הזברה

כתב: גילי חסקין; עדכון 30-05-2025

ראו באתר זה: ספארי בטנזניה   ;   ספארי בקניה  ;   ספארי בשמורת קרוגר  ;

הזברה הוא פרסתן מהסוג סוס. משפחת הסוסיים, סדרת אי-זווגי פרסות, או מפריטי פרסה, (בסדרה שלוש משפחות: טפיריים, קרנפיים וסוסיים). הסימן העיקרי אצל כול מפריטי הפרסה הוא התפתחות יתירה של האצבע השלישית, שציר הרגל עובר דרכה. במקרה של הסוסיים (Equidae), המותאמים לריצה, קיימת רק האצבע האמצעית. האצבעות האחרות התנוונו לגמרי. העור דק יותר מאשר אצל המשפחות האחרות.

במשפחת הסוסיים קיים רק סוג אחד, Equus, הכולל בתוכו את הזברות, הסוסים, הפראים והחמורים. כל אלו דומים זה לזה במבנה גופם, במבנה ראשם ובמבנה רגליהם. הזנב ארוך ושעיר . לכול המינים יש על צווארם, רעמה של שערות זקופות. יש הרואים את הזברה כתת סוג בשם Hippotigris. יש לה רעמה קצרה וזנב משרעתי רק בקצהו.

יש המכנים את המין הנכחד סוס הגרמן (Equus simplicidens) בשמות ציוריים כמו "הזברה האמריקאית" או "זברת הגרמן". כינוי זה נובע מדמיונו החיצוני לזברות, עם פסים מרהיבים שאולי הקנו לו דמיון מסוים לבני משפחתו מאפריקה, אך למעשה מדובר במין נכחד שחי באמריקה הצפונית במהלך הפליסטוקן.

רוב מיני Equus הקדומים, כמו Equus stenonis, הופיעו לראשונה לפני כ-2.5–4 מיליון שנה, ככל הנראה ב אסיה, שם התפתחו והשתרשו מיני פרסה שונים. אך מחקרים גנטיים ומאובנים עדכניים מראים שמיני הזברות, כמו זברה מצויה (Equus quagga), זברה הררית (Equus zebra), וזברה גרוויאי (Equus grevyi), התפתחו והתמיינו דווקא באפריקה. לאחר שהקבוצה הקדומה היגרה אליה, כנראה דרך גשרי יבשה. לאחר מכן, הן הסתגלו לסביבות האפריקאיות והפכו למינים ייחודיים ליבשת זו.

בעבר, היה נהוג להבחין בין הקואגה לבין הזברה המצויה כשני מינים נפרדים. הקואגה, אותה זברה ייחודית שרק ראשה, צווארה וכתפיה היו מעוטרים בפסים, קיבלה את השם המדעי Equus quagga, בעוד הזברה המצויה נושאת את השם Equus burchelli.

הקואגה, שנעלמה בעטיים של מעשי האדם, שגשגה בעבר במישורי דרום אפריקה עד שלסוף המאה ה-19. ההולנדים, ששלטו באזור, מצאו בקואגה מטרד לרעיית הצאן שהביאו עמם, ובשל כך החלו לצוד אותה בשיטתיות. בשרה הפך למקור מזון, עורה שימש כקישוט לבתים, ומרעה המחייה שלה הלך והצטמצם. הסוף היה עגום: הפרט האחרון של הקואגה מת בשבי, בגן החיות של אמסטרדם, בשנת 1883.

רק שנים רבות לאחר מכן, עם התקדמות המחקר הגנטי, התברר כי הקואגה לא הייתה אלא תת-מין של הזברה המצויה. המחקר, שבוצע במוסד הסמית'סוניאן, חשף את הקשר הגנטי בין השניים והוכיח את קרבתם. כתוצאה מכך, שונה שמה המדעי של הזברה המצויה ל-Equus quagga, ואילו הקואגה קיבלה את השם Equus quagga quagga, כסימן להיותה ענף ייחודי בעץ המשפחתי של הזברות – ענף שכרת האדם בידיו.

הפסים

סימנה האופייני – פסי רוחב שחורים או חומים, על רקע לבן, בכול גופה. אולם יש חוקרים הטוענים כי מדובר בפסים בהירים על רקע כהה[1].

