אוכלוסיית קנדה

כתב: גילי חסקין; 05-07-2025

ראו באתר זה: הגיאוגרפיה של קנדה

מספר התושבים בקנדה הוא 41,548,787.

הסיבות העיקריות לדלדול האוכלוסייה הן תנאי האקלים הקיצוני הקר מאוד, ומפני שרוב הקרקעות אינן נוחות לעיבוד – האוכלוסייה ברוּבה (כמעט 90%) מרוכזת בדרום המדינה, באזור שמהווה קצת פחות מ- 12% מכלל שטחה של הארץ. ברצועה זו מצפון לגבול עם ארה"ב, שוכנות עריה הגדולות של קנדה: מונטריאול (קוויבק), טורונטו (בירת אונטאריו) ועיר הנמל ונקובר (קולומביה הבריטית שבריתה ויקטוריה), לחופו של האוקיינוס השקט, אוטווה (אונטאריו), קלגרי (אלברטה), ויניפג (בירת מניטובה), קוויבק (בירת קוויבק) והאמילטון (אונטאריו). אדמונטון, בירת אלברטה, מרוחקת מעט מהגבול – מרחק של כ-500 ק"מ. שאר אזוריה מיושבים בדלילות רבה, פחות מ-1 נפש לקמ"ר, ויש בהם יישובים קטנים ומבודדים בלבד.

ההגירה

מבנה האוכלוסייה של קנדה כיום מראה אותה כארץ הגירה מובהקת. הדבר משקף את ההתפתחות ההיסטורית שחלה למן ראשית המאה ה-17. בפרק הזמן שבין 1900 ל-1980 לבד, היגרו אל קנדה למעלה מ-10 מיליוני בני אדם.

מדיניות ההגירה של הממשלה בתקופות שונות שילבה שיקולים כלכליים, חברתיים ואחרים ועברה תנודות משמעותיות בזמנים שונים. בתקופות מסוימות שערי ההגירה היו פתוחים כמעט לרווחה, ובתקופות אחרות, מעטים בלבד הורשו להגר.

בדומה לפוריות באירופה המערבית, הפוריות בקנדה היא נמוכה  שעור הילודה נמוך ועומד על ממוצע של 1.4 ילדים לאישה. שעור נמוך זה הגביר את הצורך בהגירה. קנדה מקיימת החל משנות השישים מדיניות הגירה ליברלית שמטרתה למשוך אנשים משכילים ומקצועיים למדינה. למרות ההגירה קיים קושי בהשתלבות של חלק מהמהגרים לקנדה, בעיקר עקב קשיי שפה וניסיון מקומי. קושי זה גורם למהגרים רבים לעבוד בתחום אחר מזה שהוכשרו בו ותרומתם לכלכלה מצטמצמת. כך למשל, רק כמחצית מהרופאים והאחיות המהגרים לקנדה עובדים במקצועם. עם זאת, רבים מילדי המהגרים בדור השני, מגיעים להישגים לימודיים גבוהים ומשתלבים בתפקידים בכירים במשק, בחברה ובתרבות.

. ההגירה מאפשרת לקנדה לשמור על יציבות ואף התרחבות דמוגרפית. חלק נכבד מהמהגרים למדינה מגיעים בקטגוריה של בעלי מקצוע ונבחנים על פי שיטת הניקוד המבוססת על קריטריונים של השכלה, גיל, ידיעת שפה ועוד. אחרים מגיעים למדינה על סמך לימודים או עבודה בקנדה ואחרים על ידי איחוד משפחות. כיום מספר המהגרים לקנדה מדי שנה מתקרב ל-1 אחוז מכלל האוכלוסייה. כשישית מכלל הקנדים כיום אינם ילידי קנדה.

אוכלוסיית קנדה מתאפיינת ברמות גבוהות של גיוון אתני ודתי. קנדים מדווחים על מגוון רחב של מקורות אתניים, המשקפים מאות שנים של הגירה.

לפי מפקד האוכלוסין של 2021, דווח על יותר מ־450 מקורות אתניים שונים. חלק גדול מהאוכלוסייה מזדהה עם המוצא האתני "קנדי", לבדו או בשילוב עם מקורות נוספים.  כאשר הנפוצים ביותר הם:, "אנגלי", "אירי", "סקוטי" ו"צרפתי". בנוסף, יש מספר משמעותי והולך וגדל של אנשים המזדהים עם קבוצות גזעיות שונות, כולל אוכלוסיות דרום אסיאתיות, סיניות ואפרו־קנדיות.  כאשר המדינות העיקריות שמהן מגיעים מהגרים הן הודו, סין והפיליפינים.

בשנת 2001 הייתה האוכלוסייה בקנדה מורכבת מבני הקבוצות האתניות הבאות: קנדים (הכוונה למי שמזהה את מוצאו ככזה) – 39.2% , אנגלים – 20% , צרפתים – 15.75% , סקוטים – 14% , אירים – 12.9% , איטלקים – 4.29% , אוקראינים – 3.61% , סינים – 3.5% , אינדיאנים – 3.38% , דרום אסיאניים – 3.1% , שחורים – 2.2% , פיליפינים – 1.0%

האוכלוסייה הלבנה איננה הומוגנית: בנוסף לרוב האנגלו-סקסי (קצת יותר מ-50%), חי במזרח מיעוט צרפתי משמעותי, חדור הכרה לאומית. בראשית יישובה של קנדה, היה מוצאם העיקרי של המהגרים מצרפת. ברם, כיום מגיע חלקם של הקנדים הצרפתים ל-30% בלבד. במחוז קוויבק,  חבל ההתיישבות הראשי של מה שנקרא פעם "צרפת החדשה", הם מהווים כ-80% מהאוכלוסייה ומעלים מפעם לפעם דרישות הולכות ותקיפות של בדלנות.

