המלצות לטיול באי הוקאידו

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה:   הגיאוגרפיה של יפן;   שער לתרבות יפן

אלבום תמונות מהאי הוקאידו

מבוא

הוקאידו (Hokkaidō) האי הצפוני של יפן, משתרע על שטח גדול של כ- 83,423.84 קמ"ר (גדול פי ארבעה משטחה של מדינת ישראל!) הוא תופש חמישית משטחה של יפן . הוא האי השני בגודלו ביפן (אחרי הונשו) וה-21 בגודלו בעולם. האי נמצא ליד רוסיה, והוא מוקף על ידי האוקיינוס השקט, ים יפן וים אוחוצק.  במרחק של 43 ק"מ מצפון לו נמצא האי סחאלין שהיום הוא חלק מרוסיה(Sakhalin) וממזרח וצפון מזרח, נמצאים האיים הקוריליים גם הם בריבונותה של רוסיה. למרות שיפן תובעת את ארבעת האיים הדרומיים של הארכיפלג. מצר צוגרו (Tsugaru) מפריד בין הוקאידו להונשו. מתחת למצר עוברת מנהרת סייקן, (Seikan Tunnel) שאורכה 53.85 ק"מ והיא מנהרת הרכבת השנייה הארוכה ביותר בעולם לאחר מנהרת בסיס הגוטהארד (Gotthard Base Tunnel) שבשוויץ, שנחנכה ב-2016.

רוב שטח האי דליל אוכלוסיה ותושביו מתרכזים בערים הגדולות: סאפורו (Sapporo), האקודאטה (Hakodate) ואסהיקאווה (Asahikawa). בסאפורו בלבד חיה שליש מאוכלוסיית האי כ- 1.9 מיליון תושבים.

השם `הוקאידו` הוא שילוב של שלוש הסימניות – "צפון", "ים"  ו"דרך". שם זה ניתן לאי רק לפני כ- 150 שנה ומשמעו "דרך הים הצפוני". לאורך כל ההיסטוריה כונה האי "אזו" (Ezo), או "יזו"
(Yezo) שמשמעותם: אי הצפוני, לעיתים בשימוש במונח זה התכוונו לילידי האיים הצפוניים. האי מכונה "אי הקרח והאש", בשל מיקומו על "חגורת האש", שסביב האוקיינוס השקט. רובו ככולו בנוי סלעים געשיים, שהתרוממו מעל פני האוקיאנוס ויצרו נופים דרמטיים של וולקנים. מרכזו של האי כולל מספר רכסי הרים וכן מישורים געשיים. האי פעיל מבחינה סייסמית, ורעידות אדמה פוקדות אותו תדיר. ב-25 בספטמבר 2003 פגעה באזור רעידת אדמה קטלנית בעוצמה 8 בסולם ריכטר. מכיוון שמדובר בקוו רוחב צפוני יחסית, נופים אלה מכוסים בשלג וקרח רוב ימות השנה. אזורי הביצות והיערות משמשים כבית גידול לחיות בר.

ראו באתר זה: תופעות וולקניות בעולם.

ענפי הכלכלה העיקריים של האי הם דייג, מרעה, יערנות ומכרות. לא רואים כאן את טרסות האורז המאפיינות את דרום מזרח אסיה, אלא דווקא שדות של תפוחי אדמה. כמו כן, רואים חממות. שעועית, אפונה. יש גם מטעי נשירים: תפוחים, אפרסקים. רוב החקלאות של יפן מגיעה משם.

לפני כמאה שנים הביאו פיתחו אגרונומים אמריקאים, שיטות חדשניות להקמת חוות ענק. לכן ניתן לראות בהוקאידו עדרי פרות רועות באחו. תושביו הקדומים של הוקאידו הם בני האיינו (Ainu), שנדחקו לכאן מהאי הונשו, על ידי גלי הגירה שבאו מסין. היפנים החלו להתיישב כאן החל משנת 659 לספירה. אבל בגלל מיקומו הנידח ואקלימו הבלתי נוח, הגיעו לכאן בעיקר אנשים משולי החברה. רק בשנות ה-60 של המאה ה-19, החליטה ממשלת מייג'י ליישב אותו.

האיינו

אחד ממוקדי המשיכה של האי הוא תרבות האיינו.

