העליה לרגל בהינדואיזם

כתב: גילי חסקין ; ‏08/11/2025

תודה ליובל נעמן על הערותיו והארותיו

ראו באתר זה: עלייה לרגל.

ראו גם באתר זה: ההינדואיזם ; עקרונות הינדואיזם למטייל; פילוסופיה הינדית ; לטייל בהודו ; הודו-המלצות לקריאה , הייטרה למערת מרנת אשר בקשמיר , הגנגס; טיול למקורות הגנגס

להרצאה על הודו

להרצאה על הקומבה מלה

להרצאה על עליות לרגל

אחת החוויות הגדולות בטיול בהודו, הוא השתתפות ביאטרה, בעליה לרגל לאתר קדוש, או למצער, ביקור במקום קדוש, המושך אליו עולי רגל.

עלייה לרגל בהינדואיזם, כמו בדתות אחרות, היא נוהג של מסע לאתרים שבהם כוחות דתיים, ידע או חוויה נחשבים לנגישים במיוחד. עלייה לרגל הינדואית שורשיה בכתבי קודש עתיקים. על פי חוקרי טקסטים, ההתייחסות המוקדמת ביותר לעלייה לרגל הינדואית נמצאת בריגוודה (Rig Veda) – שהכתב בערך 1500 לפני הספירה, שבה ה"נודד" זוכה לשבחים. טקסטים מאוחרים רבים, כולל האפוס מהאבהראטה (בערך 300 לפני הספירה עד 300 לספירה) וכמה מהפוראנות המיתולוגיות (בערך 300-750 לספירה),[1] מרחיבים על היכולות של אתרים קדושים מסוימים להעניק ברכות, כגון בריאות, עושר, צאצאים ושחרור לאחר המוות. טקסטים מצווים על עולי הרגל ההינדואים לבצע טקסים מטעם אבות קדמונים ובני משפחה שנפטרו לאחרונה. מקורות בסנסקריט כמו גם ספרות דבקית בשפות עממיות אזוריות משבחים מקומות מסוימים ואת היכולות המופלאות שלהם.

בהודו אנו מוצאים את מסורת העלייה לרגל העתיקה ביותר הפועלת ברציפות ברחבי העולם. מנהג העלייה לרגל בהודו מושרש עמוק בנפש התרבותית, ומספר האתרים הקדושים כה גדול עד שניתן להתייחס לכל תת היבשת כמרחב קדוש גדול ורציף אחד.

המקורות המוקדמים ביותר בנושא המרחב הקדוש מגיעים מהריג-וודה והאת'ארווה-וודה.[2] בעוד שמעשה העלייה לרגל אינו נדון במפורש בטקסטים אלה, עמקי הרים ומפגשי נהרות מדברים ביראת כבוד, ומוזכרים יתרונות הנסיעה למקומות כאלה.

לאחר התקופה הוודית, נראה שמנהג העלייה לרגל הפך לנפוץ למדי, כפי שעולה מקטעים מהמאהבהארטה (350 לפנה"ס), המזכיר יותר מ-300 אתרים קדושים הפרושים בתת היבשת. רוב האתרים הללו נחשבו זה מכבר לקדושים על ידי התושבים הילידים של האזור ורק מאוחר יותר נרשמו במאהבהארטה, כאשר אזורים שונים נפלו תחת השפעת ההינדואיזם. עד כתיבת הפוראנות (טקסטים קדושים מהמאות השנייה עד ה-18' לספירה), מספר האתרים המפורטים גדל במידה ניכרת, דבר המשקף את ההטמעה המתמשכת של מקומות קדושים הילידים ואת החשיבות הגוברת של העלייה לרגל כמנהג דתי מקובל.

משמעויות ופרקטיקות בעלייה לרגל

בהינדואיזם (Hinduism), היאטרה (Yātrā – עלייה־לרגל) לטירטה'ס (Tīrthas – מקומות־קדושים), מקבלת משמעות מיוחדת לצבירת פוניה (Punya – זכות־רוחנית) , הדרושה להשגת מוקשה (Moksha – ישועה).

עלייה לרגל כוללת מגוון פרקטיקות רוחניות וטקסיות:

• דרשן (Darśana) – צפייה באלוהות ויצירת קשר רוחני עמה;
• פריקרמה (Parikrama) – הקפה סביב המקום הקדוש;
• יאג'יה (Yajna) – הקרבת אש פולחנית;
• דהיאנה (Dhyana) – התבוננות רוחנית;
• פוג'ה (Puja) – פולחן;
• פראטהאנה (Prarthana) – תפילה, שיכולה להיות בצורת מנטרה (מזמורים קדושים),
• בהאג'אן (שירת תפילה), או קירטאן (ביצוע תפילה מוזיקלי קולקטיבי);
• דאקשינה (Dakshina) – נדבות ותרומות למטרה ראויה;
• סווה (Seva) – שירות חסר אנוכיות כלפי הקהילה, החסידים או המקדש;
• בהנדארה (Bhandara) – הפעלת מטבח קהילתי התנדבותי לעולי הרגל.

