האי פוארטוונטורה שבאיים הקנריים

פוארטוונטורה – האי המדברי של איי הקנריים

כתב: גילי חסקין; 11-01-2026

האי פורטוונטורה, הוא המזרחי, הצחיח והפחות מוכר באיים הקנריים.

ראו קודם: מבוא לטיול האיים הקנריים, גאוגרפיה וטבע של האיים הקנריים

ראו גם: תכנון טיול באיים הקנריים

לאלבום תמונות: פוארטוונטורה, לה פלמה, אל היירו

פוארטוונטורה (Fuerteventura) הוא אחד מאיי הקנריים (Islas Canarias) באוקיינוס האטלנטי (Océano Atlántico), ממוקם במרחק של 97 ק"מ בלבד מחופי צפון אפריקה (África del Norte). למרות שהוא שייך גיאוגרפית למקרונזיה (Macaronesia), מבחינה פוליטית הוא חלק מספרד. בשנת 2009 הוכרז האי כשמורת ביוספרה (Reserva de la Biosfera) על ידי אונסק"ו.

גבעות החול נפרשות ברצף אינסופי, נעות ברוח כמו נשימה איטית, ומולן האוקיאנוס האטלנטי נצבע בשכבות של טורקיז וכחול עמוק. פוארטוונטורה אינה יעד של חוף בלבד, אלא מרחב פתוח של טבע גולמי. זהו אי שבו הנוף הפראי גונב את ההצגה – דרמטי, עוצמתי, ושונה מכל מה שמוכר באיים הקנריים – מרחק של כ־100 קילומטרים בלבד מחופי מרוקו, ועם זאת עולם בפני עצמו.

גבעות חול חשופות מתגלגלות כמו גלים מעל האוקיאנוס האטלנטי בגווני טורקיז וכחול עמוק. פוארטוונטורה זה הרבה יותר מסתם ים וחול לבן. הנופים הפראיים של פוארטוונטורה הם אולי המראות המרהיבים ביותר שאפשר לראות באיים הקנריים, כמאה ק"מ בלבד מול חופי מרוקו.

הסופר הספרדי אונאמונו (Unamuno), ששהה כאן בגלות בשנת 1924, מתאר את הנוף הצחיח, החשוף והראשוני של האי: "פיסה של הסהרה שהונחה באוקיינוס האטלנטי.”( Fuerteventura es un pedazo de Sahara puesto en el Atlántico.”

האי נפרש כמבוך של רכסים חשופים, שרידיהם של הרי געש שכבר נדם קולם, ויוצרים תחושה של שלד קדום שבו הטבע הגולמי הוא השליט הבלתי מעורער. המבט נשאב אל פסיפס צבעים עשיר ומפתיע: כל חבל ארץ מספר סיפור גיאולוגי אחר, הבא לידי ביטוי בגווני הקרקע, הסלעים, ההרים והצמחייה.

זהו יעד חלומי לחובבי גיאולוגיה – אך לא פחות מכך, גן עדן לכל מי שנמשך אל טבע פתוח ובלתי מתווך. רכסים שחורים של לבה מתמזגים עם מדרונות חומים ואדמדמים, ועליהם שכבה עדינה של ירוק עיקש. אבן הגיר המקומית משמשת הן לבנייה והן לצביעת הבתים בלבן בוהק, ניגוד חד לנוף שמסביב. הצמחייה הנמוכה והירקרקה היא החלוצה הראשונה לאחר ההתפרצויות הוולקניות: היא נאחזת בזרמי הלבה, מפרקת אותם לאט־לאט והופכת סלע חשוף לאדמה חיה.

רוחות המגיעות ממדבר סהרה עוטפות את האי מדי שנה בשכבה דקה אך מורגשת של חול אדום, ומעניקות לאזורים נרחבים מראה מדברי כמעט. ומעל לכל אלה – לא משנה לאן תפנה את המבט – תמיד יופיע בקצהו קו של ים, כתזכורת מתמדת ליופי הטבעי המקיף את האי מכל עבר.

