סיפורו של הגראף פוטוצקי, בן האצולה הפולנית שבחר בקידוש השם

כתב: גילי חסקין; 30-08-2026

תודתי ליעקב שושן, על ההפנייה

ראו גם באתר זה: יהדות ליטא

תקציר

הכתבה עוסקת בסיפורו של אברהם בן אברהם, הגראף ולנטין פוטוצקי, בן אצולה פולני שלפי המסורת התגייר והצטרף ליהדות וילנה.
הוא מתאר את מסעו אל היהדות, לימודיו, רדיפתו והוצאתו להורג על קידוש השם בשנת 1749.
לצד הסיפור המסורתי, המאמר בוחן את הבסיס ההיסטורי של הפרשה ואת מקומו של גר הצדק בזיכרונה של יהדות וילנה.

סיפורו של גר הצדק

בזיכרונה של יהדות וילנה נשמר במשך דורות סיפורו של אברהם בן אברהם, האיש שנודע בכינוי “הגראף פוטוצקי”. לפי המסורת, הוא נולד בשם ולנטין פוטוצקי, בן למשפחת אצולה פולנית נוצרית קתולית, וגדל בעולם שבו מעמדו, עתידו ואמונתו נקבעו כמעט מראש. דווקא מתוך העולם הזה יצא למסע שהרחיק אותו ממשפחתו ומדת אבותיו והוביל אותו אל היהדות. הוא לא הסתפק בהתעניינות אינטלקטואלית או בהזדהות מרחוק, אלא התגייר, חי כיהודי ולבסוף הועלה על המוקד בווילנה במחצית המאה ה־18. על פי המסורת הווילנאית, הגאון מווילנה ראה בשנות חייו של אברהם כיהודי מעין תיקון לנשמתו של אברהם אבינו.

אביו של פוטוצקי הצעיר שלח אותו לפריז כדי שירחיב את השכלתו במדעים ובתרבות האירופית. זו הייתה הדרך המקובלת להכין בן אצולה לחיים של מעמד והשפעה. אלא שבין הלימודים ובין שעות הפנאי התרחש מפגש ששינה את כיוון חייו:

פוטוצקי נכנס לבית מרזח שהיה בבעלותו של יהודי זקן. בעל המקום עסק בפרנסתו, אך בכל רגע שהתפנה לו שב אל ספריו ושקד על התורה. תחילה היו אלה שיחות מקריות. הצעיר שאל, היהודי השיב, והשיחה נדדה אל סיפורי התנ”ך, מעמד הר סיני ותולדות עם ישראל. פוטוצקי החל לשוב אל בית המרזח, וביקוריו נעשו תכופים. מה שעורר בו תחילה סקרנות נעשה בהדרגה לעיסוק פנימי עמוק. הוא לא ביקש עוד רק להבין את היהדות, אלא החל לשאול את עצמו אם יוכל לחיות בתוכה. כך הלכה והתגבשה בלבו המחשבה לעזוב את דת אבותיו ולהתגייר.

היהודי הזקן הבין היטב מה משמעותה של מחשבה כזאת. החוק הפולני אסר על מעבר מן הנצרות ליהדות, ומי שהעז לעשות זאת היה צפוי לעונש מוות. הוא ניסה להניא את בן האצולה מן הצעד, לא מפני שפקפק בכנותו, אלא מפני שידע מה עלול להיות מחירו. פוטוצקי לא נסוג. לפני שיקבל החלטה סופית ביקש לבדוק את אמונתו גם מן הצד האחר. הוא נסע לרומא והתבונן מקרוב בחיי הכמורה ובהתנהלותו של האפיפיור. כששב משם, לא נותר בו ספק ביחס לדרך שבחר.

פוטוצקי נסע לאמסטרדם, עיר שבה שליטת הכנסייה הייתה חלשה יותר מאשר במקומות רבים אחרים באירופה. בידיו נשא מכתב המלצה שכתב היהודי הזקן אל רב הקהילה. באמסטרדם למד, הכין את עצמו למעשה והתגייר כדת וכדין. עם כניסתו לברית ישראל קיבל את השם אברהם בן אברהם, כשמו של אברהם אבינו, הנחשב לראשון הגרים.

