האי קיושו : שערה הדרומי של יפן

תקציר (Abstract)

קיושו (Kyūshū), האי הדרומי מבין ארבעת האיים הראשיים של יפן, שימש מאז ימי קדם כגשר בין הארכיפלג היפני ליבשת אסיה. מיקומה האסטרטגי, סמוך לקוריאה ולסין, הפך אותה לערוץ חדירה של רעיונות, דתות וטכנולוגיות. לצד פעילות געשית עזה ונופים דרמטיים, נרקמה בו תרבות ייחודית – המשלבת בין מסורת שינטואיסטית ובודהיסטית עתיקה לבין השפעות סיניות, קוריאניות ומערביות. מאמר זה מציג את קיושו כפסיפס של גאוגרפיה, היסטוריה, כלכלה ותרבות – מיקרוקוסמוס של יפן כולה.

1. מבוא ומאפיינים כלליים

קיושו (Kyūshū), מילולית: “תשעת המחוזות”) הוא אחד מארבעת האיים המרכזיים של יפן, ואחד העתיקים שבהם מבחינה גאולוגית ותרבותית. בכתבים הקדומים קוג’יקי (Kojiki, 712 לספירה) ו-ניהונגי (Nihon Shoki, 720 לספירה) נקראה האי “צוקושי” (Tsukushi) – “קצה הארץ” – כינוי המבטא את היותה שערה הדרומי של יפן לעולם.

לפי פרשנות מאוחרת, משמעות השם היא גם “מגלפי האבן”, בשל פסלי האבן הרבים המקיפים את תלי הקבורה (Kofun) – דמויות של בני אדם, בעלי חיים ומגנים, המשמשות “שומרים” למתים .

קיושו נפרד מהאי המרכזי הונשו (Honshū) במצרי קאנמון (Kanmon Straits) ומכסה שטח של כ־36,800 קמ"ר – מעט גדול מטייוואן. כיום חיים בו כ־13 מיליון תושבים, כ־10% מאוכלוסיית יפן.

האי מחולק לשבעה מחוזות (Prefectures):

למרות שמו ("תשעת המחוזות") שנקבע בעבר, הוא מחלוק כיום לשבעה מחוזות: פוקואוקה (Fukuoka), סאגה (Saga), נגאסאקי (Nagasaki), קוּמאמוטו (Kumamoto), אויטה (Ōita), מיאזאקי (Miyazaki) וקגושימה (Kagoshima). לעיתים כוללת החלוקה האזורית גם את אוקינאווה (Okinawa).

הערים הגדולות הן פוקואוקה (כ־1.6 מיליון תושבים), קיטקיושו (Kitakyūshū – כ־940 אלף) וקוּמאמוטו (כ־740 אלף). צפונה של קיושו מתועש ומאוכלס בצפיפות, בעוד דרומה כפרי והררי.

קיושו נודע בנופיו הגעשיים, במעיינות החמים (אונסן – Onsen), במורשת האומנותית שלו ובתפקידו היסטורי כערוץ הקשר של יפן עם העולם.

גאולוגיה ואקלים – ארץ האש והמעיינות

קיושו ממוקם בקצה הדרומי של “טבעת האש” של האוקיינוס השקט (Pacific Ring of Fire), אזור שבו מתנגשים הלוחות הפיליפיני, הפסיפי והאירו־אסייתי. התנגשות זו גורמת לפעילות געשית ורעידות אדמה תכופות[1].

2.1 הרי געש מרכזיים

בלבו של האי מתנשא הר אסו (Mount Aso) – אחד מהרי הגעש הפעילים הגדולים בעולם. קלדרת אסו, בקוטר של כ־25 ק"מ, נוצרה לפני כ־90 אלף שנה בהתפרצות אדירה שכיסתה חלקים נרחבים של יפן באפר געשי. כיום פעילים בלוע המרכזי כמה חרוטים געשיים, ובהם נקאדאקה (Nakadake), הפולט עשן ולבה מדי יום.

בדרום שוכן הר סקורג’ימה (Sakurajima), לשעבר אי עצמאי, שחובר ליבשה בהתפרצות 1914. זהו אחד מהרי הגעש הפעילים בעולם – פולט אפר כמעט מדי יום, ותושביו התרגלו לשגרת חיים בצל התפרצויות תכופות.

שרשרת הרי קירישימה (Kirishima), בגבול מחוזות קגושימה ומיאזאקי, כוללת עשרות חרוטים געשיים צעירים. לפי המיתולוגיה היפנית, כאן ירד מן השמיים ניניג’י נו מיקוטו (Ninigi no Mikoto), נכדה של האלה אמטראסו (Amaterasu), כדי לייסד את השושלת הקיסרית.

2.2 מעיינות חמים ופעילות הידרותרמית

הוולקניזם הפעיל העניק לקיושו רשת עצומה של מעיינות חמים – מהידועים ביפן. העיר בֶּפּוּ (Beppu) במחוז אוֹיטָה (Oita) מפורסמת ב“גיהנומים” (Jigoku) שלה – אגמי מים רותחים בגווני כחול, אדום ולבן. גם אזור יופוּין (Yufuin) הסמוך מהווה מוקד תיירות בריאות.

