תולדות בולגריה העצמאית

כתב: גילי חסקין 21-12-2025

ראו גם: גאוגרפיה של בולגריה, תולדות בולגריה מראשיתה ועד התנצרותה בימי הביניים. ; תולדות בולגריה מהתנצרותה ועד לקבלת העצמאות. יהדות בולגריה בתקופת השואה

ראו גם: בולגריה, מבט אישי; תכנון טיול לבולגריה

המאמר שלפניכם מתאר את דרכה המורכבת של בולגריה מן התחייה הלאומית ועד ימיה כמדינה דמוקרטית מודרנית, דרך רצף דרמטי של מאבקים, אכזבות ותקוות מחודשות. זהו סיפור על עם שנשלט מאות שנים בידי זרים, הצליח לשמר זהות, לשון ותרבות, ונאבק בעקשנות על מקומו בין מדינות אירופה. בין מאבקים כנסייתיים ותרבותיים, מלחמות אזוריות ועולמיות, הפיכות, משטרים טוטליטריים ורגעי עצמאות קצרים אך מכוננים, נפרשת היסטוריה עשירה ורבת־תהפוכות. הקריאה במאמר מאפשרת להבין כיצד עוצבה בולגריה המודרנית לא רק בשדות הקרב ובחוזי שלום, אלא גם בכיתות לימוד, במנזרים, בכיכרות הערים ובמאבקי היומיום של אזרחיה, ומדוע גם כיום נותר עברה נוכח בכל צעד של המטייל הסקרן הפוסע ברחובות סופיה, פלובדיב או טרנובו.

ראשית התחייה הלאומית

הסימן הראשון לתחייה הלאומית הבולגרית היה במאה ה-18, כאשר פרצה מחאה עממית גדולה כנגד השליטה של הכנסייה היוונית בחיי הבולגרים. נזיר בולגרי בשם פאיסי (Paisii) מחילנדר (Hilendar) כתב את ההיסטוריה של בני עמו. מטרתו הייתה ליצור רגש גאווה בקרב אחיו הבולגרים ושלא יחושו בושה בשל עברם הלאומי, ולעודדם להשתמש בשפה ובתרבות הבולגרית ולהתנגד לניסיונות להעלים אותה.

למרות שהעבודה נכתבה במאה ה-18, היא לא פורסמה או הודפסה עד 1845. באותה תקופה הייתה תנועה לתחייה לאומית ערה בבולגריה. באותה תקופה שררה יציבות יחסית בבולגריה והתושבים אף נהנו מפריחה כלכלית. סוחרים בולגרים פיתחו את ענף הטקסטיל בעיקר, כספים הופנו לשיקום והקמה של כנסיות, סיוע לחינוך, בתי ספר ובתים פרטיים.

בשנת 1860 נפרדו הכנסיות הבולגרית והיוונית, אך רק ב-1872 הכירו השלטונות העותומניים בפירוק לקבוצות שונות. בעת הזאת למדו בבתי הספר בבולגרית, הודפסו והופצו עיתונים בבולגרית, ובכל כפר היה את המרכז הקהילתי המקומי הנקרא צ'יטליסטה (Chitalishte). הפעילות הפוליטית תמיד הייתה נמוכה יותר מן הפעילות החברתית והחינוכית. היו מספר התארגנויות פוליטיות בסוף המאה ה-19 בבולגריה, אך השיא היה בעת ניסיון ההתקוממות ב-1876, בו למעשה נקבעה ההפרדה של בולגריה מן העות'מנים.

תחת לחצם של תומכי העמים הסלאביים (סלאבופילים) פתחה רוסיה באפריל 1877 במלחמה נגד טורקיה, אשר חזיתה העיקרית הייתה בבולגריה.

המלכות הבולגרית השלישית

בהתאם לחוזה השלום בין רוסיה לטורקיה, אשר נחתם בסאן סטפנו (San Stefano) (3.3.1878), הוקמה בולגריה העצמאית אשר כללה גם את תרקיה (Thrace) ואת מקדוניה (Macedonia). החשש של בריטניה ואוסטריה-הונגריה מהשתלטות של רוסיה על בולגריה ועל הבלקן הובילה לקיומו של קונגרס נוסף – קונגרס ברלין (Congress of Berlin), 14.7.1878, שצמצם את בולגריה לשתי נסיכויות הכפופות לשולטן: בולגריה שבין הדנובה להרי הבלקנים, ורומליה המזרחית (Eastern Rumelia), מדרום לבלקנים, שהייתה חסרה מוצא אל הים האגיאי. רובה של מקדוניה הוחזר לטורקיה. חלקה הצפוני הקטן סופח לסרביה. דוברוג'ה (Dobruja) סופחה לרומניה, כפיצוי על סיפוחו של מחוז בסרביה (Bessarabia) לרוסיה.

מכאן ואילך עמדו קורות בולגריה בסימן המאבק הגדול על בולגריה הגדולה. סופיה, מקום מושבו של הפחה העות'מני, נעשתה מקום מושבו של הנסיך הבולגרי ובירתה של בולגריה. בשנת 1878 נתקבלה חוקת טרנובו (Tarnovo Constitution) אשר בשעתה הייתה מבין החוקות הדמוקרטיות ביותר.

