זמביה – דתות

ערך: גילי חסקין; 21-05-2025

ראו קודם: מבוא לטיול בזמביה. ראו גם, באתר זה: מבוא לטיול באפריקה

לאלבום תמונות מזמביה

לכתבה: חוויות ורמשים מטיול בזמביה

למצגת דידקטית : מבוא לזמביה

למצגת כללית על זמביה

הטיול לזמביה, הוא בעיקרו בדגש של טבע. מתרכז בשמורות הטבע של דרום לואנגה וזמבזי. אולם בזמביה חיים גם אנשים. בני אדם שפיתחו תרבות  משלהם.

על התפלגות הדתות, לפי אזורים ועל שיעורם היחסי באוכלוסיה

ראו באתר זה: מבוא לטיול בזמביה

✝️ הנצרות בזמביה – יותר מדת: זהות לאומית, פוליטית ותרבותית.

מאז הגעת המיסיונרים הראשונים במאה ה־19 ועד ימינו, הנצרות הפכה לא רק לדת המרכזית בזמביה, אלא גם לעמוד שדרה של מוסדות המדינה, הזהות התרבותית והמרחב הציבורי. סיפור חדירתה והתפשטותה של הנצרות בזמביה הוא סיפור של מפגש בין עולמות – בין מסורת אפריקאית לבין מערכות אמונה, חינוך ושלטון שהובאו מבחוץ, אך הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים המקומיים.

הנצרות החלה לחלחל לזמביה באמצע המאה ה־19, עם הגעתם של מיסיונרים ממספר זרמים:

• הקונגרגציונליסטים הסקוטים[1], בעקבות המסעות של ד"ר דייוויד ליווינגסטון.
• קתולים שהגיעו דרך מוזמביק, בהשפעת מסדרים פורטוגליים.
• הכנסייה האנגליקנית, שפעלה במיוחד באזור לואפולה (Luapula) ובצפון המדינה[2].
• מיסיונרים לותרנים ומתודיסטים[3], במיוחד ממדינות צפון אירופה.

הכנסיות הקימו תחנות מיסיון, בתי ספר, מרפאות וכנסיות – ובתמורה, ביקשו מהאוכלוסייה המקומית לאמץ את ערכי הנצרות ולהמיר את אמונתם המסורתית.

הנצרות בזמביה הייתה מהגורמים המרכזיים בהבאת חינוך פורמלי לאזורים הכפריים. המיסיונרים לימדו קרוא וכתוב, בעיקר באנגלית, אבל גם תרגמו את כתבי הקודש לשפות המקומיות כמו בֶּמְבָּה, טוֹנְגָה וניאנג'ה. בתי הספר שהוקמו על ידי כנסיות הניחו את היסוד לאליטות החדשות של זמביה – אנשי מנהל, פוליטיקאים ומחנכים, רובם נוצרים אדוקים. עם קבלת העצמאות ב־1964, הפכה הנצרות לדת הדומיננטית במדינה. הנשיא הראשון קנת' קאונדה, למרות שהיה בעל השקפת עולם כלל־דתית (Humanism), נתמך על ידי כנסיות והדגיש ערכים תנ"כיים של צדק חברתי ואהבת הזולת. בשנות ה־90, עם כניסתה של זמביה לעידן רב-מפלגתי, הדגיש הנשיא פרדריק צ'ילובה את מחויבותו לנצרות: ב־1991, הכריז שזמביה היא "מדינה נוצרית" בחוקה – צעד שנוי במחלוקת אך סמלי מאוד.

⛪ ארבעת הזרמית העיקריים של הנצרות בזמביה

1. הקתולית (Roman Catholic Church) – אחת מהכנסיות הגדולות והמשפיעות במדינה. מפעילה מאות בתי ספר, מרפאות ובתי יתומים. לעיתים מתנגדת למדיניות ממשלתית בנושאי מוסר, מיניות וזכויות נשים.
2. כנסיות פרוטסטנטיות היסטוריות: אנגליקנים, מתודיסטים, לותרנים, פרסביטריאנים[4].. בעלי השפעה מסורתית וחברתית, אך כיום פחות דומיננטיים במספרים.
3. הכנסיות הפנטקוסטליות[5] והכריזמטיות: צמחו בקצב מסחרר משנות ה־80. שמות כמו Bread of Life, Winners Chapel ודומותיהן מושכות מאות אלפים. מאופיינות בפולחן סוער, נסים וריפוי, והטפות על שגשוג כלכלי (the prosperity gospel).
4. הכנסיות העצמאיות האפריקאיות (AICs). אלו כנסיות מקומיות עם שילוב של אמונה נוצרית ואלמנטים תרבותיים אפריקאיים. חלקן מציגות סמלים, לבוש ופולחנים השאובים מהמסורת המקומית. למרות הדומיננטיות של הנצרות, אמונות מסורתיות לא נעלמו. רבות מהקהילות משלבות בין תפיסות נוצריות לבין מסורות של רוחות אבות, ריפוי מסורתי וטקסים שבטיים.  בכפרים רבים ניתן למצוא מנהיגים דתיים שלובשים עניבה ודנים בתנ"ך – אך גם משתתפים בטקסי טיהור או בקריאות לנביאים מקומיים.

הנצרות בזירה הפוליטית והחברתית

הנשיאים מאז צ'ילובה ועד היצ'ילמה, לא מהססים להופיע בציבור עם תנ"ך ביד, ולהיעזר בברכת כמרים. עמותות נוצריות רבות פועלות בנושאי בריאות, חינוך, זכויות נשים ומאבק באיידס. עם זאת, יש גם ביקורת על תופעות של שרלטנות, מסחריות יתר והסתה דתית, במיוחד בכנסיות פנטקוסטליות מסוימות.

