מאורעות תרפ"ט – רקע וגורמים

מאורעות תרפ"ט היו סדרה של מאורעות אלימים של ערביי ארץ ישראל כנגד יהודיה. ערביי ארץ ישראל, שזהותם הפלסטינית טרם היתה מגובשת, ראו ביהודים גוף המאיים על שאיפותיהם הלאומיות. חרדותיהם ומאווייהם של הערבים התעמתו בעצמה רבה עם שאיפותיהם של היהודים. חלק מפרצי האלימות הערבית הופנו גם נגד היהודים שלא היה להם יד וחלק במעשה הציוני. למרות שלא היתה זו ההתנגשות הראשונה בין שני הלאומים, לראשונה נותרו אחריה מאות גופות שרופות. תוך כדי כך נחשפו מעשי זוועה של ערבים, שהדהימו את היהודים ואת הבריטים, שלא נחשפו עד אז לעצמת השנאה

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה:   מאורעות הדמים של תרפ"ט

ראו גם: סכסוך הכותל המערבי;   גם – מאורעות תרפ"ט – השפעות והשלכות.

ראו  גם: אתר ה'הגנה'.

תעודות ממאורעות תרפ"ט – אתר דעת.

ראו באתר זה:    סיור בעקבות מאורעות תרפ"ט 

אירועי הדמים החלו ב- 23 באוגוסט 1929 (י"ז באב תרפ"ט) ונסתיימו ב-31 באוגוסט 1929 (כ"ח באב תרפ"ט).

במובן הרחב של המושג, תחילתם של המאורעות, ביום הכיפורים של השנה הקודמת (24/9/1928) וסיומם בפרסום "הספר הלבן של פאספילד", באוקטובר 1930 (תשרי תרצ"א)[1].

למרבה הפלא, עד שהוציא הלל כהן את ספרו השנוי במחלוקת (תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך הישראלי-ערבי), לא הוקדש לנושא ולו ספר מחקר אחד. אכן, הנושא נחקר, בין הייתר בעבודתו של יוסף לנג ואף הוקדש לו מאמר מקיף ב"קתדרה". הנושא נידון ברמות עומק שונות בספרים שונים ונכתבו כמובן ספרי זיכרון על ההרוגים במקומות השונים, במיוחד בחברון ובצפת, אך עד אז לא נכתב ספר כולל על המאורעות.

הגורמים להתפרצות

את האחריות לפרוץ המאורעות זוקפת ההיסטוריוגרפיה (הציונית והבריטית), לחובת מספר גורמים:

• הפקידות הבריטית – קבוצת אנשים שראתה את עצמה כשומרת החותם של האינטרסים הבריטיים, עוד יותר מאשר שרי הממשלה, אשר שאפו להגמוניה ערבית מוסלמית, עם יישוב יהודי חלש בחסדי בריטניה. בתוכם אפשר למנות גם את צ'נסלור, הנציב העליון[2]. צ'נסלור, גילה, זמן קצר לאחר בואו ארצה, כי בשלטונה בארץ־ישראל, מחויבת ממשלת בריטניה למדיניות, אשר על פי תפישת עולמו, אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק וההגינות הקולוניאליים. הוא תבע לכונן בארץ־ישראל רפורמה מרחיקת לכת בתחום הקונסטיטוציוני; לכונן מוסדות ייצוגיים ולהפקיד בידי הציבור הערבי מידה מסוימת של שלטון עצמי. העובדה שהרעיון ירד מעל הפרק, התפרשה בעיניו, ככניעה ללחצי היהודים[3].
• המופתי הגדול חאג' אמין אל־חוסייני, שכוכבו עלה במהירות עם השתלשלות המאורעות. המופתי, שהחל את דרכו ככלי שרת של הפקידות הבריטית, גילה עצמאות מסוכנת ורתם למרכבתו את 'הוועד הפועל הערבי'[4].