בני האיינו, יושביה הקדומים של הוקאידו, מהווים את היסוד הילידי של הצפון היפני, עדות חיה לעולם שהיה כאן לפני גיבושה של המדינה היפנית. מוצאם נעוץ, ככל הנראה, בתרבות ג’ומון הקדומה, שקדמה לגלי ההגירה מהיבשת האסייתית, ולכן הם נבדלים במראם, בשפתם ובמנהגיהם מן היפנים בני ימותיה. הם בעלי עור בהיר, פנים רחבות ושיער גלי ועבה, והם ניהלו אורח חיים של ציידים, דייגים ואוספי מזון, שנשען על משאבי הטבע העשירים של האי. כפריהם נבנו לאורך נהרות ויערות, ומזונם התבסס על דגים, סלמון, איילים, חזירי בר ודובים, לצד צמחי מאכל, פירות יער ושורשים. הם פיתחו מלאכות מסורתיות מעודנות – בגדים מאריגי קליפת עצים, גילופי עץ מעוטרים, כלי עץ ופסלי חיות בעלי משמעות טקסית.

הדת האיינית מבוססת על תפיסת עולם אנימיסטית, שלפיה לכל דבר בעולם יש נשמה ורוח – קַמוּי. הרוח עשויה להתגלם בדוב, בעץ, בנהר או בהר, והיחסים בין האדם לבין היקום בנויים על כבוד הדדי בין בני האדם לבין אותן ישויות רוחניות. אחד הטקסים המרשימים בתרבותם הוא טקס Iyomante – טקס "שליחת הדוב" – שבו גידלו גור דוב שנשבה בצעירותו, וכשבגר הקריבו אותו בטקס שנועד לשחרר את רוחו לעולם האלים. עבור האיינו, הדוב איננו רק חיית ציד אלא שליח מקודש בין עולם האנשים לעולם הרוחות.

שפת האיינו, שאינה קרובה לשום שפה מוכרת אחרת, כמעט ונכחדה לאחר מאות שנות דיכוי, אולם בשנים האחרונות נעשים מאמצים ניכרים להחיותה דרך חינוך, תיעוד, ושימור פולקלור. גם המוזיקה האיינית ייחודית – מבוססת על שירה מונוטונית, ריקודים קצביים, ושימוש בכלים כמו mukkuri – חליל פה עשוי במבוק, שמפיק צליל עמוק ורך. האמנות שלהם, הכוללת גילופי עץ, רקמות ודגמים גאומטריים מרהיבים על בגדים וכלים, נושאת תמיד משמעות רוחנית או סימן זהות שבטי.

מאז אמצע המאה ה־19, עם סיפוחה של הוקאידו ליפן והחלת החוק היפני על תושביה, סבלו האיינו מדיכוי ואפליה. השלטונות אסרו עליהם לדבר בשפתם, לקיים טקסים או לצוד בשטחיהם המסורתיים, והם נאלצו להשתלב באורח החיים היפני תוך ויתור על זהותם הייחודית. רק בשנת 2008 הכירה ממשלת יפן באופן רשמי באיינו כעם ילידי, וב־2019 נחקק חוק המבטיח את זכויותיהם התרבותיות. כיום מתנהל בהוקאידו תהליך שיקום תרבותי מרשים: נפתחים מוזיאונים, מוקמים כפרים משוחזרים, ומתקיימים פסטיבלים שבהם מושרים שוב השירים העתיקים ונרקדים הריקודים המסורתיים.

ביקור באתרים האייניים שבהוקאידו מעניק למטייל הזדמנות נדירה לגעת בשורשי הציוויליזציה של יפן, לפני ימי הסמוראים והקיסרים. שם, בין נהרות שוצפים, יערות עצי אשוח ושלגי חורף, נשמרת תרבות שבבסיסה כבוד לטבע, לאלים ולמחזור החיים. תרבות האיינו היא תזכורת לכך שיפן, שנראית לעיתים אחידה ומודרנית כל־כך, היא למעשה פסיפס של עולמות קדומים ורבדים אנושיים עמוקים, שהוקאידו היא בהם הגשר בין ההווה למיתוס.