לסיכום: הנצרות בזמביה איננה רק דת – היא מסגרת זהות, שפה של מוסר, ופלטפורמה לשינוי חברתי. היא שזורה בחיים הציבוריים, במוסדות המדינה, ובזהות האישית של רוב תושבי המדינה. בתוך כך, היא ממשיכה להשתנות – בין מסורת לבין כריזמה, בין מוסר ציבורי לבין אמונה פרטית – ומשקפת את הדינמיקה המתמדת של אפריקה בת-זמננו.

האיסלם

האִיסלם בזמביה הוא דת מיעוט, אך בעלת נוכחות בולטת באזורים מסוימים, ובעלת היסטוריה עשירה ותרבות מגוונת. אף על פי שזמביה הוכרזה רשמית כ"מדינה נוצרית" בחוקה של 1996, האִסלאם נהנה מחופש דת, ופועל בהקשרים חינוכיים, קהילתיים, תרבותיים וכלכליים.

האִיסלם הגיע לאזור זמביה דרך סוחרים ערביים ומוסלמים מהמזרח האפריקאי, במיוחד דרך חופי טנזניה ומלאווי של היום, החל מהמאה ה־18 ואילך. סוחרים אלו יצרו קשרים עם שבטים מקומיים והביאו עמם לא רק סחורות, אלא גם רעיונות דתיים ותרבותיים. בחלק מהמקרים, קהילות מוסלמיות קטנות צמחו סביב שווקים ומרכזי מסחר. מאוחר יותר, בתקופת הקולוניאליזם הבריטי, היגרו מוסלמים מדרום אסיה (בעיקר מהודו ופקיסטן) לזמביה, כחלק מתהליכי עבודה, בנייה ומסחר. קבוצות אלו הביאו עמן את האִסלאם הסוני המסורתי, ובמקרים מסוימים – גם זרמים שמרניים יותר.

ההערכות על מספר המוסלמים בזמביה משתנות: על פי מקורות רשמיים, המוסלמים מהווים כ־1%–2% מהאוכלוסייה. ארגונים מוסלמיים טוענים כי מספרם גבוה יותר – בין 5% ל־10%. רובם סונים, אך יש גם קהילות קטנות של שיעים, בעיקר בקרב מוסלמים הודים.

המוסלמים מרוכזים בעיקר באזורים הבאים:

• המחוזות המזרחיים – סמוך לגבול עם מלאווי וטנזניה.
• העיר לוסקה – בה מצויה קהילה מוסלמית דרום-אסייתית.
• העיר צ'יפאטה (Chipata) – מרכז חשוב לקהילה המוסלמית המקומית.

🔹 מבנה קהילתי ומוסדות

• מסגדים: קיימים מסגדים בערים הגדולות כמו לוסקה, קיטווה וצ'יפאטה.
• בתי ספר: מוסדות חינוך איסלאמיים פעילים (madrasas), ובהם לומדים קוראן, ערבית ודינים דתיים.
• ארגונים מוסלמיים: פועלים ארגונים צדקה, קהילתיים וחינוכיים כמו Islamic Supreme Council of Zambia ו־Zambia Islamic Council.

האִסלאם תורם למגוון התרבותי של זמביה בדרכים הבאות:

• אוכל: השפעות מטבח מוסלמי הודו-אפריקאי.
• לבוש: בגדים מסורתיים מוסלמיים (כמו הטוּנִיקָה והחיג'אב) נפוצים בקרב נשים מוסלמיות באזורים כפריים.
• שפה: השפה הערבית נלמדת בחלק מהמדרסות לצורכי דת.
• מוסדות איסלאמיים עוסקים בפעילות צדקה, סיוע רפואי, והקמת בתי ספר ומרפאות באזורים כפריים. המוסלמים בזמביה נהנים ברובם מסובלנות דתית ומיחסים טובים עם הקבוצות הנוצריות השולטות. עם זאת, קיימים אתגרים:

הטיה ציבורית: היות והמדינה הוגדרה "נוצרית", לעיתים יש חוסר הכרה מוסדית במוסדות האִסלאם.

גישה לחינוך ושירותים: בחלק מהמקרים מוסדות מוסלמיים אינם נתמכים באותו האופן כמו מוסדות נוצריים.

בשנים האחרונות נראית התעוררות דתית: קיים עניין הולך וגובר בקרב צעירים מוסלמים בלימודי דת, ובחיזוק הזהות המוסלמית. נעשים מאמצים ביוזמת ארגונים מקומיים ובין־לאומיים לקדם שיח בין מוסלמים לנוצרים, במיוחד בבתי ספר ובקהילות מעורבות.

דתות מסורתיות

בזמביה קיימות דתות מסורתיות (או "דתות ילידיות"), אשר היו נהוגות בקרב השבטים השונים עוד לפני הגעת הנצרות והאִסלאם. אף כי מרבית האוכלוסייה כיום מזדהה כנוצרית, הדתות המסורתיות עדיין מהוות נדבך חשוב של זהות תרבותית, חברתית ורוחנית, בעיקר באזורים הכפריים. רבות מהאמונות הללו השתלבו במנהגים נוצריים, ויוצרות מארג דתי סינקרטי ייחודי.

אל עליון:

רבות מהקהילות האתניות מאמינות באל בורא, מרוחק, אשר לעיתים קרוי בשמות מקומיים כמו: Lesa (בשפת הבמבה); Leza (בשפת הטונגה) . האל נתפס כבורא כל, אך אינו מעורב ביום־יום – זאת העבודה של רוחות ביניים.

פולחן רוחות אבות (Ancestor Worship)

האמונה שרוחות האבות והאימהות המתים ממשיכות להתקיים ויכולות להשפיע על החיים. לכן, מקובל לפנות אליהן בבקשות ברכה, בריאות וגשם. פולחן האבות הוא עיקרון מרכזי בתרבותם של עמים רבים בזמביה. האבות הקדמונים זוכים להערצה משום שמאמינים שיש להם השפעה מהותית על ההווה והעתיד של צאצאיהם.