• חולשה יהודית: כישלונם של היהודים לנצל את ההזדמנויות שניתנו להם והמשבר הכלכלי של תרפ"ו – תרפ"ח, אשר עוררו תקוות בקרב שונאי היישוב, כי הציונות עומדת לפשוט את הרגל[5].
• חששות ערביים (כביכול בסתירה לסעיף ג'): פחדיהם של הערבים, נוכח שאיפותיהם המדיניות המתעצמות של היהודים, שבאו לידי ביטוי, למשל בקונגרס הט"ז בבזל, בהקמת הסוכנות היהודית ועוד.
• הקצנה ברחוב הערבי: הוועידה האיסלמית השביעית, שהסתיימה בראשית נובמבר 1928, העלתה לתודעת הציבור הערבי-פלסטיני, את הסכנה הטמונה בציונות לשאיפותיו הלאומיות. רגשות דתיים מלובים ואידיאולוגיה לאומנית מועצמת, חברו יחד להסתה אנטי יהודית, שנקלטה בנקל בקרב האוכלוסייה הערבית[6].
• הרוויזיוניסטים: הופעת הזרם הרביזיוניסטי בציונות, החל מ-1925. המעשים הרוויזיוניסטים ההפגנתיים, נתפסו כהקצנה יהודית, התרסה מול הערבים והפגנה נגד קודשי האסלאם[7]. אף כי "המנוע" העיקרי לאלימות היה הצד הערבי, הרי במדת מה, גם ידם של מיליטנטים יהודים היתה מעורבת בהתלהטות היצרים הלאומית[8].
• רפיון השלטון הבריטי: היעדרם של פקידי הממשלה הגבוהים מן הארץ. הנציב  העליון, היה בלונדון. מפקד המשטרה מאבורוגוטו וכשליש מקציני המשטרה, יצאו לחופשה. גם מפקד חיל הספר וסגנו וארבעת מפקדי הפלוגות נעדרו מן הארץ. מספר החיילים והשוטרים הבריטים היה מצומצם מאד[9].
• סכסוך הכותל.[10] ראו באתר זה: סכסוך הכותל המערבי
• התפתחויות לאומיות במחנה הציוני : במחנה הערבי התעוררו חשדות וחששות נוכח שני אירועים מרכזיים שהתרחשו באותה תקופה בעולם היהודי: הקמת הסוכנות היהודית ודיוני הקונגרס הציוני הט"ז בציריך. הערבים עקבו אחרי המתרחש, ראו את ההתעצמות היהודית ופירשו בצורה החמורה ביותר את הנאומים שהושמעו באותו קונגרס, וביניהם את זה של זאב ז'בוטינסקי’, שטען ש'בית לאומי' פירושו מדינה לאומית בעלת רוב יהודי מכריע[11]. ערבים רבים האמינו כי מגמת היהודים היא להשתלט על קודשי האיסלאם בירושלים ולסלק את המוסלמים משם. אמרות של יהודים שהביעו משאלות לב מופשטות, תפילות ואפילו שירים דתיים, נתפסו אצל הערבים כתכניות קונקרטיות של הציונים להרוס את מסגדי הר הבית ולבנות את בית המקדש[12].

 ההתארגנות בצד הערבי

התנועה הלאומית הפלסטינית, היתה עדיין בחיתוליה ומשום כך קשה היה לה להפעיל את הציבור שלה בסיסמאות לאומיות גרידא. מה גם שהעלייה היהודית בשנים אלו היתה מצומצמת מאד (הגירה שלילית). גם הפיתוי הכלכלי, שהיה מרכזי בגורמים למאורעות 1921 (תרפ"א), קרץ פחות; הן בשל זיכרון הקנסות שהוטלו אז והן משום שלא היה בטחון בסיסמא "הממשלה אתנו", כפי שהיה אז. לפיכך, הוחלט להשתמש בקלף הדתי[13]. יש לציין, שגם אצל היהודים היה קשה לעתים להבחין בין רגש לאומי לדתי. רחל ינאית שהיתה מראשי ההגנה בירושלים במאורעות 1921, מספרת כיצד היא וחברה יהודה זריז, רצו וצעקו "בשם אלוהי ישראל"[14]. המופתי האמין כי השליטה בהר הבית היא במהות הציונות[15]. לדבריו, הדת היוותה את הכוח המניע העיקרי של היהודים. מכיוון שהתנ"ך הוא הבסיס לתביעתם הלאומית על הארץ, נאלץ גם הוא להציב טיעונים דתיים כאלה של היהודים[16]. שרשרת האירועים שהתחוללו במחצית אב תרפ"ט, גרמו להחשת הכנותיהם של הערבים לקראת המאורעות. בערים ובכפרים עוררו שליחי הוועד הפועל הערבי את ההמונים באספות ובעצרות; כהני הדת הסיתו בתפילות יום  השישי[17]. ההתארגנות הערבית להתנפלות על היישוב היהודי, היתה גלויה לעין: צעירים ערביים נראו מתאמנים בנשק בלתי חוקי באזור ירושלים, בחנויות הוזלו מחירי סכינים ופגיונות; בנגריות הערביות הוכנו מקלות בעלי ראשי מסמרים. פועלים ערבים עזבו את המושבות, נשים ערביות עזבו את ירושלים העתיקה, נשמעו איומים מפורשים באזני יהודים ועוד[18]. נראה היה כי בממשלה הבריטית לא העריכו, כנראה,  שההסתה והמתיחות יכולים להתפתח לממדים שהתפתחו. ב’הגנה’ העריכו כי אם יהיו אירועים הם יתמקדו בירושלים ובעיקר בעיר העתיקה[19].

