גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
ראו באתר זה: ספארי בקניה, ספארי בטנזניה, ספארי בשמורת קרוגר
גנו (באנגלית: באנגלית Wildebeest. שם מדעי: Connochaetes) , הוא סוג בעל חיים גדול ממדים ממשפחת הפריים, לתת-משפחת הבובאלים (בעבר דובר על תת משפחה – ראמים), סדרת הפרסתניים. גדל לגובה של 1.15–1.4 מטר עד שכמו, ולמשקל של בין 150 ל-250 קילוגרם. בולט מבין האטילופות במראהו המיוחד, המוזר: ראשו כראש בקר, כתפיו גבוהות מחלקי גופו האחוריים וגבו נטוי באלכסון. גלגלתו צרה ומוארכת ופיו רחב ושטוח; פה זה משמש כמקצרה יעילה ביותר לעשב, מזונו הבלעדי. חרטום רחב ועירום. ארובות עיניו קבועות בחלקה העליון של הגולגולת, וכך הוא יכול להשקיף על סביבתו גם כשפיו עסוק באכילה. להשלמת התמונה, מתנשאות מקדקודו שתי קרניים, מעין קרני פרה, ואילו זנבו ארוך ושעיר כזנב סוס. לא בכדי אומרים על הגנו כי הוא נראה כיצור שתוכנן על ידי ועדה והורכב מחלקי חילוף שנלקחו ממגרש גרוטאות.
תוחלת חייו של הגנו היא למעלה מ-20 שנה.
לגנו שני מינים:
- הגנו השחור או בשמו הנוסף גנו לבן-זנב (Connochaetes gnou) . , קרניו פונות קדימה. אורך גופו 2.25 מ'. הזנב לבן. בעבר היה נפוץ מאד בדרום אפריקה, אך הושמד. נותר לפליטה רק בשמורות.
- והגנו הכחול הקרוי גם גנו הפסים (Connochaetes taurinus). גדול יותר – אורך גופו 2.50 מ'.
כיום ישנם חמישה תת-מינים של הגנו הכחול החיים ברחבי יבשת אפריקה. לעומתו, הגנו השחור חי בדרום היבשת בלבד ואין לו תת-מינים.
מקור השם "גנו" (Gnu) כנראה באחת מהשפות של דרום אפריקה, כמו שפת הקוסה (Xhosa) , או שפת הקוֹי (Khoikhoi) המילה "gnoe" או "gnu" מתארת את קולה של החיה, וחוקרים מעריכים שהיא נלקחה מהשפה המקומית שבה קראו לחיה כך והוא מהווה ככל הנראה אונומטופיה לקולות שמפיקים הגנו, הנשמעים כ"גרונט" או "גנו". השם המדעי, Connnochaetes, על שום הזקן שבסנטרו. הבורים שראו את החיה בדרום אפריקה, קראו לה "Wildebeest", שהוראתה חיית פרא.
טקטיקת ההגנה העיקרית של הגנו היא התקבצות כעדר. הבוגרים עומדים מלפנים ומגנים על הצעירים, כאשר הבריחה מהסכנה נעשית כקבוצה. לצד זה פיתח הגנו טכניקות מתוחכמות יותר, לרבות משמרות שמירה על העדר במהלך הלילה. להקות גנו וזברה עשויות להתאגד בסביבת סוואנה פתוחה בעלת סיכויי תקיפה גבוהים, קרי, אזורים בעלי מספר רב יותר של טורפים המאיימים עליהן. טקטיקה זו מפחיתה עבורן את ממד הסכנה. נתונים שנאספו במשך למעלה משני עשורים בטנזניה מראים שהתנהגות זו מגינה עליהם ומהווה חלק מרכזי בהישרדותם[1].
הגנו חי בערבות ובשטחים מיוערים פתוחים באפריקה ובמיוחד במישורי הסרנגטי (Sarangeti) שבטנזניה. המערכת האקולוגית בסביבת הסוואנה האפריקאית מכילה 28 פרסתנים, ביניהם הגנו, לצד כ-10 מיני טורפים (carnivores) גדולי ממדים הניזונים מהם. ממצאים אלו מפתיעים מכיוון שמדובר בכמות גבוהה של מינים שונים, המצליחים להתקיים חרף הירידה ההדרגתית בכמות המשאבים הטבעיים[2].