שפות

לקנדה שתי שפות רשמיות: אנגלית וצרפתית. מספר דוברי האנגלית 60%, מספר דוברי הצרפתית 30%, ו-10% דוברים את שתי השפות.  יתר האוכלוסייה הלבנה (כמעט רבע) מורכבת מגרמנים, איטלקים ובני אירופה המזרחית.

ב-7 ביולי 1969 הוכרזה הצרפתית כשפה רשמית שווה לאנגלית. הכרזה זו גרמה לתהליך הזדהות של קנדה כמדינה דו-לשונית ורב-תרבותית ברמה הפדרלית.

חוקת קנדה מציינת כי:

• האנגלית והצרפתית הן שפות רשמיות שוות.
• הדיונים בפרלמנט יכולים להיות בכל אחת מהשפות הרשמיות.
• כל החוקים יודפסו בשתי השפות.
• כל אדם יכול לפנות לבית משפט, בדרישה לדון בעניינו, בכל אחת מהשפות הרשמיות.
• כל אדם זכאי לקבל שירותים מהממשלה הפדרלית, בכל אחת מהשפות הרשמיות.
• מיעוטים דוברי שפה רשמית מסוימת, זכאים לקבל חינוך לילדיהם בשפתם.

החוק המקומי בקוויבק קובע כי השפה הרשמית היא צרפתית. לחוק זה יש הגנות שונות, אך הוא מאפשרת חופש מסוים לדוברי האנגלית והשפות הילידיות. קוויבק מספקת את רוב השירותים הממשלתיים בצרפתית וגם באנגלית. בשאר הפרובינציות המצב שונה. רב הפרובינציות דוברות אנגלית, עם מיעוטים צרפתים גדולים בחלק מהפרובינציות.

במחצית השנייה של המאה העשרים, השלטונות הפדראליים נקטו פעולה יותר ויותר נמרצת כדי להתגבר על הפער בין דוברי-האנגלית לבין המיעוט דובר-הצרפתית. הפעילות הזאת לא נחלה הצלחה שלמה. במקביל – קודם-לכן, ובעיקר אחרי-כן – היו בין דוברי-הצרפתית אנשים רבים אשר הציעו ויזמו יצירת בסיס מדיני (אוטונומיה, ואפילו עצמאות) לייחודו של המיעוט; היו בהם לא-מעטים, שהתארגנו במחתרת וביצעו גם פעולות טרור.

הקרע בין דוברי-הצרפתית לבין דבר-האנגלית לא אוחה במלואו, אבל כבר אינו עומד בלב הפוליטיקה הקנדית: דוברי-הצרפתית מתמקדים בשמירת ייחודם אל מול דוברי-האנגלית – והולך ופוחת כוחם של הקיצוניים, אשר תובעים כי קוויבק (קבק) תעזוב באורח חד-צדדי את קנדה הפדרלית.

אולם דוברי הצרפתית במחוז משלימים עם המצב הקיים, דהיינו – הצרפתית היא לשון רשמית של המדינה כולה, לצד האנגלית, וכמו"כ לשון ההוראה, המימשל והפקידות במחוז קוויבק. ברוב האוניברסיטאות שפת ההוראה היא אנגלית, במקצתן – צרפתית, ויש אוניברסיטאות דו-לשוניות, כגון האוניברסיטה שבאוטווה.

ישנן שפות בולטות נוספות, פרט לשתיים הרשמיות: 5,470,820 אנשים ציינו שפה לא רשמית כשפתם הראשונה. מבין השפות הלא רשמיות, סינית תופסת את המקום הראשון עם 853,745 דוברים. אחריה איטלקית עם 469,485 דוברים וגרמנית עם 438,080 דוברים. בנוסף יש הרבה לשונות ילידיות, אך מספר דובריהן קטן — לא יותר מכמה עשרות אלפים.

תוצאה מן המדיניות ה"רב-תרבותית" (שמייחדת את קנדה לעומת "כור-ההיתוך" בארה"ב ובמדינות רבות אחרות): כ-40% מתושבי קנדה שייכים במובהק לקבוצות מיעוט, מבחינה אתנית ולשונית ותרבותית.

הגיוון התרבותי הזה מוצא את ביטויו גם בעובדה שעיתוני קנדה יוצאים לאור ב-40 לשונות בקירוב!

היהודים

יהדות קנדה היא אחת הקהילות היהודיות החשובות והמשפיעות בעולם, והשנייה בגודלה באמריקה הצפונית אחרי יהדות ארצות הברית. מדובר בקהילה ותיקה, מגוונת, מעורבת מאוד בחיי החברה, הכלכלה והפוליטיקה הקנדיים, אך גם שומרת על זהות יהודית ותרבותית מובחנת.

היהודים הראשונים הגיעו לקנדה במאה ה-18, לאחר כיבוש קוויבק בידי הבריטים (1760). אחד הראשונים הידועים היה אהרון הרט (Aaron Hart), סוחר יהודי שהתיישב בטרואה-ריבייר (Trois-Rivières.) שבקוויבק. במשך שנים רבות הייתה קהילה יהודית קטנה ומצומצמת בפרובינציה הצרפתית, והתבססה בעיקר על מסחר. במהלך המאה ה-19 הגיעו יהודים ממזרח אירופה, בעיקר ממוצא אשכנזי. רובם התיישבו במונטריאול, טורונטו וויניפג, ועסקו במסחר, תפירה, ובעלי מלאכה. הם הקימו מוסדות קהילה כגון בתי כנסת, חברות קדישא, ובתי ספר יהודיים.

. בין השנים 1880 ל־1920 עלו כ-100,000 יהודים לקנדה, בגלי הגירה גדולים, במיוחד ממזרח אירופה ורוסיה, בשל רדיפות, עוני ופוגרומיםבשלב זה הוקמו קהילות יהודיות חזקות בערים הגדולות – מונטריאול, טורונטו, וויניפג. במונטריאול פעלה אז תנועה חזקה של יהודים דוברי יידיש, שהקימו עיתונים, בתי ספר חילוניים ותיאטרון יידי. טורונטו הייתה שמרנית יותר, ורבים מיהודיה השתלבו במהרה בחיים הכלליים.

