גילי חסקיןכתב: גילי חסקין 21-01-26
לאחר שישה ימים מוצלחים של סיור בבולגריה, בהדרכתו של חברי ועמיתי זאב בן־אריה, נפרדתי ממנו ומהקבוצה החביבה ויצאתי לבדי, ברכב שכור, דרומה. אחרי ימים אינטנסיביים עם קבוצה — והפעם לא בתפקיד המדריך — הייתי זקוק לבד. להיות מחוץ לבועה הישראלית, לנוע בקצב אחר, אישי יותר. נסעתי בנוף של גבעות מיוערות, כשהעצים, בעיקר אלונים ושדרים, עומדים עירומים. המראה החורפי לא היה רענן כירוק של קיץ, אך היה בו משהו אחר: מאופק, מעט מלנכולי, עם איכות שקטה של זמן מאט.
הדרך ליוותה את נהר הסטרומה (Struma), שהלך והעמיק בהדרגה, עד שנעשה קניון של ממש – תהליך איטי אך מוחשי, שבו הנוף מספר את סיפורו של הנהר טוב יותר מכל מפה. הסטרומה הוא מן הנהרות המרכזיים של דרום־מזרח אירופה, נהר חוצה גבולות שמקורו בהרי ויטושה (Vitosha), מדרום לסופיה, ומשם הוא חותר בעקשנות דרומה לאורך עמק ארוך ומפותל. הוא חוצה את מערב בולגריה, נכנס ליוון בשם סטרימונס (Strymonas), ולבסוף נשפך אל הים האגאי סמוך לאמפיפוליס – אזור טעון היסטוריה כבר מימי יוון העתיקה. אורכו כ־415 קילומטרים, אך חשיבותו חורגת בהרבה מן הנתון הגאוגרפי: זהו ציר טבעי עתיק, עורק חיים שחיבר מאז ימי קדם בין פנים הבלקן לבין עולם הים התיכון.
עמק הסטרומה שימש במשך אלפי שנים מסדרון תנועה, מסחר וכיבוש. לאורכו נעו שבטים תראקיים, לגיונות רומיים, צבאות ביזנטיים וכוחות עות’מאניים, ולעיתים גם רעיונות, דתות ושפות. הנהר לא היה רק גבול או מכשול, אלא דרך: מסלול נוח יחסית החודר אל לב ההרים ומאפשר שליטה, מעבר והזנה של אזורים מרוחקים. בצדו הצבאי התפתח בצדו האחר גם עולם חקלאי יציב, שנשען על קרקעות סחף פוריות, מים זמינים ואקלים מתון יחסית.
הנוף לאורך הסטרומה משתנה ללא הרף, ולעיתים בתוך קילומטרים ספורים. קטעים צרים ודרמטיים של קניון, שבהם הנהר נדחס בין מצוקים תלולים, מתחלפים במישורים רחבים ופתוחים, המעובדים בשדות ובמטעים. ככל שמתקרבים ליוון ולדלתה, מתפתחת מערכת של ביצות, אגמים רדודים ושטחי הצפה – מרחב עשיר במיוחד במגוון ביולוגי, המשמש תחנת עצירה חיונית לעופות נודדים במסלולי הנדידה בין אירופה לאפריקה.
גם כיום ממשיך הסטרומה למלא תפקיד מרכזי, כלכלי וסביבתי כאחד. הוא מספק מים לחקלאות, לאנרגיה וליישובים שלאורכו, אך גם מציב אתגרים מודרניים: ויסות זרימות, מניעת הצפות, שמירה על מערכות אקולוגיות ושיתוף פעולה בין מדינות החולקות אותו. עבור המטייל, הנהר הוא הרבה מעבר לנוף מלווה דרך – הוא מפתח להבנת הגאוגרפיה ההיסטורית של הבלקן, אותו מרחב שבו טבע ותנועה אנושית עיצבו זה את זה לאורך אלפי שנים.