הפספוס התפתח, לפי תאוריות עדכניות, כתוצאה ממוטציה גנטית, שהובילה לחסר בפיגמנטים בחלק מהתאים. עיקר העדויות התומכות בתאוריה זו מצויות במין שנכחד במאה ה-19, שלו היו פנים מפוספסות וגב כהה, כמו גם העובדה שמדובר במין שמוצאו באפריקה, מקום בו חיה בהירה הייתה נכחדת במהירות.

דגם הפספוס הוא ייחודי לכל פרט ופרט במינים השונים. ישנם הבדלים במיני הזברות במבנה ובצורת הפסים. זברת גרבי (Equus grevyi) ניכרת בבטנה הבהירה וחסרת הפסים ובפסים הדקים והמרובים בשאר גופה. לזברת ההרים יש בטן בהירה ללא פסים. הזברה המצויה מפוספסת בכל גופה כולל בגחונה.

שאלה נחקרת מדוע יש פסים?

למה שמש הדגם הזה. בדרך כלל אזהרה או חיזור. לא מקובל. טורפים אותם. יש גם לנקבה ולזכר.

יש מגוון גדול של הסברים. כך למשל, פרופ' צבי פישלזון (1927–2010) הציע שהפסים מסייעים להסתוות בצל עצים, כמו אצל הטגריס והם שריד לתקופה שהזברות חיו בנוף אחר. יש הטוענים שמבנה הפסים עוזר לזברה להסתדר עם הקרינה החזקה בסוונה.. התברר שלא קשור. הקרינה חוזרת בגלל הבוהק של הפרווה. הרבה תיאוריות היו סביב ההסוואה של דגם הפסים. אחד הארגומנטים, כמה צבאות משתמשים בדגם לחיילים. מעדויות של אנשים רבים: בלילה מסתכלים על גוש של גנו וזברות, מגלים את הגנו קודם. בתהליך הטריפה אחת ההחלטות של הטורף היא באיזו נקודה הוא קופץ כדי להכריע את הטרף. הוא זקוק לאומדן מרחק מדוייק. דגם הפסים מטשטש את האומדן. כמו כן, קשה יותר לאתר את הסייחים. הפצצה החשובה הטילו חוקרים שווייצרים שחקרו ובנו דגם של עיני תשבץ. צירוף של הרב היניות שמשדרת תמונה מתוצרפת למוח. כמו עין זבוב (חלת דבש). החרקים רואים אחרת מאיתנו. השווייצרים בנו דגם מעיני תשבץ ואז לא ראו את הזברה. חושבים שזה נועד נגד זבוב הצה צה. אם הוא עוקץ יונק, זה ימות. מה קורה עם האנטילופות?. האנטילופות מעלות גירה והיא מאפשר להם לעכל את המזון בצל. הצה צה לא מסתובב בצל.

ניסיונות לביית את הזברה ואפילו לאלף אותה, לא צלחו. למרות זאת ידועות הזברות שהובילו את מרכבתו של הברון וולטר רוטשילד[2], לאחר מאמץ אילוף ניכר.

חברה

הזברה המצויה היא בעל חיים חברתי מאוד, החי בקבוצות משפחתיות קטנות המורכבות מזכר בוגר אחד, מכמה נקבות, ומהסייחים מההמלטות האחרונות. ההשתייכות לקבוצה היא קבועה, וגודלה נקבע לפי אזור המחיה: באזורים דלים במזון הקבוצות בדרך כלל קטנות יותר. עדר הזברות מונה כמה עשרות פרטים. בראש העדר עומד זכר בוגר, חזק ומנוסה המסמן לשאר העדר לנוע או לעצור, וזאת באמצעות קולו והתנהגותו. אחרי שזכר ייסד לעצמו הרמון נקבות, רק לעתים נדירות ינסו זכרים אחרים לעמוד תיגר מול בעלותו.

מפעם לפעם, מתקבצות כמה קבוצות יחד, ויוצרות עדר גדול, לפעמים יחד עם חיות מרעה אחרות כגון גנו או בובל איילי. מקבץ גדול שכזה מזמין אליו טורפים בכל שעות היממה. על כן חייב להיות העדר ערני תמיד וזריז למדי, כדי להצליח להימלט משיני הטורפים.

