האלים במיתולוגיה הנורדית

מאת גילי חסקין; 22-07-2007

מאמר זה יכול להביא תועלת רבה בטיול לנורווגיה, בטיול לאיי םארו ובטיול לאיסלנד.

ראה: מצגת דידקטית: המיתולוגיה הנורדית

תקציר

המאמר בוחן את המיתולוגיה הנורדית כמערכת דתית, קוסמולוגית ופילוסופית, ולא כאוסף של סיפורי אלים בלבד. הוא מציג את תפיסת היקום של עמי הצפון הקדומים, המבוססת על עץ העולם יגדראסיל ותשעת העולמות, ומתאר את יחסי הגומלין בין האלים, הענקים, בני האדם ושאר היצורים העל־טבעיים. במרכז הדיון עומדות שתי משפחות האלים – האייסיר והוואניר – ומשמעותה של מלחמת האלים והפיוס שבא בעקבותיה כרובד מכונן בהתפתחות הדת הסקנדינבית.

המאמר מנתח את דמויותיהם של האלים המרכזיים – אודין, תור, פריג, פרייה ולוקי – תוך עמידה על תפקידיהם המיתולוגיים, מאפייניהם הסמליים והמשמעויות הפילוסופיות הגלומות בהם. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לדמותו של לוקי כארכיטיפ של התחבולן (Trickster), למקומו של מושג הגורל (Wyrd) בתפיסת העולם הנורדית, למעמדם של הקסם (Seiðr), הוולקיריות ופולחן הקורבנות (Blót), ולזיקתם של יסודות אלה לחברה, לאקלים ולתרבות של סקנדינביה בתקופה הטרום־נוצרית.

חלקו האחרון של המאמר עוסק במיתוס הראגנארוק ובחזון ההתחדשות שלאחר החורבן. באמצעות השוואה למסורות הודו־אירופיות ולמיתולוגיות אחרות, ובחינת השפעות אפשריות של הנצרות על עיצוב המקורות הכתובים, מודגש ייחודה של המיתולוגיה הנורדית: גם האלים כפופים לגורל ואינם יכולים להימלט ממנו, אולם גדולתם נמדדת בנכונותם להמשיך ולהיאבק למען הסדר הקוסמי חרף הידיעה על סופם הבלתי נמנע.

המאמר מבקש להראות כי המיתולוגיה הנורדית משקפת תפיסת עולם קיומית ייחודית, שבה הגבורה אינה נובעת מן הניצחון אלא מן העמידה האיתנה מול הגורל; החורבן אינו מסמל קץ מוחלט אלא שלב במחזור נצחי של מוות, התחדשות ובריאה מחודשת. בכך מתגלה המיתולוגיה הנורדית לא רק כמורשת ספרותית עשירה, אלא גם כביטוי פילוסופי עמוק של תרבות אירופה הצפונית וכמפתח להבנת עולמם הרוחני של העמים הגרמאניים.

השאלות המרכזיות שעליהן עונה המאמר

1.       כיצד תפסו עמי הצפון הקדומים את מבנה היקום?
כיצד בנויה הקוסמולוגיה הנורדית, מהו תפקידו של עץ העולם יגדראסיל, ומה משמעותם של תשעת העולמות במערכת האמונות הסקנדינבית?
2.       כיצד משקפת המיתולוגיה הנורדית את תנאי החיים בצפון אירופה?
באיזו מידה עיצבו האקלים הקשה, החורפים הארוכים והנוף הסקנדינבי את תפיסת העולם הדתית והמיתולוגית של עמי הצפון?
3.       מהו מקומו של הגורל בתפיסת העולם הנורדית?
כיצד בא לידי ביטוי מושג ה־ Wyrd, ומה משמעות העובדה שגם האלים כפופים לגורל שאינו ניתן לשינוי?
4.       כיצד בנוי הפנתאון הנורדי ומהם היחסים בין שתי משפחות האלים?
מהם ההבדלים בין האייסיר לוואניר, כיצד התפתחה מלחמת האלים, ומה מלמד הפיוס ביניהם על התפתחות הדת הנורדית?
5.       מה מייצגות הדמויות המרכזיות במיתולוגיה הנורדית?
כיצד משקפים אודין, תור, פריג, פרייה ולוקי תפיסות שונות של חוכמה, כוח, אהבה, קסם, סדר, כאוס והקרבה?
6.       מהו תפקידם של הקסם, הקורבנות והוולקיריות בדת הנורדית?
7.       כיצד משתלבים הסיידר (Seiðr), פולחן הקורבנות (Blót) והוולקיריות במערכת האמונות ובחיי הדת של עמי הצפון?
8.       מה מייחד את דמותו של לוקי?
מדוע אין לראות בו אל של רוע מוחלט, אלא דמות תחבולן  (Trickster)  המגלמת את המתח המתמיד שבין סדר לכאוס?
9.       כיצד נתפסו המוות והגבורה בחברה הנורדית?
מדוע לא נחשב המוות בקרב לכישלון אלא להגשמת אידיאל מוסרי, וכיצד עיצבה תפיסה זו את תרבות הלוחמים ואת ספרות הסאגות?
10.   מהי משמעותו של הראגנארוק?
כיצד מתאר מיתוס אחרית הימים את חורבן העולם, ומה מלמדת ההתחדשות שלאחריו על תפיסת הזמן המחזורית של המיתולוגיה הנורדית?
11.   כיצד משתלבת המיתולוגיה הנורדית במרחב התרבותי והדתי של אירופה?
אילו יסודות משותפים יש לה למסורות הודו־אירופיות אחרות, מה הייתה השפעת הנצרות על עיצוב המקורות הכתובים, ומה מייחד אותה ביחס למיתולוגיות אחרות, ובראשן היוונית?
12.   מדוע מוסיפה המיתולוגיה הנורדית לרתק גם את האדם המודרני?
אילו רעיונות פילוסופיים ואקזיסטנציאליים הופכים אותה לרלוונטית גם כיום, וכיצד השפיעה על הספרות, האמנות והתרבות המערבית?

הקדמה

המטייל באיסלנד או בנורבגיה עלול לשגות ולראות בהן ארצות של נוף בלבד, יפהפה אך חסר־נשמה. מבט עמוק יותר מגלה עולם אחר לגמרי: זה של אנשי הצפון הקדומים, שראו ביקום מבנה חי ונושם, רצוף אלים, ענקים, גמדים ורוחות. עולם מיתולוגי זה – הגרמאני־נורדי – נמנה עם העשירים והמפותחים ביותר שהותירה אחריה אירופה הקדומה.

מאחורי הסיפורים על אלי הרעם, הענקים, הדרקונים והזאבים הקוסמיים מסתתרת אחת מתפיסות העולם העמוקות והמורכבות ביותר שיצרה האנושות. המיתולוגיה הנורדית אינה רק אוסף של אגדות על קרבות מופלאים ועל יצורים פלאיים; היא ניסיון להסביר את משמעות הקיום בעולם הנתון לשינוי מתמיד, את מקומם של האדם והאלים ביקום, ואת היחס שבין גורל, בחירה, סדר וכאוס. בניגוד למיתולוגיות רבות אחרות, שבהן האלים שולטים בגורלם ובגורל העולם, במחשבה הנורדית גם הם כפופים לכוחות גדולים מהם. גדולתם אינה נובעת מן היכולת לנצח, אלא מן הנכונות להיאבק למען הסדר והצדק גם כאשר התבוסה ידועה מראש.

מאמר זה מבקש להתחקות אחר עולמם של האלים הנורדיים, אך גם אחר הרעיונות העומדים בבסיסו: מבנה היקום ועץ העולם יגדראסיל, שתי משפחות האלים, דמויותיהם של אודין, תור, פריג, פרייה ולוקי, ומשמעותם של הראגנארוק ושל ההתחדשות שלאחריו. מעבר לעלילות המרתקות, מתגלה כאן השקפת עולם שלמה, הרואה בחיים מאבק מתמיד בין סדר לתוהו, בין ידיעת הגורל לבין החובה לפעול, ובין חורבן להתחדשות.

1.       מבוא: הקוסמולוגיה הנורדית

ידיעותינו על המיתולוגיה הנורדית שאובות בעיקר משתי האדות (Edda) האיסלנדיות – שני החיבורים המרכזיים של המיתולוגיה הסקנדינבית. הראשונה היא האדה הפיוטית (Den poetiske Edda), שהיא קובץ של שירי מיתולוגיה וגבורה שנוצרו בעל פה בין המאות ה־8 וה־13 והועלו על הכתב באיסלנד; השנייה היא האדה הפרוזאית (Den yngre Edda, או Snorres Edda), שחיבר המלומד והמדינאי האיסלנדי סנורי סטורלסון (Snorri Sturluson) בסביבות שנת 1220 ,ובה סיכום שיטתי של האמונות והמיתוסים.

פסלו סְנוֹרִי סְטוּרְלוּסוֹן (Snorri Sturluson) . בקמה בורבע ברייגן בברגן. צילום: גילי חסקין

לצדן ניצבות הסאגות (Sagaer) – סיפורי פרוזה איסלנדיים המתארים מלכים, גיבורים, משפחות ואירועים היסטוריים או אגדיים, ובהם משולבים לא פעם יסודות מן המיתולוגיה. מקורות נוספים הם כתביו הלטיניים של ההיסטוריון הדני סקסו גרמטיקוס (Saxo Grammaticus), וכן ממצאים ארכאולוגיים וכתובות רוניות – אלו שנחרתו באלפבית הרוני העתיק (Runer) על אבנים, עץ, מתכת וחפצים שונים.

חשוב להדגיש כי יצירות אלו נכתבו דורות רבים לאחר התנצרות סקנדינביה, בתקופה שבה הנצרות כבר הייתה דת מבוססת בצפון. מניעו של סטורלסון בכתיבת האדה הפרוזאית לא היה ניסיון להשיב את הפולחן הפגאני למקומו, אלא מטרה ספרותית ותרבותית שאפתנית: הצלת המורשת המיתולוגית העשירה, השירה הסקאלדית המורכבת ומבני הלשון הקדומים של עמו, בטרם יישכחו לתמיד. סנורי ניגש למקורות הללו כאל אוצר לאומי וספרותי, כשהוא מנסה לארגן את עולם האמונות המורכב והסבוך לתוך מבנה רציונלי ומובן, לעיתים תוך ניסיון לגשר על הפערים שבין התפיסה הנוצרית לבין העולם הפגאני הישן.

הבנה זו חיונית לקריאת המקורות שלנו: אנו ניצבים בפני יצירה פרשנית המגשרת בין עולמות, שנועדה לשמר את ‘הרוח’ של העבר יותר מאשר את ה’פולחן’ המעשי שלו. שחזור המיתולוגיה ה”טהורה” הוא, על כן, מעין עבודת בילוש היסטורית ולא קריאה ישירה של מקור עתיק, שכן הסופרים הנוצרים ניסו להשליט סדר על עולם אמונות פגאני וסבוך שאינו תמיד עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמם

עץ העולם ותשעת העולמות

בלב הקוסמולוגיה הנורדית ניצב יגדראסיל (Yggdrasil) – עץ מִילָה (Fraxinus excelsior) עצום ממדים, המשמש כצירו של היקום וכסמל לקשר שבין כל חלקי הבריאה. אין זה רק עץ, אלא הישות הקוסמית שעליה נשען הסדר הקוסמי כולו. ענפיו נפרשים מעל השמים, שורשיו חודרים אל מעמקי העולם התחתון, ולאורכו מתקיימים כל העולמות, האלים, בני האדם ושאר היצורים העל־טבעיים. משמעות שמו של העץ היא ככל הנראה “סוסו של אודין” – רמז למיתוס שבו תלה אודין את עצמו על העץ במשך תשעה ימים ותשעה לילות כדי לזכות בסוד סוד הרונות: סימני הכתב הקדומים של העמים הגרמאניים, שנחשבו גם לסמלים בעלי כוח מאגי. השפעתו של אודין ניכרת עד היום בשמות ימות השבוע בכמה מן השפות הגרמאניות. השם האנגלי Wednesday התפתח מן האנגלית העתיקה Wōdnesdæg – “יומו של וודן” – שמו האנגלו-סקסי של אודין, בתרגום גרמאני של השם הלטיני Dies Mercurii (“יומו של מרקורי”): כאשר השבטים הגרמאניים אימצו את שיטת שמות ימות השבוע מן הרומאים, הם זיהו את מרקורי – אל החוכמה, הידע והנדודים – עם אודין. זכר לקשר זה נשמר גם בהולנדית (Woensdag) ובשפות הסקנדינביות, שבהן יום רביעי נקרא Onsdag, “יומו של אודין”. .

