ההיסטוריה של גיאנה

כתב: גילי חסקין, 15-08-25

לסרטון על ההיסטוריה של גויאנה

ראו גם: מבוא  לגיאנה, התרבות של גיאנה, מבוא לטיול בסורינאם, תולדות סורינאם

ראו מצגת דידקטית על גיאנה

ההיסטוריה של גיאנה היא סיפור מרתק של מפגש בין תרבויות, מאבקי שליטה קולוניאליים, והתגבשות זהות לאומית ייחודית. מחיי הילידים הקדומים, דרך גילויי הארצות וההתיישבות האירופית, ועד לתקופת העבדות, האתנוגנזה והמאבק לעצמאות – ההיסטוריה של גיאנה משקפת תהליכים רחבים של שינוי חברתי, פוליטי וכלכלי באמריקה הדרומית והקריביים. זהו סיפור של עמים שנפגשו, התעמתו והשתלבו, ושל ארץ עשירה במשאבי טבע, תרבויות ומסורות, אשר עברה תהפוכות רבות עד שהפכה למדינה הריבונית של ימינו.

האדם הראשון שהגיע אל תחום גיאנה עשה את דרכו ממזרח אסיה (סיביר), אולי לפני כ־20,000 שנה. תושבים ראשונים אלו היו נוודים, שהתקדמו באיטיות דרומה, תחילה אל מרכז אמריקה ולאחר מכן אל דרום אמריקה. בתקופתו של כריסטופר קולומבוס, אוכלוסיית גיאנה נחלקה לשתי קבוצות עיקריות: האראוואק (Arawak) שישבו לאורך החוף, והקאריב (Carib) שחיו בפנים הארץ. אחת המורשות שהותירו העמים הילידיים הייתה המילה "גויאנה", ששימשה לעיתים לתיאור האזור שכלל את גיאנה המודרנית, את סורינאם (לשעבר גיאנה ההולנדית) ואת גיאנה הצרפתית. המשמעות – "ארץ המים" – התאימה להפליא לשטח עתיר הנהרות והנחלים.

הארוואק הם חלק ממשפחת השפות הארוואקיות, שהייתה בעבר מהנפוצות ביותר ביבשת, והתפרסה על פני שטחים נרחבים ממרכז אמריקה ועד אגן האמזונס. היסטוריונים סבורים כי האראוואק והקאריב מוצאם מעומק היבשת הדרום־אמריקאית, ומשם נדדו צפונה – תחילה אל אזור הגויאנות של ימינו, ובהמשך לאיי הקריביים.

בגיאנה, הארוואק חיו בעיקר לאורך החוף ובסמוך לנהרות הגדולים, שם תנאי הסביבה התאימו לדיג, חקלאות ומסחר. בטרם בוא האירופאים, הארוואק של גיאנה היו מרוכזים באזורי החוף המזרחיים ובדלתות הנהרות, במיוחד באזורי סוואנות חופיות ויערות מנגרובים. הם ניצלו את הקרבה לים ולנהרות הן לצורכי דיג והן לתעבורה ימית, והקימו כפרים בנויים מבתי קש עגולים על כלונסאות כדי להגן מפני הצפות.

הם עסקו בחקלאות מתקדמת יחסית – בעיקר בגידול קסאווה (מניוק), תירס, בטטות ופלפלים חריפים – ובמקביל קיימו פעילות דיג וציד. האוכלוסייה עסקה גם במסחר בין-שבטי, החלפת מוצרי חקלאות, קרמיקה ונוצות צבעוניות עם שבטים מהפנים ומהאיים הקריביים.

החברה הארוואקית הייתה מאורגנת בקבוצות משפחתיות מורחבות, ולעיתים תחת הנהגת צ’יף (קאסיק). הם נודעו בתרבות חומרית מפותחת, כולל כלי חרס מעוטרים, אריגים וצבעי גוף מחומרים טבעיים. המיתולוגיה שלהם שילבה פולחן רוחות טבע, פולחן אבות, והאמונה בישויות מגוננות הקשורות לנהרות וליערות.

הקריב (Carib; לעיתים Kalinago באיים הקריביים, או Karaïb/Caribe בכתיבה ההיסטורית האמריקאית־ספרדית) הוא שם־על לקבוצות אינדיאניות דוברות שפות מן הענף הקריבאני (Cariban). קבוצה זו התפשטה מצפון האמזונס לעבר אזור הגויאנות וחלקים נרחבים באגן האמזונס, ולימים גם לאיי האנטילים הקטנים, שם כונו Kalinago. במקורות הקולוניאליים שימש המונח "Carib" לעיתים כתיוג גנרי ל"אינדיאנים לוחמניים", ולכן יש להבחין בין השימוש הכללי לבין קבוצות אתנולינגוויסטיות ממשיות.

המוקד הקדום של עמי הקריב מיוחס לאזורי היערות שמצפון־מרכז האמזונס. משם התפתחו ענפים לעבר גויאנה, סורינאם, ונצואלה, ברזיל הצפונית ואף לאיי הקריביים. בגויאנה היבשתית התפתחו "הקריב הנהריים" (River Caribs), שכללו ועדיין כוללים מספר קבוצות, ובראשן הקארינה (Kari’ña/Karina/Kalinya) המצויות בגויאנה, סורינאם וצפון ברזיל. יש להבחין בין הקריב לבין קבוצות שאינן קריבאניות, כמו המקושי (Makushi) והארוואקים (Arawak).

שפות הקריבאן הן משפחה נפרדת בעלת מאפיינים ייחודיים, ובהן מערכת פעלים עשירה, כינויי גוף מורכבים והשפעות הדדיות עם שפות ארוואקיות. בגויאנה שפת הקריב הנפוצה היסטורית היא קארינה (Kari’ña), לצד רב־לשוניות עם קריאוליות מקומיות, אנגלית והולנדית (בעבר).

כלכלת הקריב התבססה על חקלאות מסורתית של גידולי שורש, במיוחד קסאווה (יוקה מרה ומתוקה), , ציד ודיג, ואיסוף מהיער. הם קיימו סחר חליפין לאורך הנהרות הגדולים – אסיקיבו, ברביס וקורנטיין. היישובים נבנו על גדות נהרות, וכללו מגורי קבע סמוכים לגני קסאווה. החברה אורגנה סביב ראשי כפרים ומועצות זקנים, עם חלוקת תפקידים מגדרית משלימה, וטקסי מעבר ומנהגים רוחניים.

הקריב הצטיינו באומנות קליעת סלים, עיבוד קלַבַּש (דלעת קשה), ייצור כלי־בית, קשתות וחצים, ורקיחת משקאות קסאווה מותססים (קאסירי או קאשירי). טקסי ריקוד ושירה ליוו אירועי מעבר, ציד והגנה. קוסמולוגיית הקריב כוללת רוחות מים ויער, ושמאנים (פאייה/פיאי) שימשו מתווכים לעולם הרוח.

האראוואק הגיעו אל האיים הקריביים עוד לפני הקאריב, והתיישבו בכל רחבי האזור. לארוואק בגיאנה היו קשרים מתוחים לעיתים עם שבטי הקאריב מהפנים ומהאיים, שפלשו לעתים קרובות לשטחיהם. למרות זאת, התקיימו גם יחסי מסחר, והיו אזורים בהם התרחשו נישואי תערובת בין בני שתי הקבוצות.

התנהלותם המיליטנטית של הקאריב ונדידתם האגרסיבית צפונה הותירו חותם עמוק: בסוף המאה ה־15 דחקו הקאריב את האראוואק מכל איי האנטילים הקטנים.

הגילוי

כריסטופר קולומבוס היה האירופאי הראשון שראה את גיאנה.

