החרדון אדום הראש

כתב: גילי חסקין; 01-06-2025

תודה לאבי ארבל ולאלי חוטר, על הסבריהם המקיפים

ראו באתר זה:  ספארי בקניה, ספארי בטנזניה, ספארי בשמורת קרוגר

למצגת דידקטית על עולם החי במזרח אפריקה

מאמר זה יכול להביא תועלת למטיילים בקניה, בטנזניה, בזמביה, באוגנדה ובדרום אפריקה

מיון מדעי

ממלכה:  בעלי חיים  (Animalia)

מערכה : מיתרניים  (Chordata)

מחלקה: זוחלים  (Reptilia)

סדרה: קשקשאים  (Squamata)

תת-סדרה: לטאות (Sauria)

משפחה: חרדוניים (Agamidae )

סוג: חרדון  (Agama)

מין: חרדון אדום ראש  (Agama agama)

משפחת החרדוניים Agamidae)) היא אחת מעשרים המשפחות הכלולות בסדרת הלטאות (Sauria). המדענים כוללים את משפחת החרדוניים, יחד עם משפחת האיגואניים (Igauania), בתת סדרת האיגואנות, הכוללת בתוכה את הלטאות שהתנהגותן החברתית היא המפותחת בסדרה.

במשפחת החרדוניים מונים החוקרים 34 סוגים, הכוללים כ-300 מינים. הללו חיים באזורים החמים של כדור הארץ – אפריקה, אסיה ואוסטרליה. רק מינים בודדים חדרו לאירופה. אין למשפחה נציגים באמריקות. מקור השם "חרדון" בשפה הערבית, שבה הוא נקרא "חַרְדוּן" (או ז'רדון).

גוף החרדון מכוסה קשקשים, ובאצבעות רגליהם יש טפרים חזקים. ראשו גדול יחסית לגופו. לחרדון שיניים שונות: חותכות, חדות וגם רחבות. תזונת רוב החרדונים מורכבת מחרקים, אך יש מינים הטורפים נחשים ולטאות, כמו גם פירות. החרדונים נפוצים באזורי מדבר, מינים אחרים באזורים הרריים; בדרום מזרח אסיה קיימים חרדונים השוכנים על עצים.

החרדון אדום הראש הוא אחד ממיני החרדונים הנפוצים ביותר באפריקה. הוא הוגדר ותואר לראשונה בידי החוקר השבדי לינה (Carl von Linné.), שאף הגדיר את החרדון המצוי. לינה שגה ותיאר את מוצאו של החרדון אדום הראש באמריקה. אכן, כמה פרטים הגיעו לשם באניות העבדים והתגלגלו בדרך כלשהי למוזיאון השבדי, שם פגש בהם לינה. מקור הצבע האדום הוא בתאי צבע תת עוריים ,המכונים 'כרומטופורים' ומכילי פיגמנטים, המקנים לחרדון את צבעיו.

החרדון אדום הראש נפוץ מאד מאפריקה: מאתיופיה ועד סנגל; מטנזניה ועד אנגולה. תושבי אפריקה המזרחית קוראים לו "מַגְ׳וּסִי כַּפִּירִי", היינו, "הלטאה הכופרת", אולי משום שמאמינים, כי ניסה להסגיר לרודפים את מקום מחבואו של מוחמד. החוקרים  מצאו 10 תת מינים של החרדון אדום הראש. לחלקם ראש אדום, לאחרים ראש כתום ולאחרים צהוב. החרדון אדום הראש הוא מן היפים והבולטים בקרב החרדונים. גופו של הזכר כחול עז ובולט וראשו אדום-כתום כלהבה. אולם מרבית החרדונים הם אפורים, רק מעטים הם צבעוניים.

