תולדות בולגריה מהתנצרותה ועד קבלת העצמאות

כתב: גילי חסקין 21-12-2025

ראו גם: גאוגרפיה של בולגריה,  ; תולדות בולגריה מהתנצרותה ועד לקבלת העצמאות. יהדות בולגריה בתקופת השואה

ראו גם: בולגריה, מבט אישי;  תכנון טיול לבולגריה

סיכום התקופה המוקדמת

תולדות בולגריה המוקדמות משקפות תהליך ייחודי של התמזגות בין שבטים בולגרים אסיאתיים לבין אוכלוסייה סלאבית מקומית, תוך יצירת מדינה חזקה ועצמאית שהצליחה לעמוד מול האימפריה הביזנטית העוצמתית. מהקמת המדינה בשנת 681 על ידי אספרוך (Asparuh) ועד לימיו של בוריס הראשון, עברה בולגריה שינוי תרבותי ופוליטי מהותי – ממדינה פגאנית של לוחמי ערבות לממלכה נוצרית סלאבית שהפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות האירופית הנוצרית. תקופה זו קבעה את הזהות הבולגרית לדורות הבאים ויצרה את הבסיס להמשך התפתחותה של בולגריה במאות שלאחר מכן.

בוריס הראשון והתנצרות בולגריה (852–889)

תקופת שלטונו של בוריס הראשון (Boris I), נכדו או נינו של קרום (Krum), מהווה נקודת מפנה מכרעת בתולדות בולגריה. לא היה זה רק שינוי דתי, אלא מהלך מדיני, תרבותי וחברתי רחב־היקף, שעיצב את דמותה של המדינה לדורות. בשנים 852–889 הוביל בוריס את תהליך התנצרותה של בולגריה, ובכך שילב אותה סופית במרחב המדינות הנוצריות של אירופה.

הרקע למהלך היה מורכב. בולגריה של אמצע המאה התשיעית הייתה מדינה רב־אתנית: מיעוט בולגרי ממוצא ערבתי שלט ברוב סלאבי, ולצידם התקיימו שרידים של אוכלוסייה תראקית־רומית. המבנה הזה יצר מתחים פנימיים וחוסר אחידות תרבותית. בוריס הבין כי אימוץ דת משותפת יכול לשמש כלי מרכזי לליכוד החברה ולחיזוק סמכות השלטון. במקביל, הוא ביקש להבטיח לבולגריה מעמד שווה בזירה הבינלאומית, מול שכנותיה הנוצריות ובראשן האימפריה הביזנטית (Byzantine Empire).

ההתנצרות עצמה הייתה תהליך מדורג, מלווה בלחצים פוליטיים וצבאיים. לאחר עימות עם ביזנטיון, שבמהלכו נאלץ בוריס לקבל את התנצרותו בתיווך ביזנטי, שלחה קונסטנטינופול מורי נצרות לבולגריה. בין הדמויות המרכזיות שהשפעתן ניכרה בעקיפין היו תלמידיהם של קירילוס (Cyril) ומתודיוס (Methodius), המיסיונרים שפעלו בקרב הסלאבים ועמדו מאחורי יצירת המסורת הלשונית הסלאבית הנוצרית. מורשתם הניחה את היסודות לאלפבית הקירילי (Cyrillic), שאומץ בהמשך בבולגריה והפך לכלי מרכזי בהפצת הנצרות, המינהל והתרבות.

לצד ההיבט הדתי, היו להתנצרות השלכות עמוקות על זהותה של בולגריה. המדינה חדלה להיות ישות “בולגרית־פינית” במובנה הקדום, כלומר מדינה הנשלטת בידי אליטה בולגרית נוודית בעלת מסורות ערבתיות. בתוך דורות ספורים נטמע המיעוט הבולגרי השליט ברוב הסלאבי, בעיקר באמצעות אימוץ שפה, מנהגים ותרבות משותפים. הנצרות שימשה כאן זרז לתהליך של התבוללות וליצירת זהות מדינית חדשה — בולגרית־סלאבית.