בחירת סביבת המחיה הטבעית מושפעת מטורפים הנמצאים באזור, כאשר הסכנה לחייו של הגנו מושפעת במידה רבה ממשקלו. גנו מגיע עם בגרותו למשקל של כמה מאות קילוגרמים. הפריטים הפרסתנים השוקלים מעל 150 ק"ג, לרבות גנו, צבי, אימפלה, טופי, בומאל איילי, זברה ווילנד מצוי, פגיעים רק בידי הטורפים הגדולים: צבוע נקוד, אריה ונמר. עקב כך מבין 28 המינים באזור, לחיות הבינוניות והגדולות אורבות פחות סכנות מכיוון שטווח המינים שטורף אותם מצומצם יותר. עם זאת הם מקור המזון המועדף על ידי המינים שטורפים אותם
בחירת בית הגידול על ידי הגנו מושפעת מכמה פרמטרים. הגנו הוא בעל חיים התלוי במים, מה שגורם לו לנוע בעקבות מקורות מים. תנועתו היא בכיוון ההפוך מהחיות שאינן תלויות במים, לרבות הראם והצבי. עקב העובדה שהגנו ניזון בעיקר מעשבים, הוא נע לאורך השנה בהתאם לשינויים העונתיים באדמות.
כול עדר של גנו חי בתחום שלו. עדר גנו, בקניה למשל, ירעה עד לקוו מסוים ולא יחצה אותו. כל זאת משום וודאות אינסטינקטיבית, כי בכול סכסוך שיינטש על גבי הטריטוריה של עדר יריב, כפי שטוען החוקר קרקפנטר, הניצחון יהיה של הקבוצה הביתית. פיצמונס (FitzSimons), חוקר טבע דרום אפריקאי[3], מצא כי לכול עדר של גנו לבן זנב, יש שטח תחום שמסיגי הגבול מגורשים ממנו מיד. הפולש נסוג בחיפזון שדומה למודעות של נופש שהגיע למועדון שאין לו דריסת רגל בו.
הנדידה
הגנו (Wildebeest) הוא מהיונקים המעטים באפריקה שמבצעים נדידה ארוכת טווח עונתית, הנמשכת מאות קילומטרים. הנדידה אינה סתם תנועה, אלא מערכת מורכבת המונעת על ידי השינויים העונתיים בכמות הגשמים ובזמינות המזון.
במערכת האקולוגית של מישורי הסרנגטי בצפון טנזניה ובשמורת מסאי מארה בדרום קניה, מתרחש מדי שנה מופע טבע מרהיב: מיליוני בעלי חיים נעים בעקבות העשב הירוק שצומח אחרי הגשמים. בסוף העונה הרטובה, כשמישורי הסרנגטי הדרומיים מתייבשים והעשב נעלם, מתחילה תנועת הנדידה צפונה, אל אזורים שבהם המשקעים ממשיכים להזין את הקרקע והצמחייה.
מתוך כ-2 מיליון פרטים בנדידה, כ-1.2 מיליון הם גנו. הנדידה מתבצעת במעגלים שנתיים: במאי הם עוזבים את המישורים ומתקדמים צפונה לעבר אזורים מיוערים ועשירים יותר בצפון, מרכז ומערב הסרנגטי. לקראת נובמבר הם חוזרים דרומה לערבות הפוריות. בדצמבר-ינואר, בעיצומה של העונה הגשומה, המישורים הדרומיים מכוסים בעשב ירוק ורך, והעדרים מתפרשים שם בקבוצות קטנות יחסית.
בחודשי פברואר-מרץ חלה התכנסות של העדרים, והזכרים מתחילים בעימותים טריטוריאליים: קריאות, כריעות ברך, הרכנת ראש וסימני איום. במרץ מתקיימת עונת ההזדווגות, והצלחה גבוהה נרשמת בהפריה – ככל הנראה תוצאה של מצבם הגופני המעולה לאחר עונת הגשמים.
בסוף העונה הגשומה, עם התייבשות השטח, הגנו פונים צפונה, לעבר אזור אגם ויקטוריה. בדרכם הם מכלים את העשב, ואליהם מצטרפים גם זברות, צבאי תומפסון וצבאי גרנט. בסוף מאי, עם בוא היובש, העדרים צועדים בעוצמה צפונה לכיוון מסאי מארה, יוצרים טורים ארוכים כשרשרת חרוזים, נעים ומגעים במקהלה רועמת: "גנו… גנו…".