דפוסי תקשורת

1. קידות גוף (Push-ups): הזכרים מרימים ומורידים את גופם במהירות – תנועה זו נראית כהקפצה (push-up) ומשמשת לאיתות של כוח ונחישות. זהו סימן אזהרה ליריבים או איתות משיכה לנקבות. הקידות המפורסמות של החרדון, הן למעשה מחוות של איום. החרדון הזכר, בעל הנחלה, מבצע קידות כדי לאיים על הזכר הפולש ולעתים גם על האויב. המוסלמים מאמינים שהוא לועג לתפילותיהם. קיימות אגדות רבות אודות התנהגות זו.
2. הנפת ראש (Head-bobbing): הזכר מניע את ראשו מעלה-מטה או מצד לצד כדי להודיע על נוכחותו ולהפגין דומיננטיות.
3. זנב זקוף והצלפה: במצבי עימות, הזכר יכול להניף את זנבו כלפי מעלה ואף להצליף בו כדי להרחיק יריבים.
4. הצגת צבעים: צבעי הגוף העזים של הזכר – ראש אדום וגוף כחול – משמשים כאות ויזואלי בולט שמסמן איכות וסטטוס חברתי. במהלך היום, הזכר עשוי לשנות את עוצמת הצבעים בהתאם למצב הרוח והסביבה: צבעים בולטים במיוחד בשעות פעילות שיא או בעונת הרבייה, ודעיכתם כאשר יש איום או מצב רוח שקט.
5. קולות: חרדונים אינם משמיעים קולות כמו יונקים או ציפורים, אך עשויים להשתמש בשריקות חלשות או בנשיפות קצרות במצבי איום או לחץ. עם זאת, עיקר התקשורת מתבצע באמצעות סימנים חזותיים ולא קוליים.
6. עמדות גוף והתנהגות: החרדון בוחר לעמוד במיקום גבוה ובולט (כמו על סלע או ענף) כדי להיות גלוי לכל. עמדה זו מאפשרת לו לאותת ליריבים ולנקבות גם ממרחק רב.
7. איתותים בזמן קרב: הקרבות בין זכרים כוללים מחוות גוף כמו קידות מרובות, נענועי ראש, ולעיתים הצלפות זנב ונשיכות. קרב טיפוסי מתחיל בהפגנה ויזואלית וממשיך לעימות פיזי רק אם אף אחד מהצדדים אינו מוותר.

אסטרטגיות בריחה מטורפים

התמזגות עם הסביבה: פרט לחרדון השליט הצבעוני, רוב החרדונים בצבעים פחות בולטים – אפורים, חומים או ירקרקים – המאפשרים להם להיטמע בסביבת הסלעים, הקרקע והצמחייה. הצבעוניות העזה של הזכר השליט היא כלי למשיכת נקבות ולאיתות ליריבים, אך גם חושפת אותו לסכנה. לעומתו, חרדונים צעירים ונקבות נמנעים מחשיפה ומסתמכים על הסוואה.

עמדות תצפית גבוהות: החרדון בוחר לעמוד על סלעים או ענפים גבוהים כדי לשמור על שדה ראייה פתוח ולהבחין בטורפים מתקרבים ממרחק. כך יש לו זמן להגיב ולהימלט.

בריחה מהירה בתנועה פתאומית: החרדון מסוגל לרוץ במהירות רבה למרחקים קצרים. בעת סכנה, הוא פורץ בריצה מהירה לסבך צמחייה או נקיקי סלעים, שם קשה לטורפים לעקוב אחריו. לעיתים, הוא משתמש בזנבו הארוך לאיזון תוך כדי בריחה, מה שמאפשר לו תמרונים חדים ומהירים.

ניתוק זנב (Autotomy): כמו לטאות אחרות, החרדון עשוי להקריב את זנבו על מנת להימלט. הזנב ניתק בנקודת חולשה טבעית, ממשיך לזוז ולבלבל את הטורף בעוד החרדון נמלט. הזנב יצמח מחדש בהמשך, אך לרוב יהיה קצר יותר.

שימוש במחבואי לילה: החרדונים נוהגים לישון בלילה בנקיקים צרים, מתחת לאבנים או בעשב גבוה. מקומות אלו מגנים עליהם מטורפים ליליים.

דפוסי שינה: החרדון אדום הראש הוא יצור פעיל ביום (דיורנאלי) שמבלה את שעות האור בחיפוש אחר מזון, בשמירה על טריטוריה ובחיזור אחר נקבות. עם שקיעת השמש וירידת הטמפרטורות, החרדונים נכנסים למצב מנוחה ולינה.

מקומות שינה אופייניים

נקיקים בסלעים – החרדונים מחפשים סדקים ונקיקים בסלעים, בהם הם יכולים להתחבא וללון. המקומות האלו מספקים להם הגנה טבעית מפני טורפים כמו נחשים, עופות דורסים ויונקים קטנים.

מתחת לאבנים – לעיתים החרדון בוחר להתחבא מתחת לאבן שטוחה וצמודה לקרקע, המגנה עליו בחשכה.