לאחר שני מסעות מוצלחים מבחינת גילוי שטחים חדשים, אך גם רצופים במתחים עם המתיישבים הספרדים, יצא כריסטופר קולומבוס למסע שלישי מטעם הכתר הספרדי. מטרתו הייתה להמשיך בחקר ה"עולם החדש", למצוא נתיבי מסחר חדשים, ולבדוק את האפשרות להגיע לאסיה ממזרח.

המסע החל בספרד במאי 1498, עם צי קטן של שש אוניות. קולומבוס בחר במסלול דרומי יותר מזה של שני המסעות הקודמים, כדי לחקור אזורים לא ידועים ולנסות להימנע מהמסלולים שכבר נכבשו על ידי מתחרים פורטוגלים וספרדים.

לאחר עצירות באיים הקנריים ובכף ורדה, חצה קולומבוס את האוקיינוס האטלנטי במסלול דרומי, שניצל את זרמי הים והמסחריות. ב־31 ביולי 1498 הגיע לראשונה ליבשת דרום אמריקה, סמוך לחופי טרינידד.

ראו באתר זה: מסעותיו הנוספים של קולומבוס

משם שט דרומה־מערבה אל חופי היבשת, וראה לראשונה את שפך נהר אורינוקו – אחד המפגשים הדרמטיים ביותר עם "העולם החדש". קולומבוס התרשם מעוצמת הזרם והבין שמדובר בנהר המנקז יבשת שלמה, לא באי. בכך היה לאירופי הראשון שתיעד את חופי היבשת הדרום־אמריקאית באזור זה.

במהלך שיוטו של קולומבוס לאורך החוף המזרחי של ונצואלה, ייתכן שהבחין – ממרחק – בקווי החוף של מה שמוכר כיום כגיאנה, אף כי לא נחת שם. במסעות מאוחרים יותר של אירופים צוין כי כבר במפתו של קולומבוס הופיעו קטעי חוף מזרחיים שמעידים על היכרות כללית עם האזור.

סר וולטר ראלי (Sir Walter Raleigh) כתב בשנת 1596 את ספרו המפורסם "The Discovery of the Large, Rich, and Beautiful Empire of Guiana" – "תגליתה של האימפריה הגדולה, העשירה והיפה של גיאנה". החיבור נכתב בעקבות מסעו לאורך חופי דרום אמריקה, ובמיוחד נהר אורינוקו (Orinoco), והוא נועד לעורר עניין בקרב קוראים אנגלים במושבה פוטנציאלית ובהזדמנויות הכלכליות שבה. ראלי תיאר את גיאנה כארץ שופעת זהב, מרבצים עשירים, נהרות רחבים ויערות ירוקים, תוך שהוא שוזר בתיאוריו גם אלמנטים מיתולוגיים, ובראשם האגדה על "אל דורדו" (El Dorado)  – העיר האבודה העשויה זהב.

הספר שילב תיאורים גאוגרפיים ואתנוגרפיים על תושבי המקום, צמחייה, חיות בר ומבנה הנהרות, לצד טענות פוליטיות על חשיבות ההתיישבות האנגלית שם כדרך להרחיב את השפעת הממלכה ולעמוד מול התפשטות ספרד בדרום אמריקה.

התיישבות מוקדמת

ההתיישבות הקאריבית באנטילים הקטנים השפיעה גם על התפתחותה העתידית של גיאנה. מגַלי הארצות והמתיישבים הספרדים, שבאו בעקבות קולומבוס, מצאו כי קל יותר להכניע את האראוואק מאשר את הקאריב, שנאבקו בעוז לשמור על עצמאותם. עמידה עיקשת זו, יחד עם העובדה שלא נמצאו עתודות זהב באנטילים הקטנים, גרמה לספרדים למקד את מאמצי הכיבוש וההתיישבות שלהם באנטילים הגדולים וביבשת עצמה. מאמצי ספרד לבסס שליטה באנטילים הקטנים – למעט חריג אפשרי בדמות טרינידד – ובגויאנות, נותרו רופפים.

ההולנדים היו האירופאים הראשונים שהתיישבו בגיאנה של ימינו. הולנד קיבלה את עצמאותה מספרד בסוף המאה ה־16, ובתחילת המאה ה־17 צמחה ככוח מסחר עולמי מרכזי, שסחר עם המושבות האנגליות והצרפתיות הצעירות באיי הודו המערבית הקטנים. בשנת 1616 הקימו ההולנדים את היישוב האירופי הראשון באזור גיאנה – תחנת מסחר, כ־25 קילומטרים במעלה נהר אסיקיבו (Essequibo) מהשפך שלו. אחריה קמו יישובים נוספים, לרוב במעלה הנהרות הגדולים.

מטרת ההתיישבות ההולנדית בראשיתה הייתה מסחר עם העמים הילידיים, אולם עם התרחבות האחיזה הקולוניאלית של מעצמות אירופה באיים הקריביים, השתנה היעד – לכיבוש שטחים. אף שספרד טענה לבעלות על גיאנה ואף שלחה סיורים תקופתיים לאזור, ההולנדים הצליחו להשליט את שליטתם כבר בראשית המאה ה־17. ריבונותם הוכרה רשמית עם חתימת "הסכם מינסטר" בשנת 1648־[1].

הגעת האירופאים במאה ה־16 וה־17 – תחילה הספרדים, ובהמשך ההולנדים, הבריטים והצרפתים – הביאה לשינויים מרחיקי לכת. עשורים הבאים החריבו הפשיטות לשם שיעבוד, תפיסת אדמות ומגפות את החברות הילידיות. הניצולים נאלצו להסתפק באורח חיים פשוט בהרבה מזה שהיה מקובל בעבר. הארוואק סבלו ממחלות שהובאו מאירופה, ממסחר בעבדים, מהגירה כפויה לאיים הקריביים, ומהשתלטות על אדמותיהם. עם זאת, חלקם הסתגלו לכלכלה הקולוניאלית, שימשו כציידים, סבלים, דייגים ומתווכים בין הקולוניאליסטים לעמים ילידיים אחרים. החל מהמאה ה־16 עמדו הקריב במגע מתמשך עם הספרדים, ההולנדים, הצרפתים והבריטים. לעיתים פעלו כלוחמים ומתנגדים, ולעיתים כמתווכי סחר בסחורות יער, נוצות ועץ. הידע הגיאוגרפי והשליטה בנתיבי המים הפכו אותם לשחקנים אזוריים מרכזיים[2].

המפגש עם האירופאים והקולוניזציה השפיעו באופן "קטסטרופלי" על הקהילות הילידיות, עקב מחלות, סחר בעבדים אינדיאנים, עימותים מזוינים והגירה כפויה.

בשנת 1621 העניקה ממשלת הולנד ל'חברת הודו המערבית ההולנדית'[3], שזה עתה נוסדה, שליטה מלאה בתחנת המסחר שבאסיקיבו. החברה ניהלה את המושבה – 'אסיקיבו '– במשך יותר מ־170 שנה. ב־1627 הקימה החברה מושבה נוספת בנהר ברביס (Berbice), מדרום־מזרח לאסיקיבו. אף שהייתה תחת חסות אותה חברה פרטית, ברביס נוהלה בנפרד. בשנת 1741 הוקמה התיישבות בדמררה (Demerara), שבין אסיקיבו לברביס, וב־1773 הפכה למושבה נפרדת בשליטת החברה. במושבות אלו עבדו עבדים אפריקאים בגידול "קפה, סוכר וכותנה" לשוק ההולנדי.

