נורווגיה: ביקור באיי לופוטן – עם חי בנופיו

כתב וצילם: גילי חסקין, 1990. עריכה, ‏08/07/2026

ראו גםכתבה במגזין של “מסע אחר” : צפוניים אבל קשוחים

למאמר מעמיק ומקיף: הארכיפלג של לופוטן

להרצאה על נורבגיה .

למצגת על איי לופוטן

הטיפוס היה קשה. פסענו מתנשפים בשביל התלול, עקב בצד אגודל; מנסים לגמא, בכוחות ההולכים ודלים, את המרחק שנותר עד הפסגה. יתרון מה מצאנו בתחושה הנוחה שמעניק סלע הדיוריט השחור, שדומה והוא “קולט” את המטפס ונותן לו תחושה יציבה. יתרון נוסף, משמעותי עוד יותר, היה שהרוחות החזקות שנשבו בימים האחרונים, פסקו בליל אמש. האוויר היה צלול והמראה בהיר וחד.

לאחר קריאות התפעלות רמות, השמורות בדרך כלל למראות משכרים, הנשקפים מראשי הרים, ולאחר רגעים ארוכים של דממת פסגות, התחלנו לעכל את העוצמות הבלתי אפשריות כמעט של הנוף. בינות להרים המושלגים, שעוצבו בעידן הפרה-קמבריום ונחשבים ל”זקנים” ביותר באירופה, היו זרועים אגמים קטנטנים, בעוד שהמפרצים היו כאילו תפורים בשובל של כפרים זעירים. בכל אחד מהמקומות המעטים יחסית, בהם התרחקו הצוקים מן הים והותירו פיסת קרקע מישורית, ולו קטנה ביותר, נוצל השטח להקמת יישוב.

לבעלי הדמיון שבינינו, הזכיר הוד הקדומים של הררי הגרניט, את המראות היפים של דרום סיני. קצת מוגזם לדעתי, ולא רק בגלל השלג. באיי לופוטן, מורכבת החוויה הנופית, בעיקר מהתבליט הסלעי אך גם מהאגמים, השדות הירוקים והכפרים הססגוניים.

המראה שנשקף מהפסגה, ויותר מאוחר מחלונו של מטוס ה”ססנה” שצלל ב”בזים” חדים אל תוך התהומות, היה אכן מכושף: חומת סלע המתנשאת בתלילות מעל הים כשלשונות ים ומפרצים קטנים מלחכים אותם מכל עבר, כשפיורדים עמוקים שולחים אצבעות ים כחולות עמוק עמוק לתוך ההרים. גם במבט מלמטה, בטיול אופניים ארוך, הקפנו את אחד האיים בדרך צרה שהתפתלה בינות להרים החדים כסכין ולדרדרות שגלשו אל המים; עורר בנו הנוף תחושה של יופי נורא, כן, בפירוש יש יופי שהמילה “מאד” איננה מסוגלת לתאר אותו, הוא ממש נורא.

איי לופוטן הם איים הרריים, שחלק מפסגותיהם מכוסות שלג בוהק, ובהם תעשיית דייג עשירה וכפרי דייגים ציוריים. יש באיים הללו שילוב של כחול, ירוק וכל מה שביניהם. הכחול הוא לעיתים אפרפר, לפעמים עמוק ועז ולעתים תכול רך. הירוק בלופוטן איננו סתם צבע הנוצר מערבוב של כחול וצהוב, אלא משהו הרבה יותר עשיר ומגוון: ספקטרום רחב של גוונים: כחול עם הרבה צהוב, עם מעט צהוב ולעיתים קשת מלאה של גווני ירוק. אגמים ומפרצי ים המלמדים על ספקטרום חדש של גווני תורכיז.

כשמהרהרים באיים שלווים ויפהפיים, מקום רחוק ומנותק שבו אפשר לטייל, להתפעם ולשכוח מכל מה שלא רוצים לזכור, המחשבות נודדות בדרך כלל הרחק אל איים נידחים של כדור הארץ, בדרומו של האוקיינוס ההודי, או במזרח האוקיינוס השקט. מפעם לפעם, מתברר כי גם באירופה, הסמוכה כל כך אלינו, נמצאים מקומות עלומים נפלאים, שמבחינת ייחודם אינם נופלים, ובמקרים רבים אפילו עולים על אילו האקזוטיים והרחוקים.

נורבגיה מצטיירת כמקום קר, תרתי משמע; יפה, אך ללא נשמה וכמעט חסר עניין, בכל הנוגע לפעילותו ולתרבותו של האדם השוכן בה. סיור קצר בלופוטן הצליח לרגש אותי, דווקא בממד הזה.

איי לופוטן (Lofoten) הם שרשרת של איים קטנים, הרריים ומיוערים, המשתרעים לאורך כ־150 ק”מ מצפון־מזרח לדרום־מערב, מול העיירה נארוויק (Narvik), מעברו השני של וֶסטפיורד (Vestfjord). האיים מופרדים מן היבשת על ידי וסטפיורד, מפרץ רחב ידיים, שרוחבו מגיע לכ־80 ק”מ. מצפונם מפריד בינם לבין איי ווסטרולן (Vesterålen) מיצר ראפטסונד (Raftsundet), שרוחבו נע בין קילומטר אחד לשלושה קילומטרים בלבד. מיצר זה ידוע בסערות החורף העזות המתחוללות בו, אך דווקא בשל כך, ובזכות המפרצים הצרים והנופים הדרמטיים שלאורכו, הוא מהווה מוקד משיכה חשוב למטיילים ולחובבי שיט.

בלופוטן, ארבעה איים מרכזיים: Austvagoy, Vestvagoy, Moskenesoy ו-Flakstadoy; שיחד עם שבעה איים בגודל בינוני, הסמוכים אליהם, נראים מרחוק כגוש אחד גדול. האיים העיקריים מוקפים במאות איונים סביב סביב, וכאמור הם מחורצים מאד, בדומה לחוף הנורווגי, על-ידי פיורדים ומפרצים. שטחם הכולל של האיים הוא 1,214 קמ”ר ומספר תושביהם הוא 80,000. רובם ככולם חיים ביישובים קטנים שמספר תושביהם אינו עולה על כמה מאות.

אם היה עלי להצביע על יעד אחד בלבד לביקור בנורבגיה, הייתי מצביע ללא היסוס על איי לופוטן. הטיול ה”קלאסי” בנורבגיה כולל בדרך כלל את אוסלו, ברגן ואזור הפיורדים שבמערב. – אלה תופסים את החלק הארי של רוב המסלולים; אך לופוטן, איים סמוכים לחוף ונגישים ברכב, במטוס או בספינה, מציעים דגם מייצג, ואולי אף משופר, של רוב מה שנורבגיה מציעה: הרים מושלגים, צוקים המזדקרים בתלילות מעל הים, כפרים ציוריים והווי של דייגים. אפשר להקיף את האיים בסירה, ברכב, או – כפי שנוהגים לעשות נורווגים רבים – בטיול אופניים ארוך.