בהדרכת רבו מאמסטרדם ביקש להעמיק בתורה, ולפי המסורת פנה אל בית מדרשו של רבי אליהו, הגאון מווילנה. מעתה לא היה עוד בן אצולה שהתעניין ביהדות, אלא יהודי שחי את בחירתו ולמד בהתמדה.

באותן שנים האמינה משפחת פוטוצקי כי בנה מת. לבסוף הגיעה אליה השמועה כי הוא חי וכי התגייר. בני המשפחה פתחו בחיפושים ברחבי המדינה, מתוך כוונה למצוא אותו ולהחזירו אל הנצרות. ראשי קהילת וילנה, שחששו לגורלו, הציעו לו לעבור לאיליה, עיירה קטנה ממזרח לווילנה, הנמצאת כיום בבלארוס, בתקווה שהמחפשים אחריו לא יגיעו לשם.

גם באיליה לא הצליח אברהם להיעלם לאורך זמן. לפי המסופר, נער שהתפרע בבית המדרש ספג ממנו תוכחה. אביו של הנער כעס, ובתגובה מיהר אל השלטונות וגילה להם את מקום מחבואו של גר הצדק. אברהם נעצר ונלקח לחקירה. במשך שבועות ארוכים עונה בניסיון לשבור את רוחו ולהביאו לחזור בו.

חוקריו ניסו את שתי הדרכים שעמדו לרשותם. מצד אחד הבטיחו לו מחילה מלאה, עושר וכבוד אם יכיר בנצרות כדת האמת וישוב אל משפחתו. מצד אחר הבהירו לו שסירובו יוביל למוות בשריפה. אברהם לא הכחיש את זהותו ולא ניסה להציג את הגיור כטעות רגעית. הוא הודה מיד כי נעשה יהודי וסירב לחזור בו. הכמרים המשיכו להפציר בו עד הרגעים האחרונים, אך לא הצליחו לשנות את החלטתו.

ביום טוב שני של חג השבועות, בז’ בסיוון תק”ט, 24 במאי 1749, הובל אברהם בן אברהם אל המוקד שהוכן בכיכר העיר וילנה. המסורת מספרת כי בדרכו שר את מילות התפילה: “אבל אנחנו עמך בני בריתך, בני אברהם אוהבך, שנשבעת לו בהר המוריה; זרע יצחק יחידו, שנעקד על גבי המזבח”. הניגון שיוחס לו נשמר לימים בישיבת וולוז’ין, והרב איסר זלמן מלצר נהג לזמרו במוצאי יום הכיפורים.

כשהאש כבר בערה, קרא אברהם: “שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד”, ונכנס אל הלהבות לעיני הקהל שנאסף בכיכר. מנהיגי הקהילה היהודית חששו כי ההוצאה להורג תגרור פרעות. הם הורו ליהודים להישאר בבתיהם, ובאותה שעה עמדו בתי הכנסת של וילנה ריקים.

אדם אחד מיהודי העיר קיבל עליו, לפי המסורת, את הסיכון להיות נוכח. היה זה רבי אלכסנדר זיסקינד, בעל “יסוד ושורש העבודה“. הוא הגיע למקום שעות רבות לפני ההוצאה להורג ונשאר שם כמעט יממה, כדי שכאשר יברך אברהם את ברכת קידוש השם יהיה יהודי שיוכל לענות אחריו “אמן”. במסורת על גר הצדק אין זה פרט צדדי. נוכחותו של רבי אלכסנדר זיסקינד העניקה לאברהם, ברגע שבו הופרד מכל קהילתו, עד יהודי למעשהו האחרון.

הכנסייה ראתה בפרשה ביזיון לה ולמשפחת פוטוצקי המיוחסת, ולכן אסרה בתחילה לקבור את אפרו. אחד מיהודי הקהילה שיחד את אחד התליינים וקיבל ממנו חלק מן האפר, שהובא לקבורה בבית העלמין היהודי בווילנה. המסורת מספרת כי מעל הקבר צמח עם השנים עץ רב ענפים. יהודי העיר הקימו במקום אוהל ברזל, עלו אליו והזכירו את שמו של גר הצדק בקדושה ובאהבה.

