מים יבשתיים, יערות וביצות- האקולוגיה של המרחב הבלטי

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: הים הבלטי.

ראו גם:  מבוא לארצות הבלטיות ; מבוא לגאוגרפיה של הארצות הבלטיות, ראו גם: הגאוגרפיה של ליטא

המרחב הבלטי אינו נפתח בפני המטייל ברגע אחד דרמטי, אלא מתגלה בהדרגה, דרך שכבות של ירוק, מים ושקט. יערות רחבי־ידיים, ביצות וכרי כבול אינם כאן רק תוספת לנוף, אלא מהווים את השלד האקולוגי שעליו נשען האזור כולו. זהו מרחב שבו הקרקע ספוגה מים, האור מסונן מבעד לחופת עצים, והמרחק בין טבע ליישוב אנושי נותר קצר אך טעון במשמעות. במשך מאות שנים נתפסו היערות והביצות כמרחבים מאיימים, מעכבי תנועה ויישוב, אזורי שוליים שקשה לשלוט בהם; אולם דווקא תכונות אלו הפכו אותם לגורם מפתח בעיצוב האקולוגיה, הכלכלה והתרבות של המדינות הבלטיות. מאמר זה מבקש להתבונן ביערות ובביצות לא כ״רקע ירוק״, אלא כמערכת חיה ודינמית, שבה מתקיימים יחסי גומלין עדינים בין קרקע, מים, אקלים ואדם — מערכת שקטה למראה, אך רבת עוצמה בהשפעתה על פני המרחב הבלטי ועל האופן שבו בני האדם חיים, נעים ומדמיינים אותו עד ימינו.

במרחב הבלטי אין כמעט נקודה שאינה מצויה במרחק קצר ממקור מים או מחגורת יער. אגמים שקטים, נהרות איטיים ויערות מחטניים ומעורבים יוצרים יחד נוף שנראה לעיתים אחיד במבט חטוף, אך מתגלה כעשיר, רב־שכבות ועמוק במשמעותו למי שמתעכב ומתבונן. זהו מרחב שבו המים אינם רק תוואי נוף, והיער אינו רק רקע ירוק, אלא מרכיבים יסודיים בעיצוב הקרקע, באורחות החיים ובדמיון התרבותי. מן האגמים הקרחוניים הפזורים באסטוניה ובלטביה ועד ליערות העבותים של ליטא, נרקמה כאן לאורך אלפי שנים מערכת יחסים אינטימית בין אדם, מים ועץ — מערכת שידעה פרנסה ובידוד, מסחר והגנה, פחד ומיתוס. מאמר זה מבקש להתבונן באגמים וביערות של המדינות הבלטיות לא כמרכיבי טבע מבודדים, אלא כשלד האקולוגי והתרבותי של האזור כולו, נוף שקט למראה אך פעיל בעיצוב ההיסטוריה, הכלכלה והזהות של המרחב הבלטי עד ימינו.

מבחינה אקולוגית, המרחב הבלטי נשלט בידי מערכות טבע צפוניות אופייניות, ובראשן יערות מעורבים ויערות מחטניים רחבי־ידיים, ביצות ואזורים כבוליים, היוצרים יחד פסיפס נופי עשיר ובעל ערך סביבתי גבוה.

מערכות יער.

היערות מכסים חלק ניכר משטחן של שלוש המדינות, ובמיוחד באסטוניה ובלטביה הם מהווים את תצורת הצומח הדומיננטית, עם שילוב של אורנים, אשוחים, ליבנה, אלון ועצים נשירים נוספים. יערות אלה אינם רק מרכיב נופי, אלא גם מערכת אקולוגית פעילה, התומכת במגוון ביולוגי רחב של יונקים, עופות, חרקים וצמחי תת־יער, ומשמשת מקור מסורתי לעץ, לציד ולליקוט. נוכחותם הנרחבת של היערות תרמה לאורך ההיסטוריה לצפיפות אוכלוסין נמוכה יחסית מחוץ לערים הגדולות, לעיצוב דפוסי התיישבות מפוזרים ולתחושת מרחב פתוח המאפיינת את האזור עד ימינו.