עם זאת, העבר הקדם־נוצרי לא נמחק כליל. מן התקופה הבולגרית הקדומה נותרו בראש ובראשונה השם “בולגריה”, שהמשיך לשאת את זכר מוצאה של המדינה, וכן שורה של מנהגים עממיים וסמלים תרבותיים. בין אלה נמנים טקסים הקשורים לפולחן בעלי חיים, כגון הקרבת דוב ב־30 בנובמבר, או הצבת ראשי בהמות על כלונסות גדר — מנהגים שמקורם במסורות ערבתיות עתיקות. גם בפולקלור הבולגרי שרדו מוטיבים שמקורם בעולם המונגולי־נוודי, כמו דימויים קוסמיים של נישואי השמש לנערה, המופיעים בשירי עם ואגדות.

בוריס הראשון עצמו נתפס בדיעבד לא רק כשליט אלא כמעצב זהות. לקראת סוף ימיו פרש מן השלטון והפך לנזיר — צעד שהעצים עוד יותר את דמותו כשליט־מאמין והעניק לגיטימציה דתית למפעלו. עבור המטייל חובב ההיסטוריה, תקופתו של בוריס היא מפתח להבנת בולגריה של ימי הביניים: זהו הרגע שבו מדינה צעירה ורב־שכבתית עברה תהליך של התגבשות, אימצה שפה ותרבות כתובה, והניחה את היסודות לזהות שתשרוד מאות שנים של תמורות, כיבושים ושינויים פוליטיים.

תקופת שמעון הגדול והממלכה הבולגרית הראשונה

בימי בנו של בוריס – שמעון (Simeon) (893-927) התפשטה בולגריה עד חופיהם של שלושת הימים: השחור, הלבן (אגיאי) והים האדריאטי. בשנת 918 הוכתר שמעון בתואר ה"צאר" של הבולגרים והיוונים. הארכיבישוף הבולגרי הועלה באותה שעה לדרגה של פטריארך. שמעון עיטר את הבירה פרסלב (Preslav) (בקרבת שומן, Shumen) בבניינים מפוארים. בימיו הרבו לתרגם לבולגרית את הספרות הנוצרית, מאז נעשתה הבולגרית לשון הכנסייה של הסלאבים האורתודוכסים.

אחרי מותו של שמעון, התמוטטה ממלכת בולגריה. על החלק המערבי השתלט אחד מן הבויארים (אצילים), פטר שישמן (Peter Shishman). בהשפעת ביזנטיון, פלש סוויאטוסלאב (Sviatoslav), נסיך קייב (Kiev), לבולגריה (967) וכבש את פרסלב. אלא שפלישת הפצ'גנים לרוסיה הצילה את בולגריה באותה שעה. בשנת 969 חזר סוויאטוסלאב וכבש את דורוסטולון (Dorostolon) שנקרא גם "סיליסטריה" (Silistria), ואת פרסלב, ולקח בשבי את בוריס השני (Boris II) (969-972), האחרון לשושלת אספרוך. הוא חצה את הרי הבלקנים וכבש את פיליפופוליס (Philippopolis) – כיום פלובדיב (Plovdiv)[1] ומשם הגיע לקרבת אדריאנופוליס (Adrianople) – כיום אדירנה (Edirne).  בביזנטיון עמדו הפעם על הסכנה הרוסית.

בשנת 971 עלה בידי הקיסר יוחנן הראשון טזימיסקס (John I Tzimisces) (969-976) להשתלט על בולגריה המזרחית, לשחרר את בוריס השני מכלאו ולגרש מבולגריה את הרוסים. אך הוא השתמש בניצחון זה לספח את בולגריה לביזנטיון. בוריס הוכרח להסיר מעליו בפומבי את בגדי המלכות ולהסתפק בתפקיד חסר ערך של פקיד באימפריה הביזנטית.

שמואל והממלכה המערבית

במערבה של בולגריה התגבשה בסוף המאה העשירית מוקד של כוח בולגרי מחודש, בהנהגתו של שמואל (Samuel), בנו של שישמן, אשר שלט בשנים 980–1014. שמואל לא היה רק שליט אזורי, אלא בנה בהדרגה אימפריה בולגרית מערבית חזקה, שמרכזה במקדוניה של ימינו. הוא הרחיב את תחום שלטונו באמצעות סיפוחם של אזורים נרחבים בסרביה (Serbia), בוסניה (Bosnia) ודלמטיה (Dalmatia), ובכך שלט על מרחב אסטרטגי שחיבר בין הבלקן הפנימי לחופי הים האדריאטי.