במקרים רבים, מתרוממת מעל למים חומת סלע בצורה שאכן מכונה “חומת לופוטן”, המתנשאת לגובה אנכי של 1,000 מ’ מעל פני המים. הקרחונים שגלשו כאן, מספר פעמים, בעידן הגיאולוגי האחרון, החליקו את הצוקים והעניקו להם מראה חלק ומשוייף להפליא.

ההרים נראים פראיים עוד יותר מהרי האלפים, עם פסגות מחודדות ומושלגות ועמקי קרחונים רבים, שקורעים בחומת ההרים פתחים ומעברים רבים שצדודית הרוחב שלהם היא כשל האות האנגלית U. מכל עבר, לעתים בגובה רב, נראים מפלי מים, הזורמים בשצף קצף ונופלים ברעש רב ומפזרים ענני רסס לכל עבר. במקום בו גלש הקרחון עד לים, חדרו בעקבותיו המים, בלשון ים כחולה, צרה ומפותלת. המילה הנורווגית “פיורד”, שהוראתה “מפרץ”, יוחדה בעולם כולו, רק למפרץ הנוצר מגלישת קרחון אל הים. ביתר המקומות, הדרך מתפתלת במרווח הצר להפליא שנותר בין ההרים לים, כשמעבר לכל סיבוב ניבט מראה קסום של עמק ירוק, איון זעיר או כפר, בו מחוגי הזמן עצרו מלכת בראשית המאה.

בנורבגיה, הפיורדים רבים לאין ספור. הם יוצרים קו חוף ארוך מאד; 20,000 ק”מ של חופים מזוגזגים, כחולים וקרים. בדרום הם חודרים בינות ליערות עד, המהווים את התגשמות חלומה של הקרן הקיימת; בצפון הרחוק, הם חודרים בינות להרים קרחים, וכאן, בלופוטן, בין צוקים המוריקים מעשב וכתמי יער קטנים. בפתח הפיורד, מנוצל העמק הרחב לחקלאות, בעוד שבין הבולדרים שבשוליו, ממוקמים בדרך כלל הכפרים. החקלאות מצטמצמת לפיכך לשטחים קטנים בעמקים, בהם מגדלים שיבולת שועל, מספוא ותפוחי אדמה.

הכפרים הינם אטרקציה לא פחותה מזו של ההרים שמסביבם. אלו פניני ארכיטקטורה של בתי עץ צבעוניים, הבנויים סביב ובתוך לשונות הים, החבויים בין הצוקים הקרחים ושולחים אצבעות עץ לתוך המים. דוגמא נפלאה לעם החי בנופיו.

בכל כפר כמעט, נראים מתקני ענק בנויי עץ, להמלחת דגים, ובכפרים הגדולים קיימים מפעלים להקפאת דגים ולשימורם, לייצור שמן דגים וקמח דגים. מכאן יצאו, ועדיין יוצאים, דייגים לציד לווייתנים בים הצפוני – צייד שהיה בעבר עניין מסוכן וכיום הוא בניגוד לחוק הבינלאומי, אך התועלת הכלכלית מאפילה על שיקולים רבים.

הנוף היפהפה הזה, הוא גם טבע קשה מאין כמוהו. הים מכאן וההרים מכאן ועמקים קטנים, שדומה וצרים מלהכיל גם את האוכלוסייה הדלילה, יושבת סביב הגדולים שבמפרצים. הדלילות הזו איננה ייחודית ללופוטן: כלל נורבגיה נמנית עם הארצות הדלילות ביישוב באירופה, כעשר נפשות בלבד לקמ”ר. במקומות רבים הקרקע חמוצה וטובענית, והתושבים עובדים קשה כדי להוציא את לחמם מן הארץ הים. קיימים אמנם שדות מעובדים ובשדותיו של כל כפר כמעט, נראים עדרי כבשים רועים באחו, ובשנים האחרונות התפתח גידול החורפנים (מינקים),.

למרות הזרמים הסוחפים והמסוכנים, ובראשם זרם המאלסטרום (Moskenesstraumen), הנחשב לאחד הזרמים הימיים הידועים בעולם, הים הוא מקור החיים של תושבי לופוטן. מאז ימי הוויקינגים נשענת כלכלת האיים על הדיג, עיבוד הדגה והענפים הנלווים לו. לאורך החופים פועלות מספנות קטנות, בתי מלאכה לתיקון סירות ומפעלים לעיבוד בקלה, לייצור שמן דגים, קמח דגים ומוצרי דגה מיובשים, המיוצאים לרחבי העולם. זרם המאלסטרום, שנוצר בשל מפגש בין זרמי הגאות והשפל לבין קרקעית ים רדודה ומחורצת, יוצר מערבולות אדירות ומים גועשים, שתוארו כבר במאה ה־19 ביצירותיהם של אדגר אלן פו וז’ול ורן. במשך דורות נאלצו הדייגים להתמודד עם תנאי ים קשים ולעיתים קטלניים, אולם דווקא הים הסוער והעשיר בחומרי מזון הוא שהפך את לופוטן לאחד מאזורי הדיג החשובים בצפון האוקיינוס האטלנטי ולעוגן הכלכלי של תושביו.

הגורם המרכזי המעצב את האקלים באיי לופוטן הוא זרם הגולף, או ליתר דיוק שלוחתו הצפונית – הזרם הנורווגי (Norwegian Current). זרם ימי חמים זה, שמקורו במפרץ מקסיקו, מסיע כמויות עצומות של חום אל צפון האוקיינוס האטלנטי ומרכך במידה ניכרת את האקלים לאורך חופיה המערביים של נורבגיה, כפי שהוא עושה גם באיי בריטניה. השפעתו כה משמעותית, עד שהיא משנה לחלוטין את תנאי החיים באזור המצוי הרבה מעבר לחוג הארקטי. בעוד שבקווי רוחב דומים בקנדה, בגרינלנד או בסיביר שוררים חורפים קיצוניים והים קופא למשך חודשים ארוכים, בלופוטן נשארים מי הים פתוחים כמעט כל השנה. למעט כמה מפרצים ופיורדים קטנים ומוגנים במיוחד, הים אינו קופא כלל, והנמלים מוסיפים לפעול גם בעיצומו של החורף.

השפעתו של זרם הגולף ניכרת גם ביבשה. אף שלופוטן שוכנים סביב קו רוחב 68° צפון, מאות קילומטרים מצפון לחוג הארקטי, החורפים מתונים יחסית בהשוואה לאזורים אחרים באותו קו רוחב. השלג אמנם מכסה את פסגות ההרים במשך חודשים ארוכים, אך בעמקים ולאורך החופים נשמרות לעיתים קרובות טמפרטורות המאפשרות מרעה גם בחורף. אין זה מחזה יוצא דופן לראות עדרי כבשים רועים באחו ירוק כאשר פסגות ההרים שמעליהם עטויות שלג. שילוב נדיר זה של אקלים ימי מתון, הרים מושלגים וים שאינו קופא הוא מן המאפיינים הייחודיים ביותר של לופוטן, והוא מסביר כיצד התקיימו כאן יישובי קבע וקהילות דייגים במשך מאות שנים, למרות מיקומם בלב הצפון הארקטי.