היערות תופסים מקום מרכזי בגאוגרפיה של המדינות הבלטיות, לא רק כמערכת אקולוגית טבעית אלא כנוף מנוהל היסטורית, המתווך בין סביבה, כלכלה ותרבות. היערות, המכסים בין שליש למחצית משטחן של אסטוניה, לטביה וליטא, הם ברובם יערות בוריאליים[1] ובוריאליים למחצה[2], המורכבים מאורן, אשוח, שדר ותצורות מעורבות של עצים נשירים, המותאמים לאקלים קריר, לקרקעות קרחוניות ולרמות לחות גבוהות יחסית.

יערנות סובייטית מול מודרנית

בתקופה הסובייטית עבר ניהול היערות טרנספורמציה עמוקה והפך למערכת ריכוזית, טכנוקרטית ואידאולוגית, שייעדה את היער בראש ובראשונה כמחסן אסטרטגי של חומרי גלם; היערות נוהלו על פי מכסות כריתה נוקשות, תוך שימוש נרחב בכריתות נרחבות, נטיעה מחדש של מונוקולטורות[3], וניקוז שיטתי של אזורי ביצות במטרה להגדיל את תפוקת העץ. שיטה זו נפוצה במיוחד ביערנות תעשייתית, ו, משום שהיא מאפשרת שליטה מרבית בייצור העץ: חישוב מדויק של זמני כריתה, ניצול יעיל של הקרקע, והתאמה לצרכים של תעשיות עץ ונייר. עם זאת, לנטיעה מחדש של מונוקולטורות יש גם חסרונות גאוגרפיים־אקולוגיים ברורים: יערות כאלה עניים במגוון ביולוגי, פגיעים יותר למחלות, מזיקים ושרפות, ומספקים פחות שירותים אקולוגיים כמו ויסות מים, שמירת קרקע ויציבות נופית. מדיניות זו שינתה את מבנה היער, פגעה במגוון הביולוגי, יצרה אחידות גילית ונופית, ושילבה את היער בלוגיקה תעשייתית־אימפריאלית של שליטה במרחב ובמשאביו. מאז חידוש העצמאות בשנות ה־90 חלה תפנית מהותית בגישת היערנות, והמדינות הבלטיות אימצו בהדרגה עקרונות הנהוגים באירופה המערבית, המדגישים קיימות, רב־תפקודיות ואיזון אקולוגי, באמצעות כריתה בררנית, יערות מעורבים, הגנה על בתי גידול, ושיקום אזורי כבול ושרידי יערות עתיקים, גם כאשר תעשיית העץ ממשיכה למלא תפקיד חשוב בכלכלה הלאומית ובייצוא.

תפקידו התרבותי של היער.

מעבר להיבט הכלכלי, היער ממלא תפקיד תרבותי וסמלי עמוק במרחב הבלטי: לאורך הדורות הוא שימש מרחב מחסה, קיום והתנגדות, מקום שאליו נסוגו קהילות כפריות, פרטיזנים ואורחות חיים אלטרנטיביות בתקופות של שלטון זר ולחץ פוליטי. בפולקלור ובמיתולוגיה הבלטיים היער אינו נתפס כמרחב פרא ריק, אלא כנוף חי וטעון מוסרית, המאוכלס ברוחות, חורשות מקודשות ויישויות גבוליות, מקום שבו הגבול בין העולם האנושי לעולם הלא־אנושי מטושטש וחדיר. גם כיום, מורשת תרבותית זו מעצבת את יחס הציבור ליערות כמרחבי זהות, זיכרון ורציפות היסטורית, ומחזקת את התפיסה של היער לא רק כמשאב כלכלי, אלא כיסוד עמוק בנוף הלאומי ובהבנה העצמית הקולקטיבית של העמים הבלטיים.

