גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 4/11/2025
4/11/1995
דומה ואין ישראלי שלא יזכור היכן בדיוק היה בלילה ההוא ייקחנו האופל, בו נרצח בישראל ראש ממשלה
שלושים שנה חלפו, והחברה הישראלית הצליחה לשחוק את רצח יצחק רבין עד דק. מה שהיה פעם צלקת פתוחה הפך לשגרה טקסית, לתאריך ביומן. מן ההלם, הבכי והתחושות הגועשות נותר רק דיון עייף על עצם הצורך “לדון בכך שוב”. הזיכרון הקולקטיבי איבד דופק; האבל הפך מטלה. עם ישראל צם מזה 2500 שנה לזכר רציחתו של הפקיד מטעם בבל, גדליהו בן אחיקם ולא קיבע יום אבל ומספד לרצח ראש ממשלה, על ידי יהודי. אפילו בתי העסק של הקיבוצים הומי קונים, במקום להיות נעולים ביום הזה, כשדגל שחור מתנוסס מעליהם.
הרבנים היו תפאורה להכרה שהכתה בימין הישראלי עם בחירת רבין וההבנה שהאיש הוא הדרך וכדי לעצור את הדרך יש להרוג את האיש.. מנהיגים כבנימין נתניהו הבינו היטב שגפרור שמציתים על מרפסת הופך לקליע הנורה מהמארב.
מה שהפחיד וגם התממש ב-95' היה הדיבורים הנחרצים, פוסטר של רבין במדי קצין נאצי, הוויכוחים הפומביים הסוערים והחלחול השקט והמסוכן של פסיקות רבנים, שהאוזן החילונית לא השכילה להבין בזמן אמת. הם אטמו את עיניהם לראות שהמשאל שהיה אז בשלטון ב התנהג באדנות ובהתנשאות, פילג ואיים ורקד על ראש יריביו האידיאולוגיים. מקובל להערים את האשמה השילוחית על רבנים מוציאי "דין רודף", על האידיאולוגים של ההתנחלות המשיחית ועל האווירה הקשה בעקבות תחילת גל הפיגועים הנורא.
לא עשינו חשבון נפש ראוי. לא התקיים דיו ציבורי נוקב בתפקיד שהיה לבנימין נתניהו בהכשרת הקרקע להתנקשות ברבין. למפלגה הרפובליקנית לא היה קשר לרצח ג'ון קנדי, אבל לציבור שם היה ברור שלא יתכן שהמפלגה היריבה תצא נשכרת מרציחתו.
במדינה מתוקנת לא היה נבחר נתניהו לראש ממשלה. לא פעם אחת ולא חמש . בצילום שנתניהו מתכחש לקיומו ולהשלכותיו, מתועד הפוליטיקאי החלקלק הזה בקרבה גדולה לארון הקבורה ולחבל התלייה שנישאו בהפגנה הגדולה שקדמה לרצח. נוכח צילום שפורסם לראשונה במדורה של סילבי קשת ב"ידיעות אחרונות", לא יכול נתניהו לטעון כי לא ראה מה קרה סביבו.
סביר להניח שנתניהו לא רצה רצח", כי למהלך כזה היה סיכוי של ממש לחסל את הקריירה שלו. אבל הוא רקד לפני הקהל. הוא שמע את הקריאות ‘בדם ואש את רבין נגרש' שעלו מהקהל בכיכר ציון, ולמרות שבכירי ליכוד אחרים – מרידור, דוד לוי – לא היו מוכנים לשתף פעולה עם התרת הדם והסתלקו משם במהירות, הוא דווקא עלה לנאום והתמוגג. בכל מקום אחר הייתה קובלנה אזרחית לפני ערכאה משפטית מדרג בינוני, מונעת את מינויו של נתניהו לאחראי על מגרש החנייה בכנסת.
יחד עם זאת, אנחנו לא צריכים לספר לעצמנו סיפורים. אנחנו ממשיכים להתחמם על האנדרטאות שהקמנו, בתקווה נואשת להפיק חום מהברזל הקר. רצח רבין קטע את חייו – לא את תהליך השלום. המיתוס מספר סיפור אחר, אבל העובדות עקשניות. רבין כבר היה בדרך להפסד. אמנון אברמוביץ' אמר זאת מזמן: "רבין לא היה נבחר שוב. נתניהו היה גובר עליו בהפרש גדול מזה שניצח בו את פרס." רבין איבד את מאחזי התמיכה שלו, והתקשורת שיקפה את זה היטב. מכתבים שנערמו בלשכתו – מאנשי שמאל ביטחוני, ימין רך, קיבוצניקים, עובדי התעשייה הביטחונית ופעילים בכל רחבי הארץ – ביטאו אכזבה, ניכור ותחושת בגידה. איתן הבר הציג אותם בפני רון מייברג: ערימות של מילים קשות, כולן מסתיימות באותה הבטחה – לא נצביע לך שוב. הוא נרצח, אירונית, בהפגנה שאליה לא רצה כלל להגיע. רבין חשש שהכיכר תהיה ריקה. היא לא הייתה. היא התמלאה – ערב אחד – לפני שהתרוקנה לנצח. אסור להמשיך לחיות את האשליה שיגאל עמיר רצח את תהליך השלום. זה נותן בידי עמיר כוח פוליטי שלא היה לו ועושה אותו לאחד מהאנשים הנדירים בהיסטוריה שהצליח לדרדר אותה לשוליים ולשנות את נתיבה.