ליגדראסיל שלושה שורשים אדירים, וכל אחד מהם חודר אל עולם אחר ומחובר למעיין בעל משמעות קוסמית.

השורש הראשון מגיע אל אסגארד, עולם האלים, ולמרגלותיו נובע מעיין אורד (Urðarbrunnr). ליד המעיין יושבות שלוש הנורנות – אלות הגורל של המיתולוגיה הנורדית, הקובעות את מהלך חייהם של בני האדם והאלים גם יחד. אלו הן אורד (Urðr), המייצגת את העבר; ורדנדי (Verðandi), המייצגת את ההווה; וסקולד (Skuld), המייצגת את העתיד. הן טוות את חוטי הגורל, ומדי יום משקות את שורשי העץ במי המעיין ובבוץ הלבן שבו, כדי לשמור על חיוניותו ולמנוע את קמילתו.

השורש השני מגיע אל יוטונהיים (Jötunheimr), ארצם של הענקים. לצדו נובע מעיין מימיר (Mímisbrunnr), הנחשב למקור החוכמה והידע העמוקים ביותר ביקום, ונמצא בחזקתו של מימיר (Mímir), ישות קדומה ורבת־חוכמה. בהמשך המאמר נראה כיצד שילם אודין עצמו מחיר כבד כדי לשתות ממימיו.

השורש השלישי יורד אל ניפלהיים (Niflheimr), עולם הקרח, הערפל והחושך הקדמון. סמוך אליו נמצא מעיין הוורגלמיר (Hvergelmir), שממנו נובעים נהרות העולם. ליד שורש זה שוכן הדרקון נידהוג (Níðhöggr), המכרסם ללא הרף בשורשי יגדראסיל בניסיון לערער את יסודות היקום ולהביא לחורבנו.

גם בין ענפיו של יגדראסיל רוחשים חיים. בראש צמרתו מקנן עיט אדיר, המסמל את החוכמה ואת ידיעת סודות השמים, ובין עיניו יושב הנץ ודפוֹלניר (Veðrfölnir). לאורך גזע העץ מתרוצץ ללא הרף הסנאי רטטוסק (Ratatoskr), המשמש מעין שליח ומחרחר ריב: הוא מעביר דברי לעג ועלבונות בין העיט שבצמרת לבין הדרקון נידהוג במעמקי העולם, וכך מלבה את העימות המתמיד בין כוחות השמים לכוחות התוהו והחורבן. ארבעה איילים – דאין (Dáinn), דוואלין (Dvalinn), דונייר (Duneyrr) ודורתרור (Duraþrór) – מכרסמים את עליו ואת ענפיו, ויצורים רבים נוספים מוצאים בו משכן. מכלול הדמויות הללו מדגיש שיגדראסיל אינו רק עץ קוסמי, אלא עולם חי בפני עצמו: מערכת דינמית שבה כוחות של חיים, חוכמה, סדר, שחיקה, עימות והתחדשות פועלים ללא הרף ומקיימים את האיזון השברירי של היקום הנורדי.

לאורך גזעו וענפיו של יגדראסיל פרושים תשעת העולמות (Níu heimar) – המרחבים המרכיבים את היקום על פי המיתולוגיה הנורדית, המאוכלסים באלים, בבני אדם וביצורים על־טבעיים שונים.[1] כל עולם מאוכלס ביצורים שונים ובעל תפקיד ייחודי, אך כולם קשורים זה בזה ומהווים יחד מערכת קוסמית אחת.

החשוב שבעולמות הוא אסגארד (Ásgarðr), ממלכתם של אלי האייסיר (Æsir) – משפחת האלים המרכזית, שאותה יפרט הפרק הבא. לצדו נמצא ואנהיים (Vanaheimr), ביתם של אלי הוואניר (Vanir), משפחת אלים קדומה נוספת המזוהה עם פריון, שפע וקסם.

במרכז היקום נמצא מידגארד (Miðgarðr), שפירוש שמו “החצר התיכונה” – עולמם של בני האדם, שנברא מגופו של הענק הקדמון ימיר (Ymir). מידגארד מוקף באוקיינוס עצום, שבתוכו כרוך סביב העולם יורמונגנד (Jörmungandr), נחש הים האדיר, . מעבר לים משתרע יוטונהיים, ארצם של הענקים (Jötnar). אף שהענקים מוצגים לעיתים כאויביהם של האלים, הם אינם יצורים מרושעים בלבד, אלא כוח טבע קדמון ועצום; בין האלים לענקים מתקיימים יחסים מורכבים של מלחמות, בריתות, חילופי ידע ואף נישואים, ורבים מן האלים עצמם הם בני תערובת של שתי המשפחות.

שני עולמות נוספים מייצגים את כוחות היסוד שמהם נברא היקום. מוספלהיים (Múspellsheimr) הוא עולם האש, הלהבות והחום הקדמון, הנשלט בידי ענקי האש ובראשם סורטר (Surtr), שעתיד למלא תפקיד מרכזי בחורבן העולם בראגנארוק. מולו ניצב ניפלהיים, עולם הקרח, הערפל והקור הקדמון. על פי המיתוס, מן המפגש בין חומו של מוספלהיים לקורו של ניפלהיים נולד היצור החי הראשון – הענק ימיר – ומכאן החלה בריאת העולם כולו.

לצדם נמצא אלפהיים (Álfheimr), משכנם של עלפי האור (Ljósálfar) – יצורים זוהרים, יפים ובעלי קשר עמוק לטבע, לאור, לצמיחה ולפוריות. העלפים הם רוחות טבע או ישויות על־טבעיות, הנמצאות במעמד ביניים בין האלים לבני האדם, ונחשבו ליצורים רבי עוצמה הראויים לכבוד ולפולחן. מנגד שוכן סוורטאלפהיים (Svartálfaheimr), המזוהה במקורות אחדים עם נידאווליר (Niðavellir), מקום מושבם של העלפים האפלים או הגמדים (Dvergar). האחרונים נחשבו לבעלי המלאכה והנפחים המעולים ביקום, וייחסה להם המסורת את יצירתם של כמה מאוצרות הקסם החשובים ביותר של האלים, ובהם פטישו של תור מיולניר (Mjölnir), חניתו של אודין גונגניר (Gungnir), טבעת הזהב דרופניר (Draupnir) והספינה המתקפלת סקידבלאדניר (Skíðblaðnir).

העולם התשיעי הוא הליים (Helheimr), או בקיצור הל (Hel) – ממלכת המתים, הנשלטת בידי האלה הל (Hel), בתו של לוקי. בניגוד לגיהינום הנוצרי, אין זה מקום של עונש נצחי, אלא משכנם של רוב בני האדם לאחר מותם – כל מי שמת ממחלה, מזקנה או מוות טבעי. לעומתם, לוחמים שנפלו בגבורה בקרב אינם מגיעים להליים: הוולקיריות אוספות את מחציתם אל ולהאלה (Valhöll), היכלו של אודין באסגארד, ואילו המחצית האחרת זוכה למקום בפולקוונג (Fólkvangr), ממלכתה של פרייה – נושא שאליו נשוב בהרחבה בהמשך המאמר.

תשעת העולמות אינם מבודדים זה מזה. הם מחוברים באמצעות יגדראסיל, שענפיו ושורשיו משתרעים על פני היקום כולו, וכן באמצעות גשר ביפרוסט (Bifröst) – גשר הקשת המחבר בין מידגארד לאסגארד. האלים, הענקים, הגמדים, העלפים ובני האדם נעים בין העולמות, נאבקים, יוצרים בריתות, מתחתנים ואף מולידים צאצאים משותפים, כך שהיקום הנורדי אינו מורכב מעולמות נפרדים, אלא מרשת אחת של יחסי גומלין שבה כל אירוע בעולם אחד משפיע על שאר העולמות.

תפיסת זמן מחזורית

הקוסמולוגיה הנורדית שונה באופן מהותי מזו של תרבויות רבות אחרות. היא אינה מציגה יקום מושלם, יציב והיררכי, אלא עולם חי ודינמי, שבו מתקיים מאבק מתמיד בין סדר לתוהו, בין בריאה להרס, בין צמיחה לשחיקה ובין חיים למוות. עץ העולם יגדראסיל הוא הביטוי המובהק ביותר לתפיסה זו: הוא מקיים את היקום כולו ומחבר בין תשעת העולמות, אך בעת ובעונה אחת מותקף ללא הרף בידי כוחות המבקשים לערער את קיומו.

מאבק זה יגיע לשיאו בראגנארוק, “גורל האלים” – הקרב הקוסמי האחרון, שבו יתייצבו האלים, הענקים, מפלצות התוהו וכוחות הטבע זה מול זה. רבים מן האלים ייפלו בקרב, והעולם הישן ייחרב באש ובמים. אולם זהו אינו סוף מוחלט: לאחר החורבן ישוב העולם וייוולד מחדש, ירוק ופורה; אלים אחדים ישרדו, ובני אדם חדשים יאכלסו אותו. גם יגדראסיל, אף שיזדעזע עד שורשיו, לא יושמד לחלוטין, אלא ימשיך לעמוד במרכז הבריאה כסמל לנצחיותם של מחזורי החיים, המוות וההתחדשות. תפיסה זו – של עולם שאינו מסתיים בחורבן אלא מתחדש ממנו – היא אבן היסוד של המיתולוגיה ושל השקפת העולם הנורדית, ואליה נשוב בהרחבה בפרק החותם את המאמר.

תפיסת עולם זו אינה מקרית; לא ניתן לנתק את עולמם המיתולוגי של אנשי הצפון מהנוף הפיזי שבו חיו. המיתולוגיה הנורדית היא במידה רבה השתקפות של האקלים הקיצוני: החורפים הארוכים והחשוכים, הלילות הממושכים והים הסוער שאיים וסיפק חיים בו-זמנית. עבור אנשי הצפון, הטבע לא היה כוח רחום, אלא כוח תובעני, בלתי צפוי ואכזרי לעיתים. הלילה הארוך של החורף נחווה כמאבק מתמיד בין חיים למוות, בין אור לחושך, ובין סדר לתוהו – מאבק שהשתקף ישירות באופיים של האלים ובגורלם. תפיסת העולם הנורדית, שראתה במוות חלק בלתי נפרד ממעגל הקיום, צמחה מתוך הידיעה שהאדם והאלים כאחד כפופים לחסדי האיתנים; היא חישלה תודעה של עמידות וחוסן, המעניקה משמעות לחיים דווקא בתוך עולם שבו הקיום שברירי והסוף לעולם אורב בפתח.