המעיינות הם חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית: מקום לרחצה, טיהור וריפוי – שילוב של גוף ורוח. המים העשירים במינרלים שימשו גם למלאכות מסורתיות, כגון עיבוד משי וייצור נייר.

2.3 האקלים והנוף

קיושו נהנית מאקלים תת־טרופי. החורף מתון, ואילו הקיץ חם ולח, עם עונת מונסונים ממאי עד יולי. הדרום – סביב מיאזאקי וקגושימה – ירוק במיוחד, ומגדל שדות אורז, בטטות ותה. לעיתים פוקדים את האזור טייפונים, במיוחד בקיץ ובסתיו, אך אלה גם מביאים עימם לחות ופוריות.

גאוגרפיה ודמוגרפיה מודרנית

3.1 מאפיינים פיזיים

קיושו מתאפיין בנוף הררי, ובין רכסיו נפרשים מישורים פוריים ועמקים נרחבים. מישור צ’יקוּגו (Chikugo Plain) בצפון הוא אחד מאזורי החקלאות החשובים של יפן. רשת הנהרות, בהם נהר צ’יקוּגו (Chikugo-gawa), מזינה שטחים חקלאיים צפופים ומושבות עיירות עתיקות.

החופים הצפוניים, הפונים לים יפן, משופעים בנמלים טבעיים, בעוד החוף הדרומי והמערבי, הפונה לים סין המזרחי, נחרץ במפרצים ואיים געשיים קטנים.

3.2 אוכלוסייה והתפתחות עירונית

קיושו הוא הבית לכ־13 מיליון תושבים. בעוד שהחלק הצפוני – בעיקר סביב פוקואוקה וקיטקיושו – מתועש ומאוכלס בצפיפות, הדרום נותר אזור כפרי, המתבסס על חקלאות ודיג.

העיר פוקואוקה (Fukuoka) משמשת כיום בירת האזור ומרכז תחבורתי חשוב; בה פועלים נמל תעופה בינלאומי, אוניברסיטאות גדולות ותעשיות מתקדמות.

מאז תחילת המאה ה־21 מתמודד קיושו, כמו יפן כולה, עם ירידה באוכלוסייה. עם זאת, ריבוי טבעי חיובי באזורים הדרומיים, בעיקר בקגושימה ובאוקינאווה, ממתן מגמה זו.

3.3 חלוקה מנהלית והיסטורית

שמו של קיושו (“תשעת המחוזות”) נובע מתשע הפרובינציות ההיסטוריות: צ'יקוזן (Chikuzen), צ'יקוגו (Chikugo), היזן (Hizen), היגו (Higo), בוזן (Buzen), בונגו (Bungo), הִיוגה (Hyūga), אוסומי (Ōsumi) וסצומה (Satsuma). כיום משתקפים שמות אלה בשמות ערים, מחוזות וכתיב יומיומי.

היסטוריה ויחסי חוץ

4.1 ראשית ההתיישבות והתרבות הקדומה

קיושו היא אחד האזורים הראשונים ביפן שבהם הופיעה תרבות יאיואי (Yayoi, המאה ה־3 לפנה״ס – המאה ה־3 לספירה), אשר הביאה עמה את חקלאות האורז, עיבוד הברזל והברונזה וראשית ההתארגנות המדינית. ממצאים ארכיאולוגיים מלמדים כי קיושו היה בין האזורים הראשונים ביפן לפתח חקלאות אורז מושקת, כלי ברונזה וברזל וריבוד חברתי. תרבות יאיואי, קרוב לוודאי נכנסה דרך צפון קיושו.

בתקופה ההיסטורית המוקדמת, צפון קיושו היה ביתן של כמה מדיניות רבות עוצמה שקיימו קשרים – ולעתים אף נלחמו – עם ממלכות יבשתיות. אזכורים קדומים בכתבים סיניים מהמאה ה־3 לספירה מציינים ממלכה בשם Yamatai, שאולי שכנה בקיושו ונשלטה בידי המלכה השמאנית הימיקו (Himiko)

4.2 תפקידו של נמל דזאייפו (Dazaifu)

דרך נמלי קיושו נכנסו לתוך יפן הבודהיזם, הקונפוציאניזם והשיטות המנהליות הסיניות. בעלי מלאכה ונזירים קוריאנים הגיעו עמם טכנולוגיות חדשות – אדריכלות מקדשים, מערכות כתיבה ומודלים פוליטיים. האי התכסה במקדשים ובמשכנות שותות המשקפים את האסתטיקה היבשתית, בעוד מסורות מקומיות שילבו בין שינטו לאמונות מיובאות בסגנון ייחודי לקיושו.במאה ה־7, עם איחוד המדינה היפנית, נבנה בדזאייפו (Dazaifu, כיום ליד פוקואוקה) המרכז המנהלי הראשי של יפן במערב – מעין "משרד החוץ" קדום. משם נוהלו היחסים עם ממלכות קוריאה וסין, ונקלטו שליחים ונזירים. שם, ניהלהיפן דיפלומטיה והגנה מפני פלישות אפשריות מקוריאה או סין.