בדרך, פסל של לוחם חירות בולגרי, זכר למאבק הלאומי הבולגרי בשלהי התקופה העות'מנית. הדמות מתוארת כלוחם גרילה הררי. לבוש מסורתי, חגורת תחמושת, עמידה זקופה ובטוחה בעצמה – דימוי מוכר של אנדרטות בולגריות של תקופת התחייה הלאומית.
מעל קו הרכסים נראו שני פרטים של עיט זהוב, חגים גבוה ובשקט כמעט מוחלט, בתנועה רחבה ומדודה. הם נשאו את עצמם בדאייה מלכותית, כנפיים פרושות במלואן, כמעט ללא ניע – כאילו האוויר עצמו נושא אותם. מדי פעם שבר אחד מהם את הקו, הטה כנף קלה, ושב להיסחף על זרמי האוויר העולים מן העמק שמתחת.
המראה הזה, קצר אך טעון, עצר את התנועה והסיט את המבט מן הדרך אל השמים. העיט הזהוב אינו עוף של רגעים חפוזים; נוכחותו משדרת ביטחון, שליטה, ידיעה עמוקה של המרחב. הוא בוחר את גובהו בקפידה, סורק את הקרקע באיטיות, וכל תנועתו אומרת ריבונות שקטה. במרחבים ההרריים שבהם הוא עדיין מתקיים, הופעתו היא תמיד תזכורת לכך שהנוף הזה אינו רק תפאורה אנושית, אלא מערכת חיה שבה לטורף העליון יש עדיין מקום.
דווקא הדממה שבה נעו השניים העצימה את החוויה. לא קריאה, לא נפנוף מיותר – רק קו זהוב כנגד השמים הבהירים. רגע של טבע שאינו מבקש תשומת לב, אך מרגע שמבחינים בו, קשה להסיר ממנו את העיניים.המעבר מבולגריה ליוון כמעט ואינו מורגש. למרות ששילמתי לחברת ההשכרה מחיר לא מבוטל עבור הניירת הדרושה לחציית הגבול, איש לא העיף בי אפילו מבט מנומנם. לאחר כמה שעות של נהיגה הופיע באופק כתם כחול רחב: אגם קרקיני (Kerkini). גוף מים זה, שהיה מנומר בכתמים שונם של כחול, השוכן בצפון יוון, במחוז מקדוניה המרכזית (Central Macedonia), סמוך לעיר סֶרֶס (Serres) לא הרחק מגבול בולגריה, הוא מן המערכות האקולוגיות החשובות במדינה, ודוגמה מובהקת למפגש בין התערבות אנושית לתהליכים טבעיים. האגם נוצר בשנות ה־30 של המאה ה־20 בעקבות הקמת סכר על נהר סטרימונס, אך עם השנים התפתח לאגם מים מתוקים רחב־ידיים, המוקף מישורים חקלאיים ותחום בין רכסי הרי קרקיני ובלסיצה. מימיו הרדודים, התנודות העונתיות במפלס והקנים הצפופים שלאורך גדותיו יצרו בית גידול עשיר וייחודי, ההופך את קרקיני לאחת משמורות העופות החשובות באירופה.
שטחו של האגם משתנה בהתאם לעונות השנה ולוויסות המים, והוא נע בדרך כלל בין כ־50 ל־75 קמ"ר, ולעיתים אף יותר אם כוללים את אזורי ההצפה. עומקו המרבי מגיע לכ־35.5 מטרים באזור הסכר.
על המזח נראו לא מעט מכוניות של חובבי טבע וצלמים, שהגיעו במיוחד כדי לצפות בשקנאי המסולסל, שבעונה זו מתקבץ כאן באלפים. בתקופת החיזור, הזפק שלו מקבל גוון אדום בוהק, שקשה להתעלם ממנו גם ממרחק. במזח המתין לי ידיד ותיק, וסילי. לפני כעשרים שנה הוא השיט את קבוצתי באגם פרספה (Praspe). כמה שנים אחר כך איתר את האתר שלי, ומאז שמרנו על קשר רופף. כמה פעמים "כמעט" הגעתי. עכשיו זה קורה.
