אויב העם

כתב: גילי חסקין, 03-11-2025

נכתב בעקבות הדלפה של סרט, המתעד חיילי מילואים מתעללים בשדה תימן. ההדלפה נעשתה על ידי הפצ"רית יפעת תומ רירושלמי

האדם החזק ביותר הוא זה העומד לבדו

המחזאי הנורווגי, הנריק איבסן,  לא היה מחזאי נוח. הוא היה אבי הדרמה המודרנית  – ומשמעות הדבר היא שהוא חטט בפצעים פתוחים. הוא העביר את התיאטרון מהפנטזיות הרומנטיות אל הריאליזם הנושך, והפך את הבמה לזירת קרב רעיונית. הוא תקף בבוטות את הצביעות הבורגנית , את הקונפורמיזם המחניק ואת כל "האמיתות המקובלות"  שהחברה החזיקה בהן בחוזקה.

בטיולים לנורבגיה אני מצטט מ"פר גינט", ומשמיע את מוסיקת הרקע של אדוורד גריג,

אבל יצירת המופת שלו בהקשר זה היא, ללא ספק, "אויב העם".

העלילה חדה כתער: עיירת מרחצאות קטנה בנורבגיה מבססת את כל כלכלתה המשגשגת על מרחצאות מרפא חדשים. ד"ר תומאס שטוקמן, רופא המרחצאות, הוא אידיאליסט ישר המאמין במדע. כשהוא מגלה שהמים, מקור הגאווה וההכנסה, הם למעשה רעל מזוהם בחיידקים קטלניים , הוא בטוח שהציבור יכיר לו תודה ויהלל אותו כמציל העיירה.

הוא טועה. ובגדול.

מולו מתייצב לא אחר מאשר אחיו, פטר שטוקמן, ראש העירייה. הפוליטיקאי הפרגמטי, איש הממסד. פטר מבהיר לו את העובדות: האמת שלך יקרה מדי. התיקונים הנדרשים ישביתו את המרחצאות לשנתיים וימוטטו את העיר כלכלית. מרגע זה, האמת המדעית הופכת ללא רלוונטית.

מכונת הרעל נכנסת לפעולה. ראש העירייה משכנע בקלות את העיתונות, שבתחילה תמכה ברופא, ואת "הרוב המלוכד" של בעלי העסקים, שהאמת של ד"ר שטוקמן תהרוס אותם. כולם מתהפכים עליו.

שטוקמן, נאיבי ולוחמני, מכנס אספת עם כדי לזעוק את ממצאיו, אך מגלה שהציבור כבר הוסת נגדו. במקום לדבר על המים המורעלים, הוא מוצא את עצמו תוקף את הרוב על צביעותו, טיפשותו ועיוורונו. בתגובה, האספה מכריזה עליו פה אחד, באופן רשמי: "אויב העם".

בסוף המחזה, ד"ר שטוקמן מפוטר, ביתו מנודה וחלונותיו מנופצים. הוא מאבד הכל. אך במקום לברוח או להתקפל, הוא נשאר, ומכריז את המשפט האלמותי שמהדהד עד היום: "האדם החזק ביותר בעולם הוא זה העומד בודד מכל".

המחזה הזה נותר רלוונטי להחריד גם היום, בעידן של פייק ניוז, לחצים כלכליים על המדע ודילמות על חופש הביטוי.

ואני, משום מה, נזכרתי בפצ"רית יפעת תומר ירושלמי.