סיור בין חלוצים לחסידים

כתב: גילי חסקין; 13-02-2025

ראו קודם, באתר זה: סיור בקיבוץ יגור; סיור בין חלוצים לחסידים, סיור בעקבות מעפילים

ראו גם: עמק זבולון

תודתי לאלי דוד, מרכז המבקרים בכפר חסידים, רותי בן יוסף, מנהלת הארכיון בכפר חסידים, גדי יעקב מ"יענקל'ס שטייטעל, אסף שחר, גבי קרדוש, הלל לוויתן, ענת עוגן ואורי לוי יגור.

סיור זה מתרחב בעמק זבולון, מרחב גאוגרפי אסטרטגי המהווה את "שער העמקים אל הים". העמק, המשתרע בין הכרמל בדרום לגבעות הגליל בצפון , היה במשך דורות אזור מעבר לצבאות וסוחרים, אך גם מרחב קשוח ומוכה ביצות וקדחת שהקשה על התיישבות קבע.

הסיור שלנו, "בין חסידים לחלוצים", יעסוק במפגש המרתק שבין שתי תנועות התיישבות שונות בתכלית שבחרו להכות שורש דווקא כאן, באדמת הסחף הכבדה של אגן הקישון. מצד אחד, נכיר את סיפורם המופלא של חסידי פולין שהגיעו בעלייה הרביעית והקימו את כפר חסידים – ניסיון ייחודי להקים קהילה חרדית-חקלאית המקדשת את החומר ומעלה "ניצוצות" מתוך עבודת האדמה וחיי תורה.

מנגד, נבקר בקיבוץ יגור, אחד הקיבוצים הוותיקים והחשובים בתולדות ההתיישבות העובדת. כאן נפגוש את "דת העבודה" החלוצית ואת האתוס הביטחוני של הקיבוץ המאוחד, ששילב בין חריש עמוק לפעילות חשאית של "ההגנה" והפלמ"ח.

נצא בעקבותיהם של אלו שייבשו את הביצות והפכו את העמק השומם למרחב פורח, וננסה להבין כיצד התמזגו חזון הגאולה החסידי והחזון הציוני-סוציאליסטי לנוף האנושי והפיזי של עמק זבולון.

עמק זבולון – שער העמקים אל הים

החומ רבנושא זה, מובא כאן בקצרה.

ראו באתר זה: עמק זבולון

עמק זבולון הוא מרחב גאוגרפי מרכזי בצפון הארץ, המהווה חוליה מקשרת בין ההר לים ובין עמק יזרעאל למפרץ חיפה. זהו מישור רחב המשתרע בין מורדות הכרמל בדרום לגבעות הגליל התחתון בצפון. מבחינה גאומורפולוגית הוא המשכו המערבי של עמק יזרעאל: אותה מערכת ניקוז, אותה קרקע סחף עמוקה ושיפוע מתון היורד מן ההרים אל קו החוף.

גבולו המזרחי נקבע בפער הקישון – המעבר הצר בין הכרמל לגבעות אלונים-שפרעם, שדרכו פורצים מי עמק יזרעאל מערבה. משם מתרחב העמק בהדרגה עד שנפתח אל מפרץ חיפה. גובהו נמוך במיוחד – חלקים נמצאים בגובה פני הים, אחרים מתרוממים עשרות מטרים בלבד. השיפוע המתון יצר תנאים להצטברות קרקעות סחף עשירות, בעיקר חרסיתיות וכבדות, המתאימות לגידולי שדה ומטעים. שילוב של קרקע פורייה, אקלים ים-תיכוני וכמות משקעים נאה הפך את העמק לאחד האזורים החקלאיים הטובים בצפון[1].

אולם אותה טופוגרפיה שטוחה יצרה גם בעיה סביבתית חמורה. נחל הקישון נושא כמויות גדולות של מי נגר חורפיים, ובשל השיפוע המתון זרימתו בעמק הייתה איטית ומפותלת. הנחל עלה על גדותיו והציף שטחים נרחבים, המים לא התנקזו במהירות והצטברו באזורים נמוכים ויצרו ביצות רחבות. ביצות אלו, בעיקר באזורי שפך הקישון ובמישור שבין הכרמל לקריות, הפכו את העמק למוכה קדחת. תנאי המים העומדים היו כר פורה ליתושי האנופלס נושאי המלריה, וחלקים גדולים מהעמק נותרו דלילי אוכלוסין במשך דורות רבים.

עמק זבולון היה מאז ומעולם אזור מעבר אסטרטגי. דרך ראשית חיברה את עמק יזרעאל אל מפרץ חיפה, ומשם צפונה לעכו וללבנון. ציר זה שימש צבאות, סוחרים ושיירות לאורך אלפי שנים. יישובים קדומים נמצאו בשולי העמק, על גבעות נמוכות או ליד מקורות מים.

שבט זבולון והמקרא

שמו של העמק קשור לשבט זבולון, שנחל את אזור הגליל התחתון על פי המסורת המקראית. על פי ספר יהושע, שבט זבולון קיבל את נחלתו באזור הגליל התחתון, בין עמק יזרעאל לאזורי החוף. בברכת יעקב נאמר: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת" (בראשית מ"ט, י"ג), ובברכת משה: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ" (דברים ל"ג, י"ח) – ביטויים שתפרשו כעיסוק במסחר ובתנועה בין-אזורית[2].

חוקרים רבים הציעו, כי אף שנחלתו הגאוגרפית של זבולון לא כללה רצועת חוף רציפה, לשבט הייתה גישה לים דרך עמק זבולון ומפרץ חיפה, או באמצעות קשרי מסחר עם ערי החוף הפיניקיות[3].

. העמק, בהיותו מעבר טבעי בין פנים הארץ לחוף, שימש ציר תנועה מרכזי שאפשר לשבט להשתלב במסחר אזורי. תפקידו כמרחב מעבר השפיע על אופיו ההתיישבותי: יישובים התקיימו בשולי העמק, על גבעות או ליד מקורות מים, ואילו חלקים נמוכים נותרו דלילים באוכלוסייה.[4].

עמק ביצות – המאה ה-19

הגורם המרכזי שעיצב את דמותו של העמק עד העת החדשה היה נחל הקישון. זרימתו האיטית, יחד עם הצפות חורף, יצרו ביצות רחבות שהפכו את האזור למסוכן לבריאות האדם. נוסעים אירופאים שביקרו במאה ה-19 תיארו מרחב טבעי עשיר בפוטנציאל חקלאי אך כמעט ריק מאדם – מישור רחב מכוסה צמחיית ביצה, קנים וסוף, ביניהם שלוליות מים עומדים. בחורף היה העמק מוצף, בקיץ הקרקע נותרה לחה ומלאת יתושים[5]..

לורנס אוליפנט תיאר בשנות ה-80 של המאה ה-19 את מישור חיפה כארץ עשירה ומבטיחה, אך שוממה כמעט לחלוטין – איש לא העז להתיישב בה דרך קבע. האדמה נראתה פורייה, אולם המים העומדים והקדחת הפכו אותה למסוכנת. הסיבה המרכזית הייתה מחלת המלריה. ההצפות החורפיות הקשו אף הן על ניצול הקרקע, ודרכי העמק היו בלתי עבירות בעונת הגשמים. תנאים אלה הותירו את העמק, על אף פוריותו הטבעית, כמרחב שומם עד ראשית המאה ה-20[6].

ההתיישבות הציונית ושינוי פני העמק

רק עם ראשית ההתיישבות הציונית החל שינוי יסודי

התהליך החל ברכישת קרקעות ממשפחות אפנדים, ובראשן משפחת סורסוק הלבנונית. רכישות אלה יצרו בסיס טריטוריאלי להתיישבות מאורגנת. הצעד הראשון והחיוני היה הטיפול בביצות: חפירת תעלות ניקוז, העמקת ויישור אפיקי נחלים, ופתיחת מעברים למי שיטפונות. נחל הקישון ויובליו הוסדרו בהדרגה, ונטעו עצי אקליפטוס באזורים רוויי מים.

תנאי החיים היו קשים במיוחד בתחילה. המתיישבים התמודדו עם קדחת, מחסור במים נקיים, דרכים בוציות וחוסר תשתיות. למרות זאת, המשיכו בפעולות הניקוז והעיבוד החקלאי. במקביל הוקמו היישובים הראשונים: יגור (1922), כפר חסידים, כפר המכבי, רמת יוחנן, אושה, כפר ביאליק וכפר אתא. יישובים אלה ייצגו זרמים אידאולוגיים שונים – קיבוצים, מושבים ויישובים דתיים – אך כולם חלקו מטרה משותפת: הפיכת העמק הביצתי למרחב חקלאי מיושב[7].

רכבת העמק, שעברה בשולי העמק בדרכה מחיפה אל עמק יזרעאל, הייתה סמל למעבר מעמק שומם למרחב מודרני. המסילה, שהונחה בראשית המאה ה-20, חצתה את המישור הנמוך סמוך לאפיק הקישון. סביב תחנותיה נוצרו מוקדי פעילות, דרכים חדשות נפרצו, והעמק החל להיקשר לרשת אזורית ובינלאומית.

העבודה החקלאית כללה תחילה גידולי שדה פשוטים, ובהמשך רפתות, לולים ומטעים. תשתיות משקיות שיפרו את תנאי הייצור, והחקלאות נעשתה מגוונת ומתקדמת. בתוך שנים אחדות השתנה נופו של העמק לחלוטין – שטחים שהיו ביצות הפכו לשדות מעובדים, יישובים ורשת דרכים.

מן העבר אל ההווה

עם הקמת המדינה עבר העמק תהליך מואץ של פיתוח תעשייתי. קרבתו לנמל חיפה הפכה אותו לאזור תעשייה מרכזי. ערים כמו קריית אתא, קריית ביאליק וקריית מוצקין התפתחו בשוליו, והאזור הפך לאחד המרכזים העירוניים והכלכליים של צפון הארץ.

למרות הפיתוח העירוני, חלקים נרחבים נותרו חקלאיים. שדות תבואה, מטעים ורפתות ממשיכים לעצב את נופו. בשנים האחרונות נעשו מאמצים לשמור על שטחים פתוחים, לשקם את נחל הקישון ולפתח פארקים אזוריים. העמק משמש גם כנתיב נדידה חשוב לעופות, והשילוב בין שטחים פתוחים, מקורות מים ואזורי חוף מושך אליו מינים רבים.

עמק זבולון הוא אפוא מרחב היסטורי של מעבר: בין הר לים, בין עבר חקלאי לעתיד תעשייתי, ובין זיכרונות המקרא לסיפורי ההתיישבות המודרנית. סיפורו משקף את תולדות הנוף בארץ ישראל – ממרחב טבעי שומם, דרך מאבק ההתיישבות, ועד למרחב חי ומפותח של ימינו.

תחנה מס' 1: מזכירות כפר חסידים

הסיור מתחיל במרכז המבקרים של כפר חסידים.