חלומות ישנים נועדו להגשמה. כיוון שבוששתי להגיע, וסילי עיכב למעני את שאר המטיילים על המזח. במהלך השיט התבררה הסיבה לנאמנותו: לפני עשרים שנה תיקנתי חשבון קבוצתי שהגיש לי – לטובתו. הוא לא שכח; ביוון, זיכרון והכרת תודה הם עניין רציני
חלומות ישנים צריך להגשים. מכיוון שבוששתי להגיע, וסילי עיכב את שאר התיירים, לזמן קצר, במיוחד עבורי. במהלך השיט התבררה גם הסיבה לשמירת הקשר: לפני שני עשורים תיקנתי חשבון קבוצתי גדול שהגיש לי — לטובתו. הוא לא שכח. ביוון, כבוד וזיכרון הם עניין רציני.
היינו שישה בסירה: חמישה צלמים מקצועיים ואנוכי. חשתי מעט נבוך עם העדשה הצנועה שלי מול ציוד כבד ומרשים. תוך כדי שיחה הבנתי שכמה מהם חוזרים לכאן שוב ושוב, שנה אחר שנה. בערב, בארוחה במסעדה מקומית, ניתח וסילי, בדרכו הישירה, את הפרופיל הפסיכולוגי של כמה מהם.
צפינו בכמה פרטים של קורמורן מצוי, קורמורן גמדי ובשלדג. לא הרבה מינים ביחס לרשימה הארוכה של 320 מינים שפרסמה רשות הפארק. הסבה העיקרית שהגענו לכאן, אני והאחרים, היה לצפות בשקנאי המסולסל (Pelecanus crispus), המכונה גם "שקנאי דלמטי", שהוא מן העופות המעופפים הגדולים בעולם. גוף מסיבי, מוטת כנפיים רחבה, נוצות לבנות־כסופות ומקור עבה בצבע כתום, שמתחתיו שק גרון גמיש ללכידת דגים. בעונת הקינון מופיעות בעורפו נוצות מתולתלות, המעניקות לו את שמו. הוא מאכלס אגמים ודלתאות ברחבי דרום־מזרח אירופה ומערב אסיה, ותלוי במים רדודים עתירי דגה.
אוכלוסיות רבות בבלקן נודדות דרומה עם בוא החורף, לאורך עמקי נהרות ומישורים פתוחים, אל הים האגאי, טורקיה ולעיתים מזרח הים התיכון. קרקיני משמש תחנת חורף מרכזית ונקודת עצירה חיונית. השקנאים נעים בקבוצות, דואים על זרמי אוויר תרמיים, בתנועה שקטה ומדויקת.
וסילי אינו סומך רק על חריצותם של השקנאים. הוא נושא עמו שני סלים מלאי דגים, משליך אותם לאוויר, והעופות מגיחים במעוף מרהיב. שק הגרון האדום, שמופיע בתקופה זו, נובע מהגברת זרימת הדם בעקבות פעילות הורמונלית לקראת הרבייה. זהו אות חזותי לבריאות, לכשירות ולמעמד, שנראה היטב על פני המים הפתוחים. עם תום העונה דועך הצבע, והזפק חוזר לגוון חיוור — עד החורף הבא.
הפלגנו בשעה 14:00, כשהשמש שלחה קרניים מהוססות שהצליחו לפלס את דרכם מבעד לעננים. ברקע נראה ערפל עדיין מונח כצעיף דק על פני המים. הסירה הקטנה גלשה חרישית בין משטחי מים אפורים־כסופים, ואז הם מופיעים — השקנאים המסולסלים. עופות ענקיים, קדמוניים למראה, שנדמה כי אינם שייכים לזמן הזה. הכנפיים הרחבות נפרשות בתנועה מדודה, המקור האדיר משתפל מטה, וה”רעמה” המסולסלת שעל עורפם מתבדרת ברוח הבוקר הקלה. יש בהם הדר שקט, נוכחות של מי שמכירים היטב את המקום ואת מנהגיהם של משיטי הסירות.
השקנאי הדלמטי (Pelecanus crispus), המוכר גם בשם השקנאי המסולסל, הוא מן הדמויות המרשימות ביותר שניתן לפגוש בנופי המים של דרום־מזרח אירופה.