מקומות קדושים אלה ממוקמים בדרך כלל על גדות מים קדושים, כגון נהרות קדושים או יובליהם. בין נהרות הריג-וודה של ספטה סינדהו (Sapta Sindhu),[3] השלישייה גנגס-יאמונה-סרסווטי נחשבת הקדושה ביותר. לפי המסורת, המפגש בין הנהרות הללו יוצר מרחב רוחני וקדוש שבו כוחות קוסמיים ואלוהיים נוכחים במיוחד. בשל כך, ספטה־סינדהו נחשבת לא רק למוקד גאוגרפי של התרבות ההינדואית הקדומה, אלא גם לסמל מטפיזי של שפע, חיים וטהרה רוחנית – יסודות המלווים את ההינדואיזם עד ימינו.

הקונד'ס (Kundas – בריכות־או־אגמים, ביניהם אגם מנסרובר (Manasarovar) נחשב הקדוש ביותר), הגהאט'ס (Ghats – גופי־מים עם מדרגות, כמו הגהאט'ס בוארנאסי ובפושקר), או הבארות־המדורגות (Stepwells – ביניהן ראני־קי־וו (Rani Ki Vav) בצורת מקדש־הפוך נחשב המרהיב ביותר), או מאגרי־המים של המקדשים (Temple Reservoirs).

הפופולריות הגוברת של עלייה לרגל

עלייה לרגל הפכה פופולרית יותר ויותר מאז המאה ה-20', בסיוע תחבורה שהשתפרה ללא הרף. תנועה על פני מרחק פיזי היא קריטית לעלייה לרגל, שכן מה שחשוב הוא לא רק ביקור במרחב קדוש אלא עזיבת הבית. רוב מרכזי העלייה לרגל מקיימים ירידים דתיים תקופתיים הנקראים מֵלָה'ס (Melas) לציון רגעים אסטרולוגיים מוצלחים או ימי יובל חשובים. בשנת 2001, למשל, קומבה מלה (Kumba Mela) באלאהאבאד נכחו במהלך תקופה של שישה שבועות עשרות מיליוני עולי רגל.

ראו באתר זה: קומבה מלה

אחדות ומגוון בעלייה לרגל

בגלל אלמנטים משותפים בטקסים, עולה רגל שיגיע ממערב ראג'סטן אינו מרגיש מנוכר בעיר העלייה לרגל המזרחית פורי, למרות שהשפה המדוברת, הנוף והאקלים, שמות האלוהויות והופעותיהן, וקורבנות המזון שונים בצורה ניכרת מאלה שהעולה מכיר בביתו. יתרה מזאת, עלייה לרגל פועלת להפצת נוהגים בין אזורים מגוונים מכיוון שסיפורים וסיפורי מעשה על פעולות טקסיות יעילות ומושכות מסתובבים יחד עם עולי הרגל.

המשמעות של טירטה (Tirtha)

אתרי עלייה לרגל ממוקמים לעתים קרובות במקומות של יופי טבעי רב הנחשבים למשמחים אלוהויות כמו גם בני אדם. פעילי איכות סביבה מסתמכים על המיתולוגיה של הנופים הקדושים כדי לעורר אוכלוסיות הינדואיות לאמץ נהלים סביבתיים ברי קיימא. המילה בסנסקריט ובהינדואי למרכז עלייה לרגל היא "טירטה", פשוטו כמשמעו מעבורת נהר או מקום מעבר. הרעיון של מעבורת קשור למרכזי עלייה לרגל לא רק מכיוון שרבים מהם על גדות נהר אלא מכיוון שהם מבחינה מטפורית מקומות למעבר, או לצד השני של צרות עולמיות מסוימות או מעבר למעגל האינסופי של לידה ומוות.

הינדואים מכנים את המקומות הקדושים שאליהם הם נוסעים טירטה'ס ואת פעולת העלייה לרגל טירטה-יאטרה. בתקופה הוודית, המילה אולי התייחסה רק למקומות הקדושים הקשורים למים, אך עד לתקופת המאהבהארטה, טירטה החלה לציין כל מקום קדוש, בין אם זה אגם, הר, יער או מערה. טירטה'ס הם יותר ממקומות פיזיים, עם זאת. הינדואים אדוקים מאמינים שהם מעדרים רוחניים, מקום המפגש של שמים וארץ, המקומות שבהם חוצים את נהר הסמסרה (המעגל האינסופי של לידה, מוות ולידה מחדש) כדי להגיע לחוף הרחוק של השחרור.

טירטה'ס קשורים בעיקר למעשים והופעותיהם הגדולים של האלים והגיבורים של המיתוס והאגדה ההודית. בתור סף בין שמים וארץ, הטירטה היא לא רק מקום למעברים כלפי מעלה של תפילות וטקסים של אנשים, היא גם מקום למעברים מטה של האלים. הירידות האלוהיות הללו הן האווטרות[4] הידועות של המסורת ההינדואית. ואכן, המילים טירטה ואווטרה באות משורשים מילוליים קשורים. אפשר לומר שהאווטרות יורדות, פותחות את דלתות הטירטה כדי שגברים ונשים יוכלו לעלות בטקסים ובתפילותיהם.