ביצות וכבול

לצד היערות, הביצות והשטחים הכבוליים מהווים נדבך אקולוגי יסודי נוסף בנוף הבלטי, ונפוצים במיוחד במישורים נמוכים, בעמקי נהרות רחבים ובאזורים הסמוכים לחוף. היווצרותם קשורה קשר הדוק למורשת הקרחונית של האזור: משקעים אטומים ועשירים בחומר חרסיתי, שנותרו לאחר נסיגת הקרחונים, פוגעים בניקוז הטבעי, ואילו תבליט שטוח יחסית, מפלס מי תהום גבוה ומשטר משקעים אחיד לאורך השנה מעודדים הצטברות ממושכת של מים. לאורך אלפי שנים יצרו תנאים אלה מערכות נרחבות של ביצות, פנס (fens) ושטחים כבוליים, נופים הנשלטים על ידי תהליכים הידרולוגיים איטיים, קרקעות רוויות מים וחברות צומח ייחודיות. בעבר נתפסו סביבות אלו כמרחבים עוינים ואף מסוכנים להתיישבות אנושית ולפיתוח חקלאי: הן הגבילו עיבוד קרקע, הקשו על סלילת דרכים ובלמו התרחבות יישובית, ולעיתים שימשו כמכשול פיזי ממשי לתנועה ולקשר בין אזורים. עם זאת, דווקא מאפיינים אלה העניקו לביצות ולשטחים המוצפים חשיבות אסטרטגית ותרבותית: הם תפקדו כחסמים טבעיים, סיפקו משאבים עונתיים של דיג וציד, ושימשו מרחבים של בידוד יחסי, שבהם נשמרו דפוסי חיים מקומיים ורציפות אקולוגית מעבר להישג ידו של ניצול אינטנסיבי. בעת המודרנית חל שינוי תפיסתי עמוק ביחס לנופים אלה. הביצות והשטחים הכבוליים חדלו להיתפס כ״שממות״ שיש לייבש ולנצֵל, והוכרו כאחת המערכות האקולוגיות החשובות ביותר במרחב הבלטי. שטחים כבוליים, במיוחד, נתפסים כיום כמאגרי פחמן ארוכי־טווח בעלי תפקיד מרכזי בוויסות האקלים, בעוד שהביצות משמשות בתי גידול חיוניים לאתרי קינון ועצירה של עופות מים נודדים לאורך נתיבי הנדידה של צפון אירופה. יכולתן לאגור מים, למתן הצפות, לסנן מזהמים ולייצב מיקרו־אקלים מקומי נעשתה ברורה במיוחד על רקע הידרדרות סביבתית ושינויי אקלים. בהתאם לכך, שטחים נרחבים הוכרזו כשמורות טבע, פארקים לאומיים ואתרי מורשת סביבתית, ובמדינות בלטיות אחדות מתקיימים בשנים האחרונות מיזמים לשיקום ביצות שיובשו בעבר ולהשבת משטרי זרימה טבעיים. תהליך זה משקף מעבר תפיסתי רחב מנוף ״בעייתי״ הזקוק לתיקון לנוף ״מוגן״ בעל ערך אקולוגי, תרבותי ואקלימי גבוה, ומדגיש את אופיו של המרחב הבלטי כאזור שבו הטבע, גם כאשר אינו דרמטי בממדיו, מוסיף למלא תפקיד עמוק, מתמשך ומעצב ביחסי הגומלין בין האדם לסביבה.