מקדש דזאייפו טנמנגו (Dazaifu Tenmangū) המפואר מזכיר עד היום את אותה תקופה של חשיבות מנהלית ורוחנית.

המקדש נבנה בשנת 905 ומוקדש לרוחו של סוגווארה נו מיצ’יזָנֶה (Sugawara no Michizane) — מלומד, מדינאי ומשורר מתקופת היאן, שנחשב לאחר מותו ל”קָמִי“ (kami) של הלמידה, החכמה והספרות. נחשב לאחד הקדושים שבקיושו.
המקדש שייך לקבוצת מקדשי Tenmangū, שנבנו בכל רחבי יפן כדי להוקיר את זכרו של מיצ’יזנה, הידוע לאחר מותו בשם Tenjin.

4.3 קיושו בתקופת "ימי הביניים" (המאות ה-12 עד ה-16),

4.3.1. סמוראים ושודדי ים

קיושו היה ארץ של שבטי סמוראים מתחרים. משפחת שימאזו שלטה בסאצומה (קגושימה המודרנית), בעוד כוחות אחרים כגון אוטומו וריוזוג׳י, נאבקו על שליטה במקומות אחרים. החופים המערביים והדרומיים של האי התמלאו בסוחרים סינים וקוריאנים – וכן בוואקו, שודדי ים יפניים שפשטו על פני הימים.

קיושו, בהיותה שערה של יפן לעולם החיצון, עמדה על נתיבי הים שבין סין, קוריאה והאיים היפניים, ומיקומה האסטרטגי הפך אותה למוקד של עושר ושל סכנה. החל במאה ה־13 נודעו שודדי הים היפנים בשם ואקו (Wakō – 倭寇), שפירושו המילולי “שודדי יפן”, אם כי רבים מהם לא היו יפנים דווקא, אלא גם קוריאנים וסינים שפעלו בים סין המזרחי.

הוואקו פשטו על חופי סין וקוריאה, בזזו ערים ונמלים, ושלטו לפרקים באיים הקטנים שבין קיושו לחצי האי הקוריאני. בשיא כוחם, במאות ה־14 וה־15, הפכו השודדים הללו לכוח פוליטי וכלכלי משמעותי, שפעל לעיתים בחסות או בשיתוף פעולה עם אדונים פיאודלים מקומיים – דַאִימְיוֹ (daimyō) – שביקשו להרוויח מן המסחר הבלתי חוקי ומן השלל. הם סחרו במשי, מתכות, חרבות, ואף בעבדים, ויצרו רשת ימית ענפה שהשתרעה בין נמלי נגסאקי, האיים גוטו (Gotō) וצושימה (Tsushima), ועד לחופי ג’ג’ו ודרום סין.

הוואקו היו בעיני סין וקוריאה אויבים מרי נפש, אך ביפן הם זכו לעיתים להערכה כמלחים אמיצים וכסמלי עצמאות אל מול ההשפעה הסינית. בתקופות מסוימות, כמו בימי השוגונות של מורומאצ’י, ניהלו השלטונות מדיניות כפולה: גינוי רשמי של השודדים לצד ניצול כלכלי של פעילותם. רק במאה ה־16, עם עליית כוחה של השוגונות המרכזית ופתיחת הסחר החוקי עם פורטוגל וסין, דעכה הפיראטיות המסורתית.

עם זאת, דמותו של שודד הים הקיושואי נותרה חקוקה בזיכרון ההיסטורי היפני – כסמל לעידן שבו הים לא היה רק גבול, אלא גם מרחב של תעוזה, אנרכיה ומפגש בין עולמות.

4.3.2. פלישות המונגולים

בשיא כיבושיו של קובלאי חאן (Kublai Khan), נכדו של ג’ינגיס חאן, שלטו המונגולים במרחב עצום – מסין ועד פרס. בשנת 1266, זמן קצר לאחר שייסד את שושלת יואן (Yuan) בסין, שלח קובלאי חאן שליחים לשוגונות היפנית בקמקורה, בדרישה שתכיר בעליונותו ותשלם מסי חסות. השוגון והרגנטים ממשפחת הוג’ו (Hōjō), ששלטו בפועל, דחו את הדרישה, ואף העליבו את השליחים כשלא השיבו לפנייתם. בעיני המונגולים – זו הייתה הכרזת אי־ציות.בשנים 1274 ו־1281 ניסו המונגולים, בהנהגת קובלאי חאן (Kublai Khan), לפלוש לקיושו.