לאחר שהות של כחודשיים במסאי מארה (אוגוסט-ספטמבר), העדרים מתחילים לשוב דרומה, ומשלימים מחזור שלם של כ-800 קילומטרים בשמונה-תשעה חודשים.
במהלך הנדידה, נקבות הגנו ממליטות בעדר, בתוך ההמולה והצפיפות, בניגוד לנקבות רבות של מיני סוואנה הפורשות להמלטה מבודדת. הן מסוגלות לעצור את ההמלטה בעת סכנה ולחדש אותה לאחר חלוף האיום.
במהלך הנדידה הם מתמודדים עם אתגרים רבים: חציית נהרות כמו נהר המארה עלולה להביא לטביעות המוניות ולעגלים אובדים, המושכים אליהם טורפים כמו תנינים וצבועים. המסאים המקומיים מדליקים לעיתים מדורות כדי למנוע מהגנו לחדור לשדותיהם.
אחת הסכנות הגדולות במהלך הנדידה היא חציית נהר המארה, קצת לאחר המעבר מטנזניה לקניה. לא ידועה הסיבה לבחירת העדר את הנקודה בה יחצו את הנהר, נקודה שעשויה להשתנות מחציה לחציה. הם מתגודדים על גדת הנהר, רצים קדימה ואחורה, חסרי מנוחה ולחוצים לקראת המעבר בנהר. מלבד סכנת הטביעה, מחכים לגנו תניני יאור גדולים שמציבים עצמם ליד נקודות החציה ותופסים פריטים מהעדר כשאלה מטלטלים במים.
הנדידה העונתית של עדרי הגנו והזברות במישורי הסרנגטי ומסאי מארה, היא דוגמא טובה למושג . "טריטוריה בנדידה" (Nomadic Territory) בניגוד לטריטוריה קבועה ומוגדרת שבה אוכלוסייה מתגוררת ושולטת דרך קבע, הטריטוריה הנדידה משתנה לאורך השנה, ולעיתים משתרעת על פני מאות או אפילו אלפי קילומטרים. מורכבת ממסלולי נדידה מוכרים: עדרים נודדים לאורך מסלולים מסורתיים הנלמדים מדור לדור. הנדידה יוצרת לחץ מקומי על שטחים ותקופות הפוגה שמאפשרות לצמחייה להתאושש.
נוכחות הגנו משפיעה על המערכת האקולוגית בסביבה בה הוא חי. במהלך תקופת ההימצאות של אלפי חיות גנו בסביבה מסוימת, כחלק מההגירה העונתית שלהם, ישנה ירידה בכמות התקיפות של פרסתנים אחרים על ידי טורפי על: חלה ירידה בכמות התקיפות של ג'ירפות ובקר על ידי אריות, וכתוצאה מכך עולים אחוזי ההישרדות בקרב הג'ירפות. כמו כן נראתה ירידה בכמות התקיפות של זברות. הסיבה לכך ככל הנראה היא שחיות אלה אינן נודדות, ומהוות מקור הזנה זמין במשך כל השנה – להבדיל מהגנו[4].
רבייה
תקופת הרבייה במשך פרק זמן של שלושה-ארבעה שבועות. ההיריון נמשך שמונה וחצי חודשים.
רוב רובן של ההמלטות – מאות אלפים במספר – מתרכזות בפרק זמן קצר, שנמשך כשלושה שבועות בלבד, במהלך החודשים ינואר־פברואר. סיכויי ההישרדות של עגלים המקדימים את עונת ההמלטות, כמו גם של אלה שאיחרו אותה, מועטים ביותר, ורובם נטרפים. ההמלטה הסימולטנית בזמן ובמרחב "מוהלת" את סכנת הטריפה בין פרטים רבים ומגבירה את סיכוייו של כל עגל ועגל. ההמלטה מתרחשת לרוב בשעות הבוקר המוקדמות. ניתן לדחות אותה אם יש טורפים. ניתן להחזיר את העובר לרחם אחרי שראשו יצא.
