הקרנף

הקרנף

ערך: גילי חסקין

תודה לאלי חוטר, על תרומתו.

ראה גם כתבתו של רונן רז: צייד קרנפים באפריקה

ראו גם, באתר זה:  כתבות: טיול בטנזניה; ספארי בקניה; ספארי בטנזניה

למצגת דידקטית על עולם החי במזרח אפריקה

כללי

קרנפיים  (Rhinocerotidae) הם משפחת יונקים השייכת הקרנפים שייכים לסדרת  מַפְרִיטֵי פַּרְסָה (שם מדעי: Perissodactyla) (Perissodactyla), הכוללת גם את הסוסים והטפירים.

כיום שרדו מינים מועטים באסיה ובאפריקה. בחפירות שנערכו במערת כבארה במהלך המאה ה-20 , נתגלו עצמות קרנפים, המעידות על כך שבעבר הרחוק התקיים מין זה בארץ ישראל.

אבולוציה של הקרנפים (Rhinocerotidae)

ראשית התפתחותם החלה לפני כ-50 מיליון שנה, בתקופת האאוקן, באזורים של אסיה ואירואסיה. [תקופת האאוקן (Eocene) הייתה חלק מהשלישון (Paleogene) ונמשכה בערך מ-56 מיליון שנה לפני זמננו ועד ל-33.9 מיליון שנה לפני זמננו][2]. הם התפתחו ממינים קדומים בעלי שלוש אצבעות וללא קרן, שהסתגלו לאכילת צמחייה רכה.

Hyracodontidae – קרובי משפחה מוקדמים של הקרנפים, קטנים יחסית וללא קרן, שחיו ביערות הקדומים של אסיה ואירופה.

במהלך המיוקן, הקרנפים החלו לפתח קרניים עשויות קרטין כתגובה לצורך בהגנה עצמית ובתחרות על בני זוג. הקרניים גם סייעו בהגנה מטורפים ובתחרויות פנימיות בין זכרים. במקביל, הקרנפים החלו להתמחות לבתי גידול מגוונים:

• קרנפים מותאמים ליערות (כמו קרנף ג’אווה).
• קרנפים מותאמים לסוואנות פתוחות (כמו הקרנף הלבן).
• קרנפים מותאמים לאקלים קר (כמו הקרנף השעיר בתקופת הקרח).

בתקופת השלישון (נמשכה מ-65 מיליון שנים עד לפני 1.75 מיליוני שנים)[3], הקרנפים היו נפוצים לא רק באפריקה ובאסיה, אלא גם באירופה ובאמריקה הצפונית.

במהלך התקופה הזו, משפחת הקרנפיים (Rhinocerotidae) התפשטה לאזורים נרחבים של אירואסיה ואמריקה הצפונית. שם היו אף מינים ייחודיים. לדוגמה:

• Teleoceras – מין קרנף קצר רגליים שחי בצפון אמריקה במיוקן ובפליסטוקן, מותאם לחיים קרובים למקורות מים.
• Menoceras – קרנף קטן יחסית עם שתי קרניים סימטריות קדמיות, שהיה נפוץ במישורים של אמריקה הצפונית

החלה בהדרגה תפוצה של מינים מותאמים לאקלים חם ויבש, באפריקה, כמו הקרנף הלבן והקרנף השחור.

הפרצראתריום

בתקופת בתקופת האוליגוקן (כ-34–23 מיליון שנה לפני זמננו), חי במרכז ומזרח אסיה – ממרכז סין ועד פקיסטן ומזרח איראן של ימינו. הפרצראתריום (Paraceratherium)[4]. היה זה סוג נכחד של יונקים מהמשפחה Paraceratheriidae, קרובים רחוקים לקרנפים בני ימינו אך שונים מהם בכמה תכונות עיקריות. זהו אחד היונקים היבשתיים הגדולים ביותר שאי פעם הילכו על פני האדמה. Paraceratherium חי בתקופת האוליגוקן (בערך לפני 34–23 מיליון שנה) והתפשט באזורים נרחבים מאסיה המרכזית והמזרחית (כולל סין ופקיסטן) ועד לבלקן.

נחשב ליונק היבשתי הגדול ביותר בהיסטוריה המאובנים שנמצאו אינם שלמים ולכן מידותיו המדויקות של Paraceratherium אינן ידועות בוודאות, אך הערכות גורסות כי גובהו בכתפיים הגיע לכ-4.8 מטרים, אורכו כ-7.4 מטרים, ומשקלו נאמד ב-15–20 טון. מבנה הגוף שלו כלל רגליים ארוכות ועבות דמויות עמודים, צוואר ארוך שנשא גולגולת באורך של כ-1.3 מטרים, וחוטם בעל חריץ אופייני המצביע על קיום שפה עליונה לפיתתית או חדק קצר, בדומה לזה של טפירים או פילים. השיניים החותכות הקדמיות היו גדולות ודמויות חטים.

Paraceratherium ניזון מעלים, שיחים וצמחייה רכה, בניגוד לקרנפים מודרניים מסוימים שאוכלים בעיקר עשב. הוא חי במגוון בתי גידול, החל מאזורים מדבריים עם עצים בודדים ועד ליערות סובטרופיים עשירים.

בהיותו יונק ענק, Paraceratherium היה חסין יחסית בפני טורפים טבעיים, והיריון ארוך במיוחד אפיין את אורך חייו. ייתכן שהתנהג בדומה לפילים של ימינו – נע בעדרים קטנים, חיפש מזון במרחבים פתוחים, והיה תלוי בכמויות גדולות של צמחייה זמינה כדי לקיים את מסת גופו.

הגורמים להכחדתו אינם ידועים בוודאות, אך ייתכן ששינויי אקלים, ירידה בכמות הצמחייה בעקבות שינויים סביבתיים, או תחרות עם מינים אחרים הביאו לדעיכתו.