עיקרון אובוּנְטוּ (The Principle of Ubuntu) – המדגיש את הקשר ההדדי בין כל בני האדם ואת חשיבות הקהילה – הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הזמבית. תפיסת עולם זו ניכרת באינטראקציות החברתיות של רבים מהזמבים, שמייחסים ערך רב לחום אנושי ולחמלה.

רוחות טבע (Spirits of Nature):

נחלים, עצים, גבעות ומקומות מסוימים נתפסים כקדושים. רוחות המקום (spirit guardians) זוכות להקרבה של מנחות, שירה וטקסים.

כוהני רפואה ומכשפים (Traditional Healers & Diviners).

נְגָאנְגָה (Nganga), או סנגורנה (sangoma). הוא מרפא רוחני ומומחה לטקסים במסורת הקונגולזית ןהזמבית הוא מרפא רוחני, מגלה עתידות ומומחה לטקסים דתיים במסורת הדתית של עמי האזור. תפקידם לאבחן מחלות, לפתור סכסוכים, להנחות בטקסים ולתקשר עם הרוחות. משתמשים בצמחי מרפא, מגיות, חיזויים וקסמים.

בנצרות הקונגולזית המודרנית (גם בזמביה), נהוג לקרוא לכוהני דת בשם "נגאנגה א נזאמבי"  ((Nganga a Nzambi)) – כלומר, "כוהני האל"[12].

מיסיונר אנגלי שתיאר הופעה של נגאנגה כתב כך: "מעגלים עבים של לבן סביב העיניים, כתם אדום על המצח, פסים רחבים של צהוב לאורך הלחיים, רצועות אדום, לבן או צהוב על הזרועות ובחזה… לבושו עשוי עור מרוכך של חיות בר, נוצות, סיבים ועלים, שיני נמר, תנין או עכברוש, פעמונים קטנים ותרמילי זרעים מרשרשים."

המראה הפראי הזה נועד ליצור אפקט של הפחדה – המכונה בשפת הקונגו "קימבולואה" (Kimbulua). תחפושת הנגאנגה עוצבה לפי דמות הנקיסי שלו, והלבישה עצמה הייתה חלק בלתי נפרד מהטקס. כל המשתתפים סומנו בפסים אדומים ולבנים – הקרויים "מקלה" (makila) – לשם הגנה. ה"עיגולים הלבנים סביב העיניים" מתייחסים לקווים הקרויים "מאמוני" (mamoni) – מהמילה mona ("לראות"). הם נחשבים לסימן ליכולת "לראות" את מקורות הרוע או המחלה.

בני יומבה (Yombe), תת־קבוצה אתנית בקונגו, נהגו ללבוש מסכות לבנות – סמל לרוחו של מת. הלבן סימל גם צדק, סדר, אמת, חסינות וראיית־על – תכונות המזוהות עם נגאנגה.

בניית נקונדי (Nkondi) – נקונדי היא  דמות־עץ רווית כוח – לפי הוראה שמגיעה אליו מרוח מסוימת, לעיתים בחלום. לפי תיאור אחד, הנגאנגה כורת עץ לבניית הדמות, ואז מקריב תרנגולת. ההקרבה מביאה למותו הרוחני של צייד מצליח, שנשמתו הכלואה נכנסת ומפעילה את דמות הנקונדי. החוקר אלפרד גֶל (Alfred Gell) הגדיר את הנקונדי כ"קשר גשמי שמאגד רשת בלתי נראית של יחסים מרחביים־זמניים", שחברי הקהילה הטקסית מודעים לה ומגיבים אליה.

דמויות כאלה מצויות גם ברחבי תפוצת האפרו־קריביים – במדינות שאליהן הובאו בני עמי קונגו ומבונדו (Mbundu)[6] בעידן סחר העבדים האטלנטי, כולל ברזיל, האיים הקריביים, דרום ארצות הברית, האיטי וקובה.

אטימולוגיה

המילה "נגאנדה"  (Nganga) בשפת  הקִיקוֹנְגו (Kikongo))[7] פירושה "מומחה". בתקופה הקולוניאלית עיוותו הפורטוגלים את המשמעות ותרגמו אותה ל־“fetisher” (פטיש) – מונח גנאי המתאר עיסוק באמונות טפלות. ייתכן גם שמקור המונח הוא מהשורש הפרוטו־בנטואי – "גנגה" (ganga)  שפירושו "תרופה". המונח נפוץ בגרסאות שונות ברחבי כל עמי הבנטו. בממלכות קונגו ונדונגו (Ndongo)[8], מרפאים מומחים – הקרויים "באנגאנגה" (Banganga)

– עברו הכשרה מעמיקה כדי ליצור קשר עם רוחות האבות ולבקש את עצתם[9]. אלו מנהיגים רוחניים שמתווכים בין עולם החיים לעולם הרוחות. משמשים כמרפאים, מגרשי שדים, יועצים ומבצעי טקסים הקשורים לבריאות, צדק, פוריות והגנה.

בעלי ידע מעמיק בצמחי מרפא, חפצים מקודשים (נקיסי), סימנים נבואיים וסדרי פולחן.

🌍 תפקידים בחברה המסורתית:

• ריפוי – אבחון מחלות פיזיות או רוחניות וטיפול באמצעות תרופות מסורתיות.
• ניבוי עתידות – בעזרת חפצים, טקסים או תקשורת עם רוחות אבות.
• טעינת נקיסי (Nkisi) – חפצים מקודשים, שמשמשים ככלי־קיבול לכוחות על־טבעיים.
• שפיטה והגנה – פתרון סכסוכים, גילוי כישופים, הרחקת קללות.
• גיוס רוחות – לעיתים לצורכי הגנה ולעיתים כהענשה של אויבים.

