גילי חסקיןתכנון הטיול באי פורטאוונטורה
כתב: גילי חסקין; 11-01-2026
האי פורטוונטורה, הוא המזרחי, הצחיח והפחות מוכר באיים הקנריים.
ראו קודם: האי פורטוונטורה; מבוא לטיול האיים הקנריים, גאוגרפיה וטבע של האיים הקנריים
לאלבום תמוונת: פוארטוונטורה, לה פלמה, אל היירו
הצעתי לתכנון טיול בין יומיים-שלושה:
לפתוח את הביקור בצפון האי, באזור קורלחו (Corralejo), שער הכניסה הטבעי אל הנופים הדרמטיים של הצפון. זוהי עיירת חוף תוססת בעלת מרינה יפהפייה, המשמשת בסיס יציאה מצוין לטיולים ימיים ויבשתיים כאחד. סמוך לה משתרע פארק הטבע דיונות קורלחו (Parque Natural de Corralejo) – מרחב עצום של דיונות חול נודדות, מהגדולות שבאיים הקנריים. הנוף, המזכיר במבט ראשון את הסהרה, הוא למעשה מפגש ייחודי בין חול שמקורו בצפון אפריקה, ים אטלנטי פתוח ואור חד המשתנה ללא הרף. זהו נוף חי ודינמי, שבו הדיונות נעות עם הרוח, וביניהן מתקיימת מערכת אקולוגית עדינה של צמחייה נמוכה, עופות קרקע וחופי פרא שמהם נשקפים לנזרוטה (Lanzarote) והאיים הקטנים לובוס Isla de Lobos), וגרסיוסה (Graciosa). כאן נחשפת פוארטוונטורה כ“אי של רוח, אור וריק”, מרחב פתוח כמעט נטול בנייה, המדגיש את אופיו הראשיתי של האי.
מן המרינה של קורלחו ניתן להמשיך בשיט קצר אל האי לובוס, אי זעיר ונוגע, נטול יישוב קבע, שההליכה בו היא חוויה של שקט ומרחב. שבילים מתפתלים בין שדות לבה כהים, חופים בהירים ולגונות טורקיז צלולות, ומובילים לנקודות תצפית אל פוארטוונטורה ולנזרוטה. האי מתאים במיוחד להליכות רגליות קלות, לרחצה, לשנירקול ולצלילה במים רגועים, בעיקר במפרצים המוגנים שבדרומו. הביקור בו מוסדר ומוגבל, דבר השומר על אופיו הפראי ומעניק תחושת אי ראשיתי כמעט.
מן הצפון ממשיכים לפנים האי, אל אחד האתרים הטעונים ביותר במשמעות תרבותית – הר טינדאיה (Montaña de Tindaya). זהו אחד האתרים הטעונים והמרשימים ביותר בפוארטוונטורה, לא בשל גובהו אלא בזכות משמעותו התרבותית, הרוחנית והנופית. זהו הר בודד ובעל צורה רכה המתנשא מעל המישורים הצחיחים של צפון האי, ונחשב להר קדוש לבני הגואנצ’ים – הילידים של האיים הקנריים – שראו בו מקום מקודש, הקשור לאמונות קוסמיות, לטקסים ולפולחן קדום. על מדרונותיו נחרתו מאות חריטות סלע מסתוריות בצורת "פודומורפוש" (podomorfos), , היינו, כפות רגליים .חלקן מכוונות לעבר גרמי השמים או אל עבר נקודות משמעות בנוף, עדות נדירה לעולם רוחני שנכחד כמעט לחלוטין לאחר הכיבוש הספרדי. מעבר לערכו הארכאולוגי, ההר מציע תצפיות רחבות ועוצרות נשימה על צפון פוארטוונטורה, על המישורים המדבריים, קו החוף האטלנטי ולעיתים אף על לנזרוטה שממול, והוא מדגיש את אופיו של האי כמרחב פתוח, חשוף ורב־שכבות. בשל קדושתו ורגישותו, העלייה לפסגה מוגבלת ומבוקרת, והביקור בו הוא בראש ובראשונה חוויה של, מפגש בין נוף דרמטי לזיכרון תרבותי עמוק.