כמו בעלי חיים אחרים, הזברות מתקשרות גם באמצעות קול: האמהות צוהלות כשהן מופרדות מהסייחים, וקולות בעת מנוסה מטורפים.

אצל הזברות שתי קבוצות חברתיות נבדלות: משפחה – זכר עם שש נקבות וצאצאים. בין 2-16 פרטים. קבוצה שניה – רווקים. כאילו ללא משפחה. אצל היחידה המשפחתית הרכב הקבוצה קבוע.

הזכר הדומיננטי שולט בקבוצת הנקבות (ההרמון) באמצעות הפגנת כוח, לחימה, ושמירה על קרבה פיזית. כשהוא נפגע, כוחו להגן ולהרתיע טורפים או זכרים יריבים יורד. יש בכך השפעה על יציבות העדר: עדר זברות פועל כקבוצה מגוננת נגד טורפים. חולשה או חוסר יציבות במנהיגות עלולים להוביל לפיצול העדר או לחשיפה מוגברת לטורפים כמו אריות, צבועים וברדלסים.

במקרה כזה, זכרים אחרים, לעיתים צעירים או אלה שגורשו בעבר, מזהים את חולשת הזכר המנהיג ומנסים להשתלט על ההרמון. התהליך הזה כולל לחימה בין הזכר הפגוע לבין הזכר החדש.

אם הזכר הפגוע לא מצליח להגן על מקומו, הזכר החדש ינצח, ויגרש אותו. לעיתים, הזכר החדש הורג את סייחיו של הזכר הקודם – התנהגות שנקראת אינפנטיסייד (Infanticide )[3], כדי לגרום לנקבות הריגת סייחים של הזכר הקודם כדי לגרום לנקבות לחזור למצב של ייחום. הנקבות לא מסוגלות למנוע את זה, אך יש תיעוד של נקבות שמנסות להגן על סייחיהן או להימנע מהזדווגות עם הזכר החדש.

הזכר החדש ינסה לבסס את שלטונו על ידי הזדווגות עם הנקבות. יש טענה שתפקיד איבר המין הגדול של הזכר תפקידו להפיל את העובר ולגרום לה להפיל ולהתעבר מזרעו. לעיתים ישנה דינמיקה בעדר – ייתכן שהנקבות ינסו להתרחק ממנו אם הוא אלים.

בגיל בגרות מגורשים הסייחים הזכרים  מהקבוצה ומחפשים פתרון אחר. לקבוצת הרווקים יש קשרים יוצאי דופן. בדרך כלל, בקבוצות של רווקים בעולם החי, אין קשרים חזקים בין החברים, כי כל פרט שואף לעזוב. אצל הזברות הקשרים מאד חזקים. יש מנהיג רווקים ואין הררכיה. הוא תמיד בוגר ומנוסה. ביחידה המשפחתית יש הררכיה מאד קשיחה. כשהם זזים הם יזוזו בטור. לפי המדרג החברתי. הן קובעים את המדרג החברתי על פי הריח. באף ובפי הטבעת.

יוצא הדופן היחידי הוא הזכר. הוא קובע הכול. כשהוא רוצה לשנות כיוון, הוא הולך קדימה, מסמן לנקבה הדומיננטית והיא מתקנת. כול זכר דומיננטי שואף להרחיב את המשפחה כמה שיותר. כשהוא מצליח, הנקבה שמגיעה הופכת להיות אחרונה בדרוג ולא תמיד מתקבלת יפה. אם כי יש לה סיכוי להתקדם. הקשרים של הזברות, כמו אצל בעלי חיים אחרים, מתוחזקים באמצעות "גרומינג" (Grooming), שהוראתה בעברית "חיברות".  פעולה שבה פרט אחד  מסרק את הפרווה של פרט אחר, מסלק תא הטפילים, אוכל אותם. זו הפעולה החשובה ביותר בקבוצה חברתית. החוקר הגרמני הרברט קלינגל (Herbert Klingel) [4]השתמש בשיטת הגרומינג. הוא קשר מברשת למוט וסירק מרחוק, עד שיכול ההי להבריש ביד. בגיל שנה הסייח הזכר מגורש. עזיבת נקבה היא דבר דרמטי. בייחום הראשון מתקבצים זכרים ממקומות רבים: רווקים או בעלי משפחות. מנסים בכוח לחטוף אותה מהיחידה המשפחתית. כשהם מצליחים היא לא תזדווג עם זה שחטף אותה. עוברת שרשרת של חטיפות עד שמתבייתית ביחידה משפחתית שמתאימה לה. מנגנון שלא תתעבר במסגרת המשפחתית.