לעיתים הם לבושים בעורות חיות, נוצות, שיניים, פעמונים ושרשראות. הם צובעים את פניהם בפסים לבנים ואדומים – לעיתים כחלק מהגנה, ולעיתים כסמל לכוח ראייה רוחני. במסורות רבות, הלבוש והמסכה של הנגאנגה מחקים את הנקיסי עצמו — מתוך תפיסה שהאדם הוא כלי לא פחות מהחפץ.

עם סחר העבדים האטלנטי, התפשט המושג גם לאמריקה הלטינית והקריביים. בברזיל ובקובה, לדוגמה, אפשר למצוא עקבות של הבאנגאנגה במסגרות של דתות כמו פאלו מאיומבה (Palo Mayombe) בקובה[10], קנדומבלה (Candomble) בברזיל ווודו בהאיטי (וודו האיטי (Vodou Haïtien)[11].

הבאנגאנגה מגלמים את המפגש בין גוף לנפש, בין טבע לרוח, בין מסורת לייעוד אישי. הם אינם רק מרפאים — אלא סמלים חיים של תרבות, זהות, והתנגדות לשכחה.

✝️ דואליות עם הדת הנוצרית:

בתקופת המיסיון הנוצרי, במיוחד עם כניסת הפורטוגזים לאנגולה וקונגו במאה ה־16, כונו הבאנגאנגה לעיתים גם כ"כהנים" או "מתווכים דתיים" — ולעיתים נרדפו כנציגי "פגאניזם". עם זאת, במספר קהילות, המשיכו לשלב בין הדוקטרינה הנוצרית לבין המסורת הרוחנית המקומית. תפקידם כלל איתור מקורות של מחלות, מזל רע או מתחים חברתיים, והצעת פתרונות – לעיתים באמצעים על־טבעיים, דרך שימוש ב"תרופות קדושות" הקרויות "מינקיסי" (minkisi).

הם היו גם אחראים לטעינה רוחנית של חפצים מקודשים – נקיסי (nkisi) – ששימשו ככלים לקיבול של כוחות רוחניים, לריפוי ולהגנה על בעליהם. כשהממלכה הקונגולזית התנצרה במאה ה־15, המונח נגאנגה שימש גם לתרגום התפקיד של כוהן נוצרי, לצד המשמעות המסורתית של מתווך רוחני.

טקסי מעבר

כוללים טקסי לידה, בגרות, נישואין ומוות. דגש מיוחד ניתן לטקסי התבגרות לנערים ולנערות,

צ'ינמוואלי (Chinamwari).

במרחבים הכפריים של זמביה, שורד מנהג עתיק שמעורר עניין ודיון סוער גם יחד – טקס החניכה הנשי הידוע בשם "צ'ינמווארי" (Chinamwari). זהו תהליך/טקס חניכה מסורתי לבנות, שנהוג ברוב מדינות דרום אפריקה התרבותית ונפוץ בקרב תרבויות רבות. הטקס מזוהה באופן מסורתי עם קבוצות אתניות כמו הצ'ווה (Chewa), נגוני (Ngoni), וֶנְדָה (Venda), טוֹנְגָה (Tonga), סֵנָה (Sena), לוֹמוֶוה (Lomwe) וטַמבּוּקָה (Tambuka). עם התפשטות העיור ונישואי תערובת, הטקס הגיע גם לקבוצות אתניות נוספות. השפעתו החברתית – ובמיוחד בהיבט של זכויות אדם – היא נושא שנוי במחלוקת, מחלוקת עד היום.

אנשים רבים , שנשאלו על ידי אנתרופולוגים, מאמינים כי גבר או אישה שלא עומדים בציפיות המיניות של בן/בת הזוג – עלולים לגרום לפירוק הקשר. ישנם נישואים שמתפוררים בשתיקה, משום שאחד הצדדים אינו מקבל את מבוקשו המיני, כפי שהוא מצפה. באופן מסורתי, לקראת נישואיה של אישה, דודותיה מצד אביה ישבו עמה וייעצו לה כיצד לשמח את בעלה במיטה. בעבר, גם גברים צעירים שהתעתדו להינשא, קיבלו הדרכה כיצד לנהוג בליל הכלולות ובחיי הנישואין בכלל. היה מקובל להעניק לבנים עשבים מסורתיים, שנחשבו כמגבירים את גודל איבר המין, ואילו גברים פעילים מינית, פנו לעיתים לעשבים ומזונות שנחשבו כמגבירים את האון הגברי.

לנשים הייתה "ערכת תחבולות" משלהן – תלוי בגילן ובהשפעות התרבותיות ממשפחתן או ממשפחת הבעל. אחת האפשרויות היא תרגול ה צ'ינמוואלי – מונח שאין לו מקבילה ישירה בשפות אירופאיות  והוא מתאר תהליך חניכה, שבמהלכו נערה מונחית כיצד להפוך לאישה. נשים מודרניות רבות, אינן נוטות להודות שהן מקבלות את המנהג, אך בפועל פונות למורות צ’ינמווארי. המסורת הזו חיה וקיימת, ונשים רבות משתדלות לשמר אותה כדי לרַצות את בני זוגן מבחינה מינית.

בשיעורים המעשיים, מונחים חפצים כמו סכיני גילוח, מחטים, סכינים וקוצים מתחת לאגן של המועמדת (העירומה), אשר נדרשת להזיז את אגנה לפי ההוראות. אסור בשום פנים ואופן להוריד את האגן לרצפה, לפני שהמדריכה מרשה – כדי לא להיחתך מהחפצים המסוכנים שמתחת. המועמדות יוצאות למחנה הרחק מהכפר. אסור להורים וקרובי משפחה אחרים לדבר איתן על נושאים מיניים – מבחינה חברתית הדבר אסור. המחנות סגורים לקהל הרחב, וכל אדם זר שייכנס – יוכה וייחוייב בקנס גבוה, בעלות מחירה של בהמה.

