פסטיבל הורנביל בנאגלנד

פסטיבל השבטים בצפון-מזרח הודו

כתב: גילי חסקין

ראו גם: "שבע האחיות" בצפון-מזרח הודו; מבוא למדינת נאגאלנד ; תולדות מדינת נאגאלנד ; מצגת דידקטית על נאגלנד

מצגת דידקטית: הזמנה לטיול ב"שבע האחיות"

פסטיבל ההורנביל (Hornbill) בנאגלנד (Nagaland) הוא מן האירועים המאפשרים הצצה עמוקה אל אחת התרבויות השבטיות העשירות והמורכבות של צפון־מזרח הודו. הדרך אל כפר המורשת קיסמה (Kisama), כ־12 ק"מ מדרום לקוהימה (Kohima), עוברת בתוך גבעות הרריות, שבהן בולטים עצי דובדבן הודי בפריחתם ויוצרים תחושה של מעבר אל מרחב תרבותי שבו מסורות עתיקות עדיין מהדהדות בתוך נופים המשתנים באיטיות.

פסטיבל ההורנביל – פסטיבל הפסטיבלים של מזרח הודו – הוא חגיגה מסחררת של תרבות, פולקלור, אדרנלין שבטי וגאווה אתנית. הפסטיבל, הנערך מדי שנה בין 1 ל־10 בדצמבר, מבקש לאחד את עשרות השבטים של נאגלנד ולהציג את המגוון התרבותי הרחב שלהם בפני מבקרים מהמדינה ומחוצה לה.

רקע

צפון־מזרח הודו הוא מרחב שבו מאות שבטים חולקים מרחבי טבע הרריים, פסיפס אנושי מרתק הכולל דיאלקטים, מסורות ומיתולוגיות רבות. בניגוד לחברה ההודית הרחבה, הנחלקת במידה רבה בין הינדים למוסלמים, וההינדים נחלקים בה למעמדות, קסטות ותת־קסטות, באזור זה – הכולל את המדינות אסאם (Assam), מיזוראם (Mizoram), מניפור (Manipur), מגליה (Meghalaya), טריפורה (Tripura), נאגלאנד (Nagaland) וארונאצ'ל פראדש (Arunachal Pradesh) – התפתחו חברות שבטיות בעלות מאפיינים חברתיים ותרבותיים ייחודיים. כל כפר מגלם יחידה חברתית עצמאית, המושתתת על קהילה, מסורת ורשת קשרים פנימית צפופה.

שבטי הנאגה

השבט הדומיננטי אזור הוא הנאגה (Naga). השם "נאגה" מגלם בתוכו שכבות של היסטוריה, בלשנות ודמיון, והוא נושא שממשיך לעורר סקרנות אצל מטיילים המבקשים להבין את נפשן של קהילות ההרים בצפון־מזרח הודו. אף שאין פירוש מוסכם אחד, רבים רואים בו בראש ובראשונה כינוי חיצוני עתיק שפירושו "אנשי ההרים" – מונח שהדביקו לשבטים שחיו ברכסי הגבוהות שבין אסאם, מניפור ובורמה, ושנודעו בקשיחותם, בדרכי חייהם העצמאיות ובעולמם הרוחני העשיר. חוקרים קולוניאליים מהמאה ה־19 ניסו לטעון כי המקור הוא במילה שפירושה "עירום", בהקשר ללבוש המסורתי הפשוט של חלק מהשבטים, אך כיום מתייחסים לכך כאל פרשנות מוטעית שנבעה ממבט חיצוני ולא רגיש. הצירוף המפתה בין "נאגה" לבין המשמעות הסנסקריטית של "נחש" או יצור מיתי בעל כוח אדיר הוא מסקרן אך מקרי בלבד, שכן במסורתם של השבטים אין פולחן נחש מרכזי, וגם לא מיתולוגיה המקשרת את זהותם אל הזוחלים; לכל היותר מדובר בדמיון לשוני שנולד מתוך מפגש בין אזורים ושפות. יש גם בלשנים המשערים כי שמם נובע ממילה עתיקה באחת מהשפות הטיבטו־בורמניות במשמעות של "אנחנו" או "לוחמים", אך הדמיון הפונטי לבדו אינו מספיק כדי להכריע. בסופו של דבר, רווחת ההנחה שהשם "נאגה" צמח מחוץ לקבוצות עצמן, הוטמע ושוכלל בידי שכנים ולאחר מכן גם בידי המינהל הקולוניאלי הבריטי, ורק בהמשך אומץ על ידי השבטים כביטוי לזהות משותפת שהתגבשה מעל ההבדלים הרבים ביניהם. כך הפך הכינוי הפשוט לתווית תרבותית עשירה, כזו שמספרת לא רק על מקום פיזי, אלא גם על הדרך שבה קהילות של הרים, יערות ושבילים עתיקים בנו לעצמן זהות בתוך עולם של מפגשים, אי־הבנות וקסם של מגוון אנושי יוצא דופן.

תולדות הנאגה.

ההיסטוריה של שבטי הנאגה (NAga) נטועה עמוק בנופי ההרים של נאגלנד. על פי מסורות שבטיות, אבותיהם הקדומים נדדו מאזורים שונים בדרום־מזרח אסיה. המחקר האנתרופולוגי בן זמננו מחזק קשרים אפשריים למרחב האוסטרו־אסיאתי (Austroasiatic) ולשבטים מהמזרח הרחוק. ההתיישבות בהרים הגבוהים אפשרה להם לבנות כפרים מבוצרים, שהפכו ליחידות פוליטיות־חברתיות מרכזיות.

