הצ'יטה – הרץ המהיר עלי אדמות

כתב: גילי חסקין; 2010. עדכון: 24-05-2025

ראו באתר זה: האריה, הנמר, הצ'יטה, ספארי בקניה, ספארי בטנזניה, ספארי בשמורת קרוגר

למצגת דידקטית על משפחת החתוליים.

ראו גם, כתבתו של נדב לוי, במגזין הווירטואלי של 'מסע אחר': הטורפים המהירים ביותר.

ראו גם סרטו של ארז הרשטדט: מפגש עם ברדלסים..

הצ'יטה הוא בעל חיים מעורר התרגשות, כמו הנמר הוא מושא סקרנותם של המטיילים באפריקה. קובץ זה יכול לסייע לטיול בקניה, טנזניה, זמביה, זימבבווה, דרום אפריקה, אוגנדה או בוצואנה.

להלן, קטע מתוך יומנו של נדב לוי: "הוא התקדם לאיטו, ראשו שלוח קדימה בגובה כתפיו; שריריו מניעים לסירוגין את השכמות. היה זה ברדלס זכר, גדול ויפה, ולפי התנהגותו הבנו מיד שפניו לציד. מבט קצר בפרוותו גילה שמצבו הפיסי מעולה. הציד החל. קצב דפיקות הלב שלנו עלה פלאים, נדמה היה שאפשר להרגיש את האדרנלין מתפשט בדם.

הוא עצר, כף קדמית מורמת מעט באוויר, סוקר עדר אימפלות, שהיה מוסתר מעינינו מעבר לעצים. בשקט ששרר במכונית, אפשר היה להבחין שקצב נשימותינו מהיר מן הרגיל. הברדלס פתח בריצה, שהחלה בהילוך איטי והתפתחה לתנועה מהירה והרמונית. אחד העופרים בעדר הלך לעולמו"[1].

השם:

הציטה (Acynonyx Jubata) בעברית ברדלס הערבות. השם "ברדלס" מקורו ביוונית -pardalis) παρδαλις) ומשמעו "נמר, פנתר".  במקורות היהודיים, השם "ברדלס" מופיע לראשונה במסכת בבא קמא במשנה (א, ד): "חמשה תמין וחמשה מועדין הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לשוך ולא לרבוץ ולא לבעוט השן מועדת לאכול את הראוי לה הרגל מועדת לשבור בדרך הילוכה ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין רבי אלעזר אומר בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין והנחש מועד לעולם". שמו העברי "ברדלס" מתייחס לעתים גם לבעלי חיים אחרים, כמו סמור וצבוע.

בהינדית קרוי הברדלס "צ'יטה" (CHITA), שם המקובל גם באנגלית. בסוואהילית שמו דוּמָה (DUMA), ואילו בסלנג המקצועי של נהגי הספארי (במזרח אפריקה), הוא נקרא "מדואדוא יא צ'יני" (MADOADOA YA CHINI), כלומר "המנוקד של מטה". שמו ניתן לו בהשוואה לנמר הנוהג לטפס על עצים, הקרוי MADOADOA YA JU, היינו "המנוקד של מעלה"

טקסונומיה

הצ'יטה הוא מין טורף יחיד, בסוג ברדלס, ממשפחת החתוליים.

משפחת החתוליים נחלקת לשתי תת-משפחות:

1. הפנתרים (Pantherinae),

עליהם נמנים חתוליים גדולים ושואגים דוגמת אריה, הטיגריס, הנמר והיגואר, ותת משפחת

2. החתולים (Felinae),

הכוללת נציגים מייללים, כמו חתולים.

כיום, מדובר על חתולי דרום אמריקה, כענף נפרד.

בעבר, הברדלס, בעל המאפיינים המבניים השונים, שויך לבדו לתת-משפחה שלישית, וההנחה היתה שהוא מייצג הסתעפות אבולוציונית קדומה מאוד. מחקרים מולקולריים חדשניים  מראים שהברדלס שייך לענף הפנתרים, אך הוא קרוב יותר לאריה ולטיגריס מאשר לסרוואל, לנמרון (נאופליס) ולפומה[2].

מבנה גוף.

בעל רגליים ארוכות, ראש קטן וזנב ארוך. אורך הגוף 1.30 מ'. אורך הזנב כ-70 ס"מ. הגובה בכתפיים עד 70 ס"מ. משקל ממוצע 50 ק"ג. לנקבה 6-12 פטמות.

הגוף פחוס לאורכו. החזה בולט  והבטן מכווצת, בהתאמה לריצה. כמו אצל כלב הסלוקי. הכובד בגוף הוא בקרבת הרגליים הקדמיות. בעל ראייה חדה. על גבו רעמה נמוכה. פרוותו בצבעי הסוואה. הכתמים של הנמר פתוחים. אצל הצ'יטה עגולים ומלאים. כמו נקודות גדולות. פס שחור מתמשך מזווית העין אל זווית הפה ומכונה "פס דמעות".

ב-1926 התגלו במדינת זימבאבווה, ברדלסים שפרוותם התאפיינה בפסי אורך קצרים ובולטים, "הברדלס המלכותי", כך כינו אותם. בתחילה חשבו שזהו מין חדש, אך כיום משוכנעים החוקרים שזוהי מוטציה. כעת מנסים להגביר את שכיחות הברדלסים המיוחדים האלה בחוות רבייה בדרום אפריקה.