בשנות ה-30 וה-40,  ננקטה מדיניות הגירה מגבילה במיוחד כלפי יהודים, ובמהלך השואה קנדה קיבלה מספר זעום של פליטים יהודים (הממשל הקנדי נודע לשמצה במדיניותו המגבילה, שנוסחה בסיסמה "None is too many"). אחרי המלחמה חלה התעוררות מוסרית מסוימת, והחלו להגיע ניצולי שואה.

במהלך שנות החמישים והשישים המשיכה הקהילה היהודית לגדול ולהתבסס, תוך כדי עלייה במעמד הכלכלי והחברתי. מהגרים מצפון אפריקה, בעיקר ממרוקו, הצטרפו לקהילה, במיוחד במונטריאול דוברת הצרפתית. בשנות השבעים חל מעבר הדרגתי של מוקד הקהילה היהודית ממונטריאול לטורונטו, בשל התחזקות הלאומיות הקוויבקית ותחושת חוסר ביטחון כלפי מיעוטים.

נכון לעשור האחרון, חיים בקנדה כ-400,000 יהודים, בעיקר בשתי ערים מרכזיות:

טורונטו – הקהילה הגדולה ביותר, עם מעל 200,000 יהודים. מאופיינת בגיוון דתי ותרבותי.

מונטריאול – הקהילה השנייה בגודלה, עם כ-90,000 יהודים, כולל קהילה ספרדית גדולה.

קהילות קטנות קיימות גם בוונקובר, אוטווה, וויניפג, הליפקס וקלגרי.

הקהילה מאורגנת ומבוססת מאוד, וכוללת:

• פדרציות יהודיות (Federations)
• בתי ספר יהודיים (חילוניים, דתיים, ואולטרה-אורתודוקסיים)
• בתי כנסת מכל הזרמים
• ארגונים ציוניים ואנטי-ציוניים
• מוזיאונים ומרכזים לתרבות יהודית
• ארגוני צדקה ועמותות לנזקקים
• חיים דתיים וזהות יהודית

יהדות קנדה מגוונת מאוד דתית:

יש נוכחות חזקה של יהודים אורתודוקסים, בעיקר חרדים בחלקים של מונטריאול וטורונטו.

הזרם הקונסרבטיבי והזרם הרפורמי פעילים מאוד, ויש מוסדות חינוך, בתי כנסת ומחנות קיץ משלהם. במקביל, חלק גדול מהקהילה חילוני או מסורתי, אך שומר על זהות יהודית חזקה.

יהודים קנדים בלטו בכל תחומי החיים – משפט, עסקים, פוליטיקה, תקשורת, ואקדמיה.

סופרים כמו מרדכי ריצ’לר, מוזיקאים כמו לאונרד כהן, אמנים, מדענים, שופטים וחברי פרלמנט תרמו רבות לקנדה. ליהודים הייתה השפעה ניכרת על מדיניות החוץ של קנדה, במיוחד בנושאי תמיכה בישראל.

רוב יהדות קנדה ציונית באופייה. רבים ביקרו או שלחו את ילדיהם לתוכניות בישראל, והקהילה מגייסת כספים באופן עקבי למדינה. עם זאת, קיימת גם ביקורת בתוך הקהילה כלפי ממשלות ישראל – בעיקר בקרב צעירים ופרוגרסיבים.

אתגרים עכשוויים

התבוללות גבוהה וירידה בהזדהות יהודית בקרב צעירים.

עלייה מסוימת באנטישמיות, במיוחד ברשתות החברתיות ובקמפוסים.

מתחים בין קבוצות דתיות שונות – חילונים מול חרדים, אשכנזים מול ספרדים.

הילידים

היבשת הצפון-אמריקאית (כמו הדרומית) היא ארצם של הילידים האמרינידים ("האינדיאנים"), אשר גורשו או נרצחו על ידי האדם הלבן, משום שרצה את אדמתם. במחצית המאה ה-19 נכרת שלום בין אדוני הארץ לשעבר לבין בעליה החדשים. הילידים, שהיו מפוצלים ולשונות רבים, נדחקו לשמורות שהלכו והצטמצמו עם הזמן. בכמה מקומות השכילו הילידים לנצל היטב את האוטונומיה שניתנה להם, ואחרים השתלבו במדיניות של הטמעת הילידים בחברה העירונית. גיבורי המערבונים של פעם חיים ברובם בעוני מחפיר או בניוון תרבותי ורוחני. למעט שבטי הצ'ירוקי (Cherokee) בארה"ב, שהתעשרו עקב גילוי נפט בשטחם, מתקיימים מרבית השבטים המפורסמים בצפון אמריקה – פואבלו (Pueblo), נאבאחו (Navajo), הופי (Hopi), פאפאגו (Papago)[1] וכו' , מעיבוד אדמות דלות למדי ומהשלמת הכנסה באומנויות זעירות. חלק מן השבטים מנהלים את חייהם בהתאם למסורת העתיקה, בה למועצת השבט שמור תפקיד חשוב.

בקנדה, המונח "האומות הראשונות" (First Nations) מתייחס לילידים שאינם אינואיטים ואינם מטיס. לפי חוקת קנדה (1982), הילידים מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות:

1. האומות הראשונות (First Nations) – – שכונו בעבר "אינדיאנים". מונים כ-1,048,405 , שהם כ-2.9% מכלל הקנדים.

2. האינואיטים (Inuit) – – עמי האזור הארקטי. כ-70,545 בני Inuit (אינואיטים) – מהווים כ-0.2% מכלל האוכלוসייה הקנדית ו-3.9% מכלל האוכלוסייה האמרינידית.

1. המטיס (Métis) – – בני תערובת של ילידים ומתיישבים אירופאים. מונים כ-624,220, שהם כ-1.7% מכלל האוכלוסייה.

