תולדות גיינה הצרפתית

כתב: גילי חסקין;07-10-2025

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

ראו קודם, באתר זה: מבוא לגיינה הצרפתית, גיינה הצרפתית – תרבות , תולדות סורינאם, תולדות גיינה 

למצגת דידקטית על גיינה הצרפתית

התרבות בגיינה הצרפתית

להרצאה על שלוש הגויינות

היסטוריה פרה-קולומביאנית

תולדות  גיינה הצרפתית (French Guiana) מתחילה עוד בתקופה שקדמה להתיישבות האירופית. לפני הגעת האירופאים הראשונים לא הייתה באזור היסטוריה כתובה. לפני בואם של האירופאים במאה ה־16, השטח שאנו מכירים כיום כגיינה הצרפתית היה מאוכלס בקבוצות ילידיות מגוונות ששייכות לתרבויות האינדיאניות של האזור האמזוני והקאריבי. החברה והתרבות המקומית נשענו על סביבות טבעיות עשירות – נהרות גדולים, יערות גשם טרופיים וחופי האוקיינוס האטלנטי.

השטח יושב בידי ילידיים שונים, בהם הקלינה (Kalina – קריבים), הארוואק (Arawak), הגליבי (Galibi), הפאליקור (Palikur), הטקו (Teko), הוואיאמפי (Wayampi – המכונים גם Oyampi) והוואיאנה (Wayana).

ניתן למיין אותם לכמה קבוצות

1. קבוצות קריביות (Kalinago/Caribs) – שלטו בעיקר לאורך החופים. הן היו ידועות כלוחמים וכסוחרים, והחזיקו רשת קשרים עם איים בקריביים.
2. קבוצות ארוואקיות (Arawak) – חיו בעיקר באזורי שפכי הנהרות ובפנים הארץ. הארוואקים נודעו כמגדלי יבולים מיומנים, בעיקר בטטה, קסאווה (מניוק) ותירס.
3. קבוצות מקומיות של יערות האמזונס – ביניהן הקבוצות הידועות כיום כקאל’ינה (Kali’na), פאליקור (Palikur), וויאנה (Wayana) ווואפי (Wapishana).

ילידי גיינה פיתחו שיטות חקלאיות מותאמות לאדמה הבוצית, כולל גינות מוגבהות (raised fields), שהקלו על הניקוז והגבירו את פוריות הקרקע. יערות הגשם והנהרות סיפקו שפע חיות בר ודגים. סירות קאנו גדולות אפשרו תנועה, מסחר ותקשורת לאורך הנהרות והחופים. התקיים חילופי סחורות בין קבוצות שונות – כלי חרס, נוצות, קונכיות, אבן קשה לייצור גרזנים – לעיתים גם עם אזורים מרוחקים באמזונס ובקריביים.

החברה התבססה על שבטים וקבוצות חמולתיות. בראש עמדו מנהיגים מקומיים, לעיתים בעלי סמכות צבאית או דתית.  התקיימה מערכת אמונות רוחנית עשירה שכללה שמאניזם, מיתוסים על בריאת העולם ורוחות מגינות הקשורות ליער ולמים. אומנויות: ילידי גיאנה יצרו קדרות מצוירת, תכשיטים מקונכיות וזהב, וטקסטיל מצמחי בר[1].

ראשית המעורבות האירופית

כשנחתו האירופאים – תחילה הספרדים (1498–1499), ובהמשך הצרפתים, ההולנדים והאנגלים במאות ה־16–17 – הם מצאו אוכלוסייה מגוונת, שפרוסה לאורך הנהרות והחוף, בעלת קשרי מסחר פנימיים ותרבות חומרית עשירה. כבר מראשית המגע נוצרו מתחים סביב קרקעות, משאבים וסחר בעבדים, שהובילו לשינויים מרחיקי לכת במבנה החברתי והדמוגרפי של האזור.

שמועות היסטוריות מספרות כי כבר בשנת 1498 ביקרו אירופאים בגיינה הצרפתית (French Guiana)[2].,

המסע השלישי של כריסטופר קולומבוס (1498–1500)

לאחר שני מסעות מוצלחים, שהביאו לגילוי האיים הקריביים והקמת מושבות ספרדיות ראשונות, ביקש כריסטופר קולומבוס (Christopher Columbus),מן הכתר הספרדי מימון נוסף. מטרתו הייתה להרחיב את תחומי החקירה, לגלות נתיבים חדשים ולחזק את אחיזת ספרד בעולם החדש.

ב־30 במאי 1498 הפליג קולומבוס מספרד בראש צי של שש ספינות. חלקן נשאו אספקה והתיישבו מחדש באי היספניולה, בעוד שלוש ספינות אחרות נועדו למסע גילוי נוסף, הפעם דרומה יותר – מתוך תקווה להגיע אל יבשת אסיה, כפי שסבר.

ביולי 1498 הגיע קולומבוס לראשונה אל יבשת דרום אמריקה:  הוא נחת באי טרינידד, בסמוך לחופי ונצואלה. המשיך אל מפרץ פאריה (Gulf of Paria) והפליג לאורך חופי ונצואלה. במהלך מסעו פגש נהרות עצו מים (כנראה נהר האורינוקו), והבין – אף כי לא במלואו – שמדובר ביבשה עצומה ולא באיים בלבד. חלק מהדיווחים ההיסטוריים מציינים כי ספינות ספרדיות המשיכו לשוט מזרחה, לאורך החוף הצפוני של דרום אמריקה, עד לאזור גיאנה של ימינו, ובכך יצרו את המגע האירופי הראשון עם חופי גיינה הצרפתית[3].

כאשר קולומבוס  הפליג לחופי גיינה וקרא להם "ארץ הפראים" (Land of Pariahs). בפועל, קולומבוס הפליג מטרינידד לחופי ונצואלה, וכינה את קו החוף "איסלה סנטה" (Ysla Sancta), משום שממרחק נדמה לו כי היבשה הרחוקה היא אי. הביטוי "ארץ הפראים" נגזר למעשה ממפרץ פאריה (Gulf of Paria), המפרץ שאליו פנו הארצות החדשות שגילה[4].

בשנת 1608 שלחה הדוכסות הגדולה של טוסקנה (Grand Duchy of Tuscany)[5] משלחת לאזור במטרה לייסד קולוניה איטלקית, שתספק לאיטליה של הרנסנס מוצרי יערות הגשם של האמזונס. אך מותו הפתאומי של הדוכס פרדיננדו הראשון דה מדיצ'י (Ferdinando I de' Medici) שם קץ לתוכנית. ב־1624 ניסו הצרפתים להתיישב במקום, אך נאלצו לנטוש לנוכח התנגדותם העזה של הפורטוגלים, שראו בכך הפרה של חוזה טורדסיאס (Treaty of Tordesillas)[6]. ובכל זאת, הצרפתים חזרו ב־1630, וב־1643 הצליחו להקים יישוב בקאיין (Cayenne) לצד מטעים קטנים. גם ניסיון זה כשל לאחר התקפות מצד שבטים ילידיים.

ב־1658 השתלטה 'חברת הודו המערבית' ההולנדית (Dutch West Indies Company) על קאיין והקימה שם קולוניה הולנדית. שש שנים מאוחר יותר, ב־1664, חזרו הצרפתים והקימו יישוב נוסף בסינאמרי (Sinnamary), אך גם הוא הותקף על ידי ההולנדים ב־1665.

ב־1667 נכבשה גיינה הצרפתית בידי האנגלים. אך בעקבות חוזה ברדה (Treaty of Breda), שנחתם ב־31 ביולי אותה שנה, הוחזר השטח לשליטת צרפת[7]. ההולנדים שבו וכבשו אותו לזמן קצר ב־1676, אך שליטתם לא החזיקה מעמד.

ביסוס השלטון הצרפתי

לאחר חוזה פריז (Treaty of Paris) בשנת 1763, ששׁלל מצרפת כמעט את כל אחזקותיה באמריקה, למעט גיינה וכמה איים קטנים, שלח לואי החמישה־עשר (Louis XV) אלפי מתיישבים לגיינה. הללו פותו בסיפורים על זהב בשפע והבטחות לעושר קל, אך בפועל מצאו מול פניהם שבטים עוינים ומחלות טרופיות. שנה וחצי לאחר מכן שרדו רק מאות בודדות, שנמלטו לשלושה איים קטנים מול החוף, להם קראו "איי ההצלה" (Îles de Salut). הגדול שבהם נקרא "האי המלכותי" (Royal Island), השני "סן ז'וזף" (St. Joseph, על שם הקדוש הפטרון של המשלחת), והקטן מכולם, שסביבו זרמים עזים, זכה לשם הידוע לשמצה "אי השטן" (Île du Diable). כשחזרו הניצולים לצרפת, סיפורי האימה שסיפרו על הקולוניה הותירו חותם עז בתודעה הציבורית.

