תולדות זמביה העצמאית

כתב: גילי חסקין; 20-05-2025

תודה ליובל נעמן על הערותיו.

ראה קודם: תולדות זמביה מראשיתה ועד לקבלת העצמאות.

ראו גם, באתר זה: מבוא לטיול באפריקה ; מבוא לטיול בזמביה; זמביה – תרבות ; גיאוגרפיה של זמביה; רשמים וחוויות מזמביה ;

.זמביה – דתות; גיאוגרפיה של זמביה; תולדות זמביה הקדומה; תולדות זמביה העצמאית; רשמים וחוויות מזמביה ; זמביה – דתות;

לאלבום תמונות מזמביה

לצגת דידקטית על זמביה

לידתה של הרפובליקה

בינואר 1964 נבחר קאונדה לראשות ממשלת רודזיה הצפונית.

ב־24' באוקטובר 1964 הפכה רודזיה הצפונית, לרפובליקת זמביה העצמאית, כשקנת קאונדה מונה לנשיאה הראשון. אך החגיגות לא טשטשו את הקשיים: עם קבלת העצמאות, למרות עושרה של המדינה במינרלים, עמדה זמביה בפני אתגרים לא פשוטים: היה מחסור חמור בכוח אדם מקומי מיומן להשלטה ולקבלת החלטות. הכלכלה הייתה תלויה במידה רבה במומחים זרים – רבים מהם בריטים, כמו הדיפלומט ג'ון וילסון. בזמביה חיו מעל 70,000 אירופים, והם המשיכו להחזיק בידיהם כוח כלכלי לא פרופורציונלי.

בינתיים, פעלו ברודזיה הדרומית (זימבבואה), לוחמי הגרילה של 'החזית הפטריוטית', (Patriotic Front) שהייתה ברית של תנועות שחרור זימבוואניות שפעלו נגד משטר המיעוט הלבן ברודזיה הדרומית – מדינה לא-מוכרת שהוקמה על ידי מתיישבים אירופים, ובראשם איאן סמית', לאחר הכרזת עצמאות חד-צדדית מבריטניה בשנת 1965.

רודזיה הייתה מושבה בריטית בעלת מושל וחוקה עצמיים. המדיניות במדינה דמתה לשיטת האפרטהייד הדרום-אפריקאית.[1] חוק חלוקת האדמות (1930) חילק את האדמות בין הלבנים והשחורים,[2] ורוב התושבים האפריקאים התגוררו באזורים שהוגדרו כשמורות ילידים.[3] ב-1962, 'מפלגת החזית הרודזית', של איאן סמית' (Ian Smith),[4] זכתה בשליטה ברודזיה.[5]

בשנות החמישים של המאה ה־20', נוצרה הפדרציה של רודזיה וניאסלנד, שכללה את רודזיה הצפונית והדרומית ואת ניאסלנד. ב-1964 התפרקה הפדרציה וצפון רודזיה וכן ניאסלנד, היו למדינות אפריקאיות עצמאיות תחת השמות זמביה ומלאווי, בעוד רודזיה הדרומית, נשארה תחת שלטון בריטי. ב-1965 סירבה הממשלה הבריטית לתת עצמאות לרודזיה הדרומית, למרות הבקשות נשנות וחוזרות של הלבנים מרודזיה.[6]

ב-11' בנובמבר 1965, הלבנים ברודזיה הדרומית הכריזו על עצמאות חד צדדית מהממלכה המאוחדת ושינו את שם המדינה ל"רודזיה". הממשלה הבריטית סירבה למהלך ונקטה בסנקציות כלכליות ודיפלומטיות נגד רודזיה.[7] לאחר הכרזת העצמאות לא זכתה רודזיה להכרה רשמית ממדינות העולם, אך קיבלה תמיכה מדרום אפריקה ומוזמביק הפורטוגלית.

אף על פי שמפלגות פוליטיות לאומניות של האפריקאים הלאומניים הוצאו מחוץ לחוק ומנהיגיהם נכלאו או הוגלו, התקיימה פוליטיקה מוגבלת מצד האפריקאים אשר נאבקו למען שליטה שחורה, נגד השלטון הלבן ונגד הפערים הכלכליים ומעמדיים בין הלבנים והשחורים במדינה.