זהו הגדול שבבני משפחת השקנאים ואחד העופות המעופפים הכבדים בתבל. כשהוא פורש כנפיים במוטה של למעלה משלושה מטרים, הוא ממלא את השמים בנוכחות סמכותית. המראה שלו באוויר מפתיע בחנו: חרף משקלו הכבד, מעופו חלק ומאוזן, ולעיתים נראה שהלהקה כולה נעה בדאייה מסונכרנת, כגוף אחד
המראה שלו באוויר מפתיע דווקא בשל החן: על אף משקלו, טיסתו חלקה ומאוזנת, ולעיתים ניתן לראות קבוצות של שקנאים דלמטיים נעות יחד בדאייה מסונכרנת, כמו גוף אחד גדול. תפוצתו רחבה במיוחד – מן הים התיכון המזרחי במערב ועד מזרח אסיה, ממפרץ פרסי בדרום ועד אזורי סיביר בצפון – אך מדובר בנודד למרחקים קצרים עד בינוניים, העובר בין אזורי קינון לאזורי חורף קבועים יחסית.
על הקרקע, ובעיקר על המים, מתגלה דמות שונה: גדולה, כבדה, כמעט פרה־היסטורית. תזונתו מבוססת בעיקר על דגים, והוא לוכד אותם בתנועות מדודות ובשיתוף פעולה לעיתים עם פרטים נוספים. הזכרים גדולים מן הנקבות, ונוצות העורף המסולסלות – שנתנו למין את שמו העברי – הן אחד מסימני ההיכר הבולטים. רגליו אפורות, נוצותיו לבנות־כסופות, ובטיסה נראות כנפיו כמשטח אפור אחיד. בעונת החורף לובשים הבוגרים נוצות עמומות יותר, ולעיתים קשה להבדיל בינם לבין השקנאי הלבן הגדול. קולו צרוד וגס, ונשמע בעיקר בעונת הרבייה.
השקנאי הדלמטי מקנן ברחבי הפלארקטי, מדרום־מזרח אירופה ועד רוסיה, הודו וסין, בביצות ובאגמים רדודים. הוא נוטה לשוב לאתרי קינון מסורתיים, ולעומת קרוביו הוא פחות חברתי: הקינון מתרחש בקבוצות קטנות יחסית, על איים טבעיים או על מצעים צפופים של צמחייה. הקן עצמו אינו מרשים – ערמה גסה של קנים וצמחים – אך הבחירה במקום מדויק ומוגן היא קריטית להצלחת הרבייה.
במהלך המאה ה־20 חלה ירידה דרמטית במספריו, בעיקר בשל שינויי שימוש בקרקע, הפרעות אנושיות וציד. אוכלוסיית הליבה שרדה ברוסיה, אך בקצה תחום תפוצתו, בעיקר במונגוליה, הוא מצוי כיום בסכנת הכחדה קריטית. דווקא בעשורים האחרונים החלו להופיע סימני התאוששות מקומיים, תוצאה של צעדי שימור ממוקדים: הסרת קווי מתח מסוכנים, מניעת התחשמלות, והקמת פלטפורמות קינון ורפסודות מלאכותיות.
המפגש עם השקנאי הדלמטי אינו רק תצפית בעוף נדיר, אלא חוויה נופית שלמה. זהו מין שמספר סיפור של שבריריות ושל התאוששות, של טבע שנפגע אך גם יודע לחזור – אם רק נותנים לו מרחב. עבור המטייל, הרגע שבו שקנאי מסולסל חולף מעל המים בשקט כבד הוא תזכורת לכך שגם בעידן של סכרים, חקלאות ותיירות, יש עדיין מקום לגדולה פראית.
מה שנראה בהמשך היה חוויית "נשיונל ג'אוגרפיק" של ממש. מאות שקנאים שטו בשובל מלכותי, התגודדו סביב הסירה, גלשו אל המים בהילוך קצרצר, או נסקו מהם כמו מטוס. לעתים התקוטטו על הדגים שווסילי השליך לעברם. מעל לעת פתחו את המקור הענק ודחסו אליו דג גדול. בין השקנאים הדלמטיים, בלט השקנאי המצוי המוכר לנו מהארץ. כאן הוא הופיע בגוון ורדרד מובהק וזפק צהוב.