עשבייה צפופה או שיחים נמוכים – במיוחד באזורים עשירים בצמחייה, החרדון עשוי לבחור בנקודות מסתור צמחיות בהן קשה לאתרו.

אסטרטגיות לינה

החרדון נוטה לבחור מקום שמקנה לו הגנה פיזית וגם קרבה למקום הפעילות של היום הבא. הוא נכנס לנקודת המסתור בשעות בין ערביים, לפני רדת החשיכה, ונשאר שם במשך הלילה עד לזריחה. במהלך הלינה, החרדון נמצא במצב חצי-רדום שמאפשר לו לגלות סכנה מתקרבת במהירות. השינה במקומות מסתור עוזרת לו להימנע מחשיפה לטמפרטורות לילה נמוכות במדבר או באזורי הרים. המסתור שומר על חום הגוף הנדרש לתפקודו למחרת.

ארגון חברתי

הארגון החברתי אינו קבוע אצל כול החרדונים. לחרדון המצוי יש זכר טריטוריאלי, כמה נקבות וצעירים. חרדון סיני חי בבדידות ורק בעונת הרבייה נוצר קשר בין הזכר לנקבה. חרדון אדום הראש, כמו החרדון המצוי, חיים במשפחות מטיפוס ההרמון. עדת חרדונים כאילו כוללת זכר אחד דומיננטי, זכרים נחותים ונקבות רבות.  ביניהם מצויים גם חרדונים צעירים רבים.

גודל הקבוצה נקבע על ידי גורמים סביבתיים כמזון, מקומות מחסה, מקומות תצפית וכדומה המשפחות הקטנות של החרדון אדום הראש כוללות 2-6 חרדונים. אחד מהם הוא זכר צבעוני והיתר הם נקבות וצעירים. הזכר הצבעוני הוא בעל נחלה והוא מכריז ומגן עליה.  גם כשיש בקבוצה חרדונים זכרים רבים, רק אחד מהם הוא החרדון אדום הראש. חרדון דומיננטי זה מכונה "הזכר השליט". לעתים מצוי בקבוצה זכר צבעוני שני. צבעיו דהים ובולטים פחות. גופו כחול אפור וראשו כתום. זהו הזכר התת – שליט (סוב דומיננטי) החרדונים יוצאים בבקר ממחבואי הלילה, כשהם עומדים בעמדת התחממות טיפוסית. לאחר שהתחממו הם מתפזרים בשטח וכול אחד תופס לעצמו עמדת תצפית. מכאן הוא יוצא להשיג את מזונו. קודם כל חרקים וגם צמחים. כאשר האוויר מתחמם, החרדונים נחבאים וממתינים בחוסר פעילות להתקררות האוויר. רק הזכרים השליטים נשארים לעמוד בעמדת התצפית שלהם ואינם נוטשים אותה. הוא אינו ירא מפני השמש והחום.  הוא קד פני אויב כדי לאיים עליו. אין לו זכויות ייתר בתחום המזון. הוא לא נצפה כשהוא מגרש פרטים אחרים מן האוכל. הוא היחידי המגרש זכרים פולשים והוא היחידי המגלה תוקפנות כלפי זכרים אחרים בעדה. הוא היחידי המזדווג עם הנקבות והוא אביהם של הצעירים. לזכר התת שליט יש זכות לחזר, אך אינו מזדווג.

כאשר נטרף הזכר השליט, נלחמים הזכרים האחרים על הזכות להיות שליטים. הקרבות כוללים הצלפות זנב ורבים מהם יוצאים מהם עם זנבות שבורים. בעדות בהן קיים זכר תת – שליט, אין קרבות רבים והוא מקבל תוך זמן קצר מאד, פחות משעה, את הצבעים העזים והופך להיות זכר שליט לכול דבר ועניין.

העמידה במקום  והצבעים העזים מבליטים אותו בייתר שאת.  שכן כול אויב יכול לזהות אותו טוב יותר מאשר את החרדונים האחרים, המוסווים היטב. הזכר השליט מראה לכל להקתו שהוא השליט ולכן מפתח את הצבעים. זואולוגים מכנים התנהגות זאת: "התנהגות של פרסומת". הזכר המציג התנהגות זאת מראה עד כמה הוא אמיץ ובז לסכנות, כמו לשמש.