נהוג לבחור שנים טובות מבחינת יבול לקיום הטקסים, כדי למנוע רעב במחנות. במחנות הצ’ינמווארי מלמדות הנשים המבוגרות את הבנות על מיניות, ועל דרכים לשמח את הגבר. אחת מהמדריכות  מבויה מולונגני שהיא  גם מדיום רוחני וגם מומחית למסורת – סיפרה לחוקרים: "אנחנו מלמדות בנות על ערכים טובים, כמו כיבוד הורים, וגם איך לנהוג עם גבר". היא הוסיפה שמדובר במנהג שוויוני, שכן גם לגברים יש מחנות דומים, שבהם הם נימולים ונלמדים כיצד לשלוט במיטה: "הגברים האלו הופכים לכל כך מוצלחים במיטה, שיש נשים שעוזבות בעלים עשירים כדי להיות עם גברים חסרי כל שעברו את החניכה הזו".

"אנחנו מלמדות נשים למתוח את שפתי הפות כדי להקל על החדירה לגבר. אף שאנחנו מתחילות עם נערות צעירות, גם נשים נשואות, שמעולם לא עברו את החניכה מוזמנות ללמוד", הוסיפה. היא הסבירה גם את משמעותן של שרשראות החרוזים הקטנטנים שנענדים סביב המותניים של בוגרות הצ’ינמווארי: "החרוזים חשובים מאוד, כי הם מבדילים בין גבר לאישה במיטה. אם אין לך חרוזים – את חסרת ערך. אישה חכמה עונדת חרוזים, שמגרדים ומעוררים את הגבר, וגם משמשים כמעין צעצוע מין". עוד הוסיפה, שלעיתים החרוזים מפיקים רעש כמו רעשן מוזיקלי מסורתי במהלך אקט מיני, דבר שמגביר את המשיכה המינית של האישה. אפשר לענוד עד שש טבעות חרוזים בו זמנית, והן נשארות על הגוף לצמיתות – אלא אם כן החוט נקרע.

המדריכה ציינה, כי חלק מהגברים אינם נאמנים לנשותיהם, משום שאינם מקבלים סיפוק מיני. היא עודדה את כל הנשים להשקיע בתחום הזה כדי לצמצם בגידות ולהילחם בהפצת מחלות מין, כולל HIV – , שנגרם כתוצאה ממגע עם שותפים מיניים מרובים במקביל. היא נראית כמי שמאמינה שכל אישה צריכה להפוך למופת מוסרי מלאכי: "אישה צריכה לקבל את פני בעלה בחום, להסיר את המעיל והנעליים שלו, לבשל לו את המאכלים האהובים עליו, לדבר אליו תמיד בקול רך – ולספק אותו במיטה."

ישנם טיעונים ברורים רבים נגד המנהג הזה. אחד הטיעונים הוא שהנחת חפצים חדים מתחת לילדה כדי למנוע ממנה להתעייף כשהיא מניעה את אגנה לפי הוראות – מהווה התעללות אכזרית ואכזרית במיוחד. בנוסף, נטען כי רבות מהבנות נאלצות לעזוב את בית הספר למשך חודשים כדי להשתתף ב"בתי ספר להכשרה מינית", שם הן עוברות חניכה בידי נשים מבוגרות.

אולם, רבים מבני המקום חשים שזהו מנהג מסורתי שעומד להיעלם, והם מעוניינים בתיעוד שישמר אותו לדורות הבאים.

טקס  ליקומבי ליה מיזה (Likumbi Lya Mize)

בצפון־מערב זמביה, לאורך גדות נהר הזמבזי, מתקיים מדי שנה אחד הטקסים המרשימים והמורכבים ביותר ביבשת  –טקס   ליקומבי ליה מיזה (Likumbi Lya Mize),  שהוא טקס חניכה מסורתי של בני שבט לוואלה (Luvale)/. זהו רצף של טקסים מסורתיים של בני שבט לוואלה (Luvale) , שבצפון זמביה, הנערכים לכבודו ובחסותו של  המלך נדונגו (Ndungu) – הסמכות המסורתית העליונה – ומציינים את סיומו של טקס החניכה לילדים, המכונה "מוקאנדה" (Mukanda).

זהו לא רק חג שבטי. מדובר במסכת טקסים שלמה, המלווה את סיום תקופת הבידוד של ילדים שעברו את טקס ה"מוקאנדה" – מחנה חניכה שממנו חוזרים הבנים כשהם כבר לא ילדים, אלא גברים על פי אמות המידה של קהילתם. האירוע  משלב מרכיבים של מסורת, פולחן אבות, חינוך חברתי ופרפורמנס מרהיב לעין.

גולת הכותרת של הטקס היא הופעת המקישי (Makishi) –  דמויות במסכות צבעוניות המייצגות רוחות אבות קדמוניים, שהופכות את חגיגות הלוואלה לחוויה חזותית חזקה ומרשימה. .במסורת הלוואלה, המקישי אינם רק תחפושות – הם נחשבים לישות חיה־רוחנית, חוזרים לעולם החיים כדי ללוות את הילדים בשלביהם האחרונים לפני חזרתם לקהילה. מקורן של מסכות המקישי בטקסי ברית מילה של גברים (מוקאנדה), והן נתפסות על ידי בני הלוואלה כגלגולים של רוחות אבות קדמוניות, המתגלמות בדמויות רוקדות עם מסכות. במסגרת טקסי המוקאנדה, הנפוצים עד היום בזמביה וברפובליקה הדמוקרטית של קונגו ממלאים המקישי תפקיד מרכזי לאורך כל שלבי הטקס, ולכל אחת מהדמויות תפקיד ייחודי.

המקישי מתפקדים כמתווכים בין העולמות – בין הפנימי לחיצוני, בין גברים לנשים, בין החניכים לאלו שאינם. הם מגִנים על הילדים העוברים את תהליך החניכה ומלווים אותם לאורך תקופת הבידוד, שבמהלכה הם נחשפים לידע רוחני ומסורתי ייחודי. למרות שמקורם בטקסי ברית המילה, המקישי מופיעים גם באירועים חברתיים ופוליטיים נוספים – למשל, בטקסי הכתרה של ראשי שבטים.