השפעתו של הזרם הנורווגי, שלוחתו הצפונית של זרם הגולף, אינה מסתכמת בריכוך האקלים בלבד; היא מהווה את אבן היסוד שעליה נשענת כלכלת לופוטן כולה. המים החמימים יחסית, הפוגשים את מימיו הקרים של ים ברנץ, יוצרים מערכת אקולוגית עשירה במיוחד, המושכת אל חופי האיים מדי חורף את אחד ממחזות הטבע המרשימים של צפון אירופה – נדידת דגי הבקלה הארקטית (Skrei). בין החודשים ינואר למרץ נודדות להקות ענק של דגי בקלה בוגרים מאזורי המחיה שלהם בים ברנץ אל מי וסטפיורד, שם הם מטילים את ביציהם. במשך יותר מאלף שנים מהווה מחזור טבעי זה את הבסיס הכלכלי של האיים, והוא שעיצב את מפת היישובים, את אורח חייהם של התושבים ואף את תרבותם וזהותם.

הדיג עיצב לא רק את הכלכלה אלא גם את הנוף האנושי. כבר בראשית המאה ה־12 הורה המלך אויסטיין (Øystein) להקים לאורך החופים בקתות מגורים עבור אלפי הדייגים שהגיעו לאיים מדי חורף. כך נולדו הרוֹרְבּוּאֶר (Rorbuer) – בקתות העץ האדומות, הבנויות על כלונסאות מעל קו המים, שהפכו לאחד מסמליה המובהקים של לופוטן. בעבר היו אלו מגורים פשוטים וצפופים לדייגים עונתיים; כיום שופצו רבות מהן והוסבו לבתי הארחה מבוקשים, אך הן עדיין משמרות את אופיין המקורי ואת זיכרון התקופה שבה חיי האיים הוכתבו על ידי קצב הים.

אפשר לומר שחייהם של תושבי לופוטן מתנהלים במפגש שבין ארבעה “זרמים”: זרם הגולף, המביא עמו חום ומאפשר חיים באזור ארקטי; זרם דגי הבקלה הנודדים מים ברנץ; זרם הדייגים הנוהרים אל האיים בעונת הדיג; וזרם הסחורות היוצא מן הנמלים אל העולם. במשך מאות שנים יובשו כאן מיליוני דגי בקלה ברוח הארקטית והועמסו על אוניות שעשו דרכן לשווקי אירופה, ובעיקר לארצות הים התיכון. ראשי הדגים המיובשים יוצאו גם למערב אפריקה, שם הם משמשים עד היום מרכיב חשוב במטבח המקומי. כך הפכה שרשרת איים קטנה, השוכנת הרחק מצפון לחוג הארקטי, לחוליה מרכזית ברשת מסחר בינלאומית כבר בימי הביניים. אין פלא אפוא שהממצאים הארכאולוגיים מעידים על התיישבות רצופה בלופוטן כבר לפני יותר מארבעת אלפים שנה: שילוב נדיר של ים שאינו קופא, שפע דגה ונמלים טבעיים מוגנים הפך את האיים לאחד מאזורי ההתיישבות העתיקים והמשגשגים ביותר בצפון נורווגיה.

בעונת הדיג מתמלאים המפרצים בסירות מכל רחבי נורווגיה. בעבר הגיעו ללופוטן מדי שנה כשלושים אלף דייגים ביותר מששת אלפים סירות, ויצרו מעין “עיר עונתית” שוקקת חיים. כיום, עם המעבר לדיג מודרני ולמכסות דיג מחמירות, קטן מספר הדייגים באופן ניכר, אך המסורת נמשכת, כשהדוגיות הקטנות חולקות את הים עם ספינות המצוידות במערכות ניווט, מכ”ם וסונאר מתקדמות. הבקלה, שאורכה עשוי להגיע למטר ומשקלה לעשרות קילוגרמים, היא הרבה יותר ממוצר מסחרי; היא לבה הפועם של לופוטן. אמנם אפשר לדוג אותה גם בשאר ימות השנה, אך עונת הנדידה החורפית היא עדיין שעתה הגדולה של הכלכלה המקומית, וגם כיום כמעט כל הפלגה בסירה מזמנת אפשרות להשליך חכה אל המים ולמשות בקלה בתוך דקות ספורות.

סביבת האיים עשירה בשני מיני דגים: מליח (Herring) ובאקאלה (Cod). ומטבע הדברים, הים מספק את מרביתו של סל המזון. המליחים נאכלים בצורות מגוונות בבקר ובערב, בעיקר בפרוסות כבושות, ואילו הקוד, הנקרא כאן “טורסק”, מבושל בצורה מיוחדת: מניחים פרוסות דג במים רותחים, מכבים את האש ומניחים לו לשרות במים 12 דקות. מאכל מקומי מפורסם הוא ה-“Finnbiff” – בשר אייל אפוי, המוגש עם רוטב אוכמניות. מאכלים טיפוסיים נוספים הם כבד קוד, הנאכל כשהוא נא, סנפירי סוס ים ואומצות מבשר כלבי ים. גם גסטרונומיה היא עניין של גיאוגרפיה…

עד לפני כמה עשרות שנים התקיים באיים מצוד רחב ידיים אחרי עופות דורסים; עיטים ועיטמים נורו בהמוניהם וכנפיהם היו נמכרות לסוחרי נוצות, כהכנסה נוספת. מאז, עבר למעלה מיובל של שמירת טבע. האיים, לפחות שטחי היבשה שלהם, הם מקום מוגן לבעלי חיים, למעט עונות מסוימות בהן ניתן, צמוד למגבלות נוקשות, לצוד מספר בעלי חיים, כגון ברווזים.

בחורף, הים כאן גועש והחוף מקבל רוחות הנחשבות לחזקות באירופה; בקיץ, מרובים ימי השמש, והיופי הטבעי הופך את המקום לאחד ממוקדי המשיכה העיקריים של התיירות הנורווגית. באים לכאן מטיילים רבים, לעתים במשפחות שלמות, כדי לפסוע בשבילים, להעפיל להרים, לגלוש במצנחי רחיפה או לשבת, לצייר ולחלום.

חובבי הטבע שביניהם, יוצאים כשהם מצוידים בלבוש חם, בנעליים נוחות ובהרבה מזל; הרחק אל שמורות הטבע אשר בהרים, לצפות בארנבת השלג, שועל השלג, מכרסמים שונים, אווז האחו, ברבורים לסוגיהם ועוד. הרוצה לראות אותם חייב להצטייד גם בסבלנות נורדית – יכולת לשבת לחופו של אגם שצבעו כחול וקר כעיני השודדים שבסרטים ולהמתין בשקט. היתר, יסתפקו במראה המרנין של עופות הים.

