מבט אל קיושו

האי קיושו (Kyūshū) – “תשעת המחוזות” – הוא הדרומי, החם והחי מבין ארבעת האיים המרכזיים של יפן. זהו אי שבו האדמה בוערת מבפנים, התרבות רוחשת על פני השטח, וההיסטוריה נשזרת בכל פסגה, מפרץ ומקדש. כבר מימי קדם היה קיושו שערה הדרומי של יפן לעולם – גשר אל סין וקוריאה, אל דתות, רעיונות וטכנולוגיות – ובמידה רבה, גם אל המערב.

ארץ האש והמעיינות

קיושו יושבת על קצהו של “טבעת האש” של האוקיינוס השקט – רצועת אדמה געשית, רועדת ומבעבעת, שמעצבת את דמותה של יפן כולה. בלב האי מתנשא הר אסו (Mount Aso), אחד מהרי הגעש הפעילים הגדולים בעולם. העננים האפורים המיתמרים מלועו נראים למרחקים, מעין נשימה עתיקה של האדמה עצמה. בדרום שוכן הר סקורג’ימה (Sakurajima) – הר געש פעיל שמפזר אפר כמעט מדי יום על בתי העיר קגושימה, ותושביו למדו לחיות בשגרה של חירום, באיזון מושלם בין פחד להרגל.

האש הזו מזינה גם חיים. קיושו זרועה במאות מעיינות חמים – אונסן (Onsen) – שמהווים חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית. בעיר בֶּפּוּ (Beppu) אפשר לראות את “שבעת הגיהנומים” (Jigoku) – אגמים מבעבעים בצבעים עזים של כחול, לבן ואדום. מקומיים ומבקרים טובלים בהם לשם ריפוי הגוף והנפש, ומי המינרלים משמשים גם למלאכות מסורתיות כמו עיבוד משי וייצור נייר.

נופי יופי וחקלאות

קיושו היא אי ירוק, רך ומזמין – שילוב של הרים, עמקים ומישורים פוריים. מישור צ’יקוגו (Chikugo Plain) בצפון נחשב לאסם התבואה של יפן. כאן מגדלים אורז, תה ובטטות מתוקות, ומנופי השדות מדורגים למרגלות ההרים, נוצצים במים וברוח.

האקלים תת־טרופי, הקיץ חם ולח, החורף מתון, והגשם נדיב. גם כשהטייפונים שוטפים את קיושו בקיץ ובסתיו, הם מביאים עמם לחות וברכה. לאורך החופים הדייגים ממשיכים לצאת לים עם שחר, והאיכרים נושאים תפילות לשפע – מסורת עתיקה שמחברת בין שמים, אדמה ומים.

קיושו – ערש התרבות היפנית

קיושו היא לא רק אי של טבע – היא ערש ההיסטוריה של יפן. כאן התפתחה תרבות יאיואי (Yayoi) הקדומה, שהביאה עימה את חקלאות האורז, עיבוד הברונזה והברזל, ותחילתה של התארגנות מדינית. לפי מקורות סיניים מהמאה השלישית, כאן שכנה הממלכה המסתורית יאמטאי (Yamatai), שנשלטה בידי המלכה־השמאנית הימיקו (Himiko).

במאה השביעית הפכה העיר דזאייפו (Dazaifu) למוקד שלטון ומרכז קשרים עם סין וקוריאה – מעין משרד חוץ קדום. מהמקום הזה

נולדה הדיפלומטיה היפנית.

מאות שנים לאחר מכן, עמדו חופי קיושו בחזית הפלישות המונגוליות (1274 ו־1281), אך “הרוח האלוהית” – ה"קמיקזה" (Kamikaze) – סחפה את הציים הפולשים והשמידה אותם. מאז נחרתה קיושו בזיכרון היפני כמגן האומה.

המפגש עם המערב

במאה ה־16 נגעו חופיה של קיושו לראשונה בעולמות רחוקים. כאן נחתו הפורטוגלים הראשונים, ובהם המיסיונר הישועי פרנסיסקו חאבייר (Francis Xavier). הנצרות התפשטה במהירות – עד שנאסרה בפקודת טויוטומי הידיושי. מרידות איכרים כמו זו של שימבארה (Shimabara) דוכאו באכזריות, אך נגאסאקי נותרה חלון אל העולם. בתקופת הבידוד (Sakoku), רק שם הורשו סוחרים הולנדים לפעול – באי מלאכותי קטן בשם דֶג’ימה (Dejima).

דרך נתיב צר זה חדרו רעיונות ומכשירים מאירופה – אצטרולבים, ספרי רפואה, מפות וציורים. מה שהיפנים כינו “מדעי הולנד” (Rangaku) היה, בעצם, שער קטן אך עיקש לעולם הגדול.

במלחמת העולם השניה, פצצת האטום שנקראה "Fat Man" — כלומר "האיש השמן", הוטלה על נאגאסאקי
הייתה זו פצצת פלוטוניום, שונה במבנה ובמנגנון מזו שהוטלה שלושה ימים קודם לכן על הירושימה, שנקראה "Little Boy" ("הילד הקטן").
הפצצה הוטלה ממפציץ אמריקני מסוג B-29 בשם Bockscar, והתפוצצה מעל עמק אוראקאמי שבצפון העיר, כשהיא גורמת להרס כמעט מוחלט של האזור ולמותם של עשרות אלפים ברגע אחד.