פנחס רוטנברג, שהיה אז נשיא הוועד הלאומי, הזהיר את לוק מפני סכנה בתשעה באב הקרב ובא. הוא אף הציע כי תמנע עלייה גדולה של יהודים מערים אחרות לירושלים. הוא גם תבע ממנו, להציב משמרות של שוטרים שיעמדו בשערי העיר העתיקה ויימנעו גישת מתפללים אל הכותל, אלא בקבוצות קטנות. מה שמלמד על רצון עז מצד היישוב, למנוע התפרצות כלשהי אל הכותל, דבר שעלול להביא להסלמה. ניסיון אחרון להציל את שלום הארץ, היה פגישה שנערכה בביתו של לוק (לימים הצביע פנחס רוטנברג, על לוק כעל האשם העיקרי לפרוץ המהומות וביקש את סיועו של הלורד רדינג –יו"ר מועצת המנהלים של חברת החשמל- לסילוק אדם זה מן השירות בארץ) [20]. בפגישה השתתפו שלושת חברי הוועד הפועל הערבי: ג'מאל אל־חוסייני , עוני ביי עבדול האדי וסובחי אל-חדרה. מטעם היהודים הופיעו יצחק בן-צבי, ישעיהו ברוידא, וד"ר יצחק לוי. כל קבוצה ניסחה הצהרת כוונות המצביעות על רצון טוב. הערבים התחמקו מניסוח הצהרה משותפת, אך הבטיחו בפה מלא שביום השישי יטיפו במסגדים לשלום. למחרת פרצו בירושלים, מאורעות הדמים[21].

 גורמי השלטון וכוחות הביטחון

בארץ שרר כמעט וואקום שלטוני, שנוצר בהיעדר חלק נכבד מן הפקידות הבריטית הגבוהה. מצב דומה שרר ביישוב היהודי, שמרבית הנהגתו היו בציריך, שם נערך הקונגרס הציוני הט"ז[22]. כך נוצר המצב המוזר, שהכוח היחידי ששמר על פעילותו באותה שעה בארץ, היו המופתי והוועד הפועל הערבי.

להיעדר הפקידות הגבוהה, הצטרפה גם חולשת כוחות הביטחון בארץ. מספר השוטרים הבריטים היה מצומצם, מאה ארבעים ושניים בסך הכול; הכוח השני, הצבא הבריטי, היה מצומצם אף הוא. החולשה המדינית והביטחונית של ממשלת הארץ, הגיעה בקיץ תרפ"ט לשיאה, דבר שנוצל להתקפות הדמים. במקביל להיחלשות כוחות הביטחון הוחלש כוחם של היהודים. ב-25 ביולי 1929, נלקחו כל הרובים הממשלתיים מיישובי הגליל התחתון ועמק הירדן. ייתכן שהיה בכך מעין איתות לסביבה הערבית, כי נשקם של היהודים פורק.

האירועים האלימים מצאו את ארגון ה'הגנה' במצב של חולשה רבה. למרות שכבר מספטמבר 1928 נראו סימנים של שלהוב הציבור  הערבי על רקע דתי, לא נעשה הרבה כדי לחזק את הארגון ולהיערך לקראת התקפות רציניות. למעשה, לא היה לארגון ה'הגנה' באותה עת, מוסד מרכזי, מפקדה או מרכז של ממש. באותה עת שימש יוסף הכט[23] כמפקד הארגון. כל סניפי ה'הגנה' הגדולים יחסית (שמנו שלש מאות חברים כל אחד), עמדו תחת פיקודו הישיר, או היו קשורים אליו בקשר מסוים, ללא פיקוד ביניים. הנשק היה דל, התחמושת מועטה והכשרתם של החברים לא היתה מספקת, כדי שיוכלו למלא את המשימות שעמדו בפניהם. את ה’הגנה’ תפסו רבים, כארגון מליציוני, ללא זיקה הכרחית למרכז ארצי, שתפקידו לשמור על היישובים מפני התקפות, עד שיגיעו כוחות המשטרה או הצבא הבריטי ויהדפו את התוקפים[24].

[1] . לרקע כללי על מאורעות 1929 ראה: כ' סייקס, מבלפור ועד בווין, תל־אביב, 1966 (להלן: מבלפור ועד בווין), עמ' 111 ואילך.

[2]  ספר תולדות ההגנה (להלן: סת"ה) כרך שני, חלק ראשון, עמ' 301-302. ראה בעניין צ'נסלור: חרב היונה, עמ' 259

[3]  א' שאלתיאל, פנחס רונטברג, תל־אביב, 1990 (להלן: שאלתיאל),  עמ' 208.