בית הקרור בכפר חסידים נבנה בשנת 1942. המבנה, שתוכנן על ידי האדריכל אריה שרון, הוקם כדי לאחסן תוצרת חקלאית (תפוחי אדמה ותפוחי עץ) של חברי המושב, ובזמן מלחמת העצמאות שימש גם להסתרת נשק. המבנה שומר והפך לארכיון היישוב בשנת 2017.

אריה שרון (נולד לודוויג קורצמן; 1900–1984) נמנה עם האדריכלים המרכזיים שעיצבו את המרחב הבנוי של היישוב העברי ומדינת ישראל בראשית דרכה, וזכה בפרס רוקח ובפרס ישראל לאדריכלות (1962). הוא נולד בירוסלב שבגליציה, גדל בסביבה ציונית־סוציאליסטית והיה פעיל בתנועת השומר הצעיר. בשנת 1920 עלה לארץ ישראל עם קבוצת הכשרה, נמנה עם מקימי קיבוץ גן שמואל ושימש בו גם ככוורן. כבר בתקופה זו תכנן את חדר האכילה של הקיבוץ – אחת מיצירותיו הראשונות, עוד בטרם קיבל הכשרה מקצועית סדירה. לאחר שש שנות חיים קיבוציים יצא ללמוד אדריכלות בבית הספר באוהאוס בדסאו (1926–1929), שם הושפע עמוקות מן המודרניזם החברתי והפונקציונליסטי, ואף עבד במשרדו של מנהל בית הספר, הנס מאייר. במסגרת זו השתתף בתכנון מרכז ההכשרה של האיגודים המקצועיים בברלין, ולאחר השלמתו מונה למנהל הסניף הברלינאי של המשרד. ב־1929 נישא למעצבת האריגים גונטה שטלצל, אך עליית הנאצים אילצה אותה להגר לשווייץ, והשניים התגרשו ב־1936. בשנת 1931 שב שרון לארץ ישראל והשתקע בתל אביב, שם הצטרף לחוג האדריכלים המודרניסטים לצד זאב רכטר ודב כרמי, והיה מן הדמויות הבולטות בהפצת הסגנון הבין־לאומי בארץ. בשנות ה־30 תכנן שורה ארוכה של מבנים ציבוריים וקיבוציים, בהם תערוכת ההסתדרות, תיאטרון “אהל”, מעונות עובדים ברחוב פרישמן, בית החולים בילינסון, חדר האוכל בגבעת השלושה ומוסדות חינוך ותעשייה ביישובים רבים. במקביל שימש מרצה בכיר בטכניון בין 1941 ל־1947. שיא פעילותו התכנונית היה לאחר קום המדינה, כאשר עמד בראש אגף התכנון במשרד ראש הממשלה והוביל את תוכנית־האב הארצית (1949–1953), שנודעה בשם “תוכנית שרון”. תוכנית זו חילקה את המדינה לאזורי השפעה אזוריים, העניקה עדיפות ליישוב הספר והציבה את חיפה, תל אביב, ירושלים ובאר שבע כערי־מוקד – ביטוי מרחבי לחזון הציוני של פיזור אוכלוסין ופיתוח הפריפריה. בשנות ה־50 וה־60 עבד בשותפות עם האדריכל בנימין אידלסון, ותכנן בין היתר את בית החולים סורוקה, אודיטוריום הטכניון, בית ליסין ואוהל יזכור ביד ושם; על חלק מן המבנים הללו זכה בפרס רוקח. משנות ה־60 פעל יחד עם בנו, האדריכל אלדר שרון, ותכנן מבנים בולטים נוספים, בהם בית החולים רמב"ם, בית כור בתל אביב ובניין בנק ישראל. לאורך הקריירה שלו עבר סגנונו מהמודרניזם הבין־לאומי אל ביטויים מקומיים של ברוטליזם, תוך התאמה מתמדת לאקלים, לחומרי הבנייה ולצרכים החברתיים של הארץ. בשל תרומתו הרחבה לעיצוב המרחב הלאומי כינה אותו הגאוגרף אלישע אפרת אחד מ“אבות התכנון” של ישראל. שרון נפטר ב־1984 במהלך ביקור בצרפת, ונקבר בבית העלמין נחלת יצחק; מורשתו המקצועית נמשכת בידי בני משפחתו ואדריכלים רבים שהושפעו מתפיסתו.

ופגישה עם מנהל מרכז המבקרים  וצפייה בסרטון על התיישבות החסידים.

ראה גם באתר זה: כפר חסידים

בשנת תרפ"ג (1923) התגבשו בפולין שני מהלכים מקבילים, יוצאי דופן בנוף החרדי של אותה תקופה: יוזמות חסידיות מאורגנות לעלייה חקלאית לארץ ישראל. בעוד רוב העולם החרדי במזרח אירופה הסתייג מן הציונות החילונית ומרעיון ההתיישבות החלוצית, החלו בחצרות חסידיות מסוימות להתפתח רעיונות של “שיבה לציון” מתוך תפיסה דתית־מסורתית, המבקשת לחדש את הקשר לארץ באמצעות עבודת אדמה וחיי קהילה תורניים. לא הייתה זו אידאולוגיה ציונית במובנה הפוליטי, אלא שילוב של כמיהה דתית לגאולה עם רצון להשתחרר מן המצוקה הכלכלית הגוברת בפולין וליצור קיום עצמאי על אדמת ארץ ישראל.

אחת היוזמות צמחה בחצרו של האדמו"ר מיבלונה, רבי יחזקאל טאוב, מן הדמויות הבולטות בחסידות פולין בין שתי מלחמות העולם. סביבו התגבשה קבוצת חסידים שביקשה להגשים אידיאל של חיי תורה בצד עבודה חקלאית. קבוצה שנקראה על שם אביו, האדמו"ר הקודם. השם נשא משמעות סמלית כפולה: זיכרון אישי־משפחתי, אך גם רמז לרעיון של נחלה בארץ הקודש — קהילה חסידית שתכה שורשים בקרקע. מטרת האגודה הייתה לארגן את ההתיישבות על בסיס קואופרטיבי: רכישת קרקעות בשם החברים, חלוקתן ביניהם, ארגון פעולות שיתופיות בייצור, בעיבוד ובשיווק, והקמת מוסדות ציבור במושב העתידי. כמו חברי “עבודת ישראל”, גם חברי “נחלת יעקב” עלו ביוזמתם, מתוך רצון לחדש את חייהם באמצעות השיבה לאדמה. עליית מאות החסידים עוררה הד ציבורי רב בארץ ובגולה. הרב מיבלונה הציג את המהלך כניסיון “להשיב את הכבשים התועות אל העדר” באמצעות מופת אישי של יהודים חרדים החיים מעמל כפיהם בשוויון ובצדק.

בעת ובעונה אחת, ובאופן בלתי תלוי, קמה יוזמה דומה בחוגים חסידיים אחרים. רבי ישראל אלעזר הופשטיין, האדמו"ר מקוז’ניץ, ייסד בסיון תרפ"ד את חברת “עבודת ישראל”. שמה ביטא תפיסה חסידית מובהקת: עבודת ה’ לא רק בלימוד ובתפילה, אלא גם בעבודת אדמה. רעיון זה נשען על מקורות חסידיים שראו בעבודה הגשמית דרך לקדש את החומר ולהעלות ניצוצות. עד תחילת מרס 1925 הצטרפו לחברה למעלה ממאתיים משפחות. לעומתה מנתה “נחלת יעקב” כ־80 חברים בלבד, אך הייתה מאורגנת סביב הנהגה רוחנית ברורה.

שתי ההתארגנויות נשענו על אותה מציאות כלכלית וחברתית שדחפה את יהודי פולין להגירה. בני המעמד הזעיר וחלק מן המעמד הבינוני — חנוונים, סוחרים ובעלי מלאכה — נפגעו מן הרפורמות הכלכליות וממדיניותו של שר האוצר ולדיסלב גרבסקי. רבים מהם איבדו את בסיס פרנסתם ושאפו לחיים יציבים יותר בארץ ישראל, גם במחיר מעבר לחקלאות, תחום שלא היה מוכר להם. רובם היו אנשים בגיל העמידה, בעלי משפחות מרובות ילדים, שחיפשו ביטחון כלכלי ורוחני גם יחד.

יוזמת העלייה הייתה עצמאית לחלוטין, ללא זיקה להסתדרות הציונית או להכוונתה. החסידים פעלו מתוך שילוב של מצוקה כלכלית, אנטישמיות גוברת וכמיהה דתית לגאולה דרך עבודת כפיים וגאולת הקרקע. נציגיהם פתחו במשא ומתן עם חברת הקרקעות “משק” ועם חברת “הכשרת היישוב”, שרכשה באותן שנים מאדמות משפחת סורסוק, שטחים נרחבים לאורך הקישון, בכפרים חרת’יה, חרבג’ ושייח’ אבריק. במקביל רכשה גם “קהילת ציון האמריקאית” קרקעות באזור.

בשנת 1924 הגיעו נציגי החברות לארץ וסיירו באזור הקישון המערבי. בבואם ארצה הם נפגשו עם האדמו"ר רבי ישעיהו שפירא, שהקדים אותם. הוא עזב את האדמו"רות בפולין והתייצב בראש תנועת "הפועל המזרחי" בארץ ישראל והיה למנהיגה. הוא היה אז בעיצומה של פעולה לארגן חלוצים דתיים לעבודת אדמה ולהתיישבות בארץ ישראל. לשם כך נאלץ להיאבק עם המוסדות המיישבים, ודרש לקבל קרקע ואמצעים להתיישבות. הוא הפגיש את המשלחות עם יהושע חנקין ובתיווכו נקנה שטח גדול בשותפות, בסכומים גבוהים. שטח זה נקרא "חרושת הגויים" וכלל בתוכו את הכפרים שייח' אבריק, חרב'ג ומג'דל שבעמק[8]. בסופו של דבר רכשו החסידים, מחברת הכשרת היישוב 13,973 דונם, ועוד 3,677 דונם מ'קהילת ציון אמריקאית'[9]. חלק מן הקרקעות היו מישורים טעוני ניקוז, ואחרות אדמות הרריות קשות לעיבוד.

אולם כבר בראשית הדרך התברר כי הפער בין החזון לבין המציאות גדול. המתיישבים נשאו עמם גורמים שהקשו על קליטתם: גיל מבוגר יחסית, משפחות גדולות, חוסר ניסיון חקלאי, מחסור במשאבים והיעדר תמיכה שיטתית של המוסדות הלאומיים. הרב טאוב רכש קרקע מאדמות חרת’יה (אזור שער העמקים), עבור “נחלת יעקב” ושב לפולין לשווקה לחסידים. בתחילת מאי 1925 נרשמה הקרקע בטאבו בשטח של כ־26,000 דונם, כולל 5,000 דונם של הקרן הקיימת. הקרקע שווקה לחסידים מן המעמד הבינוני, שנדרשו לשלם עבורה ולהביא עמם הון התחלתי של כמה מאות לירות מצריות. אולם בעקבות חוקי גרבסקי התברר שלרבים מן המצטרפים חסר ההון הדרוש. מאחר שתוכננה עלייתם של כ־700 מתיישבים, פנו ראשי החברות לקרן הקיימת בבקשת סיוע. הקרן נענתה, רכשה עבורם כ־6,200 דונם נוספים על גבול חרת’יה ובכפר מג’דל, ובהמשך הוסיפה עוד כ־9,000 דונם להתיישבות חברי שתי האגודות, תוך הדגשה כי היא מסייעת לכל חלקי העם.