כך, המחזוריות הטבעית ניכרת גם באופיים של האלים עצמם: בניגוד לאלים הנצחיים והבלתי משתנים של מיתולוגיות רבות אחרות, אלי הצפון הם בני-חלוף. הם מזדקנים, ונשמרים מפני הבלאי רק בזכות תפוחי הנעורים של האלה אידון; הם מסוגלים לטעות, לסבול, לאהוב ולקנא; ויותר מכול – הם יודעים כי גורלם כבר נחרץ, וכי ביום הראגנארוק ימצאו רבים מהם את מותם. ידיעה זו אינה מביאה אותם לייאוש. להפך, כפי שנראה לאורך המאמר כולו, דווקא המודעות לגורל הבלתי נמנע מעניקה למיתולוגיה הנורדית את אופייה הטרגי-הרואי הייחודי: גדולתו של הגיבור אינה נמדדת בניצחונו, אלא בנכונותו להמשיך ולהיאבק למען מה שנכון, גם כאשר התבוסה ודאית

הגורל- Wyrd

במרכז תפיסת העולם הנורדית ניצב מושג ה-Wyrd – הגורל הגרמאני. בניגוד לתפיסה המודרנית של ‘גורל’ כקו ליניארי קבוע מראש, ה-Wyrd נתפס כרשת סבוכה ובלתי נפרדת של סיבה ותוצאה, שבה כל פעולה של אדם או אל מהדהדת לאורך העידנים ומעצבת את המציאות העתידית. כוחו של ה-Wyrd בא לידי ביטוי מוחשי במעשי הנורנות, הטווות את חוטי הגורל למרגלות עץ העולם; אך הוא אינו רק ‘גזרה מלמעלה’, אלא האופי המצטבר של מעשי העבר, שקובע את הגבולות שבהם פועל ההווה. הבנת ה-Wyrd היא המפתח להבנת הגיבור הנורדי: הידיעה שהסוף נחרץ אינה מביאה לוויתור, אלא להפך – היא דורשת מהאדם לפעול מתוך יושרה פנימית מלאה, שכן האופן שבו הוא בוחר להגיב למציאות הוא הדרך היחידה שבה הוא מעצב את חלקו ברשת הגורל המשותפת

2. שתי משפחות האלים: האייסיר והוואניר

הפנתאון הנורדי אינו מקשה אחת, אלא מורכב משתי משפחות אלים נבדלות באופיין, שהתמזגו במרוצת הזמן לכלל פנתאון משותף אחד.

האייסיר: אלי הכוח והסדר

שבט האלים המרכזי במיתולוגיה הנורדית מכונה האייסיר (Æsir), ומקום מושבם אסגארד, הרובע השמימי שביקום, שם הם מתגוררים בהיכלות מפוארים ומקיימים את שלטונם. מספרם המדויק אינו ידוע בוודאות; מקורות שונים מדברים על כתריסר אלים ועשרים ושש אלות, אך לא כל השמות שרדו. מבחינת מהותם, אלי האייסיר קשורים בעיקר לכוח, למלחמה, לסדר קוסמי ולשלטון – תכונות העומדות במידת מה בניגוד למשפחת הוואניר.

אחד המאפיינים הייחודיים ביותר של אלי האייסיר הוא אנושיותם. אף שהם יצורים אלוהיים ובעלי עוצמה אדירה, הם אינם בני־אלמוות במובן המוחלט: הם מסוגלים להיפצע, לטעות, לסבול ואף להזדקן, ונזקקים לתפוחי הזהב של אידון כדי לשמור על נעוריהם וכוחם. פגיעותם אינה מתבטאת רק בגופם, אלא גם במעמדם הקוסמי – כמו בני האדם, גם הם כפופים לגורל שטוות הנורנות, ואין בכוחם לשנותו. דווקא ההכרה בכך שהגורל בלתי נמנע מעניקה לאלי האייסיר את גדולתם, שכן הם ממשיכים להגן על הסדר הקוסמי ולהיאבק בכוחות הכאוס חרף הידיעה שלא ינצחו בקרב האחרון.

סביב שלוש הדמויות המרכזיות של האייסיר – אודין, תור ופריג, שיידונו בהרחבה בפרק הבא – ניצבת שורה של אלים ודמויות חשובות נוספות. היימדל (Heimdallr) הוא שומר האלים והזקיף של אסגארד, הניצב על גשר ביפרוסט ומגן על הכניסה לממלכת האלים; מיוחסים לו ראייה ושמיעה מופלאות, המאפשרות לו לראות למרחקים ולשמוע אפילו את צמיחת העשב. טיר (Týr), אל הצדק והמלחמה, נודע באומץ לבו יוצא הדופן: כאשר ביקשו האלים לכבול את הזאב האדיר פנריר (Fenrir), הסכים טיר להכניס את ידו לפיו כערובה לכך שלא ינסו לרמותו, ומשהבין פנריר כי נפל במלכודת, קטע את ידו – מעשה שהפך את טיר לסמל של הקרבה אישית למען טובת הכלל.

בראגי (Bragi) הוא אל השירה, הרהיטות וההשראה הפיוטית, ופטרונם של המשוררים והסקאלדים. הרמוד (Hermóðr) משמש שליחם הנאמן של האלים. וידאר (Víðarr), בנו של אודין, נחשב לאל השתיקה, הנקמה והכוח העצום, ועל פי הנבואה עתיד לנקום את מות אביו בראגנארוק ולהרוג את פנריר. בלדר (Baldr), אל האור והטוהר, והוד (Höðr), אחיו העיוור, יידונו בהרחבה בפרק הבא כחלק מסיפורה של פריג – וכך גם הל (Hel), בתו של לוקי ושליטת ממלכת המתים, שסיפורה קשור לגורל ולראגנארוק.[2]

הוואניר: אלי הפריון והשפע

לצד האייסיר ניצבת משפחת האלים השנייה – הוואניר (Vanir). בעוד האייסיר מזוהים בעיקר עם שלטון, מלחמה וגבורה, הוואניר מייצגים את כוחות הטבע, הפריון, השפע והשלום; הם מופקדים על פוריות האדמה, הצלחת היבולים, שפע הדגה, עושר, אהבה, מיניות ובריאות, ונחשבו גם לבעלי כוחות קסם ונבואה. מקום מושבם הוא ואנהיים (Vanaheimr).

חוקרים רבים סבורים כי פולחנם של הוואניר קדום מזה של האייסיר: בעוד האייסיר משקפים את ערכיה של החברה הלוחמת של תקופת הוויקינגים, הוואניר מבטאים רובד קדום יותר של האמונה הסקנדינבית, הקשור למחזורי הטבע, לחקלאות ולדיג, ומשום כך זכו לפופולריות רבה בקרב איכרים, רועים ודייגים.

בראש הוואניר ניצב ניורד (Njörðr), אל הים, הרוחות, השיט, הדיג והעושר הנובע מן הים – אחד האלים החשובים ביותר בעולם שרוב תושביו התפרנסו מן הים. לפני שעבר להתגורר באסגארד היה נשוי לאחותו, שכן נישואים בין אחים נחשבו מקובלים בקרב הוואניר, אך אסורים בקרב האייסיר; לאחר המעבר נאלץ להיפרד ממנה, ובהמשך נשא לאישה את סקאדי (Skaði), בתו של ענק, אלת ההרים, השלג והציד. בני הזוג התקשו לחיות יחד, משום שכל אחד מהם אהב עולם אחר – סקאדי את הפסגות המושלגות, ניורד את החוף והים הפתוח – ולבסוף החליטו להיפרד. המיתוס מסביר בדרך פיוטית את הניגוד שבין שני נופיה הגדולים של סקנדינביה, ובה בעת מזכיר שגם חיי האלים משקפים רגשות ודילמות אנושיים מאוד: אהבה, פשרות, אי־התאמה ולעיתים גם פרידה.

בנו של ניורד, פרייר (Freyr) – ששמו פירושו “האדון” – הוא אל הפריון, החקלאות, השלום, השגשוג והמלוכה הטובה, המופקד על ירידת הגשמים, צמיחת היבולים ורווחת בני האדם. בחברה שחייה התבססו על חקלאות ורעיית צאן נחשב לאחד האלים החשובים ביותר, ובקרב פשוטי העם אף היה פופולרי מאודין ומתור. סמליו מבטאים את כוחו להעניק חיים ושפע: חרב קסומה היכולה להילחם מעצמה, הספינה המתקפלת סקידבלאדניר, וחזיר הזהב גולינבורסטי (Gullinbursti), שזיפיו מאירים את הדרך בחשכה.

המיתוס הידוע ביותר על פרייר הוא סיפור אהבתו לענקית גרדר (Gerðr), שבעבורה שלח את משרתו סקירניר (Skírnir) לבקש את ידה – ואגב כך ויתר על חרבו הקסומה, מקור כוחו העיקרי, ומעולם לא קיבל אותה בחזרה. משום כך, כשיגיע הראגנארוק, ייאלץ פרייר להתמודד מול סורטר, אדון ענקי האש, כשהוא חסר את חרבו, וייפול בקרב. בכך מבטאת המיתולוגיה רעיון עמוק: גם האלים אינם חופשיים מתוצאות מעשיהם, ולעיתים אף אהבה גדולה כרוכה בוויתור שאין ממנו דרך חזרה.

אחותו התאומה, פרייה, נמנית עם הדמויות המרכזיות ביותר בפנתאון הנורדי, ולה יוקדש דיון נפרד בפרק הבא.

מלחמת האייסיר-ואניר ואיחוד הפנתאון

שתי משפחות האלים לא התקיימו תמיד בשלום. בראשית הימים פרצה ביניהן מלחמת האייסיר והוואניר, הנחשבת למלחמה הראשונה בתולדות העולם. ניצוץ המלחמה היה הופעתה באסגארד של גולוויג (Gullveig), דמות מסתורית שלדעת חוקרים רבים הייתה קשורה לוואניר ואולי אף הייתה התגלמות מוקדמת של פרייה. האייסיר דקרו אותה בחניתות והשליכו אותה שלוש פעמים אל תוך האש, אולם בכל פעם קמה לתחייה. המעשה נתפס כפגיעה חמורה והוביל למלחמה ממושכת, שבה אף צד לא הצליח להכריע את יריבו, עד שהוחלט לסיים את העימות בברית שלום.

כאות לפיוס ירקו כל האלים אל תוך כלי אחד, ומן הרוק המשותף נברא קוואסיר (Kvasir), היצור החכם ביותר בעולם, שדמו – לאחר שנרצח – עורב בדבש ויצר את תמד השירה (Skáldskaparmjöðr), משקה פלאי המעניק השראה וכישרון פיוטי. כחלק מהסכם השלום ערכו שתי המשפחות גם חילופי בני ערובה: האייסיר שלחו לוואנהיים את הוניר (Hœnir) ואת מימיר, אך משגילו הוואניר שהוניר מתקשה לקבל החלטות ללא עצתו של מימיר, ערפו בזעמם את ראשו ושלחוהו אל אודין, שקיים אותו באמצעות קסם והמשיך להיוועץ בו. מן העבר האחר הגיעו לאסגארד ניורד, פרייר ופרייה, שהתקבלו בכבוד והפכו לחלק בלתי נפרד מחברת האלים.

מאז ואילך הלכו והיטשטשו ההבדלים בין שתי משפחות האלים: האייסיר והוואניר סגדו יחד, השתתפו באותם טקסי קורבן – “בלוט”  (Blót) ונלחמו כתף אל כתף נגד הענקים. פולחן ה-Blót היה הטקס המרכזי שקישר בין עולם האלים לעולם בני האדם. אין מדובר ב’תפילה’ במובן המופשט, אלא בטקס של קורבן (לרוב של בעלי חיים) שמטרתו לחזק את הקשר שבין המקריב לאל ולזכות בחסדיו. השורש האטימולוגי של המילה קשור ככל הנראה ל’התחזקות’ או ‘הרטבה’ בדם, והוא מבטא תפיסה דתית של חליפין: האדם מעניק לאלים מפרי האדמה ומכוחם של בעלי החיים, ובתמורה זוכה בברכתם לשפע, להצלחה בקרב או להגנה על הקהילה. ה-Blót יצר מערכת של יחסי גומלין חיים, שבה האלים אינם ישויות רחוקות הניצבות מחוץ למציאות, אלא שותפים המושפעים ממעשי בני האדם, ואשר כוחם נשמר במידה רבה בזכות הנאמנות והכרת התודה של המאמינים המקריבים להם.

