זמביה: תרבות וספורט

ערך: גילי חסקין; 21-05-2025

ראו קודם: מבוא לטיול בזמביה.זמביה – דתות; גיאוגרפיה של זמביה; תולדות זמביה הקדומה; תולדות זמביה העצמאית; רשמים וחוויות מזמביה ; זמביה – דתות; ז

ראו גם, באתר זה: מבוא לטיול באפריקה

לאלבום תמונות מזמביה

לכתבה: חוויות ורמשים מטיול בזמביה

למצגת דידקטית : מבוא לזמביה

למצגת כללית על זמביה

מוסיקה

🎶 המוזיקה בזמביה – קול העם, צליל הזהות. המוזיקה בזמביה משקפת את הרב-גוניות התרבותית של המדינה – ארץ של למעלה מ־70 קבוצות אתניות, שכל אחת מהן הביאה את מקצבה, שפתה וכליה הייחודיים. המוזיקה היא לא רק מקור בידור, אלא גם אמצעי להעברת מסורת, היסטוריה ומסר חברתי. מהפולקלור השבטי ועד למוזיקת היפ-הופ מודרנית, זמביה מהדהדת במקצבים סוחפים, צלילים ייחודיים וקולות מלאי תשוקה.

🪘 המוזיקה המסורתית

שימשה לאורך הדורות בטקסים כמו חתונות, לידות, טקסי התבגרות, פולחנים דתיים ואנימיסטיים, לוויות וימי זיכרון, שימשה גם ככלי חינוכי להעברת סיפורים ומסרים מוסריים, ולעיתים שימשה כאמצעי ביקורת על המנהיגות.

כלי נגינה מסורתיים:

תוצרי עץ, עור וקליפות פרי. שימוש בחומרים טבעיים: אוכרה, אפר.

מְבִירָה (Mbira) – כלי קלימבה (Kalimba) – פסנתר האצבעות האפריקאי ולו לשוניות מתכת[1]. בסיס מעץ (או לעיתים קליפת דלעת), שעליו מונחות לשוניות מתכת באורכים שונים. הנגן פורט על הלשוניות באמצעות אגודלים – מכאן הכינוי "פסנתר אצבעות".

הלשוניות מכוונות לטונים שונים, בהתאם לאורך המתכת. לעיתים משולבים בגוף הכלי חריצים או קליפות להפקת צליל רוטט – כמו אפקט של זמזום.

תופי נְגוּמְבָּה (Ngumba Drums) – קול הטקס, הדופק של המסורת – תופים שונים מעור חיה, נפוצים בכל רחבי המדינה. תופי נגומבה הם כלי הקשה מסורתיים, המשמשים בטקסים רוחניים, פולחנים שבטיים וחגיגות קהילתיות בקרב עמים שונים במערב ובמרכז אפריקה, ובעיקר בקרב בני נגומבה מדרום־קמרון וסביבתה. בדומה לרבים מתופי הבנטו, גם תופי הנגומבה משמשים לא רק ככלי מוזיקלי, אלא גם כאמצעי תקשורת, זהות וסמל של שייכות רוחנית. התוף משמש לגירוי הרוח לרדת, לכניסת המשתתף לטרנס או לקצב הריפוי.
סילִימְבָה (Silimba) – קסילופון עץ עם קליפות דלעת כמגבר צליל, נפוץ בקרב בני לוזי (Lozi). שבמערב זמביה. הסילימבה בנוי מקורות עץ מסודרות לפי סדר גובה הצלילים (בדומה למקלדת פסנתר), עליהן מקישים עם מקלות. מתחת לכל קורת עץ תלוי דלעת חלולה או קליפת פרי גדולה, המשמשת כתיבת תהודה ומגבירה את הצליל. מספר הקורות משתנה – בכלי מקצועי יכולים להיות 15–20 קורות בגבהים שונים. לעיתים תלויות על הדלעות פיסות קליפת עץ או מתכת היוצרות צלצול נוסף – דמוי זמזום – שמעשיר את הצליל. נגני סילימבה מקצועיים שולטים בטכניקות מורכבות של ריתמיקה ופוליפוניה (נגינה בכמה שכבות קצב וצליל).