בשנים תרפ"ד–תרפ"ה (1924–1925) הגיעו לארץ שתי קבוצות המתיישבים והחלו בניסיונות ההתיישבות בשטח. אף ששורשיהן הרעיוניים היו דומים, פעלו שתי החברות כגופים נפרדים, בהנהגה שונה ובתכנון עצמאי. אנשי “עבודת ישראל” היו גרעין גדול יחסית, ואילו אנשי “נחלת יעקב” היו קבוצה קטנה יותר אך מאורגנת סביב הנהגה כריזמטית. שתי הקבוצות ביקשו להקים יישובים חסידיים נפרדים, עם מוסדות דת וחינוך עצמאיים.  היבלנאים עברו לחרבג' וייסדו מושבה על גבעה (כעת מרכז כפר חסידים). הם בנו צריפים ראשונים, צריף לבית ספר ומרפאה והחלו בעבודת השדות. כל זוג מתיישבים קיבל בהמת עבודה, מחרשה ועגלה,. המתיישבים לא ראו בעצמם רק חקלאים, אלא בראש ובראשונה חסידים המבקשים להקים בארץ ישראל קהילה דתית חיה, שבה נשמרים מנהגי החסידות והחיים הרוחניים.

האדמו"רים, ובראשם האדמו"ר מקוז’ניץ והאדמו"ר מיבלונה, המשיכו לקיים בכפר את מסורת ה“שולחן” החסידי. בלילות שבת ובמועדים היו החסידים מתכנסים סביב האדמו"ר, שרים ניגונים, שומעים דברי תורה וסיפורי צדיקים, ומקבלים ממנו דברי חיזוק. למרות הפשטות החומרית והמחסור, ניסו לשחזר בכפר את האווירה החמה והמוכרת מן העיירות בפולין. השולחן החסידי שימש לא רק אירוע רוחני, אלא גם מוקד חברתי, שחיזק את תחושת הקהילה והעניק למתיישבים כוח לעמוד בקשיי היום־יום.

השבת בכפר קיבלה אופי מיוחד במינו. לאחר שבוע של עבודה קשה בשדות, ברפתות ובבניית המשק, היו המתיישבים מחליפים את בגדי העבודה בבגדי שבת, ובתי העץ והצריפים הפשוטים התמלאו אור וניגונים. תפילות השבת בבית הכנסת לוו בניגונים חסידיים ארוכים, ולעיתים נמשכו שעות ארוכות, מתוך התלהבות ושמחה. בעיני מבקרים מן היישובים הסמוכים, היה מראה הכפר בשבת מעין “עיירה חסידית” שהועתקה אל שדות עמק זבולון.

האווירה המיוחדת הזו הפכה את כפר חסידים למוקד אזורי לחיי דת ושמחה. חתונות רבות של יישובי הסביבה נערכו בכפר, משום ששם נמצאו אדמו"רים, חסידים ונגנים, שיכלו להעניק לאירוע אופי חסידי חגיגי. בשבתות חתן ובימי שמחה היו מגיעים אורחים מיישובים שכנים, והכפר הקטן היה מתמלא קולות שירה, ריקודים וניגונים. החתונות נערכו בפשטות יחסית, בהתאם לאמצעים הדלים, אך באווירה של התלהבות ושמחה חסידית, שהותירה רושם עז על המשתתפים.

כך, לצד הקשיים הכלכליים והביטחוניים, הצליחו המתיישבים לשמור על עולמם הרוחני ולהפוך את כפר חסידים למעין מרכז חסידי קטן בלב ההתיישבות החקלאית, מקום שבו נשמרו מסורות החסידות גם בתוך מציאות של חריש, זריעה ועבודת כפיים.

אולם המציאות הקשה של עמק הקישון המערבי הכריעה במהרה את התכניות. הקרקעות היו בחלקן טעונות ניקוז ובחלקן בלתי נוחות לעיבוד. תנאי האקלים, מחלות הביצות, המחסור בתשתיות ובמים, והצורך להקים משק חקלאי מאפס הציבו את המתיישבים בפני קשיים עצומים. רובם היו בני המעמד העירוני בפולין, ללא כל ניסיון בעבודת אדמה, והמעבר מחיי עיירה למסגרת של משק חקלאי בתנאי ספר היה עבורם הלם של ממש. רבים לא הצליחו להביא עמם את ההון הדרוש, והיוזמה הפרטית, ללא סיוע מקצועי, הדרכה או אשראי, הביאה לכך שהמשקים לא הניבו תוצרת מספקת.

הסופרת מלכה שפירא, אחותו של האדמו"ר מקוז'ניץ, מתארת בספרה “מדין  לרחמים” כיצד באה לכפר ופגשה את אחיה בין המתיישבים: “אחי היה צמוד ללימודו, ולא היה רגיל ללכת ארבע אמות מבלי משא בקודש. הוא נראה מבוגר מכפי גילו; פניו השחירו, אך ההבעה האצילית נשתמרה בהם, עם המבט המלא השתתפות בעיניו הכחולות. שאלתי על אופן חייהם, והוא ענה כי חייו כלולים בחיי עשרות משפחות בישראל: בצרתם – לו צר, ובשלומם – לו שלום. בעזרת ה', השוכן בציון, נחיה את אדמתנו בארץ החיים ונקרב את גאולת עמנו במהרה בימינו. קולו המלבב בקע באוויר בזוהרי השקיעה". תנאי הביטחון היו קשים. הבדואים היו מתנפלים לעיתים קרובות, ופעמון הכפר היה מצלצל לאזעקה. פעם אף השליכו נבלה לתוך הבאר היחידה של המתיישבים, ואלה נאלצו להביא מים מנחל הקישון. החסידים סידרו משמרות לילה, וגם האדמו"ר היה בין השומרים. בימות החורף היו עגלות המתיישבים שוקעות בבוץ, והקשר עם העולם החיצון היה מתנתק. עגלה שנתקעה בבוץ הייתה צפויה להתנפלות מצד הבדואים.

גם מבחינה ארגונית התגלו קשיים. הפיצול בין שתי ההתארגנויות יצר כפילות מוסדות, פיזור משאבים וחוסר תיאום. הבדלים בהנהגה ובשיטות העבודה עוררו מתחים, וחלק מן המתיישבים, שלא עמדו בקשיי החיים, החלו לעזוב. נוכח המשבר המתמשך התברר כי קיומם של שני יישובים נפרדים אינו מעשי. בהדרגה התגבשה ההכרה בצורך באיחוד הכוחות. המוסדות הלאומיים, ובעיקר הקרן הקיימת, עודדו ריכוז התיישבותי שיאפשר ניצול יעיל יותר של הקרקע והמשאבים. תהליך זה הבשיל ב-1926, לאיחוד שתי ההתארגנויות במסגרת יישוב אחד — כפר חסידים. שם כללי שנועד לייצג את כלל המתיישבים ולא קבוצה אחת בלבד.

האיחוד היה לא רק צעד ארגוני, אלא גם שינוי תפיסתי. במקום שני גרעינים נפרדים, שכל אחד נאבק לבדו, קמה קהילה אחת גדולה יותר, שיכלה להקים מוסדות משותפים: בית כנסת מרכזי, מסגרות חינוך, משק משותף ושירותים קהילתיים. האיחוד אפשר ריכוז כוח עבודה, חלוקה יעילה של האדמות וסיוע הדדי בין המשפחות. אף שהכפר ידע משברים גם לאחר מכן, עצם יצירת היישוב המאוחד אפשרה את הישרדותו והפכה אותו לסמל של ניסיון ייחודי בתולדות ההתיישבות בארץ: קהילה חסידית־חקלאית שנולדה מיוזמה עצמאית של חסידים מפולין, עברה דרך כישלונות וניסיונות נפרדים, ולבסוף התגבשה לכדי יישוב אחד, שבו ניסו המתיישבים לממש את חזונם של חיי תורה ועבודה בארץ ישראל.

אל המתיישבים החסידים צורפה גם קבוצה של עשרים וחמש משפחות מתנועת העבודה הדתית, “הפועל המזרחי”, שהיו מאורגנות במסגרת ההסתדרות. צירוף קבוצה זו נועד לחזק את היסוד החקלאי והארגוני של היישוב, אך מטבע הדברים עורר גם מתחים וחיכוכים בין הקבוצות השונות, שנבדלו ברקען החברתי, באורחות חייהן ובתפיסותיהן הארגוניות. רק לאחר כמה שנים של הסתגלות משותפת ניתן היה לומר כי הניסיון החל להתייצב.

כדי לחזק את בסיסו הכלכלי של המושב, שמנה למעלה ממאה משפחות, הסכימה הקרן הקיימת לרכוש עבור המתיישבים כ־9,000 דונם נוספים בקרבת חרת’יה ובאדמות מג’דל, באזור שבו הוקמו לימים כפר המכבי ורמת יוחנן. תוספת קרקע זו הקלה במידת מה על מצבם הכלכלי של המתיישבים, שסבלו ממחסור חמור באמצעים. במקביל החליטה ההנהלה הציונית לבטל את עסקת הרכישה עם “קהילת ציון”, והקרן הקיימת העבירה לבעלותה למעלה מ־5,800 דונם מן המרחב שהחסידים התחייבו ליישבו. מהלך זה סייע לייצב את הבעלות הקרקעית ולבסס את היישוב במסגרת המוסדות הלאומיים.

לאחר איחוד המתיישבים במסגרת כפר חסידים והעברת היישוב לחסות המוסדות הלאומיים, קיבלה הקרן הקיימת לישראל החלטה לטפל באופן שיטתי בבעיית הביצות והקרקעות המוצפות באזור. עד אז נעשו ניסיונות ניקוז בידי המתיישבים עצמם, באמצעים דלים ובעבודת כפיים, אך אלה לא הצליחו לפתור את הבעיה מן היסוד. הקרן הקיימת, שראתה בייבוש הביצות תנאי הכרחי לקיומו הכלכלי והבריאותי של היישוב, החלה בתוכנית מסודרת של עבודות ניקוז ופיתוח קרקע.

בשלב הראשון נערכו מדידות וסקרים טופוגרפיים כדי להבין את תנועת המים באזור ואת מקורות ההצפה. לאחר מכן הוחלט על מערכת ניקוז שתוליך את מי הביצות אל אפיק הקישון ואל ערוצי הנחלים הסמוכים. במסגרת זו נחפרו תעלות ניקוז מרכזיות ומשניות, שחיברו בין השטחים הנמוכים והובילו את המים אל מוצא טבעי. חלק מן העבודות נעשה בידי קבלנים ובסיוע מהנדסים, וחלקו בעבודת המתיישבים עצמם, שקיבלו הדרכה וכלים מתאימים.