ראו באתר זה:

מוצאם ותולדותיהם של בני האיינו

תרבותם של בני האיינו

אקלים ועונות השנה

האקלים בהוקאידו שונה באופן ניכר מזה של שאר יפן ומשווה לאי אופי צפוני כמעט סיבירי. בעוד רוב המדינה מושפעת מאקלים ממוזג ומונסוני, הוקאידו נהנית מאקלים יבשיר וקריר, עם חורפים ארוכים ומושלגים במיוחד וקיץ נעים ונקי מלחות. החורף, הנמשך מנובמבר ועד מרץ, הוא עונתו הבולטת של האי: ערים כמו סאפורו, ניסקו ופוראנו מתכסות בשכבות עבות של שלג, ולעיתים מצטברות כמויות עצומות של למעלה מחמישה מטרים בעונה. רוחות קרות נושבות מכיוון סיביר, והטמפרטורות צונחות עמוק אל מתחת לאפס, אך דווקא אז מגיעים לכאן גולשי סקי מכל העולם, כדי ליהנות ממדרונות איכותיים ומאבקת שלג ייחודית. בחורף נערכים ברחבי האי פסטיבלים מרהיבים שבהם נבנים פסלי ענק מקרח ושלג, ובראשם פסטיבל השלג של סאפורו. בשנים האחרונות מושך החורף גם צלמים וחובבי טבע, הבאים לצפות בעגורים האדומי־כותרת של ביצות קושירו, הניצבים על רקע השלג הקפוא.

באביב, החל מאפריל, מפשיר השלג בהדרגה, והנוף מתעורר לחיים. בחודש מאי חוגגים תושבי האי את פריחת הדובדבן (סאקורה), כחודש לאחר שמגיעה אל האי המרכזי הונשו. בסוף האביב ובקיץ, בין יוני לאוגוסט, פורחים פרחי בר רבים בחופים ובהרים. במשך כחודשיים מתכסים מישורי האי וחופיו במרבדים צבעוניים של פריחה עזה, שהעניקו להוקאידו את הכינוי "אי הפרחים". בתקופה זו מגיעים לכאן תיירים רבים, מרביתם יפנים, וערים וכפרים מארחים פסטיבלים וירידים ססגוניים. שדות הלבנדר של פוּראנו, יחד עם שדות האורז שבעמקים והיערות הירוקים של הרי דסצֶצוּ, הופכים את הקיץ לעונה מושלמת לטיולים רגליים, לרכיבה על אופניים ולסיורים בין כפרים חקלאיים ופארקים לאומיים. מזג האוויר מתון ונעים, והטמפרטורות אינן עוברות בדרך כלל את ה־25 מעלות – הבדל מרענן לעומת הלחות הכבדה שבדרום יפן.

הסתיו, החל מספטמבר ועד נובמבר, הוא מהמרהיבים שביפן כולה. עצי האדר, לובשים גוונים עזים של זהב, ארגמן ונחושת, והיער הבוער בצבעים הופך את הוקאידו לאתר עלייה לרגל לחובבי טבע וצלמים. השלכת, המכונה מומיג'י, מופיעה כאן כחודש וחצי מוקדם יותר מאשר בהונשו, ומושכת אל האי תיירים רבים הבאים לחזות במראה עוצר נשימה של מדרונות ועמקים שכולם אש של צבעים.

כך, כל עונה בהוקאידו מציעה קסם אחר: בחורף — שלג, קרח ועמק עגורים קפוא; באביב — פריחת הדובדבן; בקיץ — שדות פורחים וירידים מלאי חיים; ובסתיו — יערות לוהטים בשלכת. השילוב בין נוף דרמטי לאקלים משתנה הופך את הוקאידו ליעד שבו אפשר לטעום את יפן בצורתה הפראית והטהורה ביותר.

העגורים המפורסמים של האי הוקאידו הם עגורי הכתר האדום (Red-crowned Cranes, שם מדעי: Grus japonensis), הידועים ביפן בשם טאנצ’ו (Tancho). עופות אציליים אלה, הנחשבים סמל לאריכות ימים ולנאמנות זוגית, הם מן העופות הנדירים והמרהיבים בעולם.

פסטיבל החורף

בכל חודש פברואר, כשהשלג מכסה את סאפורו בלבן עז והטמפרטורות צונחות עמוק מתחת לאפס, מתעוררת בירת הוקאידו לחיים במופע מרהיב של קרח, אור ואמנות. פסטיבל החורף של סאפורו (Sapporo Snow Festival), שנערך מאז 1950, הוא אחד האירועים המרשימים והאהובים ביותר ביפן, ומשלב בין אמנות, גאוגרפיה ותרבות מקומית, לבין אקלים חורפי קיצוני שהפך למקור השראה.