חוקרי דתות ומיתולוגיה השוואתית רואים במיתוס זה יותר מסיפור על מאבק בין שתי משפחות אלים; לפי פרשנות רווחת, הוואניר משמרים זיכרון מיתי של שכבה קדומה בדת הסקנדינבית – דת חקלאית של פריון ושלום – ואילו האייסיר משקפים שכבה מאוחרת יותר, המזוהה עם עלייתן של חברות לוחמים. אחרים מדגישים כי אין בידינו עדויות היסטוריות ישירות לקיומן של שתי דתות נפרדות שהתמזגו, ורואים במיתוס בעיקר יצירה ספרותית שנועדה להסביר את קיומן של שתי משפחות אלים שונות באופיין בתוך פנתאון אחד, ואף ביטוי לרעיון אוניברסלי יותר של מעבר מעימות לפיוס. כך או כך, מרבית החוקרים מסכימים שהמיתוס מבטא את אופייה המורכב של הדת הנורדית, ששילבה מסורות ופולחנים ממקורות שונים לכדי מערכת מיתולוגית אחת.

חשוב להדגיש כי האייסיר אינם “אלים של” תחום מופשט בלבד, אלא דמויות בעלות אופי ותחומי אחריות מוגדרים המניעים את הדרמה הקוסמית: אודין הוא אבי הכול, מלך האלים ומומחה לחוכמה ומאגיה; תור, בנו, הוא מגן האלים והאדם, אל הרעם והכוח הפיזי; טיר מגלם את ערכי הצדק וההקרבה העצמית; היימדל הוא הזקיף הערני השומר על גשר הקשת; פריג, רעיית אודין, היא אלת המשפחה והאימהות המייצגת את הסדר והיציבות; פרייה אחותו של פרייר, היא אלת האהבה, הקסם והפריון, בעלת מעמד בכיר בקרב לוחמים; פרייר עצמו מופקד על שגשוג, שלום וצמיחת האדמה; בלדר הוא התגלמות האור, הטוהר והיופי הטראגי; ולוקי עליו נרחיב בהמשך. לוקי הוא  הדמות המורכבת מכולן, דמות אלוהית המזוהה עם התחבולה והכאוס, המניע את העלילה לעבר גורלה הבלתי נמנע.

3. גיבורי הפנתאון

אודין (Odin) – אבי הכול

בראש הפנתאון הנורדי ניצב אודין (Óðinn), המכונה “אבי הכול” (Allföðr). הוא שליט האלים ומזוהה עם החוכמה, השירה, המאגיה, המלחמה והמלוכה. בניגוד לאל מלחמה טיפוסי, כוחו של אודין אינו נובע בעיקר מעוצמה פיזית, אלא מידע, מתבונה ומיכולת לראות את התמונה הרחבה. דמותו מוכרת כזקן עטוף גלימה רחבה וחבוש כובע רחב שוליים, בעל עין אחת בלבד, הרוכב על סוסו השמונה-רגלי סלייפניר (Sleipnir). על כתפיו יושבים שני עורביו, הוגין (Huginn, “מחשבה”) ומונין (Muninn, “זיכרון”), היוצאים מדי יום לעוף ברחבי העולם, אוספים ידיעות ושבים לדווח לו על כל המתרחש.

תשוקתו של אודין לידע היא אולי המאפיין הבולט ביותר של אישיותו, והיא זו שמעצבת את רוב סיפוריו. כאשר ביקש לשתות ממי מעיין מימיר, מקור החוכמה העליונה, נדרש לשלם מחיר כבד: הוא הקריב אחת מעיניו כדי לזכות בידיעה עמוקה של סודות הבריאה והגורל. במיתוס אחר, מן המפורסמים ביותר במיתולוגיה הנורדית, תלה את עצמו מרצונו על עץ העולם יגדראסיל במשך תשעה ימים ותשעה לילות, משופד בחניתו שלו, ללא מזון או מים – קורבן שהקריב לעצמו למען עצמו.

אודין הוא אביהם של רבים מן האלים. בין בניו נמנים תור, אל הרעם; בלדר, אל האור והטוהר; וידאר, אל הנקמה והשתיקה; ואלי (Váli), שנולד כדי לנקום את מות בלדר; והרמוד, שליח האלים. רעייתו היא פריג, מלכת האלים, אך היו לו גם בנים מנשים אחרות, ובהן אלת האדמה יורד (Jörð), אמו של תור. לצד אחיו וילי (Vili) ווה (Vé) השתתף אודין בבריאת העולם מגופו של הענק ימיר.[3]

למעשה, Wednesday (יום רביעי באנגלית, Proto-Germanic *Wodanaz) נקרא על שמו של אודין, אם כי בגרסתו האנגלו-סקסית – וודן (Woden או Wōden).

אחד הפרדוקסים הגדולים במיתולוגיה הנורדית הוא שאודין מקדיש את חייו לרכישת ידע, אף שהוא יודע כי אין בכוחו לשנות את הגורל – הנורנות כבר קבעו כי בראגנארוק ייפול גם הוא, טרף לזאב פנריר. ואף על פי כן הוא מוסיף לחפש חוכמה, להתייעץ עם נביאים ועם וולוות (נביאות), ואף עם ראשו הכרות והמשומר של מימיר. מכאן שהידע, בתפיסה הנורדית, אינו אמצעי לברוח מן הגורל, אלא דרך להבין אותו ולפעול לאורו: גדולתו של אודין אינה בכך שהוא מנצח את גורלו – דבר שאינו אפשרי – אלא בכך שהוא ממשיך להילחם למען הסדר והצדק גם כאשר הוא יודע שסופו כבר נכתב. בכך הוא מגלם, יותר מכל דמות אחרת בפנתאון, את האידיאל הנורדי שלפיו הידיעה על הסוף אינה עילה לוותר, אלא סיבה לפעול מתוך משמעות.

תור (Thor) – מגן האלים ובני האדם

תור (Þórr) הוא אל הרעם, הכוח והמלחמה, ומן האלים האהובים והפופולריים ביותר בפנתאון הנורדי. בנו של אודין ושל אלת האדמה יורד, הוא נחשב למגינם של האלים ושל בני האדם מפני הענקים וכוחות התוהו, ולפיכך זכה לפולחן נרחב בקרב איכרים, לוחמים וספנים כאחד. בניגוד לאביו החכם והמהורהר, תור מאופיין באימפולסיביות, בכוח גופני עצום ולעיתים אף בגסות רוח – שילוב ההופך אותו לדמות אנושית ומרתקת יותר מרוב האלים.

נשקו העיקרי הוא פטישו האגדי מיולניר (Mjölnir), שיצרו הגמדים כדי להעניק לו כוח לרסק הרים ולהכניע ענקים, אך אין הוא רק נשק מלחמה – הפטיש נחשב גם לחפץ קדוש ששימש לברכה ולקידוש בטקסי נישואים, לידות והלוויות, ולכן היה סמל להגנה, לפריון ולשפע. נוסף על הפטיש מחזיק תור במגינגיורד (Megingjörð), חגורת קסם המכפילה את כוחו, ובזוג כפפות הברזל (Járngreipr), המאפשרות לו לאחוז בידיתו הקצרה והלוהטת של מיולניר. תור נע ברחבי השמים במרכבה הרתומה לשני תיישים פלאיים, טנגריסניר (Tanngrisnir) וטנגניוסטר (Tanngnjóstr), שאת בשרם הוא שוחט ואוכל ולאחר מכן מחזיר לחיים באמצעות הפטיש – סיפור המדגיש שהפטיש מעניק חיים לא פחות משהוא מביא מוות; לפי האמונה, רעש גלגלי המרכבה הוא מקור הרעם.

סיף ומשפחתו של תור

רעייתו של תור היא סִיף (Sif), מן האלות הבולטות של אסגארד, המזוהה עם הפריון, השפע והיבול החקלאי. אף שאינה נמנית עם הדמויות המרכזיות במיתולוגיה הנורדית, היא מסמלת את כוח החיים ואת פוריות האדמה. סמלה המובהק הוא שערה הארוך והזהוב, שאינו רק פרט אסתטי אלא דימוי לשדות השעורה והחיטה המבשילים בקיץ. בתרבויות חקלאיות רבות דומו שיבולי הדגן לשיער זהוב המתנופף ברוח, וגם במיתולוגיה הנורדית משמש שערה של סיף מטפורה לפוריות הארץ ולשפע היבול.

אחד הסיפורים הידועים ביותר הקשורים בה הוא מעשה הקונדס של לוקי. מתוך שובבות או זדון גזר לוקי את שערה של סיף בעת שישנה. מעבר לפגיעה האישית בכבודה של האלה, נושא הסיפור משמעות סמלית עמוקה: גזיזת השיער מייצגת פגיעה במחזורי הטבע ובפוריות האדמה, כאילו נגדעו שדות הדגן או נכחד היבול. לוקי, המגלם פעם אחר פעם את כוח הכאוס והערעור על הסדר הקוסמי, מביא גם כאן להפרת האיזון שבין כוחות החיים לכוחות ההרס.

תור זעם על המעשה ואיים להמית את לוקי, וזה נאלץ למצוא דרך לכפר על מעשיו. לשם כך ירד אל ממלכת הגמדים, הנחשבים לבעלי המלאכה המופלאים ביותר ביקום הנורדי. הגמדים יצרו עבור סיף שיער חדש מזהב טהור, אך לא היה זה תכשיט בלבד: היה זה שיער פלאי, שהתחבר לראשה וצמח עליה כשיער טבעי. בכך לא רק הושבה לה תפארתה, אלא גם הובע רעיון יסודי במחשבה הנורדית – הטבע מסוגל להתחדש לאחר פגיעה, והחורף, האסון או הקציר אינם סוף הדרך אלא שלב במחזור מתמשך של חיים, מוות ולידה מחודשת.

אולם מסעו של לוקי אל הגמדים הניב תוצאות מרחיקות לכת הרבה מעבר להשבת שערה של סיף. בעקבות התערבותו נערכה תחרות בין שתי משפחות של גמדים אומנים, שבמהלכה נוצרו כמה מן החפצים המקודשים והחשובים ביותר של האלים. ביניהם נמנים מיולניר (Mjölnir), פטישו רב-העוצמה של תור; גונגניר (Gungnir), חניתו הבלתי מחטיאה של אודין; דראופניר (Draupnir), טבעת הזהב של אודין, שממנה מטפטפות מדי תשעה לילות שמונה טבעות זהב חדשות; סקידבלאדניר (Skíðblaðnir), ספינתו הקסומה של פרייר, היכולה להתקפל ולהיכנס לכיס אך גם לשוט בכל ים ובכל רוח; וכן חזיר הזהב גולינבורסטי (Gullinbursti), המאיץ את דרכו של פרייר ומאיר את החשכה בזיפיו הזוהרים. כך הופך מעשה ההרס של לוקי למקור בלתי צפוי של בריאה והתחדשות – מוטיב מרכזי במיתולוגיה הנורדית, שלפיו הכאוס אינו רק כוח של חורבן, אלא גם הזרז שממנו צומחים סדר חדש ויצירה חדשה.

לסיף היה בן מנישואיה הקודמים, אוּל (Ullr), שנחשב לבנו החורג של תור. אול נמנה עם האלים העתיקים והחידתיים ביותר בפנתאון הנורדי. הוא נודע כפטרון הקשתים, הגולשים על מגלשי שלג והציידים, ונחשב למומחה שאין שני לו בירי בקשת ובהליכה על שלג. שמו מופיע בשמות מקומות רבים ברחבי סקנדינביה, עובדה המרמזת כי בתקופות קדומות היה פולחנו נפוץ הרבה יותר מכפי שעולה מן המקורות הספרותיים המאוחרים. יש חוקרים הסבורים כי לפני עליית פולחנם של אודין ותור היה אול אל מרכזי בצפון אירופה, ואולי אף אל שמים קדום. לפי אחת המסורות, כאשר אודין הוגלה מאסגארד למשך עשר שנים בעקבות מעשה הכישוף שביצע, היה זה אול שתפס זמנית את מקומו כשליט האלים, עד לשובו של אודין.