יש לצ'יטה גם מסימני הכלב וגם מסימני החתול. הרגליים גבוהות והשערות קשות, כמו אצל הכלב. בצבע פרוותו, בגמישות גופו ובראשו הקצר הוא דומה לחתול. לנמר ולברדלס משקל דומה (45 עד 54 קילוגרמים), אך פיזור המשקל יוצר מבנה גוף שונה, המאפשר לנמר, למשל, לצוד טרף גדול יותר, ולהעלות טרף במשקל גופו אל מרומי עץ, כדי להרחיקו מהישג ידם של שודדי הפגרים הגדולים, האריות או הצבועים המנומרים. הצ'יטה גבוה מהנמר, דקת גזרה, פחות מאסיבית. הנמר דחוס ומוצק. הצ'יטה בנוי למהירות, לא לכוח. השילוב של רגליים ארוכות ועמוד שדרה גמיש-הוא המאפשר לברדלס לפתח צעדים כה ארוכים (עד שמונה מטרים). ראשו הקטן יוצר צללית אירודינמית. למהירותו תורמים גם בית החזה העצום, המכיל ריאות ומשאבת הלב, וכלי דם ובלוטת אדרלן[3], מפותחים ביותר (יחסית לגודל הגוף).

הטופרים אינם מוסתרים ונשלפים, אלא תמיד בחוץ, כמו כריות. טופרי האריה כסכיני גילוח ונשמרים בנדן. טופרי הצ'יטה אינם חדים. כמו פקקים בנעלי רצים מהירים. זו התאמה שלה לריצה. הטופרים נשחקים.

מקורו של הברדלס

ממחקר מאובנים עולה כי בעבר היו הברדלסים גדולים פי שניים או שלושה מהברדלסים הקיימים כיום. המאובן הקדום ביותר של הברדלס הענק נמצא בצרפת, וגודלו כגודלם של אריות.

לפי תיאוריה אחת, מוצא הברדלס הוא מאוכלוסייה ספציפית בדרומה של יבשת אפריקה. לפי תיאוריה זו אסונות אקלימיים או פגיעת מטאורים ענקיים בכדור הארץ, הותירו בדרומה של אפריקה פחות מעשרה ברדלסים. בהדרגה התפשטו צאצאיהם בכל העולם הישן, דרך המזרח התיכון ודרומה של אסיה עד להודו, במקביל לתפוצת הצבאים (Gazella) במדבריות. מאובנים שנמצאו באירופה, אסיה, אפריקה וצפון-אמריקה מלפני כמיליון שנה, הצביעו על ארבעה מינים של ברדלס. שלושה מינים נוספים אותרו בסין, בהודו ובדרום אירופה.

מחקרי מאובנים מוכיחים כי בעבר חיו מינים אחדים של חתוליים דמויי ברדלסים בצפון אמריקה בתקופת הפלייסטוקן, המיראקינוניקס (Miracinonyx). לסוג זה מאפיינים אנטומיים הדומים לאלה של הברדלס (סידור שיניים; גולגולת מקוצרת פחותת משקל, והתנגדות אוויר מול מעברי אוויר, מוגדלים להגברת צריכת חמצן במרדף). בעקבות ממצאים אלו שיערו חלק מהחוקרים, שמוצאו של הברדלס ביבשת אמריקה. לפי תאוריה זו עברו אבותיהם של הברדלסים לפני 3.5 עד 5 מיליון שנים דרך מצרי ברינג מצפון אמריקה לאירופה והתפשטו באסיה ובאפריקה[4].

התנהגות

הצ'יטה ניזון מפרסתנים קטנים וכן ממכרסמים ומעופות קרקע, כגון חוגלות או חוברות. צ'יטה מעדיף צבאים: בעיקר תומפסון. תמיד יעדיפו ללכת על צעירים. הצ'יטה הוא היחידי מבין החתולים שהיא פעילת יום מובהקת. לא יכולה לצוד בלילה. בעיקר בשעות הבקר המוקדמות ואחה"צ. אינו פעיל בשעות החמות.

בניגוד לחתולים אחרים, הצדים מן המארב, צד הברדלס תוך רדיפה. תחילה הוא צופה על הטרף מעמדה גבוהה ואחר כך מתקרב בזחילה, ולבסוף, בהיותו במרחק של פחות ממאה מ' מטרפו הוא מזנק ופותח בריצה בעקבות החיה הנמלטת. הצ'יטה היא היונק המהיר ביותר בעולם מגיע תוך שניות למהירות של 112 קמ"ש.

הצבוע ללא ספק שייך לרודפים. הנמר שייך למתגנבים. פותח בספרינט כשהוא קרוב לטרף. הצ'יטה משלבת. בתחילת הציד היא מנסה להתקרב לטרף. השלב הראשון בצייד הוא לאתר את מי הולכים לאכול. קודם כל מאתרים את החלשים או הצעירים או הזקנים, צולעים וכו'. חשוב לבריאות הטבע. במקום בו הטורפים נכחדו, אוכלוסיית אוכלי העשב קורסת. הברדלס מתגנב עד למרחק של 200 מ', פותח בספרינט, בריצה מהירה בעקבות החיה הנמלטת, כשהוא נעזר בזנבו כדי לתמרן את תנועותיו. עד אשר הוא מגיע למרחק של כמה עשרות מטרים. בשלב זה הוא פותח, ולאחר שהוא מפילה לקרקע, הוא אוחז את גרונה בפיו וחונק אותה למוות.

הצ'יטה מפתח מהירות תוך שניות. בשעת ריצה מגיע צעד הברדלס לשבעה מטרים. במחקר ביו-מכאני, הראה הזואולוג מילטון הילדברנד (Milton Hildebrand), כי אומנם גודל הצעד נקבע בעיקר על ידי אורך הרגליים ותנועתן, אך הגו המתקמר ומתיישר חזרה מוסיף כ-20 סנטימטרים לכל צעד[5]. כשלושה רבעים מן הצעד נעשה אגב "רחיפה", כאשר ארבעת  הגפיים באוויר.