הנוף מנוקד בכפרים קטנים, הבנויים בשיטות מסורתיות מאבני גיר זעירות, כאשר את המרווחים משלימים בחול אדמדם. כך נולדים קירות בגוון אדום־חום, פשוטים במבנה אך מרהיבים ביופיים.

טופונימיה – מקור שם האי

שם האי הוא צירוף המילים הספרדיות fuerte ("חזק" או "מבצר") ו-ventura ("מזל" או "גורל"). באופן מסורתי סברו שהשם מתייחס לרוחות החזקות (fuertes vientos) סביב החוף, אך ייתכן שהוא מקורו ב-Fortunatae Insulae ("האיים המבורכים"), השם הרומי לאיי הקנריים. ב-1339 כינה הנווט המיורקני אנג'לינו דולצרט (Angelino Dulcert) את האי "Forte Ventura" במפתו.

השם הילידי של האי לפני הכיבוש במאה ה-15 היה "ארבניה". מהילידים נגזר "מחררו" (Majorero) – המונח לתושבי האי עד היום, מקורו במילים מאחו או מאקסו, ששורשן בנעלי עור העיזים של התושבים המקוריים.

גיאוגרפיה וגאולוגיה

ראשיתו של הסיפור חוזרת כ־20 מיליון שנה לאחור, אל תקופה של פעילות געשית עזה במיוחד. ממוקד החום הקנרי התרומם בהדרגה הר עצום, שהתנשא לגובה של כ־8,000 מטרים ונשא לוע אדיר בקוטר של כ־40 קילומטרים. עם הזמן, וכוחם הבלתי מתפשר של תהליכי הטבע, קרס ההר אל תוך עצמו – אל החלל שממנו נולד.

כך התגבש פוארטוונטורה: האי הראשון מבין שבעת איי הקנריים הספרדיים. העדות הדרמטית לאותו פרק קדום עדיין נוכחת בנוף – מכתש רחב ידיים בדרום־מערב האי, שריד לאירוע גאולוגי יוצא דופן. בשנת 2009 הוכר האזור על ידי אונסק"ו כשמורת ביוספרה וכאחד מאתרי הטבע המרשימים והייחודיים ביותר בכדור הארץ.

רוב שטח האי נוצר לפני כ-5 מיליון שנה, ומאז עבר סחיפה עמוקה. תופעה מרתקת מצויה על קרקעית הים מול החוף המערבי: לוח סלע עצום באורך 22 ק"מ וברוחב 11 ק"מ, שנראה כי החליק מהאי בשלב פרהיסטורי. הפעילות הגעשית האחרונה התרחשה לפני כ-4,000-5,000 שנה.

פוארטוונטורה הוא השני בגודלו באיי הקנריים אחרי טנריפה (Tenerife), עם שטח של כ-1,660 קמ"ר, אורך של כ-100 ק"מ ורוחב של כ-31 ק"מ. הנקודה הגבוהה ביותר היא פיקו דה לה סרסה (Pico de la Zarza), המתנשא ל-807 מטרים בדרום-מערב האי. קו החוף משתרע על פני 152 חופים נפרדים – כ-50 ק"מ של חול לבן דק וכ-25 ק"מ של חצץ געשי שחור.

מאפיין גאוגרפי בולט הוא איסטמו דה לה פארד (Istmo de la Pared) – צוואר ברוחב של כ-5 ק"מ המחלק את האי לשני חלקים: החלק הצפוני מקסורטה (Maxorata) והחלק הדרום-מערבי חצי האי חאנדיה (Península de Jandía). מעניין כי החול הלבן הדק לא מקורו במדבר הסהרה כפי שסבורים רבים, אלא מורכב משברי שוניות אלמוגים מתות ומתהליכי התרוממות של קרקעית הים המקומית.

הידרולוגיה וסביבה

בחורף זורמים כ-80% ממי הגשמים לים ללא שימוש, בשל היעדר צמחייה לוכדת מים – תוצאה של רעיית-יתר של עיזים ליד החוף. יערות ההרים שהתקיימו עד המאה ה-19 נכרתו כולם. כיום פועלים באי מתקני התפלה רבים המספקים מי שתייה. התיירים צורכים כמעט פי שניים מים מהתושבים המקומיים, בשל מילוי בריכות, השקיית גנים וכביסה תכופה.

