הצבוע – טורף מוצלח בעל תדמית שלילית

כתב וצילם: גילי חסקין

תודה למנחם גורן, לאבי שפיר ולאלי חוטר על הרצאותיהם

ראו  באתר זה כתבות :  טיול בטנזניה;  ספארי בקניה;  ספארי בטנזניה; ספארי בשמורת קרוגר ; חוויות ורשמים מטיול לזמביה

למצגת דידקטית על הצבוע

למצגת דידקטית על עולם החי במזרח אפריקה

דומה ובכול טיול בקניה, או ספארי בטנזניה, צופים בצבוע. הוא אינו זוכה להתלהבות מצד המטיילים, למרות כישורי הטריפה שלו, אלא דווקא ליחס מזלזל. נפוץ באסיה הדרומית ובאפריקה.

הצבוע ( Hyaena) הוא הטורף הנפוץ ביותר באפריקה מבין הטורפים הגדולים. בשמורת נגורו נגורו (Ngoro Ngoro) שבטנזניה, מעריכים שיש שמונה להקות שונות של צבועים, בטריטוריה ממוצעת של 12 קמ"ר. בלהקה בין 10 פרטים עד 100 פרטים.

הצבוע שייך למשפחת הצבועיים (Hyaenidae), שהיא המשפחה הקטנה בטורפים. במשפחה  ארבעה מינים בני זמננו: הצבוע המנומר (Crocuta crocuta), הצבוע המפוספס (Hyaena hyaena), צבוע חום (Parahyaena brunnea), וזבד הדביבון (Proteles cristata).

בארץ ישראל אנו נתקלים בעיקר בצבוע המפוספס. במקרא נזכר "גיא הצבועים" (שמואל א', י"ג, 18) . המקום נקרא על שמו. במזרח אפריקה, נתקלים בצבוע המנוקד (שם מדעי: Crocuta crocuta), הם גדולים במידתם.

מבנה גוף.

הצבוע הנקוד (או המנומר), החי במזרח אפריקה, הוא מין צבוע יחיד בסוגו. זהו הצבוע הגדול במשפחת הצבועיים, והיונק בעל הלסתות העוצמתיות ביותר וכוח הנשיכה החזק ביותר. אורך גופם מראשם עד זנבם 95 עד 150 ס"מ, ואורך זנבם בין 30 ל-36 ס"מ ובסופו ציצית שיער כהה. כשני שלישים מהזנב נתמך על ידי עצם, והשליש האחרון עשוי משיער בלבד.

ראשו של הצבוע רחב וגרמי, צווארו עבה ושרירי ועליו ערמת שערות. לגבו צורה עקומה מעט, זאת בשל העובדה כי רגליו הקדמיות ארוכות מרגליו האחוריות. לרגליו יש ארבע אצבעות. אצבעותיו בעלות טפרים שאינם מתכנסים, וכריות רגליים רחבות.

נקבות בוגרות שוקלות בדרך כלל עד 72 ק"ג; הן כבדות מן הזכרים השוקלים לרוב כ-10 ק"ג פחות. הבדל הגודל נובע בגלל נטייה קניבלית. כדי שהזכרים לא יפגעו בגורים.

לצבוע הנקוד יש פרווה בצבע צהוב או אפור ועליה נקודות שחורות או חומות כהות. צבע פרוותם של הצעירים כהה משל הבוגרים. בפרטים זקנים הפרווה בעלת צבע בהיר וכמעט ולא ניתן להבחין בנקודות. הפרווה עצמה ממורטת ומדובללת.

על העורף אין רעמה (אצל הצבוע המפוספס יש רעמה). בשעת התרגשות, מסמר הצבוע את רעמתו. קדמת הגוף גבוהה יותר מחלקו האחורי. והרגליים הקדמיות גדולות יותר. בכול רגל ארבע אצבעות. רוב החושים מפותחים, במיוחד חוש הריח. הראייה חלשה.

השיניים חזקות ומתאימות לפיצוח עצמות. עבודה קשה זו של השניים מחייבת שלד גולגולת מוצקה ושרירים גדולים ומפותחים. בשלד המוצק והגרמי יש בליטות גדולות כמקום חיבור לשרירי הלעיסה ולשרירי הצוואר המפותחים, המשווים לצבוע את חזותו המיוחדת. גם קיבת הצבוע, העשויה להתרווח ולקלוט לתוכה הרבה מזון, מפרישה מיצי עיכול חריפים המעכלים גם את העצמות ומשום כך הגללים של הצבוע יבשים, בהירים ואינם מעלי סירחון.