שקנאי זה מכונה לעיתים בספרות המקצועית "שקנאי לבן" (Pelecanus onocrotalus). בקרקיני, בגלל התזונה והעונה, הגוון הוורדרד שלו אכן בולט מאוד לעומת הגוון הכסוף-אפור של המסולסל.
אני מוצא את עצמי יושב דומם, כמעט מתכווץ בתוך המעיל, לא מפחד להפריע לשלווה. השקנאים אינם נרתעים. הם מתקרבים לסירה, לעיתים במרחק נגיעה, עיניהם בהירות וצלולות, תנועותיהם איטיות אך מדויקות. לפתע, בתיאום כמעט צבאי, קבוצה שלמה פורשת כנפיים וממריאה מעל המים — רגע של מסה ותנועה, של משקל שהופך לאוויר. רעש הכנפיים חותך את הדממה, ואז חוזר השקט, עמוק יותר מקודם.
בערב, כשהאגם שקע בדממה והעופות נעלמו בין הקנים, לקח אותי ואסילי למסעדה קטנה בכפר סטברודרומי (Stavrodromi). ללא שלט או תפריט, רק אור חמים הבוקע מהדלת וניחוח שמן זית ועגבניות הסגירו את קיומה. המקום, המוכר למקומיים בלבד, מעוצב כפסיפס אנושי של עזרה הדדית: הכיסאות והצלחות נאספו מתרומות של אנשי הכפר – כל פריט והסיפור שלו. שם, מעל שולחן עץ פשוט וצלחת בויורדי חמה בעשרה אירו, נחשף הלב הפועם של יוון הכפרית – נדיבות שאינה נמדדת בכסף ותחושת שייכות נדירה.
המחירים, כמעט מביכים בפשטותם. ארוחה שלמה — בויורדי (Buyurdi), כלומר גבינת פטה מטוגנת עם עגבניות חרוכות קלות, צ’יפס, בשר על האש, סלט כרוב וקינוח — בעשרה אירו לאדם. אבל האוכל, טוב ככל שיהיה, הוא רק התירוץ. העיקר הוא האווירה. הטבח, בחור צנום ובעל חיוך שקט, הזמין אותי אל המטבח להראות כיצד הוא מטגן את הבויורדי, וכל הנוכחים – זקנים, צעירים, שכנים וקבועים – בירכו אותנו לשלום . ביומן המסע אני כותב שדווקא כאן, בשולחן עץ פשוט, עם צלחת שאינה תואמת לשכנתה, מורגש משהו מן הלב של יוון הכפרית: הכנסת אורחים שאינה זקוקה להצהרות, נדיבות שאינה נמדדת בכסף, ותחושה נדירה של שייכות — גם אם רק לערב אחד.
למחרת בבקר התעוררתי ב״צימר״ המחומם היטב שבכפר קרקיני. בחוץ ירד גשם זלעפות, כזה שמכה בחלונות בהתמדה ומוציא את החשק אפילו להציץ החוצה. זה היה מן הימים שבהם העולם מתכווץ אל תוך החדר, והחום הפנימי נדמה כעוגן היחיד מול האפרוריות שבחוץ. הודיתי בלבי לניקו, בעל חברת הסירות המקומית, שהפציר בי להקדים את הגעתי לאגם. הוא ידע היטב שהיום צפוי גשם, ולא רצה שאחמיץ את השקנאים — שהיו הסיבה העיקרית לנסיעה כולה. בדיעבד, צדק לחלוטין. בזכות התעקשותו הרווחתי יום עשיר, עם אור רך ונדיב, ואלפי הזדמנויות לצפייה ולצילום.