יש דאגה לחלשים. כמו אצל הפילים. כמעט עד מוות. אין נטישה. היחיד שיש סיכוי שיינטוש הוא הזכר הדומיננטי. קלינגל ראה זכר שנפצע, דידה מאחור, המשפחה אימצה זכר אחר. הוא החלים והצטרף לעדר רווקים. אויביה העיקריים של הזברה הם האריה האפריקני, הזאב הטלוא והצבוע הנקוד אולם ריצתה (70 קמ"ש) מהירה משלהם.

הזברות מתגוננות בחצי גורן, אוזניים מופנות קדימה. הטורפים העיקריים הן האריות. כמוה גנו. שומרים על מרחק של מאה מ' שמאפשר לברוח מספרינט של הטורף. בועטות. הדומיננטי נשאר אחרון. הם נטרפים בהמוניהן. הזכר מגן על החבורה.

נדידת הזברות

בעוד שמרבית העולם מכיר את נדידת הזברות המפורסמת שבין הסרנגטי למסאי מארה במזרח אפריקה, הרי שבדרום יבשת אפריקה, בלב בוצואנה, מתרחש מחזה מופלא לא פחות: נדידת הזברות של בוצואנה – הנדידה הגדולה ביותר של יונקים בדרום היבשת, ולעיתים קרובות אחת הפחות מוכרות.

נדידת הזברות בבוצואנה מתרחשת באזורי הדלתה של האוקבנגו (Okavango Delta) ובין המדבריות של מקגדיקגדי (Makgadikgadi Pans) ומדבר קלהארי. עם תחילת העונה הגשומה (אוקטובר-נובמבר), עדרי זברות עצומים מתחילים לנדוד צפונה לעבר אזורי המרעה הפוריים, במיוחד סביב המישורים המוצפים של הדלתה.

בעונת היובש (מאי–אוקטובר), הזברות מרוכזות סביב מקורות מים קבועים בדלתת האוקבנגו ובצפון בוצואנה.  עם בוא הגשמים (נובמבר–מרץ), הן עוזבות את האזור הצפוני ונודדות דרומה אל המישורים המלוחים של מקגדיקגדי ומדבר קלהארי, שם פורחת הצמחייה העונתית ומספקת מרעה עשיר.  נדידה זו נמשכת לאורך יותר מ-500 ק"מ, מה שהופך אותה לאחת הארוכות ביותר באפריקה – יותר אפילו ממסלול הנדידה בסרנגטי.

כמו בכל נדידה, עדרי הזברות ניצבים בפני סכנות: טורפים כמו אריות, ברדלסים וצבועים, וכן תנאי שטח קשים ונהרות שוצפים. עם זאת, בבוצואנה הסכנות גדולות יותר בשל מחסור יחסי במקורות מים ושטחי מרעה מוגבלים בעונה היבשה.

נדידת הזברות בבוצואנה חיונית לשימור המערכת האקולוגית באזורים המדבריים למחצה, כמו מקגדיקגדי וקלהארי. הזברות מפזרות זרעים, מדשנות את הקרקע בצואתן, ומכינות את השטח לעדרים נוספים כמו גנו, ראם (Oryx) ואנטילופות.

רבייה

בטבע מגיעות הנקבות לבגרות מינית בין גיל שנתיים לארבע שנים. הזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל ארבע בערך. בעונת החיזור נלחמים הזכרים ביניהם על הנקבות תוך כדי נשיכות ובעיטות.

נקבת הזברה עשויה להתייחם ימים ספורים בלבד אחרי ההמלטה, כך שהיא יכולה להרות כל השנה. הריון הזברה המצויה נמשך כ-12 חודשים, בדרך כלל מומלט סייח אחד (ולעתים נדירות שניים). הסייח נולד במשקל של 32 ק"ג, ויכול לעמוד על רגליו כמעט מיד. למרות שהסייח יכול לרעות כבר כשבוע אחרי הלידה, הוא ימשיך לינוק מאימו עד גיל 16 חודש. אחוז התמותה של הסייחים הוא קרוב ל-50%, כשרובם מתים מציד של אריות וצבועים.