תקופת שלטונו של שמואל התאפיינה בעימות כמעט רצוף עם האימפריה הביזנטית (Byzantine Empire). במשך עשרות שנים נאבקו שני הצדדים על השליטה בבלקן, תוך מסעות מלחמה, פשיטות וקרבות גבול. שמואל הצליח בתחילה להעמיד התנגדות יעילה ואף להביס כוחות ביזנטיים במספר עימותים, אך בהדרגה נטה מאזן הכוחות לטובת ביזנטיון, בעיקר לאחר התבססותו של קיסר נחוש ובעל משאבים — בסיל השני (Basil II), אשר שלט בשנים 976–1028.

נקודת השבר הגיעה בשנת 1014, בקרב בלסיצה (Battle of Belasitsa), שנערך באזור הרי בלסיצה בדרום־מערב בולגריה. בקרב זה הובס צבאו של שמואל תבוסה מוחצת בידי הביזנטים. לאחר הניצחון הורה בסיל השני על אחד ממעשי הענישה האכזריים והזכורים ביותר בתולדות ימי הביניים: עיוורונם של כ־15,000 חיילים בולגרים. מתוך כל מאה חיילים הושאר אחד עם עין אחת בלבד, כדי שיוכל להוביל את חבריו העיוורים חזרה אל ארצם.

כאשר הגיעו השבויים אל שמואל, מספרים המקורות כי מראה צבאו המושמד שבר את רוחו. יומיים לאחר מכן מת הקיסר הבולגרי, ככל הנראה משברון לב או משבץ. מותו סימל לא רק טרגדיה אישית, אלא גם את קריסת עמוד השדרה הצבאי של המדינה הבולגרית. בלא צבא מאורגן ובלא הנהגה מאחדת, לא הייתה בולגריה מסוגלת עוד להחזיק מעמד כישות עצמאית.

בסיל השני ניצל את המצב במלואו. הוא הפעיל מדיניות מחושבת, שהתבססה לא רק על כוח צבאי אלא גם על תמרון פוליטי. המריבות שפרצו בין האצולה הבולגרית לאחר מותו של שמואל אפשרו לו להשתלט בהדרגה על הארץ, ובשנת 1018 סופחה בולגריה רשמית לאימפריה הביזנטית. על הישג זה זכה הקיסר לכינוי שהפך לשמו ההיסטורי — “קוטל הבולגרים” (Bulgaroktonos).

כדי להחליש את הבולגרים בטווח הארוך, נקטו הביזנטים גם צעדים דמוגרפיים: הם עודדו התיישבות של פצ’גנים (Pechenegs) בצפון־מזרח בולגריה. שבטים נוודיים אלה שימשו כחיץ וכגורם מערער, שנועד למנוע התגבשות מחודשת של כוח בולגרי מאורגן.

ואולם, השלטון הביזנטי לא הצליח לדכא לחלוטין את השאיפה לעצמאות. במאה ה־12, על רקע מלחמות מתמשכות בין ביזנטיון לבין המגיארים (Hungarians) והפולובצ’ים (Cumans), החלה סמכות האימפריה להתערער. בתוך מציאות זו קמו מחדש נסיכים מבית שישמן, אשר החלו לארגן התנגדות ולדרוש את חידוש העצמאות הבולגרית.

מאמצים אלה נשאו לבסוף פרי. מתוך תקופה של כפיפות, פיצול ולחץ חיצוני, צמחה מחדש שאיפה מדינית בולגרית — כזו שתוביל בהמשך להקמתה של האימפריה הבולגרית השנייה. עבור המטייל חובב ההיסטוריה, סיפורו של שמואל ומאבקו בביזנטיון הוא פרק טעון ודרמטי, הממחיש עד כמה גבולות, זהויות ומדינות בבלקן היו תוצאה של עמידות עיקשת לא פחות מאשר של תבוסות טראגיות.