כפר של בני הנאגה היה יחידה עצמאית לחלוטין, לעיתים אף בעלת דיאלקט ייחודי משלו. כל כפר נשלט על ידי מועצת זקנים, שלעתים כללה ראש שבט (Gaonbura), אך ההנהגה הייתה לרוב קולקטיבית. בין הכפרים התקיימו בריתות לצד יריבויות עתיקות. מבנה זה יצר חברה גמישה ועצמאית, המסוגלת לעמוד בזעזועים ואף להתפתח בסביבה הררית קשה.

במאה ה־19 נפגשו לראשונה שבטי הנאגה עם הבריטים. הבריטים התקשו לשלוט באזור ההררי, וחיכוכים חוזרים הובילו לעימותים ממושכים. רק במחצית השנייה של המאה ה־19 הצליחו הבריטים להשליט נוכחות חלקית, וגם אז בשוליים. עם זאת, רוב הכפרים שמרו על עצמאות תרבותית עמוקה. המפגש הקולוניאלי הביא עמו את הנצרות, מערכת חינוך חדשה ופתיחה הדרגתית לעולם החיצוני.

המאבק בין הנאגה לממשלת הודו

עם קבלת העצמאות של הודו ב־1947, לא כל תושבי נאגלנד הרגישו שהם פשוט נטמעים בסיפור ההודי הגדול. עבור רבים מבני הנאגה, שהזהות שלהם נשענה על כפרים אוטונומיים, מועצות זקנים ומסורת שבטית חזקה, עלה דווקא רצון הפוך – להגדיר את עצמם מחדש. בתוך שנים ספורות התחזקו קולות שטענו: אנחנו   איננו רק חלק ממדינה צעירה, אלא עם בעל זהות משלו, שראוי לו בית פוליטי נפרד או לפחות אוטונומיה עמוקה. כך נולדה התביעה למדינה נאגית מאוחדת – חלום שניזון מתחושת נבדלות מהחברה ההודית הרחבה ומרצון לשמר ריבונות מסורתית שהתפתחה בכפרים במשך דורות.

בשנות ה־50 וה־60 קיבל הרקע הזה צורה מוחשית מאוד. מתוך המרקם השבטי צמחו ארגונים פוליטיים ומחתרתיים, ובהם החשוב שבהם – Naga National Council (NNC). בהמשך הופיע גם ארגון גדול ומשפיע נוסף, National Socialist Council of Nagaland (NSCN), שהתפצל בעצמו לשני פלגים מרכזיים. הקבוצות הללו לא נשארו ברמת סיסמאות: הן הובילו מאבק מזוין מול הממשלה ההודית, מאבק שהפך את נאגלנד ואת אזורי הספר הסמוכים – במיוחד בגבולות עם מניפור, אסאם וארונאצ'ל פראדש – לאחד האזורים הרגישים והמתוחים ביותר בצפון־מזרח הודו.

כדי להבין את השקט היחסי שמטיילים חווים כיום, צריך לזכור שעד שנות ה־70 האזור ראה יותר חיילים מאשר תיירים. בשנת 1975 נעשה ניסיון ראשון לצאת מן המעגל הזה: ה־Shillong Accord – הסכם שנחתם בין הממשלה ההודית לבין חלק מהנהגת ה־NNC – הבטיח הפסקת אש ונכונות להנחת נשק. על הנייר זה נראה כמו צעד חשוב לעבר פיוס, אבל בשטח הוא יצר קרע עמוק. רבים מבני הנאגה ראו בהסכם ויתור גדול מדי, כזה שאיננו מבטיח את לב־הדרישה – הכרה מלאה בזהות הנאגית ובשאיפותיה. במקום שקט, הגיעו עוד פילוגים, והמאבק המחתרתי נמשך בהנהגת הפלגים החדשים של ה־NSCN.

רק בשנות ה־90 החלה התמונה להשתנות באמת. בניו דלהי הבינו שלא ניתן לטפל בשאלת נאגלנד רק באמצעים ביטחוניים, והחלו לקדם תהליך דיאלוג ארוך־טווח. בשנת 1997 נחתם הסכם הפסקת אש מקיף בין הממשלה לבין אחד הפלגים המרכזיים של ה־NSCN. עבור מי שחי כאן, זו הייתה נקודת מפנה: המחסומים הצבאיים הפכו נדירים יותר, מספר העימותים המזיינים ירד, והתחושה הייתה שאולי – לראשונה זה עשרות שנים – יש אופק אחר מלבד המשך הסכסוך.

הדרך, כמובן, לא הסתיימה שם. ב־2015 נערך טקס חגיגי, שבו נחתם ה־Naga Framework Agreement בין הממשלה ההודית לבין ה־NSCN. ההסכם, שנחתם בנוכחות ראש ממשלת הודו, אינו מפת־דרכים סופית, אלא מסגרת עקרונית: הכרה הדדית בזהות הנאגית, והתחייבות לשיתוף פעולה פוליטי וכלכלי. עבור תושבי האזור זה היה רגע סמלי חזק – סוג של הצהרה משותפת ש"הסיפור הנאגי" הוא חלק מהסיפור ההודי, ולא תמיד מוכרח לעמוד מולו.