במקביל לחפירת התעלות בוצעו עבודות עפר ליישור השטחים הנמוכים ולהגבהת חלקות חקלאיות. באזורים מסוימים הונחו צינורות ניקוז, כדי למנוע הצטברות מים בשכבות הקרקע. נוסף על כך ניטעו עצים סופגי מים, בעיקר אקליפטוסים, לאורך תעלות הניקוז ובשטחים המוצפים, מתוך תקווה שיסייעו בהורדת מפלס מי התהום ובייצוב הקרקע.

עבודות הניקוז נמשכו כמה שנים, והיו כרוכות בהשקעות כספיות לא מבוטלות מצד הקרן הקיימת. עם התקדמות העבודות הלכו ופחתו שטחי הביצה, והקרקע הפכה בהדרגה לראויה לעיבוד. במקביל ירדה גם שכיחות הקדחת, שפגעה קודם לכן במתיישבים והקשתה על קיומו של היישוב.

ייבוש הביצות נחשב לאחד הצעדים המרכזיים שהצילו את כפר חסידים מקריסה. הוא אפשר הרחבת שטחי העיבוד, הגדלת היבולים ושיפור תנאי החיים. מעבר לחשיבותו המעשית, נתפס המפעל גם כסמל למעורבותם של המוסדות הלאומיים בהתיישבות הדתית, ולמעבר מן היוזמה הפרטית החסידית למסגרת התיישבותית מאורגנת ומגובה במשאבים ובידע מקצועי. בכך הפך ייבוש הביצות לאחד השלבים המכריעים בהתבססותו של כפר חסידים כיישוב קבע.

בתחילת 1929 כבר ניתן היה לתאר את המושב כקהילה מגובשת יחסית. על פי עדות מאותה שנה, התגוררו במקום 87 משפחות: כארבעים מהן משרידי “נחלת יעקב”, כעשרים ושתיים ממשפחות “עבודת ישראל”, והשאר ממשפחות 'הפועל המזרח'י. כל אלה התקבצו למושב אחד, בעל שלוש שכונות, וחיו ביניהם, על פי התיאור, “בשלום ובשלווה ועוזרים זה לזה בעבודתם בשדה ובבית”. לכל משפחה הוקצו כמאה דונם קרקע, שהייתה בבעלות הקרן הקיימת ונמסרה למתיישבים לעיבוד ולהפקת פרנסה, כמקובל במושבי העובדים של התקופה.

הקמת כפר חסידים סיימה למעשה את הפרק הקצר של ההתיישבות החסידית העצמאית בארץ ישראל. הניסיון המקורי, שנועד ליצור יישובים חסידיים נפרדים על בסיס יוזמה פרטית, נכשל בשל שילוב של תנאים אובייקטיביים ואי התאמה בין אופיים של המתיישבים לבין דרישות החיים החקלאיים. המתיישבים היו ברובם אנשים מבוגרים יחסית, חסרי ניסיון חקלאי ובעלי משפחות גדולות, שהגיעו ללא משאבים כלכליים מספקים. אך לצד גורמים אלה, לא נעדרה גם אחריותם של המוסדות הציוניים, שנדרשו לאחר מכן לחשבון נפש באשר לאופן הטיפול בניסיון ההתיישבותי הייחודי הזה[10].

עם זאת, מתוך המשבר צמח יישוב יציב יותר, ששילב יסודות חסידיים עם התיישבות דתית־לאומית מאורגנת. כפר חסידים הפך לדוגמה מוקדמת של מושב דתי, שבו חיו זה לצד זה חסידים יוצאי פולין ומתיישבי הפועל המזרחי, וניסו ליצור מציאות חדשה של חיי תורה ועבודה בארץ ישראל. בכך סימן הכפר את המעבר מן היוזמה החסידית הפרטית אל מסגרת התיישבותית דתית רחבה יותר, שהשתלבה במפעל ההתיישבות הלאומי של תקופת המנדט[11]..

ראו באתר זה: כפר חסידים

תחנה מס' 2. בית הכנסת

בית הכנסת בכפר חסידים, שנחנך בשנת 1930 (תר"ץ), היה מן המבנים המרכזיים והראשונים ביישוב, ושיקף היטב את אופייה הייחודי של ההתיישבות החרדית־חקלאית במקום.

בראשית הדרך התקיימו התפילות בצריפים ובמבנים ארעיים, אך עם התבססות היישוב התעורר הצורך בבית כנסת קבוע, שישמש לא רק כמקום תפילה, אלא גם כמרכז רוחני, קהילתי וחינוכי. בשנת 1930 הושלם בניין בית הכנסת המרכזי, שנבנה מאבן מקומית בסגנון פשוט ומאופק, בהתאם לרוח החלוצית־דתית של היישוב ולמצבו הכלכלי הצנוע.

בית הכנסת ביטא את השילוב הייחודי שאפיין את כפר חסידים: מצד אחד נאמנות למסורת החסידית, לאורח חיים תורני ולמנהגי התפילה של הקהילות שמהן הגיעו המתיישבים; ומצד שני נכונות להשתלב במפעל ההתיישבות הציונית ולעסוק בעבודת אדמה. עבור המתיישבים, בית הכנסת היה סמל לרעיון שהנחה את הקמת היישוב — יצירת קהילה חקלאית דתית שבה חיי המעשה וחיי הרוח משתלבים זה בזה.

המבנה הוקם מאבן מקומית, בהתאם למסורת הבנייה בארץ ולתנאים הכלכליים הצנועים של המתיישבים. קירות האבן היו עבים יחסית, כדי להגן מפני החום והקור, והמבנה תוכנן בתכנית מלבנית פשוטה, ללא אגפים צדדיים וללא אלמנטים אדריכליים מורכבים. האולם המרכזי שימש את כלל המתפללים, ובמרכזו הוצבה בימה בהתאם למסורת בתי הכנסת האשכנזיים, בעוד ארון הקודש נקבע בקיר המזרחי. החזית הייתה צנועה מאוד, כמעט ללא עיטורים, עם פתח כניסה מרכזי וחלונות פשוטים שנועדו להכניס אור טבעי ולאוורר את החלל. הגג היה פשוט, ללא כיפה או מגדל, והקירוי נעשה מחומרים זמינים, בהתאם לאפשרויות המקום. פנים המבנה רוהט בספסלי עץ ארוכים, ועזרת הנשים הותקנה כגלריה או כמחיצה פנימית צנועה, ללא מבנה נפרד או עיטור מיוחד. בית הכנסת לא נועד להדר אדריכלי, אלא לשימוש קהילתי יומיומי, והוא שימש מוקד לחיי הדת, ללימוד תורה, לאסיפות ציבוריות ולחגיגות משותפות. מבחינה אדריכלית הוא מייצג טיפוס מעבר בין בתי הכנסת הכפריים של מזרח אירופה לבין בתי הכנסת של ההתיישבות הדתית המאורגנת שקמו בארץ בשנות השלושים והארבעים, ומשלב פשטות חלוצית עם מסורת תכנונית אשכנזית. בכך ביטא המבנה את הרעיון המרכזי שהנחה את מייסדי הכפר: יצירת קהילה חסידית העובדת את אדמתה, שבה חיי המעשה וחיי הרוח מתקיימים זה בצד זה.

במהלך שנות ה־30 וה־40 שימש בית הכנסת מוקד מרכזי לחיי הכפר, גם בתקופות קשות של משבר כלכלי, מחסור ועזיבת חלק מן המתיישבים. הוא נותר סמל להמשכיות הרוחנית של היישוב ולניסיון יוצא הדופן ליצור התיישבות חסידית־חקלאית בארץ ישראל, ניסיון שהקדים במידה רבה את התפתחות ההתיישבות הדתית המאורגנת של תנועת הפועל המזרחי בשנים שלאחר מכן.

חיי הקהילה בכפר חסידים בשנותיו הראשונות התנהלו סביב בית הכנסת כמעט בכל היבט, והוא היה הרבה יותר ממקום תפילה – הוא שימש לבו הפועם של היישוב. מתיישבים סיפרו כי לא פעם הגיעו לתפילת שחרית הישר מן הרפת או מן השדה, בבגדי עבודה ובמגפיים מכוסי בוץ. לא היה זה ביטוי לזלזול, אלא להפך – לסמל של חיי תורה ועבודה, שבהם החריש והתפילה נתפסו כהמשך זה לזה. היו מתפללים שהניחו את המעדר או את המחרשה סמוך לפתח בית הכנסת, נכנסו לתפילה, ולאחריה שבו מיד לשדה.

באחד הסיפורים שנשתמרו בזיכרונות ותיקי המקום, מסופר כי באחד מימי החורף הסוערים, כשגשמים כבדים הפכו את דרכי העפר לבלתי עבירות, הגיעו המתפללים לתפילת ערבית באיחור רב, כל אחד מכיוון אחר של המשק. כאשר נכנסו, רטובים ומכוסים בבוץ, פרץ אחד הזקנים בצחוק ואמר: “במזרח אירופה היינו נרטבים משלג בדרך לבית הכנסת, וכאן – מבוץ של ארץ הקודש. גם זה תיקון.” דבריו הפכו למעין פתגם מקומי, שהזכיר למתיישבים כי הקשיים הם חלק מגאולת הארץ.

בית הכנסת שימש גם מקום להתייעצויות חקלאיות ולישיבות הכפר. לאחר תפילת מנחה, היו המתיישבים נשארים לשוחח על מצב היבולים, על מחסור במים או על מחלות הבקר. לעיתים היה הגבאי מכריז לאחר התפילה על ימי עבודה משותפים – ניקוי תעלות, בניית גדרות או סיוע למשפחה שנקלעה לקושי. כך השתלבו ענייני הרוח והחומר תחת קורת גג אחת.

אנקדוטה ידועה מספרת על מתיישב חסידי מבוגר, שהתקשה להסתגל לעבודת השדה. יום אחד נאנח ואמר לחבריו: “בגליציה הייתי לומד דף גמרא ביום, וכאן אני לומד דף אדמה ביום.” אחד הצעירים השיב לו: “גם זו גמרא, רק שהאותיות צומחות.” האמירה הזאת ביטאה את רוח המקום – ניסיון לראות בעבודת האדמה חלק מן החיים הדתיים.

בחגים קיבל בית הכנסת אופי מיוחד. בסוכות, למשל, היו המתיישבים מביאים ענפים מן השדות ומקשטים בהם את הסוכה הצמודה לבית הכנסת. בחג השבועות היו נכנסים המתפללים לתפילה בבגדי שבת, אך עם ריח החציר הטרי שדבק בהם לאחר לילה של קציר. ילדים היו מתאספים בחצר לאחר התפילה, ואילו המבוגרים היו נשארים לשיר ניגונים חסידיים ארוכים, שנשמעו למרחקים בשדות.