כוחות הביטחון של רודזיה, נאלצו להתמודד מול זרועות הפרוקסי של ברית המועצות וסין –'איחוד העם האפריקני של זימבבואה' ZANU (Zimbabwe African National Union). – בראשות רוברט מוגאבה Robert Mugabe)),[8] שנתמכה בעיקר בידי שבט השונה (Shona).[9] ו'האיחוד האפריקני של זימבבואה'. ZAPU (Zimbabwe African People's Union) – בראשות ג'ושוע נקומו Joshua Nkomo)),[10] עם בסיס תמיכה רחב יותר בקרב שבט הנְדֶבֶּלֶה (Ndebele).[11]

למרות חילוקי דעות אידאולוגיים ואתניים, שתי התנועות התאחדו תחת המסגרת של "החזית הפטריוטית" בשנות ה־70' כדי לשפר את מעמדן הבינלאומי ולהפעיל לחץ צבאי ודיפלומטי כגוש אחד מול המשטר הלבן של רודזיה.

תמיכתו של קאונדה באנשי "החזית הפטריוטית" – לוחמי גרילה שפעלו נגד משטר המיעוט הלבן ברודזיה הדרומית (זימבבואה) – הובילה למתיחות אזורית גוברת ולסגירת הגבול בין המדינות בשנת 1973. למרות שהתחנה ההידרואלקטרית בקאריבה (Kariba)[12] הייתה מנוהלת בידי רודזיה, היא סיפקה חשמל בכמות מספקת לצורכי זמביה.

מרד לומפה (Lumpa Uprising) – כשהדת, הפוליטיקה והמדינה נפגשו בעימות דמים

זמביה הייתה עצמאית – אך רחוקה מיציבה.[13] מרד לומפה, שפרץ בשנת 1964, היה העימות האלים הפנימי הראשון שידעה המדינה הצעירה – עוד בטרם חגגה את עצמאותה. מדובר באירוע טראומטי שהתרחש בנקודת מעבר רגישה: זמביה עמדה לעבור משלטון קולוניאלי בריטי לשלטון מקומי עצמאי, והמתח בין תנועות דתיות־מסורתיות לבין המדינה שבדרך התפוצץ באלימות.

התנועה שעמדה במוקד המרידה הייתה תנועת לומפה (Lumpa Church Movement) – תנועה דתית עצמאית בהנהגתה של אליס לנשינה (Alice Lenshina), אישה כריזמטית שצמחה מתוך הכנסייה הפרוטסטנטית הסקוטית.

בשנות ה־50' וה־60', צברה פופולריות עצומה בצפון זמביה, בעיקר במחוזות נאקונדה וצ'ינסלי. היא טענה לקבלת התגלות אלוהית וייסדה זרם נוצרי חדש שהתנגד לשלטון קולוניאלי, לדתות המיסיונריות ולמעורבות פוליטית – כולל סירוב להצטרף למפלגות פוליטיות או להצביע בבחירות.

מנהיגת תנועת לומפה **אליס** **לנשינה** (Alice Lenshina), אישה כריזמטית שצמחה מתוך הכנסייה הפרוטסטנטית הסקוטית.

כאשר תנועת העצמאות בראשות קנת קאונדה (מפלגת UNIP) צברה תאוצה לקראת סיום שלטון בריטניה, תנועת לומפה נתפשה כאיום. חברי התנועה התנגדו להשתתפות בבחירות, הקימו קהילות נפרדות ואף סירבו לרשום את ילדיהם בבתי ספר ממשלתיים.

המתח בין פעילי UNIP לחברי תנועת לומפה הפך לעימותים מקומיים, שהסלימו במהירות לכדי אלימות חמושה. ביולי 1964, חודשים ספורים לפני הכרזת העצמאות של זמביה, פרץ המרד באופן גלוי.

הממשלה הזמנית של קאונדה הכריזה על מצב חירום, ושלחה את הצבא לדכא את ההתקוממות. בין 700 ל־1,000 איש נהרגו, אלפים נעצרו, ומאות כפרים הוחרבו או התרוקנו. אליס לנשינה נעצרה והושמה במעצר בית – שם שהתה לסירוגין, עד מותה בשנת 1978. הממשל החדש ראה בדיכוי המרד "צורך הכרחי לשמירה על אחדות המדינה", אך המבצע נותר כתם קשה בזיכרון ההיסטורי של זמביה.

עימותים אזוריים

תמיכתו של קאונדה בלוחמי גרילה בזימבבואה וברחבי האזור הפכה את זמביה לזירה של עימותים חוצי גבולות.