ממלכת אסן – האימפריה הבולגרית השנייה

האימפריה הבולגרית השנייה (קמה בשנת 1186 בעקבות מרד מוצלח נגד האימפריה הביזנטית), מרד שהונהג בידי האחים אסן (Asen) ופיוטר (Peter), בני אצולה מקומיים, על רקע עומס מיסים כבד שהטילו הביזנטים  היחלשות השלטון המרכזי בקונסטנטינופול (Constantinople) והתחזקות התודעה המדינית והלאומית הבולגרית (Bulgarian), ולאחר הצלחת המרד הוקמה מחדש מדינה בולגרית עצמאית שבירתה נקבעה בטרנובו (Tarnovo), אשר הפכה במהרה למרכז שלטוני, צבאי, דתי ותרבותי חשוב בבלקן, ובשנים הראשונות שלטו בה האחים אסן (Asen) בשותפות בין השנים 1186–1197, תקופה שבה בוססה העצמאות הבולגרית (Bulgarian independence) והורחבו גבולות המדינה בעיקר על חשבון ביזנטיון (Byzantium), ולאחר מכן שלט פיוטר (Peter) זמן קצר בשנת 1197 כממשיך דרכם, אך השליט הבולט של שלב זה היה קלויאן (Kaloyan), שמלך בין 1197–1207 ונודע במיוחד בזכות הישגיו הצבאיים והמדיניים, ובראשם ניצחונו המכריע על הצלבנים הלטינים (Latin Crusaders) בקרב אדריאנופוליס (Adrianople) בשנת 1205, שבו הביס הצבא הבולגרי (Bulgarian army) את צבא האימפריה הלטינית (Latin Empire), שנוסדה לאחר כיבוש קונסטנטינופול (Constantinople) במסע הצלב הרביעי (Fourth Crusade), ואף לקח בשבי את בלדווין (Baldwin), אירוע שהיה בעל חשיבות אזורית רבה משום שבלם את התפשטות השלטון הלטיני (Latin rule) בבלקן (Balkans) וחיזק את מעמדה של בולגריה ככוח מרכזי במרחב זה, תקופת השיא של האימפריה הבולגרית השנייה  הגיעה בימי שלטונו של איוון אסן השני (Ivan Asen II) בין השנים 1218–1241, שבמהלכן נהנתה בולגריה  מיציבות מדינית יחסית, מפריחה כלכלית ומביסוס הכנסייה הבולגרית (Bulgarian Church) העצמאית, והצליחה להרחיב את שליטתה על ולכיה הקטנה (Wallachia), על אזורים נרחבים במקדוניה (Macedonia), על אלבניה (Albania) ועל אפירוס (Epirus), ובכך החזירה לעצמה כמעט במלואם את תחומי השליטה של האימפריה הבולגרית הראשונה  מן המאות התשיעית והעשירית, אולם לאחר מותו של איוון אסן השני (Ivan Asen II) החלה תקופה ממושכת של חוסר יציבות שהתבטאה במאבקי ירושה בין אצילים, בפילוג פנימי ובהיחלשות השלטון המרכזי, מצב שנוצל היטב בידי האימפריה הביזנטית אשר עודדה מהומות והתערבה בענייני בולגריה (,ובמקביל הוסתו הטטארים (Tatars), כלומר המונגולים של אורדת הזהב (Golden Horde), לפשוט על שטחיה של בולגריה בסוף המאה ה־13, פלישות שלא הביאו להקמת שלטון קבוע אך גרמו להרס כלכלי נרחב, להטלת מסי חסות ולהעמקת התלות והחולשה המדינית, במאה ה־14 הידרדר מצבה של בולגריה עוד יותר כאשר מרבית שטחיה נכבשו בידי הסרבים (Serbs) שהפכו באותה עת לכוח הדומיננטי בבלקן . המדינה הבולגרית התפצלה לנסיכויות יריבות וחלשות ולא הצליחה לגבש חזית מאוחדת מול האיום העולה מדרום־מזרח, האימפריה העות’מאנית (Ottoman Empire), וכך, לאחר קיום רצוף מאבקים כמעט מאז הקמתה בסוף המאה ה־12, נמצאה האימפריה הבולגרית השנייה תשושה וחסרת יכולת התנגדות משמעותית, ובשנת 1393 כבשו העות’מאנים (Ottomans) את טרנובו (Tarnovo), בירתה ההיסטורית והסמלית, ושלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1396, עברה בולגריה כולה לשלטון עות’מאני אירוע שסימן את קץ העצמאות הבולגרית  ואת סיומה של האימפריה הבולגרית השנייה (למשך תקופה ארוכה של כמעט חמש מאות שנה.