בסתיו 1274 יצאו לדרכם כ־23 אלף לוחמים – מונגולים, סינים וקוריאנים – על כ־900 אוניות. הכוח עשה דרכו מצפון קוריאה, עבר דרך צושימה ואיקי (Iki) והגיע אל מפרץ הקאטה (Hakata Bay) שבקיושו. היה זה המפגש הצבאי הראשון בהיסטוריה היפנית עם צבא זר מודרני יחסית, מצויד בנשק אבקה, קשתות מרובות טווח, רימונים ושריונות מתכת כבדים. לעומתם, הסמוראים היפנים נלחמו לפי קודים של דו-קרב אישי ואומץ לב, כשהם מצוידים בחרבות ובשריונות קלים.

לאחר כמה שנות הפוגה, בהן דרש קובלאי שוב ושוב את כניעת יפן, החלה האימפריה המונגולית להתכונן לפלישה עצומה פי כמה. שני ציים נבנו:

צבא “המזרח” – שמנה כ־40 אלף חיילים קוריאנים ומונגולים, שיצא מחצי האי הקוריאני.
צבא “הדרום” – כ־100 אלף חיילים, רובם סינים, שיצאו ממחוז פוג’יין בדרום סין.

היפנים מצדם נערכו היטב. הם הקימו חומת הגנה באורך כ־20 קילומטרים לאורך מפרץ הקאטה, גייסו עשרות אלפי לוחמים, וביססו רשת אזעקה חופית. כשפרצו המונגולים בקיץ 1281, נתקלו בהתנגדות נמרצת, ולא הצליחו לפרוץ את קווי ההגנה. במשך שבועות התנהלו קרבות ימיים קשים ליד חופי קיושו.

ואז, באמצע אוגוסט, התחוללה סערת טייפון אדירה – אחת הקשות שידע האזור. מאות ספינות הוטבעו, עשרות אלפי חיילים טבעו או נהרגו. לפי מקורות יפניים, רק חלק קטן מן הפולשים הצליח להימלט. יפן ניצלה בשנית, ללא צורך בקרב מכריע. הסמוראים ייחסו את ההצלה ל”קמיקזה”, (Kamikaze, “הרוח האלוהית”) ששיגרו השמיים לשמור על ארץ השמש העולה. הביטוי הזה נחרט בתודעה היפנית, ושב והופיע מאות שנים אחר כך – במלחמת העולם השנייה – כסמל לנכונות להקרבה למען המולדת.

הפלישות המונגוליות השאירו חותם עמוק על יפן. הן הביאו לשינוי בתפיסת ההגנה והארגון הצבאי, חיזקו את כוח השוגונות בקמקורה, אך גם ערערו את כלכלתה, שנשאה בעלויות ההגנה העצומות. לא פחות חשוב – הן גיבשו תודעה לאומית חדשה, של אומה מוגנת בידי כוחות עליונים.

במובן תרבותי, התיעוד של הפלישות הוליד גל של יצירה אמנותית – מגילות מצוירות (emaki) המתארות את הקרבות, סיפורי גבורה של סמוראים, ושירים שהעלו על נס את אומץ הלב והאמונה האלוהית.

ניסיונות הכיבוש המונגוליים לא רק כשלו, אלא עיצבו את זהותה של יפן כעם גאה, עצמאי ונבדל מהיבשת האסייתית. הם המחישו את המתח הנצחי שבין הבידוד היפני לבין הפתיחות המאיימת שמגיעה מהחוץ – מתח שהמשיך להכתיב את דרכה של יפן במשך מאות שנים.

4.4 קיושו במפגש עם המערב

במאה ה־16 הייתה קיושו לאזור הראשון ביפן שנפגש עם אירופאים. בשנת 1543 הגיעו פורטוגלים לאי טנגשימה (Tanegashima), ובהמשך הגיע המיסיונר הישועי פרנסיסקו חאבייר (Francis Xavier) לקגושימה (1549) [2].

הנצרות התפשטה במהירות בקרב אדונים מקומיים ואנשי המעמד הנמוך כאחד. נמליו של האזור, ובמיוחד נגאסאקי, הפכו למרכזי מסחר בינלאומי ומיזוג תרבויות.

לאחר איחודה של יפן תחת טויוטומי הידיושי (Toyotomi Hideyoshi). ומאוחר יותר תחת שוגונת טוקוגאווה, הנצרות נאסרה. אלפי מתנצרים בקיושו נרדפו, והשיא הגיע במרד שימבארה (Shimabara Rebellion, 1637–1638) מרד של איכרים נוצרים ברובם שדוכא על ידי השוגונות. התוצאה הובילה למדיניות הבידוד המחמירה של יפן (סאקוקו), אך נגאסאקי נותר הנמל היחיד הפתוח למסחר הולנדי וסיני מוגבל – והפך לחלון היחיד של יפן אל העולם למשך יותר ממאתיים שנה

4.5 תקופת הבידוד והפתיחות המחודשת

בתקופת הבידוד (Sakoku, 1639–1853), היה נמל נגאסאקי (Nagasaki) החלון היחיד ליפן מול העולם. הסוחרים ההולנדים נאלצו לשהות באי מלאכותי בשם דֶג’ימה (Dejima). למרות הפיקוח, דרכם חדרו רעיונות מדעיים ומכשירים טכנולוגיים מאירופה – תהליך שכונה “מדעי הולנד” (Rangaku).