רק מקורביו של רבין יכולים, אם ירצו אי־פעם, לחשוף את האמת שתעשה סוף לבלבול ההיסטורי: שבחודשי חייו האחרונים הבין רבין כי הסתבך עם נוכל. יאסר ערפאת הוליך אותו שולל. רבין, שהאמין באדם למרות האכזבות, ראה לפתע שמאחורי החיוך מסתתר תחמון קר. אחרי הפיגוע בבית ליד, כששמע שערפאת טוען שהמטכ"ל וצמרת צה"ל הם שעמדו מאחוריו – כפי שארגון ה־OAS ניסה לעצור את שארל דה גול בצרפת, כדי למנוע את פינוי אלג'ירה – הוא רתח מזעם. באותו רגע נסדקה בו האמונה. שרשרת הפיגועים הרצחניים, והדיווחים שהגיעו לאוזניו על דברי ערפאת בערבית בפורומים סגורים, הבהירו לו את מה שסירב לראות: ערפאת לא זנח את תורת השלבים – הוא רק עטף אותה בנייר של שלום.
מעשהו של יגאל עמיר היה אירוע חברתי-תרבותי מזעזע שזיהם את התרבות והאתוס הישראליים זיהום קטלני בלתי הפיך אך לא השפיע על מהלך ההיסטוריה. אני מניח שרבין היה מגיע לאן שהגיע שרון: "את הכיבוש יש לצמצם, לדלל, באופן חד־צדדי ולא על ידי הסכמה עם ערפאת או אבו מאזן". הוא היה קרוב למסקנה הזאת, אך כאמור אני כמעט משוכנע שהיה מנוצח בבחירות.
העובדה שנתניהו ניצח את שמעון פרס – הפחות פופולרי ממנו – בפער של חצי אחוז בלבד, אינה מוכיחה שרבין היה מנצח. להפך. פרס הפסיד בשיעור כה קטן דווקא משום שעדיין רכב על אדי ההלם הציבורי שלאחר הרצח. הוא נכנס לתפקיד עם יתרון של שלושים אחוזים – ואיבד אותם בהתמדה. הפיגועים נמשכו, האמון הציבורי נשחק, והתקווה שנולדה בכיכר דעכה. הציבור, מותש ומפוחד, חזר הביתה – אל חיקו הבטוח של הימין.
העדות הניצחת להבנת המציאות היא אלו שנקראו בשעתו "נוער הנרות". תכונתם הבולטת של נרות בכלל ושל נרות נשמה בפרט, היא שהם בוערים זמן קצר בלבד ואחר כבים. מה שנרשם בתודעה הישראלית בשבוע האבל על יצחק רבין, ביציאתו משגרתו הפרגמטית ושוות הנפש של הנוער הישראלי והפיכתו לבלוק חוסם שמעתה ואילך יסוכך בגופו ובנפשו על הדמוקרטיה השבירה בימיה הקשים, דמה לבעירתם של נרות הניצתים בלהבה עזה וחדורת אמונה, מהבהבים בתקווה ומשאירים אחריהם כתם שעווה יבש. צעירינו המצוינים לא כיתתו את להבי הרולרבליידס למחרשות ואת האופנועים לאתים.
בהשוואה לדמוקרטיות מערביות אחרות נשאר הצעיר הישראלי אותה ישות א-פוליטית, מנותקת, מנומנמת ותאבת הנאות חיים. מה שראינו באותו שבוע מכמיר לב היה פולחן נעורים נאיבי מהזן המבולבל ללא יכולת אבחנה בין מותו בנסיבות אלימות של כוכב רוק ובין הירצחו של ראש ממשלה. באותו שבוע כתב רון מייבגר ש"אני מנחש שאילו חלילה היה קורה משהו לאחד מאלילי הנוער, באשר הוא זמר, שחקן או קומיקאי, היינו רואים התפרצות דומה של רגשות. פולחן המוות היה במקרה הטוב סוג של הכאה על חטא השתיקה והפסיביו. לימים בא מותו של אריק איינשטיין והוכיח את הדברים.
יצחק רבין לא היה מה שיריביו בשמאל עשו ממנו לאחר מותו. הוא לא היה האב הגדול של הישראלים. לא אב ולא סב כי אם פוליטיקאי שרוב הזמן הוטחו בו גינויים, קללות ושאלות קשות. השמאל אחז בו בשתי אצבעות צרדות. החלטתו הראשונה והאומללה כראש ממשלה הייתה גירוש כ-400 אנשי חמאס באוטובוסים ללבנון והשארתם לגורלם בשלג. להצבעה הזאת נגררו בעל כורחם גם אנשי מרצ והיא רבצה עליהם במלוא כובדה ומשמעותה.
הוא גרר, כרגל פצועה, את סיפור התמוטטותו במלחמת ששת הימים, את חשבון הדולרים של אשתו, את פעולת החילוץ הכושלת של נחשון וקסמן. והוא בעיקר לא היה נחוש מספיק ושלם עם עצמו להוביל את תהליך השלום אל סופו בעל המחיר הבלתי נסבל מבחינתו. במלא 30 שנה להירצחו יש לשנות את אופי החשיבה עליו בלי לגרוע מהישגיו ורצונו הטוב. רק כך ניתן יהיה להבין שעליית נתניהו הייתה בלתי נמנעת, כמו גם הקצנתה והדתה של ישראל ופנייתה החדה ימינה והחוצה.
רצח רבין היה והתחזקותו של נתניהו הם חלק מהתהליך הזה. שקיעת המחנה שפעם יוצג על ידי מפלגות הפועלים, היא גם תוצאה של הסרבנות הערבית הנצחית וגם של תהליכים חברתיים בלתי נמנעים.
יגאל עמיר שכיבה את אורם של רבים, היה רק חלק מתהליך שהחשיך את המדינה.
ראו גם, באתר זה: עצרת פוליטית לרצח פוליטי,; רצח רבין: מה למדנו. הרהורים ליום הזיכרון ה-19; רצח רבין וחוק יגאל עמיר