הבולגרים סרבו להעלות מס לטורקיה, כפי שחייב אותם קונגרס ברלין. בהשפעת רוסיה, נבחר אלכסנדר לבית בטנברג (Alexander of Battenberg) (1879-1886) לנסיך בולגריה ולמושל כללי של רומליה המזרחית. הגנרל ארנרוט (Ernroth), בא כוחה של רוסיה בבולגריה, הרבה להתערב בעניינים הפנימיים בבולגריה. תחת לחצו החליטה הסוברנייה (Sobranie) (הפרלמנט) הבולגרית לבטל את חוקת טרנובו באופן זמני ומסרה לבטנברג זכות לשלטון יחיד למשך שבע שנים.

איחוד רומליה ותקופת פרדיננד

בשנת 1885 הוכרז בפלובדיב (Plovdiv) על איחוד רומליה המזרחית עם יתר חלקי בולגריה. סרביה, שראתה בכך פגיעה בחוזה ברלין ואת ביטולו כפגיעה בשיווי המשקל בבלקנים, הכריזה מלחמה על בולגריה. מפלתה של סרביה במלחמה זאת נוצלה על ידי רוסיה ואוסטריה. בטנברג התפטר לאחר שהמדיניות שלו לא מצאה חן בעיני רוסיה.

במקומו נבחר המועמד של אוסטריה, פרדיננד לבית סקסן-קובורג-גוטה (Ferdinand of Saxe-Coburg-Gotha) (יולי 1887), שרוסיה לא הכירה בו משום נטייתו לאוסטריה וגרמניה. רק אחרי שהטביל את בנו בוריס (Boris) לנצרות האורתודוכסית, אף על פי שהוא עצמו היה קתולי, והזמין את הצאר ניקולאי (Nicholas II) להיות סנדק בזמן ההטבלה, מעשה שרוסיה ראתה בו סימן למדיניות חדשה פרו-רוסית, חידשה רוסיה את יחסיה הדיפלומטיים עם בולגריה (1896).

בשנת 1908, בעת המהפכה של "העות'מנים הצעירים" (Young Turks), השתמשה בולגריה בחולשתה של טורקיה והכריזה על ניתוק יחסיה הווסאליים (Vassal) עם טורקיה. התואר נסיך הוחלף ב"צאר", תואר בו כונו מלכי בולגריה עד הכיבוש העות'מני.

מלחמות הבלקן

מלחמות הבלקן בשנים 1912–1913 היו נקודת מפנה מכרעת בתולדות בולגריה המודרנית, ושיקפו הן את שאיפותיה הלאומיות והן את המורכבות והמתחים הפנימיים של האזור כולו ערב מלחמת העולם הראשונה. על רקע היחלשותה המואצת של טורקיה באירופה, התגבשה בשנת 1912 הברית הבלקנית, שכללה את בולגריה, סרביה, יוון ו־מונטנגרו, במטרה משותפת לסלק את השלטון העות’מאני משארית אחיזתו בבלקן. במסגרת ברית זו תפסה בולגריה מקום מרכזי במיוחד, הן בשל גודל צבאה והן בשל ניסיונה הצבאי והשאיפות הטריטוריאליות הרחבות שלה, ובעיקר במקדוניה ובתראקיה. במהלך מלחמת הבלקן הראשונה (1912–1913) נשאה בולגריה בנטל הצבאי העיקרי בחזית נגד העות’מאנים, והצבא הבולגרי רשם הישגים משמעותיים, שהובילו למפלתה של טורקיה ולנסיגתה הכמעט מוחלטת מן הבלקן האירופי. אולם הניצחון המשותף חשף במהרה את המחלוקות העמוקות בין בעלות הברית, בעיקר סביב שאלת חלוקת השטחים שנכבשו. בולגריה, שראתה עצמה הכוח המרכזי במלחמה, ציפתה לקבל נתח נרחב ממקדוניה, אך סרביה ויוון סירבו לוותר על אזורים שבהם כבר התבססו בפועל. המתיחות הידרדרה במהירות לעימות גלוי, וב־29 ביוני 1913 הכריזו סרביה ויוון מלחמה על בולגריה, אירוע שפתח את מלחמת הבלקן השנייה. במלחמה זו מצאה עצמה בולגריה מבודדת כמעט לחלוטין, ולאחר זמן קצר הצטרפו נגדה גם רומניה וטורקיה, מה שהפך את מאזן הכוחות לבלתי אפשרי מבחינתה. התוצאה הייתה תבוסה בולגרית קשה, אשר מחקה למעשה את מרבית הישגיה מן המלחמה הקודמת. תבוסה זו עוגנה משפטית בחוזה השלום שנחתם ב־10 באוגוסט 1913 בעיר בוקרשט. על פי חוזה זה איבדה בולגריה שטחים נרחבים: אזורי מונסטיר (Monastir) ואוכרידה (Ohrid) הועברו לשליטת סרביה, אזורי סלוניקי (Thessaloniki) וקוואלה (Kavala) סופחו ליוון, והחלק הצפוני של דוברוג’ה, מצפון לקו טורטו־קאיה–בלצ’יק (Turtucaia–Balchik), נמסר ל־רומניה. בידי בולגריה נותרו רק אזור פירין (Pirin) במקדוניה, וכן רצועת חוף מצומצמת בים האגאי, בין נהר מסטה (Mesta) לשפכו של נהר מאריצה (Maritsa), שכללה את נמל דדאגץ’ (Dedeagatch). חלוקה זו נתפסה בבולגריה כעוול היסטורי, יצרה תחושת קיפוח עמוקה והותירה את החברה והפוליטיקה הבולגרית טעונות ברצון לתיקון המצב, תחושה שתשפיע במישרין על בחירותיה המדיניות והצבאיות של בולגריה בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה ובמהלכה.

מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, הובטחו לבולגריה על ידי הגרמנים ובנות בריתם חלקים מסרביה, יוון וטורקיה (ליד נהר מאריצה). מתוך כך הצטרפה בולגריה לגרמניה. ב-11.10.1915 חצה צבא בולגריה את הגבול הסרבי, ב-8.10 הגיעו הבולגרים לאוכרידה והוקמה חזית סלוניקי (Thessaloniki Front), מקום בו נלחמו גרמנים ובולגרים מצד אחד נגד צרפתים, אנגלים, סרבים ויוונים מצד שני. בולגריה הייתה האחרונה לכניסה למלחמה וגם הראשונה לצאת ממנה, ב-30.9.1918.

ב-4.10.1918 ויתר פרדיננד על הכתר לטובת בנו בוריס השלישי (Boris III). לפי חוזה השלום שנחתם אחר כך ב-27.11.1919 בנוייה (Neuilly), הוכרחה בולגריה לוותר על החוף האגיאי, התחייבה בתשלומי פיצויים של 2,250 מיליון פרנק זהב, וצבא בולגריה הוגבל ל-20,000 חיילים בלבד.

התקופה שבין שתי מלחמות העולם

תוצאות המלחמה היו כרוכות בקשיים פנימיים רבים: אלפי הפליטים המקדונים שבאו לבולגריה ניסו לעורר מלחמת נקם כנגד המנצחים. המהפכה הבולשביקית (Bolshevik Revolution) עוררה רגשות אהדה לתנועה הקומוניסטית. בחירות באוגוסט 1920 העלו לשלטון את מפלגת האיכרים וכראש הממשלה נבחר אלכסנדר סטמבולינסקי (Aleksandar Stamboliyski). ממשלתו ערכה משפטים כנגד האחראים למלחמה.

ב-9 ביוני 1923 הופלה ממשלת האיכרים וסטמבולינסקי נרצח. הממשלות שקמו אחר כך לא האריכו ימים. הניסיון להנהיג בבולגריה משטר דמוקרטי אחר הבחירות של 1931 לא האריך ימים, כי החוגים הצבאיים, שהתנגדו למלך ולנטיותיו כלפי גרמניה, הקימו משטר של פיקוח צבאי על ענייני המדינה. שנה לאחר מכן עלה בידי המלך להתגבר על מתנגדיו, ומכאן ואילך התקרבה בולגריה יותר ויותר לגרמניה.

ב-1934 חוללה תנועת "זבנו" (Zveno) הימנית, בהנהגת קימון גיאורגייב (Kimon Georgiev), הפיכה בבולגריה, וגיאורגייב תפס את השלטון והתמנה ראש ממשלה. בהשראת הפשיזם של מוסוליני (Mussolini) באיטליה, כונן גיאורגייב משטר רפובליקני בעל מאפיינים טוטליטריים בבולגריה: הוא פיזר את כל המפלגות, הוציא את ארגוני העובדים אל מחוץ לחוק וביסס את הכלכלה על עקרונות קואופרטיביים (Corporatist) ברוח הסינדיקטים של מוסוליני.

בולגריה במלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מצאה עצמה בולגריה בעמדה מורכבת, שנבעה משילוב של שאיפות טריטוריאליות לא ממומשות, טראומת ההפסדים במלחמות הבלקן ובמלחמת העולם הראשונה, ולחץ גובר מצד המעצמות הגדולות. הנהגתה של בולגריה ביקשה בראש ובראשונה לתקן את תוצאות חוזי השלום שלאחר 1913 ו־1919, ובעיקר להשיב לידיה שטחים שנתפסו בעיני הציבור הבולגרי כחלק מן המרחב הלאומי הטבעי. בהקשר זה נראתה הברית עם גרמניה הנאצית כהזדמנות פוליטית־אסטרטגית, ולא כהזדהות אידאולוגית מלאה. נקודת המפנה הראשונה התרחשה בספטמבר 1940, כאשר רומניה נאלצה, בלחץ גרמני ישיר, לוותר על דרום דוברוג’ה ולהעבירה לידי בולגריה. הישג זה, שהושג ללא מלחמה, חיזק את ההערכה בסופיה כי שיתוף פעולה עם גרמניה עשוי להניב רווחים טריטוריאליים נוספים, והיה גורם מרכזי בהחלטה להתקרב לציר.