ראו באתר זה: תולדות יפן בתקופת אדו

במאה ה־19, עם פתיחת יפן מחדש תחת שלטון מייג’י (Meiji Restoration, 1868), הפכה קיושו לחלוצה בתעשייה ובמודרניזציה.

ממשלת מייג׳י הקימה כאן כמה מהתעשיות המודרניות הראשונות של יפן – מכרות פחם בצ׳יקוהו, מפעלי פלדה ביאהאטה ומספנות בנגאסאקי. נמלי האזור הקלו על חילופי סחר עם אסיה והמערב, בעוד אוניברסיטאותיו בפוקואוקה וקומאמוטו הוציאו חוקרים ומנהיגים מודרניים.

4.6. קיושו במלחמת העולם השנייה

ב־9 באוגוסט 1945, שלושה ימים לאחר שהוטלה הפצצה על הירושימה, השליכה ארצות הברית את פצצת האטום השנייה על העיר נגסאקי. הפצצה, שכונתה "Fat Man", הייתה פצצת פלאוטוניום בעוצמה של כ־21 קילוטון, שהוטלה ממטוס ה־B-29 “Bockscar”. יעד ההפצצה המקורי היה העיר קוקורה, אך בשל עננות כבדה הוסט המסלול לנגסאקי, שהייתה אז מרכז תעשייתי חשוב ובו מספנות, מפעלים ונמל פעיל. בשעה 11:02 בבוקר התפוצצה הפצצה בגובה של כ־500 מטר מעל עמק אורקאמי, וגרמה להרס עצום: עשרות אלפי בני אדם נהרגו במקום, ורבים נוספים מתו בימים ובחודשים שלאחר מכן מפציעות וכוויות קרינה. אף שההרים שסביב העיר הגבילו במידת מה את עוצמת ההרס, חלקים נרחבים ממנה נמחקו מעל פני האדמה.

הפצצה על נגסאקי, יחד עם זו שהוטלה על הירושימה וכניסתה של ברית המועצות למלחמה נגד יפן, הובילה את הקיסר הירוהיטו להודיע על כניעתה של יפן ב־15 באוגוסט 1945. עבור העולם, הייתה זו תחילתה של עידן חדש — עידן הגרעין — שבו כוח ההרס האנושי הגיע לממדים שמעולם לא נודעו קודם לכן.

4.7. קיושו אחרי המלחמה

בעשורים שלאחר המלחמה, קיושו בנה את עצמו מחדש כמרכז תעשייה, תרבות וחילופי דברים בינלאומיים. פוקואוקה גדלה להיות אחת הערים הדינמיות ביותר של יפן, המשלבת טכנולוגיה מודרנית עם רוח קוסמופוליטית פתוחה. כיום, קיושו מוכר לא רק בזכות מעיינותיו החמים (בפו, אסו, איבוסוקי) והרי הגעש שלו, אלא גם בזכות הפסטיבלים, המלאכות המסורתיות והמטבח שלו המשקפים מאות שנות השפעה רב-תרבותית

כלכלה ותעשייה

5.1 כלכלה מגוונת ומבוזרת

קיושו תורם כ־10% מהתמ"ג של יפן ונחשבת לאזור הכלכלי הרביעי בגודלו במדינה[3].

בצפון – אזור פוקואוקה־קיטקיושו – מתרכזת תעשייה כבדה: פלדה, ספנות, כימיקלים ואלקטרוניקה. הדרום – סביב קגושימה ומיאזאקי – מתמקד בחקלאות, ייצור מזון, תה, פירות הדר ובטטה מתוקה.

5.2 חקלאות, דיג ומשאבי טבע

ייחודה של קיושו טמון בקרקעות הוולקניות שלה, העשירות באפר ובלבה שהתקשתה. קרקעות אלה קלות לעיבוד, שומרות על לחות, ומתחדשות בעקבות פעילות געשית מתמדת. הרי הגעש של אסו, שמהווים את הקלדרה הגדולה ביותר ביפן, מזינים במינרלים את השדות שמסביב ומספקים מים חמים להשקיה דרך מעיינות גיאותרמיים. גם אזור קירישימה (Kirishima) ואיבוסוקי (Ibusuki) בדרום האי מפיקים תועלת דומה. יחד עם גשמי מונסון רבים ורוחות חמות מהים הסיני, נוצרה סביבת גידול יוצאת דופן בעושרה.

החקלאות בקיושו אינה רק עיסוק כלכלי, אלא גם יסוד תרבותי. לוח השנה הכפרי שזור בפסטיבלים חקלאיים – טקסי שתילת האורז באביב, חגי הקציר בסתיו ותפילות לשפע במקדשים שינטואיסטיים. דמות האיכר הקיושואי, העובד בהרמוניה עם ההרים והמים, נותרה סמל של התמדה ושל קשר לטבע.