האוזניים מעוגלות בדומה לעכבר. האוזניים משמשות כראדאר ויכולות לקלוט קולות ממרחק של יותר מ-60 מטרים. כושר האכילה שלהם מדהים והם יכולים לאכול 15 ק"ג בשר בחצי שעה. כאשר להקה של 30 צבועים אוכלת טופי או גנו, היא גומרת אותו בפחות מרבע שעה, בהשוואה לאריות שיכולים לבלות עם טרף כזה יום שלם.

נקבות הצבוע הנקוד חזקות וגדולות להפליא ואיבר מינן זהה כמעט לחלוטין לזה של הזכר. צבוע זכר שהובא לגן חיות, המליט תאומים…

בעבר נהגו לחשוב שכל הצבועים הנקודים נולדים כזכרים, ומאוחר יותר בחייהם הם משנים את מינם. כיום ידוע כי זה לא נכון, מפני שצורת העטרה שונה. הדגדגן הוא בולט ובר זקיפה כאיבר המין הזכרי. בנוסף, לנקבות שני שקים בדומה לזכר, אלא ששקים אלה מלאים ברקמות סיביות. שקי האשכים של הזכר, בשונה מאלה של הנקבה, לרוב אינם מכוסים בפרווה.

באגדות של עמים שונים מסופר שהצבוע מסוגל, כביכול, לשנות את מינו. ייתכן כי מקורן של אגדות אלה הוא במראה הדגדגן (קליטוריס) הגדול של הנקבה, הדומה לאיבר המין של הזכר. הדבר נכון רק לגבי הצבוע הנקוד האפריקני (ראה להלן), שתפוצתו מגיעה צפונה עד לדרום מצרים, ולכן היה אולי ידוע לאבותינו.

בצבוע המפוספס אין קושי להבחין בין זכר לנקבה לפי איברי המין. לשק האשכים של הזכר כתם חסר שיער מאחור, ונראה בו העור השחור. לפי סימן זה אפשר להבחין בין זכר לנקבה גם בטבע.

התפתחות

אבות הצבועיים הקדומים הופיעו ככל הנראה בתקופת המיוקן המוקדם (לפני כ-22 מיליון שנה), כחלק ממשפחת הטורפים (Carnivora). הם השתייכו לסדרה הרחבה יותר של חתוליים (Feliformia) – כלומר קרובים גנטית לחתולים, נמיות וזבדיים.
המינים הראשונים דמו ככל הנראה לנמיות או לכלבי בר, והיו קטנים ובעלי שיניים מחודדות, מותאמות לציד.
לאורך האבולוציה התפצלו הצבועיים לשתי קבוצות עיקריות:
הקרניבוריים והאוכלי נבלות – קבוצה זו כוללת את המינים הגדולים והחזקים כמו הצבוע המנומר, החום והמפוספס. אלה פיתחו לסתות חזקות ושיניים טוחנות מותאמות לריסוק עצמות, הסתגלות ייחודית שהעניקה להם יתרון תחרותי בשימוש במשאבים "שאריותיים".
אוכלי חרקים – הזבד הדביבון (Proteles) נחשב לענף שולי יחסית, שהתפתח להתמחות תזונתית באכילת טרמיטים וחרקים אחרים. מבנה גופו מותאם לכך – שיניים קטנות, לשון ארוכה ויכולת חפירה.
בשיא התפוצה של משפחת הצבועיים, הם התקיימו לא רק באפריקה, אלא גם ברחבי אירואסיה וצפון אמריקה. מאובנים של מינים פרהיסטוריים כמו Pachycrocuta brevirostris, "הצבוע הענק קצר-הלסת", נמצאו במקומות שונים באירופה, אסיה ואפריקה. מין זה היה גדול בהרבה מהצבוע המנומר המודרני, ושקל כ-110 ק"ג.

חברה ותקשורת

קולו של הצבוע הוא יללה מדומה, הדומה לצחוק פרוע. הצבוע במקום משכנו תוחם לעצמו תחום מחיה על ידי הפרשות ריחניות של בלוטות ליד פי הטבעת. הבלוטות מפרישות חומר שנראה כמשחה צהובה, הנמרח על ידי עצמים שונים בשטח. כאשר שני צבועים נפגשים זה עם זה, הם עורכים טקס מיוחד: פרט אחד שוכב על הקרקע, מרים את זנבו ומבליט את בלוטות פי הטבעת, כשהוא מבליט החוצה חלק מן המעי הגס. לאחר שהפרט האחר הריח את הבלוטות וזיהה את הפרט הראשון, הם חוזרים על הטקס בחילוף תפקידים.