Paraceratherium הוא עדות חיה לעושר ולמגוון של עולם היונקים הקדום, ומשאיר אותנו עם שאלות רבות על האבולוציה של יונקים גדולים ועל התנאים שאפשרו את קיומם/

אלסמותריזם

בתקופת הפלייסטוקן (בערך לפני 2.5 מיליון עד 10,000 שנים).  חי באירואסיה האלסמותריום (Elasmotherium) הוא היה מהגדולים ומהמרשימים שבמיני הקרנפים. אורכו הגיע עד 6 מטרים, וגובהו כ-2.5 מטרים. משקלו הוערך בכ-4-5 טון. ידוע גם בכינויו "חד-קרן סיבירי", בשל קרן עצומה שניצבה על מצחו – ארוכה וגבוהה בהרבה מהקרניים של קרנפים מודרניים. יכלה להגיע לאורך של עד 2 מטרים.

אלסמותריום חי בעיקר במישורים הקרים של אסיה המזרחית והמרכזית (כולל סיביר), פרוותו הייתה עבה וצפופה, מותאמת לאקלים הקר של תקופת הקרח.

נכחד לפני כ-39,000 שנה, ככל הנראה בגלל שילוב של שינויי אקלים וציד אנושי.

ייתכן והקרן העצומה שלו היא שהובילה להיווצרות אגדות על יצורים כמו חד-קרן – אגדות שהתפתחו לאחר שבני אדם נתקלו במאובנים של קרניים ענקיות באזורים קפואים.

בצפון סיביר התגלו פגרי הקרנף השעיר (Woolly Rhinoceros), הידוע גם בשמו המדעי Coelodonta antiquitatis , שרידיו התגלו במצב מצוין בקרקעות קפואות בסיביר, כולל שלדים שלמים, קרניים, ואף דגימות פרווה ועור, שהעניקו מידע רב על אורח חייו.

הקרנף השעיר חי בתקופה הפליסטוקנית הוא הסתגל היטב לאקלים הקר של עידן הקרח, ונמצא לצד ממותות, ביזונים קדומים, ודובים ענקיים.

כיסוי גוף צפוף וארוך הגן עליו מהקור העז. הפרווה כללה שיער פלומתי וצמרירי לצד שיער ארוך יותר ודוקרני. לקרנף השעיר היו שתי קרניים – הקדמית הגדולה והמרשימה (שהגיעה לאורך של עד 1 מטר) והאחורית קצרה יותר. גופו ואורח חייו היו  מותאמים  אזורי טונדרה וערבות קרות, נדד בעקבות משאבי מזון עונתיים, כמו הממותות.

הקרנף השעיר נכחד בסוף עידן הקרח (לפני כ-10,000 שנים), ככל הנראה כתוצאה משילוב של שינויי אקלים (עליית טמפרטורות ונסיגת קרחונים) וציד אנושי.

ציורי קרנפים שעירים מופיעים על קירות מערות מתקופת האבן, כמו במערת שובה שבצרפת, עדות למפגש הקרוב בין הקרנף לאדם הקדום. סביר להניח שאגדות על יצורים פרוותיים ענקיים מושפעות מהקרנף השעיר.

במהלך הפלייסטוקן (עידן הקרח), הקרנפים השעירים יחד עם מינים נוספים של יונקים ענקיים נכחדו כתוצאה משילוב של שינויי אקלים וציד אנושי. הקרנפים שנשארו מוגבלים כיום לאפריקה ולאסיה, ורובם בסכנת הכחדה חמורה.

מבנה גוף

מידתם גדולה, גופם מגושם. הרגליים קצרות ועבות. בכול רגל שלש אצבעות. מהן, האמצעית היא הגדולה ביותר. העיניים קטנות והאוזניים קבועות גבוה בראשם. חוש השמיעה וחוש הריח מפותחים. מעל האף קרן אחת, או שתים ומכאן שמם. קרן זו היא עשויה מחומר קרני – גלגול של שערות ואין בה עצם .  הקרנף משתמש בקרן כמכשיר עזר לנבירה לצורף איתור צמחים ומינרלים החבויים מתחת לאדמה. בנוסף הקרן משמשת כנשק דקירה נגד טורפים וככלי נשק במריבות בתוך המין.

הקרנף כמעט חסר פרווה, ועורו עבה מאוד (בקרנף השחור עד 3-5 ס"מ). עבי זה מקנה לו הגנה מפני מכות שמש, שריטות מצמחים קוצניים, ועקיצות חרקים.  בלוטות החֵלֶב שבעור מפרישות חומר שומני שמסייע באיטום הלחות ובהגנה על העור בתנאי יובש.

השיניים אינן מתחלפות; בשונה מהפיל (אינן נשחקות).

מבנה הרגליים והשרירים של הקרנף

הקרנף הוא אחד מבעלי החיים היבשתיים הגדולים ביותר, אך למרות מסת גופו האדירה (עד כ-2,300 ק"ג בקרנף לבן בוגר), הוא מסוגל לרוץ במהירות מרשימה של כ-50 קמ"ש ואף לבצע סיבובים חדים. תכונה זו נובעת ממבנה גופני ייחודי ומערכת שרירים מפותחת במיוחד.

שלד חזק ומקוצר: רגלי הקרנף עבות, קצרות יחסית ומבוססות על שלוש אצבעות קדמיות וקרסול אחורי רחב. המבנה הזה יוצר בסיס תמיכה רחב המפזר את המשקל העצום בצורה שווה ומאפשר יציבות בעת ריצה.

מפרקים חזקים וגמישים: מפרקי הקרסול והברך בנויים כך שהם יכולים לבלום זעזועים בעת הנחת הרגל על הקרקע ולאפשר חופש תנועה יחסי כדי לאזן את הגוף במהירות.