לתור ולסיף מיוחסת בת אחת, ת’רוּד (Þrúðr), ששמה פירושו “עוצמה”. היא מגלמת את כוחו האלוהי של אביה, ובשירה האדית אף נרמזת כאחת הדמויות העתידות להמשיך את קיומו של סדר האלים לאחר החורבן הגדול. נוסף עליה נזכרים שני בניו של תור – מגני (Magni), שפירוש שמו “כוח”, ומוֹדי (Móði), שפירוש שמו “אומץ”, “רוח לחימה” או “זעם לוחם”. על פי המקורות, מגני הוא בנה של הענקית יארנסקסה (Járnsaxa, “סכין הברזל”), שהייתה אחת מבנות זוגו של תור, ואילו מודי מיוחס בדרך כלל לסיף, אם כי המקורות אינם מציינים זאת במפורש.

כבר בצעירותו מתואר מגני כבעל עוצמה יוצאת דופן. לאחר שתור הרג את הענק הרונגניר (Hrungnir), נלכדה רגלו של האל מתחת לגופת הענק, וכל האלים ניסו לשווא לחלצו. דווקא מגני, שהיה עדיין ילד בן שלוש בלבד לפי חלק מן המסורות, הצליח להרים את הרגל הכבדה ולשחרר את אביו. תור, שהתפעל מכוחו, העניק לו את סוסו של הרונגניר, גולפקסי (Gullfaxi, “רעמת הזהב”), ובכך סימן אותו כיורש ראוי לעוצמתו.

חשיבותם של מגני ומודי אינה מתמצה בגבורתם. על פי הנבואות המתארות את הראגנארוק, שניהם ישרדו את חורבן העולם, בעוד תור עצמו ייפול לאחר שיהרוג את יורמונגנד, נחש העולם, וימות מרעלו. לאחר הקרב האחרון ימצאו שני האחים את מיולניר, פטישו של אביהם, ויירשו אותו. פרט זה טעון משמעות סמלית עמוקה: הראגנארוק אינו נתפס במסורת הנורדית כסוף מוחלט, אלא כשלב של חורבן שממנו צומח עולם חדש. כשם שחלק מן האלים שורדים כדי לבנות מחדש את הקוסמוס, כך גם מיולניר – הסמל העליון להגנת הסדר מפני כוחות הכאוס – אינו אובד עם מות תור. הוא עובר לדור הבא, כסמל לכך שהערכים המגולמים בו – כוח, אומץ, אחריות והגנה על העולם – ממשיכים להתקיים גם לאחר נפילת האלים עצמם. מגני ומודי מייצגים אפוא את רעיון ההמשכיות, התקווה וההתחדשות, מן המוטיבים העמוקים והמרכזיים ביותר במיתולוגיה הנורדית.

עלילותיו של תור הן מן הסיפורים הפופולריים ביותר במיתולוגיה הנורדית, ורבות מהן משלבות גבורה, הומור ותכסיסנות. באחת הידועות שבהן גנב הענק תרים (Þrymr) את מיולניר ודרש לשאת את פריה לאישה כתנאי להשבתו. כדי להשיב את הנשק נאלץ תור להתחפש לכלה, בעוד לוקי מתחפש לשושבינה; במהלך משתה החתונה כמעט נחשפה התחפושת, לאחר שתור טרף שור שלם ותשעה דגי סלמון, אך לוקי הצליח לשכנע את הענקים כי “הכלה” פשוט לא אכלה שמונה ימים מרוב התרגשות. ברגע שהפטיש הונח על ברכיה כחלק מטקס הנישואים, אחז בו תור והשמיד את כל הנוכחים.

במיתוס ידוע אחר יוצא תור לדוג את אויבו הגדול, יורמונגנד, נחש העולם המקיף את הים הסובב את מידגארד, בליווי הענק הימיר (Hymir) – שאין לבלבלו עם ימיר, הענק הקדמון שמגופו נברא העולם. תור משתמש בראשו של שור כפיתיון, ומצליח למשוך את הנחש האדיר אל פני הים; אך כשהוא עומד להנחית עליו את מכת המוות, נתקף הימיר פחד, חותך את חוט הדיג ומשחרר את הנחש בחזרה אל המצולות. כך נדחה העימות המכריע בין תור ליורמונגנד עד הראגנארוק, שבו יהרגו השניים זה את זה.

אחד הסיפורים העמוקים והמתוחכמים ביותר על תור,  מתאר את ביקורו אצל אוטגארד-לוקי (Útgarða-Loki), מלך הענקים ובעל אשליות קסם אדירות – שאין לבלבלו עם לוקי, בן-לווייתם הערמומי של האלים. אוטגארד-לוקי מציב בפני תור שלושה מבחנים הנראים פשוטים אך מסתירים כוחות קוסמיים: לרוקן קרן שתייה, להרים חתול ולהיאבק בזקנה כפופה. תור נכשל בשלושתם ועוזב מושפל, אך רק לאחר מכן מתגלה לו האמת – הקרן הייתה מחוברת לאוקיינוס, ה”חתול” היה למעשה יורמונגנד, והזקנה הייתה האנשה של הזקנה עצמה (Elli), כוח הטבע שאין אדם, ענק או אל יכולים לגבור עליו. בכך מלמד הסיפור שגם החזק שבאלים כפוף לחוקי היקום.

גורלו של תור נחתם בראגנארוק, שם הוא מתייצב סוף-סוף מול יורמונגנד. לאחר מאבק אדיר מצליח תור לרסק את נחש העולם במכת פטישו, אך לפני מותו מספיק הנחש לפלוט עליו את ארסו הקטלני; תור צועד תשעה צעדים בלבד, ואז מתמוטט ומת. כך ממלא תור את חובתו עד נשימתו האחרונה, גם כשהוא יודע שמותו בלתי נמנע.

דמותו של תור נותרה חיה בתרבות האירופית מאות שנים לאחר שקיעת האמונה באלים הנורדיים: היום החמישי בשבוע באנגלית, Thursday, פירושו “יומו של תור”, ומקורו באנגלית העתיקה Þunresdæg (“יומו של ת’ונור”), המקביל ללטינית Dies Iovis – “יומו של יופיטר” – שכן הרומאים והעמים הגרמאניים זיהו בין שני אלי הרעם. במאה ה-20 וה-21 זכתה דמותו לעדנה מחודשת בזכות סדרת הקומיקס של מארוול וסרטי גיבורי-העל שהתבססו עליה; אף שהגרסה המודרנית – צעיר, יפה תואר וגיבור-על במובן העכשווי – שונה במידה רבה מן הדמות המיתולוגית, היא שומרת על מאפייניו המרכזיים כאל הרעם המגן על הסדר הקוסמי מפני כוחות התוהו.

פריג (Frigg) – מלכת אסגארד

פריג היא רעייתו של אודין, מלכת אסגארד, ואחת האלות החשובות והנערצות ביותר במיתולוגיה הנורדית. היא נחשבת לאלת האימהות, הנישואים, המשפחה, הבית והמלוכה, ולצד תפקידה כאם האלים וכמלכת השמים היא מתוארת גם כאלת חוכמה ונבואה. בניגוד לאודין, המחפש ללא הרף ידע על העתיד, פריג יודעת את גורלו של כל יצור חי אך בוחרת לשמור את ידיעותיה לעצמה ואינה מנסה לשנות את שנגזר. מקום מושבה הוא ארמון פנסאליר (Fensalir, “אולמות הביצות”). היא אינה אלת מלחמה ואינה יוצאת לקרב כדרך תור או אודין, אלא מייצגת את ערכי המשפחה, הבית והיציבות – יסודות הסדר האנושי בתוך עולם רווי מלחמות.

סיפורה המפורסם ביותר של פריג קשור לבנה בלדר, אל האור, היופי והטוהר, שדמותו סימלה את התקווה לעולם מושלם והרמוני יותר. כאשר החל בלדר לחלום חלומות המבשרים את מותו הקרב, יצאה פריג מתוך אהבת אם למסע ברחבי העולם והשביעה כל דבר קיים שלא יפגע בו: בני אדם ובעלי חיים, עצים ואבנים, אש ומים, מחלות ורעלים – עד שנעשה חסין כמעט לחלוטין מפני כל פגיעה, והאלים הפכו את חסינותו למשחק, משליכים לעברו כלי נשק שניתזים ממנו מבלי להזיק.

אולם לוקי, שנהנה להפר את הסדר, גילה כי יש יוצא מן הכלל אחד: הדבקון (Mistilteinn). פריג לא השביעה אותו, שכן ראתה בו צמח צעיר וחסר חשיבות – לא בגלל גודלו הפיזי, אלא משום שנראה לה חף מכל יכולת להזיק. לוקי עיצב מענפו חץ, ופנה אל הוד, אחיו העיוור של בלדר, שלא השתתף במשחק כיוון שלא היה מסוגל לראות את מטרתו. לוקי הציע לו לקחת חלק כמו שאר האלים, כיוון את זרועו לעבר בלדר, וכך הפך הוד – בתום לב וללא כל כוונת זדון – לכלי בידיו של לוקי, שהיה המתכנן והאחראי האמיתי למעשה.[4] (מזכיר מעט את עקב אכילס)

מותו של בלדר היה הרבה יותר מאסונה של משפחה אחת: בעיני האלים הוא סימן את קץ התמימות ואת תחילת התפוררותו של הסדר הקוסמי, ומכאן ואילך החלו האירועים להתגלגל אל עבר הראגנארוק. רגע לפני שגופתו הועלתה באש, התכופף אודין ולחש דבר-מה באוזנו של בנו – אחת החידות הגדולות והמסתוריות ביותר במיתולוגיה הנורדית, שתוכנה לא נגלה מעולם. חשיבותו של הסוד מתבררת בשיר ואפת’רודניסמאל שבאדה הפיוטית: כאשר אודין המחופש מאתגר את הענק החכם ואפת’רודניר בתחרות חידות ושואל אותו מה לחש באוזנו של בלדר, מבין הענק כי זוהי שאלה שרק אודין עצמו יכול להשיב עליה, מודה בתבוסתו ומכיר בעליונות חוכמתו. יש הסבורים שהלחישה נגעה לתחייתו העתידית של בלדר לאחר הראגנארוק, ואחרים רואים בה בעיקר מוטיב ספרותי המדגיש את עליונות חוכמת אודין וקיומו של ידע שאינו נגיש לאיש מלבדו.[5]

גם לאחר מות בנה לא ויתרה פריג: היא שלחה את הרמוד אל הליים לבקש מן האלה הל להשיב את בלדר לחיים. הל הסכימה בתנאי שכל היצורים בעולם יבכו על מותו – ואכן, כל הבריאה התאבלה, עד שענקית אחת, תוק (Þökk), סירבה לבכות, באמרה שבלדר לא היטיב עמה מעולם. רק מאוחר יותר התברר שתוק לא הייתה אלא לוקי בתחפושת – אולי המפורסמת שבתחפושותיו הרבות – שבערמומיותו סיכל גם את ניסיונה האחרון של פריג. בעקבות הרצח תפסו האלים את לוקי וכבלו אותו במעמקי מערה, בעונש שיפורט בפרק הבא; ואילו הוד, שהרג את בלדר בתום לב, נופל בתורו קורבן לנקמת הדם כשוואלי, בנו התינוק של אודין, הורגו. רק לאחר הראגנארוק ישובו בלדר והוד מממלכת המתים, יתפייסו זה עם זה, ובכך יבוא הקץ למעגל הנקמה כולו.