בבוקר ה־3' בספטמבר 1978, המריאה טיסה 825 של "אייר רודזיה" משדה התעופה קריורי, ליד מפלי ויקטוריה ברודזיה (כיום זימבבואה), בדרכה לעיר סלסברי (Salisbury) – הבירה הלבנה המבוצרת של המשטר המבודד.[14] על סיפונה 56 נוסעים ואנשי צוות, רובם אזרחים. כעבור דקות ספורות, בגובה נמוך יחסית מעל אזור קאריבה הפראי, נורה טיל כתף סובייטי מדגם סטרלה־2 לעבר המטוס. פגיעתו הייתה ישירה. המטוס הוותיק, מדגם ויקרס ויסקאונט, איבד גובה במהירות, ונותר לטייסיו רק לנסות נחיתת אונס על הקרקע הקשה שמדרום לאגם קאריבה.

18 מן הנוסעים שרדו את ההתרסקות, פצועים אך בחיים. אך לרוע מזלם, זמן קצר לאחר מכן הגיעו למקום לוחמי גרילה חמושים מארגון ZIPRA – הזרוע הצבאית של המפלגה הלאומנית ZAPU, בראשותו של ג'ושוע נקומו. על פי עדויות, הלוחמים ירו למוות בעשרה מהשורדים, כולל נשים, ילדים ותינוק בן שלושה שבועות. רק קומץ הצליח להימלט ולהציל את חייו. האירוע עורר הלם וזעם בקרב האוכלוסייה הלבנה ברודזיה. הממשל בראשות איאן סמית’ האשים את כוחות הגרילה בפשע מלחמה מובהק. "זה היה טבח קר של אזרחים חפים מפשע", הצהיר סמית'. כלי התקשורת הרודזיים קראו לפעולת תגמול ולביטול כל ניסיון לפיוס. ואכן, לא עבר זמן רב וצבא רודזיה יצא למבצעי גמול נרחבים מעבר לגבול. מטוסים וטנקים תקפו מחנות אימון של גרילה בזמביה ובמוזמביק, שם – על פי המודיעין הרודזי – התאמנו לוחמים של ZIPRA ושל יריביהם הפוליטיים מ-ZANLA, הזרוע הצבאית של ZANU, בראשות רוברט מוגאבה. המבצעים כללו חיסולים ממוקדים, פיצוצים אוויריים ופשיטות נועזות בעומק השטח האויב.

הסערה הגיעה גם אל הזירה הבינלאומית. ג'ושוע נקומו, ששהה אז בלונדון, הודה שאנשיו הפילו את המטוס – אך טען שהוא לא ידע דבר על הירי בניצולים. לדבריו, המטוס נשא חיילים רודזיים ולכן נחשב ליעד לגיטימי. ממשלת בריטניה וגורמים באו"ם הביעו דאגה, אך לא נקטו צעדים נגד ZAPU.

בתגובה, תקפה רודזיה את בסיסי הגרילה בזמביה במהלך שכונה "מבצע גאטלינג" (Operation Gatling). – תקיפה אווירית על בסיסי גרילה של נקומו בזמביה, כולל מפקדתו הסמוכה ללוסקה. באותו יום הותקפו גם שני בסיסים נוספים בזמביה, באמצעות מטוסים, כוחות צנחנים ומסוקים.

כמה חודשים אחר כך, בפברואר 1979, הופל מטוס נוסף של "אייר רודזיה" – שוב על ידי טיל סטרלה־2, שוב באותו אזור. גם הפעם נרשמו מעשי טבח בניצולים. הציבור הלבן, שממילא חש נרדף ומנותק, נכנס למצב של מצור קיומי. מעטים האמינו עוד בפשרה עם הרוב השחור, והקריאה לנקמה הלכה וגברה.

אירועים אלה סימלו את שיאו האלים של מאבק השחרור הלאומי בזימבבואה – ואת תחילת סופו של שלטון המיעוט הלבן. פחות משנתיים לאחר מכן, עם חתימת הסכם לנקסטר האוס בלונדון, תמה המלחמה. רוברט מוגאבה עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות, והמדינה זכתה לעצמאות תחת השם "זימבבואה".

אבל הזיכרון של טיסה 825 נותר טבוע עמוק בלבם של רבים – כסמל למלחמה שכבר מזמן חרגה מגבולות השדה הקרבי, אל תוככי הלב האנושי.

תשתיות ותמיכה סינית

בשנת 1975, בסיוע סין, הושלמה הקמת רכבת טנזניה–זמביה (TAZARA), אשר חיברה את זמביה לנמל דאר א-סלאם, בירת טנזניה.[15]

הרעיון להקים קו רכבת שיחבר את זמביה היבשתית לנמל באוקיינוס ההודי נולד בשנות ה־60', זמן קצר לאחר שזמביה קיבלה עצמאות. בשל תלותה של זמביה בנמלים שבדרום אפריקה ורודזיה, שתיהן מדינות בשליטת מיעוט לבן באותה תקופה, עלה צורך דחוף במסלול סחר אלטרנטיבי.

