גילי חסקיןמאת גילי חסקין, 02-11-2025
יאיר לפיד מציע לשלול את זכות ההצבעה ממי שאינם מתגייסים. זו אינה רפורמה מוסרית – זו מדרון חלקלק אל דמוקרטיה על תנאי.
לפני כשבוע יאיר לפיד הטיל פצצה פוליטית: מי שלא יתגייס – לא יוכל להצביע. “אין כמו הצבא כדי להוכיח שאתה פטריוט”, הוא הכריז. למרבה הצער, הוא קיבל הרבה מחיאות כפיים, דווקא מהמנה המגדיר עצמו כליברלי, דמוקרטי ורודף שלום.
זה נשמע אולי הגיוני באוזן של מי שמתוסכל מהפטור ההמוני של החרדים, אבל זהו רעיון מסוכן, אנטי־דמוקרטי, ובעיקר – חסר תוחלת.
סירובם של החרדים להתגייס מעיק ומקומם, ואין בכך ספק. אבל לא נולד החוק שיגרום להם להתייצב בלשכת הגיוס. מה שלא הצליחה האימפריה הרוסית להשיג בגזירת הקנטוניסטים, שהטיל הצאר ניקולי הראשון, לא תצליח ממשלת ישראל בימינו.
כדי להביא את החרדים לבקו"ם ניתן לנקוט בשורת צעדים: לשלול לחלוטין הטבות ממשלתיות ממי שאינו משרת; להפסיק כל תמיכה באורח החיים החרדי; לממש את הסנקציות הקיימות בחוק או לחוקק סנקציות כלכליות נוספות, כמו מתן קנסות מנהליים או מניעת רישיונות וזיכיונות ממשלתיים אבל ההצעה של יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, לשלול את זכות ההצבעה מחרדים שלא מתגייסים, כלומר להתנות את הזכות הדמוקרטית הבסיסית ביותר במימוש חובה אזרחית – היא חצייה שגויה ומסוכנת של הקו האדום הדמוקרטי.
אני תומך בשלילת תקציבים ממי שבוחר להסתגר ולחיות על חשבון אחרים. זה צודק, רציונלי ואולי אף יעודד השתלבות בשוק העבודה, דבר שעם הזמן אולי יביא גם לגיוס חלקם. אבל לשלול זכות הצבעה? זהו קו אדום שמפרק את יסודות הדמוקרטיה.
בוויכוח הישראלי על הגדרת הדמוקרטיה, יש מכנה משותף שעליו כולם מסכימים: דמוקרטיה היא ריבונות העם, והבחירות הדמוקרטיות הן הפרוצדורה לביטוי ריבונותו ולמימוש בחירותיו הערכיות. כפועל יוצא, הזכות להשתתף בקביעת הרכב הכנסת איננה תגמול על מימוש החובות האזרחיות אלא זכות יסוד בסיסית, שמימושה מאפשר לכלל האזרחים להשפיע על דמותו של השלטון.
במדינה דמוקרטית, זכויות אינן פרס וחובות אינן תנאי. המדינה מחויבת להעניק זכויות לכל אזרחיה ולגבות את חובותיהם באמצעים חוקיים – לא על־ידי ענישה קולקטיבית או שלילת אזרחות בפועל. מרגע שהרוב משתמש בכוחו כדי למנוע מחלק מהאזרחים את זכות היסוד הזו, הדמוקרטיה היא כבר לא שלטון העם אלא עריצותו של רוב מזדמן.
אם אני לא משלם ארנונה, איש אינו שולל מילדיי את קצבת הביטוח הלאומי. כך גם כאן: מי שאינו מתגייס, איננו מאבד את קולו האזרחי.
לפיד אולי חושב שהוא מדבר על החרדים, אבל המציאות הפוליטית הישראלית מלמדת שברגע שיפתח הפתח, הוא לא ייעצר שם.
זהו מדרון חלקלק. השלב הבא יהיה ברור: שלילת זכות ההצבעה מהאזרחים הערבים. הרי הם אינם משרתים בצבא – וזו תהיה ההצדקה המושלמת למי שמבקש לצמצם את נוכחותם בזירה הציבורית. כך, בשם “שוויון בנטל”, תיסלל הדרך להדרה פוליטית של חמישית מאזרחי המדינה.
לא צריך לדמיין רחוק. די להביט על הצעות עבר – עוזי לנדאו, למשל, הציע לשלול קצבאות ילדים מערבים. תמיד זה מתחיל בטיעון מוסרי או ביטחוני, ותמיד נגמר בפגיעה בזכויות האזרח של קבוצה מוחלשת. שלילת זכות ההצבעה תהיה תקדים הרסני: ברגע שתחליט המדינה מי “ראוי” לבחור ומי לא, לא תישאר עוד דמוקרטיה אלא גרסה מהונדסת שלה – כזו שבה “האזרחות הטובה” תוענק רק למי שצועד בתלם.
אפשר אולי להבין את לפיד: הציבור החילוני מתוסכל, תחושת חוסר הצדק בוערת. מה גם שזו מדורת השבט האחרונה שנותרה לנו. למרבה הצער, הפוליטיקה הישראלית מתגמלת מי שצועק חזק. אבל ממנהיג שמציג עצמו כליברל, כמי שמגן על ערכי הדמוקרטיה והאיזונים, מצופה לא להיגרר אחרי פופוליזם מדכא.
לפיד אוהב לדבר על “פוליטיקה נקייה”. אבל פוליטיקה שמנסה לשלול זכויות – היא דווקא מלוכלכת. זו אותה רוח שנשבה כאשר לפיד תקף ורדף בעבר את ארגון “שוברים שתיקה” , שהוא ארגון חוקי, גם אם לא "כוס התה" שלי. הדבר אולי הפיח רוח פטריוטית בקרב פעילו, הבל היה דה־לגיטימציה של חופש הביטוי. היום, אותה רוח מאיימת לשלול את הזכות הבסיסית ביותר בדמוקרטיה – הזכות לבחור את נציגיך. דמוקרטיה כולה או לא בכלל.
דמוקרטיה אינה מועדון חברים של המתגייסים. היא אינה פרס שמוענק למי שעמד במבחן הפטריוטיות. היא מערכת שנמדדת דווקא ביכולת שלה להעניק זכויות גם למי שנמצא מחוץ לקונצנזוס, גם למי שמרגיז אותנו, גם למי שחי אחרת. שלילת זכות ההצבעה היא תקדים שלא נוכל לחזור ממנו. היום החרדים, מחר הערבים, ומחרתיים – כל מי שלא “נכון פוליטית”.
ישראל קמה כדי להיות מדינה חופשית לעם חופשי. אם נתחיל לשלול זכויות בשם השוויון, נאבד גם את החופש וגם את העם. כי דמוקרטיה אינה נמדדת רק במספר המתגייסים – אלא בכמה אנחנו מוכנים לשמור על זכויותיהם של מי שאינם מתגייסים.