תעשייה, טכנולוגיה וחלל

עם פתיחת יפן מחדש במאה ה־19, הפכה קיושו לחזית של קדמה. נבנו מספנות, בתי יציקה ומפעלי פלדה – בעיקר בקיטקיושו ובנגאסאקי – ואלה הניחו את היסודות לתיעוש היפני. היום תורמת קיושו כ־10% מהתמ"ג של המדינה. בצפונה – תעשייה כבדה ואלקטרוניקה, בדרומה – חקלאות עשירה, ובמרכזה – חדשנות טכנולוגית.

על האי טנגשימה (Tanegashima) פועל מרכז החלל של יפן (JAXA Space Center), שממנו משוגרים לוויינים ורקטות למסלול סביב כדור הארץ. כך נוצר חיבור סמלי בין אש הגעש העתיקה לבין טכנולוגיית החלל של המאה ה־21.

טבע, תרבות ואדם

קיושו היא אי שבו הטבע והתרבות שזורים זה בזה. האי יאקושימה (Yakushima), המכוסה יערות גשם עתיקים, הוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. עצי הארז בני אלפי השנים – יאקו־סוגי (Yakusugi) – הפכו לסמל לחוסן ולנצחיות, והיוו השראה לסרט האנימה “הנסיכה מונונוקֶה”.

האי אמאמי־אושימה (Amami Ōshima) מדרום הוא פנינה טרופית של חיות אנדמיות נדירות – ארנבים שחורים, ציפורים צבעוניות ויערות עד. הפארקים הלאומיים – אסו־קוּג’וּ (Aso-Kujū), קירישימה־קינקואן (Kirishima-Kinkōwan) ואחרים – מושכים אליהם מטיילים מכל העולם.

פסטיבלים, אמנות ומסורת

קיושו היא גם אי של חגיגה. בכל קיץ, כשהלחות גואה והרחובות מתמלאים ריחות מאכלים ודגלים צבעוניים, מתמלאת העיר פוקואוקה בריקודים ובצעקות שמחה במסגרת פסטיבל Hakata Gion Yamakasa. קבוצות גברים לבושים קימונו מסורתיים נושאים מבני עץ מקושטים ורצים ברחובות ברוח של אחווה ותחרות.

נגאסאקי מציינת את חג ה־Obon בריקודי זיכרון מרגשים, כשסירות עם נרות שטות במפרץ לזכר האבות. במיאזאקי מתקיימים ריקודי טאקצ’יהו (Takachiho Yokagura), שחוזרים על סיפורי האלים במופע לילה שמאני מרהיב.

קיושו נודעת גם באומנויותיה: הקרמיקה של אריטה (Arita) ואימרי (Imari) נחשבת מהיפות בעולם; האריגה של האקאטה־אורי (Hakata-ori) מפוקואוקה שימשה סמוראים לעיטור חגורותיהם; ובבֶּפּוּ שגשגה קליעת הבמבוק המסורתית, שהפכה לאמנות מודרנית מבוקשת.

מטבח וחיים

האוכל בקיושו הוא עולם בפני עצמו. כאן נולד ה־Hakata Ramen – מרק סמיך מציר עצמות חזיר, שהפך לאחד הסמלים הקולינריים של יפן. כאן מייצרים את ה־Shochu, משקה מזוקק מבטטה או אורז, ואת Kagoshima Kurobuta – בשר חזיר שחור מגזע מקומי עתיק.

בלילות החמים, דוכני הרחוב – Yatai – של פוקואוקה נפתחים על גדות הנהר. ריחות של ראמן, גיוזה וסאקי עולים באוויר, והמקומיים יושבים על שרפרפים נמוכים, מדברים, צוחקים, ומעניקים לאורחים טעימה מהלב של קיושו – פשוטה, אנושית וחמה.

גשר בין מסורת לעולם

ממרכז מסחר עתיק למרכז תעשייה מודרני, ההיסטוריה של קיושו מכילה בתוכה את סיפורה של יפן עצמה – אומה שעוצבה ממפגשים מעבר לים, ובכל זאת שרשיה נעוצים עמוק בנופים ובמסורות שלה. הרי הגעש, טירות הסמוראים והנמלים הבינלאומיים שלו מספרים סיפור רציף של חוסן יצירתי, יצירתיות ושינוי.

קיושו היא מיקרוקוסמוס של יפן כולה – טבע פראי, רוחניות עתיקה וחדשנות נועזת. היא המקום שבו נולדה התרבות היפנית, אך גם זה שדרכו נכנסה אליה רוח העולם. בין הרי הגעש למעיינות, בין צליל התופים של הפסטיבלים לרחש דוכני הרחוב, נפרשת יפן הדרומית בכל תפארתה: לוהטת, רוחנית ופתוחה לעולם.