בשעה שמדינות מערביות נמנעו מלממן את הפרויקט, סין הקומוניסטית נענתה לקריאתו של נשיא זמביה קנת קאונדה ונשיא טנזניה ג'וליוס נייררה (Julius Nyerere). החל משנת 1970, קרוב ל-50,000 עובדים סינים, יחד עם עשרות אלפי טנזנים וזמבים, החלו לבנות את המסילה באורך של כ-1,860 קילומטרים – מבירת טנזניה (Dar es Salaam) ועד קפריווֶה (Kapiri Mposhi) שבמרכז זמביה.

המסילה הפחיתה את תלותה של זמביה במסילות הרכבת שהובילו דרך רודזיה ודרום אפריקה ובקו המערבי שעבר באנגולה הפורטוגלית – שהייתה באותה תקופה באי-יציבות גוברת. נתפשה כסמל לסולידריות אפריקנית ולאי-תלות במערב. הפכה לפרויקט הדגל של "הסיוע הסיני השלישי לעולם" בשנות המלחמה הקרה.

עד להשלמת הרכבת, עורק התחבורה העיקרי לייצוא נחושת עבר בכביש טנזאם (TanZam Road). במקביל, הונח גם צינור הנפט "טאזאמה" (Tazama) מדאר א-סלאם לעיר נדולה (Ndola) בזמביה.[16] מטרת הפרויקט הייתה לאפשר לזמביה, מדינה חסרת מוצא לים, גישה לאספקת נפט עצמאית שאינה תלויה בדרום אפריקה ורודזיה, להפחית עלויות יבוא של דלק ולחזק את הברית הכלכלית בין זמביה לטנזניה. זמביה הפכה לנקודה אסטרטגית בנתיבי הסחר של אפריקה המשוחררת.

באמצע שנות ה־70', השיגו מוזמביק ואנגולה עצמאות מידי פורטוגל, ושלטון המיעוט הלבן ברודזיה – שהכריז על עצמאות חד-צדדית כבר ב־1965 – נכנע לבסוף להסכם לנקסטר האוס (Lancaster House Agreement) ב־1979, שהבטיח שלטון רוב.[17]

סוף עידן ולידתה של מדינה מודרנית

היסטוריית העצמאות של זמביה היא סיפור של עמים ושבטים, של סוחרים ושל כובשים, של חזונות נועזים ושל עמידה מול אתגרים כמעט בלתי אפשריים – אך מעל לכל, זהו סיפור על שאיפה חוצות דורות לעצמאות אמיתית.

שנות ה־70' וה־80' עיצבו את פניה של זמביה – מדינה חדשה שנאבקת לרכוש עצמאות אמיתית, כלכלית ופוליטית. תמיכתה העיקשת בתנועות השחרור של אפריקה הדרומית, כמו ה־ANC בדרום אפריקה, הפכה אותה לשחקן אזורי חשוב אך גם מטרה לפעולות תגמול.

מהפכת הציפורנים בפורטוגל בשנת 1974 הביאה לקריסת הקולוניאליזם הפורטוגלי, ולעצמאות מושבותיה ב-1975, (מוזמביק במזרח ואנגולה במערב), שהתקשו לנהל את עצמן לאחר יציאת הלבנים. מלחמות אזרחים התנהלו במושבות לשעבר של פורטוגל במשך 17-27 שנים. מלחמות אלו ומלחמת העצמאות של נמיביה הובילו לגלי פליטים גדולים שהגיעו לזמביה, והחמירו את מצוקות התחבורה. קו הרכבת בנגואלה (Benguela railway), שחיבר את זמביה לחוף האטלנטי דרך אנגולה, נסגר כמעט לחלוטין בסוף שנות ה־70'.

תמיכתה של זמביה בתנועות אנטי-אפרטהייד, כמו הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC), הפכה אותה ליעד לפעולות תגמול מצד צבא דרום אפריקה, שפגע שוב ושוב בבסיסי מתנגדים בתחומה.

פעולות התגמול של צבא דרום אפריקה ברודזיה ובמדינות שכנות בשנות ה־70' וה־80' היו חלק ממדיניות רחבה של לחימה בגרילה ובאויבים חיצוניים, שנתפשו כאיום קיומי על משטר האפרטהייד. אף שדרום אפריקה לא שלטה רשמית ברודזיה (כיום זימבבואה), היא שיתפה פעולה הדוקות עם משטר המיעוט הלבן הרודזי, וסיפקה לו סיוע צבאי, מודיעיני ולוגיסטי.