אי השטן

האי שימש במשך עשרות שנים חלק ממערכת מושבת העונשין הצרפתית, שנוסדה בשנת 1852 בפקודת נפוליאון השלישי. האי השומם, המוקף בזרמים עזים ובמים מלאי כרישים, נבחר בשל ניתוקו הפיזי והאקלים הקשה שלו, שנועדו למנוע בריחה.

שלושת האיים נקראים:

Île Royale – האי הגדול ששימש כמרכז מנהלי.

Île Saint-Joseph – ששימש לבידוד ועונשים קשים.

Île du Diable – "אי השטן", ששימש למאסרם של אסירים פוליטיים מסוכנים במיוחד.

האסיר הידוע ביותר באי היה קפטן אלפרד דרייפוס, קצין יהודי בצבא צרפת שהואשם בבגידה בשנת 1894. דרייפוס נכלא באי במשך חמש שנים בתנאים קשים, עד ששוחרר לאחר חשיפת העוול שנגרם לו – פרשה שטלטלה את צרפת כולה.

מפורסם אחר הוא אנרי שרייר (Henri Charrière) – פושע צרפתי לשעבר, שנשפט למאסר עולם שנשפט למאסר עולם ונשלח למושבת העונשין הידועה לשמצה בגויינה הצרפתית. אנרי שרייר נולד בשנת 1906 בכפר ארדש (Ardèche) שבצרפת. בצעירותו חי חיים פרועים בפריז, עבד כגנב קטן ונקלע לעולם הפשע. בשנת 1931 הורשע ברצח של סוחר בשם רולאן לה פטי, אף על פי שטען לכל אורך חייו כי הוא חף מפשע. בית המשפט גזר עליו מאסר עולם בעבודות כפייה, והוא נשלח למושבת העונשין המרוחקת בגויינה הצרפתית – אחד המקומות האכזריים והקשים ביותר שהקימה צרפת הקולוניאלית.

שרייר הגיע למערכת בתי הסוהר הידועה בשם “Bagne de Cayenne” – רשת של מחנות עונשין בג’ונגלים, שבהם מתו אלפי אסירים ממחלות, רעב והתעללות. חלק מהזמן ריצה באיים הסמוכים לחוף – Îles du Salut (“איי הגאולה”), ובהם גם אי השטן (Île du Diable). שם רכש את כינויו – “פַּפִּיוֹן” (Papillon – “הפרפר”) – על שם קעקוע של פרפר שהיה על חזהו.

שרייר נודע בעקשנותו ובניסיונות הבריחה הרבים שלו. הוא ניסה להימלט מהמחנה פעמים רבות, דרך יערות, נהרות ואפילו על גבי רפסודות מאולתרות. באחת הבריחות המפורסמות ביותר, הצליח לברוח על שק קוקוס, צף על פני האוקיינוס במשך ימים רבים והגיע אל חופי ונצואלה.

לאחר כמה ניסיונות כושלים ונעצרויות חוזרות, הוא הצליח לבסוף להימלט בשנת 1945 לדרום אמריקה – ונשאר שם חופשי.

לאחר שהתיישב בונצואלה, התפרנס שרייר מעבודות שונות, נישא והקים משפחה. רק בשנות ה־60, כשהיה כבר בשנות השישים לחייו, כתב את זיכרונותיו. הספר "הפרפר" (Papillon) הוא ראה אור בשנת 1969, והפך מיד לרב־מכר עולמי.

הספר מתאר בצורה דרמטית ומלאת הרפתקאות את חייו כאסיר ואת ניסיונות הבריחה שלו – שילוב של מציאות, מיתוס ודמיון ספרותי.

בשנת 1776 מונה פייר־ויקטור מאלואה (Pierre-Victor Malouet) לנהל את המושבה[8], והוא הביא עמו את ז’אן סמואל גיזאן (Jean Samuel Guisan) כדי לפתח חקלאות במקום[9]. התקופה היחסית יציבה נקטעה ב־1792, בימי המהפכה הצרפתית, עם פתיחת בית הסוהר הראשון בסינאמרי (Sinnamary), שיועד לכמרים ולאויבים פוליטיים – צעד שהפך לתקדים.

בפברואר 1794, בעיצומה של המהפכה, הצביע הקונבנט הלאומי (National Convention) על ביטול סחר העבדים והעבדות בקולוניות שמעבר לים. ההחלטה יושמה בגיינה הצרפתית, בגוואדלופ (Guadeloupe) ובסן־דומינג (Saint-Domingue, האיטי של ימינו), אך קולוניות אחרות – סנגל, מאוריציוס, ראוניון, מרטיניק והודו הצרפתית – התנגדו.

לאחר הוצאתו להורג של מקסימיליאן רובספייר (Maximilien Robespierre), מראשי המהפכהה צרפתית, בשנת 1794, הוגלו לגיינה הצרפתית 193 מתומכיו[10]. ב־1797 נשלחו לשם גם הגנרל הרפובליקני פישגרו (Pichegru), לצד צירים ועיתונאים. עם הגיעם גילו כי רק 54 מתוך 193 המוגלים הקודמים עודם בחיים; 11 הצליחו להימלט והיתר מתו מקדחות טרופיות ומחלות. פישגרו עצמו הצליח לברוח לארצות הברית, אך חזר לצרפת, שם הוצא להורג על חלקו בקשר נגד נפוליאון[11].

מראשית ההתיישבות גילו המתיישבים האירופאים כי תנאי האקלים והקרקעות הביצתיות מקשים על גידולים חקלאיים ועל ביסוס התיישבות חופשית. פתרון שמצאו היה הסתמכות על עבודת עבדים מיובאת מאפריקה. החל משנות ה־60 של המאה ה־17 החלה ייבוא מאסיבי של אפריקאים משועבדים, דרך "חברת הודו המערבית הצרפתית", כדי לעבוד במטעי הסוכר, הקקאו והקפה. העבדים נלקחו ברובם מאזורי גינאה, קונגו ואנגולה, והובאו באוניות עבדים דרך האוקיינוס האטלנטי. הם סבלו מתנאים קשים ביותר במסע, ותמותה גבוהה ליוותה את הסחר הטרנס־אטלנטי.  בשלב מאוחר יותר הובאו עבדים מאפריקה, והוקמו מטעים לאורך נהרות שבהם המחלות היו פחות נפוצות. לראשונה ידעה המושבה שגשוג כלכלי מסוים: סוכר, עצים קשים, פלפל קאיין (Cayenne pepper) ותבלינים נוספים יוצאו לאירופה. בירת המחוז, קאיין (Cayenne), הוקפה מטעים, שחלקם העסיקו אלפי עבדים[12].

ב־1685 פרסם לואי הארבעה־עשר את "הקוד נואר" (Code Noir) – קובץ חוקים שנועד להסדיר את מעמד העבדים בקולוניות הצרפתיות. החוק הכיר בעבדות כחוקית, הגדיר את זכויות האדונים, את חובות העבדים, ואף את חיי הדת (כל העבדים נדרשו להיות נוצרים קתולים). בגיינה הצרפתית יושם הקוד ביתר קפדנות בשל התנאים הקשים של המטעים.

עבודת הכפייה הייתה אכזרית במיוחד. שיעורי תמותה בקרב עבדים היו גבוהים, רבים מתו ממחלות טרופיות, מתזונה לקויה ומעונשים אכזריים. כמו במקומות אחרים באמריקה, התגבשה תרבות עבדים ייחודית ששילבה יסודות אפריקאיים עם נצרות אירופית, והניחה בסיס לתרבות הקריאולית המקומית[13].

במהלך המאה ה־18 התרחשו ניסיונות בריחה רבים. עבדים שנמלטו התיישבו ביערות ובאזורים ההרריים הפנימיים, שם הקימו קהילות עצמאיות שכונו "מארונים" (Marrons). קהילות אלו ניהלו לעיתים קרבות גרילה כנגד ציידי עבדים וכוחות צרפתיים. המאבק שלהם, יחד עם התפתחויות עולמיות – ובעיקר המהפכה הצרפתית – ערערו את יציבות מוסד העבדות.

ב־1794, בעקבות המהפכה הצרפתית ולחץ אידיאולוגי של מהפכנים כמו האבה גרגואר ((Abbé Henri Grégoire, ‏1750–1831)) [14], ביטלה האספה הלאומית את העבדות בכל הקולוניות הצרפתיות, כולל בגיינה. עבדים רבים שוחררו, אך ביטול זה לא החזיק מעמד זמן רב.