למרות שהמניע הראשוני של ההולנדים היה מסחר, המושבות הפכו ליצרניות חקלאיות חשובות. כבר ב־1623 ייצאה אסיקיבו 15 טון טבק. עם עליית תפוקת החקלאות נוצר מחסור חמור בכוח עבודה: האוכלוסייה הילידית לא התאימה לעבודה במטעים, ורבים מתו ממחלות שהביאו האירופאים. המתיישבים הראשונים דחקו את האינדיאנים מאדמותיהם, ואת מי שלא הצליחו להגלות – השמידו באמצעים צבאיים מתקדמים ואסטרטגיה צבאית. כך הובילו ההולנדים להגירה פנימית של האינדיאנים, בעיקר כתוצאה ממשיכת המסחר מולם ודחיקתם משטחיהם. אף שתחום השליטה הישירה של ההולנדים נגע למעטים בלבד, היחסים עמם התאפיינו לעיתים קרובות בעימותים אלימים.

גויאנה הבריטית

בשנת 1796 השתלטה בריטניה על שלוש המושבות הללו במהלך סכסוכים עם הצרפתים, שכבשו את הולנד. בריטניה החזירה את השליטה בשטח לרפובליקה הבטאווית ב־1802, אך כבשה מחדש את המושבות .ההסכם האנגלו־הולנדי שבו הולנד ויתרה רשמית על המושבות אסיקיבו, דמררה וברביס לטובת בריטניה נחתם בשנת 1814, במסגרת האמנה האנגלו־הולנדית של לונדון (Anglo-Dutch Treaty of 1814).

העברת השליטה נכנסה לתוקף סופית לאחר קונגרס וינה בשנת 1815, שבו אישרו המעצמות.

הממלכה המאוחדת המשיכה לנהל את המושבות בנפרד עד שנת 1822, אז אוחדה המִנהל של אסיקיבו (Essequibo) ודמררה (Demerara). בשנת 1831 אוחד המִנהל של אסיקיבו־דמררה וברביס (Berbice), והמושבה המאוחדת קיבלה את השם "גיאנה הבריטית" (British Guiana). בירת המושבה הייתה בג'ורג'טאון (Georgetown), שנודעה לפני 1812 בשם סטברוק (Stabroek).

כלכלתה של גיאנה הבריטית התבססה לחלוטין על ייצור קנה סוכר עד שנות ה־80 של המאה ה־19, אז הירידה במחירי סוכר הקנה עוררה מעבר לעיבוד אורז, כרייה וייעור. עם זאת, ייצור קנה הסוכר נותר מרכיב משמעותי בכלכלה (בשנת 1959 עדיין היווה הסוכר כמעט 50% מהיצוא.

בתקופה ההולנדית, ההתיישבות והפעילות הכלכלית התרכזו סביב מטעי קנה סוכר ששכנו בעומק היבשה, הרחק מקו החוף. בתקופה הבריטית, גידול הקנה הורחב לאדמות הפוריות יותר שבקרבת החוף, תוך מתן הגנה מוגברת לקו החוף.

מרבצי הבוקסיט התגלו כמבטיחים יותר, ונשארו מרכיב חשוב בכלכלה. המושבה לא פיתחה תעשיית ייצור משמעותית, מלבד מפעלי סוכר, טחנות אורז, מנסרות ועבודות עץ, וכן מספר תעשיות קטנות (בהן מבשלת בירה, מפעל סבון, מפעל לעוגיות ומפעל לייצור חמצן־אצטילן, בין היתר).

בשנות ה־80 של המאה ה־19 התגלו בגיאנה הבריטית מרבצי זהב ויהלומים, וב־1922 אף נמצא בה מה שנחשב אז ליהלום הגדול ביותר בעולם. עם זאת, גילויים אלה לא הניבו הכנסות משמעותיות.

יבוא העבדים האפריקאים

כדי לפתור את המחסור בכוח עבודה, פנתה החברה ליבוא עבדים מאפריקה, שהפכו במהרה לחלק חיוני בכלכלה הקולוניאלית.

יבוא העבדים האפריקאים לגיאנה היה חלק אינטגרלי ממערכת הטרנס-אטלנטית של סחר העבדים שפעלה בין המאות ה־17 ל־19. גיאנה, שהייתה בתחילה תחת שליטה הולנדית (החל מסוף המאה ה־16 ובמהלך המאה ה־17) ובהמשך בריטית (1814 ואילך), הפכה לאחת המושבות הקריביות שהתבססו על כלכלה חקלאית מונוקולטורית[4] – בראש ובראשונה גידול סוכר, ובמדה פחותה, גם על קפה וכותנה.

המונוקלטורה מאפיין כלכלה קולוניאלית במקומות רבים. מאפיינים עיקריים :

1. תלות בגידול יחיד – הכלכלה המקומית נשענת כלכלית על הצלחת אותו גידול.
2. ייעוד לייצוא – הגידול נועד בעיקר לשווקי חוץ ולא לצריכה מקומית.
3. שימוש אינטנסיבי במשאבים – הקרקע, המים והעבודה מתועלים להפקת המוצר המרכזי.
4. צורך בכוח עבודה רב – בתקופה הקולוניאלית לרוב באמצעות עבודת עבדים או חוזים כפויים.
5. פגיעות כלכלית – כישלון ביבול או ירידה במחיר בשוק העולמי עלולים לגרום למשבר כלכלי חמור.

הצורך בידיים עובדות עצום הביא לייבוא המוני של עבדים מאפריקה – בעיקר ממערב אפריקה ששועבדו במטעים לאורך חופי גיאנה ובדלתות הנהרות הגדולים.

רוב העבדים הגיעו מהאזורים הבאים:

• חוף הזהב (Gold Coast – כיום גאנה) – במיוחד בני האשנטי (Ashanti) והפאנטה (Fante).
• חוף העבדים (Slave Coast – בנין וטוגו של היום) – עמים כמו האווה (Ewe) והפונ (Fon).
• אזור קונגו ואנגולה (Congo and Angola) – בני הקונגו (Kongo), הבקונגו (Bakongo) והאימבונגו (Mbundu).
• חוף גרעיני הפלפל (Grain Coast – ליבריה וסיירה לאון) – שבטי הטמני (Temne), המנדה (Mande) והוואי (Vai).

החטיפה או רכישת העבדים נעשתה לרוב באמצעות רשתות סוחרים אפריקאים מקומיים או מלכים אזוריים, ששיתפו פעולה עם סוחרי עבדים אירופאים בתמורה לטקסטיל, כלי נשק, אלכוהול וסחורות אחרות.

בשנות ה־60 של המאה ה־17 כבר נמנו במושבות ההולנדיות כ־2,500 עבדים אפריקאים, בעוד שהאוכלוסייה הילידית עמדה על כ־50,000 – רובם נסוגו אל פנים היבשת. כלכלת נשענה כולה  על עבודת כפייה של עבדים אפריקאים. בסוף המאה ה־18 היה מספר העבדים בגיאנה "כמעט זהה" לזה שבסורינאם, כאשר מיליונים הושקעו בהפקת סחורות לשוק ההולנדי.

חייהם של העבדים היו בלתי נסבלים: הם עבדו בתנאים מפרכים, היו נתונים לעונשים אכזריים על כל ביטוי של אי-ציות, ונחשבו לרכוש.. שיעורי התמותה היו גבוהים, ובמהלך התקופה פרצו למעלה משבעה מרידות.

באותה תקופה, רוחות של שינוי החלו לנשב בעולם. רעיונות של חירות ואמנציפציה, שהושפעו מהמהפכה הצרפתית ומההצלחה של המהפכה בהאיטי ב-1804, חלחלו גם לגיאנה. בנוסף, מטיפים נוצריים, בעיקר מהכנסייה הלונדונית[5], הפיצו רעיונות של שוויון וצדק, מה שעודד את העבדים לקוות לשינוי.

מרד דמדרה (Demerara Rebellion),

ב-18 באוגוסט 1823, פרץ מרד העבדים, בהובלתו של איש הדת קוואמינה (Quamina). הוא שימש כנגר במטע "סוקסס" (Success) וכן כדיאקון בכנסיית בת'אל, שהשתייכה לחברה המיסיונרית הלונדונית ((London Missionary Society) ומוקמה ליד בירת המושבה, ג'ורג'טאון. כ־9,000 עבדים השתתפו, בעיקר ממטעי סוכר בחוף המזרחי של דמררה.