זמביה אחרי קאונדה: ארבעה עשורים של תקוות, משברים ושיבה לדמוקרטיה

כאשר הסתיימו שנות ה־70', זמביה הייתה על סף תהום כלכלית. נשיאה המיתולוגי, קנת קאונדה, החזיק בשלטון כבר למעלה מ-15 שנה, אך כריזמה מהפכנית כבר לא הספיקה: מחירי הנחושת – הזהב האדום של זמביה – התרסקו, האינפלציה זינקה, והמשטר החד-מפלגתי איבד את אמון הציבור.

העשורים הבאים יביאו עימם שינויים מרחיקי לכת: מעבר לדמוקרטיה, גלים של ליברליזציה, פרשות שחיתות, חדירה סינית מואצת – ולבסוף, חזרה זהירה ליציבות. זוהי סיפורה של זמביה מ-1980 ועד ימינו.

שנות ה־80': משטר חד-מפלגתי במשבר

ב-1980 שלטה בזמביה מפלגת UNIP, בראשות קאונדה, בשלטון יחיד. הדמוקרטיה הומרה בפוליטיקה של נאומים אידיאולוגיים, ושלטון שהתבסס על הבטחות לשוויון חברתי – אך חסר כלים ליישם אותן. תעשיית הכרייה הלאומנית לא הצליחה להתמודד עם משברים עולמיים, והמדינה הלכה ושקעה בבוץ כלכלי. במקביל, קאונדה ביסס את מעמדו כמתווך אפריקאי בין משטרים סוציאליסטיים ומערביים. אך בבית, התהדק הפיקוח על העיתונות והאופוזיציה – ואיתם גם התסיסה הציבורית.

1991: סופה של תקופה

הקריאה לשינוי הפכה לגל מחאה. מחאות נרחבות אלו גרמו לקאונדה להבין את הצורך ברפורמה. הוא הבטיח משאל עם על דמוקרטיה רב-מפלגתית וביטל את האיסור על מפלגות פוליטיות. כתוצאה מכך, הוקמו במהרה אחת עשרה מפלגות חדשות. אל תוך הוואקום הפוליטי נכנס פרדריק ג'ייקוב טייטוס צ'ילובה (Frederick Chiluba, 1943-2011), מנהיג איגודים כריזמטי שהקים את התנועה הדמוקרטית למען שינויים (MMD).[18]

מה שהפך את זמביה לאחת המדינות הראשונות באפריקה בהן התחוללה העברת שלטון בדרכי שלום בין מפלגות יריבות. הוא נבחר לנשיא עם הבטחה לרפורמה, שקיפות וצמיחה כלכלית.

שנות ה־90': רפורמות ושחיתות

צ'ילובה הוביל רפורמות כלכליות נרחבות: הפרטה של חברות ממשלתיות, הפסקת סובסידיות, פתיחת השוק למשקיעים זרים. בתמיכת הבנק העולמי וקרן המטבע, צ'ילובה יישם מדיניות ניאו-ליברלית נרחבת:

הפרטת מאות חברות ממשלתיות.
ביטול סובסידיות והסרת פיקוח על מחירים.
ליברליזציה של שערי המטבע.
פתיחת השוק למשקיעים זרים.

ארגונים פיננסיים בין-לאומיים, כמו הבנק העולמי וקרן המטבע, בירכו על המהלך.

הכלכלה התאוששה חלקית, אך התוצאה הייתה אבטלה גבוהה, אי-שוויון הולך וגדל, והופעת אליטות כלכליות חדשות הקשורות לשלטון. בתוך כך התרבו סימני השאלה: רבים מהמפעלים הופרטו לטובת מקורבים לשלטון, ופרשות שחיתות הפכו לשגרת היום. לאחר שנבחר שוב ב־1996, החל צ'ילובה לצמצם את מרחב הפעולה הדמוקרטי: הוא שינה את החוקה כדי למנוע מקאונדה להתמודד שוב, פגע בעצמאות התקשורת, ויצר אווירה של פחד פוליטי. בסוף כהונתו, ניסה צ'ילובה לשנות את החוקה ולהבטיח לעצמו כהונה שלישית – אך נתקל בהתנגדות פנימית עזה ופרש. לאחר סיום כהונתו, נפתחה נגדו חקירה על שימוש אישי בכספי מדינה – כולל רכישת חליפות יוקרה ובתי מגורים בלונדון. בית משפט בלונדון קבע שהוא אכן מעל בכספים, אך משפטו בזמביה הסתיים בזיכוי שנוי במחלוקת.