עם עלייתו של נפוליאון בונפרטה לשלטון, הוחזרה העבדות בשנת 1802, וגיינה הצרפתית שבה להיות חברה משועבדת. רק בשנת 1848, בגל השני של המהפכה הצרפתית, הכריזה הרפובליקה השנייה על ביטול מוחלט וסופי של העבדות בכל המושבות. באותה עת שוחררו כ־13,000 עבדים בגיינה הצרפתית.

המאה ה־19 ותקופת בתי הסוהר

בשנת 1809 השתלטה שייטת אנגלו־פורטוגלית על גיינה הצרפתית, הדיחה את המושל ויקטור יוז (Victor Hugues) ומסרה את השליטה לידי הפורטוגזים בברזיל. אך עם חתימת חוזה פריז (Treaty of Paris) ב־1814 הוחזר השטח לצרפת, אם כי נוכחות פורטוגלית נמשכה עד 1817.

ביטול העבדות לא סיים את הקשיים. לשעבר העבדים השתלבו בכלכלה במעמד נחות, והקולוניה פנתה לשימוש ב"עובדים חוזיים" מאסיה (בעיקר מהודו ומאיי סין), כדי להחליף את כוח העבודה. המורשת האפריקאית הותירה חותם עמוק בשפה, במוזיקה, בדתות ובמסורות התרבותיות של גיינה הצרפתית.

העבדות הפכה לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי המקומי ומהזהות הקריאולית. כיום מציינים בגיינה את 10 במאי כיום זיכרון לאומי לביטול העבדות בצרפת ובקולוניותיה, כחלק מהכרה היסטורית בעוול ובתרומת העבדים לעיצוב החברה.

ב־1848 ביטלה צרפת את העבדות, והעבדים המשוחררים נסו ליערות הגשם, שם הקימו קהילות הדומות לאלו שהכירו באפריקה. קהילות אלו, שכונו "מארונים" (Maroons), יצרו מעין אזור חיץ בין האירופים שהתיישבו לאורך החופים והנהרות הגדולים לבין השבטים הילידיים שנותרו חופשיים ולעיתים עוינים בלב הארץ. בהיעדר עבודת עבדים, המטעים ננטשו, הג'ונגל כיסה אותם והאדונים פשטו את הרגל.

הבאת עובדים מאסיה

לאחר ביטול העבדות בשנת 1848, ניצבה גיינה הצרפתית בפני משבר כלכלי וחברתי חריף. ביטול מוסד העבדות שחרר אלפי עבדים אפריקאים לשעבר, אך רבים מהם נטשו את המטעים בשל התנאים הקשים והעדיפו להקים משקי קיום קטנים או לעבור לערים. בעלי המטעים והמתיישבים הצרפתים מצאו עצמם חסרי כוח עבודה זול, והמשק הקולוניאלי כולו עמד בפני קריסה.

כדי לפתור את הבעיה, פנו השלטונות הצרפתיים אל מודל שהיה נפוץ גם בקולוניות בריטיות והולנדיות – הבאת עובדים חוזיים (Indentured Labourers) מאסיה. כך, החל מאמצע המאה ה־19, הגיעו לגיינה הצרפתית מהגרים רבים מהודו, מלאיה וסין, שנשכרו בחוזים ארוכי טווח לעבודות חקלאיות, בעיקר במטעי קנה סוכר, קפה וקקאו[15].

ההודים היו הקבוצה הגדולה ביותר מבין העובדים החוזיים. רבים מהם הגיעו מאזורים צפופים ועניים בצפון הודו, במיוחד מביהאר (Bihar) ואוטר פרדש (Utta Pradesh). תנאי הגיוס כללו הבטחה לשכר, מגורים, והתחייבות להחזירם להודו לאחר סיום החוזה (בדרך כלל חמש שנים). בפועל, רבים מהם נשארו בגיינה גם לאחר תום החוזה, והקימו קהילות קבע. אך אלה העדיפו לפתוח חנויות בקאיין (Cayenne) וביישובים אחרים במקום לעבוד במטעים. התרבות ההודית השפיעה עמוקות על הנוף התרבותי של גיינה הצרפתית – בדת, במנהגים, במטבח ובחגים (למשל חג הדיוואלי)[16].

הגעת פועלים מלאים הייתה מצומצמת יותר, אך גם הם הובאו כמענה למחסור בידיים עובדות. חלקם התמקצעו בעבודות יערות וכרייה, שכן מלאיה הייתה מוכרת כאזור שממנו הגיעו פועלים מנוסים בענפים אלה. עם זאת, אוכלוסייתם נותרה קטנה יחסית, והשפעתם התרבותית הייתה פחות בולטת מזו של ההודים והסינים.

גם פועלים סינים הובאו לגיינה הצרפתית, בעיקר מאזורים הדרומיים של סין, כמו גואנגדונג. בדומה להודים, גם הם הובאו בחוזים רב־שנתיים ועבדו במטעים. הסינים נודעו כקהילה מלוכדת, ורבים מהם השתלבו בהמשך במסחר מקומי, בעבודות מלאכה ובקמעונאות. תרומתם הייתה חשובה במיוחד להתפתחות הכלכלה העירונית בגיינה.

למרות שהוגדרו "חופשיים", תנאי חייהם של העובדים החוזיים דמו במובנים רבים לעבדות: שעות עבודה ארוכות, משמעת נוקשה, מגורים דלים ותלות מוחלטת במעסיקים. אמנם הובטחו להם זכויות חוזיות, אך בפועל רבות מההבטחות הופרו. הדבר הוביל למתחים חברתיים ולעיתים אף למהומות מקומיות[17].

מורשת והשפעה

דמוגרפית: הגעת קבוצות גדולות מהודו, סין ומלאיה שינתה את המרקם האתני של גיינה הצרפתית והוסיפה גיוון רב לחברה המקומית.

תרבותית: ההשפעה ההודית ניכרת עד היום בחגים, במקדשים ההינדואיים, במוזיקה ובמטבח. הקהילה הסינית תרמה להתפתחות המסחר והמזון המקומי, בעוד המלאים נטמעו בהדרגה בקהילות אחרות.

חברתית: החיכוך בין קבוצות מהגרים שונות, בין צאצאי עבדים אפריקאים לבין עובדים חוזיים מאסיה, יצר מציאות רב־אתנית מורכבת, המשפיעה עד היום על זהות גיינה הצרפתית.

בשנת 1850 הובאו לגיינה הצרפתית אוניות מלאות עובדים מהודו, מלאיה וסין,

הבאת האסירים

ב־1852 הגיעו האסירים הראשונים מצרפת, כבולים בשלשלאות. ב־1885, בניסיון להפטר מפושעים מועדים ואף להגדיל את אוכלוסיית המושבה, חוקק הפרלמנט הצרפתי חוק שקבע כי כל מי שנידון ליותר משלוש עונשי מאסר בגין גניבה, יישלח כ"רֶלֶגֶה" (relégué) לגיינה הצרפתית. על פי החוק, היה עליהם לשהות חצי שנה בבית סוהר ולאחר מכן להשתחרר ולבנות חיים חדשים במושבה. בפועל, הניסוי כשל: האסירים לשעבר לא הצליחו להתפרנס מן האדמה, וחזרו לפשיעה או גוועו בעוני, ברעב ובמחלות.

האסירים הגיעו תחילה לסן־לורן־די־מארוני (St. Laurent du Maroni), ומשם פוזרו למחנות שונים. איי ההצלה (Îles du Salut), ובראשם "אי השטן" (Île du Diable), שימשו לכליאת אסירים פוליטיים ובידוד. חיי האסירים שם היו קשים ואכזריים, והאיים הפכו לשם נרדף לזוועה קולוניאלית. בין הדמויות הידועות שנכלאו היו אלפרד דרייפוס (Alfred Dreyfus) בשנת 1895[18] והנרי שרייר (Henri Charrière) בשנות ה־30. שרייר הצליח להימלט, ואת סיפורו העלה לימים בספר רב־המכר פפילון (Papillon), המוכר בעברית בשם "הפרפר".

שרייר נולד ב־1906 בעיר ארדש (Ardèche) שבצרפת. בצעירותו עסק בעבודות שונות, וב־1931 הורשע ברצח שלא הודה בו מעולם. הוא נידון לעבודת פרך במושבות העונשין הצרפתיות שבגיינה, הידועות לשמצה בשל תנאי החיים הקשים, האלימות והמחלות.

בגיינה הוחזק שרייר באי השדים (Îles du Salut) ובמתקני כליאה נוספים. הוא ניסה להימלט מספר פעמים, חלקן כשלו וחלקן הצליחו לזמן קצר. ניסיונותיו מלאי הדמיון והאומץ הפכו לחלק מרכזי מהמיתוס שסביבו.