שרירי ירך ועכוז גדולים: שרירים אלו מייצרים את עיקר כוח הדחיפה לפנים, ומאפשרים לקרנף להאיץ במהירות גבוהה יחסית למרות גודלו.

שרירי גב תחתון ומותניים חזקים: שרירים אלו מחברים את הגפיים האחוריות לגב ומסייעים בהעברת הכוח לרגליים ובשמירה על יציבות הגוף בעת הריצה.

שרירי שוק וקרסול: בנויים כך שיכולים לשאת עומס רב ולדחוף בעוצמה את הקרקע, בדומה ל"מתלה קפיץ" טבעי שמרכך זעזועים ומספק קפיציות.

עמוד השדרה של הקרנף חזק וקשיח, ובעל יכולת גמישות קלה במותניים ובחזה, מה שמאפשר תיאום בין תנועות הגוף לרגליים בזמן ריצה מהירה.

שרירי צוואר חזקים במיוחד המאפשרים לו לשמור על יציבות גם במהירויות גבוהות.

הרגליים נגמרות בפרסות רחבות עם שלוש אצבעות (ולא שתיים כמו בסוסים), המפזרות את העומס בצורה רחבה יותר על הקרקע ומונעות שקיעה בבוץ או קרקע רכה. זה גם מאפשר אחיזה טובה יותר בקרקע בעת ריצה.

למרות שאינו טורף, הקרנף חולק קווי דמיון ביומכניים עם טורפים גדולים, כמו שפע של שרירי דחיפה אחוריים, בסיס תמיכה רחב, ושימור אנרגיה קינטית בזמן ריצה.

חושים

איבר חוש הריח של הקרנף מפותח מאוד: חללי האף גדולים וריריות האף רחבות ומכוסות בשכבת אפיתל חושית עשירה בקולטנים. הקרנף יכול לזהות ריחות חריגים ברדיוס של מאות מטרים, מה שמקנה לו יתרון בסוואנה הפתוחה והחשופה.

היכולת לזהות ריחות מרחוק מאפשרת לקרנף לאתר מקורות מים, מזון, סימני טריטוריה של קרנפים אחרים (המשאירים גללים ושתן), וגם להבחין בקרבת טורפים או בני אדם.

מבנה האוזניים של הקרנף כולל אפרכסת גמישה היכולה להסתובב לכיוונים שונים כדי לקלוט צלילים רחוקים ומדויקים. זה מאפשר לו לזהות רעשים קלים, כמו תנועה בעשב או קריאות של זרזירים (Oxpeckers). הקרנפים מתקשרים ביניהם באמצעות קולות נמוכים, נשיפות, נחירות ונהמות, ולרוב מצליחים להבחין בקריאות חיזור או אזהרה ממרחקים גדולים.

.ראייה חלשה –  עיני הקרנף קטנות יחסית לגודל ראשו וממוקמות בצידי הראש, מה שמאפשר ראייה היקפית רחבה אך מגביל את היכולת לראות לעומק קדימה (חפיפת שדות הראייה קטנה).

הקרנף מתקשה להבחין בפרטים קטנים או לזהות תנועה מרחוק. רגישות הראייה שלו פחותה לעומת יונקים אחרים בסוואנה, ולכן הוא עלול להגיב באגרסיביות לאיומים בלתי מזוהים.

ככל הנראה, הקרנפים רואים בעיקר בגווני אפור-ירוק ומתבססים פחות על צבעים מזהים, בדומה לבקר.

הראייה מותאמת לזיהוי תנועה בשדה הפתוח, אך אינה מספקת זיהוי פרטים מדויקים כמו דמויות קטנות או תנועה איטית. קרנף שנבהל מריח או קול פתאומי עשוי לטעון במהירות, גם אם לא זיהה את הגורם המאיים בעיניו. כשהקרנף אינו מזהה סכנה מידית בעזרת הראייה, הוא נשען על חוש הריח והשמיעה כדי לקבוע את כיוון התגובה – בריחה או עמידה על המשמר.  מצב זה יוצר לעיתים טעויות זיהוי, כמו טעינה על בני אדם, רכבי ספארי או בעלי חיים שאינם טורפים.

מיני הקרנפים

כיום קיימים חמישה מיני קרנפים בארבעה סוגים:

1. סוג ומין יחיד דיצרוס (Diceros) – בו המין קרנף צר-שפה ( bicornis).
2. סוג ומין יחיד: קרנף רחב שפה (Ceratotherium) – בו המין קרנף רחב-שפה ( simum).
3. סוג ומין יחיד: דיצרורינוס (Dicerorhinus) – בו המין קרנף סומטרה ( sumatrensis).

4. סוג: קרנף אסייתי (Rhinoceros) – בו המינים:

א.קרנף הודי ( unicornis).

קרנף הודי (חד קרן) באדיבות Wikipedia

ב. קרנף ג'אווה ( sondaicus).

קרנף לבן

• בעל החיים היבשתי הגדול ביותר אחרי הפיל (אך שוקל פחות מהיפופוטם).
• זכרים: 2040-2260 ק"ג. נקבות: 1600 ק"ג בממוצע. גדול פי שתיים בערך מהקרנף השחור. היו פרטים שהגיעו למשקל של 2000 ק"ג. גובהו 1.80. צבעו אפור בהיר עד צהוב בהיר.

בעל שפה רחבה (ומכאן השם wide-rhino שהפך לwhite rhino –

• הקרניים באורך ממוצע של 50 ס"מ (מקסימום 160 ס"מ).

הראש ארוך ופונה כלפי מטה. שתי קרניים, זו אחרי זו. אורכה של הקדמית עד 1.5 מ'. של האחורית עד מחצית המטר. קרני הנקבה ארוכות ודקות יותר. שוכני נוף פתוח. רועים בשדות בחבורות קטנות.