צ'ילובה הלך לעולמו בשנת 2011. בעוד תומכיו רואים בו אבי הדמוקרטיה הזמבית, מבקריו זוכרים נשיא שאיבד קשר עם הציבור ועם עקרונות השקיפות שהבטיח. דמותו ממשיכה לעורר דיון בזמביה – כסמל למעבר הדרמטי משלטון סמכותני לתקווה דמוקרטית, אך גם כתזכורת לכך ששלטון ממושך עלול להוביל להסתאבות.

שנות ה־2000: בין ייצוב לתסכול

לוי מוואנאוואסה (Levy Mwanawasa), הנשיא הבא, נתפש כאחראי וזהיר. הוא הוביל מדיניות אנטי-שחיתות, ניסה לשקם את המערכת הציבורית וקידם שקיפות. תקופתו זכורה לטובה יחסית, אך נגדעה עם מותו הפתאומי ב־2008.

יורשו, רופיה בנדה (Rupiah Banda), המשיך בקו מתון אך התקשה להותיר חותם. הבחירות של 2011 סימנו שוב נקודת מפנה.

מייקל סאטה (Michael Sata), המכונה "קינג קוברה", כבש את הבמה הציבורית בסערה. הוא תקף את המעורבות הסינית הגוברת במשק הזמבי – טענה שתפשה תאוצה בקרב עובדים מקומיים. אך משהגיע לשלטון, המשיך דווקא לקדם חוזים עם חברות סיניות, במיוחד בתחומי תשתיות וכרייה.

מותו המפתיע ב־2014 הוביל לכניסתו של אדגר לונגו (Edgar Lungu), נשיא שהתחיל כמתון – והפך לאט לאט לשליט שמערער את מוסדות הדמוקרטיה: עיתונאים נעצרו, שופטים הודחו, והאופוזיציה נרדפה.

הציבור לא נשאר אדיש. ב־2021 נבחר האקאינדה היצ'ילמה (Hakainde Hichilema), איש עסקים וכלכלן ליברלי, לנשיאות, לאחר חמישה ניסיונות כושלים. זה היה ניצחון של דמוקרטיה בקלפי – ושל תקווה מחודשת. היצ'ילמה הבטיח לנקות את המערכת, לשפר את השירותים הציבוריים, ולנהל את החוב הלאומי (שעמד על מעל 17 מיליארד דולר). הוא מנסה לנווט בין השפעה סינית חזקה לבין קשרים עם המערב, תוך הבטחה לרפורמות חינוך, בריאות ושלטון החוק.

זמביה של היום אינה המדינה של קאונדה, אך גם לא של צ'ילובה. זו דמוקרטיה צעירה, פגיעה אך עמידה, שנעה בין תקווה לתסכול, בין פוטנציאל עצום למציאות מורכבת. כל עוד תישמר בה האפשרות להעברת שלטון בדרכי שלום, היא תמשיך להיות אחת התקוות הבולטות של אפריקה הדרומית.

הערות

[1] Abbott, Peter., Modern African wars. 1, Rhodesia 1965-80, London: Bloomsbury Publishing, 2011.

[2] Moorcraft, Paul L & McLaughlin, Peter, The Rhodesian War: A Military History, Mechanicsburg, PA: Stackpole Books, 2010

[3] David C. Bennett, The Army of Zimbabwe: A Role Model for Namibia, United States Army War College, 1990.

[4] איאן דאגלס סמית' (1919 –2007) היה פוליטיקאי רודזי, חקלאי וטייס קרב אשר כיהן כראש ממשלת רודזיה. הוא היה המנהיג הראשון של המדינה שנולד וגדל ברודזיה, והוביל את הממשלה הלבנה שהכריזה עצמאות חד-צדדית מהממלכה המאוחדת בנובמבר 1965, בניגוד לדרישות הממלכה המאוחדת להנהגת שלטון רוב כתנאי לעצמאות. חמש עשרה שנות שלטונו אופיינו בבידוד בינלאומי של המדינה.

[5] Binda, Alexandre., The saints: the Rhodesian Light Infantry, Johannesburg: 30° South Publishers, 2007

[6] Abbott, Peter., Modern African wars. 1, Rhodesia 1965-80, London: Bloomsbury Publishing, 2011

[7] Moorcraft, Paul L & McLaughlin, Peter, The Rhodesian War: A Military History, Mechanicsburg, PA: Stackpole Books, 2010

[8] רוברט מוגאבה (Robert Mugabe) היה מהפכן, פוליטיקאי ודמות שנויה במחלוקת בהיסטוריה האפריקאית המודרנית. הוא נחשב לאבי האומה של זימבבואה, אך גם למנהיג אוטוריטרי ששלט בה במשך כמעט ארבעה עשורים, תוך רמיסת זכויות אדם, קריסת כלכלית ודיכוי פוליטי נרחב. נולד ב־1924 בצפון רודזיה הדרומית (זימבבואה של היום), למשפחה קתולית. הוא התחנך במסגרות מיסיונריות והמשיך ללימודים גבוהים בדרום אפריקה, שם נחשף לרעיונות מרקסיסטיים ולמאבק האנטי-קולוניאלי.