גם ברגעי משבר היה בית הכנסת מוקד של תמיכה. כאשר אחת המשפחות איבדה יבול שלם בגלל מחלה או מזג אוויר קשה, היו המתיישבים מתאספים לאחר התפילה ומחליטים על “יום עבודה” משותף לטובת אותה משפחה. למחרת היו כולם יוצאים יחד לשדה שלה, עובדים עד הערב, ורק לאחר מכן מתכנסים שוב בבית הכנסת לתפילת מנחה וערבית.

כך הפך בית הכנסת של כפר חסידים למרכז החיים כולו: מקום שבו התפללו, למדו, קיבלו החלטות, חלקו דאגות ושמחות, ושבו ניסו המתיישבים לממש את חזונם – קהילה חסידית העובדת את אדמתה, שבה התפילה והשדה אינם עולמות נפרדים אלא מציאות אחת[12].

תחנה מס' 3: אנדרטה

האנדרטה לנופלי כפר חסידים הוקמה בשנת 2017. הקמת האנדרטה נעשתה ביוזמת ועד הכפר ובסיוע המשפחות השכולות, כחלק ממאמץ להנציח את זכר הנופלים בלב חיי הקהילה. קודם לכן, בשנות ה-50 של המאה ה-20, הוקמה אנדרטה לנופים ברכסים ובכפר חסידים.

האנדרטה הוצבה במרכז היישוב, בסמוך למוסדות הציבור, כדי שתהיה נגישה לתושבים ותשמש מוקד לטקסי יום הזיכרון ולאירועי אזכרה מקומיים. מיקומה המרכזי משקף את התפיסה שרווחה במושבי העובדים ובקיבוצים באותה תקופה, שלפיה הזיכרון אינו מופרד מן החיים, אלא משולב בהם.

מבחינה אדריכלית, האנדרטה בנויה בסגנון צנוע ומאופק, התואם את אופיו של היישוב היא מורכבת ממספר מרכיבים עיקריים:

• קיר זיכרון מאבן מקומית, הבנוי מלוחות אבן מסותתים, שעליהם חקוקים שמות הנופלים בני הכפר לפי סדר כרונולוגי או אלפביתי.
• מצבת אבן מרכזית, ניצבת או משופעת, המשמשת מוקד חזותי וסמלי. לעיתים חקוקה עליה כתובת כללית, כגון “לזכר בני כפר חסידים שנפלו במערכות ישראל”.
• רחבת טקס קטנה, מרוצפת או מהודקת, המאפשרת התכנסות של התושבים בעת טקסי זיכרון.
• גן זיכרון צמוד, שבו נטועים עצים ושיחים, לעיתים עצי ברוש או אורן, המסמלים המשכיות וזיכרון.

העיצוב כולו נמנע מאלמנטים מונומנטליים או דרמטיים, ומדגיש פשטות, קרבה לאדמה וחיבור לנוף המקומי — מאפיינים טיפוסיים לאנדרטאות ביישובים חקלאיים של אותה תקופה. במהלך השנים נוספו לוחות זיכרון נוספים עם נפילתם של בני הדורות הבאים, והאתר הורחב בהתאם לצורכי הקהילה.

האנדרטה משמשת עד היום מוקד מרכזי לטקסי יום הזיכרון בכפר חסידים, והיא מהווה מקום התכנסות שבו משולבים הזיכרון האישי והמשפחתי עם הזיכרון הלאומי.[13].

ניתן לשלב בסיור בכפר חסידים ביקור אצל "יענקל'ס שטייטעל", של גדי יעקב.

ניתן לבקר גם בנגריה המיוחדת של שמעון טייאר

תחנה מס' 4. האנדרטה לזכר מקס בינט

בין אתרי הזיכרון הפזורים בכפר חסידים בולטת האנדרטה לזכרו של מקס בינט, מן הדמויות הייחודיות בתולדות המודיעין הישראלי.

מקס בינט, יליד גרמניה ומהנדס במקצועו, נמנה עם הדמויות הטראגיות והמסתוריות בתולדות המודיעין הישראלי בראשית ימי המדינה. הוא נולד בשנת 1917 למשפחה יהודית משכילה, התחנך ברוח ציונית והיגר לארץ ישראל ערב מלחמת העולם השנייה. בשל כישוריו הטכניים וידיעותיו בשפות אירופיות אחדות, גויס בשנותיה הראשונות של המדינה לפעילות מודיעינית מעבר לים. בראשית שנות החמישים נשלח למצרים, שפעלה אז כמרכז מדיני וצבאי חשוב בעולם הערבי, ושם השתלב בפעילות חשאית שנועדה לאסוף מידע מודיעיני ולבנות תשתית פעולה ישראלית.

במצרים פעל בינט תחת זהות בדויה, כשהוא מנצל את כישוריו כמהנדס ואת חזותו האירופית כדי להשתלב בסביבה המקומית מבלי לעורר חשד. הוא עסק בפעילות מודיעינית מורכבת, שכללה יצירת קשרים, איסוף מידע והשתלבות בחוגים מקצועיים וכלכליים. פעילות זו הייתה חלק ממערך רחב יותר של סוכנים יהודים וישראלים שפעלו במדינות ערב בשנותיה הראשונות של המדינה.

בשנת 1954 נחשפה רשת המודיעין הישראלית במצרים, בפרשה שנודעה לימים בשם “עסק הביש” או “פרשת לבון”. הרשת, שהורכבה ברובה מיהודים מקומיים, נועדה לבצע פעולות חבלה במוסדות מערביים במצרים, במטרה ליצור מתיחות בין מצרים למדינות המערב. חשיפת הרשת הובילה למעצרים, לחקירות קשות ולמשפט מתוקשר, שהפך לאחת הפרשות הטראומטיות בתולדות המודיעין הישראלי והפוליטיקה הישראלית.

מקס בינט, שפעל כגורם מקצועי בכיר יותר ובעל זהות בדויה, נעצר גם הוא בידי השלטונות המצריים. במהלך חקירותיו עבר עינויים קשים, שנועדו להוציא ממנו מידע על הרשת ועל שולחיו. בניגוד לחלק מחברי הרשת, שנשפטו ונידונו למאסר ממושך או להוצאה להורג, בחר בינט לשים קץ לחייו בתאו בכלא המצרי, כדי שלא להישבר תחת העינויים ולא להסגיר מידע שיפגע בחבריו או במדינת ישראל[14].

מותו הותיר רושם עמוק בקרב אנשי המודיעין והנהגת המדינה, והוא הוכר לאחר מותו כחלל מערכות ישראל. במשך שנים רבות נותר סיפורו עטוף מעטה של סודיות, ורק בהדרגה נחשפו פרטים על פועלו ועל נסיבות מותו. דמותו של בינט הפכה לסמל של נאמנות ושל הקרבה אישית בשירות המדינה, ושל המחיר הכבד ששילמו אנשי המודיעין שפעלו הרחק מן העין הציבורית, בתנאים של סכנה מתמדת ובדידות מוחלטת[15].

הקשר בין מקס בינט לכפר חסידים נבע  מתקופה שבה התגורר ופעל במקום עצמו. לאחר עלייתו לארץ ישראל וטרם גיוסו לפעילות מודיעינית בחו״ל, חי בינט תקופה מסוימת בכפר חסידים, שהיה אז יישוב חקלאי קטן בעל אופי דתי־קהילתי מובהק. במהלך שהותו במקום השתלב בעבודות המשק ובחיי הקהילה, וכמו צעירים רבים בני דורו ביקש לקחת חלק בבניית הארץ ובעבודת כפיים.

שהותו בכפר חסידים הייתה קצרה יחסית, אך הותירה רושם על בני המקום. הוא נחשב לאדם משכיל, שקט וצנוע, בעל כישורים טכניים ושפות רבות, שהשתלב באופן טבעי בחיי הקהילה. בתקופה זו נוצרו קשרים אישיים עם משפחות מן הכפר, והזיקה למקום נותרה גם לאחר שעזב את ההתיישבות החקלאית ופנה למסלול אחר בשירות המדינה.

כאשר נודע על מותו במצרים בשנת 1954, במסגרת פרשת הרשת הישראלית שנחשפה שם, ראו בו אנשי כפר חסידים לא רק דמות לאומית, אלא גם אדם שהיה חלק מן היישוב. משום כך הוקמה בכפר אנדרטה לזכרו, כחלק ממסורת ההנצחה המקומית, שבה מונצחים בני המקום או מי שהיו קשורים אליו בקשר אישי ומשפחתי. כך הפך זכרו של בינט לחלק מן הנוף האנושי והזיכרון הקהילתי של כפר חסידים, המחבר בין סיפור ההתיישבות החקלאית לבין סיפורם של אנשי המודיעין שפעלו הרחק מגבולות הארץ.

ראו באתר זה: לוחם החרש מקס בינט

נחל הקישון

נחל הקישון הוא אחד מנחלי החוף המרכזיים בצפון הארץ, ועורק הניקוז העיקרי של עמק יזרעאל ועמק זבולון. הוא זורם מאזור ג’נין שבשומרון – מקורותיו מגיעים עד רכס הגלבוע – לאורך כ־70 קילומטרים, דרך עמק יזרעאל, מפער הקישון, המעבר הצר שבין הכרמל לגבעות אלונים–שפרעם, ומשם בעמק זבולון עד הישפכו לים התיכון במפרץ חיפה. אגן הניקוז שלו משתרע על שטח של כ־1,100 קמ"ר, והוא מן הגדולים שבנחלי החוף בישראל[16].

עיקר מימיו מגיעים מן הנגר החורפי של עמק יזרעאל. בשל אופיו השטוח של העמק, זרימתו איטית יחסית, ובתקופות גשומות סבל האזור מהצפות ומביצות רחבות היקף. מצב זה אפיין גם את עמק זבולון, שבו הוקם כפר חסידים, ושם השתרעו בעבר שטחים מוצפים וקרקעות לחות שהקשו על ההתיישבות ועל עיבוד האדמה. לאורך דרכו קולט הקישון את מי הנגר של יובלים רבים, ובהם נחל תבור,  נחל עדשים ונחלי הכרמל. ספיקה שנתית טבעית היסטורית הוערכה בכ־100–150 מיליון מ"ק לשנה, טרם הסדרות הניקוז ושאיבות המים[17].

הקישון הוא הגדול בנחלי הצפון. יובליו מתפשטים בעמק יזרעאל, בהרי הגליל, בשומרון, בגלבוע ובכרמל. הנחל עובר כמעט לכל אורך עמק יזרעאל, מרגלי הגלבוע דרך עמק זבולון אל הים התיכון. לאורך גדותיו ובאגן ניקוזו הוקמו יישובים רבים, והוא היה מאז ומתמיד גורם גאוגרפי מרכזי בעיצוב פני האזור. בשפך הנחל נמצא נמל הקישון, ובקרבתו אזורי התעשייה של מפרץ חיפה. נחל גדורה, אחד מיובליו של נחל קישון, נשפך לתוכו ליד בתי הזיקוק שבמפרץ חיפה. בין יובליו האחרים של הנחל נמצאים נחל השופט, נחל סעדיה, נחל יקנעם, נחל גחר, נחל נהלל ונחל ציפורי. ונ[18].