הפסטיבל החל כיוזמה של קבוצת תלמידי תיכון שבנו כמה פסלי שלג בפארק אודורי (Odori Park). מאז צמח לאירוע עצום שמושך למעלה משני מיליון מבקרים מדי שנה. במשך שבוע שלם הופכת העיר למוזיאון פתוח בלבן: רחובותיה מתמלאים בפסלי ענק מגולפים מקרח ושלג, שחלקם מגיעים לגובה של עשרה מטרים. הפסלים מתארים מבנים היסטוריים, דמויות מסורתיות, סמלים יפניים ולעיתים גם מונומנטים עולמיים – ממקדשי קיוטו ועד פירמידות מצרים או טירות אירופיות. בלילות הם מוארים באורות צבעוניים, ותחושת הקור נמהלת ביופי על-אנושי.

הפסטיבל מתפרש על פני שלושה מוקדים עיקריים: בפארק אודורי שבמרכז העיר מוצגים הפסלים הגדולים והמרשימים ביותר, ומתקיימות הופעות חיות ותצוגות אור־קוליות. ברובע סוסוקינו, אזור חיי הלילה של סאפורו, מוקדש המקום כולו לגלריית פסלי קרח שקופים, שבהם משתקפים אורות הניאון של העיר. המתחם השלישי, בטובתסו (Tsu Dome), הוא אזור משפחתי עם מגלשות שלג, משחקים ומתחמי ספורט חורף לילדים.

מעבר למופעי השלג, הפסטיבל הוא גם חגיגה תרבותית של הוקאידו עצמה. דוכני אוכל מגישים מנות חורף מסורתיות: ראמן מהביל, מרק תירס סמיך, סרטנים ענקיים ומיני פירות ים טריים. הריחות, האדים והחום שמיתמר מהדוכנים יוצרים ניגוד קסום לקור שבחוץ. גם החקלאים והאומנים המקומיים משתתפים בירידים ובשוקי רחוב, והמבקרים יכולים להכיר מקרוב את התרבות הצפונית של האי – שילוב של מסורת יפנית, מורשת האיינו ותחושת מרחב סיבירי פתוח.

מי שמביט בפסטיבל החורף של סאפורו לא רואה רק מופע עוצר נשימה של אמנות ושלג; הוא נחשף לדיאלוג מרתק בין האדם לסביבה, בין תרבות לקור עז, בין טבע לפנטזיה. זוהי חגיגה שבה מזג האוויר הקיצוני, שבמקומות אחרים היה נתפס כמכשול, הופך ליצירת אמנות קפואה – ולביטוי העמוק ביותר של זהותה הייחודית של הוקאידו.

הוקאידו הוא מקום טוב להימלט אליו מיפן המתועשת, לראות טבע פראי, בארץ שמוקד העניין העיקרי שבה הוא תרבות. אולם אליה זו קוץ בה. האי נעדר כמעט סימני תרבות יפניים.

מה לראות:

נסיעה מהאי הונשו ברכבת

חמש שעות נסיעה מטוקיו

במקרה כזה, אפשר וכדאי לעצור בדרך ב-Sendai, אשר ב-Tohoku –  צפון הונשו. אזור זה ראוי לטיול בפני עצמו, אבל למי שאין פנאי לכך, כדאי לעצור ליום בדרך. סנדאי היא עיר יפה, שדרות מרשימות. יציאה ליום טיול למקדש Yamadera ולמפרץ Matsushima. התחנה הראשונה לסיור באי היא העיר הגדולה. האקאדוטה

בעבר שכנה העיר על אי וכיום היא מחוברת ליבשה בשרטון חול נמוך. בשנת ;1854, היה אחד הנמלים הראשונים ביפן, שנפתח למסחר עם המערב. כדאי מאד לעלות ברכבל לפסגת הר האקאדוטה (Mount Hakodate). אפשר גם במכונית וגם ברכב. במקום שבילי הליכה יפים. תצפיות על העיר ועל ההרים ברקע. המקום יפה גם בלילה – לשמיכת האורות יש אפקט מיוחד.

ברובע מוטומאצ'י (Motomachi). בתים עתיקים בסגנון מערבי. זכר למגע הראשון עם המערב.

אפשר לבקר בפארק גוריוקאקו (Goryokaku). גם במצודת גוריוקאק.