מאז, נמשך משא ומתן שקט אך עקבי, בין נציגי הנאגה לבין הממשלה. עשרות סבבים של שיחות, מפגשים בין מנהיגי שבטים, וניסיונות לאזן בין חלום העצמאות לבין המציאות הפוליטית של הודו הפדרלית. נקודות המחלוקת שנותרו קשורות בעיקר למידת האוטונומיה שתוענק לנאגלנד, למעמד האזורים הנאגיים במדינות השכנות ולשאלת איחודן של טריטוריות נאגיות תחת מסגרת פוליטית אחת. הפתרון הסופי עדיין לא נחתם, אבל מי שמטייל היום בנאגלנד מרגיש היטב את השינוי: רמת האלימות ירדה באופן דרמטי, הכבישים פתוחים יותר, והאזור – שבעבר היה שם נרדף לסכסוך – הפך בהדרגה ליעד מסקרן עבור מטיילים, לצומת שבו פוליטיקה, תרבות ושאיפה לשלום מתערבבים זה בזה.

לצד השיחות המדיניות, פסטיבל ההורנביל ממלא כיום תפקיד חברתי חשוב. הוא נתפס כמרחב ניטרלי שאיננו בשליטתו של ארגון מחתרתי או של גורם פוליטי, אלא של קהילת הנאגה כולה. בכך הוא מאפשר מפגש בין קבוצות שבטיות שבעבר עמדו משני צידי סכסוך, ומחזק תחושת שייכות אזורית. רבים רואים בהשתתפות הרחבה בפסטיבל – של צעירים, אומנים, ותיקים וחברי שבטים שונים – סימן להיווצרותה של "נאגלנד חדשה", המבקשת להגדיר את עצמה לא מתוך קונפליקט אלא מתוך תרבות משותפת וזהות אזרחית מתהווה.

כיום האזור יציב בהרבה, ומתקיים בו תהליך מתמשך של דיאלוג ועיצוב זהות משותפת חדשה – שבה פסטיבל ההורנביל תופס תפקיד חשוב, הן כסמל תרבותי והן כזירה מעשית למפגש קהילתי.

החברה השבטית

החברה השבטית מאורגנת לרוב סביב קלאנים (מטות) ומשפחות מורחבות, כאשר זקני השבט הם בעלי סמכות מרכזית. אחד המוסדות החשובים ביותר בתרבות זו הוא המורונג (Morung) – בית הרווקים המסורתי המשמש כמרכז חינוכי, שבו מתחנכים הצעירים לערכי השבט, רוכשים מיומנויות עבודה, לומדים טקסים, שירים, סיפורי־עם ומיתוסים. במורונגים מצויה ליבת המסורת: העברת ידע בעל־פה, שמירה על זיכרון היסטורי ושימור הזהות השבטית.

החקלאות

הכלכלה המסורתית של נאגלנד נשענת מזה דורות על שיטת עיבוד עתיקה ומרתקת הידועה בשם כורֵת־וּשׂוֹרֵף (Jhum Cultivation) – שיטה שלעתים נוטים לטעות ולכנותה “חקלאות מדרגות”, אף שהן שתי צורות שונות לחלוטין של עיבוד הרים. בניגוד לטרסות הקבועות המוכרות מהרי נפאל או וייטנאם, המושתתות על בניית מדרגות אבן יציבות לאורך המדרון, הרי ששיטת ה־Jhum היא חקלאות ניידת ומחזורית, המותאמת לחיים בתוך יערות ההרים ולגישה שבטית הרמונית כלפי הטבע.

במסגרת שיטה זו בוחרת הקהילה מדי עונה חלקת יער חדשה במדרונות הגבוהים. הצמחייה נכרתת, היער מתייבש, ולאחר מכן נשרף באופן מבוקר. האפר הנותר – עשיר במינרלים – הופך לדשן טבעי המזין את האדמה. בניגוד לחקלאות הטרסות שאינה זזה ממקומה, כאן האדמה מנוצלת לזמן קצר בלבד: שנה, ולעיתים שתיים. לאחר מכן ננטשת החלקה לטובת חלקה חדשה, והיער מקבל הזדמנות לשוב ולגדול לאורך שנים, לעיתים דור שלם. התהליך כולו משקף תפיסה מעגלית של זמן ומרחב – יער שנפתח, נושא יבול, ומחזיר לעצמו את חייו בשקט. חקלאות זו מכונה בספרות המקצועית בשל "חקלאות נדודים" או NOMADIC FARMING והיא מוכרת באזורי ג'ונגל, באמזונס, באפריקה ובדרום מזרח אסיה ולא רק בצפון מזרח הודו, שם קיבלה שם מקומי. הייתה נהוגה בעבר הרחוק גם באירופה, כאשר לא ידעו שאפשר לזבל את הקרקע ואפילו נעשו מהלכים כאלה במזרח התיכון ואף בארץ ישראל עד אמצע המאה ה 19.

שיטת ה־Jhum אינה רק דרך לגדל אורז יבשתי, דוחן או ירקות שורש; היא חלק מהקוסמולוגיה השבטית. מועדי הזריעה, השירים המלווים את ניקוי היער, והטקסים המסמנים את תחילת העונה – כולם נטועים עמוק בתרבות הנאגית. עיבוד האדמה, ההדליה, שיתוף הפעולה בין משפחות, ואף האמונה כי ליער יש “זמן מנוחה” משלו – כל אלה יוצרים זיקה חזקה בין טבע, עבודה קהילתית ומחזורי חיים רוחניים.

לעומת זאת, חקלאות מדרגות (Terrace Farming) – שאיננה אופיינית לנאגלנד ההררית – מצריכה השקעה עצומה בבניית קירות תמך לאורך מדרון ויוצרת חלקות קבועות לטווח ארוך. אין בה שריפה, אין בה נדידה בין חלקות, והיא מיועדת לייצוב הקרקע ולהשקיה מבוקרת. היא מבטאת גישה של “הטבעת” המדרון לתוך מערכת חקלאית יציבה, בניגוד לשיטת ה־Jhum, המאפשרת ליער להישאר חי ונושם בתוך מחזורי העיבוד.