הקישון נזכר כבר במקרא, בעיקר בהקשר לקרב דבורה וברק נגד סיסרא. כך מצווה דבורה את ברק: “וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל־נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין… וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ” (שופטים ד’). ובשירת הניצחון נאמר: “נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם, נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן” (שופטים ה’, כ"א). על פי המסורת המקראית, מי השיטפונות של הנחל סחפו את מרכבות הברזל של צבא סיסרא והכריעו את הקרב. אזכור זה מעיד על אופיו השיטפוני של הנחל, המסוגל להפוך במהירות מנחל שקט לאפיק סוער[19].

ילקוט שמעוני קשר בין אירוע זה לבין נס קריעת ים סוף: “אמר לו הקב"ה לשר של ים: פלוט אותם ליבשה… אמר לו: נחל קישון יהא ערב. מיד פלט אותם ליבשה, ובאו ישראל וראו אותם מתים, שנאמר: ‘וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים’[20].”

דומה כי שירת דבורה מבקשת להציג את ישועת ה' במלחמה זו כהדהוד של הנס הקדום – קריעת ים סוף וטביעת המצרים[21].

הקישון נזכר גם בסיפור אליהו הנביא. לאחר מעמד הכרמל, שבו התמודד עם נביאי הבעל, הוריד אותם אל הנחל ושם הוצאו להורג: “וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ… וַיּוֹרִדֵם אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם” (מלכים א’ י"ח).

מיד לאחר מכן התכסו השמים בעבים, וגשם גדול ירד על הארץ – סוף לבצורת הקשה.

הנוסעים בימי הביניים זיהו את הקישון עם אתרי המקרא. רבי בנימין מטודלה, במאה ה־12, תיאר את שפך הנחל מתחת למערת אליהו למרגלות הכרמל, וציין את קברי ישראל ואת המזבח ההרוס שעל ההר[22]. נוסע אלמוני מראשית המאה ה־14, שראה עצמו כתלמיד הרמב"ן, תיאר אף הוא את הנחל הזורם למרגלות הכרמל, במקום שבו, לפי המסורת, שחט אליהו את נביאי הבעל[23].

במשך דורות רבים היה נחל הקישון, על יובליו, מקור לקדחת ולביצות רחבות ידיים שכיסו שטחים פוריים. בתקופות ימי הביניים והתקופה העות’מאנית נודע האזור כביצתי ומוכה מלריה. המים העומדים, יחד עם הקרקע השטוחה והיעדר תשתיות ניקוז, יצרו תנאים להתפשטות המחלה והקשו על התיישבות קבע[24].

רק בראשית המאה ה־20, עם תחילת ההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל ובעמק זבולון, החלו פעולות שיטתיות לייבוש הביצות ולהסדרת אפיק הקישון. חפירת תעלות ניקוז, יישור האפיק ונטיעת עצים סופגי מים שינו בהדרגה את פני האזור ואפשרו את הקמת היישובים החקלאיים, ובהם גם כפר חסידים. כך הפך הקישון מגורם מאיים של הצפות ומחלות לעורק ניקוז מבוקר יותר, שסביבו התפתחה ההתיישבות.

רכבת העמק, שנבנתה בסוף המאה ה־19, עברה במסלול הסמוך לנחל הקישון. אחד הגשרים החשובים שעליהם עברה הרכבת קיים עד היום, עדות למאבק האדם בנוף הביצתי ולניסיונות הפיתוח הראשונים של האזור. עם הזמן קמו בעמק יישובים רבים, מוקפים שדות ומטעים, ובהם גם מפעלי תעשייה שהפכו למקור פרנסה ולגורם כלכלי חשוב בצפון הארץ[25].

במחצית השנייה של המאה ה־20, ובעיקר לאחר הקמת אזור התעשייה במפרץ חיפה, הפך נחל הקישון לאחד הנחלים המזוהמים בארץ עקב הזרמת שפכים תעשייתיים.

רק משנות ה־90 של המאה ה-20, החלו תוכניות שיקום מקיפות: הופסקה הזרמת המזהמים, קרקעית הנחל נוקתה, ולאורך גדותיו הוקמו פארקים ושבילי הליכה. כיום נעשים מאמצים להשיב לו את ערכיו האקולוגיים ולהפכו שוב לנחל חי. [26]

השיקום האקולוגי של הנחל מסמל את המעבר מתפיסה של "כיבוש השממה" ודיכוי איתני הטבע לתפיסה מודרנית של קיימות ודו-קיום בין הפעילות האנושית החקלאית לבין המערכת ההידרוגרפית של העמק[27].

לאורך הנחל הוקמו פארקים אחדים, ובהם פארק מעגן הדיג בשפך הקישון, פארק העמקים ופארק אלרואי. בחורף 1991–1992 עלו הקישון ויובלו נחל גדורה על גדותיהם מספר פעמים וגרמו נזקים למבנים סמוכים, תזכורת לאופיו השטפוני של הנחל.

שביל נחל קישון מתחיל בפארק המסילה, המכונה גם פארק הקטר, ממשיך לפארק תחנת העמק אלרואי, עובר ליד מעיין אלרואי, אל פארק העמקים הדרומי והצפוני, ומסתיים באזור מחלף יגור, סמוך לכפר חסידים.

עבור יישובים כמו כפר חסידים, הקישון אינו רק אלמנט גאוגרפי, אלא גורם מרכזי בתולדות המקום: הוא קבע את תנאי הקרקע, את מאבקי הניקוז והבריאות, ואת תהליך המעבר מנוף ביצתי קשה להתיישבות חקלאית יציבה. בכך הוא משמש ציר טבעי והיסטורי כאחד, המחבר בין נופי העמק, סיפורי המקרא ותולדות ההתיישבות המודרנית[28].

משם ניסע לקיבוץ יגור

סיור בקיבוץ יגור

החומר מובא כאן בקיצור.

ראה בהרחבה: סיור בקיבוץ יגור

תולדות הקיבוץ

קיבוץ יגור, השוכן למרגלות הכרמל בשוליו הדרומיים של עמק זבולון, משתייך לתנועה הקיבוצית המאוחדת. מקור השם כנראה בכפר האריסים יאג'ור שהתקיים עד 1948, כ-3 קילומטרים צפונית-מערבית ליגור.

יגור נמנה עם הקיבוצים הוותיקים והחשובים בתולדות ההתיישבות העובדת. הקיבוץ נוסד בשנת 1922, בראשית ימי העלייה השלישית, כאשר ביקשה התנועה החלוצית לעצב דפוסי התיישבות שיתופיים ולהפוך אזורים ביצתיים ומוזנחים למרחבים חקלאיים יצרניים. טרם נוסד הקיבוץ, חנו ועבדו בקרקעותיו למשך כשנה (1920–1921) אנשי "השומר הצעיר". בראשית שנות ה-20 קנה יהושע חנקין 468 דונם מאדמות הכפר, עליהן הוקם קיבוץ יגור.

את קיבוץ יגור ייסדה קבוצת "אחווה" – קבוצה קואופרטיבית של פועלים עבריים שמרכזה היה בחיפה. קבוצה זו התגבשה בראשית שנות ה-20 ונוסדה בפתח תקווה בשנת 1913. עקרונות הקבוצה היו כיבוש העבודה הקבלנית על ידי פועלים עבריים וחיים על יסוד השיתוף במשכורת.

תחילה עסקו המתיישבים בייבוש הביצות של נחל קישון ובהכשרת הקרקע. אחרי כן הוקמו ענפי המשק השונים והקיבוץ גדל והתפתח. חלק מהמתיישבים עבד בבית החרושת למלט בנשר ובמחצבות בעתלית.

אנשי "אחווה" היו פועלים מנוסים שעבדו בעבודות בנייה, נמל ותשתיות. ניסיונם תרם לפיתוח המשק, במיוחד בעבודות ניקוז והקמת מבני קבע. בשנותיו הראשונות היה יגור קיבוץ קטן שנאבק בקשיי קרקע, מחסור במים, קדחת ותנאי בידוד.

המצב היה קשה מאוד. הקרקע לא התאימה לחקלאות והמים לא היו ראויים. חברים חלו בקדחת ומחוסר תנאי אשפוז חלקם נפטרו. יואל ברגמן, מראשי המשק, נפגש עם יצחק טבנקין, מראשי עין-חרוד, והוחלט להצטרף לתנועתו של טבנקין (בשנת 1927 שינתה תנועה זו את שמה ל'הקיבוץ המאוחד').

לקיבוצי הקיבוץ המאוחד הצטרפו קבוצות פועלים עירוניות, שכונו "פלוגות" – גרעיני הכשרה ניידים של צעירים שחיו במסגרת שיתופית ועבדו בעבודות חוץ. ב-1929 הגיעה פלוגת חיפה–יגור, שמקורה בקיבוץ ההכשרה "קלוסובה" בפולין. בין הפלוגה לבין הקיבוץ הוותיק נוצרו מתחים: אנשי הפלוגה האשימו את הקיבוץ בהתברגנות, ואילו חברי הקיבוץ כינו את אנשי הפלוגה "שמענקרידקים" – מהפכנים פזיזים.

כדי להבטיח את האיחוד, העביר הקיבוץ המאוחד ליגור פלוגה נוספת, "עין טבעון", שישבה קודם לכן בכפר יחזקאל. צירופה שינה את המאזן החברתי והבטיח רוב לכוחות הצעירים. בראשית שנות ה-30 הושלם האיחוד, והקיבוץ הפך לאחד המרכזים הבולטים של התנועה הקיבוצית בצפון.

אירועים מכוננים

• בתחילת אפריל 1931 הותקף רכב של הקיבוץ ושלושה מחברי הקיבוץ נהרגו על ידי המליציה של עז א-דין א-קסאם. בעקבות התקרית הקימה המשטרה הבריטית תחנת משטרת יגור.
• בשנת 1935 נקדחה הבאר הראשונה של יגור, במסגרת תכנון מפעל השקיה מרכזי לעמק יזרעאל המערבי. הקידוח הצליח וסיפק מקור מים אמין שאפשר הרחבה של שטחי עיבוד והקמת יישובים נוספים באזור.
• ב-1937 הוקם, בסמוך לקיבוץ, בית הספר למקצועות המלאכה על שם לודוויג טיץ, אחד ממנהיגי הנוער היהודי בגרמניה. מבנה בית הספר תוכנן על ידי האדריכל אריך מנדלסון.

מרכז ביטחוני חשוב

יגור לא היה רק יישוב חקלאי, אלא גם אחד המרכזים החשובים של המאמץ הביטחוני של היישוב העברי בתקופת המנדט. מיקומו הגאוגרפי – למרגלות הכרמל, בסמוך למפרץ חיפה ולצומת הדרכים המרכזי – העניק לו חשיבות אסטרטגית רבה. בקיבוץ הוקמו מחסני נשק תת-קרקעיים ("סליקים"), מתקני אימונים ותחנות קשר. חברי המשק נטלו חלק בפעילות השוטפת של "ההגנה" והפלמ"ח.