שפת הגוף מבטאת את מצב הרוח. כשהצבוע נמצא תחת איום, הזנב מקופל לאורך הבטן. צבוע שנמצא בהתרגשות הזנב מתרומם למעלה. כמעט ניצב. באקסטזה, מקופל על הגב. כשהוא  בלחץ, האוזניים משוכות לאחור. כשהוא מתקיף, הן מושטות קדימה. בקרבות הדדיים הם כורעים על מפרקי הידיים, עומדים זה מול זה ומנסים לנשוך את יריבם בצוואר, באוזניים וברגליים הקדמיות. אם כי בדרך כלל אין הדברים מגיעים לכך והם מרתיעים את יריביהם בחשיפת שניים, עד פעירת פה מלאה, הנפת זנב ועמידה זה מול זה. הפרט הנחות מסתלק או נשכב על צדו, תוך כדי חשיפת הבטן. הצבוע יכול לגרור למאורתו פגר שמשקלו גדול משלו.

הצבועים מאד חברתיים. חיים בקבוצה. הקשרים חזקים. אצל הצבועים חזקים מאד. ליקוקים בפגישה. עומדים ראש זנב ומלקקים את אברי המין של השני.

הצבועים הם פעילי לילה. לעתים רחוקות הם פועלים ביום. אז הם בעלי חיים רדומים ובלתי אגרסיביים. ניזונים ממה שמוצאים. הם חיים במאורות טבעיות, במחילות שהם חופרים לעצמם, או במחילות של בעלי חיים אחרים, שהם מרחיבים ומשפצים לצורכיהם. בלילה חל מהפך לטורפים מוצלחים.

אחת החוקרות החשובות והחדשניות בתחום חקר הצבועים וההתנהגות החברתית של טורפים בכלל היא קיי הולקאמפ (Kay Holekamp) –:ביולוגית אבולוציונית אמריקאית, פרופסור באוניברסיטת מישיגן סטייט, וחוקרת מובילה של התנהגות בעלי חיים, במיוחד צבועים נקודים (Crocuta crocuta) באפריקה. מחקריה עוסקים בדינמיקות החברתיות של טורפים, התפתחות קוגניטיבית, יחסי דומיננטיות, ואבולוציה של התנהגות חברתית[1].

מחקריה תומכים בתיאוריה, כי חיי חברה מורכבים מעודדים התפתחות מוחית וקוגניטיבית אצל יונקים. הולקאמפ הראתה שצבועים מפגינים יכולות זיכרון מרשימות, פתרון בעיות, זיהוי קולי של בני להקה, ויכולת לתכנן מראש – יכולות שהושוו אפילו לאלה של פרימטים כמו בבונים.

הולקאמפ וצוותה תיעדו את שפת התקשורת המגוונת של הצבועים: קריאות "צחוק", קריאות התרעה וקריאות זימון קואליציוני. היא פענחה כיצד תקשורת זו תורמת לגיבוש חברתי ולהצלחת הציד.

מחקריה חשפו את התפקיד החשוב של האם בגידול גוריה ובקביעת מעמדם החברתי העתידי. לצאצאי נקבות דומיננטיות סיכויים גבוהים יותר לשרוד ולהשיג מעמד גבוה, בעוד צאצאי נקבות נחותות נתקלים בקשיים רבים. הולקאמפ הראתה כי להקות צבועים נקודים נשלטות בשלטון מטריארכלי , היינו, מנוהלות על ידי נקבות דומיננטיות, בעוד זכרים נחותים בהיררכיה החברתית. היא חשפה שמערכת זו אינה מבוססת רק על כוח פיזי אלא גם על קשרים משפחתיים, קואליציות ויחסי גומלין מורכבים.