. אורך חיים 40-50 שנה

• בעבר היה נפוץ בסוואנה הצפונית והדרומית, אך האוכלוסיות נפגעו קשה בגלל התרחבות תפוצת האדם ופעילותו.

הקרנף השחור

המצוי ביותר בקרנפים שבאפריקה. אורך הגוף 2.80 מ'. הזנב 70 ס"מ. גובהו 1.70 מ'. בערך בגובה של תאו, אבל שוקל פי שניים: זכרים (996- 1362 ק"ג) נקבות באותו גודל, משקלן  בערך  100 ק"ג פחות.

שתי קרניים: נבדלות בצורתן וגודלן בין פרט לפרט. הקרן הקדמית ארוכה יותר ויכולה להגיע לאורך של 130 ס"מ.  בממוצע 75 ס"מ. הקרן האחורית היא קצרה ועבה יותר. קרני הנקבה ארוכות ודקות יותר.

• העור עבה, אבל לא ניכרים בו קפלים. האוזניים קצרות ורחבות.
• השפה העליונה משולשת וגמישה ומשמשת כאיבר לפיתה.
• פעיל בעיקר בלילה. חי בבדידות או בזוגות.

מזון

• הקרנף אוכל כ-200 מינים שונים של צמחים. השפה העליונה משמשת את הקרנף לבחור את מזונו באופן סלקטיבי, והוא משתמש בשיניו הטוחנות על מנת לקחת ביסים גדולים ולאכול צמחים עציים או סיביים.

אוכל כ 80-100  ק"ג ליום.

מבנה חברתי

קרנף שחור  – יציב, תחומי מחיה (home ranges) חופפים, הנקבות כמעט אף פעם לא לבד (נמצאות עם הגורים), הזכרים בדרך כלל סוליטרים ולעיתים טריטוריאליים. מסמן את תחום הבית בגללים ושתן. מספקים מידע לקרנף.

קרנף לבן – יותר חברתיים, מסתובבים בדרך כלל בקבוצות של 2-5 פרטים ונצפו גם קבוצות של 10 ויותר.

• גודל ממוצע של תחום המחיה – Home range – בנגורונגורו היה 16 קמ"ר עם חפיפה עם נחלות של שכנים, בסדר גודל של עד 40%. לסימון טריטוריה, מתגלגל בגלליו ומסמן את העשבים בדרכו.
• מפגשים בין פרטים מוכרים אינה אגרסיבית. במקרה שהפרטים לא מכירים אחד את השני מפגש בין זכר לזכר – בדרך כלל אגרסיבי, בין נקבה לנקבה- רגוע ובין זכר לנקבה – יכול להוביל לחיזור.
• נקבה עם גור בדרך כלל מתבודדת אך לפעמים תאפשר לזכר צעיר או לנקבה צעירה שנדחו על ידי אמם להסתובב בקרבתה.
• בנגורונגורו נראו שתי נקבות שהתרועעו זו עם זו 13 חודשים, וזכר ונקבה עם העגל שלה ועוד זכר צעיר, שבילו יחד ארבעה חודשים.
• מסמנים את תחום המחיה בגללים ושתן המכילים אינפורמציה על הפרט.
• קרנפים משתמשים בתקשורת קולית מאוד מפותחת בייחוד בקרב הלבנים.

השוני בין בתי הגידול של הקרנף הלבן והקרנף השחור באפריקה

הקרנף הלבן (Ceratotherium simum) והקרנף השחור (Diceros bicornis) חיים באפריקה אך מותאמים לסביבות שונות בשל העדפות המזון והמבנה הגופני שלהם.

הקרנף הלבן – סוואנות פתוחות

הקרנף הלבן מותאם במיוחד לנופי סוואנה פתוחים ומישורים עשבוניים. הוא מעדיף אזורים רחבי ידיים עם כיסויי דשא נרחבים, שבהם יוכל לרעות. מבנה שפתיו הרחב והמרובע (wide mouth) מאפשר לו לאכול כמו "מכסחת דשא" – הוא כורך את שפתיו סביב הדשא וקוטף כמויות גדולות של עשב בקצב מהיר. הוא זקוק לשפע מים, ולכן שוהה לרוב בקרבת מקורות מים זמינים. אורח חייו החברתי מאפשר לו לשהות בעדרים קטנים, מה שמסייע בהגנה ובאיתור מזון.

התאמות לסוואנה:

• שפה רחבה לרעייה יעילה.
• העדפה לשדות עשב פתוחים.
• נטייה להתאסף בקבוצות של מספר פרטים.
• זקוק לגישה קבועה למקורות מים לשתייה ולהתרעננות.

הקרנף השחור – אזורי סבך ושיחים

לעומת זאת, הקרנף השחור מותאם לאזורים צפופים יותר – אזורי שיחים, יערות פתוחים וסוואנות עם צמחייה סבוכה. השפה העליונה שלו ארוכה ומשולשת, גמישה מאוד ומשמשת אותו כאיבר לפיתה (prehensile lip), המאפשר לבחור ולהסיר עלים, ענפים רכים, שיחים וענפי עצים קטנים. הוא נחשב בררן במזונו, חי בדרך כלל לבד או בזוגות, ונמצא בשטחי מחיה מגוונים יותר, כולל אזורים הרריים.

התאמות לאזורי סבך:

• שפה לפיתה גמישה לאכילת צמחייה מגוונת.
• הסתגלות לחיים בסבך שמספק מסתור מטורפים.
• פעילות לילית בחלק מהמקרים לצמצום חשיפה לחום ולבני אדם.
• שטחי מחיה חופפים אך עם טריטוריות מוגדרות באמצעות סימון ריחני.