פריצת עתלית והגעת המעפילים

בליל 9–10 באוקטובר 1945 פרץ כוח פלמ"ח למחנה המעפילים בעתלית, באחת הפעולות הנועזות והסמליות של תנועת המרי העברי. המחנה הבריטי שימש לכליאת מעפילים יהודים, ובעיני היישוב היה לסמל אכזריותו של השלטון. הפעולה הוכנה בקפידה בידי מפקדת הפלמ"ח. בשעה אחת בלילה נפרצו הגדרות, והמעפילים הוצאו מהצריפים. המבצע הסתיים ללא נפגעים והפך לאחד מסמלי המאבק נגד שלטון המנדט.

יעדם של המעפילים המשוחררים היה קיבוץ יגור. הבחירה ביגור לא הייתה מקרית: זה היה קיבוץ גדול ומאורגן, בעל ניסיון בפעילות מחתרתית, עם קשר הדוק לפלמ"ח. המסע ממתקן המעצר אל הקיבוץ נעשה בלילה, דרך שבילים צדדיים ובאבטחת לוחמי הפלמ"ח.

עם הגעתם ליגור נקלטו המעפילים בבתי החברים ובמבנים ציבוריים. חברי הקיבוץ גייסו מזון, בגדים ושמיכות. עבור ניצולי מחנות ההשמדה, זו הייתה תחושת בית והגנה. הפריצה לעתלית והבאת המעפילים ליגור עוררו הד עצום והפכו לאחד הסמלים של תנועת המרי העברי. עבור קיבוץ יגור היה זה רגע מכונן: הקיבוץ הפך גם למקום מקלט עבור ניצולי השואה.

"השבת השחורה" – 29 ביוני 1946

החשיבות הביטחונית של יגור התגלתה במלוא עוצמתה במהלך מבצע "אגתה" – ה"שבת השחורה". באותו בוקר פתחו הבריטים בפעולה רחבת היקף נגד מוסדות היישוב, מתוך מטרה לשבור את תנועת המרי העברי. יגור נבחרה כאחד היעדים המרכזיים, בשל מידע על מחסן נשק גדול בתחומה.

בשעות לפנות בוקר כיתרו את הקיבוץ כוחות של הדיוויזיה המוטסת השישית. חיילים בריטים חדרו לשטח אך נתקלו בהתנגדות מאורגנת מצד חברי המשק. הבריטים השתמשו בגז מדמיע כדי לפזר את המתאספים, ורק בשעות הצהריים הצליחו להתחיל בחיפושים שיטתיים. החיפושים נמשכו יום וחצי – פרק זמן חריג באורכו. הבריטים ריכזו את חברי הקיבוץ בחדר האוכל תחת שמירה. את הגברים בגיל הגיוס עצרו והעבירו למחנה המעצר בעתלית.

במהלך החיפושים גילו הבריטים סליק מחוזי רחב היקף. במסתור נמצאו כמויות נשק מרשימות: 94 מרגמות, 325 רובים, כ-80 אקדחים, עשרות תת-מקלעים ומקלעים, אלפי פצצות מרגמה ורימונים, וכ-105,000 כדורי רובה. גילוי הסליק הפך את יגור לסמל בעיני הבריטים של "המיליטריזציה" של ההתיישבות, אך בעיני היישוב נתפס כהוכחה לנחיצות ההיערכות הביטחונית. כהוקרה למעמדו של הקיבוץ, נקראה אחת מאוניות המעפילים בשם "יגור".

המשורר נתן אלתרמן הגיב לאירועי "השבת השחורה" בשיר שפרסם במדור "הטור השביעי":

רַעַם נָכְרִי הִרְעִים,
וְדִיבִיזְיָה שִׁישִׁית דָּהֲרָה,
וּבֵין יֶתֶר חַגֵּי הָעִבְרִים
הִתְיַצְּבָה הַשַּׁבָּת הַשְּׁחוֹרָה.

הִיא עָמְדָה עַל שָׂדוֹת וְנָתִיב,
וְלְרַגְלֶיהָ יִשּׁוּב – כְּמוֹ גּוּר,
וּבְתִיל חוּצוֹת תֵּל־אָבִיב,
וּקְרוּעִים שַׁעֲרֵי יָגוּר.

אתרי הסיור ביגור

1. תחנת רכבת העמק – התחנה הקטנה נבנתה בשנות ה-40. במקום מרכז מבקרים קטן עם מוזיאון, שלטי הסברה וטרקטור ישן.
2. תחנת המשטרה הבריטית – הוקמה אחרי ההתנקשות של לוחמי עז א-דין אל קסאם בשלושה מחברי הקיבוץ, בגלל רגישות האזור הביטחונית.
3. "העיגול" – מרחב שתוכנן על ידי אדריכל הנוף שמואל אורן וינברג (1889–1955), שהיה מאדריכלי הנוף הראשונים והמשפיעים בארץ. ב-1936 הצטרף לקיבוץ יגור, וממנו יצא לפעילות מקצועית רחבה: תכנון גנים ציבוריים, בתי קברות, ומעורבות בתכנון כולל של קיבוצים רבים.
4. הסליק – המחסן התת-קרקעי שהתגלה ב"שבת השחורה", 29 ביוני 1946.
5. נחל נחש – לשם ירדו המעפילים שהגיעו מעתלית באוקטובר 1945. בן יגור, יורם טהר לב, כתב על הכנסת האורחים את השיר "צל ומי באר":

"זֶה הַבַּיִת שֶׁבָּנִינוּ

זֶה הָאֹרֶן שֶׁנִּטְעֲנוּ

זֶה הַשְּׁבִיל וְזוֹהִי הַבְּאֵר

מִי שֶׁבָּא לְפֹה אַחֵינוּ

מִי שֶׁבָּא יָסֵב אִתָּנוּ

וְהַשַּׁעַר שׁוּב לֹא יִסָּגֵר".

6. בית הקברות הישן

בית העלמין הישן הוא מקום קטן שבו אפשר לקרוא את הסיפורים האנושיים שנחרתו באבן. שתי מצבות בולטות במיוחד:

האחת היא עבודת פיסול של האמן זאב בן-צבי, חתן פרס ישראל הראשון לפיסול. על המצבה חקוק פסל של יד האוחזת בפטיש מחצבה. תחתיה קבור שלמה גולבמן, שנהרג מזיהום בעקבות פציעה באחד מפיצוצי מחצבת נשר. הפסל אינו רק זיכרון אישי אלא עדות לתקופה של עבודה מסוכנת וחיים שנגדעו מוקדם מדי.

מצבה נוספת, מאת הפסלת בתיה לישנסקי, מכסה קבר אחים של שלושת חברי יגור שנהרגו על ידי הכנופיה של עז א-דין אל קסאם. ההחלטה לקבור את השלושה בקבר משותף ביטאה את התפיסה הקיבוצית של שותפות גורל ושל אחווה בחיים ובמוות. המצבה מאופיינת בקווים מונומנטליים ופשוטים, ומשקפת את האידיאל החלוצי: לא גיבור בודד, אלא דמות קולקטיבית של חלוצים עובדים ולוחמים.

בין הקברים נמצא גם הקבר של המלחין ואיש הרוח, יהודה שרת, ורעייתו צביה. יהודה שרת הלחין משירי רחל, ניצח על מקהלות והיה אחראי על הגדת פסח "נוסח יגור". ההגדה היא יצירה מקורית, ציונית, ארץ ישראלית, שכוללת בנוסף לסיפור יציאת מצרים גם את הזהות הציונית, החקלאות והאביב. סדר פסח הראשון בנוסח הקיבוצי נערך בקיבוץ יגור בשנת 1937.

צביה, אחותו של אליהו גולומב, נהרגה בתאונת דרכים ב-1940. בזכות צביה שעברה מעין חרוד וכפר יחזקאל למשק יגור, הגיע לכאן גם יהודה.

אם הזמן מאפשר, ביקור גם בבית הקברות החדש, בו קבורים ישראל בר יהודה, ברל רפטור, יהושע גלוברמן, ויאיר פלד.

ראו בהרחבה

בית העלמין החדש של יגור

סיכום:

סיור בעמק זבולון, בין כפר חסידים לקיבוץ יגור, משרטט מפגש מרתק בין שני עולמות אידיאולוגיים שונים בתכלית, שמצאו עצמם נאבקים באותה אדמה כבדה ובאותן ביצות קשות. בלב העמק, בנקודת המפגש שבין "ניצוצות" החסידות ל"דת העבודה" החלוצית, נרקם סיפורה של ההתיישבות בארץ ישראל.

עבור חסידי פולין שהקימו את כפר חסידים בראשית העלייה הרביעית, הירידה לשדה לא הייתה רק צורך כלכלי עקב גזירות גרבסקי, אלא מעשה דתי של "העלאת ניצוצות" וקידוש החומר. האדמו"רים מקוז’ניץ ומיבלונה ראו בעבודת האדמה דרך לחדש את הקשר לארץ ישראל ולקרב את הגאולה, תוך שהם משלבים בין חיי תורה לעמל כפיים. בבתי הכנסת ובחצרות הכפר התמזגו ריח החציר עם ניגוני השבת, והמתיישבים נכנסו לתפילה כשהם נושאים עמם את עקבות החריש, מתוך אמונה שהתפילה והשדה אינם עולמות נפרדים אלא מציאות אחת. כפי שהתבטא אחד החסידים, כאן האותיות של הגמרא פשוט צומחות מהאדמה.

מנגד, בקיבוץ יגור שהוקם בראשית העלייה השלישית, העבודה לא הייתה אמצעי לקדושה דתית במובנה המסורתי, אלא הערך העליון עצמו – הדרך לעיצובו של "האדם החדש" ולהגנה על הבית. חלוצי יגור נאבקו על "כיבוש העבודה" בנמל ובמחצבות, וראו בעבודה החקלאית ובייבוש הביצות צו לאומי וחברתי ראשון במעלה. עבורם, העבודה והביטחון היו שלובים זה בזה ללא הפרד – מהסליקים החבויים מתחת לפני השטח ועד לקבר האחים המשותף של "השלושה", שביטא שותפות גורל מוחלטת בחיים ובמוות. יצירת "הגדת יגור" סימלה את הניסיון של תנועה זו לשמר זיקה למסורת היהודית תוך יציקת תכנים חדשים של חקלאות, אביב וריבונות ציונית.

בסופו של יום, למרות הפערים התהומיים בין החסיד המבקש את ה"שולחן" לבין הקיבוצניק בבגדי העבודה, שניהם נפגשו באותו אגן ניקוז של הקישון. שניהם חלו בקדחת, שניהם נאבקו בדרכים הבוציות ושניהם הפכו את עמק זבולון משממה מוכת מלריה למרחב חי ופורח. המפגש הזה מלמד שגאולת הקרקע נעשתה בשני מסלולים מקבילים: האחד ביקש למצוא את אלוהים בתוך הרגב, והשני ביקש למצוא את האדם ואת עצמאותו. יחד, הם יצרו את התשתית העמוקה של החברה הישראלית בעמק.