5.2.1 גידולים מרכזיים

אורז – לב החקלאות הקיושואית, המגדיר את הנוף הכפרי כולו. בעמקים של סאגה, פוקואוקה ומיאזאקי ניתן לראות מרבדי אורז זהובים בקיץ.
תה – באזורים ההרריים סביב יאמֵה (Yame) שבמחוז פוקואוקה מגדלים תה ירוק מהאיכותיים ביפן, הידוע בעושרו הארומטי.
פירות הדר – במיוחד קלמנטינות, יוזו וקאבורי (kabosu) – משגשגים באקלים החמים של דרום קיושו, בעיקר במחוז אואיטה (Ōita).
בטטה (סָטְסוּמָה אימו – Satsuma imo) – גידול המזוהה במיוחד עם מחוז קגושימה, שנקרא בעבר סָטְסוּמָה. פקעות אלה הפכו למרכיב יסוד במטבח היפני.
סוכר וקנה סוכר – באיים הדרומיים (כמו אמה־אומי ואמַמי־אושימה) ובמחוז קגושימה מתקיים ייצור מסורתי של סוכר ושׁוֹצ’וּ (משקה אלכוהולי מזוקק מבטטה או סוכר).
ירקות טרופיים – חצילים, פלפלים, ובשנים האחרונות גם מנגו, אננס ופפאיה, המיוצאים לשוק היפני הצפוני.
בקר קיושואי – האזור מפורסם גם בגידול בקר מהאיכות הגבוהה בעולם, ובראשם בקר מיאזאקי (Miyazaki beef) ו־בקר קגושימה (Kagoshima wagyū), המוזנים בתבואה מקומית ובמים עשירים במינרלים.

ענפי הדיג והגידול הימי משגשגים לאורך החוף, במיוחד בדיג טונה, דיונונים ופנינים.

מאז המחצית השנייה של המאה ה־20, חוות קיושו אימצו טכנולוגיות מתקדמות – חממות, מערכת השקיה ממוחשבת, הדמיות רחפנים ובקרה אקלימית. אזורי חוף כמו אריאקה (Ariake) ונהר צ’יקוגו (Chikugo River) עובדו בשיטות ניקוז וטרסות מודרניות.
במקביל, נוצרה סינרגיה בין חקלאות לתעשייה: מרכזי מחקר בביאפּו ובנגסאקי עוסקים בפיתוח זנים עמידים לאקלים טרופי ובחקלאות ימית – במיוחד גידול אצות ודגים. השימוש באנרגיה גיאותרמית מספק לחקלאים חום לחממות, וממחזר את חום המעיינות לחקלאות ברת־קיימא.

5.3 תעשיות מודרניות וחדשנות

קיושו נחשבת כיום למוקד טכנולוגי מתקדם. בערים כמו פוקואוקה וקיטקיושו פועלים פארקי היי-טק, חברות שבבים, וסטארט-אפים בתחומי בריאות ואנרגיה מתחדשת.

האי טנגשימה (Tanegashima) מארח את מרכז החלל הראשי של יפן (Tanegashima Space Center), המשמש לשיגור לוויינים ורקטות.

מרכז החלל של יפן (JAXA Space Center) מבטא את פניה החדשניים של יפן המודרנית, אך שורשיו התרבותיים והמדעיים נטועים עמוק במסורת של סקרנות, התמדה וחתירה לשלמות – ערכים שעיצבו את רוח העם עוד מימי קיושו הקדומים. סוכנות החלל היפנית JAXA, שנוסדה בשנת 2003 מאיחוד של שלושה גופים מדעיים, מהווה את ליבה של תוכנית החלל הלאומית. בין מתקניה הבולטים מצוי מרכז החלל טנגשימה (Tanegashima Space Center) שבדרום קיושו – אתר השיגור הגדול והמרשים ביותר ביפן, השוכן על אי הררי מול חופיה הדרומיים של קגושימה. כאן, מול ים סוער ושמים צלולים, נושאות הרקטות מסוג H-IIA ו-H3 לוויינים אל מסלול סביב כדור הארץ, ומשם ממשיכות משימות מדעיות לחלל העמוק. סביבת האי – הררית, ירוקה ומנותקת – מעניקה לאתר שילוב נדיר של יופי טבעי וביטחון הנדסי, והפכה אותו לסמל של החיבור בין האדם היפני לטבע גם בעידן החלל.

מרכז החלל של טנגשימה, כמו מרכז החלל של צוקובה (Tsukuba Space Center), שמצפון לטוקיו, מסמל את המעבר של יפן מן האי החקלאי והמיתולוגי של תרבות יאיואי אל מדינת־על טכנולוגית, ואת הדרך שבה ממשיכה רוח החדשנות לזרום מקיושו דרומה וצפונה, מן המסורת אל החלל.

5.4 תיירות ובריאות

קיושו היא יעד תיירות מבוקש, בזכות הרי הגעש, המעיינות החמים, הפסטיבלים והמטבח הייחודי שלה. העיר בֶּפּוּ נחשבת לבירת האונסן של יפן, ואילו יאקושימה (Yakushima) מציעה חוויות טבע בראשיתיות.