לכל מסכת מקישי משמעות וסמליות משלה. יש מסכות שמייצגות סמכות, אחרות לעג, פחד, הורות, או חוכמה. מהבולטות שבהן היא דמות של "קאייפו" (Kayipu)  – מסכה המסמלת מלכות וריבונות, אך גם את נוכחות רוחות האבות בעולמם של החיים. מסכות המקישי מבוקשות מאוד ומוצגות במוזיאונים חשובים ברחבי העולם. הן מגיעות בסגנונות מגוונים – אנתרופומורפיות, זואומורפיות, היברידיות או חצי-מופשטות. חלקן עדיין מגולפות בעץ, אך רבות מהן עשויות כיום מחומרים מחומרים דמויי שרף – חומרים סינתטיים או טבעיים, שמעניקים להן מראה מבריק, עמיד וגמיש לעיבוד. (לעתים מ שעוות דבורים, סיבי צמחים וענפים קלועים. רבות מהן מוצגות במוזיאונים חשובים ברחבי העולם. התלבושות המסורתיות מורכבות ממעין "עור שני" קלוע – בעבר מחוטים צמחיים, וכיום לרוב מחוטי כותנה צבעוניים ודוגמאות מפוספסות.

המקישי מסמלים את סיום טקס המוקאנדה – טקס מעבר שמתרחש מדי שנה לבנים בגילאי 8 עד 12. מלבד בני הלוואלה (Luvale), הטקס נערך גם בקרב שבטי צ'וקווה (Chokwe), לוצ'אזי (Luchazi) ומבונדה (Mbunda) שבמערב וצפון-מערב זמביה. גרסאות דומות לטקס מתקיימות גם ברפובליקה הדמוקרטי של קונגו, למשל בקרב בני הפֶּנְדֶה  (Pende) או הסוּקוּ (Suku).

בדרך כלל, בתחילת העונה היבשה, עוזבים הילדים את ביתם ויוצאים למחנה מבודד בסוואנה, בו הם שוהים בין חודש לשלושה חודשים. הבידוד הזה מסמל את "מותם" כילדים – וחזרתם כבוגרים. במהלך המוקאנדה, הם נימולים, נבחנים באומץ לבם ולומדים על תפקידיהם העתידיים כבעלים ואבות. כל ילד מקבל דמות מקישי מלווה שמלווה אותו לאורך כל התהליך.

לוח זמנים משוער של חגיגות Likumbi Lya Mize :

• יום שני – Kulyachisa

מתחיל בטקס Kulyachisa Tundaji, שבו הילדים החניכים נלקחים לשחייה ראשונה ממחנה המוקאנדה אל נהר הזמבזי ובחזרה. הטקס נערך בשעות הבוקר המוקדמות.

• יום רביעי – Chilende

הטקס המרכזי הראשון מתחיל בשעה 09:00 עם "תחיית המקישי", בבית הקברות שבזמבזי. לאחר מכן נערכת תהלוכה ברחובות העיר, עם טקסים נוספים, וממשיכה אל המישורים שליד הנהר, שם מתקיים חגיגת לילה על חוף הזמבזי – המכונה "שומבה" (Shombe)..

• יום חמישי – Chilende Chahausekeseke

זהו יום החג הגדול, שבו הופך חוף הנהר למסיבה מלאה אוכל ואלכוהול. האירועים מתחילים סביב 10:00 ונמשכים עד לשעה 16:00, אז נערכת תהלוכה מהחוף לבירת השבט מיזה (Mize) – , מקום מושבו הרשמי של המלך נדונגו. החגיגות ממשיכות עד הלילה.

• יום שישי – Chilende Chamu Nganda

יום נוסף במתחם החגיגות

• יום שבת – Likumbi Lya Mize הרשמי

זהו שיא האירועים, בהשתתפות ראש השבט העליון, נדונגו, המוביל את אורחיו בטקס הרשמי של Likumbi Lya Mize. במהלך היום, הוא מברך את תושבי המקום, ומתקיימים ריקודים ומופעים נוספים ברחבת הטקס הראשית שבבירת מיזה.

סינקרטיזם:

אנשים רבים בזמביה שייכים רשמית לכנסיות נוצריות, אך משתתפים גם בטקסים מסורתיים. במקרים מסוימים, טקסים של ריפוי או קריאת גורל משתלבים בתוך תפילות נוצריות. ישנם מנהיגים קהילתיים הפועלים גם ככמרים נוצריים וגם ככהנים מסורתיים.

חשיבות חברתית

הדתות המסורתיות משמרות זהות אתנית ושבטית. הן משמשות אמצעי לחיזוק קהילתיות, אחווה ופתרון קונפליקטים. הן גם חלק בלתי נפרד מהפולקלור, המחול, המוזיקה והאמנות המקומית.

אתגרים בני זמננו

1. לחץ מהכנסיות האוונגליסטיות והקתוליות לדחות את המנהגים "הפגאניים".
2. ירידה במספר הכוהנים המסורתיים והידע הבין-דורי.

מצד שני, קיימת תנועה של שימור תרבותי ושילוב הידע המסורתי ברפואה ובלימוד.

גולו וונקולו

במקומות שונים מתקיימים בזמביה טקסי גולו וונקולו (Gulu Wankulu). פירושו בצ'יצ'ווה: "הריקוד הגדול" או "המסכה הגדולה". נחשב לאחד מהטקסים המסורתיים והמרהיבים ביותר במרחב האפריקאי של דרום-מזרח היבשת, ונחשב לסמל תרבותי חשוב בקרב עמי הצ'ווה (Chewa) – שבט גדול הנמצא בזמביה, מלאווי ומוזמביק. הטקס מהווה שילוב של ריקוד, פולחן, תיאטרון, וקסם. הוא נחשב לאירוע קדוש ומקודש, אך גם חינוכי וחברתי. הטקס משתייך למסורת של אגודת גברים סודית הנקראת "נאיו" (Nyau), הפועלת במסגרות דתיות מסורתיות. היא כוללת חניכה, שמירה על ידע סודי, ולרוב רק גברים יוזמים מורשים להשתתף.