למרות שטירטות הן בעיקר מקומות שבהם שכן או עדיין שכן אל, אלה או רוח כלשהי, ישנה סיבה נוספת לכך שמקומות מסוימים עשויים לקבל קדושה במסורת ההינדואית. אנשים קדושים המנהלים חיים למופת מעניקים לסביבתם את הקדושה הנובעת מהפרקטיקות הרוחניות שלהם. חסידים שביקרו את הקדושים בעודם בחיים חיפשו לעתים קרובות השראה באותם מקומות לאחר מותו של הקדוש. במשך מאות שנים, סיפורי עם על חייהם של הקדושים הגיעו לממדים אגדיים, ומשכו עולי רגל ממרחקים גדולים. אם דווח על ניסים במקדש, אגדות הקדוש היו מתפשטות ברחבי הארץ כולה, ומושכות עולי רגל נוספים.

סוגי אתרי עלייה לרגל בהודו

בהודו, כל המקדשים נחשבים למקומות קדושים; לכן, ניתן לתאר מבקרים דתיים כעולי רגל. עם זאת, כדי שמקדש ייחשב למקדש עלייה לרגל אמיתי, עליו להיות בעל היסטוריה ארוכת טווח של משיכת עולי רגל מאזור גיאוגרפי מעבר לאזורו המיידי. בהינתן מצב זה, מספר אתרי העלייה לרגל בהודו עדיין גדול ביותר; טקסט אחד, קליאנה טירטאנקה (Kalyāna Tīrthānka), מתאר 1,820 מקדשים בעלי חשיבות.[5]

בדומה לפוראנות (Purāṇas), גם הקליאנה־טירטאנקה חותר להנגיש את החוויה הדתית לציבור הרחב באמצעות סיפור, שבח ותיאור פלאי של המקומות הקדושים, תוך הדגשת הערכים של פוניה (Punya – זכות־רוחנית), בהקטי (Bhakti – מסירות) ומוקשה (Moksha – שחרור). בכך הוא משמש לא רק כמדריך גאוגרפי דתי אלא גם כטקסט חינוכי ורוחני, המעודד עולי רגל לצאת למסע פנימי וחיצוני כאחד.

סוגים של אתרים מקודשים בהודו

1. שבע ערים קדושות – "ספטה־פורי" (Sapta Puri), אלו הן שבע ערים עתיקות בהודו הנחשבות לקדושות ביותר בהינדואיזם, וכל אחת מהן מזוהה עם אלוהות, קדוש או אירוע מיתי חשוב. המונח Sapta Puri בסנסקריט פירושו "שבע הערים" (Sapta – שבע, Puri – עיר), והאמונה גורסת כי ביקור בהן מעניק מוקשה (Moksha – שחרור ממעגל הלידה והמוות).[6] ה"ספטה־פורי" מייצגות את שלמותה הרוחנית של הודו – מהצפון ועד הדרום, מן המזרח ועד המערב. הן מסמלות את שבע דרכי הישועה, וכל אחת מהן מהווה שער רוחני לממד אחר של האלוהות: אהבה, חכמה, כוח, טוהר, מסירות, צדק ושחרור.

ביקור בכל אחת מן הערים נחשב למסע של חניכה רוחנית, והשלמת מסלול "שבע הערים" נחשבת בעיני מאמינים רבים כדרך לוודאות של גאולה.

2. ארבעה דהאמים (Dhāms – ברבים; Dhām ביחיד). אלה הם אתרים קדושים מרכזיים בהינדואיזם, הנחשבים למקומות שבהם נוכחות האלוהות היא חזקה במיוחד. המילה Dhām פירושה בסנסקריט "מקום משכן" או "מקום מגוריו של האל". האמונה ההינדואית גורסת כי ביקור באתרים אלה מעניק טיהור רוחני וקרבה לאלוהות, ולעיתים אף מביא למוקשה (Moksha – שחרור ממעגל הלידה והמוות). המסורת החשובה ביותר בהקשר זה היא של ארבעת הדהאמים – "צ׳אר־דהאם" (Char Dham), ארבעה מוקדים קדושים הפזורים בארבע קצותיה של הודו, המסמלים את שלמות הקיום הרוחני:

• באדרינאט (Badrinath) בצפון – מוקדש לוישנו.
• דווארקה (Dwarka) במערב – קשור לקרישנה.
• פורי (Puri) במזרח – מקום פולחנו של "ג'גנאט" (Jagannātha), הוא שמו האחר של קרישנה.[7]
• ראמשוורם (Rameswaram) בדרום – מוקדש לשיווה.

יחד הם מייצגים את השלמות הרוחנית והקוסמית של הודו, והמסע אליהם נחשב לאחת העליות לרגל החשובות ביותר בהינדואיזם.