ההבדל בין האימפריה הבולגרית הראשונה לאימפריה הבולגרית השניה

האימפריה הבולגרית הראשונה והאימפריה הבולגרית השנייה מייצגות שתי תקופות שונות אך קשורות בתולדות בולגריה של ימי הביניים, כאשר הראשונה, שהתקיימה בין השנים 681–1018, הייתה שלב מכונן ביצירת הישות המדינית, הלאומית והתרבותית הבולגרית, ואילו השנייה, שפעלה בין 1186–1396, הייתה ניסיון מודע לשחזר עוצמה מדינית שאבדה. האימפריה הבולגרית הראשונה קמה מתוך תהליך של התבססות פוליטית וצבאית מול האימפריה הביזנטית, והצליחה לזכות בהכרה רשמית בעצמאותה, לבסס שלטון יציב לאורך דורות ולהפוך למעצמה אזורית מרכזית בבלקן, בעיקר בתקופות שליטים חזקים כמו בוריס הראשון, שבימיו התנצרה בולגריה והוקמה כנסייה בולגרית עצמאית, וסימאון הראשון, אשר הנהיג את המדינה לשיאה המדיני, הצבאי והתרבותי והפך אותה ליריבה כמעט שוות־כוח לביזנטיון. בתקופה זו התגבשה התרבות הסלאבית־נוצרית, הונחו היסודות לכתב הקירילי, ונוצר “תור זהב” תרבותי שהשפעתו חרגה מגבולות בולגריה עצמה. לעומת זאת, האימפריה הבולגרית השנייה קמה לאחר תקופה ארוכה של שלטון ביזנטי, מתוך מרד לאומי, ולכן אופיינה מלכתחילה במאבק מתמיד לשימור הישגיה מול אויבים רבים יותר ובמציאות אזורית מורכבת יותר, שכללה לא רק את ביזנטיון אלא גם את האימפריה הלטינית, סרביה, הטטארים ולבסוף את האימפריה העות’מאנית. אף שבתקופות מסוימות, ובעיקר בימי קלויאן ובשיא שלטונו של איוון אסן השני, הצליחה האימפריה הבולגרית השנייה לשלוט על שטחים נרחבים ולהתקרב בהיקפה לאימפריה הראשונה, היא לא נהנתה מיציבות שלטונית דומה, ולאחר מות שליטיה החזקים סבלה מפילוג פנימי, מאבקי ירושה והתערבות חיצונית מתמדת. בעוד שהאימפריה הבולגרית הראשונה תרמה תרומה יסודית וחדשנית להתפתחות הדת, התרבות והזהות הסלאבית־בולגרית, האימפריה הבולגרית השנייה התבססה ברובה על מסורות קיימות ונאבקה בעיקר על שימורן בתנאים קשים, עד שלבסוף קרסה מול כוחות עדיפים. לפיכך ניתן לראות באימפריה הבולגרית הראשונה תקופה של בנייה, התגבשות ועוצמה מתמשכת, ובאימפריה הבולגרית השנייה תקופה של שיקום וניסיון לשחזור עבר מפואר, ניסיון שהיה מרשים לפרקים אך מוגבל ביכולתו לשרוד לאורך זמן.

השעבוד העות'מני והיווני.