בקנדה קיימות יותר מ-630 קהילות מוכרות של אומות ראשונות, המשתייכות ליותר מ-50 עמים שונים, עם שפות, תרבויות ומנהגים מגוונים. כ-50% מתוכם גרים בשמורות, והיתר גרים בערים, עיירות ואזורים כפריים.

תכונות דמוגרפיות

הגיל החציוני באוכלוסייה האמרינידית נמוך משמעותית: כ-33.6 שנים, לעומת 41.8 באוכלוסייה הכללית.

האינואיטים הם הצעירים שבין הקבוצות, עם גיל ממוצע של כ-28.9 שנים; אחריהם האמרינידים (32.5  והמטיס   ) – (35.9) .שיעור הצמיחה של האוכלוסייה האמרינידית בין 2016 ל-2021 היה 9.4%, לעומת 5.3% באוכלוסייה הלא-אמרינידית- הצמיחה ממשיכה להיות מהירה יותר, אך בקצב נמוך יותר מאשר בעבר.

תחזיות של Statistics Canada מעריכות כי בתוך כ-20 שנה (נכון לפרסום), אוכלוסיית הילידים עשויה להגיע לכ-2.5-3.2 מיליון איש.

כמה משמורות האמרינידים מהוות יעד לביקור, ודמי הכניסה מנוצלים לרווחת הקהילה. עם קצת מזל ובתכנון מראש, ניתן להגיע לטקסים פולחניים ססגוניים להפליא, חלקם אותנטיים. הילידים הקדומים של קנדה, "אנשי האומה הראשונים" כפי שקוראים להם בקנדה, זכו ליחס הומאני יותר מאשר אחיהם שבארה"ב, אך גם כאן נרדפו וגורשו על ידי המתיישבים האירופאים. ומה שלא עשו אלו, עשו המחלות שהביאו עמם והפילו חללים רבים. את שרידי תרבותם מוצאים בפסלי טוטם עשויים עץ המוצגים בשמורות ובמוזיאונים, ובשמות מקומות ואתרים (העיר סיאטל לדוגמה נקראת על שמו של המנהיג האמרינידי צ'יף סיאטל). האמרינידים גאים מאוד בהרמוניה שלהם עם הטבע, לדוגמה החגיגות המתקיימות לכבוד שובם של הסלמונים הביתה.

האומות הראשונות חיו כמעט בכל חלקי קנדה: מהיערות של קולומביה הבריטית, דרך ערבות המרכז, ועד יערות הבוראל בצפון הרחוק. לכל עם הייתה מערכת ייחודית של תרבות, שפה, דת וכלכלה – מותאמות לסביבת המחיה.

החוק המרכזי שהסדיר את היחסים עם הילידים, היה "חוק האינדיאנים" (Indian Act) משנת 1876. זהו חוק שנוי במחלוקת, אשר שלט בכל היבט מחיי הילידים, והקנה למדינה שליטה על אדמותיהם וזכויותיהם. קיימים "אינדיאנים בעלי סטטוס" (המוכרים רשמית תחת החוק), ו"לא-בעלי סטטוס" – שאינם נהנים מהזכויות המשפטיות של קהילות מוכרות, אף שהם מזוהים כילידים.

מאז שנות ה-70 נחתמו עשרות הסכמים מודרניים עם ממשלת קנדה, שמאפשרים לאומות רבות לנהל עצמן עצמאית בתחומים כמו חינוך, שפה, שירותי בריאות ותחזוקת קרקעות.

לאחר דורות של דיכוי, בעשורים האחרונים חלה תחייה של התרבות והשפה הילידית. זאת במיוחד לאחר חשיפת מדיניות הפנימיות (Residential Schools) – בתי הספר בהם נלקחו בכפייה ילדים ילידים ונאסר עליהם לדבר את שפתם או לשמור על תרבותם  . כיום קהילות רבות עוסקות בהחייאת השפות, המסורות, השירה, הריקוד והחינוך לפי התרבות הילידית.

למרות ההתקדמות, רבות מהקהילות הילידיות מתמודדות עם קשיים משמעותיים:

• תנאי מגורים ירודים בשמורות מבודדות
• מחסור בגישה לשירותי בריאות, מים נקיים ותשתיות
• שיעורי עוני גבוהים
• בעיית נשים ילידיות נעדרות או נרצחות (MMIW) שמעסיקה את הציבור הקנדי
• מאבקים משפטיים על זכויות קרקע והגנה על הסביבה מפני פרויקטים תעשייתיים

האינואיטים

האינואיטים אינם "אינדיאנים" ואינם "מטיס", אלא עם ילידי ייחודי שמקורו באזור הארקטי – במובנים רבים הם העם הצפוני ביותר בעולם . המילה "אינואיט" פירושה "בני אדם" או "האנשים" בשפתם (אינוקטיטוט – Inuktitut). צורת היחיד היא אינוק (Inuk) ..

שמה של אוכלוסייה קטנה זו ("אסקימואים") בא לה מפי האינדיאנים יושבי היער. בשל מנהגי האכילה שלהם, כינו האמרינידים  את האינואיטים בשם "אסקימנטיק" שפירושו "אוכלי בשר חי". האינואיטים הרואים שם זה ככינוי גנאי, מכנים את עצמם בשם הצנוע "איניוט", שהוראתו "בני אדם". חבלי ההתיישבות שלהם משתרעים מגרינלנד במערב עד לסיביר במזרח. לשונם, שלה דקדוק מאוד מורכב, היא יחידה מבודדת שאי אפשר לשייכה לאף קבוצה אחרת. ייתכן מאוד שמוצאם בציידים של איילי הצפון שנדחקו הנה.