3. תריסר ג׳יוטירלינגים (Jyotirlingas) המוקדשים לאל שיווה. ונחשבים למקומות שבהם הוא מתגלה בצורת עמוד אור אלוהי (Jyoti – אור, Liṅga – סמל הפאלי של שיווה). לפי המסורת, שיווה התגלה במקומות הללו כעמוד אינסופי של אש, כדי להוכיח את עליונותו על פני האלים ברהמה ווישנו. מתוך ההתגלות הזאת נוצר רעיון ה"ג׳יוטירלינגה" – סמל לשיווה כאור קוסמי בלתי־נתפש, המגלם את נוכחותו האינסופית ביקום. ה"ג׳יוטירלינגה" מייצג את התגלמות האור האלוהי בתוך העולם הגשמי, ומזכיר למאמין כי האל שיווה אינו מוגבל לצורה או מקום – הוא נוכח בכל. כל אתר כזה משמש שער רוחני (Tirtha) דרכו ניתן לחוות את הנצחי דרך הסמל החומרי של האבן או המקדש. כל אחד מהג׳יוטירלינגים נחשב למוקד עלייה לרגל רב־עוצמה, והאמונה גורסת כי ביקור בכל שנים־עשר האתרים,[8] מעניק למאמין טיהור רוחני והשגת מוקשה (Moksha – שחרור ממעגל הלידה והמוות). ה"ג׳יוטירלינגה" מייצג את התגלמות האור האלוהי בתוך העולם הגשמי, ומזכיר למאמין כי האל שיווה אינו מוגבל לצורה או מקום – הוא נוכח בכל. כל אתר כזה משמש שער רוחני (Tirtha) דרכו ניתן לחוות את הנצחי דרך הסמל החומרי של האבן או המקדש.
4. חמישים ואחד "שאקטי־פיתה" (Shakti Peethas) המוקדשים לביטוי הנשי של האל. שאקטי־פיתה (Śakti Pīṭha) פירושו "מקום מושבה של השאקטי", כלומר מקום שבו שוכנת האנרגיה האלוהית הנשית – שאקטי (Śakti), שהיא ההיבט הדינמי והיוצר של האלוהות בהינדואיזם. המונח Pīṭha בסנסקריט פירושו "מושב" או "מקום משכן", ולכן Śakti Pīṭha הוא "מושב השאקטי" – אתר קדוש שבו התגלמה האנרגיה הנשית בצורות שונות של האלות דֶוִי (Devī)[9] סאטי. השאקטי־פיתות מגלמות את נוכחותה החיה והפועלת של האלוהות הנשית בעולם. הן מוקדי־עלייה־לרגל רבי־עוצמה, המבטאים את האמונה כי הכוח הנשי (Shakti) הוא יסוד הבריאה כולה – אנרגיה של חיים, חמלה, כוח ויצירה. המסורת מתארת כי מקורם של השאקטי־פיתות הוא במיתוס סאטי (Satī), אשתו הראשונה של שיווה. לאחר שמתה בעקבות העלבון שספג בעלה מאביה, נשא שיווה את גופתה השרופה והחל לנוע ביגון ברחבי היקום. כדי להרגיעו, פיזר האל וישנו את גופה של סאטי לחלקים באמצעות הדיסקוס האלוהי שלו (Sudarsana Chakra). במקומות שבהם נפלו חלקי גופה, תכשיטיה או טיפות מדמה, נוצרו האתרים הקדושים – השאקטי־פיתות, וכל אחד מהם משמר היבט אחר של האלה. עבור המאמינים, ביקור באתרים אלה אינו רק פולחן לאלה, אלא חיבור ישיר לאנרגיה הקוסמית שבתוכה שוכן האלוהי והאנושי כאחד.[10]