גיחה להר Esan שעה נסיעה לאורך האוקיינוס – ממזרח לעיר. לאורך הדרך, תצפיות על האוקיינוס. על ההר, יערות של אזילאה.

בהר – תצפיות , פעילות געשית

שעה נסיעה ל שמורת הטבע Onuma Quasi National Park

השמורה

בשמורה יש שלושה אגמים: Onuma, Konuma, Junsainuma. יש בהם איים קטנים. ביערות חיות בר: שועלים, איילים. הרבה עופות מים בעונות המעבר. במיוחד חרטומנים המכונים "עופות הברקים"

שביל אל הר Komangatake

אפשר להגיע ברכב. למרגלות ההר. עליה ברכבל.

אפשר לבקר ב אתר הסקי ניסקו (Niseko). בקיץ מקיימים במקום ספורט אתגרי.

נסיעה משמורת אונומה אל ההר

נסיעה משמורת אונומה אל אגם טויה – שעתיים וחצי

אגם טויה (Toya-Lake). שעה וחצי נסיעה. זהו מקום יפה, של אגם למרגלות הר געש. עולים ברכבל על הר Usu  פעיל. הולכים ללועות הגעשיים המערביים. באגם, נמצא האי הציורי אושימה (Oshima). ניתן לשוט סביבו

שעה וחצי נסיעה מאגם טויה אל הפארק הלאומי שירקוטסו-טויה.

הפארק הלאומי Shikotso-Toya

נוף הררי מרהיב ומגוון של שני אגמים ותופעות געשיות. הר הגעש Mount Yōtei, המכונה גם Ezo Fuji בגלל צורתו. באגם שיקוצו נמצא אתר מעיינות חמים Shikotsu Kohan. אפשר וכדאי לבקר בערוץ יפהפה וירוק, מלא טחב. קוקנודומון (Kokenodomon).

מומלץ: טיול רגלי קל יחסית לפסגת הרMonbestu-dake   שגובהו 866 מ'.  לתיאור שביל ההליכה: Shikotsu-Ko

נסיעה מאגם טויה, לשמורת שיקוטסויה , לסאפארו

אפשרות אחרת היא לנסוע מטויה לסאפרו, דרך העיר שיראוי (Shiraoi) שלחוף הים, הידועה במעיינות החמים שבה, ובעיקר ב- –   Proto Kotan מוזיאון לתרבות האיינו

הנסיעה מטויה דרך שיראוי לסאפרו

סאפרו (Sapporo)

בירת הוקאידו. עיר מודרנית, גדולה מאד. במרכזה נמצא פארק אודורי – בינוני. מוזיאון של תרבות האיינו (Ainu Museum) – מומלץ. שוכן בגנים בוטניים. לא להחמיץ את פארק האומנות (Saporo Art Park). מזכיר מעט את מוזיאון האומנות הקטור אשר בהאקונה. פחות מרשים אמנם, אבל נמצא בסביבה מאד יפה.

14 ק"מ ממזרח לעיר נמצא כפר ההיסטוריה של הוקאידו Historical Village of Hokaido

מכאן נסיעה צפונה-מזרחה לשמורת Daisetsu-zan National Park

שלוש שעות נסיעה מסאפארו לדאייסטסוזן.

Biei מקום של גידולי פרחים. אלפי דונמים של פרחים. טיול בטרקטור בין הפרחים.

סרטון מטיול בשטחי הפרחים

Shirogane Blue Pond בריכת שירוגאנה – על נהר BIEI – אמנם מלאכותית, אבל יפה. שלל צבעי תכול.

ארבע שעות דרך BIEI

חוות טומיטה

שעתיים צפונה מזרחה מסאפרו

נסיעה דרך חוות טומיטה

אפשר לנסוע דרך טומיטה ודרך BIEI

בדרך ביקור במפלים: Shirahige Waterfall

ציר הנסיעה דרך מפלי Shriahige

שמורת Daisetsuzan

.שמורת Daisetsuzan זהו הפארק הגדול בהוקיאידו. בשמורה עצמה, הר געש פעיל, עם פומרלות, לועות וולקניים ועוד.

נקודת הגישה לשמורה היא Asahikawa.