דגם הפספוס של גוף האם נטבע מיד במוחו של הסייח הנולד וכך יכול הוא לאתרה תמיד. האם משגיחה עליו תמיד ודואגת שימצא במרכז העדר, שם הוא פחות חשוף הוא לסכנות. היא גם תגונן עליו אם יתקפוהו טורפים ולא תנטוש אותו אפילו אם יצליחו להורגו, אלא אם תישקף סכנה גם לחייה.

בטבע יחיו 25 שנים. בגני חיות מתארכת תוחלת החיים עד ל-40 שנה.

זברואידים

זֶבְּרוֹאִיד (='דמוי זברה') הוא הכלאה בין זברה לסוסים אחרים.

שלוש הקבוצות הידועות ביותר של זברואידים הינן:

• זונקי, הכלאה בין חמור לזברה.
• זוני, הכלאה בין זברה לפוני.
• זורס, הכלאה בין זברה לסוס.

השמות הם כמקובל שילוב של שם המין של האב ולאחריו שם המין של האם של בן הכלאיים.

מרבית הזברואידים הם תוצאה של הכלאה בין זכר זברה ונקבה מהסוג סוס שאיננה זברה. זברות הוכלאו עם בעלי חיים הדומים להם, כמו חמורים וסוסים, החל מהמאה ה-19. קיימות כמה חוות חקלאיות העוסקות במלאכה זו גם כיום. זברואידים מוצגים לראווה בעיקר כקוריוז, משום שהם אינם ראויים לרכיבה או לעבודה. הזברואידים הזכרים הם לרוב עקרים והנקבות הן בעלות פוריות נמוכה.

הערות

[1] Prothero D.R, Schoch R. M (2003). Horns, Tusks, and Flippers: The Evolution of Hoofed Mammals. Johns Hopkins University Press

[2] ליונל וולטר רוטשילד (באנגלית: Lionel Walter Rothschild;‏ 8 בפברואר 1868 – 27 באוגוסט 1937), הברון רוטשילד השני, היה בנקאי בריטי-יהודי וזואולוג, בן משפחת רוטשילד. בבעלותו היה האוסף הזואולוגי הגדול ביותר שבו החזיק אדם יחיד. היה חבר הפרלמנט הבריטי מ-1899 ועד 1910. רוטשילד היה הנמען של הצהרת בלפור.

[3] אינפנטיסייד הוא מושג בביולוגיה ובזואולוגיה שמתאר הרג גורים או צאצאים צעירים, לעיתים על-ידי בני מינם של ההורים עצמם, ולעיתים על-ידי פרטים מאותה קבוצת חיים. אינפנטיסייד נצפה בעיקר אצל יונקים חברתיים כמו קופים, אריות, זברות, ולעיתים אצל מכרסמים ויונקים אחרים. יש לכך כמה הסברים אבולוציוניים:

• אינטרס רבייתי: זכר שמצליח להשתלט על קבוצה שבה יש נקבות עם גורים, עלול להרוג את הגורים של הזכר הקודם. בכך, הנקבות יפסיקו להניק (הנקה מעכבת ביוץ), יחזרו למצב ייחום, והזכר החדש יוכל להזדווג איתן ולהעביר את הגנים שלו הלאה.
• חיסכון במשאבים: לעיתים קורה גם בנקבות או בקבוצות אחרות – למשל אם תנאי המחיה קשים, האמהות הורגות גורים כדי לשמור על אנרגיה או כדי לאפשר סיכוי הישרדות גבוה יותר לצאצאים הנותרים.
• דינמיקה חברתית: במינים חברתיים, המעמד והכוח של פרט עשוי להכריע אם תתקיים תחרות על צאצאים.

[4] הרברט קלינגל (Herbert Klingel), שהיה זואולוג וחוקר אפריקה, שהתמחה ביונקים ובמיוחד בזברות ובמיני אנטילופות.

חקר את בעלי החיים במזרח ובדרום אפריקה במחצית השנייה של המאה ה-20 ותרם תרומה חשובה להבנת המגוון הביולוגי והאקולוגיה של חיות בר אלו. עבודותיו תיארו מינים, התנהגות חברתית ויחסי טורף-נטרף, וכללו מחקרים מעמיקים על זברות ובעלי חיים נוספים.