בשנות ה־60' הצטרף לתנועות השחרור האפריקאיות, תחילה ב־ZAPU ולאחר מכן ב־ZANU – תנועת השחרור שאותה הוביל בסופו של דבר. בעקבות פעילותו נאסר לשנים רבות בידי השלטון הלבן ברודזיה הדרומית.

לאחר שחרורו מהכלא בסוף שנות ה־70', מוגאבה הפך לדמות המרכזית במאבק הצבאי והפוליטי לשחרור רודזיה משלטון המיעוט הלבן. תנועתו, ZANU, הפעילה לוחמי גרילה מגבולות מוזמביק וזכתה לתמיכת מדינות גוש המזרח, בעיקר סין.

בשנת 1980, לאחר חתימת הסכם לנקסטר האוס ועריכת בחירות חופשיות ראשונות, נבחר מוגאבה לראש ממשלת זימבבואה העצמאית, שנוסדה על חורבות רודזיה הדרומית.

[9] השונה הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בזימבבואה, ומהווים גם את אחד מהמרכיבים התרבותיים והלשוניים המרכזיים בדרום־מזרח אפריקה.

[10] ג'ושוע נְקוֹמוֹ (Joshua Nkomo) היה מהפכן, פוליטיקאי ומנהיג אפריקאי מרכזי במאבק לשחרור זימבבואה (רודזיה הדרומית לשעבר) משלטון המיעוט הלבן. הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפוליטיקה הזימבבואית של המאה ה־20' – ולחלוץ שהחל את דרכו כלוחם חירות, והמשיך בתפקידים בכירים לאחר עצמאות המדינה, אך גם סבל מרדיפות והדרה פוליטית.

נקומו נולד ב־1917 בדרום רודזיה (כיום זימבבואה), בן לשבט הנדבלה. הוא למד כמורה, והמשיך את לימודיו הגבוהים בדרום אפריקה ובבריטניה, שם נחשף לרעיונות פאן־אפריקאיים ולאידאולוגיות אנטי־קולוניאליות. בשנות ה־50' הפך לדמות בולטת במאבק הלאומי, והקים את הקונגרס האפריקאי של דרום רודזיה. לאחר שזה נאסר בידי השלטון הלבן, ייסד בשנת 1961 את ZAPU – האיחוד האפריקאי של בני העם של זימבבואה (Zimbabwe African People's Union).

בשנות ה־60' וה־70', נקומו הפך למנהיג של אחת מתנועות הגרילה המרכזיות שפעלו נגד ממשלת איאן סמית’ הלבנה. תנועתו, ZAPU, קיבלה תמיכה בעיקר מברית המועצות וממדינות קומוניסטיות, ושאבה תמיכה ציבורית רחבה מבני הנדבלה.

הוא נעצר לתקופות ארוכות, אך מעמדו הציבורי הלך והתחזק. בהמשך, התאחד עם תנועתו של רוברט מוגאבה, ZANU, תחת המסגרת של החזית הפטריוטית (Patriotic Front) – ברית זמנית בין שתי תנועות גרילה יריבות. ב־1980, עם קבלת העצמאות של זימבבואה, מונה נקומו לשר בממשלתו של מוגאבה. אך במהרה התגלו סדקים בשיתוף הפעולה. המתחים האתניים והפוליטיים בין שונה לנדבלה הובילו, בשנות ה־80', לגל של אלימות קשה בדרום המדינה – המכונה גוקורהונדי – שבו נהרגו אלפים מתומכי ZAPU, בידיהם של כוחות הביטחון.

נקומו עצמו הואשם בקשירת קשר להפלת השלטון, נמלט מהמדינה לזמן קצר, ולבסוף חזר ב־1987 לאחר הסכם איחוד עם ZANU. כתוצאה מההסכם, תנועתו של נקומו נטמעה ב־ZANU-PF, והוא מונה לסגן הנשיא של זימבבואה. נקומו כיהן כסגן הנשיא עד מותו בשנת 1999. למרות שעמד בצילו של מוגאבה, רבים בזימבבואה רואים בו "אבי האומה" לא פחות ממנהיגו של ZANU – במיוחד בקרב קהילות הדרום.