מאפיינים ייחודיים

הקרנף הלבן נוטה להיות פחות אגרסיבי במפגשים עם נקבות, ולעיתים מתקבצות סביבו קבוצות קטנות הכוללות נקבות וגורים.

הקרנף השחור מראה חיזור תקיף יותר, עם מפגשים טריטוריאליים שכוללים לעיתים קרבות בין זכרים.

בקרב שני המינים, קרבות בין זכרים על גישה לנקבות עשויים לכלול טעינות אלימות, חבטות קרניים ואף פציעות קשות.

עיכול

הקרנף הלבן מותאם לעיכול עשב עשיר בסיבים, עם קיבה פשוטה אך מערכת מעיים ארוכה שבה תסיסת סיבים נעשית במעי הגס. זה מאפשר לו לעכל כמויות גדולות של צמחייה דלת ערך תזונתי.

הקרנף השחור מותאם לעיכול מגוון רחב של צמחים קוצניים ועלים קשים, עם שפה לפיתתית המאפשרת לו לבחור בקלות חלקים רכים יותר מהצמח ולגוון את תזונתו לפי זמינות הצומח.

אופן ההסתגלות של הקרנפים לאקלים משתנה

קרנפים, בעיקר הקרנף הלבן והקרנף השחור באפריקה, מתמודדים עם תנאי סביבה משתנים ועם אתגרי אקלים שמחמירים עם השנים – עלייה בטמפרטורות, הפחתת משקעים, והתרחבות אזורים צחיחים. למרות מגבלות פיזיולוגיות כמו עור עבה וכושר ריצה מוגבל יחסית, הם פיתחו שורה של הסתגלויות שמאפשרות להם לשרוד בתנאים משתנים:

1 . התאמות פיזיולוגיות

• ויסות חום גוף: הקרנף מפריש זיעה מועטה יחסית, אך מקרר את עצמו באמצעות התגלגלות בבוץ ובמים. שכבת הבוץ מבודדת את הגוף מחום ישיר ומגנה גם ממכות שמש ומעקיצות חרקים. השימוש בבוץ לא רק יוצר שכבת בידוד פיזית, אלא גם מפחית התחממות יתר ומסייע במניעת נזקי שמש ומחלות עור

• איבוד חום מוגבל:  בשל גודלו ומבנהו המאסיבי, שטח הפנים ביחס לנפח קטן, ולכן איבוד החום איטי יחסית, מה שמסייע לו בלילות קרים.

2 . הסתגלות התנהגותית

• פעילות בשעות קרירות: הקרנף הלבן פעיל בעיקר בשעות הבוקר והערב, ואילו הקרנף השחור פעיל בשעות הלילה ובשעות הדמדומים. בכך הוא נמנע מהחום הקשה של הצהריים.
• שהייה בקרבת מים: קרנפים נמשכים למקווי מים לא רק לשתייה, אלא גם לרחצה ולהתקררות, במיוחד בעונות יובש.

3. 3. גמישות תזונתית

• הקרנף השחור, הניזון מצמחים מגוונים (כולל שיחים ועלים קוצניים), מסוגל לעבור לאזורי סבך גם כאשר המרעה באזורים פתוחים מצטמצם בשל יובש או בצורת.
• הקרנף הלבן אמנם מוגבל יותר לתזונה מבוססת דשא, אך הוא מנצל עשב נמוך גם בעונות יובש, כאשר צמחים גבוהים מתייבשים.

4. 4. דפוסי תנועה והרחבת תחומי מחיה

• הקרנפים מסוגלים להרחיב את תחום המחיה שלהם כדי לחפש מזון ומים. למשל, הקרנף הלבן עשוי לכתת רגליו מרחקים גדולים בשטחים פתוחים בחיפוש אחר שדות עשב רעננים.
• הקרנף השחור מגלה גמישות רבה יותר בבחירת בתי גידול בזכות גמישותו התזונתית.

מנהגי החיזור של הקרנף

קרנפים ידועים כבעלי חיים בודדים ברוב חייהם, אך כשמגיע הזמן להתרבות, הם מציגים התנהגויות חיזור מורכבות ולעיתים מרשימות, שמשקפות את אופיים העוצמתי והטריטוריאלי.

זכרים בוגרים משתמשים בשתן ובגללים כדי לסמן את תחומי המחיה שלהם ולמשוך נקבות. הריח החזק מאותת לנקבה על נוכחותו ומצבו המיני של הזכר. זכרים עשויים לעקוב אחרי נקבות לאורך ימים, תוך כדי "בדיקות" ריחניות, כאשר הם מרחרחים את השתן שלהן או את האזור האחורי כדי לזהות אם הן בתקופת ייחום.

טקסי החיזור כוללים התנשפויות, נחירות ונהמות: הזכר משמיע קולות נמוכים – נשיפות חזקות, נהמות ואף נביחות חצי חנוקות – כדי למשוך את תשומת ליבה של הנקבה ולהפגין נוכחות. הזכר יתקרב בזהירות, כשראשו מונמך, ואוזניו מוטות קדימה, מנדנד את ראשו מצד לצד או מנופף את קרנו באוויר.  לעיתים קרובות הזכר יזדקף, יניף את קרניו, ינפח את גופו וידגים את כוחו, מה שמהווה סוג של הצגה או תחרות מול זכרים אחרים. הזכר מתקרב לנקבה באיטיות עם ראשו מונמך, אוזניו מוטות קדימה, תוך כדי נדנוד ראש או דחיפות קלות כדי לבחון את תגובתה. אם הנקבה נעתרת לחיזור, היא עשויה להשיב בתנועות גוף מתואמות, לעמוד ליד הזכר או להישאר בקרבתו. תצוגות אלה עשויות להימשך שעות ואף ימים.