ב־2 במארס 1941 הצטרפה בולגריה באופן רשמי להסכם התלת־צדדי, זמן קצר לפני הפלישה הגרמנית לבלקן. בהסכמת הממשלה הבולגרית נכנסו כוחות גרמניים לשטחה, ובולגריה הפכה לבסיס לוגיסטי חשוב לקראת המערכה נגד יוגוסלביה ויוון. ב־15 באפריל 1941 חצה גם הצבא הבולגרי את הגבול, השתתף בפעולות הכיבוש ותפס את מקדוניה ואת תרקיה המערבית, אזורים שבהם התקיימה אוכלוסייה סלאבית שנחשבה בעיני הבולגרים כקרובה להם מבחינה אתנית והיסטורית. אף שבולגריה נמנעה משליחת כוחות לחזית המזרחית נגד ברית המועצות, היא הייתה בפועל חלק ממערך מדינות הציר, ונהנתה בשלב זה מהתרחבות טריטוריאלית ניכרת. עם זאת, ככל שהמלחמה התמשכה, הלכו והעמיקו המחלוקות הפנימיות בתוך בולגריה. הממסד המלוכני, ובראשו הצאר בוריס השלישי, המשיך לראות בברית עם גרמניה ערובה לשימור ההישגים המדיניים, בעוד שאופוזיציית השמאל, שכללה קומוניסטים, סוציאל־דמוקרטים וגורמים רדיקליים נוספים, נטתה בבירור לעבר ברית המועצות, שנתפסה ככוח המשחרר העתידי של הבלקן. הפער בין שני המחנות העמיק על רקע שינוי מאזן הכוחות במלחמה והתחזקות הצבא האדום. כבר בשנת 1942 הוקמה חזית המולדת, קואליציה רחבה שכללה את הקומוניסטים, הסוציאל־דמוקרטים, תנועת האיכרים וחוגי קצינים מן הזבנו, ושמה לה למטרה להתנגד לאוריינטציה הפרו־גרמנית של המדינה ולהכין את הקרקע לשינוי שלטוני. פעילותה של חזית זו סימנה את תחילת ההתפוררות של הקונצנזוס המדיני סביב הברית עם גרמניה. במקביל לניסיונות לשמר את הברית עם ברלין, ניסה הצאר בוריס השלישי לנהל מדיניות זהירה וגמישה יותר. בשנת 1943 הוא פתח בערוצים חשאיים של משא ומתן עם בריטניה וארצות הברית, בניסיון לבחון אפשרות ליציאה הדרגתית מן המחנה הגרמני מבלי להסתכן בכיבוש גרמני ישיר. מאמצים אלה נעשו בזהירות רבה, ובו בזמן נשמרו היחסים הפורמליים עם גרמניה. באוגוסט 1943 נקרא הצאר לפגישה עם אדולף היטלר, ולאחר שובו ממנה מת ב־27 באוגוסט 1943 בנסיבות שלא הובהרו מעולם לחלוטין. מותו הפתאומי של הצאר יצר חלל שלטוני והאיץ את חוסר היציבות הפוליטית, שהובילה בתוך פחות משנה לשינוי כיוון חד במדיניות החוץ של בולגריה ולמעבר למחנה הסובייטי. בכך הפכה בולגריה לאחת המדינות הבודדות באירופה שהחלו את המלחמה כבעלות בריתה של גרמניה אך סיימו אותה בצד המנצח, במחיר של טלטלה פנימית עמוקה ושינוי משטרי מקיף.

סוף המלחמה והפיכה קומוניסטית

עם מותו של המלך בוריס השלישי באוגוסט 1943 הוכתר בנו בן השש, סימאון השני (Simeon II of Saxe-Coburg-Gotha), לימים ראש ממשלת בולגריה. משום שהיה קטין, הוחזק השלטון בידי מועצה מלכותית שכללה שלושה עוצרים, ביניהם דודו של המלך וראש הממשלה פילוב (Bogdan Filov). מועצת העוצרים נקטה מדיניות פרו-גרמנית ותמכה בחיזוק הברית של בולגריה עם מדינות הציר (Axis Powers), גרמניה ואיטליה, כנגד בעלות הברית (Allied Powers).

עם כניסת צבא ברית המועצות לבולגריה בספטמבר 1944, הביאו הפרטיזנים וחברי תנועת ההתנגדות "חזית המולדת" בהנהגת קימון גיאורגייב להפלת המשטר המלוכני. מנהיג הפרטיזנים הקומוניסטיים טודור ז'יבקוב (Todor Zhivkov) הניע את פיקוד הצבא להעביר תמיכתו מן הגרמנים לרוסים. בטיהורים שנערכו לאחר מכן חוסלו שלושת העוצרים, וגם רבים מבני האליטות התרבותיות והפוליטיות במדינה.

ב-1946 הוכרז על כינונה של רפובליקה עממית, והמלך נאלץ לוותר על כיסאו ולצאת לגלות דרך טורקיה ומצרים לספרד, בה זכה לקבל מקלט מדיני מידי פרנסיצקו פרנקו (Franco).