לא רק מהירותו של הברדלס גבוהה, גם תאוצתו פנטסטית. תוך שתי שניות תגיע למהירות של 60 קמ"ש עוד שתים, מגיעה למהירות מקסימלית. פי שלושה מזו של מכונית מהירה, אלא שהוא מתמיד במאוץ מהיר כ-300 עד 400 מטרים בלבד. הסיבה לכך היא שבניגוד למכונית מרוץ, אין לברדלס מערכת קירור. ייצור החום האדיר בעת הריצה מעלה את חום גופו ומאלץ אותו להאט ולעצור. הברדלסים גם מתעייפים מהר מאוד: לאחר ריצה של קילומטר, הם זקוקים למנוחה של לפחות 5-10 דקות, ולכן הם ממהרים לתפוס את טרפם. אחר כך הוא חייב לרבוץ. לתת לשרירים לנוח.

תקשורת עם הנטרפים

הטרף הפוטנציאלי של הברדלס יודע להתגונן מפניו.

הצבאים חיים לרוב בחבורות, מה שמגדיל את הסיכויים לגלות את הטורף המתגנב, ומקטין את סיכוייו של פרט בודד להיטרף. במקרים רבים עוקבים צבאים אחר ברדלסים, מאותתים להם שהתגלו, וגורמים לברדלסים לשנות כיוון ולהרחיק לשטחי ציד אחרים.

הברדלס, הטורף המהיר ביותר בעולם היבשה, תלוי ביכולת ההתגנבות שלו כדי להתקרב לצידו. הוא שקט במיוחד, נע נמוך אל הקרקע, תוך שהוא מנצל את הצמחייה להסתוות. כשהוא מגלה שצבאים הבחינו בו – במיוחד אם הם מדלגים ומאותתים – הוא עשוי לוותר על המרדף ולעבור לחפש טרף אחר, שטרם הבחין בו.

בעולם הטבע, התקשורת איננה מתבצעת במילים אלא בשפה שכוללת שפת גוף, רמזים חזותיים, קולות וריחות. בסוואנה האפריקאית, צבאים וברדלסים מקיימים מערכת תקשורת עקיפה אך מתוחכמת – דיאלוג של הישרדות. התקשורת בין הברדלס לצבאים מתנהלת ללא מגע או קול ישיר, אלא במערכת סימנים ואיתותים הדדיים:

הצבאים הם בעלי חיים רגישים מאוד לסביבה. עיניהם ממוקמות בצידי הראש, מה שמאפשר להם שדה ראייה רחב במיוחד, והם מסוגלים לקלוט תנועה קטנה במרחק רב. ברגע שהם מבחינים בברדלס מתקרב – אפילו ממרחק מאות מטרים – הם מגיבים ברצף של סימנים: הם מקפיאים את תנועתם, נעמדים דרוכים, ולעיתים "מטים אוזן" לכיוון מקור האיום. אם הברדלס מתקרב עוד יותר, צבאים רבים קופצים במהירות ובאלגנטיות – דילוגים גבוהים באוויר (stotting) – כדי להודיע לחברי העדר על האיום ולהראות לברדלס שהם מודעים לנוכחותו. במקרים רבים, הדילוגים הללו נושאים מסר כפול: גם אזעקה לעדר וגם איתות לברדלס – "אני חזק ומהיר, אל תבזבז את האנרגיה עליי".

כך למעשה, הצבאים מאותתים בבהירות שהם דרוכים ומודעים. הברדלס מפענח את האיתותים הללו ומבין שהמרדף לא ישתלם. התקשורת הזו שומרת על איזון עדין בסוואנה: היא חוסכת אנרגיה יקרה לשני הצדדים. הצבאים מתריעים זה לזה וגם ליריביהם, בעוד הברדלס בוחר לתכנן מחדש את אסטרטגיית הציד שלו.

במערכת האקולוגית של הסוואנה, דיאלוג סמוי זה בין הצבאים לברדלס הוא דוגמה מרתקת לאופן שבו בעלי חיים מתקשרים ומווסתים את יחסי הטרף והטורף. שפת הגוף, האינסטינקטים והתגובות המהירות הם שמאפשרים את שיווי המשקל בעולם הפראי הזה. דבר זה מתבטא אצל הברדלסים גם בהפסקות ארוכות בין ניסיונות ציד עוקבים. בצייד 40% סיכויי הצלחה, הצ'יטה תשיג לבטח את טריפה. היחידי שמוצלח ממנה הוא הזאב הטלוא. ממרחק ל 100 מ',

לעתים נעשה הציד בקבוצה, בעיקר כשמדובר בטרף גדול.

מבין טורפי הסוואנה הגדולים, הברדלס הוא היחיד שאינו אוכל נבלות, ואף אינו חוזר לטרף, שהוא עצמו צד. בדרך כלל הוא אוכל את טרפו במהירות, בסגנון של "אכול כפי יכולתך". הוא בולע נתחי בשר גדולים, תוך העפת מבטים "עצבניים" לצדדים. הוא נתון במרוץ נגד הזמן, עד להגעתם של צרכני הבשר האחרים של הסאוואנה, המתאמצים לגלותו ולנסות לגזול את טרפו. נמר, אריה, צבוע או חבורת זאבים טלואים (ואף קבוצת נשרים גדולה) ידחקו את הברדלס הצידה. לכן, מהרגע שצד אוכל מהר לפני שישדדו לו 19 ק" ג בשר בבת אחת.