בשנת 1969 פרסם שרייר את ספרו Papillon ("פרפר" בצרפתית, על שם הקעקוע שעל חזהו). הספר תיאר בפירוט את מאסרו, ניסיונות הבריחה והחיים הקשים של האסירים. אף שהספר שווק כאוטוביוגרפיה, חוקרים רבים מצביעים על כך שחלק גדול מהסיפורים מבוסס על חוויות של אסירים אחרים או נכתבו בעיבוד ספרותי. עם זאת, הספר הפך לרב־מכר עולמי, תורגם לשפות רבות והעניק תהודה בינלאומית לסבלם של אסירי גיינה[19].

אנרי שרייר נותר דמות אייקונית – סמל לשאיפה לחירות ולמרד באי־צדק. גם אם אמיתות סיפוריו מוטלת בספק, "פפילון" הפך לאחד הטקסטים המזוהים ביותר עם מושבות העונשין בגיינה הצרפתית ועם עולם הספרות הפופולרית של המאה ה־20.

המאה -19

ב־1853 נתגלו מרבצי זהב בפנים הארץ, מה שעורר סכסוכי גבול עם ברזיל וסורינאם. סכסוכים אלו הוסדרו בחלקם ב־1891, 1899 ו־1915. בתוך המרחב השנוי במחלוקת קמה לזמן קצר מדינה עצמאית פרו־צרפתית בשם קונאני (Counani), שנוסדה בידי מתיישבים אירופים ותמכה בריבונות צרפתית. התקיימו עימותים מקומיים בין מתיישבים צרפתים וברזילאים, עד שהסכסוך הובא להכרעת בוררות בינלאומית. בשנת 1900 הכריע בית הדין בשווייץ ברובו לטובת ברזיל, והגבול נקבע כפי שהוא מוכר עד היום.

אך גם כיום נותר אזור קטן במחלוקת עם סורינאם. בסוף המאה ה־19, בשטח השנוי במחלוקת בין צרפת לברזיל, הוכרזה "הרפובליקה של גיינה העצמאית" (La République de la Guyane indépendante), הידועה יותר בשמה של בירתה, "קונאני" (Counani)[20].

בשנת 1930 יצרה ממשלת צרפת את הטריטוריה של איניני (Inini), שכללה כמעט את כל פנים הארץ של גיאנה הצרפתית, והותירה את החוף המיושב תחת מחוז קאיין. מהלך זה נועד לאפשר שליטה נפרדת על אזור היערות והנהרות הפנימיים, שנחשב עדיין בלתי נגיש ובעל פוטנציאל כלכלי עתידי.

המאה ה־20

בשנת 1930 הוקמה טריטוריית איניני (Inini), שכללה את מרבית פנים הארץ של גיינה הצרפתית. טריטוריה זו בוטלה בשנת 1946.

ב־1936 נרשמה נקודת ציון חשובה נוספת: פליקס אֶבוּאֶה (Félix Éboué), יליד קאיין, מונה לתפקיד מושל והיה לראשון מבני הקהילה השחורה ששירת כמושל קולוניה צרפתית. מינויו נחשב באותם ימים לסימן לשינוי חברתי ולפתיחת דלתות בפני בני אוכלוסיות מקומיות במערכת הקולוניאלית[21].

במלחמת העולם השנייה הכריזה הממשלה המקומית נאמנות למשטר וישי[22], על אף התמיכה הרחבה בשרל דה גול (Charles de Gaulle). ממשל זה הודח ב־22 במרץ 1943.

ב־19 במרץ 1946 הפכה גיינה הצרפתית למחוז מעבר לים (département d’outre-mer) של צרפת.

בתי הסוהר הידועים לשמצה, ובהם אי השטן (Île du Diable), צומצמו בהדרגה ונסגרו סופית בשנת 1951. בתחילה, רק אסירים לשעבר שהצליחו לממן את הפלגתם לצרפת הורשו לשוב הביתה. אחרים נותרו במושבה, חסרי תכלית ועתיד, והטילו צל כבד על חיי היומיום. מבקרים באתר בשנת 1954 דיווחו על הלם עמוק לנוכח התנאים – ובמיוחד על צעקות בלתי פוסקות של אסירים ששכנו באגף מצומצם ללא אוורור כמעט, שם האוכל הועבר פנימה והגופות הוצאו החוצה פעם ביום.

בשנת 1961 שקל נשיא ברזיל ז’אניו קוואדרוס (Jânio Quadros) לספח את גיינה הצרפתית, אך התפטר לפני שהספיק להוציא את תוכניתו לפועל – ככל הנראה בניסיון כושל להעצים את כוחו הפוליטי. קוואדרוס נודע בעיקר במדיניות החוץ העצמאית שניסה ליישם בברזיל: הוא חתר לניטרליות יחסית במלחמה הקרה, ניסה לקרב את ברזיל למדינות הבלתי־מזדהות, ואף חיזק קשרים עם ברית המועצות, סין וקובה.

כן התקיימו בברזיל לאורך המאה ה־20 (בעיקר בשנות ה־50–60) דמיונות גיאו־פוליטיים שנגעו לאמזונס הצפוני, כולל לגבול עם גיינה הצרפתית, גיינה הבריטית וסורינאם. כמה אינטלקטואלים וקציני צבא העלו רעיונות על "ברזיל הגדולה" (Brasil Potência), שתשלוט במרחב האמזוני כולו. ייתכן שרעיון זה – של הגמוניה ברזילאית בצפון אמריקה הדרומית – הוא המקור לאזכור של יוזמות לספח את גיינה הצרפתית, אך אין עדות ממשית שז’אניו קוואדרוס עצמו ניסח תוכנית כזו[23].

ב־1964 נבחרה קורו (Kourou) כאתר שיגור לטילים, בעיקר בזכות מיקומה הנוח ליד קו המשווה. מרכז החלל בגיינה (Centre Spatial Guyanais) נבנה ונכנס לפעולה ב־1968. המרכז יצר מקומות עבודה מסוימים והכניס הכנסות לכלכלה המקומית בזכות מאות טכנאים זרים וכוחות צבא שהוצבו באזור כדי למנוע חבלה.

הגעת פליטים משבט ההמונג

שבט ההמונג (Hmong) הוא קבוצה אתנית שמוצאה מדרום סין, שהתפשטה ברבות השנים להרים של לאוס, וייטנאם ותאילנד. במלחמת הודו־סין השנייה, ובעיקר במלחמת וייטנאם (1955–1975), הפכו ההמונג לעם נרדף. בצפון לאוס גויסו רבים מבני השבט לשירות ה־CIA האמריקאי במה שכונה "המלחמה הסודית" (Secret War). הם סייעו לארצות הברית במאבק נגד הוייטקונג וצבא פאת'ת לאו הקומוניסטי. עם השתלטות הקומוניסטים על לאוס בשנת 1975, ההמונג נחשבו לבוגדים וסבלו מרדיפות, טבח וגירוש.

מאות אלפי בני המונג נמלטו מלאוס לשכנותיה – תאילנד, וייטנאם וסין. מחנות פליטים גדולים קמו בתאילנד בשנות ה־70 וה־80. הקהילה הבינלאומית, ובכללה מדינות מערביות, פתחה שעריה לקליטת פליטים אלה. מרביתם היגרו לארצות הברית (בעיקר מינסוטה, ויסקונסין וקליפורניה), אך גם לצרפת, שבה הייתה להם זיקה היסטורית בשל העבר הקולוניאלי.

במהלך שנות ה־70 המאוחרות, החליטה ממשלת צרפת לשכן חלק מפליטי ההמונג בגיינה הצרפתית, הסובלת מדלילות אוכלוסין. ההחלטה נבעה משילוב של הומניטריות ואינטרס דמוגרפי: מתן מקלט לפליטים שעמדו בסכנת חיים. חיזוק היישוב הכפרי והחקלאי בגיינה, שנחשב אז חלש מאוד.

התכנית הירוקה

בשנת 1976 יזמה ממשלת צרפת את התוכנית הירוקה (Le Plan Vert) בגיינה הצרפתית – מהלך רחב היקף שנועד לחזק את החקלאות המקומית ולבסס את המחוז כטריטוריה יצרנית ובעלת ביטחון תזונתי. הרקע לתוכנית היה שילוב של אתגרים: הקרקע החקלאית הדלה יחסית, אקלים טרופי שהקשה על פיתוח חקלאות מודרנית, דלילות אוכלוסין, והעובדה שהמחוז נשען במידה רבה על יבוא מזון מצרפת וממדינות שכנות.