הגורמים למרד היו

• שמועות על שחרור – העבדים שמעו כי בריטניה מתכננת לשחררם, אך בעלי המטעים מסתירים מהם את הבשורה.
• השפעת מטיפים נוצריים – מיסיונרים פרוטסטנטים, במיוחד מהכנסייה הלונדונית, הטיפו לשוויון בין בני אדם והפיצו רעיונות של צדק מוסרי.
• החמרת הפיקוח – בתקופה שקדמה למרד, בעלי המטעים הגבירו את אמצעי השליטה מתוך פחד מערעור הסדר.

כדמות מכובדת ובעלת השפעה בקרב קהילת העבדים, קוואמינה ניצל את מעמדו כדי לסייע בארגון המרד. הוא היה מנהיג רוחני ומוסרי עבור רבים, ובתוקף תפקידו כדיאקון הוא הצליח לתקשר עם עבדים במטעים שונים. בעוד שבנו, ג'ק גלאדסטון  (Jack Gladstone) היה מנהיג צבאי מרכזי במרד, קוואמינה עצמו דגל בגישה לא אלימה והנחה את המורדים שלא לפגוע באדוניהם.  המורדים התכוונו להשתלט על המטעים, לעצור את בעלי האחוזות ולנהל משא ומתן על שחרורם, אך ללא שפיכות דמים. המורדים ניתקו קווי תקשורת, עצרו מנהלים אירופאים והשתלטו על אזורים חקלאיים.

השלטון הבריטי ראה במרד איום חמור ופעל במהירות ובאכזריות כדי לדכא אותו. המושל גייס את יחידות המיליציה המקומית, חיילים רגולריים וכוחות ימיים שעגנו סמוך לחוף. במהלך ימים ספורים התפתחו עימותים חמושים. בעוד המורדים ניסו לשמור על אופיו הלא־אלים של המרד, הכוחות הבריטיים ירו ללא אבחנה. כ־200 עבדים נהרגו בקרבות או בהוצאות להורג מיידיות בשטח; מאות נפצעו.

לאחר דיכוי המרד, נערכו משפטים צבאיים בהולים שבהם נשפטו מאות עבדים. 47 מהם הוצאו להורג בתלייה או בירי, וגופותיהם הוצגו בפומבי להרתעה. קוואמינה, מנהיג המרד, נהרג במהלך ניסיון בריחה והפך לדמות מופת בהיסטוריה של גיאנה.

למרד דמררה היו השלכות ארוכות טווח: בטווח הקצר, השלטון הבריטי הידק את האחיזה בעבדים והגביר את הענישה. אולם, בטווח הארוך, הידיעות על הדיכוי האלים של המרד עוררו זעזוע עמוק בדעת הקהל בבריטניה והיוו זרז משמעותי לביטול העבדות בכל רחבי האימפריה הבריטית בשנת 1834. כיום, המרד נחשב לסמל למאבק לחירות בגיאנה, וקוואמינה נזכר כגיבור לאומי. "אנדרטת 1763" בכיכר המהפכה בג'ורג'טאון, בירת גיאנה, מנציחה את המרד.

עם הזמן התגבשו, בתהליכי אתנוגנזה, קבוצות אתניות ותרבויות שונות, כתוצאה מהמפגש עם האפריקאים.

אתנוגנזה בגויאנה

אתנוגנזה (Ethnogenesis) היא המושג המתאר את התהליך ההיסטורי, החברתי והתרבותי שבו נוצרת קבוצה אתנית חדשה — כלומר, זהות משותפת המבחינה בין קבוצה אחת לבין אחרות, על בסיס מוצא, תרבות, שפה, היסטוריה או תחושת שייכות. התהליך עשוי להתרחש באופן הדרגתי לאורך דורות, והוא לרוב תוצאה של שילוב בין הגירה, מיזוג אוכלוסיות, כיבוש, עבדות, נישואי תערובת, שינויי דת ושפה, ולחצים פוליטיים או כלכליים.

בגויאנה, תהליך האתנוגנזה היה אחד המרכיבים המרכזיים בהיווצרות החברה הרב־תרבותית של ימינו, והוא נמשך לאורך מאות שנים, מאז תחילת המגע האירופי. הזהות האתנית של הקהילות הילידיות — בעיקר האראוואקים (Arawak), הקאריבים (Carib) והוואראו (Warao). נוצרו עוד לפני המגע עם אירופה, אך גבולות הזהות היו גמישים — שפות ומנהגים הושפעו ממסחר, נישואין בין שבטים, ובריתות צבאיות.

עם הגעת ההולנדים, הבריטים והצרפתים, נוצרו מסגרות חברתיות חדשות תחת שלטון קולוניאלי. הבאת עבדים מאפריקה יצרה ערבוב בין קבוצות אתניות אפריקניות שונות. תחת תנאי העבדות, הזהויות האפריקניות המקוריות נשחקו, ונוצרה זהות חדשה — האפרו־גויאנית. ילידים רבים נטמעו או נדחקו לאזורים מבודדים; חלקם נטמעו בקהילות משולבות של עבדים משוחררים וילידים.

לאחר ביטול העבדות (1834) , המעסיקים הביאו פועלים בחוזה (Indentured labourers) מהודו, אינדונזיה, פורטוגל (בעיקר ממדיירה), וגם מסין. כל קבוצה שמרה בתחילה על זהות תרבותית ולשונית, אך עם השנים, במיוחד באזורים עירוניים, התרחשו תהליכי מיזוג וזהות כפולה. כך נוצרה קבוצה אתנית ייחודית נוספת — האינדו־גויאנים (צאצאי מהגרים הודים), ולצידה קהילות סיניות ופורטוגזיות־קריאוליות.

בגויאנה התרחשה קריאוליזציה — תהליך של ערבוב תרבויות ושפות ליצירת זהות חדשה (הקריאולית), שהתבטא במיוחד בשפת סראנאן טונגו ובשפות קריאוליות אחרות. נישואין בין קבוצות, חיי קהילה משותפים בערים, והצורך להסתגל לכלכלה הקולוניאלית יצרו זהויות היברידיות[6].

העימות על חבל אסקיבו

מאז קבלת עצמאותה בשנת 1824, טוענת ונצואלה לבעלות על השטח שממערב לנהר אסיקיבו. [זהו  שטח טרופי רחב־ידיים בצפון־מערב גיאנה, המשתרע על פני כ־159,500 קמ"ר – כ־70% משטחה היבשתי של המדינה – ועשיר ביערות גשם, נהרות, מינרלים, משאבי עץ, מרבצי זהב, בוקסיט ונפט. האזור מאוכלס בדלילות, ברובו בקבוצות ילידיות כמו האקאוואיו (Akawaio), מקושי (Macushi) והוואי־וואי (Wai Wai), והוא בעל חשיבות גאופוליטית וכלכלית עצומה].

סימון בוליבר (Simón Bolívar) פנה לממשלת בריטניה והזהיר מפני התיישבות מתיישבי ברביס ודמררה בשטח שלטענת הוונצואלים – כיורשי התביעות הספרדיות במאה ה־16 – שייך להם. בשנת 1899 קבע בית דין בינלאומי כי השטח שייך לבריטניה. מהסכם האנגלו־הולנדי של 1814 ירשו הבריטים את הטריטוריות ההולנדיות, שכללו את האדמות שבין נהרות האורינוקו (Orinoco) והקורנטין (Courantyne). הריבונות ההולנדית על יישובים אלו הוכרה על ידי ספרד בהסכם מינסטר (Peace of Münster) בשנת 1648, שבו נאמר בסעיף 5 כי ההולנדים ישמרו על כל "האדונות, הערים, הטירות, המבצרים, המסחר והאדמות ב… איי הודו המערבית" שהיו ברשותם באותה עת. עם זאת, ההסכם לא ציין את קו הגבול המדויק בין גיאנה הספרדית לבין גיאנה ההולנדית.