גאוגרפיה חקלאית

הגאוגרפיה החקלאית של המדינות הבלטיות משקפת מערכת יחסים ארוכת־טווח והדוקה בין נוף קרחוני, תכונות קרקע, אקלים ודפוסי הסתגלות אנושיים, והיא יוצרת הבדלים אזוריים ברורים, ובראשם הניגוד הבולט בין ליטא לאסטוניה. ליטא, הדרומית מבין שלוש המדינות, מתאפיינת בקרקעות קרחוניות פוריות יחסית, בעיקר במישורים המרכזיים והדרומיים, שם משקעי טיל קרחוני[4] עדינים וסחף פלוביו־קרחוני[5], שהושקעו עם נסיגת הקרחונים, יצרו קרקעות עמוקות ועשירות במינרלים, המתאימות במיוחד לחקלאות שלחין ולגידולי שדה. תנאים אלה, בצירוף אקלים מעט מתון יותר ועונת גידול ארוכה יחסית, עודדו כבר בשלבים מוקדמים התפתחות של חקלאות דגנים, וליטא נחשבת עד היום ללב החקלאי של המרחב הבלטי, עם נוף פתוח הנשלט על ידי שדות רחבי־ידיים של חיטה, שעורה, שיפון וקנולה, נוף המזכיר במובנים רבים את המישורים החקלאיים של מרכז אירופה. אסטוניה, לעומת זאת, מצויה צפונה יותר ונשענת ברובה על קרקעות קרחוניות דקות יותר, סלעיות ומקוטעות, שלעיתים קרובות חושפות תשתית של אבן גיר, ביצות נרחבות ושטחי יער רציפים, תנאים שאינם מיטביים לעיבוד חקלאי אינטנסיבי של גידולי שדה. כתוצאה מכך, החקלאות האסטונית התפתחה היסטורית סביב מרעה, גידול בעלי חיים, שדות חציר וניצול משולב של יער וחקלאות, ולא סביב ייצור דגנים רחב־היקף, והדבר יצר נוף כפרי מפוצל ומורכב יותר, שבו שדות קטנים, יערות, ביצות ואדמות מרעה משתלבים זה בזה במרחקים קצרים. חותמה של תקופת הקרח האחרונה ניכר אפוא היטב בדפוסי השימוש בקרקע עד ימינו: אזורים שבהם שכבות הקרחונים הותירו קרקעות עמוקות, מנוקזות היטב ועשירות בחומרי הזנה נטו להתמחות בגידולי דגן, בעוד שמרחבים הנשלטים בידי טיל גס, ניקוז לקוי או קרקעות רדודות פנו למרעה, ליערנות ולשימושי קרקע נרחבים ופחות אינטנסיביים. הבדלים קרקעיים אלה לא קבעו רק מה ניתן לגדל, אלא השפיעו גם על צפיפות ההתיישבות, גודל המשקים, מבנה הכלכלה הכפרית ואופיו של הנוף האנושי, ובכך חיזקו את מעמדה של ליטא כמרחב חקלאי־דגני ואת נטייתה של אסטוניה למערכת משולבת של חקלאות, מרעה ויער. במובן זה, הגאוגרפיה החקלאית של המדינות הבלטיות מדגימה באופן ברור כיצד תהליכים גאומורפולוגיים עתיקים, בני עשרות אלפי שנים, ממשיכים לעצב את דפוסי העיבוד, המרעה והחיים הכפריים של ההווה, ולהטמיע את מורשת הקרחונים בנוף היומיומי של השדות והכפרים.

יחוד גאולוגי ואנרגטי: פצלי השמן של אסטוניה

אסטוניה מתאפיינת בייחוד גאולוגי נדיר בדמות מרבצי פצלי שמן (Oil Shale) נרחבים, המכונים "קוקרסיט" (Kukersite). מרבצים אלו הם חלק משכבות סלעי המשקע הימיים העתיקים המרכיבים את התשתית הגאולוגית של המדינה, והם מרוכזים בעיקר באזור הצפון-מזרחי של אסטוניה. מבחינה גאוגרפית-כלכלית, פצלי השמן העניקו למדינה נכס אסטרטגי ראשון במעלה: עצמאות אנרגטית כמעט מוחלטת לאורך עשורים. היכולת להפיק חשמל ודלק באופן עצמאי אפשרה לאסטוניה להשתחרר מהתלות ההיסטורית באספקת אנרגיה חיצונית, ובכך חיזקה את חוסנה הגאופוליטי במרחב החיץ שבין מזרח למערב.