5. שמונה מקדשי וישנו סוויאמבהו – "סוויאמבהו־וישנו־קשטראס" (Svayambhu Vishnu Kṣetras) הם מקומות קדושים שבהם, לפי המסורת ההינדואית, האל וישנו (Viṣṇu) הופיע מעצמו, ללא התערבות אנושית או טקס של הקדשה. המונח "סוויאמבהו" (Svayambhu) פירושו בסנסקריט "שנוצר מעצמו" (Svayam – מעצמו, Bhū – להיוולד או להיווצר), ו־המונח "קשטרא" (Kṣetra) פירושו "מרחב מקודש" או "שטח פולחני". לכן, "סוויאמבהו־וישנו־קשטרא" (Svayambhu Viṣṇu Kṣetra) פירושו "מקום שבו הופיע וישנו מעצמו" – ביטוי של נוכחות אלוהית בלתי־מתווכת, מקום שבו האל וישנו (Viṣṇu) מתגלה מעצמו, ללא פעולה או הקדשה אנושית. מקדשים אלה נחשבים למוקדי־קדושה נדירים במיוחד, שכן הם אינם נחשבים פרי־יצירה אנושית אלא התגלות אלוהית ישירה. במקומות הללו מאמינים שהפסל, האבן או הסמל (Murti) אינם מעשה ידי־אדם, אלא התגלמות עצמית של וישנו עצמו – ולכן עוצמתם הרוחנית נחשבת עליונה. הסוויאמבהו־וישנו־קשטרא'ס מהווים חלק מרשת אתרי העלייה־לרגל המרכזיים להינדואים, והם מקושרים לא רק לפולחן וישנו אלא גם לרעיון של נוכחות אלוהית מתמדת בעולם. עבור המאמינים, ביקור באתרים אלו מאפשר מפגש בלתי־אמצעי עם האל, מאחר שהמקום עצמו נחשב לגופו הרוחני של וישנו – ביטוי ישיר של האלוהי במרחב הארצי.
6. כן נזכרים המעגלים החשובים הקשורים ללורד ראמה ראמה־קשטר'ס (Rāma Kṣetras) הם מקומות קדושים הקשורים לדמותו של האל ראמה (Rāma) – ההתגלמות השביעית (אווטרה – Avatāra) של האל וישנו (Viṣṇu). משמעותו של ראמה קשטרה (Rāma Kṣetra) הוא "המקום המקודש לראמה". הראמה־קשטר'ס נחשבים לאתרים שבהם התרחשו מאורעות מרכזיים מתוך האפוס ההינדואי "ראמאיאנה" (Rāmāyaṇa), המתאר את חייו, נדודיו ומאבקיו של ראמה למען הצדק (דהרמה – Dharma) והשבת הסדר הקוסמי. ביקור באתרים אלה נתפש כמסע של התקרבות לאידיאל המוסרי והרוחני של ראמה – סמל הדבקות, הצניעות, הנאמנות והשלמות המוסרי המסע בין האתרים הללו, מסמל מסע רוחני של צדק, מסירות וטיהור פנימי. הוא משלב בין ההיבט ההיסטורי־מיתולוגי של חיי ראמה ובין ההיבט הרוחני – חתירה אל התגלמות הדהרמה (הצדק האלוהי) בחיי היום־יום.[11] לפיכך, הראמה־קשטר'ס אינם רק נקודות גאוגרפיות אלא תחנות במסע הנפשי של המאמין, המבקש לאמץ את תכונותיו של ראמה – אומץ, נאמנות, חמלה ואמונה באלוהי.

ירידים קדושים

קומבה־מלה (Kumbha Mela – "פסטיבל הכד") הוא אחד מצליינויות־הרגל הקדושות ביותר בהינדואיזם (Hinduism), המתקיים ארבע פעמים כל תריסר שנים; המיקום מתחלף בין ארבע הערים פרייאגראג' (Prayagraj), הרידוואר (Haridwar), נאסיק (Nashik) ואוג'איין (Ujjain). מהאמהאם (Mahāmagham) בעיר המקדשים קומבקונם (Kumbakonam) נחגג גם כן אחת לתריסר שנים.

ערים המהוללות בספרות

276 פָּאדַל־פֶּטְרָה־סְתַלַמְ'ס (Pādal Petra Sthalams) הם מקדשי שיווה (Śiva) קדושים בדרום הודו, הנזכרים במיוחד בשירתם של הקדושים המשוררים הטַמִיליים מן הזרם השאיוואי (Śaiva), המכונים נָיַנָארים (Nāyanārs).

המונח Pādal Petra Sthalam פירושו המילולי הוא "המקום (סתלַם – Sthalam) שנשבח בשיר (פָּאדַל – Pādal)", כלומר מקדש שזכה להילל ולהתואר בשירי הקודש הידועים בשם "טֵוָארַם" (Tēvāram) – קובץ פיוטים דבקים מן המאות 7'-9' לספירה, הנחשבים לכתבי קודש עיקריים של המסורת השאיוואית הטַמִילית.

קיימים 276 פאדאל־פטרה־סתלמס, כולם מקדשי שיווה עתיקים, הפזורים בעיקר במדינת טַמִיל־נַאדו (Tamil Nadu) ובאזורים סמוכים בדרום הודו. בכל אחד מהם שוכן האל שיווה בצורת לינגם (Liṅga), ובדרך כלל גם האלה פארוואטי (Pārvatī) כבת־זוגו. המקדשים הללו הם מוקדי־עלייה־לרגל מרכזיים עבור מאמיני שיווה, שכן כל אחד מהם נתפש כמקום שבו האל גילה את חסדו או ביצע מעשה אלוהי למען מאמיניו.

הפאדאל־פטרה־סתלמ'ס אינם רק אתרי פולחן, אלא גם אוצרי תרבות, אמנות ולשון טמילית קדומה. הם מסמלים את החיבור בין שירה, אמונה וארכיטקטורה דתית, ומשמרים את רוח הדבקות (Bhakti) העמוקה של תנועת הנַיַנַארים. לפי האמונה, ביקור במקדשים הללו – במיוחד בשלושת המקדשים המרכזיים צ׳ידאמברם (Chidambaram), קנְצ׳יפּוּרַם (Kanchipuram) ומאדוּראי (Madurai) – מעניק למאמין ברכה, טוהר רוחני והזדמנות לחוות את נוכחותו החיה של שיווה.