הכלי הוא חלק בלתי נפרד ממוזיקה פולחנית וחגיגית באזור נהר הזמבזי העליון, ומשמש הן להופעות מוזיקליות והן לטקסים שבטיים. מנוגן על ידי גברים (ולעיתים נערים) באירועים קהילתיים, פסטיבלים, קבלות פנים מלכותיות וטקסים מסורתיים. יכול לשמש ככלי סולו או כחלק מהרכב של תופים, קולות וכלי נשיפה מסורתיים. הוא קשור קשר הדוק לטקסים של מעבר, הכתרה וחגיגות עונתיות.

תופי קאללה (Kalela Drums) – הקצב של שינוי, זהות והומור. משמשים בעיקר בטקסי מחול. חלילים, קשתות מוזיקליות ומרעשים – מלווים שירה ריתמית וריקודים. הם מרכיב מרכזי בריקוד הקאללה (Kalela Dance) – תופעה תרבותית שהתפתחה באזורים של מכרות הנחושת בזמביה, במיוחד בקרב פועלים ממוצא בֶּמְבָּה (Bemba) וקבוצות אתניות אחרות שהיגרו אל אזור חגורת הנחושת ( Copperbelt), באמצע המאה ה־20. קאללה אינו ריקוד "שבטי מסורתי" במובן הקלאסי, אלא צורת ביטוי עירונית־עממית, שנולדה מתוך שינויים חברתיים ותרבותיים בעידן הקולוניאלי והפוסט־קולוניאלי. הוא נוצר בקרב קהילות מהגרים כפריים שעברו לעיירות תעשייה עירוניות – והשתמשו בריקוד, תופים, שירה והומור כדי להביע זהות חדשה (שאינה שבטית בלבד); ללעוג ולבקר קבוצות אתניות אחרות (במסגרת משחק חברתי); להתמודד עם מתחים חברתיים בעידן של מודרניזציה, עיור ועוני.
שופרות מקרני אנטילופה – בטקסים רוחניים.

סגנונות פולקלוריים אזוריים

Kalindula – סגנון ריקוד ונגינה בקרב הבֶּמְבָּה.
Mwinoghe – ריקוד חגיגי בקרב הצ'יווה בצפון מזרח.
Likumbi Lya Mize – חג לאומי של שבט הלוזי עם תופים, מסכות ומקהלות.

ראו בהרחבה: זמביה – דת

🎼 מוזיקה נוצרית וגוספל

זמביה היא מדינה נוצרית ברובה, והמוזיקה הדתית מאוד פופולרית. סגנון ה־Gospel מתרווח בין שירי כנסייה מסורתיים למוזיקה עכשווית בסגנון אמריקאי. מקהלות פועלות ברוב הכנסיות. רדיו וכנסיות משמשות כתחנת שיגור לאמנים דתיים.

ראו גם: זמביה – דתות

קאלינדולה (Kalindula)

המוסיקה הפופולרית בזמביה – גאוות הלאום. סגנון מובהק שצמח בשנות ה־70–80. משלב גיטרות בס מקפצות, תופים מסורתיים, ושירה בשפות מקומיות (בעיקר בֶּמְבָּה וצ'יטונגה). נושאים נפוצים: מוסר, קהילה, אהבה, חינוך ופוליטיקה.

Zamrock – רוק מקומי עם נשמה אפריקאית

זמרוק הוא סגנון מוזיקלי שנולד בזמביה בשנות ה־70 – תוצר של מפגש נדיר בין רוק פסיכדלי מערבי, נשמה אפריקאית, דינמיות פוליטית ותחושת שחרור לאומית לאחר סיום העידן הקולוניאלי. זמביה קיבלה עצמאות מבריטניה ב־1964. תחת הנהגת הנשיא קנת קאונדה, המדינה חיפשה זהות תרבותית עצמאית. שנות ה־60 וה־70 היו תקופת פריחה של תחושת לאומיות, רצון לשחרור תרבותי וחשיפה רחבה לרדיו, תקליטים ולרוק עולמי (בעיקר בריטי ואמריקאי). במקביל, הפכה זמביה ליעד לגלי מוזיקה בינלאומית – בייחוד הרוק של הביטלס, ג'ימי הנדריקס, דיפ פרפל (Deep Purple)[2] ולד זפלין (Led Zeppelin). זמרוק הוא לא רק סגנון מוזיקלי – הוא תנועה תרבותית, זעקה של דור, ופס-קול לחזון פוסט־קולוניאלי. אלו שירי מחאה, תקווה, זהות שחורה ותגובות למציאות כלכלית קשה. עוסקים בחופש, מוות, אהבה והישרדות. לעיתים מושרים בשפות המקומיות (בעיקר צ’יבמבה) ולעיתים באנגלית.