טקס גולו וונקולו מופיע בהקשרים שונים:

• טקסי מעבר – חניכת נערים לבגרות.
• הלוויה – קריאת רוחות המת והובלתו לעולם הבא.
• חגיגות – למשל בימי עצמאות או קבלות פנים לשליטים.
• מחאה חברתית – המסכות "מדברות" בשם הקהילה בנושאים רגישים כמו שחיתות, מוסר וחינוך.

במהלך הטקס, המשתתפים לובשים מסכות מורכבות ותחפושות ססגוניות, לעיתים מבעיתות. הדמויות המיוצגות כוללות רוחות, בעלי חיים, ליצנים, דמויות של חולים, שדים, או אירופים – לעיתים כסאטירה. הריקוד מבוצע לרוב במעגל, לצלילי תופים עזים, שירה מסורתית וצהלולים. התנועות משלבות קפיצות, כריעות, וסיבובים דרמטיים. הרקדנים נחשבים כנשאים של רוחות, או אפילו כהתגלמות של רוחות האבות (ancestor spirits).

הציבור מתייחס אליהם ביראה ולעיתים גם בפחד – הם חצי-אנושיים, חצי-רוחניים. נהוג כי לרקדנים אסור לדבר – רק לרטוט או להשמיע קולות נשימה כדי להמחיש שהם "ברוח". גולו וונקולו שומר על מעמדו גם בעידן המודרני. ארגון אונסק"ו הכיר בו כיצירת מופת של מורשת תרבותית לא מוחשית של האנושות בשנת 2005. במספר קהילות, במיוחד בזמביה, מתקיימת גם סינתזה עם אמונה נוצרית – התייחסות לטקס כאל מנהג תרבותי ולאו דווקא פולחני.

הערות

[1] הקונגרגציונליסטים הסקוטים היו חלק מתנועה דתית נפרדת שהתפתחה בסקוטלנד במאות ה־17 וה־18, במקביל וביחס מורכב לתנועות פרסביטריאניות ואחרות שצמחו מתוך הרפורמציה.

הקונגרגציונליזם הוא זרם נוצרי פרוטסטנטי המדגיש את האוטונומיה של כל קהילה מקומית בקבלת החלטות דתיות, מוסריות וארגוניות – ללא כפיפות להיררכיה כנסייתית חיצונית. במילים אחרות, כל קהילה מהווה "כנסייה" בפני עצמה, ומנהלת את ענייניה באופן עצמאי.

הזרם נולד באנגליה במאה ה־16, כהמשך לביקורת הפרוטסטנטית על הכנסייה האנגליקנית – והוא קשור בקשר הדוק לפוריטנים ולתנועה של מהגרים דתיים לאמריקה (ובפרט לאבות העלייה לרגל – Pilgrims). משם, הרעיונות התפשטו גם לסקוטלנד, אך שם נתקלו במציאות דתית שונה. בניגוד לאנגליה שבה שלטה הכנסייה האנגליקנית, סקוטלנד הייתה מעוז של הכנסייה הפרסביטריאנית, שנשלטה על ידי אסיפות נבחרות של זקני קהילה, אך פעלה בצורה מרוכזת יותר. הרעיונות הקונגרגציונליסטיים – של ביזור מוחלט ושלילת כל סמכות דתית חיצונית – עוררו התנגדות הן מצד הרשויות הדתיות והן מצד המדינה.

למרות זאת, קבוצות קטנות של קונגרגציונליסטים סקוטים התארגנו כקהילות עצמאיות – לעיתים בסתר, ולעיתים תוך סיכון אישי – מתוך דבקות בעקרון שהאמונה צריכה לנבוע מהמצפון האישי ולא מהכפפה לממסד.

[2] אזור לאופולה (Luapula Province) נמצא בצפון־זמביה, לאורך הגבול עם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. זהו אחד מהאזורים הירוקים והעשירים במים של המדינה, והוא נקרא על שם נהר לאופולה, שזורם מצפון לאגם בנגוואלו (Bangweulu) אל אגם מוורו (Mweru).

[3] המתודיסטים (באנגלית: Methodists) הם חברים בזרם נוצרי פרוטסטנטי רחב שהתפתח באנגליה במאה ה־18, מתוך תנועה של התחדשות רוחנית בתוך הכנסייה האנגליקנית. התנועה הדגישה מוסר אישי גבוה, מחויבות חברתית עמוקה, וחיים דתיים פעילים — ועל כך שמה, שמקורו ב"אורח חיים שיטתי" (methodical) של תפילה, לימוד והתבוננות עצמית.

[4] הפרסביטריאנים (באנגלית: Presbyterians) הם בני זרם פרוטסטנטי בנצרות שהתפתח מתוך הרפורמציה, בעיקר בסקוטלנד במאה ה־16, תחת השפעתו של הרפורמטור ג’ון נוקס (John Knox), תלמידו של ז'אן קלווין. מדובר בזרם שמדגיש שלטון כנסייתי מבוזר ומיוצג, המבוסס על מועצות של זקנים (presbyters), ולא על היררכיה בישופית כפי שמקובל בכנסיות קתוליות ואנגליקניות. התאולוגיה נשענת על תורתו של ז’אן קלווין – "הברית החדשה" בין אלוהים לאדם, הדגשת ריבונות אלוהית, חסד, וייעוד מוקדם (predestination).האמונה שהגאולה אינה תוצאה של מעשים טובים אלא של חסד אלוהי בלבד – אך האדם מחויב לחיות חיי מוסר וציות לדבר האל.