מי שמתבונן כיום ברכסי ההרים יתקשה להאמין שפוארטוונטורה לא תמיד נשאה מראה צחיח כל כך. אמנם רוחות הסהרה, המביאות עמן חול אדמדם, עיצבו את פני השטח – אך לא הן בלבד. יד האדם מילאה תפקיד מרכזי בתהליך המִדבור. יערות נכרתו בהיקף נרחב, ועצים נשרפו בכבשנים לצורך הפקת גיר ששימש כחומר בנייה בסיסי. לכך נוספה אוכלוסיית עזים עצומה, שבתקופת הכיבוש הספרדי במאה ה־15 חיו לצדם של כ־2,000 תושבים לא פחות מ־60,000 עזים, אשר כרסמו את שורשי הצמחייה והותירו את הקרקע חשופה.

כך, בהיעדר עצים וצמחייה שיחזיקו את האדמה במקומה, נסחפה הקרקע אל הים או נישאה ברוח. לאחר כאלפיים שנות התיישבות אנושית, נותר האי כמעט עירום מעצים – נוף פתוח, חשוף וקשוח, שהוא תוצר משולב של טבע ושל מעשה אדם.

אקלים וטבע

האי נהנה מאקלים מדברי חם  ומכונה לעיתים "אי האביב הנצחי" (Isla de la Eterna Primavera). הטמפרטורות נעות בין 15-22 מעלות בחורף לבין 20-28 מעלות בקיץ, עם כ-3,000 שעות שמש בשנה. כמות המשקעים השנתית זעומה – כ-147 מ"מ בלבד, רובם בחורף.

תופעה אקלימית מיוחדת היא הקלימה (Calima) – סופת חול הנושבת מן הסהרה, דומה לרוח הסירוקו. היא עלולה להעלות את הטמפרטורות ב-10 מעלות זמנית, להורידה את הראות ל-100-200 מטר, ולהביא עמה אבק אדמדם ולעיתים אף נחילי ארבה אפריקאי.

עבר הוולקני של האי העניק לקרקע בסיס פורה, אך האקלים הקשוח טרף לא פעם את הקלפים. שנות בצורת ארוכות חזרו ונשנו, הכבידו על חיי התושבים ודחפו רבים מהם לעזוב. כך נוצרו גלי הגירה משמעותיים מן האי הצחיח אל מרכז אמריקה, ובראשה קובה – שזכתה לכינוי “האי הקנרי השמיני” בשל הקשר ההדוק שנרקם אליה.

במהלך המאה ה־19 חווה האי תקופה קיצונית במיוחד: עשר שנים רצופות ללא טיפת גשם. גם בעת המודרנית לא נעלמה התופעה, ובשנים האחרונות נרשמה מציאות דומה, כאשר במשך ארבע שנים ברצף כמעט שלא ירדו גשמים. התנודות החריפות בין פוריות טבעית למחסור מתמשך במים ממשיכות לעצב את גורלו של האי ואת חיי יושביו.

למרות האקלים הצחיח, באי מצויה חיית בר מגוונת. זהו ביתה של אחת משתי האוכלוסיות שנותרו של הנשר המצרי הקנרי (Alimoche Canario), מין בסכנת הכחדה. בשטחים הצחיחים חיים סנאי הקרקע הברברי (Ardilla Moruna), שממיות (Perenquén) וכלבים וחתולים פראיים. עופות נודדים רבים עושים עצירה באי, בהם יונת הצווארון (Tórtola Turca) וסיס חומות (Vencejo Común).

אוכלוסיית החרקים מפתיעה במגוונה ובעושרה: פרפרים כמו צהוב העננים (Colias hyale), לבן מנוקד (Pontia daplidice) ואף פרפר המלך (Danaus plexippus). ליד מקורות המים מצויות שפיריות כמו הקיסר הכחול (Anax imperator). הצמחייה האנדמית מייצגת את מין חלבלוב רגיס-יובה (Euphorbia regis-jubae), המזין עשים ייחודיים כמו Hyles tithymali.