מחוז המחיה שלהם בקנדה משתרע בין שולי היערות לבין אוקיינוס הקרח הצפוני. תרבותם החומרית של האינואיטים  תואמת את סביבתם הארקטית הדלה. שיטות הציד והדייג, ניצול החומרים הטבעיים, המגורים באיגלו ובבורות המכוסים בעור, מהוות דוגמה נפלאה ליכולתו של האדם להסתגל אל סביבתו. האינואיטים  לא ידעו הבדלי מעמד ואף לא חברות שבטיות. היחידה החברתית והכלכלית הבסיסית היתה קבוצת הצייד, שחבריה הזכרים נהנו משוויון זכויות. מוסד ראש השבט קם בזמנים מאוחרים יותר, בהשפעת זרים. חדירת האדם הלבן אל המרחב הארקטי חוללה תמורות מפליגות בחיי האינואיטים. ציד החמס הקטין מאוד את מספר בעלי החיים עליהם היתה פרנסת האינואיטים ; סחר הפרוות הביא אותם במגעים סדירים עם לבנים, והשתלבותם בעבודות הייעור והמכרות הכניסם קמעה קמעה לתוך המעגל של המערכת הכלכלית והחברתית הקנדית.

האינואיטים חיים בארבעה אזורים עיקריים בקנדה המכונים יחד: Inuit Nunangat – כלומר "הארץ של האינואיטים", הכוללת:

• נונאווט (Nunavut) – הטריטוריה הגדולה ביותר והמאוכלסת ביותר באינואיטים
• צפון קוויבק (Nunavik) – חלק מהפרובינציה קוויבק.
• צפון לברדור (Nunatsiavut) – חלק מפרובינציית ניופאונדלנד ולברדור.
• הטריטוריות הצפון-מערביות (Inuvialuit) – אזור האינואלים במערב הארקטי

האינואיטים התפתחו כציידים-לקטים מותאמים לאקלים הארקטי הקשה. הם צדו בעיקר כלבי ים, לווייתנים, ניבתנים ודגים. שפתם – אינוקטיטוט (Inuktitut) – נכתבת הן באותיות לטיניות והן בכתב הברתי מסורתי. הם פיתחו ידע עמוק על ניווט בקרח, חיזוי מזג אוויר והתנהגות בעלי חיים.

אחד מסמליהם הידועים הוא האיגלו (Igloo) – מבנה זמני מקרח. בפועל, רובם גרים היום בבתים מודרניים.

במהלך המאה ה-20 חוו האינואיטים שינויים קשים:

• מעבר כפוי ליישובים קבועים – במקום חיי נדודים מסורתיים
• חינוך בכפייה – ילדים נלקחו ל"פנימיות אינואיטיות" וחוו ניתוק מהשפה והתרבות
• בריאות, רעב ומחלות – התדרדרות קשה בתנאים החיים עם חדירת הממשל הקנדי והכנסייה

היום מתקיימת בקנדה הכרה רשמית בעוולות שנעשו להם, כולל התנצלות ממשלתית ופיצויים חלקיים.

ב-1971, ראש הממשלה פייר-אליוט טרודו (Trudeau) הכריז, גם בהליך חוקתי, כי המדינה תנקוט מדיניות "רב-תרבותית". ביטוי נוסף לגישה הליברלית: כתשובה, חלקית, לדרישות המיעוט האינואיטי– הוקמה (1999) ישות אוטונומית, Nunavut, אשר מיועדת לבטא את ייחודו ואת חירותו. האינואיטים אינם כפופים ל"חוק האינדיאנים"   (Indian Act) ולכן ניהלו מו"מ להסכמים עצמאיים. ההסכם המשמעותי ביותר הוא הקמת הטריטוריה של נונאווט ב-1999 – הישג היסטורי של שלטון עצמי אזורי.

הארגון המרכזי שלהם: Inuit Tapiriit Kanatami – מייצג את האינואיטים מול ממשלת קנדה.

האינואיטים ממשיכים להתמודד עם קשיים חריפים, ובמיוחד:

• מחסור במים נקיים, מזון טרי ודלק
• מחלות כרוניות, שיעורי עוני גבוהים וקשיי תעסוקה
• תמותת תינוקות גבוהה פי כמה מהממוצע הקנדי
• שינויי אקלים – המשפיעים דרמטית על הקרח הימי, הציד המסורתי והתחבורה
• בעיות בריאות נפשית – במיוחד בקרב צעירים. שיעורי ההתאבדות בקהילות אינואיטיות גבוהים ביותר בקנדה

עם זאת, יש גם תהליכים חיוביים:

• התחדשות בלימוד שפת אינוקטיטוט בבתי הספר
• שילוב מסורות אינואיטיות ברפואה, חינוך וממשל
• יוזמות של תיעוד ידע מסורתי, אמנות, טלוויזיה ואופנה אינואיטית
• צעירים אינואיטים פועלים ברשתות חברתיות ובזירה הפוליטית לשינוי חברתי

המאבק שלהם מזכיר עד כמה המגוון התרבותי של קנדה שזור גם בסיפורים קשים – אך גם בתקווה ובכוח לעתיד שונה.

הנה טקסט אינפורמטיבי ומעמיק על בני המטיס (Métis) בקנדה:

בני המטיס – העם המעורב של קנדה

המטיס ((Métis) הם צאצאים לתחילתו של תהליך מפגש והתערבות בין תרבויות – שילוב של ילידים (בעיקר בני הקרי והאוג'יבווה) ומתיישבים אירופים, בעיקר צרפתים וסקוטים. המילה "Métis" בצרפתית פירושה "מעורב", והיא מתארת קבוצה אתנית שהתפתחה מתוך התרבות ההיברידית של סוחרי הפרוות ונשות השבטים הילידיים במאה ה־18 וה־19. במהלך הדורות, פיתחו בני המטיס שפה, תרבות, מוסיקה ולבוש ייחודיים – ונבדלו הן מהילידים והן מהאירופים. השפה המסורתית שלהם, "מיצ'יף" (Michif), משלבת צרפתית וקרי בצורה מורכבת. למטיס הייתה כלכלה מבוססת בעיקר על מסחר בפרוות, ציד ביזונים, חקלאות ועבודות תחבורה בעגלות הפרֵריה המפורסמות שלהם.