החרדון אדום הראש מציג דוגמה קלאסית ומוחשית ליישום עקרון ההכבדה (Handicap Principle), שנוסח על ידי הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי. לפי עקרון זה, בעלי חיים משתמשים בתכונות "יקרות" או "מכבידות" – כגון צבעים בולטים, שירה רועשת או תצוגות ראווה אחרות – כדי לאותת על איכותם ועמידותם, הן ליריבים והן לבני זוג פוטנציאליים. הכבדה זו אמינה דווקא משום שהיא מסוכנת או יקרה למחזיק בה: רק פרט חזק ובריא מספיק יכול להרשות לעצמו לשאת תכונה כזו מבלי להיפגע ממנה אנושות.

אצל החרדון אדום הראש, הזכר השליט, אותו זכר דומיננטי בצבעי כחול עז עם ראש אדום-כתום כלהבה, מציג צבעים בולטים במיוחד. צבעוניות זו מושכת את תשומת הלב לא רק של נקבות, אלא גם של טורפים פוטנציאליים, כמו עופות דורסים או יונקים טורפים. הצבעים מקשים על הסוואה בטבע, והזכר הופך למטרה ברורה.

בנוסף, הזכר עומד במקום גבוה ובולט, על סלע, ענף או קיר, בחשיפה ישירה לשמש ולאויבים. עמידה זו מאפשרת לו להשגיח על סביבתו, להכריז על נחלתו ולבצע תצוגות ראווה כמו קידות גוף או נענוע ראש.

ההתנהגות הזאת נועדה לשדר מסר כפול: ליריבים – "אני חזק ובריא דיי כדי להחזיק בשטח ולסבול מהכבדה כזו", ולנקבות – "אני פרט חזק ואיכותי, שכדאי להזדווג איתו". בגלל שפרט חלש לא יוכל לעמוד בחשיפה כה מסוכנת (כי הוא ייטרף או ייכחד), הצבעים והעמידה הבולטים מהווים איתות אמין לאיכות הפרט. כך הנקבות יכולות לבחור בזכר חזק ובריא שמבטיח להן צאצאים טובים. אף שפרטים צבעוניים עלולים להיטרף ביתר קלות, היתרון האבולוציוני במעבר הגנים שלהם לדורות הבאים גדול מספיק כדי לקזז את המחיר. . יש הטוענים כי  החרדון מעביר מסר לאויב, שהוא מהיר וחזק, לכן לא כדאי לצוד אותו.

אחרי שצדים את החרדון אדןם הראש ושמים אותו בשבי. ללא הסביבה שסוגדת לו, הוא מאבד את הצבע.

בניסוי  נצבע ראשון של זכר שליט בצבע אפור. היה בלבול גדול. הוא התנהג כזכר שליט, ביצע קידות וכדומה, אך חבריו לא התייחסו אליו כאל כזה.

מה הופך חרדון לחרדון שליט? מתברר כי לא תמיד זה החרדון הגדול ביותר. בניסויים נכרתו אשכיו של החרדון. חרדונים מסורסים היו אפורים ושקטים. לא חיזרו אחרי נקבות והתנהגו כזכרים נחותים. חרדונים שבטעות נכרת להם רק אשך אחד, יכלו עדיין לייצר טסטוסטורון ,הפכו צבעוניים, התנהגו בתוקפנות וחיזרו אחרי נקבות. כאשר הזריקו טסטוסטרון לזכרים נורמליים, החלו אלו לבצע קידות גוף, קידות איום ועמדות איום. תוך זמן קצר הפכו צבעוניים ונלחמו בזכרים השליטים. הקרבות היו ארוכים יותר מקרבות בין זכרים שלא הושתל בהם ההורמון.  החרדונים בעי ההורמון מיעטו בהפגנת עמדות כניעה ושבו ללחום ביריביהם . תוצאות הניסוי בזכרים מסורסים היו מרשימות עוד יותר. לאחר שהושתל בהם הטסטוסטרון, החלו להתנהג בתוקפות והפכו צבעוניים. . נקבות שנכרתו להן שחלות וקיבלו טסטוסטרון הפכו צבעוניות ודמו לזכרים שליטים. נקבה כזאת הלה לחזר אחרי נקבות אחרות. המסקנה היא: זכר שליט הוא זכר גדול, המסוגל לייצר הורמון מין זכרי בכמות גדולה יותר מזה שמייצרים שאר הזכרים. הורמון זה מגביר את עוצמתו, את תוקפנותו ואת סיכוייו להפוך לזכר שליט.