ניצול פצלי השמן מתבצע בשני ערוצים עיקריים, שכל אחד מהם משקף גישה שונה להמרת משאב גאולוגי לאנרגיה זמינה. הערוץ הראשון, והנפוץ ביותר, הוא הפקת חשמל באמצעות שריפה ישירה: סלעי פצלי השמן נכרים מן הקרקע, נגרסים ומוזנים ישירות לתנורי תחנות כוח תרמיות, שבהן החום הנוצר מן השריפה משמש להרתחת מים ולהפקת קיטור בלחץ גבוה, המניע טורבינות לייצור חשמל. שיטה זו אפשרה לאסטוניה להסתמך במידה רבה על משאב מקומי, ללא תלות מלאה בייבוא דלקים, אך היא נחשבת מזהמת במיוחד בשל פליטות גבוהות של פחמן דו־חמצני וכמויות גדולות של אפר ושאריות תעשייתיות. הערוץ השני הוא הפקת דלק נוזלי, המכונה שמן פצלים, תהליך מורכב יותר שנועד להמיר את החומר האורגני הכלוא בסלע – הקרוגן – לנוזל דמוי נפט גולמי. תהליך זה מתבצע באמצעות פירוליזה, שבה מחוממים פצלי השמן לטמפרטורות של כ־450–500 מעלות צלזיוס בסביבה נטולת חמצן; בתנאים אלו הקרוגן מתפרק, הופך לאדים, ולאחר קירור ועיבוי מתקבלים שמן פצלים סינתטי וגזים דליקים. התוצר הנוזלי משמש כדלק לתעשייה, לחימום או כחומר גלם לתעשייה הכימית, ומשקף ניסיון להפיק ערך רב יותר מאותו משאב גאולוגי. לצד פצלי השמן, קיימים במרחב הבלטי גם מקורות אנרגיה אחרים הנשענים על הגאוגרפיה הפיזית של האזור, ובראשם אנרגיה הידרואלקטרית, המבוססת על נהרות בעלי זרימה רגועה ושיפועים מתונים, המספקים פוטנציאל מוגבל אך יציב להפקת חשמל נקי יותר. מעבר למשמעות האנרגטית, בעשורים האחרונים, כחלק ממעבר רחב מתפיסה של “נוף מנוצל” ל“נוף מוגן”, הולכת וגוברת המודעות להשפעות הסביבתיות הכבדות של שריפת פצלי שמן, והמדינות הבלטיות פועלות בהדרגה לצמצם את השימוש הישיר בהם, לפתח טכנולוגיות הפקה פחות מזהמות ולשלב מקורות אנרגיה מתחדשים, מתוך ניסיון לאזן בין צורכי אנרגיה, ריבונות כלכלית ושמירה על המערכת האקולוגית העדינה של האזור.

סיכום

הדיון באגמים וביערות של המרחב הבלטי מחדד את ההבנה כי מדובר הרבה מעבר ליסודות נופיים או אקולוגיים, אלא במערכת מארגית אחת, אשר שימשה לאורך הדורות תשתית פיזית, כלכלית וסמלית לקיומן של החברות המקומיות. שילובם של מים מתוקים שקטים עם מרחבי יער נרחבים יצר נוף שאינו מתפרץ לעין אך פועל בעקביות, מעצב קצבי חיים, מגביל ומאפשר תנועה, ומגדיר את יחסי האדם עם סביבתו באמצעות הסתגלות מתמשכת ולא באמצעות שליטה מוחלטת. זהו מרחב שבו הקיום האנושי התנהל לאורך זמן במתח בין נגישות לבידוד, בין ניצול למשמעת סביבתית, ובין תלות במשאבים טבעיים לבין זהירות מפניהם.