6. טבע, סביבה ומורשת עולמית

קיושו מתאפיינת במגוון ביולוגי יוצא דופן ובשמורות טבע רבות. השילוב בין פעילות געשית, אקלים חמים וקרבה לים, יצר מערכת אקולוגית עשירה וייחודית.

6.1 אתרי מורשת טבע עולמית

שני אזורים בקיושו הוכרו כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו (UNESCO World Heritage):

6.1.1 האי יאקושימה (Yakushima) – אי הררי מכוסה יערות גשם סובטרופיים עתיקים, שבהם גדלים עצי ארז יאקו־סוגי (Yakusugi) בני אלפי שנים. העצים האלה, חלקם בני למעלה מ־2,000 שנה, נחשבים לסמל עמידות וחוסן. האי שימש השראה לסרט האנימה המפורסם Princess Mononoke של מיאזאקי הייאו.

6.1.2. האי אמאמי־אושימה (Amami Ōshima) והאיים הסמוכים טוקונושימה (Tokunoshima) וצפון אוקינאווה (Northern Okinawa) – אזור יערות טרופיים עם בעלי חיים אנדמיים, כגון הארנב האמאמי (Amami no Kuro Usagi) והצבי האוקינאוי (Yanbaru Kuina) [4].

6.2 שמורות טבע

טבע ונופים

קיושו משופעת בפארקים לאומיים, ובהם:

מפארק הלאומי אסו־קוּג’וּ (Aso-Kujū National Park) – סביב הרי אסו, עם קלדרה ענקית ונופי מרעה ירוקים.
פארק קירישימה־קינקואן (Kirishima-Kinkōwan National Park) – הרים געשיים, אגמי קלדרה ומפרץ קגושימה.
פארק יאקושימה־טנגשימה (Yakushima-Tanegashima National Park) – משלב יערות גשם עם חופי שיגור חלל מודרניים.

6.3 חיות בר וסביבה

קיושו היא בית למינים נדירים: עופות נודדים החונים בביצות איזאהיה (Isahaya Bay), עיטי ים, קופים יפניים (Nihonzaru) ואיילי שיקה (Shika).

בשנים האחרונות נאבקת יפן בשחיקת שטחים טבעיים עקב פיתוח תעשייתי, אך קיושו הפכה למובילה במודלים של תיירות אקולוגית וחקלאות בת־קיימא.

תרבות, אמנות ופולקלור

7.1 ריקודים וטקסים

קיושו היא ערשן של מסורות שמאניות וריקודי טקס שינטואיסטיים. ריקודי הקאגורה (Kagura) נחשבים לאחת הצורות העתיקות ביותר של אמנות פולחן יפנית.

משמעות השם "קאגורה" היא "משחקי האלים" או "בידור האלים", והוא נובע ממסורת השינטו הקדומה של העלאת מופעי מחול, מוסיקה ושירה לכבוד הקאמי (Kami) – האלים והרוחות של הטבע.

לפי האגדה המתוארת בקוג’יקי (Kojiki) ובניהונג’י (Nihongi), מקור הקאגורה הוא בסיפור שבו האלה אמֶה-נוּ-אוּזוּמֶה (Ame-no-Uzume) רקדה כדי לפתות את אלת השמש אַמַטֵרַאסוּ (Amaterasu) לצאת ממערתה לאחר שהסתגרה בתוכה וגרמה לחושך לעטוף את העולם. מאז, נחשב ריקוד הקאגורה לאמצעי לתקשורת עם האלים, לטיהור, ולהבאת שפע וברכה.

הביטוי המובהק ביותר הוא ריקוד טאקצ’יהו (Takachiho Yokagura) במחוז מיאזאקי – מחזור של 33 ריקודים המתארים את מיתוס הירידה של האלים לארץ ואת פתיחת מערת אמטראסו. הטקסים נמשכים כל הלילה בחודשי החורף[5].

7.2 פסטיבלים אזוריים

בערים שונות נערכים פסטיבלים ססגוניים:

Hakata Gion Yamakasa (פוקואוקה): משתתפים נושאים מבני עץ מקושטים (“יאמאקאסה”) ברחובות בריצה מסורתית.

Kurosaki Gion Taiko (קיטקיושו): תהלוכת תופי טאיקו (Taiko) רבי עוצמה.

Obon Odori (נגאסאקי): ריקודי זיכרון לנשמות האבות, עם תהלוכות לפידים לאורך הנהרות.

מאצורי (פסטיבל) בקיושו. צילום: גילי חסקין

7.3 אמנויות מסורתיות

קיושו נודעת באומנויות הקרמיקה שלה.

העיר אריטה (Arita) נחשבת לערש הפורצלן היפני, שהחל בהשפעת קדרים קוריאנים במאה ה־17. בהמשך נוצרו סגנונות אימרי (Imari) וסצומה (Satsuma) – כלי פורצלן מעוטרים בזהב ובצבעים עזים, שיוצאו לאירופה במאות ה־18 וה־19.