העגלים עומדים על רגליהם כעבור חמש עד שבע דקות, ובחלוף עוד זמן קצר הם כבר מסוגלים לרוץ אחר אמם ולברוח מהטורפים הרבים, המייחלים ומצפים לכירה הדשנה שמתחדשת כאן מדי שנה. אריות, נמרים, ברדלסים, צבועים מנומרים, תנים שחורי גב וטורפים אחרים ממתינים ומתקבצים מסביב.
אמהות רבות, שבהעדר מרעה ירוק, לא הצליחו לייצר חלב בעטיניהן, מפקירות את ולדותיהן מיד לאחר ההמלטה, והעגלים הרכים, נטושים ומעוררי רחמים, גועים ותרים אחריהן. לעגלים שזה עתה נולדו אין תמונה מוגדרת כיצד אמורה להיראות אמם. במצב רגיל הם אינם זקוקים לכך: באמצעות חוש מולד הם "יודעים" כי עליהם להתלוות אל הגוף הראשון שנע לידם, ועל פי רוב תהיה זו אמם (הכתמה). אולם במקרים של בצורת ממהרות אימהות רבות לנטוש עוד בטרם נחתמה דמותן במוחם, והעגלים הצעירים ניסו לאמץ כאֵם כל מה שנע לידם.
זכרים דומיננטיים מגנים על הטריטוריה, המסומנת באמצעות צואה ופרומונים שנוצרים בפרסותיהם. זכרים נחותים יוצרים עדרי רווקים.
לגנו תפקיד חשוב במערכת האקולוגית של הערבות, וזאת מפני שגלליהם מזבלים את הקרקע ובפעולותיהם הם מעודדים צמיחה חדשה. עם זאת, מנוסתם של בעלי חיים אלו מפורסמת במידת הנזק שהיא מחוללת. מנוסה טיפוסית מתאפיינת ב-500 פרטים בקירוב הנעים במהירות משתנה היכולה להגיע עד 65 קמ"ש ולהימשך כ-30 דקות. ההתקבצות הדרך הטובה ביותר עבורם להתמודד עם טורפים.המנגנון ההגנה העיקרי של הגנו הוא מספרם הר של הפרטים בעדר. הם ייאכלו בכמויות, אך תמיד יישארו די גנו.
בעקבות אוכלוסיית בני האדם ההולכת וגדלה במזרח אפריקה, מדענים הביעו דאגה שלחצים של פיתוח, כריתת יערות, וציד לא חוקי יהוו סכנה עבור הגנו. העדר הגיע לשיא כמעט היסטורי של 1.5 מיליון פריטי לפניי כעשור, וכעת מונה רק כ-1.2 מיליון. ייתכן גם שירידה זו נובעת משינוי אקלים – האוקיינוס ההודי מתחמם ורוחות מעבירות לחות למזרח אפריקה, כתוצאה מכך מתרחשות תקופות של בצורת או מערכות גשם אינטנסיביות יותר, שמעלות את הסיכוי לאיום חדש על הגנו והנדידה שלו[5].
הערות
[1] Baldus, R. D., and A. E. Cauldwell, Tourist Hunting and Its Role in Development of Wildlife Management Areas in Tanzania, Game and Wildlife Science
[2] Richard D. Estes, The Gnu's World: Serengeti Wildebeest Ecology and Life History, Univ of California Press, 2014
[3] פרנסיס ריצ'רד פיצפטריק פיצמונס (Francis Richard FitzPatrick FitzSimons), הידוע גם כ-FitzSimons, חוקר טבע, זואולוג וחוקר דרום אפריקאי שהתמחה בבעלי חיים של דרום אפריקה, במיוחד בזוחלים, דו-חיים וביונקים. פיצמונס היה מהמומחים הראשונים בתחום הזואולוגיה בדרום אפריקה ופעל כמנהל מוזיאון דרבן. הוא תרם רבות לחקר חיות הבר באפריקה הדרומית והיה ידוע במיוחד בזכות עבודותיו על נחשים, לטאות ויונקים. כמה מהספרים שלו הפכו לקלאסיקות בתחום חקר הטבע המקומי.
Derek E. Lee, Bernard M. Kissui, Yustina A. Kiwango, Monica L. Bond, Migratory herds of wildebeests and zebras indirectly affect calf survival of giraffes, Ecology and Evolution 6, 2016-10-25, pp. 8402–8411
[5] Estes, Richard., Status of the wildebeest (Connochaetes taurinus) in the wild 1967-2005, Wildlife Conservation Society, [2009]