גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
23 באוגוסט 2020
ב-12 באוגוסט קרה דבר נורא. נערה בת 16 קיבלה שיחת טלפון, בה גבר אנונימי הציע לה לחזור על מעשה מין קבוצתי, בו השתתפה לילה קודם, עם כמה גברים. הנערה לא הבינה במה מדובר, עד שלחרדתה התברר לה שלילה קודם, בהיותה בגילופין, נוצלה מינית על ידי שלושים גברים. האירוע אפילו הוסרט, כך בישר לה השטן מן האופל.
הוגשה תלונה במשטרה, על אונס קבוצתי. ברגע הראשון חשבתי על אונס תמר בידי אמנון, ומיד אחר כך, על מעשה חמור יותר: פילגש בגבעה. בגין המעשה ההוא כמעט הוכחד לגמרי שבט בנימין כולו.
הוקם צוות חקירה מיוחד. בינתיים, מאות ואולי אלפי הציפו את הרשת בקריאות: "אני מאמינה לה". כאילו שיש לכך משמעות.
אני לא יודע מה היה בדיוק במלון באילת. המשטרה תחקור מה היה באמת. אני קובע, אין משמעות למדת האמון שאנו נותנים לגרסתה. אני טוען שגם אם גרסת הגברים תתקבל במלואה וגם אם יוכח שהנערה לא גילתה התנגדות, זה עדיין מעשה מביש בקנה מידה קולוסאלי.
שלושים גברים עמדו בתור כדי לשכב עם נערה בת 16. נניח שהמספר מוגזם. נניח שמדובר בעשרה, נניח שמדובר בפחות. נניח שלא ידעו שמדובר בקטינה, נניח שמבחינה משפטית לא יהיה ניתן להוכיח שהיה כאן אונס, במובן הפלילי של המושג, זהו אירוע מחפיר בסטנדרטים של סדום. מדובר במעשה מעורר קבס. הדם רותח, המעיים מתהפכים. אני כולי תקווה שהטיפוסים המגעילים הללו יבואו על עונשם. אבל יותר משאני זועם על קלות הדעת בה הם מרשים לעצמם לחלל את גופה ונשמתה של הנערה, אני חש עצב רב עלינו. מה קרה לנו כחברה? מה זה אומר עלינו?
דווקא משום כך, אני חושב שהמחאה הציבורית לא צריכה לקבוע "אונס" ולא להתרכז בעונש הראוי על אונס (עונש כבד, על פשע חמור), משום שאז אנחנו מתמקדים בפן הפלילי בלבד. כאשר מגיעים לפלילי, תמיד יש סיכוי שאשמתם לא תוכח. אם קבענו "אונס" והם יימצאו זכאים מחוסר הוכחות, הם יצאו לחופשי, כשהם מתקבלים במחיאות כפיים, על ידי סביבתם.
כך גם בפרשת איה נאפה, ב-16 ביולי 2019. מדובר על מעשה מבחיל: נערה רוצה לשכב עם בחור ישראלי שהכירה. מותר לה. הטיפוס הנאלח הזה, מזמין לחדר עוד כמה חברים. בעיני זהו מעשה מתועב. תארו לעצמכם שהיא היתה שתויה ומבולבלת ובקושי הביעה התנגדות רפה (אני לא טוען שזה מה שהיה), או שהיתה משותקת מאימה ולא הביעה התנגדות כלל. משפטית אין כאן אונס. אבל זהו מעשה איום ונורא. שפל. אלים. המשטרה מצאה שלא היה כאן פן פלילי (מבלי להתייחס לאפשרות המזעזעת שמישהו בישראל השתיק את הפרשה), לכן הנערים הללו שבו הביתה והתקבלו כגיבורים (כפי שלדאבוני קרה). אין טעם להכריז "אנחנו מאמינים לה", כי איננו יודעים יותר ממה שמצאה המשטרה בחקירותיה. אני טוען שגם אם נאמין להם, זהו מעשה מבחיל, המעיד על תהום מוסרית. במקרה ההוא, קשת של ידוענים, קשרו להם כתרי גבורה. החל מיואב אליאסי ("הצל"): שקרא ל"סמולנים" להתנצל ואגב כך הכתים את הימין בכתם מוסרי נורא וכלה באמילי עמרוסי, שאין תחתית שוביניסטית, זכרית או לאומנית, שהיא נמוכה מדי עבורה.
Desolation of Tamar,
הצייר : Tissot,
הצלם: Richard Goodbody, המוזיאון היהודי בניו יורק
כך גם במקרה של הכדורגלנים, שניצלו את מעמדם וקיימו יחסי מין עם קטינות ב-16 ביולי 2019. מתברר שהיה שם דפוס של "ציד". אכן, לא מדובר שם על אונס ואכן, יתכן מאד שהנערות שיקרו להן כשהתחזו לבנות 18. ובכול זאת, זוהי התנהגות שמתנוסס מעליה דגל שחור.
הציבור אינו צריך להחליף את המשטרה ואת בית המשפט. קריאה ברשתות החברתיות לעונש מאסר כבד, לא תשפיע על איש. ובצדק.
המשטרה צריכה להתמקד בפן הפלילי, בית המשפט צריך לשפוט ואילו הציבור צריך להתמקד בפן הנורמטיבי. אנחנו לא צריכים לקבוע שהיה אונס, טרם שהדבר הוכח משפטית, אנחנו צריכים לקבוע שבלי קשר לתוצאה המשפטית, מדובר במעשה נפשע. עלינו להניח למישור הפלילי ולהתמקד במישור הנורמטיבי. יש להוקיע את ההתנהגות השפלה ולהקיא טיפוסים כאילו מקרבנו. ככל שנרבה להתייחס בחומרה, לפן המוסרי של המעשה, כך נצליח לשנות את הלך הרוח המוביל למעשים כאילו.