מן המבט הרחב עולה כי האגמים והיערות אינם רק תוצאה של תנאים גאולוגיים ואקלימיים, אלא גם גורם פעיל בעיצוב דפוסי יישוב, גבולות תרבותיים וזיקות כלכליות. הם תרמו לפיזור האוכלוסייה, לעיכוב פיתוח עירוני צפוף, ולשימור זהויות מקומיות ופריפריאליות, ובמקביל שימשו עורקי תנועה שקטים ומרחבי חיץ טבעיים. במובנים רבים, הם מסבירים מדוע הגאוגרפיה הבלטית נטתה היסטורית לרשתות עדינות של קשרים ולא לצירים כוחניים ומונומנטליים, ולמה המרחב נתפס לעיתים כפתוח אך גם חמקמק.

במבט עכשווי, נופם של האגמים והיערות ניצב בצומת של אתגרים והזדמנויות: שינויי אקלים, לחץ תיירותי, ניהול משאבי מים ויערנות מודרנית מציבים שאלות חדשות ביחס לאיזון בין שימור לפיתוח. ההכרה הגוברת בערכם האקולוגי והתרבותי של מרחבים אלו משקפת שינוי תפיסתי רחב, שבו נוף “שקט” נתפס כמרכיב מרכזי של חוסן סביבתי ואיכות חיים. מתוך כך, האגמים והיערות הופכים גם למפתח להבנת האופן שבו המדינות הבלטיות מבקשות לעצב את עתידן: לא באמצעות כיבוש נוף, אלא באמצעות ניהול מושכל של מרחב עדין, המחבר בין עבר של הסתגלות, הווה של אחריות, ועתיד של בחירה מודעת ביחסי אדם–סביבה.

להמשך קריאה:  אדם, גבול ועתיד: גאוגרפיה אנושית 

הערות

[1] יערות בוראליים (Boreal Forests), המכונים גם "טַייְגָה", הם חגורת יערות צפונית רחבת־היקף המשתרעת על פני אזורי קווי רוחב גבוהים בחצי הכדור הצפוני, בעיקר בקנדה, סקנדינביה, רוסיה וצפון־מזרח אירופה. יערות אלו מתאפיינים באקלים קר עד קר מאוד, עונות חורף ארוכות וקיצים קצרים, ובשל כך נשלטים בעיקר על ידי עצי מחט ירוקי־עד כגון אורן, אשוח ואשוחית, לצד מינים נשירים עמידים לקור כמו ליבנה וצפצפה. הקרקעות ביערות הבוראליים לרוב דלות יחסית בחומר אורגני, חומציות ועתירות משקעים קרחוניים, והמערכת האקולוגית כולה מאופיינת בקצב צמיחה איטי אך ביציבות ארוכת־טווח. יערות אלה מהווים אחד ממאגרי הפחמן היבשתיים הגדולים בעולם וממלאים תפקיד מרכזי בוויסות האקלים הגלובלי, במחזור המים ובשמירה על מגוון ביולוגי צפוני ייחודי.

[2] יערות בוריאליים למחצה (Hemiboreal Forests) הם אזור מעבר אקולוגי בין חגורת היערות הבוריאליים הצפוניים (הטייגה) לבין יערות ממוזגים נשירים של דרום ומרכז אירופה. יערות אלו מתאפיינים בהרכב צומח מעורב, הכולל שילוב של עצי מחט צפוניים כגון אורן ואשוחית לצד עצים נשירים רחבי־עלים כמו ליבנה, אלון, מילה ואדר. מבחינה אקלימית, מדובר בסביבה מתונה יותר מהטייגה הקלאסית: החורפים קרים אך קצרים יחסית, הקיצים ארוכים וחמים יותר, ועונת הצמיחה ממושכת יותר. הקרקעות ביערות הבוריאליים למחצה מגוונות יותר ועשירות יחסית, דבר המאפשר מגוון ביולוגי גבוה יותר ושימושי קרקע מגוונים, כולל חקלאות ויערנות אינטנסיבית. באזור הבלטי מייצגים יערות אלו את האיזון העדין בין צפון לדרום, בין עולם מחטני קר לבין עולם נשיר ממוזג, והם משקפים היטב את אופיו של המרחב כמרחב מעבר גאוגרפי, אקלימי ואקולוגי.