[4] נאור וגלעדי מעמידים את המופתי בראש ההסתה האנטי יהודית, דבר שאינו ברור לגמרי. כך למשל, בסת"ה (עמ' 301-302) מצוין כי המופתי, מחשש הבריטים, ניסה אמנם בשפה רפה, להרגיע  מעט את הרוחות. צבי אלפלג טוען לעומת זאת, כי המופתי לא רצה כלל בהתלקחות. (ראה: אלפלג, עמ' 157).

[5] סת"ה מרבה להשתמש בביטויים נמלצים, רואה את האירועים בראייה  סטריאוטיפית, הבוחנת את המציאות בצבעים ברורים של שחור ולבן, תוך חלוקה מאד ברורה של טובים ורעים.

[6]  י' לנג יוסף, "מאורעות, פרעות, או מרד ?", קתדרה, מס' 47, ירושלים, ניסן תשמ"ח (להלן: לנג),  עמ' 148.

[7]  סת"ה, שם, עמ' 313. טיעון זה נראה לי אפולוגטי מדי, שלא בטוח שעובר את הסינון המדעי.

[8]  ראה בעניין זה, מלחמות לא קורות מעצמן, עמ' 124.

[9]  שם, שם.

[10]  חשוב להביא, בהקשר זה, את הסתייגותו של צבי אלפלג, לגבי מקומו של סכסוך הכותל כגורם מרכזי בעילה לפרוץ המאורעות. לטענתו, תקריות כמו זו, ואף גדולות ממנה, אירעו גם בעבר. נשאלת השאלה, שלדבריו המחקר טרם ענה עליה, מדוע דווקא תקרית זו הביאה לאסון שהתרחש שנה מאוחר יותר? ראה: צ' אלפלג, "הערות היסטוריות ומתודולוגיות", קתדרה 47  ירושלים, ניסן  תשמ"ח, (להלן: אלפלג), עמ' 155.

[11]  מבלפור ועד בווין, עמ' 106-108.

[12]  שם, עמ' 156.

[13] . י' פורת, ממהומות למרידה, התנועה הלאומית הפלסטינית, 1929-1939, תל־אביב, 1978 (להלן: ממהומות למרידה),עמ' 221

[14] . "אני מביטה לתוך עיניו. יהודה, חבר פועלי ציון שמאל, מלהיב בשם אלוהי ישראל" (רחל ינאית בן צבי, ההגנה בירושלים, תשל"ג, עמ' )29-30.

[15]  הלורד היהודי-בריטי סר אלפרד מונד מלצ'ט, הצהיר שיקדיש את שארית חייו להקמת מבנה איתן במקום בו עמד פעם מקדש שלמה. ב-1967 הכריז אורי צבי גרינברג על הר הבית כמקום בו "אל הצוואר חובר מסגד".

[16] . מכתבו של המופתי לנציב העליון (פורת, ממהומות, עמ' 232).

[17] . לנג, עמ' 149.

[18] . לנג עמ' 150. ראה גם: א' חשביה, "הטבח הגדול בחברון", מוסף הארץ,  1/8/1969 עמ' 23-20.

[19] .  ' אבידר, "מאורעות 1929, השלכות מדיניות וביטחוניות", מערכות 272, פברואר 1980 (להלן: אבידר, מאורעות), עמ' 43.

[20] . מ' כהן, "על המדיניות האנגלית", קתדרה, ירושלים, ניסן תשמ"ח, (להלן: כהן), עמ' 157.

[21] . י' סלוצקי (עורך), ספר תולדות ההגנה (להלן: סת"ה), , ב', חלק ראשון, עמ' 306

[22] . על נסיעות בכירי ה'הגנה' (בעיקר על נסיעת רוטנברג) ראה:  שאלתיאל, עמ' 190-198, עמ' 211.

[23] . יוסף הכט (1894-1970). נולד ברוסיה. ב-1914 עלה לארץ-ישראל. מהמתנדבים לגדוד הארץ-ישראלי במלחמת העולם הראשונה. מראשוני כפר מל"ל. מפקד ה'הגנה בשנים 1922-1931. בשנים 1938-1939 היה ממונה על כוח הנוטרים ששמר על העובדים ב"גדר הצפון". (ח' באר, י' גולדשטיין, י' שביט (עורכים), לקסיקון האישים של ארץ-ישראל, 1799-1948,‫ תל אביב 1983, עמ' 170-171).

[24] . אבידר, מאורעות, עמ' 43.

[25] . ש' דותן, המאבק על ארץ־ישראל, תל־אביב, 1983 (להלן: דותן – המאבק), עמ' 33.

[26] סת"ה, כרך ב', חלק ראשון, עמ' 318; ראה גם עמ' 393.