הדמוקרטיה העממית – התקופה הקומוניסטית

תקופת הדמוקרטיה העממית בבולגריה נפתחה לאחר מלחמת העולם השנייה עם שינוי משטרי חד ועמוק. ב־15 בספטמבר 1946 בוטלה המלוכה והוכרזה בולגריה כרפובליקה, ובראשה הועמד המנהיג הקומוניסטי גאורגי דימיטרוב (Georgi Dimitrov), דמות מרכזית בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית. ב־4 בדצמבר 1947 עוגן השלטון החדש בחוקה קומוניסטית, והוקם משטר חד־מפלגתי בנוסח “הדמוקרטיה העממית” (People’s Democracy), כלומר שלטון הנשען על אידאולוגיה מרקסיסטית־לניניסטית, ריכוז סמכויות מוחלט ונאמנות פוליטית לברית המועצות. באותה שנה חוסלה האופוזיציה הפוליטית הלגיטימית, ובמסגרת זו הוצא להורג לאחר משפט ראווה מנהיג מפלגת האיכרים ניקולה פטקוב (Nikola Petkov), צעד שסימן את סיום החיים הפוליטיים הרב־מפלגתיים בבולגריה. במקביל ניסו דימיטרוב ומנהיג יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו (Josip Broz Tito) לקדם תוכנית להקמת פדרציה בין בולגריה ליוגוסלביה, יוזמה שאפתנית שנועדה ליצור ישות בלקנית סוציאליסטית גדולה, אך זו בוטלה עקב התנגדותו החריפה של השלטון הסובייטי, שחשש מערעור שליטתו באזור.

בשנת 1949 מת דימיטרוב בנסיבות מסתוריות, מוות שהותיר סימני שאלה רבים, ובאותה שנה הוצא להורג גם טרייצ’ו קוסטוב (Traicho Kostov), המנהיג השני בחשיבותו במפלגה הקומוניסטית הבולגרית, לאחר שהואשם בסטייה מן הקו הסובייטי, כחלק מגל הטיהורים שאפיין את מדינות הגוש המזרחי באותן שנים. משנות ה־40 ועד סוף שנות ה־80 שלטה המפלגה הקומוניסטית בבולגריה ללא עוררין. הדמות הבולטת והמשפיעה ביותר בתקופה הארוכה הזו היה טודור ז’יבקוב (Todor Zhivkov), לשעבר ראש הפרטיזנים, שהנהיג את המדינה במשך עשרות שנים והבטיח יציבות שלטונית במחיר של קיפאון פוליטי, פיקוח הדוק על החברה והכלכלה ודיכוי שיטתי של כל אופוזיציה. תחת שלטונו הפכה בולגריה לחברה מלאה בברית ורשה (Warsaw Pact), השתלבה באופן מלא בגוש המזרחי ותיאמה את מדיניות החוץ והביטחון שלה עם ברית המועצות. נאמנות זו באה לידי ביטוי גם בהשתתפות בולגריה בפלישה לצ’כוסלובקיה (Czechoslovakia) בשנת 1968, כחלק מן המהלך לדיכוי “האביב של פראג” ולמניעת רפורמות ליברליות בגוש הקומוניסטי. אף שבולגריה נחשבה למדינה יציבה יחסית בתוך הגוש המזרחי, במחצית השנייה של שנות ה־80 החריף המשבר הכלכלי והמשטר אימץ מדיניות לאומנית כלפי המיעוטים, ובראשם המיעוט הטורקי המוסלמי, שמנה כ־10 אחוזים מן האוכלוסייה. במסגרת מדיניות זו נדרשו בני המיעוט לאמץ שמות סלאביים, הוגבלו ביטויים דתיים ותרבותיים והופעל לחץ כבד על קהילות שלמות. צעדים אלה עוררו התנגדות פנימית וביקורת בינלאומית, ובשנת 1989 נמלטו רבים מבני המיעוט הטורקי מבולגריה. תהליכים אלה סימנו את תחילת קריסתו של המשטר הקומוניסטי, שהגיע לקצו זמן קצר לאחר מכן עם התמוטטות הגוש המזרחי כולו.