בתוך הקשר זה, פסטיבל ההורנביל – החוגג את עולמם של השבטים לוחמי ההרים – מתפקד גם כחלון אל עולם חקלאי שאיננו רק טכניקה, אלא מערכת־יחסים. הוא מזכיר למבקרים כי מאחורי הריקודים האקסטטיים, גילופי העץ ונוצות ההורנביל עומד מרקם חיים שבו האדם והיער תלויים זה בזה. השבטים אינם “משתלטים” על ההר אלא נעים איתו: כורתים, שורפים, זורעים – ואז נסוגים, נותנים ליער להתחדש. כך הופכת החקלאות המסורתית של נאגלנד לדוגמה נדירה של שימור סביבתי קדום, ולשפה תרבותית חיה הממשיכה לפעום גם בלב חגיגות הפסטיבל.

האמונות

לצדה של הנצרות, שהתפשטה באזור במאות האחרונות, נותרו אמונות אנימיסטיות עתיקות: קדושת היער, רוחות טבע, מיתוסים של בריאה הדומים בין שבט לשבט וסיפורי גבורה של ציידים ולוחמים. באמונתם, בפולקלור ובאמנות של השבטים, נוכחות רוחות יער, חורשות מקודשות, שרידי פולחן וקשר בלתי־אמצעי בין האדם לטבע.

ציד הראשים (Headhunting) הוא אחד המאפיינים ההיסטוריים המזוהים ביותר עם תרבות הנאגה. חשוב להדגיש כי מדובר בפרקטיקה שבוטלה לחלוטין במאה ה־20, אך בעבר הייתה חלק מעולם תרבותי עשיר ומורכב.

בעבר שימש ציד הראשים כסמן מרכזי של גבורה, בגרות ומעמד חברתי. לוחם שהצליח להביא ראש אויב נחשב לבעל עוצמה רוחנית, וכוח זה – כך האמין השבט – התבטא בדרכים שונות: פוריות, שגשוג הקלאן והצלחה בחקלאות.

ראש האויב לא נחשב כפרס פיזי בלבד, אלא כמקור אנרגיה רוחנית. הבאת (  הראש לכפר לוותה בטקסים שכללו שירים, ריקודים וסימון קעקועים על גופו של הלוחם. הקעקועים היו למעשה "כתב הישגים" שסיפר את סיפורו של האיש.

להישג צבאי כזה היו השלכות חברתיות כבדות משקל: לוחם בעל הישגים יכול היה לתפוס תפקידי הנהגה, להשתתף בטקסי  – סעודות־כבוד (Feasts of Merit) נדיבות, שבהן אדם ממעמד גבוה מציג את עושרו ומעמדו – וליהנות מיוקרה שנשמרה לדורות.

עם חדירת הנצרות לחבל הארץ, וכן עקב התפתחות מוסדות הממשל ההודיים, דעכה מסורת זו. בשנות ה־40 וה־50 הופסקה כמעט לחלוטין. למרות זאת, הדימויים והסמלים נותרו חלק מן השפה התרבותית והוויזואלית של השבטים. הקעקועים, הגילופים והקישוטים בגוף ובבקתות הם שרידים של עולם סמלי המספר היסטוריה שלמה.

פסטיבל ההורנביל נוצר כמרחב שבו ניתן להציג את כל העושר הזה תחת קורת גג אחת. בניגוד לפסטיבלים דתיים או פולחניים המקובלים באזורים אחרים של אסיה, ההורנביל איננו חג המבוסס על פולחן. הוא אינו טקס היפוך ואינו אירוע כאוטי; מטרתו איננה שחרור יצרים, אלא בניית מרחב תרבותי משותף. בדומה לפסטיבלי "נאדאם" (Nadam) שבמונגוליה, הפסטיבל שואף לחזק קשרים בין שבטים, לעודד אינטראקציה בין־קהילתית וליצור רצף תרבותי המחבר בין עבר להווה.

ההורנביל

הפסטיבל קרוי על שם הקלאו הענק (Great Indian Hornbill) – עוף יער מרשים, בעל מקור ארוך ומאונקל, שהעניק לפסטיבל את שמו, והמופיע במיתולוגיות של שבטים רבים. ההורנביל מסמל שפע, אומץ, חיבור בין שמיים לארץ ולעיתים אף שמירה על הסדר הקוסמי. דימוי העוף רב־ההוד מופיע על מסכות, תלבושות וכלי פולחן, והוא חלק מרכזי בשפת הסמלים הנאגית.

בתרבות הנאגית תופס ההורנביל הענק מקום מרכזי, המתבטא במיוחד בשימוש בנוצותיו ובדימויו הסמלי. במשך דורות שימשו נוצות ההורנביל כסמל סטטוס, כוח רוחני וזיקה עמוקה בין האדם לבין העולם הטבעי. בטקסים עתיקים, ובעיקר בטקסי בגרות של לוחמים צעירים או בטקסי סעודות־הכבוד ("Feasts of Merit"), שובצו נוצות ההורנביל בעטרות ראש, בקסדות שבטיות, בקישוטי חזה ובשריונות מעוטרים. הנוצה הארוכה, בעלת הניגוד הצבעוני הבולט, נחשבה לכזו שמקנה לעונד אותה עוצמה רוחנית, מזל טוב והגנה מפני רוחות זרות. הופעתו של הלוחם בנוצות ההורנביל הייתה לא רק הצהרה אסתטית, אלא גם הצהרה טקסית: היא סימנה עבר מפואר, אומץ לב ויכולת לעמוד בפני אויבים – אנושיים ומטאפיזיים כאחד.