🎵 מאפיינים מוזיקליים:

סאונד: גיטרות חשמליות רועמות, לרוב עם דיסטורשן עמוק.
תיפוף אגרסיבי ומקצבים משתנים.
קווי בס דינמיים ועמוקים.
שירה לעיתים מחוספסת, לעיתים מלודית, תמיד רגשית.
שילוב אלמנטים אפריקאיים מסורתיים – בעיקר במקצבים ובשירה

אמנים ולהקות בולטים:

🧑🏾‍🎤 Ngozi Family (פול נגוזי) אחת הלהקות האיקוניות ביותר של הזמרוק. הנהגה בידי Paul Ngozi – שחקן גיטרה נועז, תמלילן רדיקלי ודמות פולחן. שירים כמו Hold on ו־Day of Judgment מבטאים שילוב של חשמל ורגש חברתי.

בסוף שנות ה־70: המשבר הכלכלי בזמביה החמיר. ממשלת קאונדה הגבילה גישה למטבע זר, דבר שפגע ביבוא כלי נגינה ותקליטים. מחלת האיידס גבתה מחיר כבד מהסצנה – אמנים רבים מתו צעירים. הזמרוק כמעט נעלם מהנוף המקומי. בשנות ה־2000, חברות כמו Now-Again Records (לוס אנג'לס) החלו לאסוף ולהוציא מחדש תקליטי זמרוק. פתאום, צעירים בארצות הברית, יפן וגרמניה החלו להאזין ל־WITCH, Ngozi Family ו־Zambia Music Parlour. חלק מהאמנים ששרדו – כמו Emanuel "Jagari" Chanda מ־WITCH – חזרו להופיע ברחבי העולם, כולל שיתופי פעולה עם אמני אינדי ((Indie artists)) עולמיים[3].

זמרוק הוא סמל לכך שאפריקה לא רק קיבלה תרבות, אלא גם החזירה פרשנות משלה.הוא מייצג את הדור הראשון של עצמאות – תקופה של תקווה, זהות וכאב. דור חדש של מוזיקאים זמבים שואב השראה מהזמרוק, אם כי הסגנון נדיר כיום בסצנה המקומית.

מלאכות מסורתיות

בזמביה, המלאכות המסורתיות הן חלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית של עשרות קבוצות אתניות, והן שיקוף של זהות קהילתית, תפיסת עולם וסגנון חיים מקומי. אלו אינן רק מיומנויות שימושיות, אלא גם אמצעי לביטוי אסתטי ולטקסים חברתיים ורוחניים. הנה תיאור מקיף של כמה מהמלאכות הבולטות:

החומרים: עלי דקל, קני סוף, גבעולי דוחן וסיבי באובב. משתמשים בדפוסים גיאומטריים ססגוניים, כאשר כל קבוצה אתנית מתאפיינת בעיצובים ייחודיים. שימושים: סלים לאחסון תבואה, מחצלות לשינה ולטקסים, בדי בָּטִיק (batik) לקישוט וללבוש.

קרמיקה – כלי חומר לשימוש יומיומי וטקסי

מרבית הקדרים הם נשים. מייצרו קדרות ביתית לייצור קערות, סירי בישול, כדי מים וכלי טקס. העיטור נעשה באמצעות חריטות ידניות או ציורי צבע טבעיים. מעבר לשימושיות – קיימת גם סמכות רוחנית, בעיקר בכלים המשמשים לקורבנות וטקסים.

גילוף בעץ – עיטור, רהיטים ופסלים

חומר הגלם הוא עץ מָוָּנגָה, עץ מוּקוֹי ואחרים. מייצרים מהם מסכות טקס, פסלים של אבות קדמונים, תופי נְגוֹמָה, כיסאות מעוטרים. מסכות משמשות בטקסי מעבר – מילה, נישואין, קבורה, יוזמות סודיות (כגון במסדרים של הבֶּמְבָּה והלוּוָאלֶה). רבים מהפסלים משקפים סיפורי עם, חיות סמליות או דמויות מיתולוגיות.

צורפות ועבודות מתכת

תכשיטים, צמידים, עגילים, קמעות, חודים לחניתות. עשויים בעיקר מנחושת פליז, אלומיניום ממוחזר. תכשיטים מסמלים סטטוס חברתי, שייכות לשבט, ולעיתים משמשים להגנה רוחנית.