הפלת מטוס אל על בשמי בולגריה

הפלת מטוס אל על מעל בולגריה היא אחד האירועים הטראגיים והטעונים ביותר בתולדות התעופה האזרחית הישראלית, והיא משקפת היטב את המתיחות של תקופת המלחמה הקרה, את אטימות משטרי הגוש המזרחי ואת הסיכונים שבהם הייתה כרוכה טיסה אזרחית מעל אזורים רגישים פוליטית באמצע שנות החמישים. האירוע התרחש ב־27 ביולי 1955, כאשר טיסה 402 של אל על, מטוס מדגם לוקהיד קונסטליישן (Lockheed Constellation), המריא מווינה בדרכו לתל אביב, עם חניית ביניים מתוכננת באיסטנבול. על סיפון המטוס היו 58 בני אדם – נוסעים ואנשי צוות – בהם אזרחים ישראלים, אזרחים זרים, וכן אנשי צוות ישראלים. זמן קצר לאחר ההמראה, בשל טעות ניווט שנגרמה משילוב של תנאי מזג אוויר קשים, עננות כבדה וציוד ניווט מוגבל ביחס לסטנדרטים של ימינו, סטה המטוס ממסלולו המתוכנן וחדר למרחב האווירי של בולגריה, מדינה קומוניסטית שהייתה אז חברה נאמנה בגוש הסובייטי. חדירה זו התרחשה בעיצומה של תקופה רגישה במיוחד, שבה ראו מדינות מזרח אירופה בכל חדירה אווירית איום ביטחוני חמור, גם כאשר מדובר היה במטוס אזרחי. חיל האוויר הבולגרי שיגר לעבר המטוס שני מטוסי יירוט מדגם מיג־15 (MiG-15), אשר התקרבו אליו והורו לו, על פי הגרסה הבולגרית, לשנות כיוון ולנחות בשטח בולגריה. אנשי הצוות של אל על, שלא הבינו את כוונת המיירטים או לא זיהו אותם בבירור, המשיכו בטיסה בניסיון לחזור למסלול הבינלאומי. בשלב זה, לאחר דקות אחדות של ליווי מתוח, פתחו מטוסי הקרב הבולגריים באש לעבר המטוס האזרחי. המטוס נפגע קשות, איבד שליטה והתרסק בשטח הררי סמוך לעיר פטריץ’ (Petrich), בדרום־מערב בולגריה, לא הרחק מן הגבול עם יוון. כל 58 הנוסעים ואנשי הצוות נהרגו במקום, ולא היו ניצולים. זמן קצר לאחר ההתרסקות סגרו השלטונות הבולגריים את אזור האסון, מנעו גישה חופשית של נציגים זרים ועיכבו מידע רשמי, דבר שעורר חשד וכעס רב בישראל ובמערב. תחילה טענה בולגריה כי המטוס סירב להישמע להוראות וניסה להימלט, וכי הפלתו הייתה פעולה הגנתית לגיטימית. בישראל, לעומת זאת, הוגדר האירוע כהפלה מכוונת ובלתי מוצדקת של מטוס אזרחי חסר אמצעי לחימה, והוגשה מחאה חריפה בזירה הבינלאומית. הפרשה עוררה הד ציבורי נרחב, והובאה לדיון במוסדות בינלאומיים, בהם 'ארגון התעופה האזרחית הבינלאומי' (ICAO). לאורך שנים סירבה בולגריה ליטול אחריות מלאה לאירוע, והסתפקה בניסוחים עמומים[1].

במטוס שנספה נהרגו חמישים ושמונה בני אדם, שמוצאם ממדינות רבות, דבר שהמחיש כבר אז את ממדיו הבינלאומיים של האסון. בין ההרוגים נמנו חמישה־עשר ישראלים, שנים־עשר אמריקאים, שישה צרפתים, חמישה אזרחים סובייטים, ארבעה קנדים, ארבעה בריטים, ארבעה דרום־אפריקאים, שלושה אזרחים ממערב גרמניה, וכן נוסע אחד מפולין, אחד מאוסטריה, אחד משוודיה ושני נוסעים חסרי אזרחות. קברניט המטוס היה סטנלי רג’ילנד הינקס, אזרח דרום אפריקה, ששימש גם כקברניט בוחן. הקצין הראשון היה פנחס בן־פורת, ישראלי מקיבוץ נען ומטייסי הפלמ”ח הוותיקים, שנחשב לאחד מחלוצי התעופה הצבאית בארץ והיה הטייס הראשון שביצע תקיפה אווירית במסגרת שירות האוויר של ההגנה. טיסה זו נועדה להיות טיסת ההסמכה שלו, שבסיומה היה אמור לקבל דרגת קברניט באל על. צוות המטוס כלל גם את הדיילת שרה אצ’רקן (אזמאילוב), הדיילים אלברט אלחדף ולאון טיזר, האלחוטן רפי גולדמן ומהנדס הטיס סידני צ’אלמרס. לאחר הבאת שרידי הגופות לישראל הם נקברו בקבר אחים בבית העלמין קריית שאול. המצבה שהוקמה במקום עוצבה בצורת כנף מטוס, ועליה נחרט טקסט המתאר את האסון ומציין כי ביום ח’ באב תשט”ו נפגע מטוס ישראלי בשמי בולגריה וכל חמישים ושמונה נוסעיו ואנשי צוותו נספו בדרכם למולדת. עוד נכתב כי השרידים הועלו ארצה בט”ו באב, יום המזוהה במסורת היהודית עם קבורת הרוגי ביתר, ולמחרת הובאו למנוחת עולמים במקום זה. על המצבה נחרט גם פסוק מספר יחזקאל, פרק ל”ז פסוק ט’: “הינבא בן־אדם ואמרת אל־הרוח כה־אמר אדוניי, מארבע רוחות בואי הרוח, ופחי בהרוגים האלה ויחיו”. הרב שלמה גורן חיבר עבור ההרוגים נוסח מיוחד של תפילת “אל מלא רחמים”, שבו צוין כי “נהרגו בידי מרצחים ונפלו בידי בני עוולה”. בספטמבר 1955 הונחה אבן הפינה ליישוב ניר ח”ן בחבל לכיש, ששמו נבחר כזיכרון סמלי לחמישים ושמונה הנספים, כאשר האותיות ח”ן בגימטרייה מציינות את מספרם.