כאשר הנקבה מוכנה להזדווג, היא תאפשר לזכר להתקרב – בשלב זה ההזדווגות עצמה עשויה להימשך יותר מחצי שעה, פרק זמן ארוך יחסית לעולם היונקים.

לאחר ההזדווגות, הנקבה תחזור לחיים בודדים,. הזכר יחזור לחיים סוליטריים וימשיך לחפש נקבות אחרות.

רבייה והתפתחות

• מפגש בין זכר לנקבה, יכלול בדרך כלל התנשפות ונחירות משני הצדדים, תצוגת החיזור המקדימה הזו יכולה להמשך שעות ולגרום ליצירת קשר עם הנקבה, אם היא קרובה לייחום.
• הזדווגות ארוכה – יותר מחצי שעה.
• ההיריון נמשך 16-18 חודשים.
• הוולד נולד במשקל של כ 20 ק"ג עומד תוך 10 דקות והולך כ 3 שעות אחרי ההמלטה.
• ההנקה נמשכת 1-2 שנים. מתחיל לאכול צמחיה רכה בגיל מספר שבועות.
• בין המלטות עוברות 2.5-4 שנים.
• העגל הצעיר מתלווה לאמו, ונשאר קרוב אליה. אין לו חברים לשחק עימם. הגנה מפני טורפים- התנשפות, נחירות, קריאות מצוקה, התקפה אמיתית או מדומה, בריחה עם הזנב מורם.
• האם מגרשת את העגל הבוגר (בן 2.5 -4) .
• מגיע לשיא גודלו בגיל 7-8 שנים.
• הנקבה מגיע לבגרות בגיל שבע, אך נראו גם פרטים צעירים יותר שהמליטו.
• הזכרים מגיעים לבגרות בגיל עשר (אך נצפה זכר מזדווג, בן ארבע). היריון נמשך 18 חודשים. וולד אחד

אינטרקציה עם בעלי חיים אחרים

קרנפים הם חיות גדולות ומרשימות, ולעיתים קרובות הם חולקים את שטחי המחיה שלהם עם בעלי חיים גדולים אחרים, כמו פילים, תאו ואריות. המפגשים הללו מגוונים ומשקפים את האופי החברתי, הטריטוריאלי וההגנתי של הקרנפים. הקרנפים הם לרוב יצורים שקטים ושאינם יוזמים עימותים, אך בשל גודלם, כוחם וקרנם החזקה, הם יכולים להפוך למסוכנים מאוד כשמרגישים מאוימים. האסטרטגיה הטבעית שלהם כוללת טעינה מהירה (עד 50 קמ"ש), חבטות בקרן או שימוש בראש הכבד להפלת יריב.

🦁 מפגשים עם אריות

אף שקרנפים אינם טרף שגרתי לאריות, ישנם תעודים נדירים של להקות שתקפו קרנפים צעירים או חולים. אימהות קרנפים נצפו מגנות בנחישות על עגליהן, כולל הרג טורפים בודדים שהתקרבו מדי. ישנם תיעודים בהם קרנף בוגר רדף אחרי להקת אריות שהטרידה אותו או הפריעה לו בשתייה, כולל טעינות דמה וריצה לעבר האריות, שנסוגו מיד. נצפתה אמא קרנף שהרגה אריה, שניסה לטרוף את העגל שלה/

ברוב המקרים, קרנפים מארחים בשטחיהם טורפים כמו אריות מבלי לפגוש בעימות ישיר, שכן האריות יעדיפו לצוד טרף חלש יותר (כגון אנטילופות ותאו צעירים).

🐘 מפגשים עם פילים

תחרות על מקורות מים: בשעות יובש קשות, גם קרנפים וגם פילים מתקהלים ליד מקווי מים. הפילים, בזכות גודלם וכוחם הרב, לרוב זוכים ליתרון, אך קרנפים זכרים דומיננטיים עשויים להתעמת איתם על מקום בגישה למים. עימותים כאלה נדירים יחסית, אך תועדו דחיפות, נפנופי ראש ולעיתים חבטות קלות בקרניים.

לעיתים, קרנפים ופילים נראים חולקים מקווי מים בשלווה יחסית, תוך שמירה על מרחק שמפחית חיכוך. הפילים עשויים לעיתים "לרמוז" לקרנפים לסגת על ידי תנוחת גוף מאיימת או הנפת חדק.

ישנם תיעודים נדירים של פילים (בעיקר זכרים בוגרים במצב "מוסט", כלומר תקופת ייחום שבה רמות ההורמונים גבוהות) שתוקפים קרנפים, לעיתים עד מוות. המניעים אינם ברורים, אך ייתכן שהם נובעים מתוקפנות טריטוריאלית.

🦬 מפגשים עם תאו אפריקני

קרנפים ותאו חולקים לעיתים את אותם אזורים, אך תאו נוטים להימנע מעימותים ישירים עם קרנפים. התאו חי בעדרים גדולים, והמפגש עם קרנף בודד אינו מהווה איום משמעותי לקבוצה.

לעתים רחוקות, קרנף עשוי להדוף תאו סקרן או עדר שמתקרב יתר על המידה באמצעות תנועה מהירה קדימה, הרמת ראש או אפילו הטיית קרן. לעיתים נדירות, כאשר תאו פצוע או זקן, עשוי קרנף לראות בו "פולש" ולנסות להרחיק אותו.

במקרים נדירים נצפו קרנפים ולביאות (אריות) עוקבים אחרי תאו יחד, אך אלו סיטואציות מקריות של ניצול מקורות מים או שטח מחיה משותף.

כריתת יערות, הרחבת שטחי חקלאות והתיישבות אנושית מצמצמות את שטחי המחיה הפתוחים והסבוכים שבהם חיים הקרנפים, הפילים והתאו. הדבר מאלץ את המינים הללו להצטופף בשטחים קטנים יותר, מה שמגביר את סיכויי המפגשים ביניהם ואת רמת החיכוך והעימותים.