במשך אלפי שנים, היה המקום הקסום הזה חבוי הרחק מעבר לערפילי הצפון, השפעה אירופאית כמעט ולא חדרה לכאן, למעט לכפר אונסטד (Unstad), שם עגנה, לפני שנים רבות, אנייה גרמנית, ונוסעיה תכננו מחדש את הכפר ובנו אותו במתכונת צפון גרמנית: לא בקתות לאורך החוף, אלא קובץ של בתים בלב מישור מעובד.

התחבורה בין היישובים מתנהלת בעיקר באמצעות סירות. במקרים מסוימים מדובר במעבורות המפליגות במועדים קבועים, ובמקרים רבים יש להמתין בשלווה כדרך הנורווגים: לשבת על הרציף מכורבלים במעיל, להתבונן בשמים המאפירים ובשחפים הנאבקים על שאריות דגים המושלכות למים, למצוץ קוביית סוכר אגב לגימת קפה מר ללא חלב, לחוש את הרוח הצפונית הקרירה, ולחלום.

יותר מכל, אני אוהב להתבונן בפניהם צרובות הקור והמלח של הקשישים; ובכפות ידיהן המיובלות של נשים מבוגרות ורחבות גרם, המגלגלות במיומנות מפתיעה חביות כבדות ומלאות במליחים. קווי האופי הבסיסיים של תושבי הצפון לא השתנו במשך הדורות. הם נותרו חייכנים, נוחים להושיט עזרה לזולת, רגועים וכמעט תמיד סבלניים. אנשים אלה, החיים בפינה מרוחקת של אירופה, התרגלו במרוצת השנים כי כל דבר לוקח זמן.

הים הוא נשמת אפם של תושבי לופוטן, אך גם האיום הגדול ביותר על חייהם. במשך מאות שנים היה מקור פרנסתם, נתיב התחבורה העיקרי והקשר היחיד כמעט בין הכפרים המבודדים לבין העולם שמחוץ לאיים. אולם אותו ים, המעניק חיים, עלול בן־רגע להפוך למלכודת מוות. תנאי מזג האוויר באזור משתנים במהירות, ורוחות עזות וגלים גבוהים הפתיעו לאורך הדורות אינספור דייגים ומלחים. אפילו אוניית הדואר, שהייתה עורק החיים של צפון נורווגיה, לא תמיד הצליחה להשלים את מסעה; לפחות ארבע אוניות דואר טבעו במימיו הסוערים של וסטפיורד, ולעיתים חלפו חודשים בטרם הגיעו ידיעות או אספקה ליישובים המרוחקים. עובדת החיים הבסיסית כאן היא שהים מעניק חיים, אך גם לוקח אותם. בזיכרונו של כמעט כל כפר בלופוטן שמורים “הימים השחורים” שבהם תבע הים את קורבנותיו והותיר אחריו משפחות שכולות וקהילות מוכות יגון.

הטרגדיה הזכורה מכולן אירעה בחורף 1823, כאשר סערה פתאומית התחוללה סמוך לאי וארוי (Værøy) והטביעה 38 דייגים, שיצאו באותו בוקר אל הים בעיצומה של עונת דיג הבקלה. באותם ימים הפליגו הדייגים בסירות משוטים ומפרש פתוחות, ללא אמצעי ניווט או קשר, וכל שינוי פתאומי במזג האוויר עלול היה להסתיים באסון. מדי שנה, ב־25 בינואר, יום המכונה בפי התושבים “ה־25 הגדול“, מתכנסים בני וארוי בכנסייה המקומית ובאנדרטה לזכר הנספים, מקריאים את שמותיהם ומעלים את זכרם. אין זה רק טקס זיכרון לאסון מן העבר, אלא ביטוי ליחסי הכבוד והיראה שרוחשים בני לופוטן לים, אותו כוח טבע אדיר שממנו ניזונו אבותיהם, שעליו נשענה כלכלתם, ושמדי פעם הזכיר להם את עוצמתו הבלתי ניתנת לריסון.

במשך מאות שנים היה הים נתיב התחבורה העיקרי של צפון נורווגיה, אך גם מכשול אדיר. במאה ה־18, כאשר אוניית הדואר הייתה יוצאת מאוסלו בדרכה צפונה, חלפו לעיתים כשלושה חודשים עד שהגיעה אל בּוֹדֶה (Bodø), שעל חוף היבשת מול לופוטן, וגם זאת רק אם מזג האוויר האיר לה פנים. לא אחת נקטע המסע בשל סערות, ולעיתים לא הגיעה האונייה כלל ליעדה. כיום השתנתה התמונה מן הקצה אל הקצה. את מקומה של אוניית הדואר האיטית תפסה ספינת הדואר והטיולים הורטיגרוטן (Hurtigruten), המפליגה לאורך חופי נורווגיה במסע בן אחד־עשר ימים בין ברגן (Bergen) לקירקנס (Kirkenes), הסמוכה לגבול רוסיה, ובחזרה. אף שהפכה לאחת מאטרקציות התיירות הידועות בעולם, היא ממשיכה למלא גם את ייעודה המקורי: קישור בין יישובי החוף, הובלת נוסעים, דואר ומטען אל הקהילות המבודדות של צפון נורווגיה, בדיוק כפי שעשתה מאז נוסדה בשנת 1893.

עד כמה שניתן (ואולי אסור) לעשות הכללות; תושבי לופוטן, כמו רבים מתושביה של נורבגיה, מרבים לשתות לשוכרה, בלעדי הבירה והוודקה הם אנשים מסוגרים וקשוחים, אולי משום שתנאי הטבע, האקלים ולילות החורף הארוכים עיצבו כך את אופיים; אך ברובם הם אנשים טובים, נחמדים ובעיקר הגונים. מפליא לגלות עד כמה רבים אינם דוברי אנגלית ושמחים להצהיר שהם דוברי נורווגית בלבד. הזקנים שבהם, אלה שגדלו בנורבגיה של פעם, נורבגיה שלפני גילוי הנפט בים הצפוני, שנחשבה לארץ ענייה ופרימיטיבית במושגים סקנדינביים, עדיין מקנאים בשכניהם השבדים על עושרם, ובלבם שומרים להם טינה בשל הניטרליות המפוקפקת שלהם בימי מלחמת העולם השנייה. לא צריך להתאמץ כדי להוציא מהם דברי קילוסין בגנות השבדים, ואפילו פרץ קללות של ממש, היוצאות ממעיין של שנאה, השמור בדרך כלל לגרמנים. מאז ימי ההפצצות עבר כבר למעלה מיובל, אך הזיכרון הנורדי ידוע כארוך.