היסטוריה קדם-קולוניאלית

המתיישבים הראשונים הגיעו ככל הנראה מצפון אפריקה. המילה מחורו (Mahorero) או מחו (Maho) – המשמשת עד היום לתיאור תושבי האי – נגזרת מהמילה העתיקה "מחוס" (mahos), נעל עור עיזים שנעלו התושבים המקוריים. הם חיו במערות ובמגורים תת-קרקעיים למחצה. בעת העתיקה נודע האי בשם פלנריה (Planaria), בהתייחסות למבנהו השטוח

העדויות הראשונות לנוכחות אנושית בפוארטוונטורה מגיעות מהגואנצ'ים  (Guanches – ילידי האיים הקנריים, שמוצאם ברברי והם הגיעו מצפון אפריקה,. הם התיישבו באיים לפני כ-2,000 שנה,והתקיימו  מחקלאות, רעיית צאן ודיג. הם חיו בבקתות אבן ובמערות, ויצרו כלים מחומר ואבן. לגואנצ'ים היו מנהגים דתיים שהתבססו על פולחן לאלים טבעיים, וחברה היררכית עם מלכים מקומיים שנקראו Menceyes.

פוארטוונטורה נחלק לשתי ממלכות:

א. מקסורטה (Maxorata) בצפון האי.

ב. חנדיה (Jandía) בדרום האי. הגבול בין שתי הממלכות היה ככל הנראה באזור הר טינדאיה (Montaña de Tindaya), מקום קדוש לגואנצ'ים. הם האמינו שההר היה בעל כוחות מיסטיים, והותירו בו חריטות סלע (פטרוגליפים) של עקבות רגליים, ככל הנראה כחלק מטקסים דתיים.

משלחות ספרדיות ופורטוגליות הגיעו בסביבות 1340, ובעקבותיהן מורים וסוחרי עבדים אירופאים. בסיום הכיבוש האיברי חולק האי לשתי ממלכות גואנצ'יות (Guanches): ממלכת מקסורטה (Reino de Maxorata) בצפון תחת המלך גיסה (Rey Guize), וממלכת חאנדיה (Reino de Jandía) בדרום תחת המלך איוסה (Rey Ayoze). הן הופרדו בחומה שחצתה את איסטמו דה לה פארד, ומשמה של חומה זו נגזר השם העתיק של האי – ארבניה (Erbania).

הכיבוש האירופי

הכיבוש האירופי של האיים הקנריים החל בתחילת המאה ה-15, כאשר ז'אן דה בטנקור (Jean de Béthencourt), הרפתקן צרפתי ששירת תחת ממלכת קסטיליה, הוביל משלחת לכיבוש האיים. עם 63 מלחים בלבד מתוך 283 המקוריים – רבים ערקו בדרך. ב-1402, בטנקור ושותפו, גאדיפר דה לה סאלה) (Gadifer de La Salle), נחתו באי לנזרוטה הסמוך ומשם המשיכו לפוארטוונטורה. לאחר מאבקים עם הילידים המקומיים, הם הצליחו לכבוש את האי בעזרת בעלי ברית מקומיים.

ב-1405, בטנקור הקים את היישוב הספרדי הראשון באי – בירת הממשל בנטקוריה  (Betancuria( שנקראה על שמו. אחר הכיבוש, הגואנצ'ים המקומיים שועבדו או נרצחו, וחלקם נמכרו לעבדות. במהלך התקופה הקולוניאלית, האוכלוסייה המקומית התבססה בעיקר על חקלאות, במיוחד גידול דגנים, תאנים ואלוורה. בנוסף, החלה הגירה של תושבים מספרד ואפריקה, אשר הביאה לשילוב תרבותי בין אוכלוסיות. הספרים בנו מגדלורים לאורך חופי האי, כדי להקל על הספנות.