הלהקות נשלטות בשלטון מטריארכלי, קרי הנקבות שולטות על הזכרים. הצבועים, חיים בקבוצות (לרוב) כשבראשם עומדת נקבת אלפא, הצבוע השליטה, והיא זו שבוחרת את בן זוגה. בהיררכיה של הצבועים, כל נקבה, הנחותה ביותר, במעמד גבוה מכול זכר בלהקה. זה מתבטא בהרבה אופנים. כאשר זכר ונקבה ייפגשו, הזכר יתנהג בהכנעה. הנקבות ייגשו קודם

לטרף. לכל פריט יש מעמד מסוים בלהקה שאותו הוא לומד מהר. בראש סולם המעמדות נמצאות הנקבות, לאחריהן הגורים, ולבסוף הזכרים. כאשר גור זכר מגיע לבגרותו המינית עליו לעזוב את הלהקה שלו ולהצטרף ללהקה אחרת, בעוד שהנקבות יישארו בלהקה בה נולדו עד סוף ימיהן. כאשר זכרים נוספים מצטרפים ללהקה, והזכרים הזקנים יותר מתים,  מעמדם של כל הזכרים יעלה בהתאם. הזכרים יבלו זמן רב בפיתוח מערכות היחסים שלהם עם הנקבות. הם יעקבו אחריהן במשך ימים, שבועות ולעתים אף חודשים ובצורה זו יתחבבו עליהן.

למרות שהם חיים בלהקות גדולות, כל פריטי הלהקה יתאחדו בשלושה מצבים- בעת הריגה, בהגנה על הטריטוריה ובמאורות הקהילתיות. לרוב, פריטי הלהקה חיים בקבוצות קטנות יותר על פני הטריטוריה.

נקבות בעלות דירוג גבוה מתרועעות יותר עם קרובות משפחתן מאשר נקבות בעלות דירוג נמוך. סידור זה עוזר להן כשהן נלחמות בצבועים בעלי דרג נמוך, במלחמה משותפת על מזון, נניח. כך, נקבות שמתרועעות יותר עם קרובות משפחתן מסוגלות להשיג מזון טוב יותר. בנוסף, אם ברצונן לשמור על שארית משפחתן במעמד הגבוה, הקבוצות מסייעות בכך שהן עוזרות אחת לשנייה במלחמה נגד צבועים אחרים. לבסוף, נקבות מהדרג הנמוך יעדיפו להתרועע עם נקבות מהדרג הגבוה. ייתכן שהנקבות הללו מקבלות טובות הנאה מבעלות הדרג הגבוה.

ציד

הצבוע נחשב בעבר כאוכל פגרים, מכאן הביטוי העממי: "אחרי האריות באים הצבועים". עד המחקר בן שבע השנים של הנס קרוק ((Hans Kruuk))[2], שחקר את הצבועים בשמורת סרנגטי (Sarangeti) שבטנזניה, בשנות ה-40 של המאה ה-20[3]. קרוק היה מהראשונים להראות שצבועים נקודים אינם רק אוכלי נבלות, אלא טורפים יעילים שצדים לעיתים תכופות אף יותר מאריות. זאת ועוד, הוא מגרש ברדלסים, נמרים וזאבים טלואים מטרפם, ואף לביאות, במצבים בו הוא נמצא במספר גדול דיו, יחסית, כדי ליצור עליונות ולגרום להסתלקותן. מאידך, רוב הטרף של האריות מגיע מגזילתו מצבועים . שוב, רק ביחסי כוחות מתאימים.

הצבועים  ניחנים בכושר ריצה, התמדה מאד טובה. אם צ'יטה יכולה לרוץ מאה – מאתיים מ'. הצבועים רצים 3-4 ק"מ, במהירות של 60 קמ"ש. מחקריהם של הנס קרוק וקיי הולקאמפ הדגישו שצבועים הם  ציידים מתוחכמים, כל פעם חלק אחר מוביל את המרדף. כאשר הטרף תשוש, הם טורפים אותו בחיים.

קרוק טבע את המונח "הרג עודף"  (Surplus Killing) כדי לתאר מצב שבו טורפים הורגים יותר טרף ממה שהם צורכים בפועל. הוא תיעד תופעה זו בקרב צבועים מנומרים באפריקה ושועלים אדומים באנגליה, והציע הסברים אבולוציוניים והתנהגותיים לתופעה זו .

1. אינסטינקט ציד מפותח: אצל טורפים מסוימים, ייתכן שמנגנון הציד מופעל באופן כמעט אוטומטי כאשר יש טרף נגיש.
2. אסטרטגיה לטווח ארוך: לעיתים, הטורפים חוזרים מאוחר יותר לטרף שלא נאכל או משתמשים בו להאכלת גורים.
3. תרגול לצעירים: יש השערה שתופעה זו עשויה לשמש גם כתרגול לצעירים בלהקה.