התקופה שבין 1396 ל־1878 הייתה מן הממושכות והמעצבות ביותר בתולדות בולגריה, והיא מאופיינת בשעבוד כפול: מדיני־חברתי תחת השלטון העות’מני, ותרבותי־דתי תחת ההגמוניה היוונית האורתודוכסית. הכיבוש העות’מני, שהחל בסוף המאה ה־14 והביא לסיומה של האימפריה הבולגרית השנייה, נמשך קרוב לחמש מאות שנה ושינה מן היסוד את המבנה החברתי, הפוליטי והתרבותי של הארץ. העות’מנים חיסלו כמעט לחלוטין את העילית המדינית והצבאית הבולגרית: חלק מן האצולה נהרג, חלק נמלט, ואחרים התאסלמו כדי לשמור על מעמד ורכוש. בכך נותקה בולגריה מהנהגה מקומית רציפה, והחברה הבולגרית נותרה ברובה חברה כפרית, נטולת שכבת מנהיגות לאומית. אף שהשלטון העות’מני כפה את האסלאם כדת השלטת, הוא לא הנהיג איסלאמיזציה מלאה בכוח, ואפשר לנוצרים חופש פולחן יחסי במסגרת שיטת המילטים, אולם חופש זה לווה בנחיתות משפטית, במסים כבדים ובהגבלות חברתיות. בתקופות הראשונות של השלטון ניתן היה עדיין לשמר את הלשון והמנהגים המקומיים, עובדה שסייעה לשימור זהות בולגרית בסיסית, גם בהיעדר מדינה עצמאית. בתקופה זו הייתה סופיה מרכז שלטוני חשוב, ושימשה הלכה למעשה כבירה אזורית של בולגריה ואף של חלקים נרחבים מן הבלקן במסגרת המינהל העות’מני. אחד המאפיינים הקשים ביותר של התקופה היה גיוס הילדים הנוצרים למערכת העות’מנית במסגרת הדוושירמה (Devşirme) : אחת לכמה שנים נלקחו ילדים בגיל צעיר ממשפחות נוצריות, הובאו ל־קונסטנטינופול, אולצו להתאסלם וגודלו כעובדי מדינה או כחיילים ביחידות העילית של היניצ’רים (Janissaries). תהליך זה פגע קשות במרקם המשפחתי והקהילתי, והגדיל בהדרגה את שיעור המוסלמים מקרב האוכלוסייה הבולגרית, לא מתוך בחירה אלא מתוך כפייה ממוסדת. לא פחות מכביד מן השעבוד המדיני היה השעבוד הדתי והתרבותי שנכפה על הבולגרים בידי ההנהגה היוונית של הכנסייה האורתודוכסית. לאחר הכיבוש העות’מני הוכפפו הבולגרים מבחינה כנסייתית לפטריארכיה של קונסטנטינופול, והוכרו כחלק מן העדה ה“יוונית”, מצב שבו ההנהגה הכנסייתית הייתה כמעט כולה יוונית. ההקשר ההיסטורי היה טעון: זיכרון המאבקים הארוכים בין בולגרים לביזנטים הותיר בקרב הכמורה היוונית יחס עוין ומדיר כלפי הבולגרים. כתוצאה מכך נדחקה הלשון הבולגרית בהדרגה מפולחן הכנסייה וממערכת החינוך הדתית, והיוונית נעשתה לשון הדת, ההוראה והניהול. בשנת 1767 בוטלה רשמית הכנסייה הבולגרית העצמאית, והפולחן בבולגריה הונהג ביוונית בלבד, מבלי שניתנה לבולגרים אפשרות לחינוך דתי בשפתם, בעוד שרוב הכמרים ששירתו בקהילות המקומיות היו יוונים. הפגיעה בלשון ובתרבות לא נעצרה בתחום הדתי בלבד. הוצאת ספרים בבולגרית כמעט ופסקה לחלוטין, למעט מקרים חריגים, כמו הדפסת ספר תהילים בבולגרית בוונציה בשנת 1596. במקביל, נעשה מאמץ שיטתי להשכיח מן הבולגרים את עברם ותרבותם באמצעות השמדת כתבי יד. כתבים רבים בבולגרית קדומה אבדו לעד, ובשנת 1825 אף נשרפה ספריית כתבי היד של הפטריארך הטרנובי בידי מטרופוליט יווני. רק שרידים דלים של הספרות הבולגרית שרדו, בעיקר במנזרים מבודדים, שהפכו לשומרי הזיכרון הלאומי בתקופה של דיכוי מתמשך. לצד השליטה הדתית, נהנו יוונים שהיו מקורבים לשלטון העות’מני גם מיתרון כלכלי ברור, והם השתלטו על מסחר, גביית מסים ותפקידים מינהליים בבולגריה, מצב שתרם לריקון הכלכלה המקומית ולשקיעתה. כך, במשך מאות שנים, התקיימה בולגריה כארץ משועבדת לא רק פוליטית אלא גם תרבותית וכלכלית, עד להתעוררות הלאומית במאה ה־19, שהובילה בסופו של דבר לשחרורה מן השלטון העות’מני בשנת 1878.