עלייה לרגל למקדש נטאראג'ה בצ'יטבראם – טאמיל נאדו. צילום: יובל נעמן

סמאדהי'ס (מקדשי קדושים)

אלנדי, סמאדהי של דניאנשוואר; מנטרלאיאם, מקדש סרי סאי באבא; שירדי – סרי סמאדהי מנדיר של סרי סאי באבא משירדי; סמאדהי של ראגהאוונדרה טירטה; בלור מאט שמכיל את השרידים הקדושים של סרי ראמאקרישנה, סרי שראדה דווי, סוואמי וויווקאננדה פורי, ותלמידים ישירים אחרים של סרי ראמאקרישנה; טולסי גהאט, וארנאסי שם סנט טולסידאס עזב את גלגולו התמותה; סמאדהי מנדיר של מהר באבא במהראבאד; סמאדהי מנדיר של סנט קאביר בגורקהפור, ליד וארנאסי, פאנצ'גנגה גהאט, וארנאסי שם טראילנגה סוואמי חי ועזב את גופו התמותה; כרר אשרם, פורי שם סוואמי סרי יוקטשוואר גירי, השיג את המהאסמאדהי.

• מקומות העלייה לרגל הפופולריים ביותראיודהיה – ראם ג'נמבהומי: איודהיה היא עיר קדושה עתיקה באוטר פראדש, שהיא אחת משבע הערים הקדושות ההינדואיות (ספטהפורי), ונחשבת לביתו של ראם ג'נמבהומי, מקום הולדתו של ראמה. מקדש ראם באיודהיה, הודו, הוא מקדש הינדואי, שנחנך ב-22' בינואר 2024 לאחר טקס פראנה פרטישטה (קידוש). במסורת ההינדואית, מאמינים כי מקדש זה ממוקם באתר עלייה לרגל עתיק של ראם ג'נמבהומי, מקום הולדתו של ראמה, אלוהות מרכזית בהינדואיזם. מקדש ראם באיודהיה צפוי לקלוט 50 מיליון מבקרים בשנה, מה שיהפוך אותו לאתר העלייה לרגל המוביל בעולם.
• וארנאסי – קאשי וישווהנאט: מקדש קאשי וישווהנאט הוא מקדש הינדואי המוקדש לשיווה הממוקם בעיר הקדושה העתיקה וארנאסי, אוטר פראדש, הודו. המקדש הוא אתר עלייה לרגל הינדואי בולט, והוא אחד מתרייסר מקדשי ג'יוטירלינגה. האלוהות הנשיאה ידועה בשמות וישווהנאט ווישוושווארה, שמשמעותם המילולית "אדון היקום". המקדש מנוהל על ידי מועצת נאמנים שהוקמה על ידי ממשלת אוטר פראדש מאז 1983. ב-1' בינואר 2023, מספר שיא של 335,000 עולי רגל ביקרו במקדש. בחודש ינואר 2023, המקדש ראה מספר מבקרים ממוצע של מעל 45,000 ליום.
• פורי – ג'גנאט דהאם: מקדש ג'גנאט בפורי הוא אחד המקומות הקדושים ביותר להינדואים ברחבי הודו. ממוקם בעיר פורי באודישה (אוריסה). המקדש ההינדואי המוקדש לאל ג'גנאט, צורה של וישנו בהינדואיזם, ולשני אחיו, בלארם וסובהאדרה, לצד סודאראשאן (הצורה המאלית של הנשק העיקרי של וישנו).
• טירופאטי באלאג'י – מקדש ונקאטשווארה: מקדש ונקאטשווארה, טירומאלה, המכונה גם מקדש טירופאטי באלאג'י, הוא מקדש הינדואי השוכן בגבעות טירומאלה בטירופאטי במחוז טירופאטי של אנדהרה פראדש, הודו. המקדש מוקדש לונקאטשווארה, צורה של וישנו, שמאמינים שהופיע על פני האדמה כדי להציל את האנושות מהניסיונות והצרות של תקופת קאלי יוגה. ונקאטשווארה ידוע בשמות רבים אחרים: באלאג'י, גווינדה וסרינאוואסה. המקדש מנוהל על ידי טירומאלה טירופאטי דווסתאנמס (TTD), שנמצא תחת ממשלת אנדהרה פראדש. גבעות טירומאלה הן חלק מרכס גבעות שאשאצ'לם. הגבעות נמצאות ברום 853 מטרים מעל פני הים וכוללות שבעה פסגות, המייצגות את שבעת הראשים של אדישאשה. המקדש שוכן על הפסגה השביעית – ונקאטאדרי, על הגדה הדרומית של סרי סוואמי פושקאריני, מאגר מים קדוש. לפיכך המקדש מכונה גם "מקדש שבעת הגבעות", והוא אחד מיעדי העלייה לרגל ההינדואיים המובילים בהודו. המקדש מבוקר על ידי 50,000 עד 100,000 חסידים ליום ומגיע ל-30 עד 40 מיליון מבקרים מדי שנה שמגיעים להתפלל ללורד ונקאטשווארה.
• שירדי – מקדש סרי סאי באבא: מקדש סרי סאי באבא, שירדי, המכונה גם סרי סאי באבא סמאדהי מנדיר ומקדש סאי באבא משירדי, הוא מקדש הממוקם בעיר הקדושה שירדי, מהאראשטרה, והוא בין אתרי העלייה לרגל המובילים בעולם. סאי באבא משירדי, המכונה גם שירדי סאי באבא, היה מאסטר רוחני הודי ופאקיר, הנחשב לקדוש, הנערץ על ידי חסידים במהלך חייו ולאחריהם. חסידים הינדואים האמינו שהוא גלגול של האלוהות ההינדואית דאטטראיה. המקדש הוא מקדש יפהפה שנבנה בשנת 1922. מקדש סאי באבא שירדי נמצא כ-200 ק"מ ממומבאי. כמו כן, מקדש זה ידוע כמקדש השני בעושרו בהודו, שבו מיליוני עולי רגל מבקרים מדי יום. שירדי מוצפת בחסידים ותיירים המגיעים לארץ הקדושה הזו של סרי סאי באבא. המקדש מנוהל על ידי סרי סאיבאבא סאנסטאן טרסט, שירדי. המקדש מבוקר על ידי יותר מ-60,000 ליום והמספר עולה ל-2 עד 3 לאק (200,000-300,000) ליום באירועים מיוחדים. המקדש גם רשם את המספר הגבוה ביותר, יותר מ-30 מיליון חסידים מדי שנה, מה שהופך אותו לאתר העלייה לרגל המוביל בעולם.
• ג'אמו – מקדש מאטה וישנו דווי: מקדש וישנו דווי, המכונה גם מקדש סרי מאטה וישנו דווי וישנו דווי בהאוואן, הוא מקדש הינדואי הממוקם בקאטרה, ג'אמו וקשמיר, המוקדש לוישנו דווי, ביטוי של דורגה. הוא ממוקם על הר טריקוטה ברום של 1500 מטר. מסורת שאקטי רואה בו שאקטי פיתה. המקדש מנוהל על ידי מועצת מקדש סרי מאטה וישנו דווי (SMVDSB) ומכהן בראשותו מושל ג'אמו וקשמיר מאוגוסט 1986. זהו אחד מאתרי העלייה לרגל ההינדואיים הפופולריים ביותר בצפון-מערב הודו, עם מיליוני חסידים המבקרים במקדש הגבעות מדי שנה. בשנת 2018, מקדש וישנו דווי דיווח כי קיבל 8.5 מיליון עולי רגל באותה שנה.