למרות שהרג עודף נתפס בעיני אדם כ"פסול" או "בזבזני", במערכת הטבעית יש לכך גם היבטים חשובים:

• הוא עשוי לווסת אוכלוסיות של טרף ולשמור על איזון אקולוגי.
• הוא מאפשר למגוון רחב של אוכלי נבלות ליהנות משאריות הטרף.

בגישה למזון יש לפרט הגדול בקבוצה עדיפות על כול השאר וכמעט תמיד רק פרט אחד אוכל (למעט טריפה בו כמה מתנפלים על הקורבן), בעוד הייתר ממתינים לתורם.

אינטראקציה עם אריות

בין אריות לצבועים קיימים יחסי גומלין: עימות, שיתוף פעולה ועולם חברתי מורכב. במערכת האקולוגית של הסוואנות של מזרח ודרום אפריקה, אריות וצבועים חולקים נישות טרופיות חופפות. שניהם טורפים-על בעלי יכולת ציד מרשימה, אך הם גם מתחרים ישירים על מקורות מזון. ולכן הם מתחרים ישירות עם האריות על טרף כמו זברות, גנו ואנטילופות אחרות ולעיתים קרובות מתעמתים על טרף או טריטוריות.

קבוצת צבועים יכולה להבריח לביאה אחת ואף מספר לביאות, במיוחד כאשר המספרים נוטים לטובת הצבועים. בעוד שאריות נתפסים כטורפים הדומיננטיים, תצפיות מראות שלעתים קרובות צבועים גונבים טרף מאריות – ולעיתים להפך.

המבנה חברתי של להקת האריות, מקנה יתרון במספר ובכוח פיזי, במיוחד כאשר מדובר בשמירה על טרף. צבועים חיים בקבוצות מטריארכליות גדולות, לעיתים עם עשרות פרטים. הצבועים מאופיינים ביכולת לתאם תקשורת קולית ותנועה, מה שמאפשר להם לעקוף ולהערים על טורפים בודדים או קבוצות קטנות של אריות.

כאשר טרף רב ערך (כמו גנו גדול) נופל בסוואנה, אריות וצבועים עשויים להילחם עליו. הקרבות לעיתים כוללים תקיפות אגרסיביות, נשיכות ורדיפות. בדרך כלל, היתרון הולך לטורף שבמספרים גבוהים יותר.

אריות הורגים גורי צבועים כדי לצמצם תחרות עתידית, וצבועים תוקפים לעיתים גורי אריות בעת חוסר השגחה, כדי להשיג גישה למשאבים.

היריבות הזו משפיעה על התנהגותם של שני המינים – לדוגמה, צבועים משנים את זמני הפעילות שלהם כדי להימנע מעימותים עם אריות. צמצום זמינות המזון, עקב תחרות בין שני הטורפים, יכול לגרום לשינויים בהרכב מיני הטרף ובדפוסי הציד. קיי הולקאמפ וקרייג פאקר  (Craig Packer) [4] הראו, שלמרות היריבות, שני המינים מסתגלים לקיומם המשותף במערכת מורכבת של "מאזן פחדים" (Landscape of Fear) שבו כל מין מחשב את סיכוניו.

מחקרים עדכניים מראים שצבועים מפגינים רמות גבוהות של קואורדינציה ויכולת תכנון במגעים עם אריות – תכונות שמעמידות אותם כטורפים חברתיים לא פחות מתוחכמים.

רבייה:

הזכר מגיע לבגרות מינית בגיל שנתיים לערך. הנקבות יכולות להתבגר בגיל שנה. התבגרות מינית מוקדמת של הנקבה מגבירה את פוטנציאל הרבייה. ההזדווגות ממושכת ויכולה להימשך עשרות דקות. משך הריון הצבוע הוא כשלושה חודשים ובהמלטה אחת נולדים בין אחד לארבעה גורים, במחילה מבודדת. ההמלטה מתרחשת כמעט כול חודשי השנה, עם ריכוז בחודשים הגשומים. במשך התקופה הראשונה הגור מכיר רק את אמו ואת אחיו וזוהי ההזדמנות הראשונה לרכישת מעמד חברתי. מפתיע שבעוד אצל הבוגרים, נקבה תמיד תהיה במעמד גבוה יותר משל הזכר בשטח, אצל הצעירים הזכר יכול להיות דומיננטי על אחותו. הצאצאים שייוולדו למנהיגת הלהקה ישחקו אחד עם השני אך לא עם שאר גורי הלהקה בגלל "מעמדם".