תושבי חבל ארץ זה נודעו במשך מאות בשנים בשם “נורמנים” (Northmen, אנשי הצפון), או ה”וויקינגים” (Vikings, אנשי המפרץ) – עם עתיק המוזכר גם בכתבי היסטוריונים רומאים, אף שמעולם לא היה נתון תחת השפעה רומית. מפרץ נקרא “ויק” בנורווגית של פעם; אולי זה המקור לשם “ויקינג”. מכאן וממקומות קסומים אחרים במערב נורבגיה, יצאו אבות אבותיו של עם שוחר שלום זה, למסעות התיישבות ומסחר, שבמספר רב של מקרים לוו במלחמות והפילו חיתתם על אירופה – מסעות המאופיינים ביזמה אישית ובתנאים שבטיים מקומיים, ולא בארגון מרכזי שדחף מלמעלה להתפשטות טריטוריאלית. בחיפושם אחר נחלה שלחו הוויקינגים זרועות גם אל אנגליה, שם נחל אחד מהם, ויליאם הכובש, את הכתר; אל צרפת, שם הנציחו את נוכחותם בשם החבל נורמנדי; וכן אל סיציליה ואל רוסיה. מכל מקום, אין בהתנהגותם השלווה של יושבי המפרצים הללו כיום, כדי ללמד על אופיים המיליטנטי של אבותיהם, שיצאו מכאן בסירות משוטים קטנות לכבוש ארצות לא נודעות. עבורם התקופה הזו איננה מושא לגעגועים, אך שמות כמו אריק האדום ובנו לייף, מגלי איסלנד, גרינלנד וניו פאונדלנד, הינם עדיין מודל להערצה, גם כי לא לחיקוי.

איי לופוטן, כמו מרבית סקנדינביה, הם אמנם מקום המושך אליו מטיילים צעירים, אך תושביהם מזקינים והולכים. תוחלת החיים הולכת וגדלה, ומאז ראשית שנות השבעים, הריבוי הטבעי כאן הוא שלילי. מרבית המשפחות מסתפקות בילד אחד בלבד; דבר בעייתי במיוחד במדינת רווחה כמו נורבגיה. יותר ויותר אנשים מקבלים קצבת זקנה ופחות ופחות אנשים יכולים לשלם אותה במיסיהם; דבר היוצר עומס כלכלי גדל והולך על הממשלה.

על פיזור האוכלוסין בנורבגיה ועל מיקומם של איי לופוטן במערכת היישובית הנורווגית, ניתן ליישם את הדגם הגיאוגרפי של “גרעין מול שוליים”. הגרעין הוא אותו חבל ארץ שבו נמצאים רוב השרידים ההיסטוריים (והשורשים התרבותיים); מרכז השלטון; רוב הערים החשובות; מירב הייצור החקלאי; עליו מבוססים המשאבים לייצור ולמסחר; צפיפות האוכלוסין הגבוהה ביותר לאותה ארץ ועוד. במקרה של נורבגיה הגרעין הוא הציר אוסלו-ברגן; אזור עליו קל להטיל פיקוח לאומי, ובזמן מלחמה יהיה האזור המוגן ביותר. איי לופוטן, ובעצם כל הצפון, הם אזור השוליים. הם מרוחקים ממרכזי השלטון והסמכות; משמעותם התרבותית פחותה כי יושבו מאוחר יותר; קשה להשית עליהם את מערכת החוקים והשלטון; צפיפות האוכלוסין שם נמוכה; אין כמעט ערים גדולות (בלופוטן אין בכלל); תפוקה חקלאית נמוכה; קשה להם להיפטר מעודפי הייצור בשל ריחוקם ממרכזי האוכלוסייה, ועוד. אותם מרכזי אוכלוסייה, בהיותם מרכז הכוח, יכולים לעשות את השוליים לחסות כלכלית שתלויה בהם. לכן, כשעוסקים בגרעין מול שוליים, ניתן בפירוש לדבר על “אי שוויון אזורי” – דבר הגורם לתושבי השוליים תחושות של קיפוח ודחייה, ודוחף אותם לעמדות רדיקליות מבחינה פוליטית, ופחות מרוצים ממנגנון השלטון. לופוטנים רבים עמם שוחחתי מלאים טענות כרימון, גם על תכונותיהם האישיות הקולקטיביות של תושבי אוסלו. הטענה הכללית היא שהם “סנובים”; תושבי אוסלו, מבחינתם, יטענו שהצפוניים הם “פרימיטיביים”. קשה שלא להבחין בתחושות השוני והניכור בין הצפון הפרוע למרכזים אשר בדרום. המילה “פרימיטיביות” נשמעת אולי חריפה מדי, אך הפשטות, האיטיות והמסורתיות של תושבי האזור שונה ממה שהורגלנו לחשוב על סקנדינביה. לנורווגים יש תדמית, אולי מוצדקת, של עם יעיל וזריז; מפתיע לגלות עד כמה איטיים ו”מרובעים” לפעמים הם תושבי הצפון. זו אחת הסיבות מדוע אי אפשר לצפות לשירותי תיירות מרחיקי לכת. השירות אדיב אך בלתי מקצועי לחלוטין; פעמים רבות פקידת הקבלה היא נערה חסרת ניסיון, הסבל הוא שכן גימלאי, נערה בת 17, או דייג מזדמן. הניקיון ספרטני, אך חוסר היעילות משווע.

חודשי יוני-יולי הינם התקופה החמימה ביותר ומשום כך האידיאלית לביקור. סיבה נוספת הינה שמש חצות הלילה, הנחשבת לאטרקציה גם עבור תושבי הערים שבדרום. באזור זה, השמש איננה שוקעת כלל בין סוף מאי לאמצע יולי. בחודשים אלו השמש נראית בשעות הלילה ככדור אדום המשייט בסמוך לים. המראה יפה במיוחד לקראת חצות, כאשר החמה דומה לכדור אש המאדים והולך, משייט בשמיים זוהרים בזהוב, מתקרב למים כמטחווי זרת, ומתחיל בדרכו האיטית למעלה.

לילות החורף הם קודם כל ארוכים וחשוכים, אך לעומת זאת מפורסמים בזוהר הקוטב, המופיע בשמיים בלילות קרים ובהירים במיוחד. זוהר הקוטב (בלטינית: Aurora Borealis) הוא תופעה מטאורולוגית-אופטית: אור קר וחיוור, הקשור למגנטיות של כדור הארץ מזה, ולאירועים שמשיים מזה. גונו של זוהר הקוטב הוא ירוק צהוב בדרך כלל, כשלעיתים מתגלים בו גווני אדום ואפילו גווני כחול סגלגל. זוהר הקוטב מופיע בדמויות ובצורות המזכירות קשת, קרניים, כתר ועוד. אף שאורו חלש מאורו של הירח, הרי שמי חורף בהירים המוארים לפתע במין ענן הזוהר בגוון ירוק-אדמדם, הינם מראה מרתק ומסעיר.