התמחותו של הברדלס בריצה באה במקרים רבים על חשבון תכונות חשובות אחרות כגון יכולת נשיאת טרף למקום מסתור (הנמר למשל גורר את טרפו למרומי עצים על מנת להתרחק ממתחרים) לכן נחשף הברדלס לתחרות קשה מצד צבועים, זאבים טלואים, נמרים, אריות ושאר טורפים שגוזלים לעתים קרובות את טרפו. הם פוחדים במיוחד מהמסאים, שהורגים בהם.

אין תיעוד של תקיפות קטלניות על בני אדם על ידי ברדלסים בטבע. עם זאת, היו מקרים של בני אדם שנהרגו כתוצאה מתקיפות של ברדלסים בשבי. בשנת 2007, אישה בת 37 מאנטוורפן נהרגה על ידי ברדלס בגן חיות בבלגיה לאחר שחדרה לכלובו מחוץ לשעות הביקור. בשנת 2017, ילד בן שלוש הותקף על ידי ברדלס בשבי בחווה בפיליפוליס, דרום אפריקה. למרות שהובהל במסוק לבית חולים בבלומפונטיין, הילד מת מפצעיו.

חברה

הצ'יטה נמצאת בין הקצה של הנמר הסוליטרי לבין הלהקה של האריה. נקבה בוגרת לעולם לא תהיה עם בוגרים נוספים. זכרים יצטרפו ביחד כדי לצוד. בזוגות, או בקבוצות של 3-4 פרטים. הקשר בין הפרטים בקבוצה, חזק. היתרון הגדול של חיים בקואליציית זכרים קשור

אצל הברדלסים, בשמירה על הנחלה וברבייה. קבוצה מסוגלת לתפוס ולשמור על נחלה ביתר

קלות מפרט בודד. ונחלה היא כרטיס כניסה לעולם ההורות, ולביצוע ה"צו" האבולוציוני הקרוי בפי הביולוגים הפצת הגנים, שמשמעו הבאת מקסימום צאצאים מוצלחים לעולם.

לדעת חוקרים, בתקופות בהם מצליחים זכרים לשמור על נחלה לבדם, הם ייטו פחות לחיות בקבוצות. משך ההחזקה בנחלה תלוי בגודל הקבוצה. לטענת חוקרים, זכר בודד מחזיק בנחלה במשך ארבעה חודשים בממוצע, זוג זכרים מחזיק בה 7.5 חודשים בממוצע ושלישיית זכרים שלטה ללא מצָרים בשטח במשך 22 חודשים. שלישיית ברדלסים מסוימת הצליחה להחזיק בנחלה במשך שש שנים תמימות.

הזכר מסמן את תחום המחייה בהתזת שתן וכן על ידי גרוד הקרקע בטופריו. לא כל כך ברורה משמעות הסימון הזה. בדרך כלל כשבן אותו מין מגיע לטריטוריה ומריח את הסימון הוא מסתלק. לא אצל הצ'יטה.

תחומי המחייה של הנקבות גדולים מאלה של הזכרים. בשמורת סרנגטי שבטנזניה, גילו החוקרים שהנחלות של הזכרים משתרעות על גודל ממוצע של 40 קילומטרים רבועים. גודל תחום המחייה תלוי בצפיפות הטרף ושטחו 25-80 קמ"ר, אך כאשר הטרף צפוף, הוא יכול להיות רק 10 קמ"ר. תחומי המחייה של הנקבות הם כ-800 קילומטרים רבועים. במהלך השנה עוברות הנקבות בין נחלות שונות של זכרים. לא כל הברדלסים הזכרים הם בעלי נחלה. קיימים ביניהם גם נוודים.

זכרים בעלי נחלה הם, סטטיסטית, גדולים במידותיהם ומצבם הגופני טוב יותר. על הפרטים שמצבם ירוד, התגלו יותר טפילים, ובדמם נמצאו יותר תאי דם לבנים. זכרים נודדים אינם מחזיקים נחלות משלוש סיבות: הם נכשלו בהגנת נחלה בעבר; מצבם הגופני ירוד מכדי להילחם עם זכרים אחרים על נחלה, או הם מחכים לשינויים דמוגרפיים, או פיסיולוגיים כדי לשפר את סיכוייהם. המחקרים העלו שרק לעיתים רחוקות הורגים זכרים אלו את אלו בעימותי נחלות.

באזורים שבהם מצויים טורפים אחרים, גוזלים אלו את טרפו של הברדלס, לכן הוא מעדיף אזורים צחיחים בהם טורפים אחרים מתקשים להתקיים.

תפוצה

הברדלס היה נפוץ באפריקה כולה ובקדמת אסיה, עד הודו. בדרך כלל בסוונות ובמדבריות. תת המין שחי באסיה היה בהיר יותר ובעל כתמים צפופים יותר משל תת הין האפריקאי.  האוכלוסייה באסיה הושמדה כמעט כליל על ידי ציד ישיר וכן כתוצאה מצייד של צבאים, מזונה הישיר, על ידי האדם. סיבה נוספת לדילול המין הוא איסוף גורים כדי לאלפם לצייד צבאים. היו צ'יטות בארץ ישראל.

ברדלס (Acinonyx jubatus) היה בעבר חלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית של המזרח התיכון, כולל ארץ ישראל. עדויות היסטוריות וארכאולוגיות מעידות על נוכחותו באזור זה לאורך תקופות רבות, עד להיעלמותו הסופית במאה ה-20. תיעוד אמנותי מהתקופה הרומית-ביזנטית כולל פסיפס לוד המפורסם מהמאה ה-4 לספירה (ראה להלן), שבו נראה ברדלס במהלך ציד – עדות ברורה לשילוב הברדלס בנוף החי של ארץ ישראל.