האלוהויות במסורת ההינדואיזם

האנשה של הכוחות המסתוריים של היקום לאלוהויות אנתרופומורפיות של המסורת ההינדואית, כרוכה הן בהתכנסות לאלוהויות עליונות ספציפיות (שלושת האלוהויות העיקריות כיום הן האלים שיווה וישנו והתגלמויות האלה שאקטי) והן בפיצול לאינספור אלים פחותים. סופרים מסוימים מכנים זאת פוליתאיזם, אך המונח אינו מדויק במקרה זה. בזוכה פרס בוקר "הטיגריס הלבן" של ארווינג אדיגה, הוא כותב: "…גם לי כדאי להתחיל לנשק לאיזה אל בישבן. אבל איזה אל? יש כל-כך הרבה אפשרויות. למוסלמים יש אל אחד. לנוצרים יש שלושה אלים. ולנו ההינדואים יש 36,000,000 אלים. שזה בסך הכל 36,000,004 ישבנים אלוהיים שמתוכם אני יכול לבחור". גם הסופר, כמו שאף הינדואי, אינו מאמין ברצינות בריבוי האלים, אך מודע לכך שכל אחד מהאלים והאלות הרבים הוא בסך הכל היבטים של האל האחד. רוב ההינדואים מאחדים את אמונותיהם עם אחת משלוש הפולחנים, וסוגדים לשיווה, וישנו או שאקטי כעיקרון העליון. בעשותם כן, הם אינם מכחישים את קיומן של אלוהויות האחרות אלא רואים בהן ביטויים משלימים, אם כי מינוריים, של אותו כוח אלוהי. לפיכך, ההינדואיזם הוא מונותאיסטי; הפולחן של הינדואי לאל אישי מסוים, נעשה תמיד מתוך מודעות לכך שכל האלוהויות הן פשוט ייצוגים של קיום אחד, טרנסצנדנטלי ועליון, בלתי מותנה, המכונה ברהמן. כל אחת מהאלוהויות הגדולות והקטנות נתפשת כמעין חלון או עדשה שדרכו ניתן להציץ במציאות כולה.