תקופת התחייה של בולגריה

תקופת התחייה הבולגרית התפתחה במחצית השנייה של המאה ה־19 על רקע שינוי עמוק במאזן הכוחות באירופה ובאימפריה העות’מאנית. חולשתה ההולכת וגוברת של האימפריה העות'מאנית, שנאבקה בקשיים כלכליים, מינהליים וצבאיים, חפפה לעליית עוצמתה של רוסיה, שראתה עצמה מגינת העמים הסלאביים והנצרות האורתודוכסית בבלקן. במקביל, התפשטו ברחבי אירופה רעיונות לאומיים וליברליים, אשר הדגישו את זכותם של עמים להגדרה עצמית, והשפעתם ניכרה במיוחד בבלקן לאחר הצלחת מאבק העצמאות של יוון בראשית המאה ה־19. מכלול גורמים זה יצר קרקע נוחה להתעוררות תודעה לאומית גם בקרב הבולגרים, שבמשך מאות שנים חיו תחת שלטון עות’מאני ונתונים למרות כנסייתית יוונית. אחד הצעדים המכריעים בדרך לתחייה הלאומית היה המאבק לשחרור הכנסייה הבולגרית מן האפוטרופסות של הפטריארכיה היוונית. מאבק זה לא היה רק דתי, אלא בראש ובראשונה לאומי ותרבותי, שכן הכנסייה שימשה מסגרת מרכזית לשימור הלשון, החינוך והזהות הקולקטיבית. בשנת 1870 פרסם השולטן פירמאן (Firman) רשמי, אשר הכיר בהקמת האקסרכיה הבולגרית והוציא את הכנסייה הבולגרית מתחום סמכותו של הפטריארך היווני ב־קונסטנטינופול. צעד זה סימן לראשונה הכרה עות’מאנית בקיומה של קהילה בולגרית נפרדת, והיה למעשה אבן היסוד הראשונה בדרך לעצמאות מדינית. תגובת הפטריארכיה היוונית לא איחרה לבוא, ובשנת 1872 הכריזה הכנסייה היוונית על נידוי הבולגרים והוצאתם מכלל הכנסייה היוונית, אך מהלך זה לא בלם את התהליך אלא אף חיזק את תחושת הלכידות והצדק הלאומי בקרב הבולגרים, שראו בכך אישוש נוסף לצורך בהיפרדות מלאה מן המסגרות הישנות. במקביל למאבק הכנסייתי הלכה והתגבשה גם התנגדות פוליטית וצבאית לשלטון העות’מאני, בהשראת התפתחויות אזוריות. מרידת הסרבים ב־בוסניה הרצגובינה בשנת 1875 נגד השלטון העות’מאני שימשה זרז ישיר להתקוממות דומה גם בקרב הבולגרים, בעיקר בדרום בולגריה. ההתקוממות, שהתאפיינה בארגון חלקי ובחוסר איזון צבאי חמור, דוכאה באכזריות רבה על ידי הצבא והכוחות הבלתי־סדירים העות’מאניים. הדיכוי כלל מעשי טבח נרחבים באוכלוסייה האזרחית, וההערכה היא כי כ־12,000 בולגרים איבדו את חייהם. ממדי האלימות זעזעו את דעת הקהל האירופית, עוררו גל של גינויים חריפים בעיתונות ובקרב חוגים פוליטיים ואינטלקטואליים במערב, וחיזקו את התפיסה כי “השאלה הבולגרית” אינה עוד עניין פנימי של האימפריה העות’מאנית אלא סוגיה בינלאומית. תגובה זו סללה את הדרך להתערבות מדינית וצבאית של המעצמות, ובראשן רוסיה, ולבסוף גם לשחרורה של בולגריה ולהקמתה מחדש כמדינה אוטונומית בשנת 1878.

להמשך קריאה: תולדות בולגריה העצמאית

הערות

[1] פלובדיב היא אחת הערים העתיקות באירופה המיושבות ברציפות, ושמה השתנה לאורך הדורות בהתאם לשלטון:

פיליפופוליס בתקופה ההלניסטית והרומית, על שם פיליפוס השני ממוקדון

טרימונטיום (Trimontium) בתקופה הרומית המאוחרת

פלובדיב (Plovdiv) בתקופה הסלאבית והבולגרית

כיום היא העיר השנייה בגודלה בבולגריה ומרכז תרבות והיסטוריה חשוב, עם תיאטרון רומי, שרידי חומות, ורובע עתיק מרשים.