מטרות עיקריות

1. פיתוח חקלאות מודרנית: הכנסת טכנולוגיות חדשות, דשנים וכלי מכניים, כדי להפוך את החקלאות המקומית לאפקטיבית יותר.
2. הקטנת התלות ביבוא: ייצור מזון בשטח שיספק את צורכי האוכלוסייה המקומית ויפחית עלויות גבוהות של העברת מוצרים מצרפת היבשתית.
3. שילוב אוכלוסיות מתיישבים חדשות: במסגרת התוכנית עודדה צרפת התיישבות של קהילות חדשות, בהן פליטים מהמונג (שהובאו בשנות ה־70 מלאוס ותאילנד), שנחשבו בעלי ניסיון חקלאי חשוב להצלחת התוכנית.
4. הרחבת שטחי העיבוד: פתיחת קרקעות לאורך הנהרות ובפנים הארץ, בעיקר באזורים שהוגדרו כמתאימים לגידולי ירקות, פירות וקנה סוכר.

ממשלת צרפת השקיעה בתשתיות – סלילת דרכים חקלאיות, הקמת מערכות השקיה וניקוז. הועמדו אשראי ותמיכה טכנית למתיישבים חדשים ולחקלאים מקומיים. דגש מיוחד ניתן להקמת כפר קאוואו (Cacao), שבו שוכנו פליטי ההמונג, והפכו את המקום למרכז חקלאי שוקק ולמודל להצלחת התוכנית. התוכנית לא מימשה במלואה את השאיפות להקמת מגזר חקלאי עצמאי וחזק, אך היא יצרה תשתית חקלאית חשובה לגיינה. הצלחה בולטת נרשמה דווקא ביוזמות קטנות ובקהילות ההמונג, שהטמיעו חקלאות אינטנסיבית של ירקות ופירות לשוק המקומי.

בטווח הארוך, Le Plan Vert נתפס כתוכנית אמביציוזית אך חלקית, שסבלה ממחסור בכוח אדם מקומי ומקשיים סביבתיים, אך תרמה לעיצוב הזהות החקלאית של גיינה הצרפתית. בשנת 1977 הגיעו מאות משפחות המונגיות, ויושבו בעיקר בכפרים שנוסדו במיוחד למענם, כגון קאוואו (Cacao) שבאזור נהר הקומטה, מדרום־מזרח לקאיין[24].

ההמונג הביאו עימם מסורת חקלאית ענפה, והתמקדו בגידול ירקות, פירות ובעלי חיים. בזכות חריצותם תרמו משמעותית לפיתוח החקלאות המקומית, ולימדו שיטות חדשות של עיבוד קרקע. עם השנים הפכו כפריהם, ובעיקר קאוואו, לאתרים ידועים: בשוק סוף השבוע של קאוואו מוכרים בני ההמונג תוצרת חקלאית, מלאכות יד ומזון מסורתי. השוק הפך לאטרקציה תרבותית ותיירותית.

לצד השתלבותם בכלכלה המקומית, שמרו ההמונג על חלק ניכר מתרבותם: לבוש מסורתי, חגיגות ראש השנה (Hmong New Year), שפה ומנהגים.

ההשתלבות לא הייתה קלה:

• תנאי האקלים והסביבה בגיינה שונים מהרי לאוס.
• הילדים נאלצו להסתגל למערכת חינוך בצרפתית.
• בני הדור הצעיר נעים לעיתים בין זהות המונגית המסורתית לבין זהות צרפתית־קריאולית־מערבית.

עם זאת, בניגוד לקהילות פליטים אחרות, בני ההמונג נחשבים סיפור הצלחה יחסי של קליטה ושילוב.

כיום, קהילת ההמונג בגיינה מונה כמה אלפי נפש. היא מהווה נדבך ייחודי במרקם הרב־תרבותי של האזור, לצד הקהילות הקריאוליות, האינדיאניות, האפריקאיות והאסיאתיות הוותיקות. תרומתה ניכרת הן בחקלאות והן במישור התרבותי: מוזיקה, תלבושות, פסטיבלים ומסורת חיים שהעשירה את הפסיפס החברתי של גינה הצרפתית.

בשורה התחתונה: הבאת פליטי ההמונג לגיינה הצרפתית בשנות ה־70 היא דוגמה מרתקת למדיניות קולוניאלית־צרפתית מודרנית, ששילבה פתרון למשבר הומניטרי עם אינטרסים דמוגרפיים וכלכליים. הקהילה ההמונגית הצליחה להשתלב מבלי לאבד את זהותה, וכיום היא חלק בלתי נפרד מהחברה המקומית.

דרישה לאוטונומיה

באותן שנים צבר תאוצה גם המאבק להגברת האוטונומיה מול צרפת, והתחזק כוחוה של "המפלגה הסוציאליסטית של גיינה" (Parti Socialiste Guyanais). הדרישה לאוטונומיה הלכה והתגברה, ולעיתים אף התפרצה באלימות: הפגנות בשנים 1996, 1997 ו־2000 הסתיימו בעימותים. אף כי רבים מתושבי גיינה שואפים ליותר חופש פעולה מול צרפת, התמיכה בעצמאות מלאה נותרה נמוכה.

במשאל עם שנערך בשנת 2010 הצביעו תושבי גיינה הצרפתית נגד הענקת אוטונומיה למחוז.

ב־20 במרץ 2017 החלו תושבים לשבות ולהפגין בדרישה להקצאת משאבים נוספים ולשיפור התשתיות. ב־28 במרץ התקיימה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות גיינה הצרפתית.

המהומות החברתיות בגיינה הצרפתית – 2017

בשנת 2017 פרצו בגיינה הצרפתית (French Guiana) סדרת מחאות ושביתות רחבות היקף, בהובלת קבוצת הפעילים "קולקטיב 500 האחים" (Collective of 500 Brothers). המחאה נועדה להדגיש את תחושת חוסר הביטחון ואת הפערים התשתיתיים הקשים במחוז שמעבר לים של צרפת.

ההקשר החברתי־כלכלי של גיינה הצרפתית

גיינה הצרפתית (French Guiana) סובלת מזה שנים ממתחים בין קהילות שונות: עמים ילידיים, צאצאי עבדים אפריקאים, מהגרים מברזיל, סורינאם והאיטי, לצד אוכלוסייה ממוצא אירופי. אל המתח החברתי מתווספים משבר כלכלי והחרפה בתחושת חוסר הביטחון.

ההכנסה לנפש עומדת על כ־15 אלף אירו – נמוכה בהרבה מזו שבצרפת המטרופולינית. שיעור האבטלה מגיע ל־23%, ובקרב צעירים בגילאי 18–25 הוא מזנק ליותר מ־40%. עלות המחיה גבוהה מזו שבצרפת עצמה, בשל הצורך לייבא כמעט את כל הסחורות ובשל מכסים שהאיחוד האירופי מחיל על סחר עם ברזיל וסורינאם השכנות.

נתון בולט נוסף הוא שיעור הזרים: 35% מהאוכלוסייה הם אזרחי חוץ, לעומת 6.5% בלבד בצרפת המטרופולינית. במקביל, שיעור הפשיעה חמור במיוחד – בשנת 2016 נרשמו 42 מקרי רצח, מה שהפך את גיינה הצרפתית לאזור עם שיעור הרציחות הגבוה ביותר בצרפת.

השימוש בסמים בלתי־חוקיים, בהם קנאביס, קוקאין ו"קראק", נפוץ מאוד. קאיין (Cayenne), הבירה, מהווה מרכז חשוב להברחת סמים: בשנת 2016 בלבד נעצרו 371 מבריחי סמים בטיסות מאזור זה לאירופה.

האירועים החלו ב־20 במרץ בעיר קורו (Kourou), ובתוך ימים ספורים התפשטו לכל רחבי גיינה הצרפתית. אחת התוצאות המידיות הייתה דחייה של שיגורי לוויינים ורקטות בינלאומיים ממרכז החלל בגיינה. ב־28 במרץ התקיימה ההפגנה הגדולה ביותר שנראתה במחוז אי פעם.

המפגינים דרשו הקצאת משאבים משמעותית והשקעה של כמיליארד אירו בתשתיות מצד ממשלת צרפת. פריז דחתה את הדרישה והציעה במקום תוכנית השקעה מצומצמת של מיליון אירו בלבד. צעד זה עורר זעם נוסף.

ב־4–5 באפריל השתלטו מנהיגי איגודי העובדים ושלושה פוליטיקאים מקומיים על מרכז החלל בגיינה. חסימות כבישים שיתקו את שרשרת האספקה, וסופרמרקטים נותרו ריקים ממוצרים טריים. השביתה והמחאה קיבלו תהודה רחבה בצרפת עצמה, ואף הפכו לנושא בולט במערכת הבחירות לנשיאות של אותה שנה.