לא הרחק ממנה נמצא משהו שבין מוזיאון קטור ("פתוח") לכפר תיירותי: Hokkaido Folk Arts and Crafts Village

עליה ברכבל לתצפית מרשימה מאד. Sounkyo ropeway  . מדובר בשני רכבלים, הראשון קרון, השני כיסאות. הליכה קצרה למעלה. מגיע למעלה לשפה של קניון ארוך וגדול.

טיולים באורך שונה. עליה להר Asahi-dake

מפלי Ginga Ryusei.  נסיעה של כמה דקות.

אגם מאשו

אגם מאשו ואגם קושארו הם חלק משמורת הטבע Akan -Mashu

שעתיים וחצי נסיעה לאגם מאשו: Drive to Mashu Lake

משם נסיעה  של שעה וקצת  לאגם Kussharu

בין מאשו לקושארו, הר איואו (IOU). פעילות געשית, כולל פומרלות צבעוניות.

לבקר בהר הגופרית Iozan

אגם קושארו

אגם יפהפה. מראה "אלפיני". ממליץ ללכת רגלית סביב האגם (Lake Kussharo).

שיט בסירה, כולל ביקור Marimo center

שמורת שירוטוקו

חצי אי בצפון מזרח האי ובו אגמים יפהפיים.

הנסיעה מאגם מאשו לשמורת שיקוטוקו – שלוש שעות

דרך אגם קושארו – 4 שעות

אגמים געשיים מרהיבים. צמחיה יפהפה. בדרך תצפיות נופיות. שריטוקו פאסס. כל העצים, כפופים בגלל הרסס של הים. הליכה על גבי שבילים מוגבהים, בנויי עץ. תיאורטית, ניתן להסתפק בלילה אחד במקום, אבל הדבר הופך את הטיול ללחוץ מדי. מה גם שלעתים סוגרים את השמורה, בעקבות גילויו של דובר. לכן כדאי לשריין למקום מיוחד זה, יום נוסף של טיול.

מכאן, מרבית המטיילים חוזרים לסאפארו

שש שעות נסיעה חזרה לסאפרו

אפשר וכדאי לטוס מקושירו לטוקיו ולחסוך את הנסיעה הארוכה.

ביצות קושירו

אפשר לחזור דרך הביצות של Kushiro.

שלוש שעות נסיעה משירטוקו לקושירו.

ביצות קושירו

בחודשי החורף מתקבצים העגורים אדומי הכתר  הנקראית ביפן "טאנצ'ו (Tancho). ניתן לצפות בהם באזורי הביצות של מזרח הוקאידו, בעיקר בביצות קושירו (Kushiro Shitsugen), הסמוכות לעיר קושירו. באגם פוראן (Furen) הרדוד ,סביב כפר צורואי (Tsurui Village) ובמרכז העגורים הבין־לאומי של אקאן (Akan International Crane Center) ניתן לצפות בהם מקרוב, כשהם מתרוממים מעל שדות מושלגים או רוקדים בזוגות בתנועות חן מדודות. מראה העגורים הלבנים בעלי הכתר האדום, הרוקדים על רקע השלג והערפל החורפי, נחשב לאחת התמונות המובהקות והיפות ביותר של החורף היפני.

פופולרי במיוחד בחורף: סרטון על העגורים.

חצי האי נמורו

רמה בזלתית שטוחה. אפשר לראות שועלים אדומים. באזור Onetto ניתן לראות גם איילים נקודים. עופות מים רבים. אפילו את עיטם סטלר.

תצפית יפה מכף נוסאו (Cape Nossao)

אפשר לנסוע לקושירו דרך Nemuro Peninsula

הציר קושירו – נמורו

רישי – רבון.

בקצה הצפוני-מערבישל הוקאידו – שמורת רישירי רבון

מכונה "הר פוג'י על הים. בגלל צורתו החרוטית המושלמת. נראה כאילו ההר החרוטי המושלג, מתרומם מתוך המים.

ציר התנועה – נסיעה ארוכה של יום שלם.

Rishiri Rebun

. שש שעות נסיעה מסאפארו. קל להגיע ברכבת או בטיסה.

כביש טבעת יפה סביב ההר. שווה לרכוב על אופניים. האי RISHRI

באזור Sarobets פרחים נהדרים.

חצי האי שאקוטאן

מחוץ לציר

שלוחה של הודאידו מערבה Shakotan Peninsula

נופים מרהיבים – קו חוף דרמטי.

מרחק של שעתיים וחצי מסאפארו