בירת האיים היא סוולבאר (Svolvaer), הנמצאת ב-Austvagoy, האי הגדול ביותר, ובה כ-4,000 תושבים. העיר מוקפת מים מכמה צדדים, היוצרים מרחוק תחושה מוטעית של אי. בצדה האחר פרושה סוולבאר למרגלותיו, ואפילו מטפסת על מדרונו, של הר שחור וקודר משהו (שאולי צורת פסגתו העניקה לו את השם המוזר: “הר העז”). עיר זו הייתה מרכז לחילופי סחורות החל מהמאה ה-17, וכיום היא המרכז המנהלי, התרבותי והמסחרי של האזור ובסיס ליציאה לביקור באיים.

בפרברי העיר התיישבו אמנים רבים ושיוו לה גוון בוהמי משהו. בגלריית Svinoy מוצגות יצירותיהם של אמנים רבים שמצאו השראה בלופוטן. קרוב מאד לעיר, ממש מול הרציף, נמצא האי הקטן Gunnarholm, בו קבור הצייר הנורדי גונר ברג, שנולד בסבולבאר ב-1864. קל להבין מדוע הם באו דווקא לכאן: מראה להקות השחפים, הנוסקות אל סירות הדייגים שצבעיהן בוהקים במיוחד דווקא בימים אפרוריים של סתיו, כשמעט העצים ששרדו נצבעים בכתום מלנכולי, מעוררים כמעט בכל אדם רצון להתבטא בפרץ של יצירה.

בכל הכפרים נראים בתים צבעוניים, בקתות דייגים, ומתקני ענק לייבוש דגי הבקלה, ובמרביתם מפעלים לעיבוד מוצרי דגים, וברציפי כולם עוגנות סירות לאין ספור; אך בכל זאת, אין כפר דומה למשנהו. כל כפר מצא את דרכו המיוחדת לחיות בשלום עם הנוף נורא ההוד שמסביבו; להשתלב בין שחור המצוקים, כחול המים, ו”עשבי האש” השוזרים את הכול בשוליים ורודים.

המפורסמים שבין הכפרים הינם Nusfjord ו-Sund – שניהם נמצאים ברשימת האתרים השמורים של ארגון אונסק”ו (UNESCO). אלה כפרים מופלאים הנראים למרחוק כמו קוביות משחק שהוטלו על ידי ילדים, שצבעיהם ומיקומם משווה להם מראה כמעט סוריאליסטי. אך למרבית הפלא, למרות היותם אטרקציה לתיירים, ולמרות שחלק מן הבקתות מושכר לנופשים וחלק מהמפעלים הפכו לבתי קפה, הם עדיין מקום חי ונושם, שמרבית הפוסעים בין רציפיו הינם דייגים קשיי יום שבפניהם ניכרות אצבעותיו החזקות של הים.

במספר מקומות, בעיקר בחופו המערבי של האי Flakstadoya, מתרחק ההר מן הים, ולעיני הנוסע נפרש מפרץ חולי רחב ידיים, ובו נראים בלונדיניים חיוורי עור, משתזפים עירומים למחצה, מצפון לחוג הארקטי. השמש החמימה, החול הזך וצאצאי הוויקינגים הטובלים בים, עלולים להטעות תיירים ים תיכוניים עתירי פיגמנטים, ולגרום להם להשליך את בגדיהם ולפתוח במרוץ אל הים – מרוץ הנקטע באיבו עם מגע המים הראשון. “גולף” או לא, המים האלו מקפיאים.

בקאבלוואג (Kabelvag) פועל  מזה שנים רבות בית ספר לאמנות, מוזיאון קטור ובו בקתות דייגים שנבנו בשנת 1789, וכן “בורסת” דייגים משוחזרת מהימים היפים, בהם דגים היו מטבע עובר לסוחר.

לסקנדינבים בכלל יש תודעה היסטורית מפותחת ורצון עז לשימור ההיסטוריה. אכן, אין להם פנתאון, פרתנון או מקדש כרנך, אך הם להוטים להנציח את הקיים. לא לחינם התפתחו דווקא בסקנדינביה המוזיאונים הקטורים, תחת כיפת השמים (Open air museum). במספר מקומות ברחבי האיים הפך מפעל פרימיטיבי לייצור שמן, רחוב כפרי, חווה לגידול כבשים או מספנה ישנה, למוזיאון מסוג זה, בו המבקר יכול לפסוע בחופשיות שאין לו במוזיאון רגיל, כשהוא לבוש בגופייה, דוחף עגלת ילדים או נוגס בכריך. בכפר ריינה (Reine), למשל, השתמרה תחנת סחר בדיוק כשם שנבנתה ב-1743. הרעיון בהקמת “מוזיאון פתוח” נעוץ בעובדה שניתן להכשיר שטח גדול, אשר יוכל להכיל מספר רב של מוצגים, בעלות קטנה ככל שניתן. אין ספק שהעובדה שמוזיאונים אלה חשופים לפגעי מזג האוויר מקשה על אחזקתם ועל הטיפול בהם, אך במוזיאון קטור יש אפשרות לשימור אמיתי של עולם ההולך ונעלם.

הדרך מסבולבאר, דרומה אל Å (מבטאים כמו את האות האנגלית O), טוענת לכתר “היפה ביותר בנורבגיה”. אמת היא שקשה לבדוק טענה מסוג זה, אך כל מטייל שחזר מארץ מופלאה זו יודע שגם תואר כמו “אחת היפות בנורבגיה” הינו מכובד מאד. הדרך עוברת מאי לאי, המחוברים במרבית המקומות בגשרים מרשימים. המעבורת האחרונה שנותרה הוחלפה ב-1990 על-ידי מנהרת ענק. בצידי הדרכים פורחים גיאופיטים שונים, סחלבים ונוריות צהובות; פה ושם נראות מושבות של עופות ים. בולטת במיוחד הסולה הצפונית[1], ומפעם לפעם, על סלעי ענק המזדקרים מעל הים, מקננים אלפי שחפים.

מפעם לפעם נראה שלט קטן המכוון הולכי רגל לטפס בשביל תלול אך בטוח, לתצפית זו או אחרת, ומכל מקום מובטחת תצפית נהדרת. לופוטן הם ארצם של שיכורי הטבע והמכורים לנוף. אין כאן יצירות ארכיטקטוניות או מבני ענק יידועי שם, למעט הכנסייה של ווגן (Vagan), כנסיית העץ הגדולה ביותר בצפון, שמדי שבוע מתקבצים בה מרבית מבקרי העיר ליהנות מקונצרט טוב, רצוי של גריג, הנחשב למלחין הלאומי.

הטיול המפורסם ביותר בלופוטן הינו שייט אל טרולפיורד (Trollfjorden) , היוצא מצדו המערבי של מיצר ראפטסונד. זהו הפיורד היפה ביותר בו ביקרתי. מפרץ צר להפליא המתעקל בין הרי ענק מאיימים, המעיקים על הסירה מכל עבר. מעת לעת נראים עיטים לבני ראש דואים ממעל .