הקמת המפלגות בגויאנה

החל מראשית המאה ה-20, האפרו־גיאנים, צאצאי עבדים אפריקאים שהובאו לגיאנה (Guyana) בתקופת השלטון הקולוניאלי הבריטי לעבוד במטעי הסוכר, תפסו מקום מרכזי בפוליטיקה של המדינה עוד מראשית המאה ה־20. בתקופה זו, וביתר שאת לאחר קבלת זכות ההצבעה לכלל האוכלוסייה בשנות ה־50, התגבשה מערכת פוליטית שחולקה במובהק לאורך קווים אתניים.

ב-1 בינואר 1950 הוקמה מפלגת העם הפרוגרסיבית (PPP) על ידי ד"ר צ'די ג'אגאן (Cheddi Jagan), רעייתו ג'נט רוזנברג ג'אגאן (Janet Rosenberg Jagan) ופורבס ברנהם (Forbes Burnham).

רוזנברג ג'נט – מאוחר יותר רוברטס – נולדה בשיקגו להורים יהודים בעלי השקפת עולם רדיקלית. היא למדה באוניברסיטת דטרויט, באוניברסיטת ויין ובמישיגן סטייט קולג' וקיבלה תואר בסיעוד. בהיותה סטודנטית פגשה את בעלה, צ'די ג'ייגן, יליד גיאנה, שלמד רפואת שיניים.  נישואיה עם צ'די ג'ייגן לא הסבו נחת לאיש מהוריהם, אבל יצרו את אחת השותפויות הפוליטיות המשפיעות ביותר אי פעם. בעלה חזר לגיאנה ב-1943, אחרי שנישאו. היא הצטרפה אליו לאחר מכן, מצוידת ב"ספריית לנין הקטנה[7]", ששימשה בסיס להרחבת השכלתו המרקסיסטית  המעורבות של בני הזוג בפוליטיקה של גיאנה החלה ב-1946. באותה שנה נמנו שניהם עם מייסדי הוועדה לעניינים פוליטיים, שנהפכה כעבור ארבע שנים למפלגה הפרוגרסיווית העממית (People’s Progressive Party – PPP). באותה עת, הקריאה ב"ספריית לנין הקטנה" וההאזנה לתקליטיו של פול רובסון[8] סייעו בגיבוש החבורה שמילאה תפקיד מרכזי בפוליטיקה הגיאנית בארבעת העשורים האחרונים. ג'ייגן ניחנה בכישורים ארגוניים מעולים, באנרגיה אדירה ובחוסר מעצורים, שהביאו לבחירתה למועצת העיר של הבירה, ג'ורג'טאון, ב-1950. היא היתה האשה הראשונה שנבחרה לתפקיד[9]. ב-1953 מונתה לחברת המועצה המחוקקת, שהוקמה לפני שגיאנה זכתה בעצמאות. [היא גם ערכה את עיתון המפלגה, "Thunder" ("רעם"), עד 1957, ועד 1970 החזיקה בתפקיד המזכירה הכללית של המפלגה.

המפלגה נולדה מתוך שאיפה לאחד את העובדים, החקלאים ושכבות העם במאבק לשחרור משלטון המושבה הבריטית ולמען צדק חברתי. האידאולוגיה שלה שילבה עקרונות סוציאליסטיים, לאומיים ואנטי־קולוניאליים, והיא דגלה בעצמאות גיאנה, רפורמות קרקע, שיפור תנאי העבודה ופיתוח כלכלי לטובת הרוב העני. הייחוד הראשוני של ה־PPP היה הרכבו הרב־אתני – שילוב של מנהיגים ממוצא הודי־גיאני ואפרו־גיאני – במטרה לגשר על הפילוגים האתניים.

בבחירות הראשונות תחת חוקה חדשה, שנערכו באפריל 1953, התמודדה PPP נגד מפלגות רבות וחלשות וזכתה  בניצחון סוחף – 18 מתוך 24 מושבים במועצה המחוקקת. ד"ר ג'אגאן מונה לראש הממשלה (Premier). השרים וחברי הפרלמנט הצעירים, שלא היו מוכנים לשלטון, הציגו עמדות מהפכניות וחוקקו חוקים רפורמיסטיים.

אולם, התנהלות זו היתה לצנינים בעיני המושל הבריטי ומשרד המושבות . השלטון הבריטי ראה במפלגה איום בשל מדיניותה השמאלית והרפורמות שתכננה, ובאוקטובר 1953 – לאחר 133 ימי שלטון בלבד – פיזר את הפרלמנט, השעה את החוקה ושלח חיילים לכפות שלטון ישיר. אחדים מהשרים ומחברי PPP, כולל בני הזוג ג'ייגן, נעצרו. אחר כך הוקמה ממשלת מעבר שכללה פוליטיקאים מקובלים וטכנוקרטים. ממשלה זו לא זכתה להצלחה ולא היתה פופולרית. ב-1957 חזרה PPP לשלטון, אבל המפלגה היתה מפולגת מסיבות אישיות ואידיאולוגיות. בשנים שלאחר מכן שיקף הקרע במפלגה את הפער הגובר והולך בין האזרחים ממוצא אפריקאי לאלה שמוצאם הודי.

עם שובה לשלטון המשיכה PPP בתוכניות הרווחה של ממשלת הביניים. ג'ייגן התמנתה לשרת העבודה, הבריאות והדיור ומילאה את תפקידה בהצלחה רבה. באותה תקופה ידעה גיאנה, בדרך כלל, שלווה ושגשוג. אולם התגלתה מתיחות  בין שני מנהיגי המפלגה – ג'אגאן וברנהם – הובילה ב־1957 לפילוג.

ברנהם, שזכה לתמיכה רחבה יותר בקרב האוכלוסייה האפרו־גיאנית, פרש והקים ב־1957 את מפלגת הקונגרס הלאומי העממי (PNC), שהתבססה על הפורשים מ-PPP.

הקמת המפלגה החדשה הציפה על פני השטח את בעיית הגזע, שהחלה לשלוט בשיח הפוליטי במדינה. הפיצול סימן את תחילת הדומיננטיות האתנית בפוליטיקה הגיאנית – כאשר ה־PPP נתפסה כמפלגה של ההודים־גיאנים, וה־PNC כמפלגה של האפרו־גיאנים.

אבל ג'ייגן, שכמו מנהיגים אחרים ב-PPP דגלה בדוקטרינה סובייטית שמרנית, לא היתה מוכנה להתמודד ברצינות עם הבעיה. PPP שבה לשלטון בבחירות של 1961, וחידשה כמה מהתוכניות הרדיקליות של 1953. את המגמה הזאת הובילה ג'ייגן, שתמיד השתייכה לאגף השמאלני-הקיצוני של המפלגה. הממשלה הפיקה את הלקחים הלא-נכונים מהמהפכה שהתחוללה בקובה ב-1959. חברי PPP האמינו כי עליהם ללכת בדרכה של קובה, אבל ממשלת ארצות הברית החלה לספק מימון לאיגודי עובדים אופוזיציוניים ולתמוך במתנגדים פוליטיים, וכך עירערה את יציבותה של הממשלה.