שביתות ומחאות – אביב 2017

את השביתות הובילו אנשי קולקטיב 500 האחים (Collective of 500 Brothers), קבוצה של גברים עטויי מסכות סקי. מטרתם הייתה לחשוף את העלייה בתחושת חוסר הביטחון, ההידרדרות בשירותי הבריאות, התפשטות כריית הזהב הבלתי־חוקית והגידול בהגירה הבלתי־חוקית.

המחאות פרצו ב־20 במרץ 2017 בקורו (Kourou), בין היתר נגד כוונת הפרטת בית החולים של הצלב האדום ונגד הפשיעה הגוברת. בתוך ימים התפשטו השביתות לקאיין (Cayenne), לסן־לורן־די־מארוני (Saint-Laurent-du-Maroni), ובהמשך גם למריפאסולה (Maripasoula) ולפאפאיטון (Papaichton).

החסימות בכבישים שיתקו את התחבורה, טיסות מפריז בוטלו, ושיגור רקטת Ariane 5 עם לוויינים ברזילאים ודרום־קוריאנים נדחה. עד 23 במרץ נסגרו אוניברסיטת גיינה הצרפתית, בתי ספר, משרדי ממשל ונמל הים. הציבור מיהר לאגור מזון, והחלו להירשם מקרי שוד.

ב־28 במרץ הכריזו כלי התקשורת המקומיים על "יום מת". הכול נסגר, ו־8,000–10,000 מפגינים בקאיין לצד 3,500–4,000 נוספים בסן־לורן הפכו את האירוע להפגנה הגדולה ביותר בתולדות גיינה הצרפתית. המפגינים הניפו את דגל גיינה הצרפתית ונשאו שלטים שעליהם הכיתוב בקריאולית מקומית: Nou bon ké sa ("די, נמאס לנו").

בעקבות השביתות נדחו שוב ושוב שיגורי לוויינים ממרכז החלל בקורו, בהם ה־ViaSat-2 (בשווי 625 מיליון דולר).

ב־4 באפריל התקיימה הפגנה נוספת בקורו, ו־30 מנהיגי איגודים יחד עם שלושה פוליטיקאים מקומיים – גבריאל סרוויל (Gabriel Serville), אנטואן קאראם (Antoine Karam) וליאון ברטרנד (Léon Bertrand) – אף השתלטו על מרכז החלל. הם דרשו פגישה עם נשיא סוכנות החלל הצרפתית, אך עזבו את המקום ב־5 באפריל.

ב־7 באפריל בוטלה פגישתם המתוכננת עם נציג הממשלה, והדבר הצית עימותים אלימים מול בניין הנציבות בקאיין. המשטרה השתמשה בגז מדמיע, שוטר אחד נפצע קשה, ובמקביל המדפים בסופרמרקטים התרוקנו – מים, חלב, קמח ובשר נעלמו לחלוטין מהחנויות.

תגובות למחאות – אביב 2017

ב־24 במרץ 2017 פרסם משרד החוץ האמריקאי אזהרת מסע לאזרחיו, בה המליץ שלא להגיע לגיינה הצרפתית בשל המהומות.

יום לאחר מכן, ב־25 במרץ, קרא ראש ממשלת צרפת ברנאר קזנב (Bernard Cazeneuve) לשוב לשקט ולדיאלוג. שלושה ימים מאוחר יותר, ב־28 במרץ, הגיעו לגיינה הצרפתית השרים מתיאס פקל (Matthias Fekl) ואריקה בארייטס (Ericka Bareigts). הם התחייבו להשקיע כמיליארד אירו בתשתיות – הצעה שנדחתה על ידי המפגינים. ב־2 באפריל דרשו המוחים "מעמד מיוחד" למחוז, ולמחרת העלו את דרישתם לחבילת סיוע בגובה 2.5 מיליארד אירו[25].

ב־3 באפריל טען ראש הממשלה קזנב כי דרישה זו "אינה מציאותית". ב־5 באפריל דרש הסנאטור הסוציאליסטי ז’ורז' פטיאן (Georges Patient) השקעה גדולה אף יותר – 3.2 מיליארד אירו – לשם בניית בתי ספר ובתי חולים. באותו יום התחייבה ממשלת צרפת להקים מוסדות חינוך נוספים ותחנת משטרה חדשה בקאיין (Cayenne). במקביל, הסניף המקומי של התאחדות התעשיינים הצרפתית (Mouvement des Entreprises de France) קרא להביא לסיום חסימות הכבישים.

כיוון שהשביתות התנהלו בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות צרפת, נדרשו לכך גם המועמדים. פרנסואה פיון (François Fillon) האשים את הנשיא המכהן פרנסואה הולנד (François Hollande) בכישלון מדיניותו, בעוד שמרין לה פן (Marine Le Pen) הטילה את האשמה על ההגירה הבלתי־חוקית.

בסופו של דבר, ב־21 באפריל 2017 נחתם הסכם: ממשלת צרפת התחייבה לחבילת סיוע חירום בסך 2.1 מיליארד אירו, שכללה השקעות בביטחון, בחינוך, בבריאות ובסיוע לעסקים. חסימות הכבישים הוסרו למחרת, וב־24 באפריל חזר מרכז החלל בקורו לפעילות מלאה.

בשנת 2020 נרשמה נקודת ציון היסטורית נוספת, כאשר מארי־לור פינרה־הורט (Marie-Laure Phinéra-Horth) נבחרה לאישה הראשונה בסנאט מטעם גיינה הצרפתית.

מארי־לור פינרה־הורט (Marie-Laure Phinéra-Horth)

מארי־לור פינרה־הורט נולדה בשנת 1962 בקאיין (Cayenne), בירת גיינה הצרפתית. היא גדלה במשפחה מקומית והתחנכה במוסדות החינוך של קאיין, ובהמשך רכשה הכשרה אקדמית בתחום הכלכלה והניהול. כבר בגיל צעיר נמשכה לעשייה ציבורית ולפוליטיקה המקומית, מתוך תחושת שליחות לשפר את תנאי החיים במחוז שנחשב לפריפריה של הרפובליקה הצרפתית.

פינרה־הורט החלה את דרכה הפוליטית בזירה העירונית של קאיין, תחילה כחברת מועצת העיר ובהמשך כסגנית ראש העיר. בשנת 2010 נבחרה לראשות העיר קאיין – האישה הראשונה שמילאה תפקיד זה בהיסטוריה של העיר. בתפקיד זה קידמה פרויקטים בתחום החינוך, שיפור תשתיות, והעלאת המודעות לזהות התרבותית הייחודית של גיינה הצרפתית, המאופיינת בפסיפס אתני רב־גוני של קהילות אינדיאניות, קריאוליות, אפריקאיות, אסיאתיות ואירופיות.

ב־2020 נבחרה פינרה־הורט לסנאט הצרפתי כנציגת גיינה הצרפתית – ובכך הפכה לאישה הראשונה אי־פעם שנבחרה לייצג את המחוז במוסד זה. הישג זה סימן נקודת מפנה משמעותית הן מבחינת ייצוג מגדרי והן מבחינת קולה של גיינה הצרפתית במוסדות הרפובליקה.

במסגרת פעילותה בסנאט היא מתמקדת בנושאים כגון:

• חיזוק ההשקעות בתשתיות בגיינה, במיוחד בתחום הבריאות והחינוך.
• קידום זכויות נשים ושוויון מגדרי בפריפריה ובקרב הקהילות המקומיות.
• שימור התרבויות הילידיות והבטחת פיתוח בר־קיימא באזור אמזוניה.
• העלאת המודעות לקשיי המרחק והתחבורה של מחוז מרוחק זה ביחס לצרפת היבשתית.

מינויה לסנאט מגלם עבור רבים בגיינה הכרה לאומית בחשיבות המחוז ובצורך לייצגו בקול נשי ואותנטי. פינרה־הורט נחשבת לדמות פורצת דרך, המעוררת השראה לנשים צעירות ולחברות קהילות מקומיות אחרות השואפות להשתלב בזירה הציבורית.

על אף שכהונתה בסנאט עודנה מתמשכת, היא כבר נתפסת כסמל למאבק למען שוויון והכרה של גיינה הצרפתית בתוך צרפת כולה. הצלחתה הפוליטית מייצגת מגמה רחבה יותר של עליית נשים לעמדות מנהיגות במחוזות שמעבר לים, תופעה שמעצימה את מקומן של אוכלוסיות שנחשבו בעבר לשוליות במערכת הפוליטית הצרפתית.

הערות

[1] Neil L. Whitehead, Of Cannibals and Kings: Primal Anthropology in the Americas (University Park: Pennsylvania State University Press, 2011), בפרקים על עמי הארוואק והקאריב בגיאנה.

[2] Neil L. Whitehead, The Early History of the Guiana Coast, 1493–1650 (Oxford: Oxford University Press, 1990).