כאשר המשאבים מוגבלים – בעיקר מקורות מים ואזורי מרעה – עולה התחרות, ולעיתים קרובות הקרנפים נאלצים לחלוק אזורים עם פילים גדולים ותאו עיקשים, מה שמעלה את רמת המתח והעימותים.

קשרים הסימביוטיים בין קרנפים לזרזירים

הקרנפים מקיימים קשר סימביוטי חשוב עם זרזירים (Oxpeckers) (לעיתים נקראים גם "ציפורי-קרניים"). קשר זה מהווה דוגמה מובהקת ליחסי קומנסליזם, שבהם שני הצדדים מפיקים תועלת.

הזרזירים (בעיקר מהסוגים Buphagus erythrorhynchus ו-Buphagus africanus) הם עופות אפריקניים קטנים, בעלי מקור חד וצביעה אופיינית בצבעי אדום-צהוב. הם נודדים ונצמדים לבעלי חיים גדולים, כולל קרנפים, תאו, ג'ירפות ואף פילים. במחקרים נמצא כי הזרזירים מעדיפים לעיתים קרובות את הקרנפים כ"בעלי בית" בשל עורם החשוף והעבה שקל יחסית להיאחז עליו.

הזרזירים ניזונים מטפילים חיצוניים כמו קרציות, כינים וזבובים שנטפלים לעור הקרנף. הם מחפשים את הטפילים בתוך קפלי העור העבים, סביב האוזניים, בסיס הזנב ואזורי הפצעים או השריטות. הסרת הטפילים מספקת הקלה לקרנף ומפחיתה את העומס המזהם שעל גופו, ובכך משפרת את בריאותו הכללית. הזרזירים ערניים מאוד ונוטים להשמיע קריאות חדות במקרה של סכנה קרובה, כמו טורף או תנועה חריגה. בכך הם מתפקדים כ"פעמון אזעקה" טבעי ומספקים יתרון הישרדותי לקרנף.

לעיתים הזרזירים ניזונים מהפרשות דם או נוזלים מפצעים פתוחים של הקרנף, פעולה שעשויה לעכב את החלמת הפצע אך גם לנקות אותו מזיהומים. זוהי נקודה שנמצאת במחלוקת בקרב החוקרים, שכן לעיתים הפעולה גורמת נזק קל לקרנף.

קשר זה בולט במיוחד בסוואנות של אפריקה המזרחית והדרומית – באזורים כמו שמורת סרנגטי, קרוגר, ובשמורת נגורונגורו, שם הקרנפים חיים לצד מגוון רחב של יונקים גדולים אחרים שגם הם מארחים את הזרזירים. הקרנפים נהנים מהקשר הזה, במיוחד בעונות גשומות שבהן פעילות הטפילים גוברת.

מיני הקרנפיים הם גורם בולט למוות לבני אדם מעולם החי. בהודו ובנפאל, הקרנפים הם הגורם הראשון מעולם החי שמביאים למוות בני אדם, בעוקפם את הטיגריסים והנמרים. לא רק זאת, קיים תיעוד לכך שמספר קרנפים התנפלו על פילים שנשאו על גבם תיירים בעת סיור בסוונה. בדומה לבעלי-חיים אחרים, הם נעשים מסוכנים אף יותר כאשר הם בקרבת צאצאיהם.

השפעת שינויי האקלים

בעשורים האחרונים, עליית הטמפרטורות, הפחתת זמינות המים והפגיעה באיכות בתי הגידול פוגעים ביכולתם של הקרנפים לשרוד. לכן, שימור בתי גידול מגוונים (כולל שמורות גדולות עם גישה למים) נעשה חיוני. כמו כן, מחקרים מצביעים על כך ששינויי האקלים צפויים לדחוק את תחומי התפוצה צפונה או להקטינם משמעותית

קרנפים בתרבות האנושית

קרנפים שעירים מתוארים באמנות הפליאולית (תקופת האבן הקדומה), האירופית, למשל בציורי המערות במערת שובה Chauvet Cave))  שבצרפת, המתוארכים לכ-30–40 אלף שנה לפני זמננו.

ההיסטוריון והגאוגרף היווני אגאתרכידס (Agatharchides), איש המאה ה-2 לפנה"ס, מזכיר את הקרנף בספרו "על הים האריתריאי" (Erythraean).

נשמר תיאור יפה של קרנף מהתקופה הרומית, בפסיפס הבית הרומי בלוד. הפסיפס היה חלק מרצפתו של בית אמידים בלוד הרומית, מסוף המאה השלישית עד תחילת המאה הרביעית לספירה, והתגלה בשנת 1996, לפני הרחבת רחוב החלוץ בעיר, במהלך חפירת הצלה. פסיפס הבית הרומי בלוד הוא הגדול והאיכותי ביותר מבין הפסיפסים הרומיים שהתגלו בישראל. בפסיפס שהשתמר היטב מעוטרים מוטיבים מעולם החי והצומח, ביניהם גם מוטיבים ייחודיים.

באמנות החמרית (Khmer), האל ההינדי אגני (Erythraean) מתואר כשרוכב על קרנף .. באופן דומה, בספרות התאית של ימי הביניים, אגני – הידוע גם בשם "פרא פלואנג"  (Phra Phloeng) – מתואר לעיתים כשרוכב על קרנף.

אלברכט דירר (Albrecht Dürer) יצר תחריט עץ מפורסם של קרנף בשנת 1515, שהתבסס על תיאור כתוב ושרטוט קצר מאת ולנטין פרננדס (Valentim Fernandes,), מדפיס גרמני שחי בליסבון. דירר מעולם לא ראה את החיה עצמה, ולכן הקרנף של דירר אינו מדויק.