ב-1962, בתגובה לתקציב רדיקלי שהגישה הממשלה, החלו מהומות שבהן נהרגו כמה אנשים ופרצה דליקה שבה נשרף המרכז המסחרי של ג'ורג'טאון. השביתות הארוכות, האלימות והאבידות בנפש נמשכו ב-1963 וב-1964 ולובו על ידי אינטרסים שהיו קשורים למלחמה הקרה. גיאנה עדיין לא החלימה מההידרדרות הכלכלית שנגרמה לה אז. ג'ייגן מונתה אז לשרה לענייני פנים, אבל התפטרה ב-1964 משום שלא יכלה לשלוט במשטרה.

PPP הובסה באותה שנה  על ידי קואליציה של PNC ומפלגת הכוח המאוחד (United Force – UF), ושבה לשלטון רק 28 שנים לאחר מכן. ב-1966 זכתה גיאנה בעצמאות

עצמאות ושינויים פוליטיים בגיאנה

גיאנה (Guyana) צעדה לעבר עצמאותה מהממלכה המאוחדת ב־26 במאי 1966, תחילה כדומיניון, וב־23 בפברואר 1970 הכריזה על עצמה כרפובליקה, תוך שמירה על חברותה בחבר העמים הבריטי (Commonwealth).

גיאנה, הייתה שרויה במתח פוליטי חריף בין שתי קבוצות הרוב – האפרו־גיאנים, שתמכו במפלגת ה־PNC בראשות פורבס ברנהם, וההודים־גיאנים, שתמכו ב־PPP בראשות צ’די ג'אגאן. הקיטוב הזה חלחל גם לפריפריות המרוחקות.

מרד רופונוני

ב־6 בינואר 1969 רעשה הסוואנה בדרום־מערב גיאנה. באזור רופונוני, מרחב פתוח של עשבוני אינסופי שבו חיים זה לצד זה שבטי המקושי (Macushi) והויפישאנה (Wapishana), לצד משפחות קריאוליות וצאצאי מתיישבים אירופיים, פרצה התקוממות חמושה נגד השלטון המרכזי בג’ורג’טאון.

הגורמים להתקוממות היו רבים ושזורים זה בזה. תושבי רופונוני חיו בתחושת בידוד עמוקה – מרחק עצום מן הבירה, תשתיות ירודות ושירותים ציבוריים דלים. המתיישבים האירופים ובעלי החוות הלבנים, יחד עם שותפיהם משבטי האזור, חששו ממדיניותו הסוציאליסטית והריכוזית של ברנהם, שזוהתה עם מגמה של הלאמת נכסים. נושא הקרקעות היה מוקד מרכזי: יוזמות הממשלה לרישום הקרקע נתפסו כאיום על זכויותיהם ההיסטוריות של בעלי החוות, וכפתח להחרמות. מעל לכל ריחפה הצל של ונצואלה, שטענה לריבונות על מערב גיאנה, כולל רופונוני. ישנן עדויות כי גורמים ונצואלנים עודדו את המורדים בתקווה שינתקו את האזור מגיאנה ויחברו אליו.

עם שחר ה־6 בינואר יצאה קבוצת כ־40 מורדים – בעלי חוות ובני שבטים מקומיים – למתקפה. הם תקפו תחנות משטרה בלטהאם וביישובים סמוכים, הרגו מספר שוטרים והשתלטו לזמן קצר על שטחים מרכזיים. הצהרותיהם היו חד־משמעיות: רופונוני תתנתק מגיאנה ותהפוך לישות עצמאית, שתפנה להשתלב בוונצואלה. תגובת הממשלה הייתה מהירה ונחושה: ברנהם שלח כוחות צבא ומשטרה, בסיוע אווירי, ויחידות קומנדו נשלחו מן המרכז. הקרבות היו קצרים; מנהיגי המרד הבינו שידם על התחתונה וברחו לוונצואלה, שם קיבלו מקלט. בתוך ימים ספורים חזר האזור לשליטת גיאנה.

הדיכוי היה חריף. עשרות חשודים נעצרו, חלקם הואשמו בבגידה וברצח. נכסים של משפחות החשודות במעורבות הוחרמו, והמדינה הקימה מערך ביטחון קבוע באזור – בסיסים צבאיים, עמדות תצפית, ומעקב רצוף אחר הקהילות המקומיות.

השלכות המרד ניכרו בכל הרמות. פוליטית – ברנהם חיזק את שליטתו אך גם העמיק את הקרע עם האזורים המרוחקים והגביר את המתח עם ונצואלה. חברתית – האמון בין הקהילות האינדיאניות לשלטון נפגע, ומנהיגים מקומיים הוחלפו בדמויות נאמנות לממשלה. ביטחונית – הוסקו לקחים על פגיעות הגבולות, והדרום קיבל נוכחות צבאית מוגברת. בזירה הבינלאומית – ונצואלה הכחישה מעורבות ישירה, אך נותרה תחת חשד מתמשך. המרד נצרב בזיכרון ההיסטורי כעדות לאתגרי הריבונות של מדינה צעירה במרחב גבולות פריפרי, שבו האדמה והזהות הלאומית שלובים זה בזה.

התייצבות המערכת הפוליטית.

עם קבלת העצמאות, התייצבה הזירה הפוליטית סביב קווים אתניים ברורים. האפרו־גיאנים (Afro-Guyanese) מצאו את ביתם הפוליטי במפלגת הקונגרס הלאומי העממי (People’s National Congress – PNC), שאימצה אג’נדה שנועדה לייצג את האוכלוסייה העירונית – בעיקר בג’ורג’טאון (Georgetown) – ואת מעמד הביניים האפרו־גיאני. מהעשור השישי של המאה ה־20 ועד תחילת שנות ה־90, שלטה ה־PNC ברציפות במוסדות השלטון, לא אחת באמצעים סמכותניים, מניפולציות בבחירות ושליטה הדוקה במנגנוני המדינה.

במקביל, האינדו־גיאנים (Indo-Guyanese), שהיו לקבוצת הרוב במדינה וזוהו עם מפלגת העם הפרוגרסיבית (People’s Progressive Party – PPP) בראשות צ’די ג’אגאן (Cheddi Jagan), נותרו ברובם מחוץ למוקדי ההשפעה, על אף בסיס התמיכה הרחב שעמד לרשותם. הפילוג האתני התעצם עוד יותר עם עלייתו של ברנהם לשלטון לאחר העצמאות – מנהיג כריזמטי אך סמכותני, שהוביל את הפוליטיקה המקומית לתופעה שכונתה בשפת ההינדוסטאני הגיאנית "אאפן ג’אט" (aapan jaat) – "בעד בני עמך בלבד".

זמן קצר לאחר קבלת העצמאות, פתחה ונצואלה (Venezuela) במסע לחץ דיפלומטי, כלכלי וצבאי על גיאנה, במטרה לאכוף את תביעתה הטריטוריאלית על חבל אסיקיבו (Essequibo). חמישה חודשים בלבד לאחר הכרזת העצמאות, באוקטובר 1966, חצו כוחות ונצואליים את הגבול הבין־לאומי ותפסו את אי אנקוקו (Ankoko Island), שנותר מאז תחת שליטתם. במקום הוקמו מתקנים צבאיים ומסלול המראה, והמתיחות נמשכה.

גיאנה, על אף הקשיים הפנימיים והלחצים החיצוניים, זכתה להכרה בינלאומית כשהייתה לחברה במועצת הביטחון של האו״ם בשלוש קדנציות: 1975–1976, 1982–1983, ו־2024–2025.

רצח־ההתאבדות בג’ונסטאון

18 בנובמבר 1978 חקוק בזיכרון העולמי כיום אחד האסונות האנושיים המחרידים של המאה ה־20. במושבה החקלאית המבודדת ג’ונסטאון (Jonestown), בצפון־מערב גיאנה, סמוך לגבול עם ונצואלה, מצאו את מותם 918 בני אדם – בהם למעלה מ־300 ילדים – ברצח־התאבדות המוני. היישוב הוקם על ידי "מקדש העם" (People’s Temple), כת דתית־פוליטית אמריקאית בראשות ג’ים ג’ונס (Jim Jones), שהחלה את דרכה בקליפורניה בשנות ה־50, כשילוב בין רטוריקה נוצרית, אידיאולוגיה סוציאליסטית ומסר של שוויון גזעי.