יצאתי לשוטט בכפר. הגשם אמנם לא פסק, אך משהו בשקט שנוצר אחריו הפך את ההליכה לאיטית וממוקדת יותר. סמוך לאחד הבתים הבחנתי במבנה נמוך, צנוע למראה, שנראה שונה מן הבתים הסובבים אותו. זהו בית תפילה קהילתי הקרוי ״קונאקי״ (Konaki) — מרחב פולחני שבו נשמרות האיקונות של קהילות יווניות מתראקיה ומקדוניה, הקשורות למסורת האַנַסְטֶנַרִיָּה (Anastenaria). מדובר בטקס עממי־דתי עתיק, שמקורו בקהילות יווניות שחיו במחוזות המוסלמיים של בולגריה, והגיע ליוון עם גלי ההגירה הכפויה של 1913, בעקבות מלחמת הבלקן השנייה. זהו פולחן מורכב ורב־שכבתי, המשלב יסודות נוצריים מובהקים עם שכבות קדומות יותר, בעלות אופי אקסטטי מובהק.
הטקס מתקיים מדי שנה סביב חגיהם של הקדושים קונסטנטינוס והלנה, ב־21 במאי. הוא כולל ריקוד יחפים על גבי גחלים לוחשות, תיפוף קצבי החוזר על עצמו שוב ושוב, נגינה בלירה תראקית עתיקה ותהלוכות שבהן נישאות איקונות קדושות. המשתתפים — המכונים "אַנַסְטֶנָרִידֶס" — נכנסים למצב של טראנס פולחני, הנתפס בעיניהם כהשראה אלוהית ולא כהפגנת אומץ גופני או כיכולת פיזית יוצאת דופן.
המאמינים מתאספים בקונאקי עצמו, לצלילי מוזיקה מונוטונית החוזרת על עצמה, ורוקדים במעגל כשבידיהם האיקונות. התנועה איטית בתחילה, אך בהדרגה הולכת ומעמיקה. כאשר הטראנס מתגבר, כשהם במצב פסיכו-פיזי אחר, יוצאים אל הרחבה הפתוחה שמחוץ למבנה, שם ממתינות הגחלים הלוחשות, ועליהן מתבצע ריקוד האש — רגע השיא של הטקס כולו.
וסיליוס, בן המקום, הסב את תשומת לבי לפרט חריג: זהו המבנה היחיד בכפר המוגן בסורגים. לדבריו, יש בקרב המקומיים — לעיתים אף בגיבוי אנשי דת — התנגדות לפולחן, הנתפס בעיני חלקם ככפירה. מעת לעת נזרקות אבנים לעבר חלונות הקונאקי. כך נחשף פער ממשי בין תחושת האחווה הכפרית שתיארתי יום קודם, לבין גבולות הסובלנות בפועל. גם בכפר קטן ומלוכד, מסתבר, יש קווים אדומים.
במרכז המבקרים של אגם קרקיני קיבלתי הסבר מקיף, כמעט שיטתי, על המקום שבו עמדנו – הסבר שחשף פער מעניין בין הנוף השקט שמול העיניים לבין ההיגיון ההנדסי הקר שמאחוריו. קרקיני אינו אגם טבעי כלל, אלא מאגר מים מלאכותי, תוצר מובהק של תכנון הידרולוגי מראשית שנות ה־30 של המאה ה־20. הכול החל עם הקמת סכר על נהר הסטרימונאס (Strymonas) – הסטרומה הבולגרי – נהר חוצה גבולות שהיה במשך דורות ברכה וקללה גם יחד.
במשך מאות שנים נודע הנהר בהצפות עונתיות קשות. מדי חורף ואביב הוא היה יוצא ממיטתו, מציף את מישור סרס הרחב, הורס יבולים, סוחף קרקעות ומותיר אחריו שטחים נרחבים של מים עומדים. הביצות שנוצרו לא היו רק מכשול חקלאי, אלא גם איום בריאותי של ממש: כר פורה למלריה ולמחלות נוספות, שהכבידו על האוכלוסייה הכפרית ובלמו כל ניסיון לפיתוח יציב. מול המציאות הזו נולד הרעיון לבלום את הנהר – לא במאבק חזיתי, אלא באמצעות ויסות מבוקר.