עונת הרבייה והחיזור של החרדון אדום הראש

עונת הרבייה של החרדון אדום הראש חלה בדרך כלל בעונות החמות והלחות של השנה, כאשר זמינות המזון בשיאה. במהלך עונה זו: הזכרים מציגים צבעים עזים ובולטים במיוחד: ראשם נעשה אדום-כתום בוהק וגופם כחול עמוק, כדי למשוך את תשומת לב הנקבות ולהרתיע זכרים מתחרים. הזכרים מבצעים קידות גוף (Push-ups) מרובות, נענועי ראש והצלפות זנב. אלו משמשות לאיתות כוח ולחיזוק הדומיננטיות. לעיתים קרובות, הזכר רודף אחרי הנקבה, מקיף אותה ומשמיע נשיפות או קולות חרישיים. החיזור יכול להימשך דקות רבות ולעיתים אף שעות.

לאחר ההפריה, הנקבה מחפשת מקום מתאים להטלה: מקום חם, מוגן ובעל קרקע רכה יחסית. היא חופרת גומה רדודה בקרקע חולית או רכה, לעיתים בין שורשים או לצד סלעים, ושם מטילה את ביציה. מספר הביצים משתנה, אך לרוב מדובר ב-5 עד 15 ביצים. הנקבה מכסה את הגומה היטב כדי להגן על הביצים מטורפים ומהשמש הקופחת. משך הדגירה מושפע מאוד מטמפרטורת הסביבה, ונמשך בדרך כלל בין 6 ל-10 שבועות.

הביצים בוקעות כאשר התנאים מתאימים, והאבקועים (חרדונים צעירים) חופרים את דרכם החוצה מהקינים. האבקועים קטנים ובעלי צבעים פחות בולטים, המאפשרים להם להיטמע בסביבה ולהימנע מטורפים. הם עצמאיים מיד עם בקיעתם: יוצאים מהקן, מחפשים מזון ומקומות מסתור בעצמם.

השפעת שינויי הסביבה על תפוצת החרדון אדום הראש

כמו בעלי חיים רבים באפריקה ובאזורים חמים אחרים, גם החרדון אדום הראש חשוף לשינויים סביבתיים מהירים המתחוללים בעקבות פעילות אנושית ושינויי האקלים הגלובליים. עליית הטמפרטורות ברחבי העולם יוצרת תנאים קיצוניים יותר באזורי מחיית החרדון. טמפרטורות יומיות גבוהות במיוחד עלולות לפגוע ביכולתו של החרדון לפעול בשעות היום, במיוחד בחודשי הקיץ החמים. במקרים קיצוניים, טמפרטורות קרקע גבוהות מדי עלולות לגרום למוות ממכת חום. שינויים בדפוסי משקעים עלולים לגרום לירידה בכמות המזון הזמין (למשל, ירידה בכמות חרקים וצמחים), ובכך לצמצם את גודל האוכלוסייה.

הרחבת שטחי מגורים, בניית תשתיות וחקלאות תעשייתית מובילים לאובדן בתי גידול טבעיים, כמו אזורי סלעים, קרקע פתוחה ושיחים נמוכים, שהחרדונים זקוקים להם להטלת ביצים ולמסתור.

במקרים רבים, החרדון אדום הראש מצליח להסתגל לסביבות עירוניות מסוימות (למשל, גינות וחומות), אך בכך הוא חשוף יותר לטורפים חדשים, רעלים ומפגעים סביבתיים אחרים.

ביבליוגרפיה

פישלזון לב, זואולוגיה, חלק ב': דגים,, דו חיים, זוחלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד,

עמ' 369-379.

אברהם ארבל , אנציקלופדיה של החי והצומח בארץ ישראל, כרך מס' 5,  זוחלים ודוחיים, עמ' .70

Spawls, S., et al. (2006). Reptiles and Amphibians of East Africa Princeton: Princeton University Press.

Wagner, Philipp; Wilms, Thomas M.; Bauer, Aaron; Böhme, Wolfgang (2009). "Studies on African Agama. V. "On the origin of Lacerta agama Linnaeus", 1758 (Squamata: Agamidae. 56: 215–223.

Losos, J. B.  An experimental demonstration of the species recognition role of Anolis dewlap color, Copeia, 1985, pp. 905–910

Cooper, W. E., & Greenberg, N. Reptilian coloration and behavior, Biology of the Reptilia, 1992, Vol. 18, pp. 298–422.

Cloudsley-Thompson, J. L. Adaptations of reptiles to arid environments

Symposium of the Zoological Society of London, 1967, Vol. 19, pp. 107–126.