רק בשנת 1963, שמונה שנים לאחר האסון, הסכימה בולגריה לשלם פיצויים למשפחות ההרוגים, מבלי להודות רשמית באשמה מלאה. עבור ישראל והציבור הישראלי נחרט האירוע כטראומה לאומית, הן בשל אובדן חיי אדם והן בשל תחושת חוסר האונים מול שרירות לב של משטר קומוניסטי סגור. הפלת טיסה 402 השפיעה גם על נהלי התעופה הבינלאומיים, והדגישה את הצורך בהסדרה ברורה יותר של טיפול בחדירות לא מכוונות של מטוסים אזרחיים למרחבים רגישים. כיום נתפס האירוע כאזהרה היסטורית מוחשית לסכנות הטמונות בשילוב שבין מתיחות גיאופוליטית, טכנולוגיה מוגבלת ותגובות צבאיות בלתי מידתיות, והוא מהווה נקודת ציון חשובה הן בתולדות אל על והן בהיסטוריה המודרנית של בולגריה והמלחמה הקרה.

בולגריה הדמוקרטית – מאז 1989

עד שהשפעת תוכנית הרפורמות של מיכאיל גורבצ’וב (Mikhail Gorbachev) בברית המועצות (Soviet Union) הגיעה לבולגריה (בסוף שנות ה־80, 'המפלגה הקומוניסטית הבולגרית' (Bulgarian Communist Party) כבר הייתה חלשה מכדי להתנגד לדרישה הציבורית לשינוי. בנובמבר 1989 נערכו בסופיה (Sofia) הפגנות שעסקו תחילה בסוגיות סביבתיות, אך אלה התרחבו במהרה למאבק רחב למען רפורמה פוליטית. הנהגת המפלגה הקומוניסטית הגיבה בהדחת טודור ז’יבקוב (Todor Zhivkov) והחלפתו בפטר מלדנוב (Petar Mladenov), צעד שהביא לרגיעה קצרה בלבד. בפברואר 1990 ויתרה המפלגה הקומוניסטית הבולגרית מרצונה על המונופול שלה על השלטון, וביוני אותה שנה נערכו בבולגריה הבחירות החופשיות הראשונות מאז 1931. בבחירות אלו שמרה המפלגה הקומוניסטית על מעמדה כמפלגה המובילה במדינה, אם כי נאלצה להיפרד מהאגף הקשוח שלה, ואימצה שם חדש – 'המפלגה הסוציאליסטית הבולגרית' (Bulgarian Socialist Party – BSP).