[3] נטיעה מחדש של מונוקולטורות פירושה חידוש היער לאחר כריתה באמצעות שתילה של מין עץ אחד בלבד, לרוב אותו מין שנכרת, ובסידור אחיד ומכוון. במקום לאפשר ליער להתחדש באופן טבעי במגוון מינים ובמבנה גילי מורכב, נוטעים שטחים נרחבים של עצים זהים – למשל אורן בלבד או אשוחית בלבד – בשורות מסודרות, בקצב צמיחה אחיד ובצפיפות מתוכננת. בהקשר הבלטי, המונוקולטורה אינה רק בחירה יערנית טכנית אלא גם ביטוי של תפיסה מרחבית־אידאולוגית, שבה היער נתפס כמשאב אחיד וניתן לאופטימיזציה, ולא כמערכת מורכבת ורב־שכבתית

[4] טִיל קרחוני (Glacial Till) הוא משקע גאולוגי בלתי־ממויין שהושקע ישירות על ידי קרחון נע או נמס, והוא אחד מחומרי היסוד המרכזיים בנופי צפון ומזרח אירופה. הטיל מורכב מתערובת לא אחידה של חלקיקים בגדלים שונים – מחימר דק וחול, דרך חצץ ועד אבנים וסלעים גדולים – שנגרפו, נמחצו והוסעו על ידי הקרח הקרחוני והושארו במקומם עם נסיגתו. בשל היעדר מיון טבעי על ידי מים, קרקעות שמקורן בטיל קרחוני נוטות להיות מגוונות מאוד בתכונותיהן: לעיתים פוריות ועשירות במינרלים, ולעיתים סלעיות, דלות או בעלות ניקוז לקוי. במרחב הבלטי הטיל הקרחוני הוא גורם מפתח בהבדלים הגאוגרפיים בין אזורי חקלאות אינטנסיביים לבין אזורי מרעה ויער, והוא משקף באופן ישיר את דינמיקת תנועת הקרחונים ואת מורשת עידן הקרח האחרון בעיצוב הנוף והקרקע.

[5] סחף פלוביו־קרחוני (Fluvioglacial Deposits) הוא משקע גאולוגי שנוצר מזרמי מים שמקורם בהמסה של קרחונים, והוא מאפיין אזורים שנמצאו בשולי קרחונים או בחזיתם במהלך נסיגתם. בניגוד לטיל קרחוני, המושקע ישירות על ידי הקרח ואינו ממויין, הסחף הפלוביו־קרחוני מובל ומושקע על ידי מים זורמים, ולכן הוא ממויין יחסית לפי גודל החלקיקים וכולל בעיקר חולות, חצצים ולעיתים גם סחף דק יותר. משקעים אלה יוצרים תצורות נופיות אופייניות כגון מישורי הצפה קרחוניים, דלתאות קרחוניות, רכסי אסקֵר ומניפות סחף, והם מתאפיינים בניקוז טוב ובקרקעות קלות לעיבוד. במרחב הבלטי מילא הסחף הפלוביו־קרחוני תפקיד מרכזי ביצירת אזורי קרקע פוריים יחסית, במיוחד בליטא ובדרום לטביה, והוא השפיע ישירות על התפתחות חקלאות הדגנים, על דפוסי ההתיישבות ועל עיצוב הנוף הפתוח שנוצר לאחר נסיגת הקרחונים בעידן הקרח האחרון.