כתבים מהתקופה הערבית והצלבנית מזכירים את נוכחות הברדלסים באזור, בעיקר בשולי המדבריות ובאזורי שפלת יהודה והנגב. חלקם מציינים שימוש בברדלסים לציד, כפי שהיה מקובל גם במזרח התיכון ובאימפריות שכנות כמו הממלכה האיובית והממלכה הממלוכית.

תיעוד אחרון של ברדלסים חיים באזור מיוחס לשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, אז דווחו תצפיות בודדות בעיקר בנגב ובערבה. הכחדת הברדלס בארץ ישראל נבעה בעיקר מהתפשטות ההתיישבות האנושית, ציד ישיר (בגלל חשש לחיות המשק ולציד ספורטיבי), וירידה בזמינות טרף טבעי.

בשנת 1930 נמכרו עורות של צ'יטה בשוק של באר שבע. הזואולוג ישראל אהרוני מוסר כי במג'דל שאמס נורו שני ברדלסים ב-1946. ב-1959 זוהה בברור צ'יטה בקרבת נחל חיון, ליד יטבתה. בירדן ניצודה נקבה עם גורה ב-1962.

רבייה

הנקבה נמצאת בייחום במשך כשבועיים. היחסים בין זכר לנקבה בזמן ההזדווגות מאד אגרסיביים. ההזדווגות נעשית במצב של שכיבה, כאצל שאר החתולים. בסיומה, הזכר משמיע קריאה שהיא בין יללה לשאגה. משך ההיריון 90-95 יום. יש המלטות כול השנה. הנקבה ממליטה 1-4 גורים, במחסה סלעים או שיחים. יש נתונים על המלטות של שמונה גורים. אולם במקרים אלו רק 3-4 נותרים בחיים. אחד הפרקים הידועים הוא הגידול. מרבית המידע בא ג’וי אדמסון (Joy Adamson), שכתבה את הספר המפורסם "אלזה, לחופש נולדה" (Born Free). היא גידלה גם נקבת צ'יטה. הזדווגה עם צ'יטה בר והמליטה. הובילה אותו לגוריה.

משקל הגור בעת ההמלטה כ-250 גרם. ממליטה בסבך צפוף ששום טורף גדול לא יכול להיכנס אליו. גדלים עיוורים, לא זזים, רק יונקים. הגורים נולדים עם רעמה ארוכה בצבע אפור-חום אשר מכסה את ראשם, צווארם, גבם וזנבם. הרעמה מספקת הגנה טבעית כנגד טורפים בתוך העשב הגבוה.  הגורים פותחים את עיניהם בגיל 10-14 יום.

כדי שריחם לא יצטבר במקום אחד, האם לוקחת אחד אחד בעורף למקום אחר.לא יודעת לספור, לכן חוזרת שוב ושוב. בגיל 6 שבועות ,מתחילים להצטרף חלק מהזמן ואז כבר צמחו להם כול שיני החלב. בגיל 8 שבועות מצטרפים לכול הפעילות. הם תחילה מפריעים. האם מתקשרת עמם ביללה הדומה לזו של חתול. בשלב זה חלק גדול שלהם נטרף. למעלה מ-50% נטרפים בשלב זה. בגיל תשעה חודשים נמצאות כול שיניהם הקבועות במקומן. האימון מרתק. הם צופים בה ומשחקים. הם זקוקים לאימון רב. אבל נולדים עם היכולות. השיעורים האמיתיים נערכים בגיל שבעה חודשים.

בגיל זה לומדים הגורים לארוב, להכריע את הטרף ארצה ולהורגו. לעתים הם מתרגלים את כישוריהם על תנים, האורבים סביב טרף אשר ניצוד בידי הבוגרים.

הנקבות יכולות להוליך את גוריהן לעבר קבוצות של צבאים, כדי שיוכלו לצוד אותם ללא עזרה. במהלך מסעות הלימודים הללו אין האם מנסה לתפוש את הטרף בעצמה. תחת זאת, היא סוגרת על דרכי הנסיגה של הטרף ומכוונת אותו למסלול זה של צאצאיה. האם תופסת טרף ונותנת להם להתאמן בהריגתו. מאוחר יותר קוראת להם וכשהם מתקרבים היא משחררת את הטרף. בגיל 14 חודשים יכולים לצוד לבד. הברדלסית אינה רק צדה עבור צאצאיה, ומלמדת אותם לצוד, היא גם מגינה עליהם מפני טורפים.

בחודשים יולי ואוגוסט 1995 נצפתה בשמורת סמבורו בצפון-קניה אם, המנסה להגן על שני גוריה מפני להקה של תשע לביאות. היא התקרבה עד לטווח ארבעה מטרים מהלביאות, כדי למשוך את תשומת ליבן ולהרחיקן מהגורים. בכך אפשרה לגוריה להימלט. הגורים מגיעים לבגרות מינית בגיל 14-16 חודשים. פחות מ-5% מגיעים לבגרות.

האם בועטת את גוריה החוצה בגיל 17 חודשים. הפרידה אינה הדרגתית כמו אצל הנמרים. ביום אחד היא כבר לא נמצאת אתם. גם אם נפגשים במקרה, ההתעלמות הדדית.