שזירת חרוזים

מלאכת נשים עתיקה. משולבת בביגוד מסורתי, קישוטי ראש, וסנדלים. הצבעים בעלי משמעות – למשל, שחור ללידה, אדום לאהבה, לבן לשלום. משמשים ללבוש יומיומי, חגיגות עונתיות, חיזוק הקשרים המשפחתיים או שבטיים.

צביעת גוף וקעקועים מסורתיים

מלאכת הקעקועים בזמביה: היא זיכרון חרוט בעור.

שימושים: טקסי חניכה, חתונות, לידה, קבורה. בעלי משמעות סמלית – כמו שייכות לקבוצה, גיל או תפקיד חברתי.

במרחב התרבותי של זמביה, כמו באזורים רבים באפריקה שמדרום לסהרה, מלאכת הקעקועים (tattooing) שימשה במשך דורות כצורה של תקשורת לא־מילולית, טקס חניכה, אמצעי לריפוי ולעיתים אף כמגננה רוחנית. אך בניגוד למוסכמות המערביות הרואות בקעקוע ביטוי של זהות אישית, בזמביה מדובר פעמים רבות בביטוי של זהות קולקטיבית, של שייכות, של שורשים.הקעקועים המסורתיים בזמביה אינם מבוססים על דיו – אלא נוצרים באמצעות צלקות חרותות בעור (scarification), מה שמכונה גם "קעקוע יבש". החותך משתמש בחפץ חד – לעיתים סכין גילוח ולעיתים קוץ טבעי – ויוצר חתכים דקורטיביים בעור. אל תוך הפצעים מוחדרים חומרים כמו אפר, עפר, או צמחי מרפא, הגורמים להתכהות הצלקת ולבליטתה מעל פני העור.

ישנם גם קעקועים "רטובים", שבהם נעשה שימוש בדיו שחור צמחי, אך הם פחות נפוצים. הצורה, החומר, והמיקום של הקעקוע משתנים בהתאם לשבט, למגדר, ולמטרת החקיקה.בקרב קבוצות אתניות כמו הבֶּמְבָּה, הלוֹזִי, הטוֹנְגָה והצֶ'וָוה, הקעקוע היה חלק בלתי נפרד מתהליך החניכה לבגרות. לנערות, לעיתים קרובות, קועקעו סמלים על ירכיים או חזה, כחלק מהכנה לנישואין – מעין חותם של פוריות ובשלות מינית. לנערים, הקעקוע סימן את יכולתם לשאת כאב – אבן בוחן לגבריות.

חלק מהקעקועים שימשו גם כהגנה מטאפיזית: קווים מסוימים נקשרו ביכולת להרחיק רוחות רעות או למשוך ברכה. היו אף מקרים שבהם הקעקוע נתפס כטיפול רפואי למחלות עור או כאבים כרוניים. הקעקועים הם גם מסמני שייכות אתנית. דפוסי קעקוע ייחודיים איפשרו לזהות אדם לפי מוצאו השבטי, ממש כפי שסגנון לבוש או ניב לשוני מרמז על מוצא. לעיתים קרובות, מי שחרט את הסימנים על גופו לא בחר בהם – הם נכפו עליו כחלק מהמסורת או הלחץ החברתי.

כיום, המלאכה הולכת ומתמעטת. כפרים מסוימים שומרים על מסורת הקעקועים, בעיקר באזורים מבודדים כמו מזרח זמביה או חבל צפון-מערב, אך בערים הגדולות התופעה דעכה. הסיבות לכך מגוונות – מהשפעות נוצריות הרואות בקעקועים עבודה זרה, ועד ללחצים מודרניים של אסתטיקה וסטיגמה.

אף על פי כן, בקרב דור צעיר יותר, חלק מהקעקועים שבים – אך הפעם כסימן של חיפוש אחר שורשים, כלי של התעוררות תרבותית. אמנים מקומיים בזמביה משלבים כיום בין מוטיבים מסורתיים לעיצוב מודרני, ומנסים להחיות את הסמלים העתיקים על עור חדש.

המלאכות המסורתיות בזמביה אינן רק אסתטיקה או פרקטיקה – הן מייצגות זיכרון קהילתי, תפיסות עולם, ורוח קדמונים. הן עוברות מדור לדור, ורבות מהן מותאמות כיום גם לשוק התיירות או לאמנות מודרנית – תוך שימור מהותן התרבותית העמוקה.