דמותה של פריג מעניקה לסיפור רובד נוסף: היא עושה כל שביכולתה כדי להגן על בנה, אך בסופו של דבר נאלצת להשלים עם מה שנגזר מראש – וכך מגלמת חוכמה שאינה היכולת לשנות את הגורל, אלא האומץ והאיפוק לקבלו. חוקרים מצביעים על קווי דמיון רבים בין פריג לפרייה, אלת האהבה והפריון ממשפחת הוואניר – שתיהן קשורות לנשיות, לפוריות ולידע נסתר, ויש הסבורים כי בראשית המסורת היו השתיים ביטויים שונים של אותה אלה קדומה שהתפצלה לדמויות נפרדות. השפעתה של פריג ניכרת גם בשפה: שמה השתמר בשם היום השישי בשבוע באנגלית – Friday, “יומה של פריג” (או, לפי מסורות אחרות, “יומה של פריה”)[6]. בעוד אודין ותור מייצגים כוח ומלחמה, פריג מסמלת את המשפחה, האימהות והאחריות – תזכורת לכך שגם בעולם הנשלט בידי לוחמים, הכוחות המגינים על הבית והמשכיות החיים חשובים לא פחות מן הניצחונות בשדה הקרב.

פרייה (Freyja) – אלת האהבה, הקסם והמלחמה

פרייה, אחותו התאומה של פרייר ובתו של ניורד, היא אחת האלות החשובות, האהובות והמורכבות ביותר במיתולוגיה הנורדית. אף שמוצאה בוואניר, לאחר מלחמת האייסיר והוואניר עברה להתגורר באסגארד והייתה לאחת הדמויות המרכזיות בפנתאון. היא אלת האהבה, היופי, התשוקה, הפריון והשפע, אך בה בעת גם אלת הקסם, המלחמה והמוות – שילוב תפקידים המתלכד בדמות אחת יחידה, בניגוד למיתולוגיות אחרות שבהן הם מתחלקים בין אלות שונות. פרייה מגלמת בכך את עוצמת החיים על כל צדדיה: אהבה ולידה, יופי ותשוקה, אך גם קרב ואובדן.

פרייה נחשבת למכשפה הגדולה של האלים. היא הביאה לאסגארד את אמנות הסיידר (Seiðr), צורת קסם עתיקה המזוהה עם הוואניר ששימשה לנבואה, לשאמניזם ולהשפעה על גורלם של בני אדם. הסיידר אינו כישוף במובן המקובל, אלא טכניקה המבוססת על השגת מצבי טראנס עמוקים; המתרגל אותה היה עוזב את גופו הפיזי, לעיתים באמצעות שירה, תופים או תנועה טקסית, כדי לנוע בין העולמות, לתקשר עם רוחות ולחזות את העתיד.

פרייה לימדה את הסיידר אף לאודין עצמו – עובדה המלמדת על מעמדה הרם, במיוחד לנוכח המתח המגדרי המלווה את העיסוק הזה: בעוד הסיידר נתפס כפעילות נשית מובהק בחברה הנורדית, וגברים שעסקו בו תויגו לעיתים במונח ה-ergi (חריגה מנורמות הלוחמים הגבריות), הרי שפרייה משמשת בו כסמכות עליונה. בכך, הסיידר אינו רק כלי נבואי, אלא ביטוי לרב-ממדיות של האלים, המצליחים להתעלות מעל מגבלות המגדר והגוף כדי להשיג ידע מוחלט על הרשת הקוסמית.

בדומה לאודין, לפרייה תפקיד מרכזי בעולם הלוחמים: כאשר גיבורים נופלים בקרב, היא בוחרת מחצית מהם ומביאה אותם אל פולקוונג (Fólkvangr), ממלכתה, בעוד המחצית האחרת מגיעה אל ולהאלה של אודין. מסורת זו מלמדת שפרייה היא אלת מלחמה בעלת מעמד שווה כמעט לאבי האלים, המנהלת את גורל הלוחמים לא פחות מאשר את יצרי הלב.

כמה מן המיתוסים הידועים ביותר עליה קשורים לחפצי הקסם שלה, ובראשם ענק הזהב בריסינגמן (Brísingamen),  שנוצר בידי ארבעה גמדים; לפי מסורת אחת השיגה אותו פרייה לאחר שהסכימה לבלות לילה עם כל אחד מיוצריו – סיפור שאינו נועד להציג אותה כדמות בלתי מוסרית, אלא להמחיש את עצמאותה ואת נכונותה להשתמש ביופייה ובקסמה כדי להשיג את מבוקשה.

סמל נוסף המזוהה עמה הוא מרכבתה, הנגררת בידי שני חתולים גדולים, וכן גלימת נוצות המאפשרת לעוטה אותה לעוף בין העולמות. בעלה הוא אודר (Óðr), דמות מסתורית המרבה לנדוד ונעלמת לפרקי זמן ארוכים; פרייה מחפשת אותו ללא הרף, ועל פי האגדה דמעותיה הופכות לזהב כשהן נופלות על האדמה, ולענבר כשהן נופלות אל הים.

חוקרים רבים הצביעו על הדמיון בין פרייה לבין פריג, ואף העלו את ההשערה שבתקופה קדומה הייתה זו אלה אחת שהתפצלה לשתי דמויות נפרדות – השערה שאינה מוסכמת, אך ממחישה עד כמה הן קרובות. פרייר ופרייה משלימים זה את זה: פרייר מייצג את השפע והצמיחה השקטים של האדמה, ואילו פרייה מגלמת את עוצמת החיים במלוא מורכבותם. יחד הם מבטאים רעיון יסודי במחשבה הנורדית: החיים והמוות, השלום והמלחמה, אינם כוחות מנוגדים אלא חלקים משלימים של אותו מחזור קיום, ומשום כך היו שניהם מן האלים הפופולריים ביותר בסקנדינביה, ופולחנם הוסיף להתקיים גם כשהנצרות כבר החלה לדחוק את האמונה הישנה.

לוקי – אל התחבולה, השינוי והכאוס

לוקי הוא אחת הדמויות המרתקות, המורכבות והחידתיות ביותר במיתולוגיה הנורדית. קשה להגדירו במונחים פשוטים של “אל”, “ענק” או “אויב”, משום שהוא משתייך במידה מסוימת לכל אחת מן הקטגוריות הללו. מבחינת מוצאו הוא בנו של הענק פארבאוטי (Fárbauti) ושל לאופי (Laufey), ולכן שייך לעולם הענקים, אויביהם הקדומים של האלים; ואף על פי כן הוא חי באסגארד, כרת ברית אחווה עם אודין ונחשב לאחד מבני חבורתם. במשך רוב המיתוסים הוא אינו אויבם של האלים ואף לא בעל ברית נאמן, אלא דמות הנעה ללא הרף על קו התפר שבין סדר לכאוס – הדוגמה המובהקת ל”דמות התחבולן” (Trickster), המערערת מוסכמות וחוצה גבולות. לוקי אינו התגלמות הרוע המוחלט, אלא כוח של אי-ודאות ותמורה, המזכיר שגם הסדר שקבעו האלים אינו יציב לעולם.

טבעו החמקמק מתבטא גם ביכולתו לשנות את צורתו כרצונו – במיתוסים שונים הוא מופיע כדג, כעוף, כזקנה ואף כסוסה; באחד הסיפורים המפורסמים, בתחפושת סוסה, פיתה את סוסו של ענק שבנה את חומות אסגארד והרחיקו מן האתר, ומן המפגש הזה נולד סלייפניר, שהפך לסוסו של אודין. שינויי הצורה אינם רק אמצעי סיפורי משעשע – הם מבטאים את מהותו, סירובו לקבל גבולות קבועים בין אלים לענקים, בין זכר לנקבה, בין אמת לאשליה.

גם ילדיו של לוקי, שנולדו לו מן הענקית אנגרבודה (Angrboða), מגלמים את הכוחות המאיימים על הסדר הקוסמי: פנריר, הזאב העצום שהאלים נאלצו לכבול בכבל קסום; יורמונגנד, נחש העולם המקיף את מידגארד; והל, שליטת ממלכת המתים. האלים הרחיקו את שלושתם מאסגארד, אולם דווקא הם עתידים לעמוד בראש כוחות התוהו ביום הראגנארוק.

אופיו הכפול של לוקי מתגלה שוב ושוב בכך שהוא גם יוצר את המשבר וגם פותר אותו – כפי שכבר ראינו בסיפור שערה של סיף, שבעקבותיו נוצרו כמה מחפצי הקסם החשובים ביותר של האלים. יש חוקרים הרואים בלוקי מעין “צלו” של אודין: לשניהם תכונות משותפות רבות – אינטליגנציה יוצאת דופן, יכולת שינוי צורה, שליטה בקסם ונטייה לחצות גבולות – אולם בעוד אודין משתמש בכוחות אלה לשימור הסדר, אצל לוקי הם משתחררים בהדרגה והופכים לכוחות של כאוס.

המיתולוגיה אינה מאפשרת ללוקי להישאר לנצח על קו התפר. ככל שהסיפורים מתקדמים, הולכת וגוברת תחושת הניכור שלו כלפי האלים, ומעשי הקונדס שלו נעשים אכזריים יותר, עד שהם מגיעים לשיאם ברצח בלדר ובסיכול ניסיונה של פריג להשיבו לחיים, כפי שתואר בפרק הקודם. מכאן ואילך שוב אין הוא בן-ברית בעייתי, אלא אויבם הגלוי של האלים: הם לוכדים אותו וכובלים אותו במעמקי מערה באמצעות כבלים שנוצרו מקרביו של בנו נארווי (Narfi), ומעל ראשו קובעים נחש המטפטף ארס צורב על פניו. רעייתו הנאמנה, סיגין (Sigyn), ניצבת לצדו ואוספת את הארס בקערה, אך בכל פעם שהיא נאלצת לרוקן אותה מטפטפות טיפות הארס על פניו, וכאבו – כך מספרת המסורת – הוא שגורם לרעידות האדמה. לוקי משתחרר מכבליו רק כשהעולם הישן עומד להגיע לקצו, עולה על סיפון נגלפאר (Naglfar), ספינת המתים, ומנהיג את כוחות התוהו במלחמתם נגד האלים.

אף שהוא נעשה אויבם הגדול ביותר, אין פירוש הדבר שלוקי הופך ל”שטן” במובן המוכר מן הדתות המונותאיסטיות. במחשבה הנורדית אין מאבק מוחלט בין טוב לרע, אלא מתח מתמיד בין סדר לכאוס; הכאוס הוא אמנם כוח הרסני, אך הוא גם מקור היצירתיות וההתחדשות.

בכך הופכת דמותו של לוקי לאחת הדמויות הפילוסופיות והמורכבות ביותר במיתולוגיה הנורדית: הוא אינו גיבור ואף אינו נבל במובן הפשוט, אלא התגלמותו של הכוח המערער כל סדר קיים, המזכיר שכל בריאה נושאת בתוכה את זרע החורבן, אך גם שכל חורבן הוא ראשיתה של בריאה חדשה.

הוולקיריות – בוחרות החללים

הוולקיריות (Valkyrjur; יחיד: Valkyrja), שפירוש שמן “בוחרות החללים”, הן מן הדמויות המרשימות והמורכבות ביותר במיתולוגיה הנורדית. הן משמשות כשליחותיו של אודין ופועלות בשדה הקרב, שם הן קובעות מי מן הלוחמים ייפול ומי יוסיף לחיות; תפקידן אינו מסתכם בליווי המתים, אלא הן משפיעות על מהלך הקרב עצמו ובוחרות את הלוחמים הראויים ביותר להצטרף לצבאו של אודין. לאחר מותם הן מובילות אותם אל ולהאלה, שם הם הופכים לאיינהרייר (Einherjar) – לוחמי העילית המתאמנים מדי יום לקראת הראגנארוק.