בנוסף לנוצות, גם ה"קַסְק" (Casque) – הקרן העליונה המאסיבית של ההורנביל – שימש בעבר לקישוטי ראש טקסיים, למסכות ולכלי פולחן. במורונגים, בתי הרווקים המסורתיים, ניתן למצוא עד היום גילופי עץ של העוף, המייצגים בגרות, פריון ושגשוג. כך הפכה העוף למעין "סמן תרבותי" המופיע בתלבושות, בארכיטקטורה המסורתית, במיתוסים ובסיפורי אבות.

בעבר, חשיבותה הטקסית והסמלית של העוף, הביאה לציד מוגבר, לעיתים לצורכי פולחן ולעיתים לצורכי מסחר. בשלהי המאה ה־20 עלה חשש אמיתי לעתידם של סוגי הורנביל מסוימים בצפון־מזרח הודו. הירידה במספרם נבעה הן מציד מסורתי והן מפגיעה בבית הגידול היערני, בשל התפשטות החקלאות, כריתת יערות והתפתחות אזורית.

בתגובה לכך החל תהליך ממשלתי וחברתי של הגנה על העוף. ברמת החקיקה, ציד הורנביל נאסר בהדרגה במסגרת חוקי שימור חיות הבר של הודו. אולם המהפך המעניין יותר התרחש בתוך הקהילות עצמן: מנהיגים שבטיים וזקני כפרים החלו לקדם תפיסה חדשה, שלפיה ההורנביל איננו רק סמל תרבותי, אלא גם בעל־חיים שיש לשמור עליו כדי להבטיח את המשך המסורת. במספר כפרים הוכרזו אזורים שלמים כ"שטחי מחסה" ללא ציד, ולעיתים אף נוסדו קבוצות שמירה מקומיות. צעירים, שבעבר היו נוטלים חלק במסורות ציד, הפכו למובילי שימור וצפרות.

עם התפשטות הרעיון, עבר השימוש בנוצות ואלמנטים טקסיים מחומרים טבעיים לחומרים מלאכותיים, ובפסטיבל ההורנביל נראים כיום קישוטים העשויים מסיבים סינתטיים, עורות מלאכותיים וצבעים המדמים את נוצות העוף. המעשה הזה אינו נתפס כפגיעה במסורת, אלא כפעולה המתאימה את המורשת לעולם העכשווי תוך שמירה על ערכיה. יתרה מכך, חיקוי נוצות ההורנביל בפסטיבל נתפס כסמל של מודעות סביבתית ושל יכולת לחדש מסורות מבלי לפגוע בעולם החי.

במקביל, תכניות שימור מודרניות – בשיתוף ארגוני טבע, ממשלת נאגלנד ומוסדות מחקר – הביאו לעלייה הדרגתית באוכלוסיות הורנביל במספר אזורים. כיום, ההורנביל הפך לא רק לסמל של עבר מפואר, אלא גם לסמל של עתיד משותף: שותפות בין שבטים, ממשל ופעילים סביבתיים, המבקשים להגן על אחד העופות המרשימים והמשמעותיים ביותר בנופי נאגלנד.

הפסטיבל

כפר המורשת קיסמה, שבו נערך הפסטיבל, נבנה כך שייצג את הפסיפס השבטי של המדינה. שורת מורונגים  (בתי רווקים) משוחזרים, מרהיבים בעיצובם,  מאפשרת למבקר לעבור בין שבטים שונים ולהרגיש כאילו הוא פוסע ממיתוס אחד למשנהו. גילופי העץ שעל דלתות הבקתות מציגים דמויות לוחמים, חיות יער, דפוסים גאומטריים וסמלים טקסיים – כולם מרמזים על המורשת העמוקה של כל שבט.

כבר משעות הבוקר מתמלאת רחבת הריקודים בקולות תופים ובקריאות חיזוק. הרקדנים נכנסים אל הרחבה בתלבושות מסורתיות מרהיבות, מעוטרות בשיני חזיר בר, נוצות ציפורים, חרוזים וקעקועים טקסיים. הריקודים אינם מופע בידורי בלבד, אלא שפת גוף המספרת את סיפורם של השבטים: ריקודי ציד המבטאים אומץ ושיתוף פעולה, ריקודי נשים המדגישים את פוריות האדמה ואת הקשר למרחב הביתי, ותהלוכות שבטיות שממחישות מיתוס יסוד, ניצחון בקרב או טקס מעבר.

בשעות הצהריים מסתיימות ההופעות המרכזיות ומתחיל החלק החי והבלתי־אמצעי של הפסטיבל. להקות קטנות מתארגנות במורונגים, השירה בוקעת מתוך בקתות העץ, והמבקרים מוזמנים להצטרף. המפגש בין אורחים לתושבי המקום הופך לחלק מהותי מן החגיגה: שיחה, שירה, שתייה משותפת וצילומים יוצרים תחושת קִרבה ומאפשרים למורשת להפוך לחוויה חיה.

סביב הרחבה נפרס יריד גדול ובו עבודות גילוף, ציורים, פסלים, כלי פולחן, צמחי מרפא ותצוגות אופנה שבטיות. תחרויות עממיות כמו היאבקות נאגה, ירי בחץ וקשת ומשחקי כפר עתיקים מושכות קהל רב. האוכל המקומי – הידוע בחריפותו – הוא חלק בלתי נפרד מן החוויה; כל מנה מייצגת מסורת קולינרית הקשורה לאדמה ולמחזורי השנה. להבדיל מרוב חלקי הודו, שבהם הינדים אינם אוכלים חזיר, ואצל מוסלמים הוא חיית טאבו, בקרב בני השבטים חזיר הוא מאכל נפוץ. במקומות שונים נראים אנשים צולים חזיר גדול על גחלים. זאת ועוד, בכל מקום כמעט נמכר גם בשר כלב, הנחשב כאן למעדן.