המעבר לגיאנה ב־1977 נועד ליצור "קהילה אוטופית" הרחק מהשלטונות האמריקאיים, אך בפועל, החיים במקום היו קשים: מחסור במזון ותרופות, עבודה מפרכת ואווירת פחד מתמדת. ג’ונס שלט במאמיניו באמצעות נאומים בלתי־פוסקים, תרגילי חירום מדומים וניתוק מהעולם החיצון.

ביקורו של חבר הקונגרס האמריקאי ליאו ראיין (Leo Ryan) בנובמבר 1978, שנועד לבדוק טענות על החזקת אנשים בכפייה, הוביל להסלמה קטלנית. בדרכו חזרה לשדה התעופה בפורט קייטומה (Port Kaituma), הותקפה שיירתו בידי חמושי הכת, והוא נורה למוות יחד עם שלושה עיתונאים ומאיש ממשל נוסף. שעות ספורות לאחר מכן, הורה ג’ונס על "פעולת מהפכה" – התאבדות המונית באמצעות שתיית משקה ממותק מהול בציאניד וחומרי הרדמה.

האירוע, שהיה לרצח־ההתאבדות ההמוני הגדול ביותר עד פיגועי 11 בספטמבר 2001, זעזע את העולם והצית דיון עמוק על כתות, מנגנוני שליטה פסיכולוגיים והצורך בפיקוח מדינתי על תנועות דתיות קיצוניות.

הדרך לבחירות חופשיות

ב־5 באוקטובר 1992, לאחר עשרות שנים של שלטון רציף בידי ה־PNC, נערכו בחירות חופשיות והוגנות שהוכרו בינלאומית – לראשונה מאז 1964. את הדרך אליהן סלל נשיא ארצות הברית לשעבר, ג’ימי קרטר (Jimmy Carter), שפעל בגיאנה למען שיקום הדמוקרטיה המקומית. בבחירות ניצח צ’די ג’אגאן (Cheddi Jagan) מה־PPP, שהושבע לנשיא ב־9 באוקטובר. כך נשבר לראשונה המונופול הפוליטי המסורתי של האפרו־גיאנים בפוליטיקה הגיאנית, אף שהליך הבחירות לא היה חף מאלימות.

למרבה האירוניה, רק קריסת ברית המועצות, המורה הרוחנית של PPP, הביאה לשובה של המפלגה לשלטון ב-1992. צ'די ג'ייגן התמנה לנשיא ורעייתו היתה לגברת הראשונה של גיאנה והמשיכה למלא תפקיד מרכזי במוסדות של PPP.

ב-1996 היא היתה חולה מאוד, אבל דווקא בעלה מת בשנה שלאחר מכן. כשחברי המפלגה חיפשו מחליף לנשיא, הם פסחו על מועמדים צעירים יותר. היא מונתה לראש הממשלה ומילאה תפקיד זה ממאי עד דצמבר 1997. בבחירות בסוף אותה שנה נבחרה לנשיאה. במסע הבחירות היא היתה יעד להתקפות מרושעות ללא תקדים, שהתמקדו במוצאה ובצבעה. רבים, ברחובות ובמערכת המשפט, ערערו על ניצחונה. ב-1999 היא פרשה מתפקידה. הנימוק היה בריאות רופפת.

למרות זאת, שליטתה במפלגה לא פחתה. היא באה לידי ביטוי בבחירת יורשה, בהרט ג'גדאו (Bharrat Jagdeo), ובהגנתה הנחושה על חברי מפלגה נאמנים. יריביה ותומכיה חשו לעתים קרובות שחולשתה העיקרית, שהוחמרה על ידי נוקשותה האידיאולוגית, היתה שיפוט לקוי[10].

במארס 2009, הלכה לעולמה בגיל 88. לאורך כל הקריירה שלה הוכיחה ג'ייגן מסירות נטולת אינטרסים אישיים לעם של גיאנה. המנהיגה בעלת האידיאולוגיה הנוקשה הקדישה את עצמה לרווחת המדינה. היא סייעה מאוד לתוכניות רווחה שקידמו יריביה הפוליטיים, קבעה סטנדרטים של יעילות מינהלית ולא היו לה מתחרים בקורבנות האישיים שהקריבה במאבקה למען העניים. יתרונותיה ומגבלותיה הפכו אותה לפוליטיקאית שאיש אינו יכול להישאר אדיש כלפיה[11].

במאי 2008 חתם נשיא גיאנה בראת ג’אגדאו  על האמנה המכוננת של איחוד אומות דרום אמריקה (Union of South American Nations – UNASUR), שאושרה רשמית ב־2010.

מארס 2020 הביא עמו מערכת בחירות דרמטית: הנשיא דייוויד א. גריינג’ר (David A. Granger) הפסיד בפער זעום בבחירות מוקדמות (snap elections), שנערכו בעקבות הצבעת אי־אמון בפרלמנט ב־2018. חרף סירובו להכיר בתוצאות, הושבע חמישה חודשים לאחר מכן אירפאן עלי (Irfaan Ali) מה־PPP/C לנשיא החדש, על רקע טענות להונאה ואי־סדרים. עלי הוא הנשיא הצעיר ביותר בתולדות המדינה, ונחשב לדמות מרכזית בעידן הכלכלי החדש של גיאנה בעקבות גילויי הנפט הענקיים מול חופיה.

משאל העם והמתיחות עם ונצואלה

בדצמבר 2023 קיימה ונצואלה משאל עם על סיפוח חבל אסיקיבו שבמחלוקת – שטח שכולו בתחומי גיאנה. על פי הנתונים הרשמיים, 95% מהמצביעים תמכו במהלך, אך שיעור ההצבעה היה נמוך, ומבקרים טענו כי ממשלתו של ניקולאס מדורו (Nicolás Maduro) זייפה את התוצאות. במקביל, ריכוז כוחות צבאיים ונצואליים לאורך הגבול הגביר את החשש מפני עימות מזוין בין שתי המדינות. המחלוקת על אסיקיבו אינה רק עניין טריטוריאלי; היא נוגעת לשליטה במשאבי טבע אדירים, לאסטרטגיה ביטחונית אזורית ולזהות הלאומית של שתי המדינות. התמשכות הסכסוך והסיכון להסלמה צבאית מציבים אותו כאחד ממוקדי המתיחות המרכזיים בצפון אמריקה הדרומית בעשור האחרון.

צמיחה כלכלית

עלי מוביל את גיאנה בתקופה של צמיחה כלכלית מהירה בעקבות גילויי נפט עצומים, שנחשבים מהגדולים בעולם בשנים האחרונות.

מדיניותו מתמקדת ב־:

1. פיתוח תשתיות – כבישים, גשרים, נמל ימי חדש.
2. שיפור מערכות הבריאות והחינוך.
3. הבטחת השקעות זרות והרחבת שיתופי פעולה בינלאומיים, במיוחד עם ארה"ב, סין והודו.
4. ניהול משאבי הנפט תוך התחייבות לשימוש ברווחים לשיפור חיי האזרחים.

הוא ניצב בפני אתגרים לא פשוטים:

• חשש מפני "קללת המשאבים" – תלות מוגזמת בהכנסות מנפט ופגיעה בסקטורים אחרים.
• מתיחות אתנית־פוליטית בין תומכי ה־PPP (בעיקר הודים־גיאנים) ותומכי ה־PNC (בעיקר אפרו־גיאנים).
• ביקורת מצד האופוזיציה על חוזים עם חברות נפט בינלאומיות שנחשבים בעיניהם נוחים מדי לתאגידים.