טקסים ומחולות עממיים בזמביה:

הטקסים והמחולות בזמביה הם יסוד מרכזי בחיים החברתיים, הרוחניים והאמנותיים. כל אחת מהקבוצות האתניות במדינה – ובהן בני הבֶּמְבָּה, לוֹזִי, טוֹנְגָה, נְיָאנְגָ'ה, לֶנְדָה ואחרות – שומרת על מסורת ייחודית, אך קיימים קווים משותפים: הקשר לטבע, האמונה ברוחות אבות, והקצב ככלי תקשורת בין האדם לעל־טבעי. זוהי שפה של גוף, קצב ורוח.

טקסי חניכה – מעבר מילדות לבגרות

הטקסים הללו מסמלים את כניסת הנערים או הנערות לעולם המבוגרים, ומלווים בריקודים סמליים:

צִיקָנְדָה (Chikanda) בקרב בני בֶּמְבָּה: ריקוד נשי מלווה בתיפוף, חגורות צד עם פעמונים, ותחפושות מסורתיות. הבנות נפרדות מהקהילה, עוברות הכשרה סודית, ושבות בטקס חגיגי לקול מחיאות כפיים וריקוד סוער.

לסרטון

מקולו (Makolo) – ריקוד המעיד על מעבר לבגרות, כולל מסכות ותחפושות צבעוניות

ראו גם: זמביה – דתות

ריקודים טקסיים ברוח המסדרים החשאיים.

ניָאווֹ (Nyau) של שבטי הצ'ווה (Chewa): אחד הריקודים המרשימים באפריקה כולה. הרקדנים עוטים מסכות עץ מגולפות ודמויות מיסטיות – חלקן אנושיות, אחרות חייתיות או שדוניות – ומבצעים תנועות איטיות, מסתוריות ולעיתים קרובות קפיצות פתאומיות. המסר: חיבור אל רוחות האבות, פיקוח מוסרי על הקהילה, ולעיתים גם לעג חברתי מוצפן. איסור על נשים וילדים לצפות באימונים. הריקוד נחשב לקדוש.

טקסי קציר והודיה

קולווה (Kulamba Kubwalo) – חגיגה חקלאית בולטת, ריקודים המוניים המתקיימים סביב מדורות ובליווי מקהלות. התלבושות כוללות נוצות, צדפים, חרוזים וסמלים של פריון.

ליקומבֶּה (Likumbi Lya Mize) – פסטיבל של בני הלוֹבָּאלֶה בצפון־מערב זמביה. משלב תהלוכות עם מסכות מרהיבות, תופי עץ ענקיים, וסיפורי עם מומחזים בריקוד.

ראו בהרחבה: זמביה – דתות

ריקודי חיזור ואהבה

קָפוּקָה (Kapuka) – ריקוד זוגי פופולרי בקרב צעירים. התנועה חושפת חן, קצב והומור. נפוץ בטקסי נישואין ואירועי משפחה.
קלַנְדָה (Kalanda) – ריקוד חושני המשקף פלרטוט, שייכות, ולעיתים אף שיח חברתי על מגדר.

ריקודים פוליטיים וחברתיים בני זמננו

משנות העצמאות ואילך התפתחו ריקודים לאומיים שמטרתם לחזק את האחדות והזהות הזמבית. ריקודי מחאה או העצמה צומחים לעיתים בסביבות עירוניות, תוך שימוש בכלים מסורתיים בשילוב מוזיקה מודרנית (כגון קָווָה-קָווָה). כלים נלווים: תיפוף ומסכות.

תופים – בעיקר תופי נגומה ותופי מקונדה, עשויים גזע חלול עם עור מתוח, משמשים להכוונת הריקוד ולהבעת רגשות.
מסכות – מגולפות ביד, משמשות לא רק לריקוד אלא גם להופעת "רוח" אנושית־אלוהית. המסכה מעניקה לרקדן מעמד של שליח מעולם הרוחות.

הריקוד בזמביה הוא שפה לא־מדוברת – אמצעי להעברת חכמה מסורתית, לניקוי רוחני, לאחדות קהילתית ולהבעת רגשות. בכל תנועה מגולמים עבר, הווה ועתיד. המחול הזמבי אינו רק בידור – הוא שורש, זיכרון וחזון. הוא עוטף את הפרט במעגלים של קהילה, של טבע ושל רוח, ומהווה כלי חיוני בהמשך הקיום התרבותי של עמים שעודם חיים את המורשת בעודם יוצרים בה.