. הערים שלאורך החוף סבלו מפשיטות חוזרות ונשנות של פירטים, שהגיעו בעיקר מצפוו אפריקה, דבר שגרם לחלק מהתושבים לעבור להתגורר בפנים האי. בשנת 1593, הפיראט הברברי ז'רון גרינו (Jeronimo Grineo) הוביל מתקפה הרסנית על בנטקוריה, והחריב חלקים גדולים מהעיר. כדי להתמודד עם האיומים הללו, נבנו מגדלי שמירה ומבצרים לאורך החופים, כמו מבצר El Castillo de Toston  , שנמצא ליד אל קוטיו (El Cotillo).

פרק מסקרן במיוחד בתולדות פוארטוונטורה נרשם בשנת 1424, והוא שייך להיסטוריה הכנסייתית של האיים הקנריים. באותה שנה החליט האפיפיור מרטין החמישי להקים בישופות חדשה – בישופות פוארטוונטורה – שסמכותה חלה על כל איי הארכיפלג, למעט לנזארוטה. הרקע להחלטה היה פוליטי־כנסייתי מובהק. הבישוף של סן מרסיאל דל רוביקון שבלנזארוטה, שהייתה באותה עת הדיוקסיה היחידה באיים, המשיך לתמוך באנטי־אפיפיור בנדיקטוס ה־13 גם לאחר סיום הסכיסמה (פיצול) הגדולה של הכנסייה המערבית. נאמנות זו לא התקבלה ברומא, והובילה ליצירת בישופות חלופית, שתעקוף את הסמכות הסוררת. מרכז הבישופות החדשה נקבע בעיירה בנטקוריה, בקהילת סנטה מריה, שהועלתה לדרגת קתדרלה מפוארת – מעמד יוצא דופן ליישוב קטן ומבודד בלב האי. אלא שהמהלך לא האריך ימים: עם יישוב המחלוקת הכנסייתית חזרה רומא למדיניות מאחדת, וב־1431, שבע שנים בלבד לאחר הקמתה, בוטלה בישופות פוארטוונטורה.

במאה ה־15 עבר האי שינוי שלטוני נוסף. בשנת 1476 הוכרז השטח כ"סניוריו טריטוריאלי"[1],. משמעותה שהאי לא נוהל ישירות בידי פקידות מלכותית, אלא הועבר לשליט מקומי שפעל בשם המלכים הקתוליים, תוך שילוב בין אינטרס פרטי לבין מדיניות הכתר. מכאן ואילך הלך וגבר העניין האסטרטגי בפוארטוונטורה, אך עמו גם הסכנות.

במאות הבאות סבל האי מפשיטות חוזרות ונשנות של שודדי ים מצפון אפריקה. אחת הקשות שבהן התרחשה בשנת 1593, כאשר כוח ברברי חדר לעומק האי והגיע עד הבירה. בעקבות הפשיטה ננקטו צעדי הגנה נרחבים: נבנו מבצרים לאורך קו החוף, האוכלוסייה הועברה אל פנים האי, ולראשונה מונה קפיטן גנרל שתפקידו היה להגן על פוארטוונטורה מפני איומים חיצוניים.

כך עוצבה דמותו של האי – בין כנסייה לשלטון, בין בידוד גאוגרפי לחשיפה מתמדת לסכנה מן הים.

המאה ה־18 הביאה עמה מתיחות ביטחונית מתמשכת, אך גם רגעים מכוננים של עמידה אזרחית. בשנת 1740 התחוללו באי שתי התקפות דרמטיות, כאשר שתי כנופיות נפרדות של פיראטים אנגלים (English Corsairs) ניסו לבזוז את העיירה טואינחה (Tuineje). בניגוד למצופה, ההתקפות נהדפו בהצלחה בידי התושבים המקומיים, בסיוע המיליציה המקומית. אירוע זה, שנתפס כסמל של אומץ והתלכדות קהילתית, מונצח עד ימינו בשחזור היסטורי חגיגי הנערך מדי חודש אוקטובר בעיירה גראן טרחאל (Gran Tarajal).