ההרים קרויים, כמו הפיורד כולו, על שמם של הטרולים: שדים מקומיים, קטנים ומכוערים להפליא, שבעבר היו האנשה של כל הפחדים המאיימים על אדם ושל תשוקותיו האפלות, ועם הזמן הפכו, למרבית הפלא, לחביבים על כולם, בפרט על ילדים. אכן, עם דמיון קטן, ניתן לזהות בהרים את פרצופיהם של הטרולים, ועם קצת יותר דמיון נוכל לראות את פר גינט, גיבורו של הנריק איבסן, גולש במורד עם בתו היפה של מלך הטרולים.

השייט הקל והנוח הוא בספינת טיולים, המפליגה בפיורד מדי יום ביומו. דרך מעניינת יותר היא לשכור סירת דייג ולצאת בחברת בעליה אל מתחת לצוקים, למרגלות המפלים, ולשמוע ממנו את סיפורי האלים, המוכרים גם מן המיתולוגיה הגרמנית: תור המושל, אודין הטוב, פריי ואחרים.

הכפר ריינה (Reine), שמוזכר בכתביהם של ז’ול וורן ואדגר אלן פו, הינו גם מקום קסום, עטור בצוקים מחודדים, וגם נקודת מוצא לשייט אל האיים הדרומיים הקטנים, המהווים גן עדן לחובבי ציפורים; שניהם מקומות נידחים ומופלאים, שלעומתם נראים יתר האיים כמרכז העולם המודרני.

יאנדויה (Andøya) הוא האי הצפוני ביותר בארכיפלג איי וסטרולן ( Vesterålen), השוכן מצפון לאיי לופוטן. בצפונו, מול הים הנורווגי., נמצא כפר הדייגים אנדנס (Andenes)
המקום מפורסם כאחד האתרים הטובים בעולם לצפייה בלווייתני ראשתן (Sperm Whale), משום שממש מול החוף יורד קרקעית הים במהירות לעומקים של יותר מ־1,000 מטרים, אזור עשיר בדיוקנונים – מזונם העיקרי של הלווייתנים.

עבור מטיילים, אנדנס מהווה גם שער לנסיעה לאורך הדרך הנופית הלאומית אנדויה (Andøya National Tourist Route), הנחשבת לאחת מדרכי החוף היפות ביותר בנורווגיה, ומקשרת בין אנדנס לבין Bjørnskinn בדרום האי. זו דרך מומלצת במיוחד אם בכוונתך לשלב את וסטרולן עם לופוטן במסלול הטיול.

בשייט לאיים הדרומיים הקטנים, חוצים את מיצר Moskenesstraumen, במקום בו מזרים האוקיינוס הארקטי את מאסת מימיו למפרץ ווסטפיורד (שעומקו 900 מ’), דרך מיצר ים שרוחבו 4 ק”מ ועומקו 40-60 מ’. ההפרש בגובה המים בין שני צדיו של הזרם (מלסטרום) מגיע לארבעה מטרים! גם בימים יפים, המים גועשים וסוערים במערבולות ענק, תופעה פנומנלית שתוארה על-ידי ז’ול וורן, בספרו “20,000 ליגות מתחת למים”.

מבין מיני העופות הרבים המקננים באיים, זכו לפרסום מיוחד האלקות[2], האוריות[3] ופפינים (“תוכוני ים”)[4] – שלושה מינים מסדרת האלקאים, שהמשותף להם הוא צבעי השחור והלבן, הפרנסה מן הים (סרטנים, רכיכות, דגים), חד-פרצופיות מינית, קינון בלהקות על דרגשי סלע, ושותפות מלאה בין ההורים בכל הקשור לקינון ולטיפול בצאצאים. כמו כן נראים שחפים, שחפיות ועיטמים לבני זנב. האחרונים הינם דורסים ימיים, המוכרים לנו גם מארצנו; אם כי כאן, הרחק מה-D.D.T, הוא מצליח לחיות ללא מפריע ולהתרבות בנקל. השחפיות מושכות את העין בזנבן הממוזלג משהו ובכנפיהן המתוחות לאחור. זהו עוף יפהפה, השומר בקנאות על קיניו. כאשר מגיע לאזור מבקר בלתי רצוי, הן צוללות לעברו ב”בזים” מהירים ולא מהססות לנקרו בראשו, ולעתים אף למרוח אותו בלשלשת[5].

מעבורות קטנות וספינות דייגים משייטות מריינה אל האי הקטן ווארוי (Vaeroy) שמדרום מערב. בקצהו הדרומי נמצא הכפר המבודד מוסטד (Mostad), ומעליו מזדקר בתלילות, כמו כתר שחור, המוסטדפייל (Mostadfjel) – מצוק המשמש כגן עדן לעופות ובעיקר לצפרים. למעלה ממיליון עופות מים, בעיקר תוכוני ים, קורמורנים, אוריות ועיטמים לבני זנב, מתרבים כאן בין מאי לאוגוסט. אפשר להגיע אל אזור הקינון בשייט בן עשרים דקות היוצא מן הכפר.

בוארוי ניתן לראות את הדוגמאות האחרונות בעולם לכלב מגזע נדיר, בעל שש אצבעות, שגודל, טופח ואולף במיוחד לצייד תוכוני הים. חובבי טבע מתקוממים בדרך כלל כשהם רואים את המקומיים וכלביהם יוצאים לשחר לטרף. בנוסף לכלבים ישנן טכניקות נוספות לפרנסה מצייד העופות החביבים הללו. ציידים יוצאים, כמנהגם זה מאות בשנים, וממשיכים מסורת עתיקה: טיפוס שקט בצעדי חתול, הנפת רשת פרפרים בתנועה מיומנת, סיבוב מהיר באוויר, והעוף האומלל מפרפר בפנים.

מסיבות מובנות, סירבתי להזמנתו של אולו, אחיו המבוגר של מנהל האכסניה בווארוי, להצטרף אליו לצייד כזה, אך כשחזר, ובחגורתו תלויים פפינים שבורי מפרקת, נעלמה תחושת האהדה שהרגשתי כלפי האיש החביב הזה. במספר מקומות ניזונה אוכלוסייה שלמה מביצי פפינים. כמה גברים קשישים מטפסים ביכולת פיזית מעוררת התפעלות, אל מעל הצוק בו מקננות הציפורים, קושרים ומאבטחים חבל, כאשר המיומן שביניהם, או אדם שיורד לפי סדר שנקבע מראש, גולש בזריזות, תוך פרפור מקפיא דם בין שמיים וארץ, אל דרגש סלע, אגב הפחדת עשרות העופות המקננות בו, ומלקט את הביצים, כשהוא מלווה ברעש של צרחות ונפנוף כנפיים. לאחר שמלא את הסל עד תום, הוא קושר אותו לחגורתו ומטפס בקלילות אל חבריו הממתינים למעלה. כל אחד מהם מקבל את ביצת ביכורי הלקט שלו וממהר לנעוץ בה את שיניו ולאוכלה טרייה כפי שהיא. לאחר יום של מעקב אחרי חבורה כזו, שאלתי את אריק הפקח, אדם ששמירת טבע היא לחם חוקו, מדוע אין נלחמים בצייד ובלקט? הוא חייך וענה חרישית, ששמירת טבע עבורו היא גם שימור של התרבויות שחיו מן הטבע והשתלבו בו; הוא מעוניין לשמר גם את הציידים והמלקטים, אחרוני הוויקינגים, שגם הם מבחינת “עולם הולך ונעלם”. גם הם, כמו הלווייתנים, דגי הקוד והבקתות האדמדמות, הם חלק מהמרקם היפהפה והמורכב של לופוטן.