מעבר לצפייה במופעים, החוויה בפסטיבל ההורנביל היא רב־חושית כמעט מטלטלת. האוויר רווי בריחות: עשן עצים לחים המיתמר ממדורות בישול, ניחוחות בשר מעושן וחריף, תבשילי במבוק מותסס, צ’ילי נאגה צורב ומרקחות אורז מקומי המתבשלות בסירים שחורים. בכל פינה נדמה שעולה ריח אחר – פעם שומני וכבד, פעם חמוץ־חריף – כולם קשורים לאדמה, ליער ולמטבחים המשפחתיים שמאחורי הדוכנים.

ברקע, צלילי התופים וכלי הנגינה המסורתיים מייצרים פס־קול רצוף. לוג־דרם עצום – גזע עץ חלול המשמש כתוף – מכה בקצב עמוק החודר אל בית החזה, מצטרף לתופי עור קלים יותר ולקריאות הקצובות של הרקדנים. מדי פעם נשמעת שאגת עידוד, שירת מקהלה שבטית או שריקה חדה המסמנת את תחילת הריקוד. השילוב בין הקצב המונוטוני של הלוג־דרם לבין צעדיהם המדויקים של הרקדנים יוצר תחושה של טקס מתמשך, גם כאשר זה "רק" מופע פסטיבל.

החוויה הגופנית נוכחת בכל רגע: החום ההררי המתון בשעות היום פוגש את העשן המיתמר מן הגחלים ויוצר תחושה עוטפת, לעיתים כמעט מחניקה, אך כזו שמושכת פנימה אל ההתרחשות. הצבעוניות מסחררת – אדום, שחור ולבן על תלבושות הרקדנים, נוצות ציפורים זקופות, חרוזי זכוכית מרצדים, חבלים מעוטרים בשיני חזיר בר וקעקועים שבטיים המבצבצים מבעד לבגדים. גם קהל המבקרים עצמו הופך לחלק מן המראה: תיירים במעילים צבעוניים, משפחות מקומיות בלבוש יום־יום, חיילים במדים – כולם נבלעים בתוך זרם אחד של תנועה, צבע וקולות. כך הופך הפסטיבל מחגיגה שנצפית מבחוץ לחוויה חושית מלאה, שבה הריח, הצליל, המגע והמראה שזורים זה בזה.

עם רדת הערב משתנה האווירה, והפסטיבל עובר למופעים מודרניים, שבמרכזם פסטיבל הרוק הבינלאומי המתקיים באצטדיון אינדירה גנדי. שילוב זה בין מוזיקה מסורתית למוזיקה עכשווית מדגים את יכולתה של התרבות הנאגית לנוע בין עבר להווה, לשמר את ייחודה תוך פתיחות לשינוי.

פסטיבלים מקבילים

בעוד שפסטיבל ההורנביל יוצר מסגרת רחבה, המאגדת עשרות שבטים תחת קורת גג אחת, ניתן להבין את ייחודו טוב יותר, כאשר משווים אותו לפסטיבלים מרכזיים אחרים בצפון־מזרח הודו, שכל אחד מהם מייצג מרחב תרבותי אחר. הפסטיבל מקבל את עוצמתו לא רק מתוכנו, אלא גם מן העובדה שהוא מתקיים באזור השופע חגיגות מסורתיות מגוונות, שכל אחת מהן משמרת היבטים אחרים של תרבות שבטית או אתנית.

במדינת מניפור, פסטיבל סאנגאי (Sangai Festival) מציג את עולמה של קהילה המחברת בין טבע נדיר לבין מסורת עתיקה. הפסטיבל קרוי על שם הסנגאי – אייל ביצות מקומי ונדיר – ומדגיש את הקשר העמוק בין האדם לנופי אגם לוקטאק (Loktak). בניגוד לאופי השבטי־רב־קולי של ההורנביל, שבו עשרות שבטים משתתפים יחד, פסטיבל זה מתמקד בזהות התרבותית של מניפור בלבד: ריקודי מניפור מסורתיים, מלאכות יד, תלבושות טקסיות ורפרטואר עשיר של מוזיקה קלאסית מקומית. בעוד שההורנביל יוצר "במה משותפת", הסאנגאי מציג תרבות אחידה ומגובשת יותר, המתמקדת בחוויה של עם אחד.

במדינת מגליה, פסטיבל וונגאלה (Wangala) הוא חגיגת קציר מסורתית של שבטי הגארו (Garo). פסטיבל זה שונה באופיו מפסטיבל ההורנביל: הוא אינו אירוע תיירותי רחב אלא טקס פולחני בן מאות שנים, המבקש להודות לרוח המלחמה והיבול – מיסי־סלונג. הלמות התופים הענקיים, המסכות, גילופי העץ ושירי התודה לאלים מעניקים לפסטיבל אופי טקסי כמעט מדיטטיבי. בעוד שההורנביל משלב מופעים, ירידים, מוזיקת רוק ופעילות מודרנית, הוואנגאלה נותר נאמן לשורשיו הפולחניים ומדגיש את קדושת האדמה ואת הקשר החקלאי של בני הגארו לעונות השנה.