מורו ולוסה (Morro Velosa) היא אחת מנקודות התצפית המרשימות והמלמדות ביותר בפוארטוונטורה, וביקור בה מאפשר להבין את הגאוגרפיה של האי במבט אחד רחב. נקודת התצפית שוכנת בגובה של כ־669 מטרים מעל פני הים, ועל אף שפוארטוונטורה איננה אי הררי במיוחד, זהו אחד המקומות הגבוהים והפתוחים ביותר שבו נפרש לעין נוף מדברי עצום, קו חוף מפותל ולעיתים אף האוקיינוס האטלנטי משני עברי האי. מכאן מתגלים המישורים הצחיחים האופייניים לפוארטוונטורה, אזורים שנראים כמעט ירחיים, ולצדם הרי געש קדומים בעלי פסגות מחודדות ודרמטיות, המעידים על עבר וולקני סוער. עם זאת, המבט מלמעלה חושף גם צד פחות צפוי: בעמקים המוגנים, בעיקר באזורים הפנימיים, מופיעים כיסים של קרקע פורייה יחסית, ובהם בוסתנים קטנים, חלקות חקלאיות ונאות מדבר זעירות, שנולדו הודות למים תת־קרקעיים ולהגנה מן הרוחות. הניגוד החריף בין ההרים הצחיחים לבין הירק החבוי בחמוקיהם מדגיש את אופיו המורכב של האי .
הדרך ממשיכה אל מרכז־מערב האי, אל בטנקוריה (Betancuria), הבירה ההיסטורית של פוארטוונטורה. העיירה שוכנת בעמק ירוק יחסית, מוקפת גבעות ואדמות פוריות, עם עצי דקל ושיחי קקטוס, ומהווה ניגוד בולט לנוף הצחיח שמסביב. ז’אן דה בטנקור, כובש האי, בחר להקים כאן את הבירה כדי להתרחק מאיומי שודדי הים, והיא שימשה במשך מאות שנים מרכז שלטוני ודתי. רחובות מרוצפים, מבנים קולוניאליים ואווירה שלווה הפכו אותה לאחד הכפרים היפים בספרד. בעיירה בולטת כנסיית סנטה מריה (Iglesia de Santa María), שנבנתה לראשונה ב־1410 ונהרסה בפשיטת פיראטים ב־1593, ולאחר מכן נבנתה מחדש במאה ה־17.
לצידה פועל מוזיאון הארכיאולוגיה והאתנוגרפיה (Museo Arqueológico y Etnográfico), המציג ממצאים מתקופת הגואנצ’ים, וכן חורבות המנזר הפרנציסקני סן בואנה ונטורה (Convento de San Buenaventura), מן המבנים הדתיים הראשונים באיים הקנריים.
מן העמקים הפנימיים יורדים אל החוף המערבי, אל כפר הדייגים אגוי (Ajuy), ולצדו מערות אגוי (Cuevas de Ajuy). מערות אלו הן מן האתרים הגאולוגיים הדרמטיים והמרשימים ביותר בפוארטוונטורה, ושוכנות בסמוך לכפר הדייגים אגוי שעל החוף המערבי של האי. אלו מערות ים טבעיות, שנחצבו במשך מיליוני שנים בכוחם המצטבר של גלים, רוח ותהליכים טקטוניים, בקו חוף פראי שבו מצוקים כהים וצוקי בזלת פוגשים את האוקיינוס האטלנטי הפתוח. האזור כולו נחשב לאחד העתיקים ביותר מבחינה גאולוגית באיים הקנריים, והסלעים החשופים כאן מספרים סיפור של לוחות יבשתיים קדומים, פעילות געשית עמוקה ועיצוב מתמשך בידי הים.
הגישה למערות נעשית בשביל הליכה קצר העובר לאורך המצוקים, ומובילה את המבקר אל נוף עוצמתי ובלתי מתוייר, שבו קול הגלים המכה בחללים הטבעיים יוצר תחושת ראשית וזמן עמוק. הביקור במערות משתלב בטבעיות עם עצירה בכפר אגוי עצמו, ששמר על אופיו הצנוע והמסורתי, ומציע מפגש נדיר בין גאולוגיה, נוף ימי ותרבות דייגים מקומית, הרחק ממוקדי התיירות ההמוניים של האי.