במקורות המאוחרים מתוארות הוולקיריות כעלמות יפהפיות עטויות שריון נוצץ, אולם זהו דימוי מאוחר יחסית; במקורות הקדומים הן דמויות מאיימות הרבה יותר, מזוהות עם עורבים וזאבים הניזונים מגופות הנופלים, ולעיתים מתוארות כרוחות מלחמה המביאות חורבן. חוקרים סבורים שבמשך הדורות השתנה דימוין מרוחות מוות אפלות ללוחמות אציליות – דימוי שהתחזק עוד יותר באמנות הרומנטית של המאה התשע-עשרה ובאופרות של ריכרד וגנר. כוחן חורג הרבה מעבר לאיסוף הנופלים: הן מסוגלות להכריע את גורל הקרב עצמו, מחזקות לוחמים מסוימים ומחלישות אחרים, ומשום כך, בעיני הלוחם הנורדי, מוות בקרב לא היה בהכרח אסון, אלא הכבוד הגדול ביותר שאפשר לזכות בו.

הידועה מכל הוולקיריות היא ברינהילד (Brynhildr), שהפרה את פקודתו של אודין כשהעניקה ניצחון ללוחם שלא נועד לנצח, ונענשה בשלילת מעמדה ובהרדמה בתוך חומת אש – עד שהגיבור סיגורד (Sigurðr) הצליח לחצות את הלהבות ולהעירה, בסיפור אהבה שנעשה למקור השראה מרכזי למחזור האופרות “טבעת הניבלונג” של וגנר. וולקיריות ידועות נוספות הן סיגרון (Sigrún), סיגרדריפה (Sigrdrífa) והילד (Hildr), ששמה פירושו “קרב”. דמותן משלבת אפוא יופי ואימה, חמלה ואכזריות, חיים ומוות – התגלמות התפיסה הנורדית שלפיה המוות בקרב אינו סוף הדרך, אלא מעבר אל תהילה והשתתפות בגורלו העתידי של העולם.

המוות כתהילה: הגבורה כדרך חיים

תפיסת המוות במיתולוגיה הנורדית שונה באופן מהותי מזו של תרבויות רבות אחרות. בעיני אנשי הצפון, המוות לא היה הכישלון הגדול ביותר, אלא חלק בלתי נמנע מן הקיום – שהרי גם האלים אינם בני־אלמוות. השאלה החשובה לא הייתה אם האדם ימות, אלא כיצד ימות, ומשום כך נחשבו אומץ לב, נאמנות וכבוד לערכים העליונים של החברה הנורדית. אידיאל זה בא לידי ביטוי גם בדמותם של הברסרקרים (Berserkir), לוחמי העילית שהוקדשו לאודין ונכנסו, על פי המסורת, למצב של אקסטזה לוחמת (berserkergangr) שבו איבדו את תחושת הפחד והכאב.

יסוד הגבורה הנורדי אינו נשען רק על אומץ לב, אלא בעיקר על ההכרה שהגורל אינו ניתן לשינוי, כפי שראינו אצל אודין, תור, פרייר ופריג. ואף על פי כן איש מהם אינו מנסה להימלט מגורלו – הם יוצאים לקרב משום שזהו הדבר הנכון לעשות, לא משום שהם מאמינים שיוכלו לשנות את סופם. כאן, אולי, טמון הרעיון העמוק ביותר של המיתולוגיה הנורדית: גיבור אמיתי הוא מי שפועל באומץ, בנאמנות וביושר גם כאשר הוא יודע שהתוצאה לא תשתנה. במובן זה, המיתולוגיה הנורדית אינה מהללת את הניצחון, אלא את האופי – ותפיסה זו היא שעיצבה במשך מאות שנים את האידיאל החברתי של העמים הנורדיים, את ספרות הסאגות ואת שירת הסקאלדים, והותירה את חותמה גם בתרבות המערבית.

5. המיתולוגיה הנורדית כתפיסת עולם

מעבר לעושר הסיפורים והדמויות, המיתולוגיה הנורדית מציגה השקפת עולם עקבית ובעלת עומק פילוסופי. היא אינה מסתפקת בהסברת מוצא העולם או בתיאור מעשי האלים, אלא מבקשת להשיב על שאלות יסוד בדבר מקומם של האדם ביקום, משמעותו של הגורל וערכם של החיים, המוות והגבורה. מתוך שלל המיתוסים שנידונו עד כה ניתן לזקק חמישה עקרונות יסוד, המעצבים את תפיסת עולמם של אנשי הצפון.

הגורל קודם לאלים

בניגוד למיתולוגיות רבות אחרות, שבהן האלים הם הריבון העליון והם קובעים את גורל העולם, במיתולוגיה הנורדית גם האלים כפופים לכוח שמעליהם. הנורנות טוות את חוטי הגורל, ואפילו אודין, החכם באלים, יודע כי לא יוכל לשנות את שנגזר עליו. הגורל אינו שולל את הבחירה, אלא מעניק לה משמעות: גדולתו של האדם – ושל האל – נמדדת באופן שבו הוא מקבל את ייעודו ופועל לאורו. דווקא הידיעה שהסוף אינו ניתן לשינוי היא המחייבת אומץ, אחריות ונאמנות לערכים.

הסדר מתקיים במאבק מתמיד עם הכאוס

היקום הנורדי אינו עולם מושלם, יציב והרמוני, אלא מערכת דינמית הנתונה במתח מתמיד בין סדר לתוהו. עץ העולם יגדראסיל מסמל יותר מכל את שבריריותו של הסדר הקוסמי: הוא מחזיק את הבריאה כולה, אך בעת ובעונה אחת מותקף ללא הרף בידי הדרקון נידהוג, נשחק בידי האיילים, ונקרע בין כוחות מנוגדים. גם האלים עצמם אינם מבטיחים שלום נצחי, אלא נאבקים ללא הפסקה בענקים ובכוחות הכאוס. הסדר, אפוא, אינו מצב קבוע אלא הישג שיש לשמרו ללא הרף.

החוכמה מחייבת הקרבה

במיתולוגיה הנורדית החוכמה אינה מתנה הניתנת בחסד, אלא הישג שיש לרכוש במחיר אישי כבד. אודין מקריב את אחת מעיניו כדי לשתות ממעיין מימיר, ותולה את עצמו על יגדראסיל במשך תשעה ימים ותשעה לילות כדי לזכות בסוד הרונות. גם הידע על העתיד אינו מעניק שליטה בגורל, אלא הבנה עמוקה יותר של המציאות ושל המחויבות לפעול בתוכה. בכך מלמדת המיתולוגיה כי אין חוכמה אמיתית ללא נכונות לוותר על נוחות, ביטחון ולעיתים אף על חלק מן העצמי.

הגבורה נמדדת במעשה ולא בניצחון

האידיאל הנורדי אינו מבוסס על ניצחון סופי, שכן גם האלים יודעים שסופם להפסיד בקרב הראגנארוק. משום כך, ערכה של הגבורה אינו נבחן בתוצאה אלא בדרך. אודין, תור, טיר, פרייר ודמויות רבות אחרות ממשיכים להילחם משום שזהו הדבר הנכון לעשות, גם כאשר תבוסתם ודאית. המעשה המוסרי, הנאמנות לחובה והאומץ לעמוד מול הבלתי נמנע הם שמעניקים משמעות לקיום. זהו אחד המסרים הייחודיים והעמוקים ביותר של המיתולוגיה הנורדית.

החורבן הוא תנאי להתחדשות

בניגוד לתפיסות אפוקליפטיות הרואות בקץ העולם סוף מוחלט, הראגנארוק הוא שלב במחזור קוסמי של מוות ולידה מחדש. העולם הישן נחרב באש ובמים, אך מתוך ההרס צומחים אדמה חדשה, אלים חדשים ואנושות חדשה. גם בלדר שב מממלכת המתים, ובני האדם ליף וליפת’ראסיר מאכלסים מחדש את העולם. בכך מבטאת המיתולוגיה הנורדית תפיסה מחזורית של הקיום: כל סוף נושא בחובו את ראשיתה של התחלה חדשה, וכל חורבן הוא גם תנאי לבריאה מחודשת.

6. אחרית הימים: הראגנארוק וההתחדשות

הראגנארוק, קרב אחרית הימים במיתולוגיה הנורדית, הוא מן המיתוסים האפוקליפטיים המפורטים והמרשימים ביותר בעולם העתיק – הרגע שאליו התכוונו כל האזכורים הפזורים לאורך המאמר. לאחר שהזרע שנזרע ברצח בלדר הבשיל, ולאחר שלוקי הובא בשלשלאות למעמקי המערה, מתקרב העולם הישן לקצו. מבשר הראגנארוק הוא הפימבולווינטר (Fimbulvetr) – שלושה חורפים רצופים ללא קיץ ביניהם – ולאחריו משתחררים כוחות התוהו: פנריר וזאבים אחרים בולעים את השמש ואת הירח, יגדראסיל מזדעזע עד שורשיו, ולוקי ופנריר משתחררים מכבליהם. לוקי, כשהוא עולה על סיפון ספינת המתים נגלפאר, מנהיג לצד הענקים ומפלצות התוהו את המלחמה נגד האלים, שיוצאים אליה בידיעה ברורה שלא ינצחו.

בקרב עצמו נופלים רוב האלים המרכזיים איש מול אויבו: אודין נטרף בידי פנריר, אך מיד לאחר מכן נוקם בנו וידאר את מותו והורג את הזאב; תור מרסק את יורמונגנד במכת מיולניר, אך מת ממש לאחר מכן מארסו הקטלני; טיר ופרייר, שוויתרו כל אחד על חלק מעצמו – יד או חרב – למען הגנת הסדר, נופלים אף הם. סורטר, אדון ענקי האש, שורף את העולם כולו, והוא נשקע אל האוקיינוס.

הראגנארוק בהשוואה למסורות אחרות.

חוקרים רבים עסקו בשאלה אם הראגנארוק צמח מתוך מסורת קדומה משותפת לעמים הודו-אירופיים אחרים, ואם הושפע מן הנצרות בתקופה שבה הועלה על הכתב. הדעה הרווחת רואה בו שילוב של שני יסודות: הוא משמר רעיונות עתיקים שמקורם בעולם ההודו-אירופי – כמו ההשוואה הבולטת למסורת האיראנית הזורואסטרית, שבה מתואר מאבק דומה בין סדר לכאוס, ומוטיב הפימבולווינטר עצמו מזכיר אסונות עולם הקודמים להתחדשות הבריאה – אך בה בעת, חלק מנוסחיו המאוחרים נושאים עקבות של השפעה נוצרית, שכן האדות והסאגות נכתבו רק לאחר התנצרותה של איסלנד. ואמנם, אבן סקארפוקר (Skarpåker) משוודיה, המתוארכת לתחילת המאה האחת-עשרה, משלבת מוטיבים המזוהים עם נבואות הראגנארוק לצד צלב נוצרי – עדות לתהליך ממושך של איחוי (סינקרטיזם) בין האמונה הישנה לחדשה.

עם זאת, ההבדל המהותי בין המיתולוגיה הנורדית למסורות דתיות ומיתולוגיות אחרות בולט לא פחות מן הדמיון ביניהן. בעוד שבמסורת הזורואסטרית מסתיים המאבק הקוסמי בניצחונו המוחלט של הטוב, ובמיתולוגיה היוונית מסתיים העימות בין האלים לטיטאנים בניצחון יציב ומוחלט של האולימפוס המבטיח סדר עולמי נצחי, המיתולוגיה הנורדית מציגה תמונה הפוכה בתכלית. אלי הצפון אינם נצחיים; הם כפופים לגורל, מזדקנים, ונועדו למות בקרב האחרון. בעוד האלים היווניים מגלמים את הניצחון על התוהו, אלי הצפון יוצאים לקרב לא משום שהם מצפים לניצחון, אלא משום שחובתם להילחם עד הרגע האחרון – הבדל שמגדיר את אופייה הטרגי-הרואי הייחודי של המחשבה הנורדית.

ההתחדשות מן האפר.