באסאם, פסטיבל ביהו (Bihu) הוא סדרה של שלושה פסטיבלים עונתיים – רונגאלי (Rongali), קונגאלי (Kongali) ובוגאלי (Bhogali)  – המשקפים מחזורים חקלאיים עתיקים. הביהו הוא מהפסטיבלים הגדולים ביותר בצפון־מזרח הודו, ומאופיין בחגיגות רחבות הכוללות ריקודים קהילתיים, שירה בקצב מהיר ותלבושות ססגוניות. בניגוד לרב־השבטיות של ההורנביל, הביהו מאחד את תושבי אסאם סביב תרבות לשונית ואתנית אחת – האסאמית – וניחן באופי "עממי־כללי" יותר ופחות שבטי. אם ההורנביל מייצר רב־קוליות, הביהו מייצר זהות משותפת סביב מחזורי הטבע.

שילובם של שלושת הפסטיבלים הללו עם ההורנביל ממחיש את עושרה יוצא הדופן של צפון־מזרח הודו: כל אחד מהם מדגיש היבט אחר של החיים באזור – טבע קדוש, פולחן אבות, חקלאות עונתית או ריבוי שבטי. בעוד שהסאנגאי מתמקד בתרבות אחת, הוואנגאלה משמר טקס קדום, והביהו מגלם את מקצב השנה החקלאית, ההורנביל מצטיין ביכולתו לאחד – להציג עשרות תרבויות שונות על במה אחת, וליצור מצב שבו נאגלנד אינה רק אוסף שבטים, אלא ישות תרבותית רחבה המתעצבת מחדש מדי שנה.

חשיבותו של הפסטיבל לחיזוק הקהילה

פסטיבל הורנביל משמש גם זירה חברתית־קהילתית חשובה. עבור רבים מתושבי נאגלנד, זהו המקום שבו בני שבטים שלא נפגשו זה שנים יושבים יחד, מחליפים סיפורים ומשתתפים בפעילויות משותפות. הדבר הופך את ההורנביל לפלטפורמה של גישור, חיזוק זהויות מקומיות ועידוד תחושת שייכות אזורית.

פסטיבל ההורנביל ממלא תפקיד מרכזי בשימור המורשת הלא־כתובה של שבטי נאגלנד. עבור קהילות שבהן הידע עבר במשך דורות בעל־פה – בשירים, בטקסים, בסיפורי־עם ובדיאלקטים מקומיים – הבמה הפתוחה של הפסטיבל משמשת כמרחב חי שבו המסורות זוכות להישמע ולהיראות. הרקדנים והמוזיקאים המבצעים ריקודים עתיקים ושירי־טקס בשפתם מביאים אל קדמת הבמה תכנים שבעבר נשמעו רק בתוך הכפרים. כך נוצר תהליך של תיעוד חי: קולות, מילים, תנועות ומנגינות מועברים אל הציבור הרחב ומונצחים גם בתודעת הדור הצעיר. בנוסף, מפגש בין שבטים שונים בתוך הפסטיבל מאפשר חילופי ידע וחשיפה הדדית, המעודדים גאווה לשונית וחיזוק של דיאלקטים המצויים בסכנת היעלמות. בכך הופך הפסטיבל לא רק לחגיגה תרבותית, אלא גם למנגנון שימור פעיל המשמר את רציפותן של שפות ותרבויות עתיקות בעולם המשתנה במהירות. ממשלת הודו תומכת באירוע בשל תרומתו לשימור התרבות המקומית ולחיזוק מקומה של נאגלנד בתוך הפדרציה.

ההיבט הכלכלי של הפסטיבל

פסטיבל ההורנביל איננו רק אירוע תרבותי – הוא הפך עם השנים למנוע כלכלי משמעותי עבור קהילות רבות בנאגלנד. עבור תושבי הכפרים והעיירות הסמוכות לקוהימה, הפסטיבל מעניק הזדמנויות פרנסה רחבות היקף: החל ממכירת עבודות יד וכלי פולחן מסורתיים, דרך הפעלת דוכני מזון ומשקאות, ועד עבודה במערך הלוגיסטי של הפסטיבל. אומנים מקומיים, שבדרך כלל מוכרים את מרכולתם בקנה מידה מצומצם בתוך הכפר, זוכים לחשיפה אדירה כאשר המבקרים – מקומיים ותיירים – רוכשים פסלים, גילופי עץ, מסכות, קישוטים ואריגים שמקורם במסורות עתיקות. הכנסות אלה מסייעות בהמשך קיומן של מלאכות יד מסורתיות, ובמקרים רבים אף מאפשרות לבני הדור הצעיר להמשיך לעסוק בהן במקום לנטוש אותן לטובת עבודה עירונית.

דוכני המזון הפועלים במהלך הפסטיבל מהווים מקור הכנסה נוסף: משפחות רבות מכינות מנות מסורתיות ומוכרות אותן לקהל המבקרים. הביקוש למטעמים מקומיים – מנות חזיר מעושן, בשר מבושל בבמבוק, תבשילי במבוק מותסס, צ’ילי נאגה ועוגות אורז – מייצר הכנסה ישירה ותורם גם לחקלאים ולספקים האזוריים המספקים את חומרי הגלם. במובן זה, הפסטיבל מזרים כסף לכל שרשרת האספקה המקומית.

גם תעשיית האירוח זוכה לתנופה: בתקופת הפסטיבל עולה הביקוש למלונות, בתי הארחה (Guesthouse), "צימרים" ((Home Stay ובתי אירוח בכפרים שמסביב לקוהימה. משפחות רבות בערים ובכפרים פותחות את בתיהן לאירוח תיירים, לעיתים במסגרת תכניות רשמיות של אירוח קהילתי. כך הופך הפסטיבל להזדמנות לא רק להכנסה מיידית, אלא גם לפיתוח תיירות כפרית לאורך השנה כולה.