מטרתו המרכזית של המאגר הייתה, בראש ובראשונה, שליטה בזרימת הנהר ומניעת הצפות. הסכר אפשר לאגור את מי החורף והאביב ולשחררם בהדרגה, ובכך להגן על הקרקעות החקלאיות ולייצב את משטר המים באזור שהוא מן הפוריים בצפון יוון, אך גם מן הפגיעים שבהם. לצד יעד זה הוצב יעד משלים, לא פחות שאפתני: קידום חקלאות מודרנית. אגירת המים אפשרה השקיה סדירה בעונת הקיץ היבשה, והפכה את מישור סרס לאזור חקלאי יצרני במיוחד, המבוסס על שדות, מטעים וגידולים עתירי מים.
יעד נוסף, אם כי משני בתכנון המקורי, היה בריאות הציבור. צמצום הביצות והמים העומדים הוביל בהדרגה לירידה בתחלואת המלריה – תהליך איטי אך משמעותי, ששינה את איכות החיים באזור כולו. בשנות ה־80 שודרג הסכר והורחבה קיבולת המאגר, מה שחיזק עוד יותר את יכולות ניהול המים והעמיק את השליטה ההנדסית במערכת הנהר.
במונחים טכניים ניתן לומר שהמיזם עמד ברוב יעדיו: תדירות ועוצמת ההצפות פחתו באופן ניכר, מערכות ההשקיה הפכו לאמינות, והיציבות הכלכלית של הקהילות הכפריות השתפרה.
האירוניה המרתקת בסיפורו של קרקיני היא שהתוצאה המשמעותית ביותר של המיזם לא הייתה הנדסית, אלא אקולוגית. פרויקט שנולד כפתרון טכני לריסון נחל הפך לאחת הביצות החשובות ביוון ומוקד למגוון ביולוגי עשיר. זהו מפגש נדיר שבו ההנדסה האנושית יצרה, כמעט במקרה, פראות מופלאה המגדירה כיום את זהות האגם.
בהדרגה התפתח אגם קרקיני לאחת ממערכות המים המתוקים החשובות ביותר בדרום־מזרח אירופה. השילוב בין מים פתוחים, אזורי הצפה וצמחייה עשירה יצר פסיפס אקולוגי נדיר, המספק מזון, מחסה ואתרי קינון למגוון עצום של בעלי חיים. ההכרה לא איחרה לבוא: האגם זכה למעמד בינלאומי בזכות המגוון הביולוגי שלו, ובעיקר כאתר חורף וקינון מרכזי לעופות מים. כאן מתכנסות אוכלוסיות גדולות של ברווזים, קורמורנים, אנפות – ובראשן, כסמל כמעט בלתי רשמי של המקום, השקנאי המסולסל.
אך בעמידה מול המים השקטים של קרקיני קשה להתעלם מן האירוניה: פרויקט שתוכנן כפתרון הנדסי־חקלאי הפך עם השנים לאחד מאזורי הביצות החשובים ביוון, מוקד של מגוון ביולוגי ושל חיי טבע עשירים. כך, בלי שהתכוונו לכך המתכננים הראשונים, נוצר כאן מפגש נדיר בין הנדסה, חקלאות וטבע – מפגש שמגדיר כיום את זהותו של האגם לא פחות מן הסכר עצמו.
נסעתי לאורך שפת האגם ועצרתי באזור Wetland שלמרגלות הכפר מנדראקי (Mandraki). הקרקע כאן רוויה מים דרך קבע או לפרקי זמן ממושכים, עד כדי כך שהמים הם הגורם המרכזי המעצב את הקרקע, הצמחייה והמערכת האקולוגית כולה. Wetland הוא מונח רחב, הכולל אזורי מעבר בין סביבה יבשתית לסביבה מימית: אזורי קנים, אגמי הצפה עונתיים, דלתאות נהרות, לגונות ואף שדות מוצפים עונתית. ביצה, לעומת זאת, היא מונח מצומצם יותר — תת־סוג של Wetland — המתאר אזור נמוך עם ניקוז לקוי וקרקע בוצית.