אירפאן עלי רואה את עצמו כמנהיג של "גיאנה החדשה" – מדינה עשירה יותר, מחוברת יותר לעולם, ובעלת יכולת לשפר משמעותית את איכות החיים של אזרחיה. כהונתו עודנה בעיצומה, אך היא עשויה להיזכר כתקופת המפנה הגדולה בתולדות המדינה.

כיום, גיאנה ניצבת כמדינה רב-תרבותית, בה שזורים יחדיו מורשת הילידים, השפעות אפריקאיות, הודיות, אירופיות ואסיאתיות. עברה הטעון – הכולל עימותים פנימיים, לחצים חיצוניים והישגים מרשימים – מעצב את פניה בהווה ומאתגר את דרכה לעתיד. שילוב בין שימור המורשת העשירה לבין פיתוח כלכלי, חברתי ופוליטי יציב, מהווה את הבסיס להמשך צמיחתה של גיאנה במאה ה-21 כמדינה עצמאית ובעלת קול ברור בזירה הבין-לאומית.

הערות

[1] הסכם מינסטר (Treaty of Münster) שנחתם בשנת 1648, כחלק מהשלום הווסטפאלי (Peace of Westphalia), סיים את מלחמת שמונים השנה (Eighty Years' War) בין ספרד (Spain) לרפובליקה ההולנדית (Dutch Republic) והביא להכרה רשמית בעצמאות הולנד. בהיבט הקולוניאלי, ההסכם שימש בסיס להסדרת אזורי ההשפעה שמעבר לים, ובכלל זה קיבע את נוכחותה של הולנד בחלקים מצפון אמריקה הדרומית. בכך נסללה הדרך להתבססות ההולנדית בגויאנות (The Guianas) – אזור רם־סלעים טרופי בין נהר האורינוקו (Orinoco River) לנהר האמזונס (Amazon River) – ולפיתוח תחנות מסחר, מטעים (Plantations) והתיישבות קבועה, שהניחו את התשתית לשלטון ההולנדי במאות ה־17 וה־18.

[2] “Materializing the Past among the Lokono (Arawak) of the Berbice River, Guyana”

– מחקר ארכאולוגי ואתנוגרפי המתמקד באזור נהר ברביס בגיאנה, אשר מציג ראיות להתיישבות מוקדמת, ניהול נוף חקלאי כמו terra preta (אדמה שחורה עשירה) ובנייה מבנית מוקפת תרבותית.

• "The Arawak Diaspora: Perspectives from South America" (Michael Heckenberger, מתוך Oxford Handbook of Caribbean Archaeology, 2013)

– מאמר תיאורטי כולל המלוכד על ההיסטוריה, השפה והארכאולוגיה של תנועת הארוואק באמריקה הדרומית, כולל השפעותיה התרבותיות והחברתיות.

3. Archaeology and Anthropology – Journal of the Walter Roth Museum of Anthropology (University of Guyana)

– כתב-עת שפורסם בשיתוף אוניברסיטת גיאנה ו-Boise State University, הכולל מאמרים רבים על הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והאתנואמנות של גיאנה והאזור. בין המחקרים יש דגש על אינדיאנים, כולל אוכלוסיות Arawak ו-Akawaio.

• “An Ethnohistory of Amerindians in Guyana” (W. Edwards, 1979, JSTOR)

– סקירה היסטורית של יישוב Amerindian בגיאנה, המתארת את תנועת האוכלוסיות הילידיות כולל הארוואק.

[3] חברת הודו המערבית ההולנדית (Dutch West India Company – Geoctroyeerde Westindische Compagnie,‏ WIC) הוקמה בשנת 1621 בהחלטת הממשל של הרפובליקה ההולנדית, כגוף מסחרי־קולוניאלי בעל מונופול על הסחר והפעילות הימית ההולנדית במרחב האוקיינוס האטלנטי. תחומי פעילותה השתרעו מחופי מערב אפריקה, דרך הקריביים ואמריקה הצפונית והדרומית, ועד חופי ברזיל והגויאנות. מטרותיה כללו סחר בסוכר, בטבק, בעבדים, בפרוות ובמוצרים טרופיים, לצד פגיעה בנתיבי הסחר הספרדיים והפורטוגליים כחלק מהמאבק הקולוניאלי של המאה ה־17.

החברה קיבלה זכויות צבאיות ודיפלומטיות, מה שאיפשר לה להקים מבצרים, לנהל משא ומתן עם שליטים מקומיים ואף להכריז מלחמה. בין הישגיה הבולטים נמנים כיבוש חלקים מצפון־מזרח ברזיל (1630–1654), הקמת המושבה ניו אמסטרדם (New Amsterdam) – לימים ניו יורק – והשתלטות על מושבות בגויאנות, ביניהן אסיקיבו (Essequibo), דמררה (Demerara) וברבייס (Berbice).

עם זאת, קשיים כלכליים, ניהול לקוי ותחרות גוברת מצד אנגליה וצרפת הביאו לדעיכתה. בשנת 1791 פורקה החברה, ורכושה ומושבותיה עברו לשליטת המדינה ההולנדי

[4] כלכלה חקלאית מונוקולטורית היא מערכת ייצור חקלאית המבוססת כמעט לחלוטין על גידול של גידול אחד מרכזי בקנה מידה גדול, לעיתים לשם ייצוא בלבד..

[5] ה‑London Missionary Society (LMS) הייתה חברה מיסיונרית בין‑כנסייתית, שהוקמה בלונדון בשנת 1795 על רקע ההתעוררות האוונגליסטית בממלכה הבריטית . מטרתה הייתה הפצת הנצרות בקרב עמים "תת‑מפותחים" ו"לא‑מוארים", ללא שיוך לטקס או זרם כנסייתי מסוים. בשלהי המאה ה‑18, ניסו ראשונים לשלוח מיסיונרים לגויאנה הבריטית  אך נתקלו במגבלות מצד השלטונות הבריטיים – במיוחד לגבי עבדים  בשנת 1808, הגיע לבסוף לגויאנה מיסיונר ראשון של ה‑LMS –ג’ון וריי (John Wray), שהחל בפעילות רוחנית בדימרארה ובברבייס . .בשנה זו הוקמה גם ההסתדרות המקומית הראשונה — the Guyana Congregational Union – על ידי ה‑LMS

[6] "זהויות היברידיות" פירושו זהויות מעורבות או משולבות, שנוצרות כאשר אדם, קבוצה או תרבות משלבים בתוכם מרכיבים ממקורות שונים – אתניים, תרבותיים, דתיים, לשוניים או חברתיים – לכדי זהות חדשה.

המשמעות המרכזית היא שזוות היברידית אינה "טהורה" או חד־ממדית, אלא תוצר של מיזוג והשפעות הדדיות – ולרוב משקפת היסטוריה של מפגש בין תרבויות.

[7] "ספריית לנין הקטנה" הייתה סדרת ספרים אידאולוגית־פוליטית שהופצה בברית המועצות ובמדינות נוספות, במיוחד בתקופת המלחמה הקרה, וכללה כתבים נבחרים של ולדימיר איליץ' לנין (Vladimir Ilyich Lenin) בנושאי מרקסיזם, מהפכה סוציאליסטית, מדיניות המפלגה הקומוניסטית ותיאוריה פוליטית־כלכלית.

[8] פול רובסון (Paul Robeson,‏ 1898–1976) היה זמר, שחקן, ספורטאי, אינטלקטואל ואקטיביסט אפרו־אמריקאי, שנחשב לאחת הדמויות הבולטות והמשפיעות בתרבות ובפוליטיקה של המאה ה־20.

[9] פיטר פרייזר, גארדיאן, " ללא הבדל דת, גזע ומין" הארץ, 10-04-2009

[10] הארץ, שם

[11] הארץ, שם.