כבר קודם לכן, בשנת 1708, הוקם באי חיל מצב קבוע, שסימן את תחילתו של שלטון צבאי ממוסד. מפקד הכוחות נשא את התואר “מושל לענייני צבא” (Gobernador de Armas), מינוי תורשתי שעבר מדור לדור במשפחת סאנצ’ס־דומפיירס (Sánchez-Dumpiérrez). משפחה זו ביססה בהדרגה את מעמדה באמצעות קשרי נישואין ובריתות פוליטיות עם משפחת אריאס דה סאאבדרה (Arias de Saavedra) ועם גבירת פוארטוונטורה (Señora de Fuerteventura), היינו, האצילה שנשאה בתואר הסניוריאלי של האי, וכך ריכזה בידיה עוצמה צבאית ואזרחית כאחד.

אמצע המאה ה־19 הביא עמו תפנית משמעותית. בשנת 1852 הרחיבה המלכה איזבלה השנייה (Isabella II) את אזור הסחר החופשי של ספרד גם לאיים הקנריים, מהלך שנועד לעודד פעילות כלכלית ולבלום את ההידרדרות. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1859, בא אל קצו השלטון הצבאי שהחל יותר ממאה וחמישים שנה קודם לכן. באותה תקופה הועבר מרכז הכובד המנהלי אל פוארטו דה קבראס (Puerto de Cabras), שנודעה לימים בשם פוארטו דל רוסאריו (Puerto del Rosario), והפכה לבירת האי וליישוב העירוני היחיד בעל נמל פעיל לאורך החוף.

למרות רפורמות אלה, המאה ה־19 הייתה תקופה קשה עבור פוארטוונטורה. בצורות חוזרות ונשנות הובילו לרעב, לקריסת הכלכלה החקלאית ולירידה חדה במספר התושבים. גלי הגירה עזבו את האי, תחילה אל איים שכנים כמו טנריפה (Tenerife) וגראן קנריה (Gran Canaria), ובהמשך גם אל דרום אמריקה.

במאה ה־20 מצא האי את עצמו שוב בשולי ההיסטוריה הספרדית. במהלך מלחמת האזרחים הספרדית (1936–1939) שימשה פוארטוונטורה מקום גלות וכליאה למתנגדי משטרו של פרנסיסקו פרנקו (Francisco Franco). בית הכלא של פוארטו דל רוסאריו הפך לאתר מעצר לאסירים פוליטיים – פרק אפל נוסף בתולדות האי, שהותיר חותם עמוק בזיכרון הקולקטיבי שלו.

איי הקנריים קיבלו שלטון עצמי ב-1912. ב-1927 הפכו פוארטוונטורה ולנסארוטה לחלק ממחוז גראן קנאריה (Provincia de Gran Canaria). היום שוכן מושב ממשלת האי – ה'קבילדו אינסולר' (Cabildo Insular) – בפוארטו דל רוסאריו.

כלכלה ואוכלוסייה

במאות ה-16 עד ה-18 שימשו פוארטוונטורה ולנזארוטה כיצואניות חיטה ודגנים לטנריפה ולגראן קנאריה. אולם בעלי האדמות גרפו את הרווחים, והתושבים המקומיים סבלו מתקופות רעב חוזרות. כתוצאה מכך היגרו רבים לטנריפה, ונוצרה תחושת קרבה בין תושבי שלושת האיים שנמשכת עד היום.

הטרסות המטפסות על מדרונות ההרים מספרות סיפור של עבר חקלאי עשיר, אך רובן עומדות כיום דוממות ונטושות. רק מיעוטן עודן מעובדות, ובאותן חלקות בודדות ממשיכים חקלאים לשמר מסורת עתיקה: שאיבת מים באמצעות טחנות רוח, ממש כפי שנעשה לפני דורות. כך מגודלים דגנים וירקות, ובראשם העגבניות המפורסמות של האי – סמל לגאווה מקומית ותוצרת מבוקשת, החורגת מגבולות האיים הקנריים ומגיעה אף לשווקים באנגליה הרחוקה.

ולא רק העגבניות זוכות להכרה. גם גבינת העזים המקומית תופסת מקום של כבוד בזהות האי. מדי שנה נערכות בספרד תחרויות ארציות לגבינות עזים, ולא פעם דווקא פוארטוונטורה היא שמביאה עמה את הגבינה הזוכה – עדות לאיכות, למסורת ולחיבור העמוק בין התושבים לנופם ולאדמתם.