גם דמותו של הגאון מווילנה נקשרה בסיפור. לפי המסורת הציע הגאון להציל את אברהם באמצעות שימוש בשמות קדושים. אברהם דחה את ההצעה, מפני שביקש לקדש שם שמיים בפרהסיה ולא להימלט מן הגורל שקיבל עליו. לפני מותו ביקש הגאון להיקבר סמוך למקום מנוחתו של גר הצדק. כך נעשה קברו של אברהם בן אברהם לחלק מן הגאוגרפיה המקודשת של יהדות וילנה, לא רק מקום קבורה אלא מוקד של זיכרון.

למחקר על גר הצדק

סיפורו של גר הצדק עבר מדור לדור, אך שאלת הבסיס ההיסטורי שלו נותרה מורכבת. חוקרים מעריכים כי ייתכן שמקור המעשה במקרה אמיתי של רפאל סנטימני, קתולי קרואטי שהתגייר והועלה על המוקד בווילנה בשנת 1753, ארבע שנים לאחר התאריך המיוחס למותו של אברהם בן אברהם. עם זאת, הסיפור אינו יצירה מאוחרת בלבד. כבר במאה ה־18 הופיעו יסודותיו בספרות העברית. רבי יעקב עמדין, בן התקופה, הזכיר את גר הצדק בספרו “ויקם עדות ביעקב” משנת תקט”ז, 1755, ותיאר בקצרה ובהתרגשות את גיורו, את העינויים שעבר ואת מותו על קידוש השם.

במהלך השנים סופר המעשה שוב ושוב, ובכל גרסה נוספו לו דגשים מעט שונים. הוא הופיע בספר “חיי מוהר”ן” של חסידות ברסלב ובספר “מעשה צדיקים” לרבי אברהם כלפון. גם בני וילנה תיעדו אותו. הרופא יהודה בן מרדכי הורביץ, בן הדור, כתב על הפרשה בספרו “עמודי בית יהודה”, שראה אור באמסטרדם בשנת 1766. במאה ה־19 סיפר אותה מחדש שמואל יוסף פין, מראשי קהילת וילנה, בספרו “קריה נאמנה”, שראה אור בעיר בשנת 1860.

הפער בין התיעוד ההיסטורי לבין המסורת אינו מבטל את חשיבותו של הסיפור. הוא מלמד כיצד קהילת וילנה בחרה לזכור את האיש: לא בעיקר כבן אצולה שעזב את עולמו, אלא כמי שבחן את אמונתו, קיבל החלטה מודעת ונשאר נאמן לה גם כאשר הוצעו לו חייו בתמורה לוויתור עליה.

דמותו של אברהם בן אברהם המשיכה להעסיק סופרים, משוררים ואנשי אמונה גם בדורות מאוחרים. המשורר שמואל לייב גורדון הקדיש לו את הפואמה “גר צדק”. ד”ר סופי בן ארצי כתבה על סיפורו את הרומן ההיסטורי “הענף הגדוע של הגרף פוטוצקי”, שעובד בשנת 2008 למחזמר בתיאטרון “משמחי לב”.

החפץ חיים העניק למותו משמעות משיחית. לדבריו: “אם עשרה אנשים היו נוכחים לומר קדיש כאשר גר הצדק אברהם בן אברהם ז”ל הוצא להורג בשריפה, היה המשיח בא מיד”. באמירה זו ניכר עד כמה נתפס מעשהו לא רק כעמידה אישית באמונה, אלא כאירוע הנוגע לגורלו של העם כולו.

כך נשאר אברהם בן אברהם, הגראף פוטוצקי, בזיכרונה של יהדות וילנה. בין אם כל פרט בסיפור ניתן לאימות ובין אם חלקים ממנו עוצבו במהלך מסירתו מדור לדור, במרכזו נותרה בחירה אנושית ברורה: אדם שנולד אל תוך זהות אחת, בחן אותה, בחר בזהות אחרת וסירב להתכחש לבחירתו גם כאשר ידע כי ישלם עליה בחייו.