[5] הכנסיות הפנטקוסטליות (Pentecostal Churches) הן אחת מהתנועות הדתיות הצומחות ביותר בעולם הנוצרי כיום. הן שייכות לזרם הפרוטסטנטי, אך נבדלות בגישתן הרוחנית והחווייתית. המרכז בתפיסתן הוא חוויית הרוח הקדושה – בדומה למה שקרה למאמינים הראשונים ביום חג השבועות (Pentecost) שעל שמו נקראת התנועה.

מאמיני התנועה מאמינים שבנוסף לטבילה הרגילה, יש "טבילה ברוח", חוויה עוצמתית של התגלות רוחנית, שלרוב מתבטאת בדיבור בלשונות (Glossolalia), נבואה, ריפוי ניסי ותחושות אקסטטיות.

[6] עמי מבונדו (Mbundu) הם קבוצה אתנית־לשונית מרכזית. חיים ב דרום־מערב אפריקה, ובעיקר באנגולה

[7] שפת הקִיקוֹנְגו (Kikongo) היא שפה ממשפחת בנטו המדוברת בעיקר באזור מערב־מרכז אפריקה, בתחומי הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה של קונגו ואנגולה. זוהי אחת השפות המרכזיות של עמי הבאקוֹנְגו (Bakongo), ויש לה גם השפעה רחבה בתפוצות האפריקאיות, בעיקר בקרב צאצאי העבדים.

[8] ממלכת נְדוֹנְגו (Ndongo) הייתה ממלכה אפריקאית חשובה ששכנה במרכז־צפון אנגולה של ימינו, והתקיימה בערך מהמאה ה־15 ועד לכיבוש הפורטוגזי במאה ה־17. הממלכה הייתה אחת מהיורשות של ממלכת קונגו, אך פיתחה זהות פוליטית וצבאית נפרדת.

[9] באנגאנגה (Banganga) הם מרפאים רוחניים, מגידי עתידות ומומחים לטקסים במסורת הדתית של עמי קונגו, ובפרט בקרב בני הבאקונגו (Bakongo). המונח הוא צורת הרבים של נגאנגה (Nganga), והוא מתייחס לדמויות מפתח בתרבויות הבנטו של מרכז־מערב אפריקה — בעיקר באנגולה, בקונגו הדמוקרטית וברפובליקה של קונגו.

[10] פאלו מאיומבה (Palo Mayombe) היא אחת ממערכות האמונה האפרו־קובניות החשובות והמורכבות, שהתפתחה בקרב צאצאי עבדים שהובאו מקונגו לקובה במהלך סחר העבדים האטלנטי. מדובר בדת סינקרטיסטית – כלומר, שילוב של אמונות אפריקאיות עם השפעות נוצריות, בעיקר קתוליות, שהתמזגו בתנאי עבדות ודיכוי. כמו בסנטריה (Santería), גם בפאלו מופיעה סינקרטיזציה, עם סמלים קתוליים. למשל, רוחות מסוימות מזוהות עם קדושים נוצרים.

אבל בניגוד לסנטריה, פאלו נחשב ל"כהה" יותר – פחות טקסי, פחות "מסודר" – ויותר עוסק בכוחות גולמיים מהטבע ומהעולם שמעבר. פאלו מאיומבה פעיל לא רק בקובה, אלא גם ברחבי הקריביים, ברזיל, ונצואלה, ארצות הברית (בעיקר בפלורידה וניו יורק), ולעיתים גם באירופה.בשנים האחרונות יש תחייה מחודשת של הפולחן, בעיקר בקרב צאצאי אפריקאים שמחפשים את שורשיהם הרוחניים.

[11] וודו האיטי (באנגלית: Haitian Vodou) היא דת אפרו־קריבית מורכבת ועמוקה שהתפתחה בהאיטי בתקופת העבדות, מתוך שילוב של אמונות מערב־אפריקאיות, בעיקר מיורובה וקונגו, עם נצרות קתולית. זוהי דת של רוח, ריפוי, זיכרון ושורשים — והיא מהווה מערכת חיים שלמה עבור מיליוני מאמינים בהאיטי ובתפוצות האפריקאיות ברחבי העולם. וודו נולד בקרב עבדים ממערב ומרכז אפריקה, בעיקר ממוצא יורובה, פון וקונגו, שהובאו להאיטי (Saint-Domingue) על ידי הצרפתים במאות ה־17 וה־18.

בהיעדר חופש דת, הם שילבו את האמונות האפריקאיות עם סמלים קתוליים — וכך נוצר סינקרטיזם בין הרוחות המסורתיות (לואה) לקדושים נוצריים.

הוודו מילא תפקיד מכריע במרד העבדים שהוביל למהפכה של 1791 ולייסוד הרפובליקה של האיטי — המדינה השחורה העצמאית הראשונה בעולם.

[12] "נגאנגה א נזאמבי" (Nganga a Nzambi) הוא ביטוי בשפת קיקונגו, שפירושו: "כוהן של האל" או "משרתו של האל".

Nganga – כינוי למרפא־רוחני, כוהן, מומחה לטקסים דתיים או מכשף (בהקשר של הדת המסורתית של עמי קונגו).

Nzambi – שם האל העליון באמונה הקונגולזית; משמש גם כתרגום המקומי למילה "אלוהים" בנצרות.

a – מילת יחס שפירושה "של".

בעידן הטרום־נוצרי, הנגאנגה היה כוהן של רוחות אבות או של כוחות הטבע. עם התפשטות הנצרות בקונגו (החל מהמאה ה־15), נעשה שימוש בביטוי "נגאנגה א נזאמבי" כדי לתאר גם כמרים נוצריים, בעיקר כדי ליצור גשר בין המסורת הקונגולזית לאמונה החדשה. כך התאפשר סינקרטיזם בין הכנסייה הקתולית לבין האמונה המקומית – תופעה שנמשכת עד היום בקרב נוצרים קונגולזים רבים.