אמנות טקסטיל מפוארת אחרת היא האקאטה־אורי (Hakata-ori) – אריג משי עבה שנארג בדוגמה גאומטרית ומזוהה עם חגורת האובי של הסמוראים.

בבֶּפּוּ (Beppu) שגשגה אמנות קליעת הבמבוק (Takezaiku), המשמשת עד היום לעיצוב מודרני.

7.4 מוזיקה ומסורת עממית

במוזיקה המסורתית של קיושו משולבים השפעות מאסיה היבשתית. כלי ייחודי בשם גוטן (Gottan) – גיטרה מעץ דק ללא עור דגים – נחשב “קרוב משפחה” של השמיסן (Shamisen) מהונשו והסאנסין (Sanshin) מאוקינאווה.

המוזיקה המקומית כוללת גם שירי דייגים, מזמורי מקדשים וריקודי קציר.

חברה, זהות אזורית ומטבח מקומי

8.1 זהות חברתית

תושבי קיושו מתאפיינים בזהות אזורית חזקה ובגאווה מקומית. הביטוי “קיושו דנג’י” (Kyūshū Danji – “גבר קיושו”) משמש סמל לאומץ, נאמנות ויושר.

הקהילות הכפריות בדרום האי שומרות על דפוסי סולידריות חברתית וחגיגות קהילתיות עתיקות יומין. עם זאת, הערים המודרניות – ובעיקר פוקואוקה – הפכו למוקדים של חדשנות, תרבות צעירה ואופנה.

8.2 דתות ואמונות

השינטואיזם (Shintō) הוא הדת המרכזית בקיושו, והאי מלא במקדשים עתיקים. החשוב בהם הוא מקדש אוסה (Usa Jingū) במחוז אויטה, המוקדש לקאמי האצ’ימן (Hachiman), אל המלחמה וההגנה על האומה.

במקביל, קיימת נוכחות בודהיסטית חזקה – במיוחד בבתי ספר מזן (Zen) ובמסורות טנדרי (Tendai) ושינגון (Shingon).

השפעות נוצריות ניכרות במיוחד בנגאסאקי, שבה שרדו קהילות “נוצרים נסתרים” (Kakure Kirishitan) מתקופת הרדיפות [מקור: Nagasaki Museum of History and Culture].

8.3 המטבח המקומי

המטבח של קיושו נחשב עשיר וייחודי:

Hakata Ramen – מרק אטריות סמיך המבוסס על ציר עצמות חזיר (Tonkotsu Broth), נחשב לסמל קולינרי של פוקואוקה.
Shochu – משקה מזוקק מבטטה, אורז או שעורה, המיוצר במיוחד בקגושימה ומיאזאקי.
Kagoshima Kurobuta – חזיר שחור מגזע מקומי עתיק.

מאכלים נוספים כוללים דגי טונה טריים, סשימי מקומי, ירקות עונתיים ותה ירוק הררי.

קיושו ידועגם בשווקי הלילה שלה – Yatai – דוכני אוכל ברחוב המציעים ראמן, גיוזה וסאקי באווירה עממית.

9. סיכום – קיושו כגשר בין יפן לעולם

קיושו מגלם בתוכו את מהותה של יפן – חיבור בין טבע פראי, רוחניות עתיקה וחדשנות מתמדת.

מיקומו הדרומי הפך אותה לאורך ההיסטוריה ל"שער" שדרכו חדרו רעיונות, דתות וטכנולוגיות מסין, מקוריאה ומהמערב.

הוא היה זירת מאבקים, מוקד של תעשייה ושל תיירות, ומקור לגאווה אזורית.

קיושו ממשיכה כיום לשמש גשר תרבותי וכלכלי – בין מסורת לחדשנות, בין תרבות מקומית לעולם הגלובלי.

בהרי הגעש ובמעיינות, בפסטיבלים ובריקודים, במטבח ובאמנויות, ניכרת הרוח היפנית במיטבה: שילוב של הרמוניה, סבלנות וחתירה לשלמות.

ביבליוגרפיה (Selected References)

Kojiki (712 CE) – Records of Ancient Matters.

Nihon Shoki (720 CE) – Chronicles of Japan.

UNESCO World Heritage Centre. Yakushima and Amami-Oshima Islands Sites (2021).

Kyushu University, Faculty of Earth and Planetary Sciences. Volcanic Activity Reports, 2018–2024.

Japan Statistical Yearbook, Government of Japan (2024).

Agency for Cultural Affairs (Bunkachō), Intangible Cultural Properties of Kyushu (2022).

Nagasaki Museum of History and Culture, Christian Heritage in Kyushu (2021).

Kyushu Tourism Organization, Regional Cultural Heritage (2023).

Jesuit Mission Records – The Letters of Francis Xavier (1549–1552).

Tanegashima Space Center – JAXA, Launch Operations Overview (2023

הערות

[1] Kyushu University – Volcanology Institute

[2] Jesuit Mission Records

[3] Japan Statistical Yearbook

[4] UNESCO WHC, 2021

[5] Agency for Cultural Affairs, Japan