הדמות הבולטת ביותר בהיסטוריה של המטיס היא לואי ריאל (Louis Riel) – מורה, משפטן, מנהיג רוחני ופוליטי. הוא הנהיג שני מרידות גדולות – מרד הנהר האדום (1869) ומרד צפון־מערב (1885) – במטרה להגן על זכויות המטיס בקרקעותיהם ובתרבותם. ריאל הוצא להורג על ידי הממשלה הקנדית והוא נחשב כיום לגיבור לאומי – בעיקר בקרב המטיס ותושבי מחוז מניטובה.

בשנת 1982, הכיר החוקה הקנדית בבני המטיס כ"אחד העמים הילידיים של קנדה". עם זאת, מאבקם של בני המטיס להכרה בזכויותיהם, בקרקעות, בשפה ובחינוך עדיין נמשך. בימינו, הקהילות המטיס חיות בעיקר בפרובינציות מערביות – במיוחד במניטובה, ססקצ'ואן ואלברטה – אך גם באונטריו ובבריטיש קולומביה. ארגונים כמו "הפדרציה של בני המטיס בקנדה" (Métis National Council) ממשיכים לפעול לשימור תרבותם והגנה על זכויותיהם.

המטיס אינם רק "צאצאי תערובת", אלא עם בעל זהות ייחודית, היסטוריה עשירה ותרומה משמעותית לעיצוב הזהות הקנדית הרב-תרבותית.

נשים ילידיות נעדרות או נרצחות (MMIW):

MMIW הוא קיצור של: Missing and Murdered Indigenous Women, כלומר, נשים ילידיות נעדרות או נרצחות – מונח המתייחס למשבר מתמשך שבו אלפי נשים ונערות ממוצא אמרינידי (First Nations), מטיס ואינוויט נעלמו או נרצחו בקנדה במהלך השנים, לעיתים קרובות מבלי שהושקעה חקירה משמעותית או שנעשו מאמצים ראויים למצוא אותן. הסוגיה הפכה לסמל לא רק לאלימות מגדרית, אלא גם ליחס המפלה והמתעלם שמערכת המשפט והמשטרה הקנדית הפגינו כלפי נשים ילידיות לאורך ההיסטוריה. לפי דו"חות רשמיים, יותר מ־1,200 נשים ילידיות נרצחו או הוכרזו כנעדרות בין 1980 ל־2012. עם זאת, ארגונים ילידיים טוענים שהמספר האמיתי עולה על 4,000. שיעור הרצח בקרב נשים ילידיות גבוה פי שישה מהשיעור בקרב כלל הנשים בקנדה.

גורמי סיכון

1. עוני ומחסור בשירותים בסיסיים בקהילות ילידיות, במיוחד בצפון ובאזורים כפריים.
2. אלימות במשפחה, טראומות בין-דוריות שנגרמו ממערכת הפנימיות הכפויות (residential schools).
3. גזענות מוסדית, לרבות יחס מפלה מצד משטרה, מערכת הרווחה והרפואה.
4. זנות כפויה וסחר בבני אדם, לעיתים קרובות לאורך נתיבי תחבורה מבודדים
5. המכונים "שביל הדמעות" (Highway of Tears) – כביש 16 שהוא ציר ראשי בקולומביה הבריטית, שנמתח לאורך של כ-725 ק"מ בחלקו המערבי של המחוז. הוא מתחיל בעיירת פרינס ג'ורג', מסתיים בעיר פרינס רופרט ומוביל אינספור נהגים מדי יום בין גבעות ירוקות, אגמים אדירים ויערות ציוריים. על אף הנוף הפסטורלי, כביש 16 מוכר בקרב רוב המקומיים בעיקר בגלל המוניטין המצמרר שלו.

במשך חמישה עשורים, הוא היווה מוקד להיעלמותן של למעלה מ-40 נשים, חלקן אף נרצחו בברוטליות בזמן שתפסו טרמפים על הציר. מדובר ככל הנראה בציר התנועה הכי ידוע לשמצה בקנדה, מדינה ששיעור הרצח שלה (651 בשנת 2018) מתגמד ביחס לזה של שכנתה מדרום (יותר מ-16 אלף בשנת 2018).

בעקבות לחץ ציבורי, תנועות מחאה ופעילות אינטנסיבית של משפחות הקורבנות, הקימה ממשלת טרודו ועדת חקירה לאומית לעניין MMIW. הדו"ח שפורסם ב־2019 קבע: "מדובר ברצח עם מתמשך (ongoing genocide) של נשים ילידיות בקנדה." הדו"ח כלל למעלה מ־200 המלצות ("קריאות לפעולה") – בנושאים כמו חינוך, בריאות, ביטחון, חקירות משטרתיות, ושיתוף פעולה עם קהילות הילידיות.

פעולות נוספות:

• מימון תוכניות הגנה לנשים ילידיות.
• תערוכות, מצעדים ופרויקטים ציבוריים – כמו "Red Dress Project" – שמציין את זכר הנשים באמצעות שמלות אדומות תלויות.
• יום זיכרון שנתי – 4 באוקטובר – לציון הנשים שנעלמו או נרצחו.

קהילות ילידיות ממשיכות להוביל את המאבק. בין הייתר, בעזרת פרויקטים אמנותיים וסרטים תיעודיים – כמו Finding Dawn או Highway of Tears. המאבק נשען לא רק על זיכרון אלא גם על דרישה לתיקון חברתי, צדק ושוויון מגדרי ותרבותי.

בעיית MMIW היא מקרה מבחן למצפון הלאומי הקנדי: היא חושפת את הפערים העמוקים בין הצהרות פיוס לבין המציאות הקשה של קהילות ילידיות. זו לא רק שאלה של מקרי רצח ואלימות, אלא סוגיה של יחסי כוח, גזענות, מגדר, וצדק היסטורי.

