשק פרימיטיבי, הצליחו להביס כוח אירופי גדול ומצויד היטב. בהמשך, גייסו הבריטים תגבורות והכריעו את בני הזולו בפלישה השנייה.
הבריטים ניסו להעסיק אל הזולו במכרות, אבל הם סירבו תחילה, משום שלא היו זקוקים לכסף מזומן. כלכלתם היתה אוטרקית והתבססה על גידול בקר. כדי לגרום להם לצרוך כסף, הטילו הבריטים בשנת 1896, מס על כל בקתה והרגו את מי שסירב לשלם. היו לא מעט מקרים, בהם הזולו לא כיבדו הסכמים שנחתמו עם הלבנים, לגבי רכישת קרקעות. הסיבה היא לא בהכרח רמאות בסיסית, כפי שסברו האירופאים, אלא הבדלים במנטליות. בתפיסה האפריקאית, האדמה היא רכושו של אלוהים בלבד. אינה שייכת לאיש. לכן אפשר למכור את הזכויות לעבד את האדמה, אבל לא את הבעלות עליה. הבדלי המנטליות הללו מלווים את אפריקה עד היום. כך למשל, באירופה רע הוא דבר שלילי. באפריקה, הוא ביטוי לשמחה. באירופה, התנהגות באבל היא צער ובאפריקה – שמחה.
הזולו שומרים עדיין על המבנה השבטי המסורתי, האריסטוקרטיה עדיין ממלאת תפקידי מפתח בהנהגת בני הזולו ועל פי הצ'יף, יישק דבר.
בחלק מהכפרים עדיין אין חשמל. בחלק גדול יותר, עדיין אין מים זורמים. במשך דורות היו הנערות נוהגות להשכים קום ולרדת ברגל מהגבעות, בשביל תלול אל הנחל להביא מים, שם היו הנערים מחזרים אחריהן. הבריטים סיפקו מים וחשמל לכפרים לא מעטים. מפלגת ה-A.N.C. (African National Congress) דרבנה את הכפרים לסרב לשלם עבור מים וחשמל, כדי למוטט את הכלכלה של שלטונות האפרטהייד. הם הבטיחו לספק להם אותם, אבל ביום פקודה, גבו על כך תשלום, לתדהמת הכפריים, שחשו מרומים.
הדרך מטפסת במתינות וחיש קל אנו בגובה של 1,800 מ' מעל פני הים. הירוק מחליף גוונים, מירוק טרופי עז, לירוק של האקלים הממוזג, בעל גוונים רכים יותר. הנוף מזכיר את זה של סקוטלנד, עם כרי דשא עצומים ויערות של אורן ואלון, שהובאו מאירופה. הבריטים הזמינו לכאן סקוטים, כדי ליישב את האזור.
למרבה ההפתעה, בקתות רבות מקורות בפח במקום בקש המסורתי. יש לכך כמה סיבות: ראשית, העשב ששימש לסיכוך, נקצר בכמויות גדולות, עד שנעלם ממקומות רבים. שנית, בעלי לודג'ים ואפילו סתם אנשים עשירים, שרוצים לגור בבנייה פסאודו-מסורתית, רוכשים את העשב והמקומיים, מעדיפים את הכסף המזומן ומתבשלים בקיץ וקופאים בחורף, תחת גגות הפח.
הזולו נהגו לרעות פרות אפריקאיות רזות, מגזע Nguni. הן היו כחושות ונתנו מעט חלב. ההולנדים, הביאו פרות אירופאיות, בעלות בשר ושופעות חלב, והכליאו אותן עם המקומיות, אבל הצאצאים לא היו עמידים למחלות, כמו המקומיות. כפי שאומר הפתגם העממי (סליחה על הבוטות): Don’t fuck the mother nature.
אנו ממשיכים לעלות בגובה, אני כבר ברכס שהאפריקנרים נתנו לו את השם 'הר הדרקון' (Drakensberg), בגלל צורתו, שהזכירה להם את צורת גבו של דרקון (מבוטא "דראקנסבֶּרכֶה"). על הצוקים זיהינו את נשרי הכף הענקיים ואת קיניהם שמסומנים בלשלשת.
בשפת הזולו נקרא הרכס uKhahlamba, שהוראתו "מחסום החניתות". שבטי הבסוטו (Basotho) ההררים, שמכנים את הרכס "מלוטי" (Maloti), רעו את עדריהם ועצרו בחניתות ובחיצים את בני הזולו. לימים, הגיעו האפריקנרים. הבסוטו נהגו לגנוב את פרותיהם ולנוס אל ההרים. האפריקאנרים דלקו אחריהם. אך בניגוד ללסוטו, הם רכבו על סוסים והיו מצוידים בנשק חם ואותם בני הבסוטו כבר לא יכלו לעצור. אולם מנהיג בסוטו פיקח, בשם "מושוואשה" (Moshoeshoe), שהיה לימים למלך הראשון של לסוטו, פנה למיסיונרים צרפתיים ששוטטו באזור, ובעזרתם כתב מכתב למלכה ויקטוריה וביקש את הגנתה. זו שלחה את הצבא האימפריאלי להגנתם וכך הייתה לסוטו למדינה עצמאית.
אנחנו עוד לא בלסוטו, עדיין באזור שמכונה Deu Donne, בצרפתית 'מתת האל'. חלפנו על פני אגם קטן ויפה בשם זה. הגבעות נטועות בעצי אורן שחורי גזע שנקראים COCO PINE. באזור שדומה ונלקח מהאיים הבריטיים, שתי ערים: Himeville ו-Underberg. הבריטים העלו את מעמדה של אונדנברג, על ידי שמיקומו בה את תחנת הרכבת, בשנות ה-80 של המאה העשרים, ונטעה שדרה של עצי אלון ענקיים, המחברת את הערים, כדי לשים קץ לתחרות ביניהן.
האזור יפהפה, גבעות עגולות ומוריקות, הרים גבוהים ומשוננים ברקע, כרי דשא זרועי פרחים. בכול מקום פזורים לודג'ים מפנקים, ובהם גינות מטופחות להפליא.
ליד אחד המלונות, שראוי היה לבלות בו לילה, נפרדנו מדיק ועלינו לרכבו של נהג שחור וחייכן בשם מונדלי. התבוננו במלון הקולוניאלי המפנק, בגינה המטופחת ובעצי הענק, שימנו לעצמנו שראוי ללון כאן לילה, לפני הנסיעה ללסוטו.
חלפנו על פני תחנת מסחר שהוקמה ב-1920 על ידי בריטי בשם ג'והן וויט סמית' (John White Smith), כדי לסחור עם בני הבסוטו, שהביאו צמר של כבשי מרינו ועזי אנגורה. ב-1980 נסללה דרך העפר שאנו נוסעים בה ולא היה צורך להביא את הסחורה על גבי חמורים, בשבילי עזים, דבר שייתר את התחנה וזו נסגרה. לצד הדרך שלט המכוון את המטיילים לטרק של חמישה ימים ברכס הדרקנסברג ומכונה Giant Cap Trail, לא מתאים לעונה הגשומה שאנו מטיילים בה. עוד יעד נוסף לרשימה הולכת ומתארכת. עוד נסיעה קצרה ואנו בגבול עם ממלכת לסוטו. עוד מעט נגיע למעבר ההרים סאני פאסס (Suni Pass), שם יתחיל הסיור בלסוטו.