ספורט

הספורט בזמביה – מבטא זהות, תרבות וגאווה לאומית. הספורט בזמביה ממלא תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים, הן כתופעה חברתית והן ככלי לגיבוש לאומי. בעשורים האחרונים הפך ענף הספורט לאמצעי לביטוי של זהות, שאיפות ותקווה – במיוחד בקרב צעירים. זמביה אולי אינה מעצמה עולמית, אך היא אחת המדינות הפעילות והאהודות ביותר באפריקה הדרומית מבחינה ספורטיבית.

⚽ כדורגל

הספורט הפופולרי ביותר במדינה. משוחק בכל שכבות האוכלוסייה – מהשכונות העירוניות ועד לכפרים המרוחקים. מהווה סמל לאומי, מקור לגאווה ואף לשייכות חברתית.

הישגים בולטים: נבחרת זמביה (Chipolopolo – "כדורי הנחושת") זכתה בגביע אפריקה לאומות (AFCON) בשנת 2012 – אחד מהרגעים הגדולים בתולדות המדינה. הנבחרת שיחקה בגמר גם ב-1994, מיד לאחר האסון האווירי שפקד אותה (ראו לעייל). הקבוצות המובילות בליגה המקומית משתתפות באליפויות אפריקה למועדונים.

🛑 טרגדיה לאומית

בשנת 1993, התרסק מטוס שהוביל את נבחרת הכדורגל של זמביה מול חופי גבון. 18 שחקנים ומאמנים נהרגו. האסון נחרת בזיכרון הקולקטיבי של האומה. הזכייה ב־2012 הוקדשה לזכרם – מחווה סמלית ורגשית במיוחד.

🏀 כדורסל: פחות נפוץ, אך מתפתח בעיקר בערים הגדולות. קבוצות אוניברסיטאיות וחיל החינוך מקדמים את התחום.

🏐 כדורעף : משוחק בעיקר ברמה חובבנית וצבאית. זוכה לפופולריות בקרב נשים.

🏉 רוגבי: משוחק בעיקר באזורים בהם ניכרת השפעה קולוניאלית בריטית. קבוצות צבאיות ובתי ספר פרטיים שומרים על המסורת.

אתלטיקה וספורט אישי

אתלטיקה קלה זוכה לעידוד בבתי הספר ובאירועי ספורט אזוריים. רצים זמבים משתתפים בתחרויות יבשתיות, אך לא בולטים בזירה העולמית כמו שכנותיהם קניה ואתיופיה.

איגרוף: בשנות ה־80 וה־90 זמביה הוציאה מספר מתאגרפים ברמה בינלאומית.

👧🏽 נשים בספורט

נבחרות נשים בכדורגל קיימות ומתפתחות. נבחרת הנשים של זמביה בכדורגל העפילה לראשונה למונדיאל הנשים של פיפ"א 2023 – הישג היסטורי. ענפי אתלטיקה וכדורעף פתוחים יחסית לנשים, אך קיימים פערים במימון, מתקנים וחשיפה.

🎓 ספורט חינוכי וצבאי

בתי ספר ותיכונים מארגנים טורנירים אזוריים, במיוחד בכדורגל, אתלטיקה וכדורעף. האוניברסיטאות (כמו אוניברסיטת זמביה) משמשות חממה לטיפוח כישרונות צעירים. לצבא ולכוחות הביטחון תשתיות ספורט נרחבות, לרבות אצטדיונים ומתקני אימון.

[1] קלימבה, הידועה גם בשם "פסנתר אצבעות" (thumb piano), היא כלי נגינה אפריקאי מסורתי, השייך למשפחת האידיופונים – כלומר, כלי נגינה שהצליל מופק בהם מרעידת גוף הכלי עצמו, בלי צורך במיתרים או ממברנות.

[2] "דיפ פרפל" (Deep Purple) הוא שם של אחת מלהקות הרוק הבריטיות החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של הרוק הכבד. השם Deep Purple כשלעצמו מתורגם לעברית כ־"סגול עמוק", והוא מתאר צבע עמוק וחושני — אך יש מאחוריו גם סיפור אישי.

[3] המונח "אמני אינדי" (Indie artists) מתייחס לאמנים ולהקות שפועלים באופן עצמאי (independent) — כלומר, מחוץ למסגרות של חברות תקליטים מסחריות גדולות — או מזוהים עם גישה יצירתית עצמאית, ייחודית ולא ממוסחרת, גם אם הם חתומים על חוזים.