דת

מבחינה היסטורית רוב הקנדים הם נוצרים. 53.3 % מכריזים על עצמם כנוצרים. 29.9% הם קתולים. 17.1% הם פרוטסטנטים. 1.7% הם אורתודקסים. 17.1%. הכנסייה הפרוטסטנטית הגדולה ביותר היא הכנסייה הקנדית המאוחדת.

בשל המסורות הליברליות, רבים מהנוצרים בקנדה לא מציינים את דתם. בקוויבק, בה יושבים רוב הקתולים, אמונה נחשבת לשארית מן העבר – רוב תושבי קוויבק הם חסרי דת ואינם מתערבים באמונותיהם של אחרים. לעומת זאת, באלברטה אוכלוסייה אוונגליסטית גדולה.

בקנדה חיים גם הינדואיסטים, בודהיסטים, מוסלמים, יהודים ובעלי דתות אחרות. בעוד שהדתות הנוצריות עדיין מהוות את הרוב, ניכר גידול במספר האנשים המדווחים על היעדר זיקה דתית, וכן עלייה בשיעור הדתות הלא-נוצריות כגון האסלאם, ההינדואיזם והסיקיזם.

בשמורות הילידים ניתן לראות לעתים טקסים מסורתיים, הכוללים פולחני עבודת אלילים, לעתים בכסות נוצרית.

השלטון

צורת הממשל של קנדה כיום התפתחה מ"חוק אמריקה הצפונית הבריטית" (1867), הוא חוק ייסודו של הדומיניון של קנדה. על פי חוקתה, קנדה היא מדינה פדרלית פרלמנטרית דמוקרטית, המשתייכת כמלוכה אל חבר העמים הבריטי. ראש המדינה הוא מלך בריטניה. מאז 1947 מקפידה קנדה על כך שיהיה זה קנדי. הפרלמנט מורכב מבית תחתון, ש-282 ציריו נבחרים בבחירות כלליות למשך חמש שנים. 102 חברי הסינט מתמנים במחוזות ומכהנים עד מלאת להם 75 שנה. את רה"מ ממנה המושל הכללי, בשים לב ליחסי הכוחות שבבית התחתון.

המדינה הפדרלית מורכבת מעשר פרובינציות ושלש טריטוריות (יוקון, הטריטוריות הצפון-מערביות ונונאווט), המנוהלות ישירות על ידי הממשלה הפדרלית.

תחת סמכויותיה של הממשלה הפדרלית נתונים מדיניות החוץ וההגנה, ענייני המטבע, הדואר, החוק הפלילי והמסחרי, וכן ענייני האינדיאנים והאינואיטים. שאר התחומים הם באחריותן של ממשלות הפרובינציות, ובעשרות השנים האחרונות גובר משקלן.

תרבות

התרבות הקנדית מאופיינת בתפיסה רב-תרבותית ודו-לשונית. יש בה פתיחות רבה לקיומן של תרבויות שונות המתקיימות זו בצד זו תוך קיום מכנה משותף הנוגע למסגרת המדינית המאחדת ביניהם. האנגלית והצרפתית הן השפות הרשמיות במדינה הזוכות למעמד שווה. קוויבק נשארה מרכז של תרבות צרפתית, מוגנת על ידי חקיקה. לדוגמה, קוויבק משתמשת במשפט הקונטיננטלי במקום המשפט המקובל שבו משתמשות שאר הפרובינציות, שמקורו במשפט האנגלי.

ההשפעה הגדולה של התרבות האמריקאית על קנדה בעשורים האחרונים גרמה לחששות מ"כיבוש תרבותי". בעקבותיה נחקקו חוקים המגנים על התרבות המקומית. הגבול המפריד בין קנדה ובין ארצות הברית הוא הגבול הארוך ביותר בעולם בין שתי מדינות. מיליוני תיירים עוברים מדי שנה את הגבול. בין שתי המדינות מתקיימים קשרים כלכליים הדוקים. הן חתומות יחד עם מקסיקו על הסכם נאפט"ה לשיתוף פעולה כלכלי באזור צפון אמריקה.

עם זאת על אף הקירבה הגאוגרפית ושיתוף הפעולה מתקיימים כמה הבדלים ברורים בין קנדה לבין ארצות הברית:

אמנם שתיהן הן מדינות מפותחות העומדות בצמרת העולמית מבחינת רמת-החיים הממוצעת של תושביהן, אך הפערים הכלכליים-חברתיים בארצות הברית הם גדולים יותר מאשר בקנדה. קנדה היא מדינה שוויונית יותר באופייה ונוטה יותר משכנתה הדרומית להקדיש משאבים ציבוריים לרווחה. כך למשל מונהג בקנדה ביטוח בריאות ממלכתי לכל. רמות הפשיעה בקנדה נמוכות יחסית בדומה לאירופה והן רחוקות מרחק רב מרמות הפשיעה הגבוהות בארצות הברית.

העובדה שבקנדה התקיים מיעוט צרפתי גדול הביאה להתפתחותה ההדרגתית של תפיסה המעודדת פלורליזם תרבותי גם לגבי קבוצות תרבותיות אחרות של מהגרים כמו איטלקים, יהודים, סינים ואחרים. בארצות הברית לעומתה הייתה שלטת בדרך כלל תפיסת כור ההיתוך שנועדה למזג את המהגרים החדשים במהירות האפשר לתרבות הדומיננטית.

התפיסות הרב-תרבותיות בקנדה עודדו את קיומה של מדיניות הגירה ליברלית המעודדת אנשים משכילים מכל רחבי העולם להגר למדינה.