אלו מערות ים טבעיות מרשימות, שנחצבו במשך מיליוני שנים בכוח הגלים והתהליכים הטקטוניים, באזור הנחשב לאחד העתיקים ביותר מבחינה גאולוגית באיים הקנריים. שביל קצר לאורך מצוקים כהים מוביל אל המערות. זהו מפגש מסעיר עם האוקיינוס הפתוח, קול הגלים והסלעים הקדומים .
בהמשך החוף, בקצה הצפון־מערבי של האי, שוכן אל קוטיו (El Cotillo), כפר דייגים קטן ושליו לכאורה, אך כזה שהים סביבו הפכפך ומסוכן. רצועת החופים והלגונות הסמוכות, Cotillo Lagos, מושכת גולשים וחובבי ים, אך מאחורי השלווה מסתתר סיפור של ים, שעלול להיות בוגדני לעתים. כמעט אין משפחה בכפר שלא איבדה בן לדיג.
כאן ניתן ללון בבתים צנועים סמוך למים, ולסעוד במסעדה העממית לה מריסמה (La Marisma), שהיא הרבה יותר מאשר מקום לאכול בו – היא סיפור על קהילה, נדיבות וזיכרון חי. מייסדת המקום, מריה אל־היירו, המוכרת בפי כול כמריקיטה, נהגה לבשל מדי יום תבשילי בשר ופירות ים מן הדגה המקומית, ובערב לפתוח את דלתותיה בפני תושבי הכפר.
בשנותיה הראשונות של המסעדה לא היה זה עסק כלכלי במובן המקובל, אלא שלוחה של ביתה של מריקיטה וליבו הפועם של הכפר. כאן הוגשו תבשילים מסורתיים, ובראשם Caldo de Pescado, ברוח של ערבות הדדית פשוטה, שבה השובע לא הותנה בכיס אלא בצורך אנושי. מי שיכול היה שילם, ומי שלא – אכל בכל זאת. האוכל היה משותף, השולחן פתוח, והלב רחב.
כך הפכה לה מריסמה לסמל של חום קנארי אותנטי ושל תרבות דיג החיה בהרמוניה עם הים.
כיום מריה כבר איננה עומדת במטבח. בניה ונכדיה מנהלים את המקום במתכונת מסחרית מודרנית ומקצועית, הצופה אל הנמל הישן. הזמנים השתנו, אך הרוח נותרה: חומרי הגלם עדיין מגיעים טריים מן הסירות, האיכות נשמרת בקפדנות, והמחירים נותרו הוגנים – מתוך כבוד למורשת המשפחתית ולאורחים כאחד.
הסיפור של המסעדה משקף נאמנה את השינוי שעבר הכפר כולו: מקהילת דייגים מבודדת ליעד תיירותי המבקש לשמור על נשמתו. חוויה זו משתלבת בטבעיות עם האזור הסמוך, לוס לאגוס, שבו שורת בתים לבנים וצנועים נושקת ללגונות טורקיז שקטות. כאן נפגשים פשטות אדריכלית, נוף פראי וזיכרון היסטורי של אישה אחת, שהפכה את האוכל לגשר בין אנשים.
בתום הארוחה ניתן לשבת בנחת בבית הקפה Vaca Azul, בנמל הישן – עם כוס קפה ביד ותצפית רחבה על הים והסירות, רגע שקט במקום שבו הים והחיים שזורים זה בזה.