ישנן אגדות על קרנפים שכיבו אש בבורמה (מיאנמר), הודו ומלזיה. בקרב המלאים יש לקרנף המיתולוגי שם מיוחד – באדאק אפי (badak api) – שבו "באדאק" פירושו קרנף ו"אפי" פירושו אש. לפי האגדה, החיה הייתה מגיעה כאשר אש נדלקת ביער וכיבתה אותה. אין אישור עדכני לאירוע כזה. האגדה הזו מתוארת בסרט "האלים האלה השתגעו" (The Gods Must Be Crazy) משנת 1980, שבו קרנף אפריקני מכבה שני מדורות מחנה.

ציד קרנפים

מרבית הקרנפים על הגלובוס חיים בדרום אפריקה, ובארגוני שימור הסביבה מעריכים שכיום נותרו בטבע רק 18 אלף קרנפים לבנים ושחורים, לעומת 65 אלף בשנות השבעים. הסיבה לנתון המעציב הזה נעוצה, כולה, בראש ובראשונה בגלל הקרן שעל ראשם.

הקרנפים נמצאים בסכנת הכחדה, בגלל הקרן, משום שהיא נחשבת לאפרודיזיאק – במזרח אסיה ובמדינות ערביות, אולי בגלל מנהגי החיזור וההזדווגות של הקרנפים שלוקחים זמן רב. בסין מכינים ממנה תרופות. בתימן, נדן מקרן קרנף היא כמעט כלי הכרחי לגיבוש זהות גברית.

בתרבויות רבות במזרח אסיה הוא נחשב לרכיב מרכזי בהכנת תרופות מסורתיות, לעתים להגברת כוח הגברא, אף שבדיקות מעבדה קבעו שאין לו כלל מעלות רפואיות.

אבל עם הביקוש לא מתווכחים: במדינות כמו סין ווייטנאם, ק"ג של קרן עולה יותר מזהב – כ-70 אלף דולר, והדרישה רק הולך וגוברת. אם לוקחים בחשבון שקרנף יכול לגדל קרניים במשקל 7 ק"ג, הרי בחישוב פשוט כל קרנף שווה קרוב לחצי מיליון דולר

מאמצי שימור הקרנפים החלו בשנות ה-70, אך הם נחלו כישלון ואוכלוסיות הקרנפים המשיכו להצטמצם באופן חד ומשמעותי. סחר באיברי הקרנפים אסור לפי הסכמי ה-CITES ‏ (Convention on International Trade in Endangered Species of Wild Fauna and Flora), אולם ציד בלתי חוקי של הקרנפים נותר שריר והשפעתו עודנה חמורה ומסוכנת למאמצי השימור.

אנשי רשות שמורות הטבע, בדרום אפריקה מתריעים מפני ציד הקרנפים. ב-2009 למשל נהרגו 129 קרנפים בשביל הקרניים שלהם, ובשנת 2010, נרצחו 136.

במקרה שהתפרסם בעיתונות, הרגו ציידים ב-2010 את נקבת הקרנף האחרונה בשמורה. לא לפני שחתכו את המצרך המבוקש מראשה. הגורה שלה, בת תשעה חודשים, נעלמה. במשך יומיים החליטו אנשי השמורה להשאיר את הגווייה במקומה, בתקווה שבתה תשוב אליה. החשש היה שהיא תתייבש ותמות, אך בתום מבצע חיפושים נרחב אותרה הגורה המבוהלת ליד מקווה מים ונלקחה למקלט סמוך, שבו כבר נמצאים שני גורי קרנף אחרים, שהתייתמו בנסיבות דומות.

בעלי שמורות פרטיות נוהגים לכרות באופן יזום את הקרניים של הקרנפים, כדי למנוע את הריגתם על ידי ציידים..

מצבם של כל חמשת מיני הקרנפים הקיימים אינו בטוח. הקרנף רחב-השפה הוא אולי הבטוח מבין החמישה, ובצד השני, קרנף ג'אווה נמצא בסכנת הכחדה חמורה, וב-2002 הוערך כי נותרו כ-60 פרטים בלבד בכל העולם, וכך הוא אחד משלושת מיני היונקים הגדולים הנדירים ביותר בעולם.

כיום חיים באפריקה כ-17,000. הכוללים כ-15,000 קרנפים לבנים ו-2,000 קרנפים שחורים. מדובר בירידה חדה לעומת כ-65,000 קרנפים שהיו בשנות ה-70 של המאה ה-20

. תודה לאלי חוטר על תרומתו.[1]

[2] תקופת האאוקן תקופה זו התאפיינה באקלים חם יחסית ובצמיחה רבה של יערות גשם טרופיים וסובטרופיים, מה שאיפשר מגוון רחב של יונקים, כולל אבות מוקדמים של הקרנפים, להופיע ולהתפתח.

[3] תקופת השלישון היא תקופה גיאולוגית שהייתה חלק מהעידן הקנוזואיקון, והיא נמשכה מ-65 מיליון שנים עד לפני 1.75 מיליוני שנים. השלישון אינו מוכר יותר כיחידת זמן רשמית על ידי הוועדה הבינלאומית לסטרטיגרפיה, אך הוא עדיין נפוץ בשימוש. הוא מחולק לשתי תקופות משנה: פלאוגן ונאוגן.

בתקופת השלישון חלו שינויים משמעותיים בעולם החי והצומח. יונקים וציפורים החלו להתפתח ולגוון, לאחר שהתפתחותם הוגבלה על ידי הדינוזאורים. התקופה התאפיינה בהתחממות הדרגתית של האקלים, ולאחר מכן בקירור הדרגתי לקראת עידן הקרח הבא

[4] הפרצראתריום (Paraceratherium) , המכונה גם Indricotherium או Baluchitherium)