[3] ראה: Samuel Eliot Morison, Admiral of the Ocean Sea: A Life of Christopher Columbus (Boston: Little, Brown and Company, 1942), עמ’ 636–645.

[4] Gallois, Léonard (18 April 2024). "Gallois L. (1825) Biographie de tous les ministres: depuis la constitution de 1791, jusqu'au notre jours".

[5] הדוכסות הגדולה של טוסקנה (Grand Duchy of Tuscany) הייתה מדינה עצמאית שהתקיימה באיטליה בין השנים 1569 ל־1859.  קודם לכן, טוסקנה הייתה רפובליקה של פירנצה (Florence), שהייתה תחת שלטון בית מדיצ'י (Medici).

בשנת 1569 האפיפיור פיוס החמישי העניק לקוזימו דה מדיצ'י (Cosimo de' Medici) את התואר "דוכס גדול" (Grand Duke), וכך קמה הדוכסות הגדולה של טוסקנה.

הדוכסות כללה את רוב שטחי טוסקנה של היום, עם בירה בפירנצה.

שליטיה הראשונים היו בני בית מדיצ'י, ולאחר מכן עברה לשליטת בית הבסבורג־לורן (Habsburg-Lorraine).

הדוכסות נחשבה למדינה משגשגת יחסית מבחינה תרבותית וכלכלית, והייתה מרכז של אמנות, מדע ופוליטיקה.

ב־1859, במהלך תהליך איחוד איטליה (Risorgimento), סופחה הדוכסות לממלכת סרדיניה, שהפכה כעבור זמן קצר לממלכת איטליה.

בקיצור: "הדוכסות הגדולה של טוסקנה" היא שם המדינה ההיסטורית שהתקיימה בטוסקנה תחת שלטון מדיצ'י והבסבורג, לפני שאוחדה עם איטליה במאה ה־19.

[6] חוזה טורדסיאס, שנחתם ב-7 ביוני 1494 בין ספרד לפורטוגל, היה הסכם שנועד ליישב את סכסוכי השליטה הטריטוריאליים בעקבות מסעות התגלית של קולומבוס. החוזה שינה את קו התיחום שנקבע שנה קודם לכן בבּוּלָה האפיפיורית Inter Caetera, והזיז אותו מ-100 ליגות מערבית לאיי כף ורדה למרחק של 370 ליגות. להזזה זו הייתה משמעות מכרעת, שכן היא הכלילה את שטחה העתידי של ברזיל בצד הפורטוגלי של העולם, ובכך העניקה לפורטוגל את הבסיス לתביעתה על טריטוריה זו והסבירה את היותה המדינה היחידה דוברת הפורטוגזית ביבשת אמריקה. במהותו, ההסכם היווה ניסיון לחלק את העולם הלא-נוצרי כולו בין שתי המעצמות האיבריות, תוך התעלמות ממעצמות אירופאיות אחרות ומהעמים הילידיים.

[7] על חוזה ברדה (Treaty of Breda), שנחתם ב־1667 בעיר ברדה שבהולנד וסיים את המלחמה האנגלו־הולנדית השנייה. במסגרתו ויתרה הולנד על ניו אמסטרדם (כיום ניו יורק) לטובת אנגליה, ובתמורה קיבלה את סורינאם. ראה: C.R. Boxer, The Anglo-Dutch Wars of the 17th Century (London: Her Majesty’s Stationery Office, 1974), 115–120.

[8] פייר־ויקטור מאלואה (Pierre-Victor Malouet, ‏1740–1814) היה פקיד קולוניאלי ופוליטיקאי צרפתי; שימש כנציב בגיינה הצרפתית (1776), כיהן כציר באספה הלאומית במהפכה הצרפתית ונודע כמתון פרו־מלוכני.  Pierre Pluchon, Histoire des colonies françaises: du peuplement à l’indépendance (Paris: Fayard, 1991), 245–247.

[9] ז’אן סמואל גיזאן (Jean Samuel Guisan, ‏1740–1801), מהנדס שווייצרי (ממוצא נויכאטלי), שנודע במיוחד בפעילותו בגיינה הצרפתית. בשנת 1777 גויס על ידי ממשלת צרפת כדי להוביל פרויקטים של ייבוש ביצות והכשרת קרקעות חקלאיות בגיינה, במטרה להפוך את הקולוניה ליצרנית יותר. גיזאן עסק בתכנון תעלות השקיה, מערכת ניקוז ושיטות חקלאיות מתקדמות לאותה תקופה.  תרומתו נחשבת חלק מן הניסיונות הכושלים למחצה להפוך את גיינה הצרפתית ל"ארץ מבטיחה", שכן התנאים האקלימיים הקשים, המחלות והתנגדות מקומית הגבילו את הצלחת המיזמים. מת בשנת 1801. Léon-Gontran Damas, Histoire de la Guyane française (Paris: Éditions L’Harmattan, 1980), 112–115.

[10] מקסימיליאן רובספייר (Maximilien Robespierre, ‏1758–1794) היה מן האישים המרכזיים והמשפיעים ביותר במהפכה הצרפתית, ודמות המעוררת ויכוח עד היום. הוא נולד בעיר ארַס בצפון צרפת למשפחה מהמעמד הבינוני, למד משפטים והוסמך כעורך דין, אך עם פרוץ המהפכה ב־1789 נכנס במהרה אל הזירה הציבורית ונבחר כציר באספה הלאומית. רובספייר הצטיין בדבקותו בעקרונותיו המוסריים והפוליטיים, מה שזיכה אותו בכינוי "הבלתי מושחת". הוא הצטרף למועדון היעקובינים והפך לדובר בולט של השוויון האזרחי וזכויות האדם, תוך קריאה לטיהור צרפת מאויבי המהפכה.

במהלך 1793 עלה כוחו של רובספייר לאחר הדחת יריביו הג'ירונדינים, והוא נעשה הדמות המרכזית בוועד לשלום הציבור, הגוף שהחזיק בסמכויות השלטון בפועל. בתקופה זו הנהיג את "שלטון הטרור", שבמסגרתו הוצאו להורג אלפי בני אדם בגיליוטינה – אצילים, כמרים, מהפכנים מתונים ואחרים שנחשדו בבגידה. רובספייר ראה בטרור אמצעי הכרחי להגנת החירות והמהפכה מפני אויבים מבית ומחוץ, אולם אכזריותו הפוליטית הרחיקה ממנו גם תומכים קרובים.

ביולי 1794, בתקופה שנודעה כ"תרמידור", איבד רובספייר את תמיכת חבריו, נעצר והוצא להורג בגיליוטינה יחד עם נאמניו. בכך בא הקץ לשלטון היעקובינים. מורשתו נותרה מורכבת: בעיני אחדים היה אידיאליסט נלהב שנאבק למען צדק ושוויון, ובעיני אחרים – שליט עריץ שהוביל את צרפת לשפיכות דמים. דמותו מסמלת את הסתירה המהותית במהפכה הצרפתית עצמה: חזון של חירות ושוויון בצד אימת הדיקטטורה המהפכנית.

[11] ז’אן־שארל פישגרו (Jean-Charles Pichegru, ‏1761–1804) היה גנרל רפובליקני בולט בראשית המהפכה הצרפתית; פיקד על צבא הריין, כבש את בלגיה והולנד (1794–1795), אך קשר קשר עם המלוכנים, נעצר, הוגלה לגיינה הצרפתית, נמלט לבריטניה, ולבסוף נתפס בפריז ומת בכלא בנסיבות מסתוריות.Philip Dwyer, Citizen Emperor: Napoleon in Power (New Haven: Yale University Press, 2013), 52–54

[12] Laurence Cottin-Bizonne, Esclavage et société en Guyane française, XVIIe–XIXe siècles (Paris: Karthala, 2007). תודה למישל על התרגום והתמצות

[13] avid Geggus, Slavery, War, and Revolution: The British Occupation of Saint Domingue 1793–1798 (Oxford: Oxford University Press, 1982), ראה במיוחד הפרקים המשווים על הקולוניות הצרפתיות באמריקה, כולל גיינה.

Sue Peabody, "A Dangerous Zeal: Legal Boundaries of Religious Enthusiasm in Eighteenth-Century French Guiana," The William and Mary Quarterly 54, no. 3 (1997): 471–500.

[14]האבה גרגואר (Abbé Henri Grégoire,    ‏1750–1831) היה כומר, אינטלקטואל ומהפכן צרפתי בולט, שנודע כאחד התומכים המוקדמים בשוויון זכויות ליהודים, באמנציפציה של בני צבע חופשיים בקולוניות, ובביטול העבדות. בתקופת המהפכה הצרפתית כיהן כחבר האספה הלאומית ונחשב לאחד הקולות המוסריים של המהפכה, כשהדגיש את עקרונות החירות והשוויון האוניברסליים.