שייט לא קל בן שעתיים וחצי נוספות (חמש שעות מריינה), מביא אותנו לאי רוסט (Rost), המרוחק כ-100 ק”מ מהחוף הנורווגי. זוהי סדרה של צוקים קריסטליניים, שלכל אחד מהם שם משלו, הלקוח מהמיתולוגיה המקומית, ובהם מקננות מושבות בנות שלושה מיליון פפינים, וכמו כן מאות פרטים של עופות נדירים כמו יסעורונים[6] ויסעורים שחפיים[7].

השייט לצוקיו המצופים כמעט בציפורים היה גיחה לעולם אחר. סביב הסירה חגו אלפי עופות מים בצרחות ומשק כנפיים חזק; התחושה דמתה יותר להשתתפות בסרט “ציפורים” של היצ’קוק. תחושת אפסות נעימה ומרגשת כאחד. אתה, אדם קטן, יצור מיותר ואולי בלתי רצוי, בתוך עננים של עופות מים. מלמעלה נשמע לפתע רעש מוכר של הליקופטר; תיירים עשירים שיצאו בגיחה קצרה מהעיירה בודה שבחוף הנורווגי. ההליקופטר ירד סמוך מאד אלינו. ניתן היה לראות מבעד לשמשה את עיניהם שבעות הרצון של אלה שיצאו לפני מספר רגעים ממלון מהודר. הם נראו בלתי שייכים, כאילו שבאו לרגע, לחוות את חוויית ה”קצפת” של האיים, מבלי להמתין ברציף ברוח מקפיאה לסירה שבוששה להגיע, מבלי להקיא את נשמתם אל הים הסוער, ומבלי לטפס במתלול בעקבות מלקטי הביצים. השמעתי באוזני השייט שלנו הערה של לעג בגנות המפונקים המתיימרים לחוות ברגע את חוויית האיים. אך החיוך האירוני שהוסתר בזווית פיו עורר בי מחשבה שנייה, מה בעצם ההבדל בינם לביני, תייר מפונק, אורח לשבוע, בראשית חודש יולי השמשי והנח, אדם שלא חווה סערה אמיתית, לא עבר חורפים חשוכים וקרים ולא נאבק להוציא את פרנסתו מן המים. אחד שגם הוא בא להתבשם, ורק לרגע, מקסמו של לופוטן.

מידע שימושי

איי לופוטן (Lofoten) מקושרים ליבשת באמצעות טיסות סדירות. שדות תעופה פועלים ביישובים סבולבר (Svolvær), לקנס (Leknes), וארוי (Værøy) ורסט (Røst). מעבורות מקשרות את האיים עם הערים נארוויק (Narvik), סקוטוויק (Skutvik) ובודו (Bodø). האיים המרכזיים מחוברים זה לזה באמצעות גשרים ומנהרות, כך שניתן להגיע אליהם ולנוע ביניהם בנוחות גם ברכב פרטי.

בחודשי הקיץ מפעילות הרשויות המקומיות מרכזי מידע למבקרים ביישובים רסט (Røst), וארוי (Værøy), מוסקנס (Moskenes), פלאקסטאד (Flakstad), לקנס (Leknes) וסבולבר (Svolvær), ובהם ניתן לקבל מפות, מידע על מסלולי הליכה, לוחות זמנים של מעבורות והמלצות על אתרי טבע ואטרקציות באזור.מידע: www.lofoten-tourist.no

הערות

[1] סולה הצפונית – (לט’: Sula bassana) עוף ממשפחת הסוליים ומסדרת השקנאים. אורכו 90 ס”מ, הכנפיים והזנב ארוכים וחדים, צבעו לבן, קצות הכנפיים שחורים. זהו עוף חברתי, הדוגר בחופים האטלנטיים וחורף בים התיכון.

[2] האלקה (Alca Torda) היא עוף בגודל ברווז, שחור גב ולבן גחון, שחיין מעולה אך מעופף גרוע; ניזון מדגים, סרטנים ורכיכות, העולה מן הים רק בזמן הדגירה, ומקנן במושבות עצומות. הנקבה מטילה ביצה אחת לסדק בסלע, ושני בני הזוג דוגרים ומטפלים בצאצאים.

[3] האוריה (Uria alga) היא עוף בגודל דומה; צבעה שחום בקיץ ואפור בחורף, והיא שוכנת על יד חופים סלעיים. האוריות מקננות במושבות צפופות, כארבעים זוגות על דרגש סלעי. הנקבה מטילה ביצה אחת בצורת אגס, צורה המעכבת את גלגול הביצה מעל הסלע. הקן הוא ללא ריפוד, ולכל ביצה צבע השונה מעט משל שכנתה.

[4] הפפין (Puffin; לט’: Fracterctura arctica) נקרא בעברית טמשאי צפוני ומכונה “תוכון ים” בשל צורתו; הוא לטעמי היפה ביותר. זהו עוף בגודל יונה, בעל גב שחור ובטן לבנה, צוואר שחור ולחיים בהירות, עם טבעת אדומה סביב העין ומקור בצבע צהוב-כתום, שצורתו כזו של תוכי: גבוה ולחוץ בצדדיו. ניזון מן הים ומעופף היטב. שמו המדעי פרטרקולה (מילולית: נזיר מתפלל) ניתן לו בשל נוהגו להחזיק את כפות הרגליים פרושות וצמודות בצאתו מן הים. בחורף נודדים הפפינים למקומות לא ידועים; רבים מהם נצפו באזור גיברלטר, אך טרם נעשתה עבודה רצינית בנושא.

[5] שחפית הים יוצאת מדי חורף למסע בן 18,000 ק”מ אל אנטארקטיקה, על מנת לשוב ממנה בקיץ הבא, במסע הנדידה הארוך בעולם.

[6] יסעורונים: לט’ Oceanodroma – הקטנים שבעופות הים; מזכירים בגודלם סנוניות ובמעופם פרפרים.

[7] יסעורים שחפיים: מעופף ימי מעולה, הדומה לשחף ומבלה את מרבית זמנו בים, למעט הקינון כמובן.