בעיות בשימור המין

תפסו מדגם של צ'יטות. לקחו דגימת דם. זהות גנטית מושלמת. קרובי משפחה  הקרבה הגנטית בין ברדלסים היא כה רבה, עד ששתל עורי מברדלס אחד יתקבל ללא בעיות על ידי משנהו. הבדיקות  העלו קרבה שמתאימה לרביית קרובים. התופעה של רביית קרובים גורמת גם לאסימטריה בגולגולת, ואכן נמצא כי האסימטריה אצל הברדלס גדולה הרבה יותר מאשר אצל תשעה מיני חתוליים אחרים, ביניהם כאלה החיים בתחומי תפוצתו כמו אריה, נמר, קרקל, סרוול, או בתפוצות אחרות, כמו היגואר.

שונות גנטית נמוכה היא תופעה מדאיגה, שכן היא מעמידה בסימן שאלה את כושר שרידתו של הברדלס בתנאי סביבה משתנים. היא עלולה לגרום לתמותת יתר של גורים ופגיעות רבה למחלות (במקרה של מיני-מגפה, בה פגעו וירוסים במרכז גידול של אריות וברדלסים באורגון, מתו 19 ברדלסים ואילו 10 האריות שחלו, החלימו).

בכנס של ארגון שמירת הטבע CITES ב-1992 הוגדר הברדלס כבעל חיים המצוי בסכנת הכחדה גלובלית. הארגון התיר ציד שנתי מוגבל בלבד: 150 פרטים בנמיביה, 50 בזימבאבווה וחמישה פרטים בבוצוואנה.

ב-1900 נאמד מספרם של הברדלסים ב-100,000.בשנות ה-60 וה-70, החוקר נורמן מאיירס (Norman Myers), ערך מחקרים מקיפים בקניה על אוכלוסיות ברדלסים ונמרים, והיה בין הראשונים שהתריעו על הירידה הדרמטית במספרם של הברדלסים עקב אובדן בתי גידול, סכסוכים עם בני אדם וציד בלתי חוקי. ב-1975, פרסם דו"ח מקיף שהצביע על כך שמספר הברדלסים באפריקה ירד מ-40,000 ל-20,000 תוך 15 שנה בלבד, כאשר פחות מ-3,000 מהם נותרו באזורים מוגנים

בשנות השמונים הוצגו מספר הערכות סותרות. לפי הערכה אחת פחת מספרם ל-10,000, ואילו לפי הערכה אחרת (1987) הגיע מספרם ל-25,000. לפי ההערכות האופטימליות האחרונות משנת 1993 נע מספרם בין 9,000 ל-12,000, אך הוא ממשיך לרדת.

מאיירס היה מהראשונים שהדגישו את הצורך בפעולה דחופה לשימור הברדלסים, והמליץ על תוכניות שימור באזורים כמו קניה, בוצואנה ונמיביה.

מעבר לכך, מאיירס היה מהראשונים שהשתמשו במונח "נקודות חמות" (biodiversity hotspots) כדי לתאר אזורים בעלי מגוון ביולוגי עשיר במיוחד, המאוימים על ידי פעילות אנושית. גישה זו קבעה קריטריונים למדידת חשיבות שימורית של אזורים ברחבי העולם והפכה לאבן יסוד במדיניות שימור גלובלית, שבה שילב שיקולים של מדע, אקולוגיה ופוליטיקה.

העקרונות שהניח תרמו ליצירת מודלים לשימור ברמה עולמית, ששימשו את הארגון הבינלאומי לשימור טבע (IUCN) וארגוני שימור כמו WWF ו-Conservation International.

לטענת רנדאל איטון  (Randall Eaton), שחקר את חיי הברדלסים בפארק הלאומי של ניירובי, האשם העיקרי בהיעלמות הברדלסים הוא האדם. ברדלסים נורים בגלל פרוותם (הרבה פחות מהנמר וחתוליים חברברים אחרים) ובגלל הנזק לחקלאות ולצאן, בעיקר בנמיביה ובזימבאבווה. ב-1983 מסר נציג שמורות הטבע בנמיביה, שבעלי חוות פרטיות צדים 800 ברדלסים בשנה. בדין וחשבון של CITES מ-1993 מגלה הסטטיסטיקה שבנמיביה לבדה נורו 6,782 ברדלסים בין 1980 ל-1991 וכ-10,000 עד 1995. לעיתים ניצודים הברדלסים לשם "ספורט". שלטונות חלק מארצות אפריקה הדרומית עדיין מעניקים, תמורת סכום כסף נכבד, רישיונות ציד לציידים מערביים. אבל לא רק האדם אשם בהכחדת הברדלסים. השינויים האקלימיים גם הם תורמים לכך. התחממות האקלים גורמת להתייבשות הסוואנות ולצמיחה של מיני דגניים קשיחים, הנאכלים על ידי הפרסתנים הגדולים (דוגמת התאו האפריקאי, הגנו

והזברה). גידול אוכלוסיות אוכלי העשב הגדולים גוררת שגשוג באוכלוסיות הטורפים הגדולים, כלומר האריות והצבועים המנומרים. טורפים אלה דוחקים את הברדלס משטחים נרחבים, גוזלים את טרפו, טורפים את גוריו וגורמים לירידה בגודל אוכלוסיית הברדלס. כך קורה שבשמורות טבע מסוימות, שם יש ריכוז גדול של טורפים גדולים, הופכים הברדלסים לנדירים ביותר. הדוגמה הבולטת לכך היא מכתש נגורונגורו (Ngorongoro) בטנזניה. צפיפות האריות בשמורה זו היא הגדולה בעולם, ולפיכך לא נותרו שם ברדלסים.