אוכלוסיית האי עמדה על 124,152 תושבים ב-2023. לאורך מאות שנים סבל האי מירידה באוכלוסייה בשל האקלים הקשה והמצב הכלכלי. רק התפתחות התיירות משנות ה-80 הביאה לגידול דרמטי – האוכלוסייה הוכפלה בפחות מעשור. ב-2005, מתוך 86,642 תושבים רשומים, היו רק 30,364 ילידי האי, בעוד 22,165 היו מהגרים ממדינות אחרות.

כיום מבוססת הכלכלה בעיקר על תיירות. אזורי התיירות העיקריים הם קורלחו (Corralejo) בצפון, מורו חאבלה (Morro Jable) בחאנדיה, וקלטה דה פוסטה (Caleta de Fuste) מדרום לפוארטו דל רוסאריו. ענפים חשובים נוספים הם דיג וחקלאות (דגנים וירקות). מוצר מקומי ידוע הוא גבינת מחררו (Queso Majorero), המיוצרת מחלב עיזת המחררה הילידית (Cabra Majorera).

תיירות ונופש

ב-15 השנים האחרונות, שמעתי מחברים ומעמיתים מוערכים, ש"אין בפוארטוונטורה מה לראות". הקשבתי, הפנמתי ונסעתי.

תיירות המונים החלה רק באמצע שנות ה-60, עם בניית נמל התעופה של פוארטוונטורה באל מטוראל (El Matorral) ובתי המלון התיירותיים הראשונים. מלון התיירות הראשון נבנה ב-1965, ומאז הפך האי ליעד מרכזי בזירה הבינלאומית, בזכות כ-3,000 שעות שמש בשנה. בניגוד לאיים אחרים, פוארטוונטורה נמנע מפיתוח-יתר, אך נותר פופולרי בעיקר בקרב תיירים אירופאים.

רוחות הסחר וגלי האוקיינוס האטלנטי הופכים את האי ליעד מועדף לגלשני גלים לאורך כל השנה. אזורים כמו קורלחו ואל קוטיו (El Cotillo) בחופים הצפוניים והמערביים נחשבים למושלמים. גלישת רוח, שייט, צלילה ודיג ספורט פופולריים במים הצלולים, שבהם ניתן לראות לווייתנים, דולפינים, מרלין וצבים. ריבוי הגבעות והמסלולים מושך גם מטיילים רגליים.

החופים הם אטרקציה מרכזית: החופים המזרחיים של קורלחו ליד דיונות החול הנרחבות, והרצועות הרחבות והמוגנות של חוף סוטוונטו דה חאנדיה (Playa de Sotavento de Jandía) בין קוסטה קלמה (Costa Calma) למורו חאבלה. רחצה ושיזוף בעירום נפוצים בחופים רבים.

מרבית פנים האי – המאופיין במישורים רחבים, נופי לבה והרים געשיים – מוגן כשמורות טבע, אם כי קיימים סיורים מאורגנים ונתיבי גישה לכלי רכב.

כיום, פוארטוונטורה הוא אחד היעדים המבוקשים באיים הקנריים, עם כלכלה המתבססת בעיקר על תיירות. פוארטוונטורה מציע למטייל נופים געשיים מרהיבים, מישורים זרועי כפרים לבנים, חופי ים בספקטרום של צבעי כחול ודיונות נהדרות. האי הוכרז כ"ביוספרה עולמית" על ידי אונסק"ו בשנת 2009, בשל החשיבות האקולוגית שלו והניסיונות לשמור על המערכת האקולוגית הייחודית.

הערות

[1] סניוריו טריטוריאלי (Señorío Territorial) – מסגרת שלטונית פיאודלית שבה אזור או אי נמסר לשליט מקומי (סניור), בעל סמכויות מנהל, משפט וכלכלה, אך הריבונות העליונה נותרה בידי המלך. הסניור שלט בשם הכתר, נשבע לו אמונים וחויב להגן על השטח ולנהל אותו, לרוב כזכות תורשתית.