ביולי 1991 התקבלה חוקה חדשה, אשר קבעה כי שיטת המשטר היא רפובליקה פרלמנטרית, שבה הנשיא נבחר בבחירה ישירה, ואילו ראש הממשלה נושא באחריות בפני בית המחוקקים. בדומה למדינות אחרות במזרח אירופה לאחר נפילת הקומוניזם, גם בולגריה גילתה כי המעבר לכלכלת שוק ולמשטר קפיטליסטי מורכב ומכאיב הרבה יותר מכפי שציפו. בבחירות הבאות עלה לשלטון 'איחוד הכוחות הדמוקרטיים האנטי־קומוניסטי' (Union of Democratic Forces – UDF), וממשלת ברוב (Berov Government) יישמה בין השנים 1992–1994 תהליך נרחב של הפרטת קרקעות ותעשייה באמצעות חלוקת מניות של מפעלים ממשלתיים לכלל האזרחים. עם זאת, רפורמות אלו לוו באבטלה רחבת היקף, כאשר תעשיות לא תחרותיות קרסו ונחשפה נחשלותן של התעשייה והתשתיות במדינה. על רקע זה ניהלה המפלגה הסוציאליסטית הבולגרית קמפיין שהתמקד בהגנה על השכבות החלשות מפני פגיעותיו של השוק החופשי. הביקורת הציבורית על הרפורמות הכלכליות הביאה לכך שז’אן וידנוב (Zhan Videnov), מן המפלגה הסוציאליסטית, מונה לראש ממשלה בשנת 1995. אולם כבר בשנת 1996 נקלעה גם ממשלתו לקשיים חמורים, ובאותה שנה נבחר פטר סטויאנוב (Petar Stoyanov) מן UDF לנשיא. בשנת 1997 קרסה ממשלת המפלגה הסוציאליסטית, וה־UDF חזר לשלטון, אך שיעורי האבטלה נותרו גבוהים והבוחרים הלכו ואיבדו אמון בשתי המפלגות המרכזיות. ב־17 ביוני 2001 זכה סימאון השני (Simeon II), הצאר הילד לשעבר של בולגריה בשנים 1943–1946 ובנו של בוריס השלישי (Boris III), בניצחון דחוק בבחירות לפרלמנט. מפלגתו, 'התנועה הלאומית סימאון השני' (National Movement Simeon II – NMSII), זכתה ב־120 מתוך 240 המושבים בפרלמנט. למרות זאת, הפופולריות של סימאון דעכה במהירות במהלך כהונתו כראש ממשלה, שנמשכה ארבע שנים, ובבחירות 2005 שבה המפלגה הסוציאליסטית וזכתה מחדש במושביו. גם אז לא הצליחה המפלגה הסוציאליסטית להקים ממשלה חד־מפלגתית ונאלצה להקים קואליציה. בבחירות 2009 זכתה מפלגת הימין־מרכז של בויקו בוריסוב (Boyko Borisov), 'אזרחים למען פיתוח אירופי של בולגריה' (Citizens for European Development of Bulgaria), בכמעט 40 אחוזים מן הקולות. מאז הנהגת הבחירות הרב־מפלגתיות בשנת 1989 והפרטת הכלכלה, הקשיים הכלכליים והשחיתות הנרחבת הובילו להגירתם של יותר מ־800 אלף בולגרים, ובהם אנשי מקצוע רבים ומיומנים. חבילת הרפורמות שהונהגה בשנת 1997 החזירה את הכלכלה לצמיחה חיובית, אך גרמה גם לעלייה חדה באי־השוויון החברתי ולא הצליחה לשפר את רמת החיים של מרבית האוכלוסייה. על פי סקר של פרויקט Pew Global Attitudes משנת 2009, 76 אחוזים מן הבולגרים הביעו אי־שביעות רצון מן המערכת הדמוקרטית, 63 אחוזים סברו שהשוק החופשי אינו משפר את מצבם של אנשים, ורק 11 אחוזים חשבו כי האזרחים הפשוטים הרוויחו מן השינויים של 1989. יתר על כן, רמת החיים הממוצעת והביצועים הכלכליים בשנות ה־2000 היו נמוכים מאלה של התקופה הסוציאליסטית. בולגריה הצטרפה לנאט”ו (NATO) ב־29 במרץ 2004 ולאיחוד האירופי (European Union) ב־1 בינואר 2007. בשנת 2010 דורגה במקום ה־32 מתוך 181 מדינות במדד הגלובליזציה, בין יוון (Greece) לליטא (Lithuania). חופש הביטוי וחופש העיתונות זוכים להכרה רשמית מצד השלטון, אך כלי תקשורת רבים תלויים במפרסמים גדולים ובבעלי הון בעלי אג’נדה פוליטית. סקרים שנערכו שבע שנים לאחר הצטרפותה של בולגריה לאיחוד האירופי הראו כי רק 15 אחוזים מן הבולגרים חשו כי הם עצמם הפיקו תועלת מן החברות באיחוד.

סיכום

המאמר כולו מציג את תולדות בולגריה העצמאית כתהליך ארוך, מורכב ורצוף מאבקים, שבו עצמאות מדינית לא הייתה נקודת סיום אלא אתגר מתמשך. מן התחייה הלאומית של המאה ה־18, שהתמקדה בלשון, בחינוך ובכנסייה כבסיס לזהות לאומית, דרך הקמת המדינה הבולגרית לאחר 1878 והמאבק הבלתי פוסק על גבולותיה ועל מימוש רעיון “בולגריה הגדולה”, ניכר כי ההיסטוריה הבולגרית עוצבה במתח קבוע בין שאיפות לאומיות למציאות גיאופוליטית קשה. מלחמות הבלקן, שתי מלחמות העולם והתקופה שביניהן חשפו שוב ושוב את פגיעותה של המדינה הקטנה מול כוחות אזוריים ובינלאומיים, ואת המחיר הכבד שגבתה מדיניות של תיקון עוולות היסטוריות באמצעים צבאיים. התקופה הקומוניסטית, שהחלה לאחר מלחמת העולם השנייה, הביאה עמה יציבות שלטונית ארוכת שנים אך גם דיכוי פוליטי, פגיעה בזכויות אדם ותלות עמוקה בברית המועצות, לצד אירועים טראומטיים כמו הפלת מטוס אל על בשמי בולגריה, שהמחישו את קשיחותה ואטימותה של המערכת בתקופת המלחמה הקרה. המעבר לדמוקרטיה לאחר 1989 פתח פרק חדש, רצוף תקוות אך גם אכזבות, שבו נאלצה בולגריה להתמודד עם קשיים כלכליים, שחיתות, הגירה רחבת היקף ואי־שוויון חברתי, גם לאחר הצטרפותה לנאט”ו ולאיחוד האירופי. בסיכומו של דבר, סיפורה של בולגריה העצמאית הוא סיפור של עם שנע בין מזרח למערב, בין מסורת לשינוי, בין שאיפה לריבונות מלאה לבין אילוצי המציאות, ומצליח למרות הכול לשמר זהות היסטורית חיה, הניכרת עד היום בנופיה, בעריה ובתודעת אזרחיה ומבקריה.

הערות

[1] חנן עזרן, תעלומה בנתיב ההתרסקות, הוצאת תמוז, שנת 2005

ניר ברוך, גאדג’ב דראגוליוב, טיסה: 4X-AKC, הוצאה לאור עצמית של המחברים, 2009