בגיל חודש מועברים הגורים למאורה השבטית, שם מבלים הגורים (בערך 20) עד גיל שבעה חודשים. מרגע זה עולמם החברתי כולל לא רק את הגורים הנוספים אלא גם את אמותיהם ואת המתבגרים והבוגרים שמבקרים לעיתים תכופות במאורה. בשלב זה יוצרים הגורים סדר חברתי שעדיין אינו קשור למין או למעמד של אמם. במהלך החודשים הבאים הולך ומשתנה המעמד החברתי שהגורים רכשו בכוחות עצמם עד שלאחר כארבעה חודשים הוא הופך להיות העתק מושלם של מעמדה של האם. במשך תקופה ארוכה מזונם מתבסס על הנקה בלבד, שלא כמו במקרה של זאבים ותנים, המקיאים אוכל לגורים. המקרים היחידים שגורים יכולים לטעום בשר, זה אם צדים בפתח המחילה. בגיל 7-8 חודשים עוזבים הגורים את המאורה השבטית ומשוטטים ברחבי הטריטוריה. אבל גם בשלב זה ועד לגיל של למעלה משנה ממשיכים הגורים להיות מואכלים, אלא שעתה הבשר שבתפריטם תופס מקום יותר ויותר מרכזי. בגיל שנה וחצי, כל נקבה היא במעמד חברתי מתחת לאמה והזכרים מגורשים מהלהקה ומחפשים לעצמם להקה אחרת, שם הם מתחילים את חייהם במעמד הנמוך ביותר. אם לא ימצאו להקה, ימותו.

הצבוע והאדם

הצבועים היו מוכרים בתקופה הקלאסית.

פסיפס פָּלֶסְטְרִינָה (Palestrina) , או פסיפס הנילוס של פאלסטרינה, הוא פסיפס רצפה עתיק המתאר את נהר הנילוס במסעו מהנילוס הכחול ועד הים התיכון. הפסיפס היה חלק ממקדש-מערה קלאסי בעיר פאלסטרינה, עיירה השוכנת מזרחית לרומא העתיקה, במרכז איטליה. רוחבו של הפסיפס 5.85 מטרים וגובהו 4.31 מטרים, והוא מספק הצצה לעניין של הרומאים באקזוטיות המצרית במאה ה-1 לפנה"ס, הן כביטוי מוקדם לתפקיד מצרים בדמיון הרומי והן כדוגמה לז'אנר של "נוף נילוטי", בעל היסטוריה איקונוגרפית ארוכה במצרים ובאיים האגאיים.

לצבועים – ובעיקר לצבוע הנקוד – יצא שם רע לאורך ההיסטוריה, ולעיתים גם בתרבויות המודרניות. הם נתפסו כחיות מרתיעות, חמדניות ולעיתים גם מסוכנות. גם כיום, הם נחשבים בעיני רבים לחיה שפלה ואפילו דוחה.. בנוסף, קול היללה הייחודי וה"צחוק" המפורסם של הצבוע רק תרמו לדימויו המפחיד והמסתורי.

במקרא

הצבוע מוזכר במקרא, בספר שמואל א' י"ג, 18 – "גיא הצבועים". בפסוק זה מסופר על מסע מלחמה של פלשתים: וַתֵּצֵא הַחֲלוּצָה חַבָּלָה אֶל אֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמַחְלָקָה אֶל בֵּית חוֹרוֹן, וּמַחְלָקָה אֶל גֵּיא הַצְּבוֹעִים לְצֵלַע הַמִּדְבָּרָה". המיקום הגיאוגרפי של "גיא הצבועים" לא ברור לחלוטין, אך השם מרמז על מקום שבו נמצאו (או נחשבו כנמצאים) צבועים, אולי בשל מראם המאיים או הקשרם עם מקומות קבורה ופגרים.

תלמוד ירושלמי (שבת, א', ג')

"צבוע זכר נעשה נקבה" – נאמר בתלמוד הירושלמי שצבועים הם בעלי חיים המסוגלים כביכול לשנות את מינם. אמירה זו נבעה ככל הנראה מהמבנה הייחודי של איברי המין בנקבות הצבועים המנוקדים, במיוחד הדגדגן הגדול הדומה לאיבר המין הזכרי, מה שגרם לאנשים לחשוב בטעות כי הצבועים משנים את מינם במהלך חייהם.