על אף שהראגנארוק הוא חורבן קוסמי שבו נספים רוב האלים, המיתולוגיה הנורדית אינה מסתיימת באפוקליפסה, אלא נחתמת באחד מחזונות ההתחדשות האופטימיים ביותר של העולם העתיק. לאחר שהאש שוככת והמים נסוגים, האדמה שבה ועולה מן הים, ירוקה ופורייה יותר משהייתה; השמש שבה להאיר – למעשה, בתה של סול (Sól), אלת השמש שנטרפה ברגע האחרון בידי הזאב סקול (Sköll), ממשיכה את מסעה בשמים, ובכך נשמר המחזור הנצחי של האור.

גם אחדים מן האלים שורדים ומניחים את היסודות לעולם החדש: וידאר וואלי, בניו של אודין; מגני ומודי, בניו של תור, היורשים את מיולניר; ובלדר והוד, השבים מממלכת המתים ומתפייסים זה עם זה, כפי שכבר נרמז בפרק על פריג. האלים השורדים מתכנסים באידאוול (Iðavöllr), מקום מושבה של אסגארד בראשית הימים, שם הם משוחחים על העולם הישן ומוצאים בין העשבים את כלי המשחק המוזהבים של הדורות שקדמו להם – תמונה המדגישה שהעבר אינו נמחק, אלא נעשה היסוד שעליו נבנה העתיד.

בני האדם היחידים השורדים את הראגנארוק הם ליף (Líf, “חיים”) וליפת’ראסיר (Lífþrasir), המוצאים מקלט בהודשמימיר הולט (Hoddmímis holt) – חלק נסתר של יגדראסיל עצמו – ומתקיימים מטל הבוקר בלבד. כשהעולם החדש עולה מן הים, הם יוצאים ממחבואם ומקימים מחדש את האנושות. יש הרואים בחזון זה השתקפות של מחזורי הטבע בצפון אירופה – חילופי העונות והתחדשות האביב לאחר החורפים הארוכים, או של נופי איסלנד שבהם חיים חדשים צומחים לאחר התפרצויות געשיות; אחרים מוצאים בו, כמו בראגנארוק עצמו, הדים אפשריים של השפעה נוצרית. עם זאת, רוב החוקרים מסכימים שרעיון ההתחדשות עצמו קדום בהרבה לנצרות, ומהווה את אחד מיסודותיה המרכזיים של המחשבה הנורדית.

כך מסתיימת המיתולוגיה הנורדית לא בניצחונו של המוות, אלא בניצחונם של החיים: אין סוף שאינו נושא עמו את זרע ההתחלה הבאה.

7. סיכום: מורשת הניגודים

עולמה של המיתולוגיה הנורדית אינו מתחלק לטוב מוחלט ולרע מוחלט. זהו עולם של ניגודים מתמידים: סדר וכאוס, חיים ומוות, בריאה וחורבן, ידיעת הגורל והבחירה לפעול למרות הכול. גם האלים עצמם אינם מושלמים ואינם כל-יכולים, וכל אחת מן הדמויות שליוו את המאמר מגלמת מתח פנימי עמוק: אודין הוא אל החוכמה, אך גם רודף ידע חסר מנוח המוכן להקריב כל דבר למען האמת; תור הוא מגינם של האלים ובני האדם, אך גם לוחם אימפולסיבי; פריג היא אם אוהבת שכל חוכמתה לא הצילה את בנה; פרייה היא אלת האהבה והיופי, אך גם בוחרת את חללי הקרב; ולוקי, התחבולן חסר המנוחה, הוא בעת ובעונה אחת מקור אסונותיהם של האלים והיחיד המסוגל לעיתים לחלצם מן המשברים שיצר. דווקא מורכבות זו, ולא שלמות אלוהית, מעניקה לפנתאון הנורדי את עומקו האנושי ואת כוח המשיכה שלו במשך יותר מאלף שנים.

כוחה של המיתולוגיה הנורדית לא דעך עם התנצרותה של סקנדינביה. במאה התשע-עשרה העניק לה המלחין הגרמני ריכרד וגנר (Richard Wagner) חיים חדשים במחזור האופרות האפי ‘טבעת הניבלונג‘, שהתבסס על האדות, על הסאגות ועל *שירת הניבלונגים* (Nibelungenlied); אף שיצירתו אינה משחזרת נאמנה את המיתוסים הנורדיים, היא הפכה אותם לנחלת התרבות האירופית המודרנית. לימים אימץ המשטר הנאצי חלק מן הסמלים הווגנריאניים לצורכי תעמולה, תוך עיוות משמעותם ההיסטורית – תזכורת לכך שמיתוסים עתיקים עלולים להפוך לכלי בידי אידאולוגיות מודרניות כאשר הם מנותקים מהקשרם המקורי.

במאה העשרים השפיעה המיתולוגיה הנורדית עמוקות גם על יצירתו של הסופר הבריטי ג’ון רונלד ראואל טולקין (J. R. R. Tolkien): עולם הגמדים, הרונות, הגיבורים הצפוניים, הדרקונים והרעיון של עולם המתחדש לאחר מאבק קוסמי נושאים כולם את חותמה של המסורת הנורדית, אף שטולקין עיצב מהם עולם ספרותי מקורי ועצמאי. מאז הוסיפו האלים והגיבורים של הצפון להופיע בספרות, בקולנוע, בקומיקס ובמשחקי מחשב, והפכו לאחד ממקורות ההשראה החשובים ביותר של ספרות הפנטזיה המודרנית.

אולם השפעתה של המיתולוגיה הנורדית אינה נובעת רק מסיפוריה המרתקים או מדמויותיה רבות-העוצמה. היא נובעת בעיקר מן השאלות האנושיות שהיא מעוררת: כיצד ראוי לנהוג כאשר אין בכוחנו לשנות את הגורל? מה מעניק משמעות לחיים בעולם שבו איש אינו בן-אלמוות? והאם גם לאחר החורבן הגדול ביותר יכולה לצמוח התחלה חדשה? אולי משום כך, יותר מאלף שנים לאחר שנדם פולחנם של אודין, תור ופרייה, מוסיפים סיפוריהם לרתק קוראים ומאזינים ברחבי העולם. הם אינם רק שרידיה של דת עתיקה, אלא ביטוי לתפיסת עולם הרואה באומץ, בנאמנות, בתקווה וביכולת להתחדש את המעלות האנושיות הנעלות ביותר.

חשוב לסייג את התפיסה הרווחת המציגה את המיתולוגיה הנורדית כ’דת שנכחדה’. אמנם פולחן האלים המאורגן דעך עם התנצרות סקנדינביה, אך העולם המיתולוגי לא נעלם, אלא עבר תהליך של ‘פולקלוריזציה’: הוא הוסיף לחיות בתוך השפה, האגדות והמסורות העממיות. שמות הימים בשפות הגרמאניות (כמו Wednesday לאודין ו-Thursday לתור) הם רק עדות אחת לנוכחותם המתמדת בלוח השנה שלנו. דמויותיהם של הענקים, העלפים והגמדים עברו ממרכז האמונה העתיקה אל דפי האגדות והמעשיות המאוחרות, ושמות מקומות ברחבי צפון אירופה עודם נושאים את שמות האלים, כאילו ביקשו לקדש את הנוף שבו חיו ופעלו. המיתולוגיה הנורדית אינה אפוא אוסף של טקסטים מאובנים, אלא שכבה תרבותית חיה, הממשיכה לפעום בתודעה האירופית, לעצב את הדמיון הקולקטיבי ולהדהד בכל פעם שסופר או צייר ניגשים לגעת במוטיבים הקדומים של הצפון.

ביבליוגרפיה

Clunies Ross, Margaret. 1994. Prolonged Echoes: Old Norse Myths in Medieval Northern Society. Vol. I: The Myths. Odense: Odense University Press.

Clunies Ross, Margaret, ed. 2003. Old Norse Myths, Literature and Society. The Viking Collection 14. Odense: University Press of Southern Denmark.

Dronke, Ursula, ed. and trans. 1997. The Poetic Edda. Volume II: Mythological Poems. Oxford: Oxford University Press.

Jochens, Jenny. 1996. Old Norse Images of Women. Philadelphia: University of Pennsylvania Press.

Larrington, Carolyne, trans. 2014. The Poetic Edda. Revised Edition. Oxford: Oxford University Press.

Lindow, John. 1985. “Mythology and Mythography.” In Old Norse-Icelandic Literature: A Critical Guide, edited by Carol J. Clover and John Lindow, 21–67. Islandica 45. Ithaca, NY: Cornell University Press.

Lindow, John. 2001. Norse Mythology: A Guide to the Gods, Heroes, Rituals, and Beliefs. Oxford: Oxford University Press.

Schjødt, Jens Peter. 2008. Initiation between Two Worlds: Structure and Symbolism in Pre-Christian Scandinavian Religion. Odense: University Press of Southern Denmark.

Simek, Rudolf. 1993. Dictionary of Northern Mythology. Translated by Angela Hall. Cambridge: D. S. Brewer.

Turville-Petre, E. O. G. 1964. Myth and Religion of the North: The Religion of Ancient Scandinavia. London: Weidenfeld and Nicolson.

הערות

[1]מקורות הנורדיים אינם כוללים רשימה אחת, מפורשת ומוסכמת של תשעת העולמות. אף שהמונח “תשעת העולמות” (Níu heimar) מופיע בכמה מקומות באדה הפיוטית, אין במקורות פירוט מלא של שמותיהם. הרשימה המקובלת כיום – אסגארד, ואנהיים, מידגארד, יוטונהיים, מוספלהיים, ניפלהיים, אלפהיים, סוורטאלפהיים והליים – היא שחזור מודרני המבוסס על מכלול המקורות, ובעיקר על האדה הפרוזאית של סנורי סטורלסון. חוקרים אחדים הציעו חלוקות שונות או זיהו חפיפה בין עולמות מסוימים, כגון סוורטאלפהיים ונידאווליר, אולם הרשימה המובאת כאן היא המקובלת ביותר במחקר ובספרות הפופולרית.

[2]החלוקה בין האייסיר (Æsir) לוואניר (Vanir) אינה תמיד עקבית במקורות. אף שרוב החוקרים מונים את היימדל, בלדר וננה בין האייסיר, יש מקורות ופרשנויות מאוחרות המציעים לשייך חלק מהם דווקא לוואניר, או רואים בהבחנה בין שתי משפחות האלים גמישה יותר מכפי שמצטייר מן המסורת.

[3]זהותם של שותפיו של אודין לבריאת העולם אינה אחידה במקורות. באדה הפרוזאית של סנורי סטורלסון נזכרים אחיו וילי (Vili) ווה (Vé), ואילו בשיר וולוספא (Völuspá) שבאדה הפיוטית מופיעים השמות הניר (Hœnir) ולודור (Lóðurr). החוקרים חלוקים בשאלה אם מדובר בשתי מסורות שונות, או שמא הניר ולודור הם שמות חלופיים לווילי ולוה. משום כך, ספרי מבוא רבים למיתולוגיה הנורדית מאמצים את גרסתו של סנורי, אך שתי המסורות נחשבות לגיטימיות במחקר.

[4]ההיסטוריון הדני בן המאה ה-12, סקסו גרמטיקוס, הביא בספרו “גסטה דנורום” גרסה חלופית ושונה לסיפור מותו של בלדר. בגרסה זו, בלדר נהרג בקרב מול אחיו הוד על ליבה של אישה, ללא כל מעורבות מצדו של לוקי.

[5]יש חוקרים הסבורים שהסוד קשור לתחייתו העתידית של בלדר לאחר הראגנארוק, ואחרים רואים בלחישה מוטיב ספרותי שמטרתו להדגיש את עליונות חוכמתו של אודין ואת קיומו של ידע אלוהי שאינו נגיש לבני אדם ואף לא ליתר האלים. מאחר שהמקורות אינם מגלים את תוכן הלחישה, כל ניסיון לשחזרו נותר בגדר השערה.

[6] החוקרים חלוקים אם מקור השם FRIDAY הוא בפריג או בפרייה.