אילוף הברדלסים

הצ'יטה עורר לאורך מאות שנים את דמיונם של אנשים. המצרים, הערבים, הפרסים  וההודים הצליחו לאלף אותה לצורך צייד צבאים. הפרטים המאולפים נאמנים לאדם ככלב..

הברדלס מגלה מעט אגרסיביות כלפי בני אדם, וניתן לביית אותו בקלות, כפי שנעשה מאז ימי קדם. התיאורים המוקדמים ביותר של הברדלס מגיעים ממערת שובה בצרפת, ומתוארכים ל-32,000–26,000 לפנה"ס. על פי היסטוריונים כמו היינץ פרידריך (Heinz Friederichs) וברצ'רד ברנטג'ס (Burchard Brentjes), הברדלס בוית לראשונה בשומר, ומשם התפשט בהדרגה לאפריקה המרכזית והצפונית, ומשם הגיע להודו. הראיות לכך הן בעיקר ציוריות; למשל, חותם שומרי משנת 3000 לפנה"ס לערך, שבו מופיע בעל חיים ארוך רגליים קשור ברצועה, מעורר השערות כי מדובר בברדלס שבוית. עם זאת, תומאס אלסן (Thomas Allsen) טוען, כי ייתכן שבעל החיים המתואר הוא כלב גדול. היסטוריונים אחרים, כמו פרדריק זאונר (Frederick Zeuner),  סבורים כי המצרים הקדמונים היו הראשונים לביית את הברדלס, ומשם התפשט הביות בהדרגה לאסיה המרכזית, לאיראן ולהודו[6].

בהשוואה, התיאוריות על ביות הברדלס במצרים חזקות יותר וכוללות לוחות זמנים המבוססים על כך. מאפדת (Mafdet), אחת מהאלות המצריות הקדומות שסגדו להן במהלך השושלת הראשונה (3100–2900 לפנה"ס), לעיתים קרובות הוצגה כברדלס. המצרים הקדמונים האמינו שרוחות הפרעונים שנפטרו נלקחות על ידי ברדלסים. תבליטים במתחם המקדשים של דיר אל-בחרי מספרים על משלחת של המצרים לארץ פונט בתקופת שלטונה של חתשפסות (1507–1458 לפנה"ס), שהביאה, בין היתר, בעלי חיים שכונו "פנתרים". בתקופת הממלכה החדשה (המאה ה-16 עד המאה ה-11 לפנה"ס), הברדלסים היו חיות מחמד נפוצות עבור בני המלוכה, שעיטרו אותם בקולרים ורצועות מפוארים.

תחריטי סלע המתארים ברדלסים, המתוארכים ל-2000–6000 שנה לפנה"ס, נמצאו בטווייפלפונטיין (Twyfelfontein); לא נמצאו עדויות רבות נוספות לביות ברדלסים (או חתולים אחרים) באפריקה הדרומית.

ברדלסים לציד מופיעים גם באמנות ערבית קדם-אסלאמית מתימן. הציד בעזרת ברדלסים נעשה נפוץ יותר לקראת המאה השביעית לספירה. במזרח התיכון, הברדלס היה מלווה את האצולה לציד כשהוא יושב במושב מיוחד על גב האוכף. תהליך הביות היה מורכב ויכול היה להימשך כשנה. הרומאים ייתכן שהתייחסו לברדלס כאל "לאופרדוס" (λεοπάρδος) או "לאונטופארדוס" (λεοντόπαρδος), , בהנחה שהוא כלאיים בין נמר לאריה, בשל רעמת הגורים והקושי הרב בגידולם בשבי. ברדלס רומאי לציד מתואר בפסיפס מהמאה הרביעית מהעיר לוד, ישראל. ברדלסים המשיכו לשמש גם בתקופה הביזנטית של האימפריה הרומית. בפואמה Cynegetica  , שנכתבה בלטינית , על ידי מרקוס אורליוס נמסיאנוס.[7] השיר מתוארך בדרך כלל לשנים 283/284 לספירה – שכן הוא מתייחס לשלטונם של הקיסרים הרומיים קרינוס ונומריאנוס (283–284 לספירה).

במזרח אסיה, הרשומות מבלבלות, מאחר ששמות אזוריים לנמר ולברדלס עלולים לשמש לסירוגין. התיאור הקדום ביותר של ברדלסים במזרח אסיה מתוארך לשושלת טאנג (המאה ה-7 עד המאה ה-10 לספירה); ציורים מציגים ברדלסים קשורים וברדלסים רכובים על סוסים. קיסרים סינים נהגו להשתמש בברדלסים ובקרקלים כמתנות. במאות ה-13 וה-14, שליטי שושלת יואן, רכשו ברדלסים רבים מהאזורים המערביים של האימפריה ומסוחרים מוסלמים. על פי רשומות שושלת מינג, השושלת הבאה (המאה ה-14 עד המאה ה-17) המשיכה במנהג זה. דמויות קבורה מתקופת האימפריה המונגולית, המתוארכות לתקופת שלטונו של קובלאי חאן (1260–1294), מציגות ברדלסים על סוסים.

השליט המוגולי אכבר הגדול (1556–1605 לספירה) החזיק, לפי הדיווחים, בכ-1,000 ברדלסים קיסריים (קאסה). בנו ג'האנגיר כתב בזיכרונותיו, Tuzk-e-Jahangiri, שרק אחת מהן המליטה. שליטי המוגולים אילפו ברדלסים וקרקלים באופן דומה לשליטי מערב אסיה, והשתמשו בהם לציד חיות בר, במיוחד אנטילופות הודית  (blackbuck) . הציד הנרחב גרם לפגיעה קשה באוכלוסיות חיות הבר בהודו; עד 1927, נאלצו לייבא ברדלסים מאפריקה.