הוא זכור כאדם מתון, שקרא לפיוס ולאחדות גם לאחר שנים של דיכוי ואלימות, אך גם כדמות טרגית – מי שפעם הוביל את המאבק לעצמאות, ונאלץ לראות את תנועתו נמחקת לטובת דיקטטורה של מפלגה אחת.

[11] בני הנדבלה בזימבבואה – לעיתים מכונים הנדבלה הצפוניים – הם צאצאיהם של לוחמים ומלווים של מפקד צבאי זולואי בשם מְזִילִיקַאזִי (Mzilikazi). מזיליקאזי היה מפקד בכיר בצבאו של צ'אקה זולו, אך הסתכסך עמו ופרש בראש קבוצה של תומכים. לאחר מסע נדודים ארוך שכלל לחימה והתיישבות זמנית בדרום אפריקה של היום, חצה את נהר הלימפופו והקים ממלכה חדשה באזור דרום־מערב זימבבואה, בסביבות שנות ה־30' של המאה ה־19'. הממלכה שנוסדה – ממלכת מטאבלה (Matabeleland) – הייתה אחת החזקות והמרכזיות באזור עד שנכבשה על ידי הבריטים ו"פלוגת החלוץ" של ססיל רודס בשנות ה־90' של המאה ה־19'.

[12] התחנה ההידרואלקטרית בקאריבה (Kariba Hydroelectric Power Station) היא אחת התחנות הידרואלקטריות הגדולות ביותר באפריקה, ומשאב אסטרטגי מרכזי עבור זמביה וזימבבואה כאחד.

התחנה שוכנת על נהר הזמבזי, בגבול שבין זמביה לזימבבואה, ונבנתה כחלק מסכר קאריבה – סכר עצום שנבנה בשנות ה־50', בתקופת שלטון הפדרציה של רודזיה וניאסלנד (שהכלילה את זמביה, זימבבואה ומלאווי של ימינו).

אגם קאריבה, שנוצר כתוצאה מהקמת הסכר, הוא מאגר המים הגדול בעולם מעשה ידי אדם מבחינת נפח , פי ארבעה מסכר שלושת הערוצים שבסין. התחנה מספקת חשמל לזמביה ולזימבבואה. התחנה היא מקור האנרגיה העיקרי של שתיהן – ולכן גם מקור לחיכוכים פוטנציאליים, בעיקר בזמני בצורת או ירידה במפלס המים.

[13] "Alice Lenshina". The British Empire. 26 May 2020. Archived from the original on 28' February 2020.

[14] כיום העיר Salisbury נקראת הרארה (Harare), בירת זימבבואה.

[15] רכבת טנזניה–זמביה, הידועה בשמה TAZARA Railway (ראשי תיבות של Tanzania-Zambia Railway Authority), היא אחת ממסילות הרכבת המרשימות והמשמעותיות באפריקה, הן מבחינה הנדסית והן פוליטית. נקודת התחלה: נמל דאר א-סלאם, טנזניה. נקודת סיום: קפירי מפושי, זמביה

[16] צינור הנפט "טאזאמה" (באנגלית: Tazama Pipeline) הוא עורק תחבורה אסטרטגי להעברת נפט גולמי ממזרח למרכז אפריקה, ונחשב לפרויקט משלים לרכבת TAZARA. שמו נגזר מראשי התיבות של Tanzania Zambia Mafuta – המילה "mafuta" פירושה "נפט" בסוואהילי.

[17] Nelson, Harold (1983). Zimbabwe: A Country Study. Claitors Publishing Division. pp. 137-157.

[18] פרדריק ג'ייקוב טייטוס צ'ילובה (1943–2011) היה הנשיא השני של זמביה, וכיהן בין השנים 1991 ל־2002. הוא נחשב לדמות מפתח במעבר של זמביה משלטון חד-מפלגתי לדמוקרטיה רב-מפלגתית, אך כהונתו הארוכה לוותה גם בסערות ציבוריות, פרשות שחיתות וטלטלות פוליטיות. צ'ילובה נולד בעיר קיטווה, בלב אזור מכרות הנחושת של זמביה. הוא עבד כפקיד ואחר כך הפך לפעיל איגוד עובדים בולט. בשנות ה־70' וה־80' התבלט כמנהיג הכריזמטי של איגוד העובדים המרכזי ZCTU – והיה מהבודדים שהעזו לבקר בגלוי את הנשיא דאז, קנת קאונדה. עם גלי המחאה של סוף שנות ה־80', היה צ'ילובה לדמות המרכזית בהקמת התנועה לדמוקרטיה רב-מפלגתית (MMD) – קואליציה רחבה של איגודים, פעילי זכויות אדם ומתנגדי משטר.