בוססתי בבוץ עמוק, התבוננתי בצמחייה שהאפירה בשל החורף, וצפיתי בלהקות גדולות של עופות מים ובעדר של תאוים. בכפר מנדראקי עצמו בלט בית הקברות, שניכר למרחוק בעצי הברוש המקיפים אותו. במקרה זה תחום בית הקברות בחומה ביזנטית מן המאה ה־11, שנבנתה כהגנה מפני הצלבנים, שבדרכם לארץ הקודש לא בחלו גם בביזה של המזרח הנוצרי.
מקור שמו של הכפר במילה היוונית מַנְדְרָה (μάντρα), שפירושה גדר או מכלאה לבעלי חיים. זהו שם תיאורי מובהק, המשקף את עברו של המקום כמרעה טבעי. עוד לפני הקמת האגם שימש האזור נקודת איסוף לעדרים נוודים למחצה, ומכלאות זמניות שהוקמו כאן הפכו עם הזמן לנקודות קבע בנוף. אחת מהן התפתחה בהדרגה ליישוב, מנדראקי , שהוראתו "מכלאה קטנה". זהו שם הנושא עדות חיה לדפוסי חיים שקדמו לסכר, לתקופה שבה האדם הסתגל למחזוריות של הצפות, ביצות ותנועה עונתית.
בהמשך הגעתי להרמיטאז׳ הקדוש של טימיוֹס פרודרומוס בכפר קריטוכורי, אתר נזירי קטן אך טעון משמעות סמלית עמוקה, הקשור רעיונית למסורת הר אתוס. הוא מוקדש ליוחנן המטביל — דמות מפתח ברוחניות האורתודוקסית ואב־טיפוס של הנזיר המתבודד. ההרמיטאז׳ נוסד בידי נזירים שהושפעו מן האתוס ההֶסִיכַסְטִי – תפיסת עולם רוחנית־נזירית בנצרות האורתודוקסית, שמרכזה חתירה לשקט פנימי עמוק, התכנסות פנימה וקרבה מתמדת אל האל באמצעות תפילה רציפה, סיגוף ושליטה בתודעה ובגוף, עם דגש על משמעת סגפנית ופרישות מן העולם. מיקומו, בשולי השטחים הלחים ולמרגלות הגבעות, נבחר במכוון כהדהוד לאידיאל הבדידות בתוך הטבע. אין כאן הדר מונומנטלי, אלא פשטות, רציפות וקצב חיים הנשען על מחזור התפילה. המבנה המרשים משקף השפעה כפולה: מן הכניסה המונומנטלית של כנסיית יוחנן הקדוש בקאנאו שעל אגם אוכריד (במקדוניה של ימינו), ומן המנזרים דמויי־המצודה של הר אתוס, הבנויים על מדרונות תלולים. מבנים אלה הציבו בפני האדריכלים אתגר הנדסי ואסתטי כאחד, ונועדו בעת ובעונה אחת להשתלבות דרמטית בנוף ולהגנה מפני איומים מן הים. דומה והדבר החשוב ביותר שהגיע לכאן מהר אתוס, הוא הכנסת האורחים.
. בעודן מבשלות עבורי קפה, סיפרו לי נזירות צעירות על גאוותן בפרישה מהעולם – בחירה שהן רואות בה הישג שחברותיהן אינן מסוגלות להקריב. דבריהן העלו בי זיכרון ישן מתמרה, מדריכה ואהובה גאורגית, שחיה את החיים במלואם אך תמיד הביעה קנאה באלו המסוגלים להתנזר מהם
תחנת הסיום בצפון יוון הייתה מרחצאות לוטרה פוזר, השוכנים למרגלות הר ווראס. במקום שבו נובעים מים חמים לצד נהרות קרים, . ומהווים נקודת ייחוס אזורית בזכות האפשרות לרגיעה בסביבה טבעית סוערת. המים החמים יוצרים מפלי מים טבעיים לצד נהר אגיוס ניקולאוס, ובריכות הידרותרפיה מאפשרות רחצה טיפולית בתיאום מראש. המרחצאות פועלים כאן מאז התקופה הביזנטית. ביום רגיל אולי הייתי ממשיך הלאה, אך ביום סוער שכזה, הניגוד בין האמבט החם לסערה שבחוץ יצר רגע מדויק של רגיעה.