[15] Richard B. Sheridan, Sugar and Slavery: An Economic History of the British West Indies, 1623–1775 (Barbados: Caribbean University Press, 1974).

[16] חג דיוואלי (Diwali), המכונה גם פסטיבל האורות, הוא חג הינדי מרכזי שמצוין מדי שנה בסתיו, ונמשך לרוב חמישה ימים. החג מסמל את ניצחון האור על החושך והטוב על הרוע, ומשויך לסיפורי ראמאיאנה ולשובה של האלה לאקשמי, אלת השפע. החגיגות כוללות הדלקת נרות ושמן (דיאס), תפילות, שירים, זיקוקי דינור, סעודות משפחתיות והענקת מתנות. בקהילות ההודיות שהיגרו לקריביים ולגיינה הצרפתית, דיוואלי הפך לחלק מהמרקם התרבותי המקומי ונחגג כיום גם כחג ציבורי המדגיש את הרב־תרבותיות של האזור.

[17] Look Lai, W. (1993). Indentured Labor, Caribbean Sugar: Chinese and Indian Migrants to the British West Indies, 1838–1918. Baltimore: Johns Hopkins University Press.

[18] אלפרד דרייפוס (Alfred Dreyfus, ‏1859–1935) היה קצין יהודי בצבא צרפת, שנעשה לדמות המרכזית באחת הפרשות המכוננות של ההיסטוריה הצרפתית המודרנית – פרשת דרייפוס. הפרשה לא הייתה רק משפט צבאי שהסתבך, אלא אירוע שחצה את גבולות הזירה המשפטית והפך לשדה קרב ציבורי, פוליטי ותרבותי סביב סוגיות של צדק, זכויות אדם ואנטישמיות.

דרייפוס נולד למשפחה יהודית אמידה בחבל אלזס, הצטיין בלימודיו והתקדם בשורות הצבא הצרפתי – הישג לא מבוטל ליהודי באותם ימים. אולם הקריירה המבטיחה נקטעה באחת בשנת 1894, כאשר הואשם בריגול לטובת גרמניה, יריבתה המושבעת של צרפת מאז תבוסת 1870. על בסיס מסמכים מפוברקים הורשע דרייפוס במשפט מהיר ומתוקשר, הודח מהצבא ונשלח לגלות איומה לאי השדים (Île du Diable) שבגיינה הצרפתית. בבידוד מוחלט ובתנאים קשים מנשוא ישב הקצין הצרפתי־היהודי, בעוד בצרפת סער הוויכוח הציבורי.

במהרה החלו להישמע קולות שטענו כי מדובר בעיוות דין חמור שנבע לא רק משגיאות בחקירה אלא גם מאנטישמיות מושרשת. התברר כי המרגל האמיתי היה קצין אחר – פרדיננד אסטרהאזי – אך הצבא הצרפתי התעקש להגן על כבודו ולחפות על מחדליו. הוויכוח פילג את החברה הצרפתית: מצד אחד עמדו ה"דרייפוסארים", אינטלקטואלים, פוליטיקאים ואנשי רוח שדרשו צדק ושקיפות; ומנגד "האנטי־דרייפוסארים", לאומנים ושמרנים שסברו כי טובת האומה קודמת לחפותו של אדם יחיד. הרגע הדרמטי ביותר היה פרסום המאמר הנודע של אמיל זולא, "אני מאשים" (J’Accuse), שבו האשים בגלוי את הצבא והממסד הצרפתי בשחיתות ובאי־צדק.

המאבק נמשך שנים. בשנת 1899 הוחזר דרייפוס לצרפת, נשפט מחדש ואף הורשע בשנית, אך קיבל חנינה מטעמי פיוס לאומי. רק בשנת 1906 קבע בית דין לערעורים כי ההרשעה התבססה על זיופים וראיות שקריות, ודרייפוס זוכה מכל אשמה. הוא הוחזר לשירות הצבאי וקיבל את עיטור לגיון הכבוד, אם כי חייו האישיים לא שבו למסלולם.

פרשת דרייפוס חרגה הרבה מעבר לגבולותיה של פרשה משפטית. היא הפכה למראה של החברה הצרפתית בסוף המאה ה־19 – חברה שסועה בין דמוקרטיה ליברלית לבין לאומנות קנאית, בין ערכי חירות ושוויון לבין אנטישמיות מושרשת. עבור העולם היהודי, היא הייתה אות אזהרה חריף: גם בלב התרבות האירופית המודרנית, יהודי יכול להירדף בשל מוצאו. עבור תנועות פוליטיות, ובראשן הציונות הצעירה, הפרשה שימשה הוכחה כואבת לכך שהאמנציפציה לבדה אינה ערובה לשוויון ולביטחון.

אלפרד דרייפוס עצמו נותר אדם צנוע ושקט, שהפך בעל כורחו לסמל. הוא לא היה מהפכן או פוליטיקאי, אך שמו נחרט בהיסטוריה כמוקד למאבק על צדק אוניברסלי וכהוכחה לסכנתה של אפליה ממסדית. פרשת דרייפוס נלמדת עד היום לא רק כפרק בהיסטוריה הצרפתית, אלא גם כאבן דרך במאבק העולמי למען זכויות אדם, חופש מצפון ושלטון החוק.

[19] לאחר שחרורו חי שרייר בוונצואלה, שם פתח מסעדה וחי חיים רגועים יחסית. הוא מת בשנת 1973 במדריד, זמן קצר לאחר שעובד ספרו לקולנוע.

[20]  "BIU Santé – Recherche dans les périodiques Medic@ – Map of area disputed between France and Brazil". Web2.bium.univ-paris5.fr. Retrieved 30 April 2015.

[21] : Neil L. Whitehead, The Early History of the Guiana Coast, 1493–1650 (Oxford: Oxford University Press, 1990); Dorothy L. Moore, Félix Éboué: Free France’s First Black Governor (London: Macmillan, 1974).

[22] משטר וישי (Régime de Vichy) הוא השם שניתן לשלטון שהתקיים בצרפת בשנים 1940–1944, לאחר התבוסה לגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. בראשותו עמד המרשל פיליפ פטן, שקבע את מושבו בעיר וישי שבדרום "החופשי". המשטר החליף את ערכי הרפובליקה השלישית בסיסמה "עבודה, משפחה, מולדת" (Travail, Famille, Patrie), והונהג ברוח שמרנית, אנטי־ליברלית ואוטוריטרית. וישי שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית בתחומים כלכליים וביטחוניים ואף יזם חקיקה אנטישמית, כגון Statut des Juifs (1940), שהדיר יהודים מחיי הציבור והכשיר את הקרקע לשילוחם למחנות. במקביל, שארל דה גול ותנועת "צרפת החופשית" הנהיגו את המאבק נגד וישי והכיבוש. לאחר שחרור צרפת ב־1944 קרס המשטר, מנהיגיו הועמדו לדין, ופטן נידון למוות – עונש שהומתק למאסר עולם. פרשת וישי נותרה נקודת כאב בזיכרון הצרפתי, וב־1995 הכיר הנשיא ז’אק שיראק באופן רשמי באחריות המדינה לשיתוף הפעולה בגירוש היהודים.

[23] במקורות ברזילאיים שונים מוזכרת “אופרציית קברלזיניו” (Operação Cabralzinho)—תוכנית ברזילאית משנת 1961 לחדור לגיינה הצרפתית ולספחה, שיוחסה לנשיא ז’אניו קוואדרוס. לפי פרסומים אלו, ב־3 באוגוסט 1961 נערכה פגישה חשאית בין קוואדרוס למושל אמאפה, מורָה קָוַלְקָנְצ’י, ובה ניתנה הנחיה “לבחון את האפשרות לסיפוח—אם אפשר, בדרכים שלום”. התוכנית בוטלה עם התפטרות קוואדרוס ב־25 באוגוסט 1961. גם בערך “היסטוריה של גיינה הצרפתית” מצוין שקוואדרוס תכנן סיפוח ב־1961 אך התפטר לפני שהדבר בוצע. יש לראות בכך מקור שניוני כללי.

מקור אקדמי שמאזכר בקצרה את האפשרות הזו הוא מאמר של Georg Wink על גיינה הצרפתית, הכותב כי ב־1961 “נשקל ברצינות” סיפוח מדיני של ה"גיאנות", בתמיכת קוואדרוס (הפניה ל־Police, עמ’ 83 ואילך).

[24] ראה: Christian Rivière, Les Hmong de Guyane française: De la guerre d’Indochine à l’intégration locale (Paris: L’Harmattan, 1987).

[25] ־ 2017 social unrest in French Guiana ויקיפדיה צרפתית