מדרש בראשית רבה (פרשה ע', ט')

הצבוע נזכר כבעל חיים שאינו נאמן בטבעו, מעין סמל לערמומיות ולבלבול בין זכר לנקבה. במדרש מצוין: "צבוע אינו יודע אם זכר אם נקבה" – אמירה שמשקפת את התפיסה המיסטית והעממית.

תלמוד בבלי (מסכת חולין דף ס"ו, עמוד ב')

הצבוע נזכר בהקשר של בעלי חיים טמאים שאסורים באכילה. הצבוע נמנה בין בעלי החיים שאין להם סימני טהרה: "אמר רב יהודה אמר שמואל: עשרה מיני עופות טמאים נאמרו לו למשה מסיני… ואלו הן: נשר, פרס, עזניה, דיה, עורב, בת יענה, תחש, שחף, ינשוף, צבוע." (למעשה, כאן יש כנראה בלבול בין העוף הטמא לצבוע היונק, שכן בתרגומים מסוימים השם "צבוע" משמש גם לתיאור עוף דורס).

ספרות האגדה

בכמה מדרשים צבועים מופיעים כדמויות משנה בסיפורים העוסקים בבריאה, בחטאים ובעונשים, בהם הם מסמלים חמדנות, חוסר נאמנות ולעיתים גם רשעות.

בקרב תרבויות שונות – באפריקה, במזרח התיכון, ואף בדרום אסיה – קיימות אגדות רבות סביב הצבועים.

• בעולם המוסלמי, ובעיקר בצפון אפריקה ובחצי האי ערב, נפוצה האמונה שהצבוע מסוגל להשפיע על התודעה של אדם. לפי האגדה, הצבוע עומד מול אדם, מביט בו בעיניו הגדולות, נושף עליו או "צוחק", והאדם נכנס למעין טרנס, מאבד את דעתו והולך אחרי הצבוע למאורתו.
• במזרח התיכון ישנם סיפורים על צבועים שמתחזים לבני אדם או לחיות אחרות כדי לפתות קורבנות.
• באזורים רבים סיפרו כי הצבוע מסוגל "למשוך" אדם בצחוקו, להובילו למאורתו ולטרוף אותו בעודו צוחק.
• קיימת גם אמונה שלפיה הצבוע יכול לשאוב את נשמתו של אדם ישן או להשפיע בכישוף על בני אדם – לכן במקומות מסוימים נחשבו לא רק כחיה פיזית אלא גם כסמל מאגי.
• לפי אגדות אחרות, בשר הצבוע נחשב לבעל סגולות רפואיות ומאגיות. יש שמייחסים לו יכולת לרפא מחלות עור או להעניק כוח ועוז – ולכן ציידי צבועים היו מבוקשים בקרב קוסמים ומרפאים עממיים.
• בחלקים רבים של אפריקה, הצבוע נחשב לדמות ערמומית וחסרת מוסר. בסיפורי עמים כמו ההאוסה (Hausa), הזולו והסווהילי, הצבוע הוא דמות נכלולית שמתנהגת באנוכיות ובחמדנות, ולעיתים אף נענשת בשל כך.
• קיימות אגדות בהן הצבוע גונב מזון משכניו, בוגד בחבריו או מתנהג ברשעות – סמל לערמומיות שמזהירה מפני חוסר יושר.
• בצד האפל יותר, יש סיפורים שבהם הצבוע מסמל רשע, פחד ומוות, ולעיתים נחשב כשליח של רוחות רעות או מכשפים.

עקב דימויו הדוח נוטים לייחס לצבוע תכונות מרתיעות כגון לכלוך והעלאת צחנה. למעשה, ריחו של הצבוע פחות מזה של הכלב ופרוותו נקיה. כמובן שצבוע המוחזק בשבייה, בכלוב קטן ומזוהם ואוכל בשר ללא עצמות (כך שגלליו רכים), אינו יכול לשמור על ניקיון גופו. המוסלמים נוהגים לאכול את בשרו

בין אם באגדות המוסלמיות שמדברות על כוחות מאגיים, ובין אם במיתוסים האפריקאיים שמציגים את הצבוע כדמות ערמומית ולעיתים גם מיטיבה, הדימוי התרבותי של הצבוע רווי קסם, מסתורין ורגשות מורכבים של פחד והערצה גם יחד.