הערות

[1] זאב וילנאי, אריאל – אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, כרך עמק זבולון והכרמל, תל אביב: עם עובד, 1978, עמ' 158–164.

[2] חשוב להדגיש כי חשוב להדגיש שעל פי תיאורי הגבולות בספר יהושע, השבט אכן ישב בפנים הארץ (באזור עמק יזרעאל והגליל התחתון), וכי הזיקה לים ("לחוף ימים ישכון") היא בעיקר מסורתית או כלכלית-מסחרית, שכן רצועת החוף עצמה לא הופיעה בתיאור נחלתו המקורי.

[3] אדם זרטל, ארץ נפתלי ויששכר, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2005, עמ' 88–93.

[4]  דוד עמירן, גאוגרפיה של ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, 1967, עמ' 212–215.

[5] יהושע בן־אריה, ארץ ישראל במאה התשע־עשרה: גילויה מחדש, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1970, עמ' 203–210.

[6] לורנס אוליפנט, חיפה או החיים בארץ ישראל, תרגום: אהרן אמיר, תל אביב: עם עובד, 1978, עמ' 52–55.

[7] אפרת, אלישע. רכבות בארץ ישראל. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1984. עמ' 63–74

ברלין, זאב. רכבת העמק. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994. עמ' 18–27 , עמ' 32–39 ; עמ' 74–81

קרק, רות. תולדות חיפה – מראשיתה ועד קום המדינה. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1986.

עמ' 156–164; עמ' 201–205

נאור, מרדכי. העמקים: עמק יזרעאל ועמק זבולון. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1992., עמ' 68–72 ; עמ' 85–90 –

Hughes, H. F. B. The Hijaz Railway. London: Continental Railway Circle, 1981.

1. 45–52 – The Haifa branch: construction and route.
2. 73–78 – Economic and strategic role of the Haifa–Dera’a line.

[8] יעקב אבן-חן, "חמישים שנה לייסוד כפר חסידים", בתוך: יעקב שורר ואורי שפר (עורכים), החברה להגנת הטבע, 1990, עמ' 100-104. ראו גם: ספר הציונות הדתית, הוצאת מוסד הרב קוק, 1975; מלכה שפירא, מדין לרחמים, הוצאת מוסד הרב קוק, 1969; מלכה שפירא, שנינו במגינים, הוצאת דביר, תל אביב 1950

הספר “ספר הציונות הדתית: עיונים, מאמרים, רשימות, תעודות” שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק (1977) נערך

יצחק רפאל ושלמה זלמן שרגא (עורכים), ספר הציונות הדתית: עיונים, מאמרים, רשימות, תעודות” שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק (1977)

[9] קהילת ציון אמריקאית (American Zion Commonwealth) – גוף ציוני־כלכלי שנוסד בארצות הברית בשנת 1914 ביוזמת מנהיגים ציונים, ובראשם השופט לואי ברנדייס. מטרתו הייתה לגייס הון מן הציבור היהודי האמריקאי לרכישת קרקעות בארץ ישראל ולסיוע למפעלי ההתיישבות של התנועה הציונית. החברה פעלה בשיתוף עם מוסדות התנועה הציונית ועם הקרן הקיימת לישראל, והשקיעה ברכישת קרקעות ובפיתוח יישובים חקלאיים ותשתיות. פעילותה סימנה את כניסתו המשמעותית של ההון היהודי־אמריקאי למפעל ההתיישבות בארץ, והייתה אחד הגורמים שסייעו להרחבת ההתיישבות הציונית בשנות מלחמת העולם הראשונה ולאחריה.

[10] פישרמן, י', "כפר חסידים: ניסיון של התיישבות חרדית חקלאית בעמק זבולון", בתוך: קתדרה,

גיליון: 60 יוני 1991. עמ' 106–130.

[11]  כץ, יוסי. ההתיישבות הדתית בארץ־ישראל 1917–1939. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1988, עמ' 71–92, 134–140.

הוועדה להוצאת ספר כפר חסידים (עורכים). כפר חסידים: ספר היובל. כפר חסידים: הוצאת היישוב, 1954, עמ' 15–36, 57–68, 101–118.

נאור, מרדכי. ההתיישבות הדתית בארץ ישראל. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985, עמ' 33–39.

קולת, ישראל (עורך). תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל מאז העלייה הראשונה, כרך ב: תקופת המנדט הבריטי. ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ויד יצחק בן־צבי, 1998, עמ' 356–360.

וילנאי, זאב. אריאל – אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, כרך עמק זבולון והכרמל. תל אביב: עם עובד, 1978, עמ' 184–186.

אביצור, שמואל. חיי יום־יום בארץ־ישראל בראשית המאה העשרים. תל אביב: עם עובד, 1972, עמ' 206–209.

ארכיון כפר חסידים, תיקי הייסוד והפרוטוקולים, 1924–1930.

הארכיון הציוני המרכזי (CZA), תיקי התיישבות דתית בעמק זבולון, S25/421, S25/436.

ארכיון כפר חסידים:

פרוטוקולים של אספות כלליות שנערכו לעיתים בבית הכנסת.

• יומנים אישיים ומכתבים של מתיישבים.
• תצלומים של תפילות וחגיגות.
• ארכיון הקיבוץ הדתי וארכיון יד יצחק בן־צבי
• תיקי התיישבות דתית בשנות ה־20 וה־30.
• עדויות מוקלטות של ותיקי כפר חסידים.

[12] אביצור, שמואל. חיי יום־יום בארץ־ישראל בראשית המאה העשרים. תל אביב: עם עובד, 1972, עמ' 142–149, 203–210.

הוועדה להוצאת ספר כפר חסידים (עורכים). כפר חסידים: ספר היובל. כפר חסידים: הוצאת היישוב, 1954, עמ' 18–27, 64–79, 112–118.

כץ, יוסי. ההתיישבות הדתית בארץ־ישראל 1917–1939. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1988, עמ' 53–60, 117–124.

כץ, יוסי. בין מסורת למהפכה: ההתיישבות הדתית בארץ־ישראל בתקופת המנדט. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1992, עמ' 41–48, 95–101.

קולת, ישראל (עורך). תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל מאז העלייה הראשונה, כרך ב: תקופת המנדט הבריטי. ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ויד יצחק בן־צבי, 1998, עמ' 212–215, 344–348.

נאור, מרדכי. ההתיישבות הדתית בארץ ישראל. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985, עמ' 28–31, 72–75.

שביט, יעקב. היישוב הישן והיישוב החדש: עיונים בתולדות החברה היהודית בארץ־ישראל. ירושלים: מאגנס, 1997, עמ' 188–194.

[13] אתר ההנצחה לבני כפר חסידים, אתר “יזכור” – אתר ההנצחה הממלכתי של חללי מערכות ישראל, משרד הביטחון,
https://www.izkor.gov.il/monument/en_b5d947403127aebb1fc96be89a939e07/
(נצפה בתאריך 8 בפברואר 2026).

² גן הזיכרון האזורי לכפר חסידים והסביבה, אתר “יזכור” – אתר ההנצחה הממלכתי של חללי מערכות ישראל, משרד הביטחון,
https://www.izkor.gov.il/monument/en_7e0ab964d23dc1c73a0be7abdd613636/
(נצפה בתאריך 8 בפברואר 2026).

[14] שאול ובר,  המרגל שהושכח – מי רצה למחוק מהזיכרון את מאיר בינט – המרגל שהתאבד בקהיר?

ספרית מעריב, תל אביב, תשע"ב 2012,

מאיר מקס בינט, באתר הקרן להנצחת קדושי קהיר : פרקי תעודת זהות

ליאור אסטליין, מי זוכר את מאיר בינט, שהיה מרגל ישראלי במצרים והתאבד בכלאו ב-54'?, הארץ, 16-04-2010

דברי אורי גורן (פלי"ם, הגדעונים, אל"מ ) על מאיר בינט בערב ההשקה לספר "המרגל שהושכח" מאת  ד"ר שאול וובר

גופת מקס בינט נבדקה מחדש, ‘מעריב’ – 22.12.1954

[15] בר־יוסף, אורי. המרגלים: פרשת לבון והכשלון המודיעיני במצרים. תל אביב: זמורה־ביתן, 1990.

בר־זוהר, מיכאל וניסים משעל. המוסד: המבצעים הגדולים. תל אביב: ידיעות ספרים, 2010, עמ' 63–75.

גזית, שלמה. בצל המנהיגות: פרשת לבון ולקחיה. תל אביב: מערכות, 1987, עמ' 45–58.

שגב, תום. 1967: והארץ שינתה את פניה. ירושלים: כתר, 2005, עמ' 83–90.

(כולל סקירה היסטורית של פרשת לבון והשלכותיה).

אתר “יזכור” – אתר ההנצחה הממלכתי לחללי מערכות ישראל. ערך: מקס בינט. https://www.izkor.gov.il

בר־יוסף, אורי. מודיעין במבחן: פרשת לבון ומקורותיה. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1994, עמ' 101–118.

[16] זאב וילנאי, אריאל – אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, כרך עמק זבולון והכרמל, תל אביב: עם עובד, 1978, עמ' 164–168.

[17] רשות המים, השירות ההידרולוגי, נתוני נחלי ישראל – אגן הקישון, ירושלים, פרסומים שונים, 2010–2020.

[18] זאב וילנאי, שם

[19] יהודה קיל, שופטים, פירוש דעת מקרא, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1972, עמ' 69–74.

[20] לקוט שמעוני, בשלח, רמז רל"ד.

[21] דעת מקרא, שם.

[22] בנימין מטודלה, מסעות בנימין, מהדורת מ’ אדלמן, ירושלים: מוסד ביאליק, 1969, עמ' 60–61.

[23] אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל של עולי רגל יהודים, תל אביב: עם עובד, 1946, עמ' 120–122.

[24] יהושע בן־אריה, ארץ ישראל במאה התשע־עשרה: גילויה מחדש, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1970, עמ' 203–210.

[25] שמואל אביצור, חיי יום־יום בארץ־ישראל בראשית המאה העשרים, תל אביב: עם עובד, 1972, עמ' 112–118.

[26] רשות נחל הקישון, תכנית שיקום נחל הקישון – דו"ח מסכם, חיפה, 2015.

[27] רשות נחל הקישון, תוכנית אב לנחל הקישון, 2001. מסמך זה מפרט את ההיסטוריה ההידרוגרפית של הנחל ואת שלבי תוכנית השיקום האקולוגי.

אבנימלך, י', שיקום נחלי ישראל, הוצאת משרד הביטחון, 1996. פרק נרחב עוסק במאמצים לניקוי הקישון מבוצה מזוהמת והשבת החיים לנחל.

סטרינסקי, א', "נחל הקישון – מאפיינים פיזיים והיסטוריים", בתוך: אופקים בגיאוגרפיה, 2004. מאמר הסוקר את אגן הניקוז (1,100 קמ"ר) ואת בעיות הניקוז ההיסטוריות בעמק זבולון.

[28]     מרדכי נאור, העמקים: עמק יזרעאל ועמק זבולון, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1992, עמ' 85–92.