הבדל נוסף המייחד את קנדה מארצות הברית הוא הזיקה ההיסטורית ארוכת השנים לבריטניה. קנדה היא חלק מחבר העמים הבריטי, ותהליך העצמאות מהאימפריה הבריטית היה הדרגתי ונמשך שנים. עד היום מבחינה פורמלית עדיין נחשבת מלכת אנגליה כראש המדינה. ארצות הברית לעומתה קמה מתוך מרד בבריטים ופנתה לדרכה הנפרדת עוד בסוף המאה השמונה-עשרה. מבחינה תרבותית נשמרת עדיין בקנדה זיקה למורשת הבריטית-אירופאית וכמובן בקוויבק נשמרת זיקה עמוקה לתרבות הצרפתית.

ספורט

בקנדה ישנה אבחנה ברורה בין ענפי ספורט הפופולריים בקיץ כמו פוטבול, כדורגל, בייסבול לבין ענפי ספורט הפופולריים בחורף כמו הוקי קרח וכדורסל. לקרוס משוחק גם בקיץ וגם בחורף. קנדה ארחה כמה אירועי ספורט בינלאומיים חשובים: אולימפיאדת מונטריאול (1976), אולימפיאדת קלגרי (1988), גביע העולם בכדורגל עד גיל 20 (2007), ואולימפיאדת ונקובר (2010) בה, לראשונה, ניצבה קנדה בראש המדינות הזוכות במשחקים אולימפיים, עם 14 מדליות זהב.

ספורט מוטורי – ספורט מוטורי, ובפרט מירוצי מכוניות, פופולרי בקנדה. קנדה גידלה מספר נהגי צמרת בכל הסבבים החשובים של מירוצי המכוניות כגון פורמולה 1, נאסקאר ואינדיקאר. הנהג הבולט מכולם היה ז'אק וילנב שהיה אלוף העולם בפורמולה 1 ב-1997. במונטריאול מתקיים אחד המירוצים בסבב הפורמולה 1.

הוקי קרח – מוגדר רשמית כספורט הלאומי של החורף. בקנדה פעילות ליגות רבות להוקי קרח, החל ממסגרות ילדים וצעירים דרך מסגרות חובבניות ומקומיות ועד לליגות מקצועניות לגברים ולנשים. הליגה הבכירה בצפון אמריקה היא ליגת ה-NHL שהחלה את דרכה ב-1917 כליגה קנדית בלבד. נכון ל-2010 חברות בליגה רק 6 קבוצות קנדיות מתוך 30, אך למעלה מ-50% משחקני הליגה הם קנדים.

שש הערים הגדולות בקנדה (טורונטו, מונטריאול, ונקובר, אוטווה, קלגרי ואדמונטון) נוטלות חלק בליגה זו. מעבר להיותו אחד משני ענפי הספורט הלאומיים הרשמיים, הוקי קרח נחשב לחלק מרכזי בתרבות ובהיסטוריה של קנדה, ואולמות ששירתו את הענף לאורך עשרות שנים (כגון מייפל ליף גארדנס בטורונטו ומונטריאול פורום במונטריאול) מוגדרים רשמית כאתרים היסטוריים לאומיים של קנדה.

קרלינג

קרלינג (Curling) הוא ספורט חורף קבוצתי ייחודי, אשר זכה למעמד של סמל תרבותי בקנדה. שורשיו בסקוטלנד של ימי הביניים, אך אין מדינה שבה הספורט מושרש עמוק יותר בתודעה הלאומית מאשר בקנדה.

המשחק משוחק על משטח קרח מלוטש, כאשר כל קבוצה מנסה להחליק אבני גרניט כבדות לעבר מטרה מעגלית המכונה "ההאוס" (the house). כל אבן שוקלת כ-20 ק"ג, והשחקנים מנסים למקם אותה קרוב ככל האפשר למרכז המטרה. במהלך ההחלקה, שני שחקנים "מטאטאים" את הקרח לפני האבן, באמצעות מטאטאים מיוחדים, במטרה לשלוט במהירות ובכיוון שלה. המיומנות, התקשורת, והטקטיקה שבמשחק מזכות אותו לעיתים בכינוי "שחמט על קרח".

בקנדה, הקרלינג אינו רק משחק חורף — הוא מוסד לאומי. במדינה פעילים אלפי מועדוני קרלינג מקומיים, ומיליוני קנדים שיחקו או משחקים את המשחק כחלק מהווי קהילתי. במדינות כמו אלברטה, מניטובה וססקצ'ואן, הקרלינג נשחשב לספורט עממי במלוא מובן המילה.

בקרב קהילות רבות, במיוחד באזורים כפריים, מועדון הקרלינג משמש כמוקד חברתי מרכזי. משפחות רבות משתתפות בליגות מקומיות, וטורנירים אזוריים זוכים לסיקור עיתונאי נרחב. הנבחרות הקנדיות – נשים וגברים כאחד – נחשבות למובילות בעולם. הן זוכות שוב ושוב באליפויות העולם ובמדליות אולימפיות, והפופולריות של המשחק גואה במיוחד בתקופות של תחרויות בינלאומיות. בטורניר הקרלינג האולימפי, הקהל הקנדי עוקב באדיקות, והנבחרות הלאומיות זוכות לתמיכה רחבה.

מה שמייחד את הקרלינג הוא הרוח הספורטיבית הגבוהה שלו – המשחק מבוסס על עקרונות של כבוד הדדי, הגינות ואדיבות. שחקנים מצופים לנהוג ביושר, לעיתים גם ללא צורך בשיפוט חיצוני, מה שהופך את הקרלינג לא רק לספורט אלא גם לבית ספר לערכים.

הקרלינג אולי נראה איטי או מוזר לעין לא רגילה, אך בקנדה הוא לב ליבה של תרבות חורף – שילוב של אסטרטגיה, קהילה, תחרות ורוח טובה. זהו ספורט שמגלם את רוח הקנדים: רגוע, מדויק, ושואף למצוינות תוך כדי שמירה על הגינות.

הערות

[1] כיום השם הנכון והמקובל יותר הוא:   Tohono O’odham (כלומר: "אנשי המדבר" בשפתם)