הצ'יטה בתרבות

הצ'יטה תוארה רבות במגוון יצירות אמנותיות. בציור שמן "בכחוס ואריאדנה"  (Bacchus and Ariadne) מאת הצייר האיטלקי טיציאן (Tician) מהמאה ה-16, מרכבתו של האל היווני דיוניסוס (בכחוס) מתוארת כמובלת  על ידי שני צ'יטות. הצ'יטות בציור נחשבו בעבר לנמרים[8]. בשנת 1764, הצייר האנגלי ג'ורג' סטאבס George Stubbs)  ) צייר את מושל מדראס הבריטי, סר ג'ורג' פיגו (George Pigot), ציין מעניק צ'יטה למלך ג'ורג' השלישי, וקרא ליצירתו: "צ'יטה עם שני משרתים הודים ואייל". הציור מתאר צ'יטה, עטופה בברדס ובצווארון על ידי שני משרתים הודים, יחד עם אייל שהוא היה אמור לטרוף[9]. הציור "הליטוף" משנת 1896 , מאת פרננד קנופף  (Fernand Khnopff), הצייר הסימבוליסט הבלגי בן המאה ה-19, הוא ייצוג של מיתוס אדיפוס והספינקס ומציג יצור עם ראש אישה וגוף של צ'יטה[10].

שני ברדלסים מתוארים עומדים זקופים ותומכים בכתר בסמל המדינה החופשית (דרום אפריקה)."חוסיין, בידור" (Hussein, An Entertainment), רומן מאת פטריק אובריאן (Patrick O'Brian) המתרחש בתקופת הראג' הבריטי בהודו, ממחיש את נוהג גידול בני מלוכה ואילוף ברדלסים לציד איילים[11]. הספר "איך זה היה עם דומס" (How It Was with Dooms) מספר את סיפורה האמיתי של משפחה המגדלת גור צ'יטה יתום בשם דומס בקניה. הסרט "דומה" משנת 2005 התבסס באופן חופשי על ספר זה.

הערות

[1] נדב לוי, מסע אחר, גליון מס' 53.

[2] נדב לוי מבהיר: שיטת המיון המולקולרית מבחינה בשלושה ענפים במשפחת החתוליים: ענף האוצלוט (חתולי אמריקה הדרומית), שהתפצל לפני עשרה מליוני שנים; ענף החתול (Felis), שהתפצל לפני שמונה מליוני שנים והענף השלישי הוא ענף הפנתרים, שהתפצל לפני כחמישה מיליון שנים, הכולל בנוסף לבני הסוג פנתר, גם את הלינקס (Lynx).

[3] אדרנל – או בעברית יתרת הכליה, בלוטה הורמונלית (אנדוקרינית) האחראית על הפרשה של קורטיזון ובעיקר אנדרנלין.

[4] למרות הדמיון האנטומי יש מדענים הסבורים, כי המיראקינוניקס עשוי לייצג התפתחות אבולוציונית מקבילה של ענף אחר של החתוליים במישורי אמריקה, וכי מוצאו של הברדלס אינו מיבשת זו. הוכחה לכך אפשר למצוא בהתפתחויות מקבילות של בעלי חיים אחרים, תנים למשל, מול קויוטים, נמרים מול יגוארים, וזאבים-טלואים מול זאבים

[5] מילטון הילדברנד (Milton Hildebrand), ביולוג אמריקאי חשוב שהתמחה בביו-מכניקה ובהתנהגות תנועה של בעלי חיים, כולל ריצה, הליכה ואמצעי תנועה אחרים.

הילדברנד היה חלוץ בתחום הביו-מכניקה (Biomechanics) של תנועה בבעלי חיים, ובמיוחד חקר את דפוסי ההליכה והריצה של יונקים וזוחלים.

אחד המחקרים המפורסמים ביותר שלו עסק בהשוואת אופני הליכה וריצה בין יונקים שונים. הוא חקר את הקשר בין מבנה הגפיים, אורך הצעד ומהירות התנועה של בעלי חיים שונים, ובכך תרם רבות להבנת האבולוציה של תנועה ביולוגית.

[6] Allsen, T. T. (2006). "Natural history and cultural history: the circulation of hunting leopards in Eurasia, seventh-seventeenth centuries". In Mair, V. H. (ed.). Contact and Exchange in the Ancient World. Hawai'i: University of Hawai'i Press. pp. 116–135.

[7] הוא מוזכר לעיתים גם בספרות מודרנית כמרקוס אורליוס אולימפיוס נמסיאנוס – משורר לא קיים בשם זה הומצא ב-Historia Augusta, ושמו התמזג עם שמו של המשורר האמיתי).

[8] residder, W. (1981). "The cheetahs in Titian's Bacchus and Ariadne". The Burlington Magazine. 123 (941): 481–483.

[9] Fisher, M. H. (2004). "Indians in Britain as British colonial conquests begin (1750s-1790s)". Counterflows to Colonialism: Indian Travellers and Settlers in Britain 1600–1857. New Delhi: Permanent Black. pp. 50–102

[10] Edmunds, L. (2006). "The inward turn: nineteenth and twentieth centuries". Oedipus. Abingdon: Routledge. pp. 100–128.

[11] Ranasinha, R. (2014). "Cultural contestations in the literary marketplace: reading Raja Rao's Kanthapura and Aubrey Menen's The Prevalence of Witches". In Towheed, S. (ed.). New Readings in the Literature of British India, c. 1780–1947.