מן הצפון והמערב פונים דרומה, לאורך החוף המזרחי, אל סלינס דל כרמן (Salinas del Carmen)
סלינס דל כרמן הוא אתר ייחודי המשלב נוף, היסטוריה ותעשייה מסורתית, ומשקף פרק חשוב בכלכלתה הקדומה של פוארטוונטורה. מדובר במכרות מלח חופיים מן המאה ה־18, שנבנו על רצועת חוף סלעית וחשופה לרוחות, שם נוצל שילוב אידיאלי של ים, שמש ורוח לייצור מלח בדרך מסורתית. בריכות האידוי המדורגות יוצרות דגם גאומטרי מרהיב, המשתנה בצבעיו לפי עונות השנה, גובה השמש ומפלס המים, ומולן נפרש האוקיינוס האטלנטי הפתוח במלוא עוצמתו. באתר פועל מוזיאון קטן אך איכותי, המספר את סיפור ייצור המלח באי – חומר גלם חיוני לשימור מזון, למסחר ולכלכלה המקומית – וממחיש את חיי העבודה הקשים של משפחות הדייגים והחקלאים שהפעילו את המכרות במשך דורות. הביקור במקום הוא חוויה שקטה ומעמיקה, המפגישה את המטייל עם נוף מינימליסטי, כמעט מופשט, ועם זיכרון של תרבות חומרית שנולדה מתוך התאמה מדויקת לתנאי טבע קיצוניים, והפכה את המלח לא רק למשאב, אלא לסמל של הישרדות וקיום באי צחיח.
בהמשך דרומה מגיעים אל חוף סוטאבנטו (Playa de Sotavento), אחת מפנינות הטבע של האי. זוהי רצועת חוף ארוכה ורציפה, שבשעות השפל נוצרת בה לגונה טבעית רחבת ידיים, עם מים רדודים בצבעי טורקיז עזים. תנאים אלו הפכו את המקום למרכז עולמי לגלישת רוח ולקייטסרפינג, אך גם למרחב מושלם להליכה, לרחצה שקטה ולחוויית חופש כמעט מוחלטת.
את הטיול נכון לסיים בדרום־מערב האי, בחוף קופטה (Playa de Cofete), מן החופים הפראיים והדרמטיים ביותר בפוארטוונטורה. זהו אחד החופים הפראיים, הדרמטיים והמרשימים ביותר בפוארטוונטורה, ואולי גם מן המבודדים שבהם. החוף שוכן בדרום־מערב האי, למרגלות רכס ההרים האדיר חנדיה (Jandía), ומתגלה לאחר נסיעה ארוכה ומפותלת, רק ברכב בעל הנעה קדמית, המעצימה את תחושת הניתוק וההגעה אל קצה העולם. זוהי רצועת חול עצומה ובלתי נגמרת כמעט, הפונה אל האוקיינוס האטלנטי הפתוח, שבו הגלים מתנפצים בעוצמה מתמדת, והרוח והים מעצבים נוף בראשיתי, נטול כל פיתוח תיירותי. מאחורי החוף מתרוממים ההרים החשופים והקודרים, היוצרים ניגוד חד בין מדבר הררי לבין ים אינסופי, ומעניקים למקום מראה קולנועי כמעט.
תנאי הים כאן מחוספסים, והשחייה אינה מומלצת לרוב, אך קופטה איננו חוף של רחצה אלא של חוויה – הליכה ארוכה לאורך החול, התבוננות במרחב העצום ותחושת עוצמה של טבע בלתי מרוסן. זהו מקום שבו פוארטוונטורה חושפת את פניה הפראיות ביותר, ומציעה למטייל מפגש ישיר עם רצועת חול עצומה למרגלות רכס חנדיה (Jandía), הפונה אל האוקיינוס האטלנטי הפתוח, עם גלים עוצמתיים ונוף קולנועי של הרים חשופים וים אינסופי. זהו חוף שאינו מיועד לרחצה, אלא לחוויה – הליכה, התבוננות ותחושת קצה העולם – סיום מושלם למסע באי שבו הטבע, ההיסטוריה והאדם שזורים זה בזה ללא הפרדה.
.פוארטוונטורה הוא אי של ניגודים: מדבר אפריקאי באירופה, חוף אטלנטי הצופה אל הסהרה, שקט צחיח ופעילות תיירותית תוססת. מי שמבקר בו מגלה לא רק חופים ונופים, אלא שכבות של היסטוריה, תרבות ושילוב ייחודי של אפריקה, אירופה והים.