במרחבים הכפריים של אפריקה ובמזרח התיכון, הצבועים לעיתים קרובות מתקרבים ליישובים אנושיים, בעיקר כדי לאכול אשפה או לטרוף פגרי בעלי חיים. בעבר, במיוחד בתקופות בהן מערכות פינוי אשפה וקבורה לא היו מפותחות, היו מקרים בהם הצבועים פתחו קברים כדי להגיע לשאריות בשר – מה שחיזק את הדימוי השלילי שלהם. ייתכן שהמנהג  להקים מצבות על קברים נבע במקורו מהרצון למנוע מצבועים (ותנים) לפתוח קברים . ייתכן שמנהגים כמו הנחת אבנים כבדות על קברים במזרח התיכון ובצפון אפריקה מקורם ברצון להרחיק צבועים  (ותנים) מהמתים.

למרות הדימוי השלילי, בפועל הצבועים אינם מהווים סכנה ממשית לאדם בריא ובוגר. התקפות על בני אדם נדירות ביותר, ומתרחשות בעיקר כאשר הצבועים חשים מאוימים או בעת רעב קיצוני. למעשה, הם נרתעים ממגע ישיר עם בני אדם ומעדיפים להימנע מעימותים.

בתרבויות מסוימות, במיוחד בצפון אפריקה ובקרב קהילות מוסלמיות מסוימות, בשר הצבוע נחשב מעדן או תרופה עממית. במקומות מסוימים שיערו שהבשר מעניק כוח או בריאות, ולעיתים אף ייחסו לו סגולות מאגיות. עם זאת, לרוב הצבועים לא נחשבים לטרף מועדף בשל מראם וריחם, והמסחר בהם אינו נפוץ.

מעבר לדימוי השלילי, לצבועים יש תרומה חשובה למערכת האקולוגית – שגם בני האדם נהנים ממנה בעקיפין. בכך שהם ניזונים מפגרים ומשאריות בעלי חיים, הם תורמים לניקוי שטחים פתוחים ולהפחתת סכנות של הפצת מחלות. במובנים רבים, תפקידם במערכת האקולוגית דומה לזה של "מנקה טבעי".

המיתוסים והאגדות סביבם מעידים על שילוב מרתק של פחד, הערכה, ובורות תרבותית כלפיהם. ככל שנבין את תפקידם החשוב בסביבה, כך יגבר הרצון להגן עליהם ולחיות לצידם באיזון.

הערות

[1] הולקאמפ וצוותה מקיימים זה עשרות שנים מחקר שדה ארוך טווח בשמורות כמו הפארק הלאומי מאסאי מארה (Masai Mara) ורזרבת מחוז קניאני ("Kinyaki County Reserve") בקניה. המחקר כולל זיהוי פרטני של צבועים באמצעות דגמים ייחודיים על פרוותם, תצפיות בהתנהגותם החברתית והקלטות קוליות של תקשורת ביניהם.

[2] הנס קרוק (Hans Kruuk) הוא אקולוג הולנדי בולט, הידוע בעיקר בזכות מחקריו פורצי הדרך על התנהגותם החברתית והטורפנית של צבועים מנומרים באפריקה. בשנות ה-60, במסגרת עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת אוקספורד בהנחיית חתן פרס נובל ניקו טינברגן, חי קרוק במשך שנים בשטחי הסרנגטי ובמכתש נגורונגורו בטנזניה, שם חקר את הצבועים מקרוב בין פרסומיו הבולטים נמצא הספר The Spotted Hyena: A Study of Predation and Social Behavior, שיצא לאור בשנת 1972 ונחשב לאבן דרך בחקר התנהגות טורפים .

[3] קרוק רצה לעסוק בחקר אריות, אך התקבל רק לחקר הצבועים. אחרי חודשיים של עבודה, סירב לעבור לחקר אריות

[4] קרייג פאקר הוא אחד החוקרים המרכזיים בחקר האריות, אך מחקריו שופכים אור גם על הקשר בין אריות לצבועים. פאקר התמקד בדינמיקות החברתיות של האריות, מבנה הלהקות, אסטרטגיות רבייה והתמודדות עם מתחרים – כולל צבועים. תצפיותיו במישורי הסרנגטי חשפו את יחסי הגומלין המורכבים בין שני המינים: תחרות על טרף, גניבת מזון וההשפעה ההדדית על דפוסי הציד והפעילות.