בנוסף, עצם הפעלת הפסטיבל דורשת כוח אדם רב: עובדי במה, נגנים, רוקחים מסורתיים, צוותי ניקיון, מאבטחים, נהגים, מדריכי תיירים וצלמים מקומיים. עבור צעירים רבים, זו הזדמנות מתמשכת לרכוש ניסיון מקצועי, לעיתים ראשון מסוגו, ולהשתלב בתעשייה תיירותית מתפתחת.

ההשפעה הכלכלית איננה מוגבלת לעשרת ימי הפסטיבל בלבד. ההצלחה המתמשכת של האירוע מביאה לכך שמתקיימת תנועת תיירות לאורך כל השנה: מבקרים שהוקסמו מן הפסטיבל שבים מאוחר יותר כדי לטייל בכפרים, לשהות בבתי הארחה, להשתתף בסיורים רגליים או לרכוש עבודות יד ישירות מן האומנים. בכך הופך הפסטיבל למנגנון פיתוח כלכלי רב־שלבי, המייצר גאווה מקומית ותמריץ ממשי לשימור המורשת שבמרכזו.

הארגון הלוגיסטי של הפסטיבל מוקפד: חניונים, שירותי הסעה, אבטחה מסודרת וכניסה מתוכננת היטב. השדרה שבה ניצבים רקדנים בתלבושות מסורתיות יוצרת תחושת מעבר טקסי אל מרחב תרבותי עשיר.

סכנת המסחור

אחד האתגרים הבולטים העומדים כיום בפני פסטיבלים מסורתיים במזרח הודו הוא מציאת האיזון בין הרצון לשמר אותנטיות עמוקה לבין הלחצים הנוצרים מתיירות גוברת. פסטיבל ההורנביל, שהפך לאירוע בינלאומי רב־משתתפים, אינו יוצא מן הכלל. הצלחתו התיירותית מביאה עמה ברכה כלכלית – אך גם שאלה מורכבת: כיצד ניתן לשמור על טקסים עתיקים, מלאכות יד ושפת הגוף השבטית, מבלי שאלה ייהפכו למופע לצורכי תיירות בלבד?

מצד אחד, הפסטיבל מעניק לשבטים השונים במה להצגת מורשתם, תוך חיזוק גאווה קהילתית. התיעוד, הנראות והעניין שמגלים המבקרים – המקומיים והזרים – מסייעים לשימור מסורות שהיו עלולות להיעלם. רבים מבני הדור הצעיר, שנטו להתרחק מתרבות אבותיהם לטובת השכלה ועבודה עירונית, חוזרים לקחת חלק בריקודים, במוזיקה ובמלאכות היד מתוך תחושת אחריות וכבוד למסורת המתחדשת. החוויה הכוללת היא מסע אל תוך תרבות חיה – לא מוזיאלית, לא משוחזרת באופן מלאכותי – אלא מורשת שנעה עם הזמן, נשמרת ומתעצבת מחדש מדי שנה. פסטיבל ההורנביל מציג את המורכבות של נאגלנד ושכנותיה: שילוב של עבר רב־שכבות, הווה תוסס ורצון לשמר זהות ייחודית בתוך עולם משתנה.

מנגד, עומד החשש מפני תחילתו של תהליך מסחור. ככל שהפסטיבל גדל, חלק מן השבטים מוצאים עצמם מתאימים את הריקודים והטקסים לקצב אירוע מודרני: מקצרים מופעים, מדגישים אלמנטים ויזואליים בולטים, או משנים חלקים מטקסים שמקורם בהקשר שבטי עמוק – רק כדי להפוך אותם "מתאימים יותר" לצופים. בתרחישים כאלה צצה סכנת "פולקלוריזציה": הפיכת מסורת חיה למופע בידורי, המספר סיפור אמיתי אך מנותק מן השכבות העמוקות של זהות, אמונה וקהילה.

גם מלאכות היד נתונות לתהליך דומה. חלק מהתוצרים המוצעים למכירה בפסטיבל מיוצרים כיום מחומרים זולים יותר, לעיתים בתהליכים תעשייתיים למחצה – כדי לעמוד בביקוש הגובר. בעוד שחלק מן האומנים מתעקשים על עבודה ידנית מסורתית, אחרים נאלצים להוזיל ולפשט כדי להתפרנס. זהו תהליך טבעי בשווקים גדולים, אך הוא מעורר שאלה: כיצד מבדילים בין פיתוח כלכלי לבין פגיעה בעומק התרבות?

תושבי נאגלנד ומארגני הפסטיבל מודעים היטב למתח זה. בשנים האחרונות נעשים מאמצים לייצר קווים מנחים ברורים – מתן העדפה לאומנים מסורתיים, רישום פרטני של שבטים המופיעים במורונגים, ותוכניות הכשרה המעודדות המשך שימוש בשיטות מסורתיות. פעמים רבות מודגשת המטרה: הפסטיבל איננו "מופע", אלא מסגרת שבה השבטים עצמם מספרים את סיפוריהם, בקולם ובדרך שבה הם בוחרים להנכיח את זהותם.

עם זאת, נשארת השאלה הגדולה של העתיד: ככל שהתיירות מתפתחת – והמספרים ממשיכים לעלות מדי שנה – יידרשו השבטים, המארגנים וממשלת נאגלנד להמשיך ולשמור על האיזון העדין שבין שימור אותנטיות לבין הפיכת הפסטיבל לחלק מכלכלת תיירות גדולה ודינמית. זוהי מלאכה עדינה, כמעט טקסית בפני עצמה, והיא תמשיך ללוות את הפסטיבל ככל שימשיך לגדול, להשתנות – ולהיות מרחב חי של תרבות נאגית מתחדשת.

.