חוויית הדרשן

כוונתו העיקרית של עולה רגל לבקר באתר קדוש היא לקבל את הדרשן של האל השוכן בקודש הקודשים הפנימי של המקדש או במקדש הפתוח. המילה דרשן, שקשה לתרגם לעברית, פירושה בדרך כלל שהעולה לרגל חווה ו/או חווה את האל. הינדואים מאמינים שהאל מתבטא למעשה בדמותו, בפסל או באיקונה של המקדש. קבלת הדרשן של האל פירושה קיום קשר רוחני עמו.

דימויים איקוניים ואניקוניים

דמות האל יכולה להיות דימוי איקוני או ייצוגי שיש לו דמיון מסוים לנושא המיתי שלו, או צורה אניקונית המסמלת אך ורק את האל. במקדשים מפורסמים רבים בהודו, אין פסלים יפים של האלים והאלות; יש רק גושי אבן או גדמי עץ אנוקיים. מסורת זו של דימויים אנוקיים נובעת מהדתות העממיות הכפריות של הודו העתיקה ומעידה על עתיקותה הרבה של קדושתם של מקומות מסוימים.

בשלב הראשוני, ייתכן שהמקדש היה רק בקתה גסה המכסה אבן שייצגה וגם הכילה רוח מסוימת של עולם הטבע. ככל שחלפו אלפי שנים והכפר הכפרי הקטן גדל אט אט לעיירה גדולה יותר, המיתוסים הנוגעים לאבן ולמקדש סביב האבן הזו פורטו לעומק. לכן, חשוב, בעת לימוד או ביקור במקדשי העלייה לרגל המונומנטליים של הודו, לזכור שרבים מהם קיבלו את מקורם האדריכלי במקדשי הטבע הפשוטים של אנשי הכפר הארכאיים.

רוח המקום והאלוהות

המיתוסים והאגדות של מקומות קדושים אלה נעוצים בחוויה של העמים הקדומים, את המאפיינים או האיכויות של המקום הטבעי. לכן, ניתן לפרש את מאפייני האישיות המיתולוגיים השונים של האלוהויות במקדשי עלייה לרגל כמטאפורות לאופן שבו רוח המקום השפיעה על בני האדם. רוח המקום הזו אינה רק סיפור דמיוני; זוהי ממשות, אנרגיה ונוכחות שנוגעת ומשפיעה על בני האדם באופן עמוק.

מדוע מקומות מסוימים נחשבים למקום משכן של אלוהות נשית ואחרים למקום משכן של אלוהות גברית? האם ייתכן שזה לא משום שכמה אנשים כפריים קדומים, שהיו במגע עמוק עם כדור הארץ כישות חיה, חשו נוכחות נשית או גברית במקום ודיברו עלייה במונחים אנתרופומורפיים? העיבוד האמנותי של פסל או תמונה העניק למונחים אלה צורה ייצוגית.

מדוע ישנם סוגים שונים של אלוהויות זכריות ונקבות? הסברים קונבנציונליים מתייחסים לדמיון האנושי הדמיוני, לתשומות הפרוטו-דתיות העשירות והמגוונות להינדואיזם המעצב, ולהאלאה פרהיסטורית של דמויות אנושיות כריזמטיות לארכיטיפים אגדיים. אמנם כל הדברים הללו אכן התרחשו, אך הם אינם ההסברים היחידים. הנחת היסוד המרכזית היא שמאפייני האישיות השונים של האלוהויות נובעים מהמאפיינים השונים של רוח כדור הארץ כפי שהיא מתבטאת במקומות גיאוגרפיים שונים. כדי להבין את איכותו, אופיו או כוחו של מקום מסוים, עלינו רק ללמוד את טבעו של האלוהות המקודש שם. בצורתו המיתולוגית של האלוהות מקודד מסר ברור המצביע על האופן שבו אתר קדוש מסוים עשוי להשפיע עלינו.

העלייה לרגל בהינדואיזם משקפת את עומק הקשר שבין האדם, האלוהות והטבע, ואת החיפוש המתמיד אחר משמעות רוחנית בתוך הקיום הארצי. היא משלבת מסורת עתיקת יומין עם חוויה חיה וממשית, שבה המסע הפיזי הופך למסע פנימי של טיהור, התבוננות והתקרבות לאמת העליונה. מקומות העלייה לרגל, על קדושתם ונופיהם, מסמלים את המעבר מן החולין אל הקדושה, מן המוגבל אל הנצחי. כך הופכת ההליכה אל הטירטה לא רק לצעד על פני האדמה ההודית, אלא גם לצעד במסע הנפשי אל עבר השחרור, האחדות והמפגש עם האל שבפנים.

הערות

[1] המונח פוראנות (בסנסקריט: Purāṇa, פירושו "ישן" או "סיפור קדום", בדומה לשורש Pre באנגלית) מתייחס לאוסף רחב של כתבים דתיים ומיתולוגיים בהינדואיזם, שנערכו ונכתבו בהדרגה החל מן המאה ה־3' ועד לסביבות המאה ה־18' לספירה. טקסטים אלו מהווים נדבך מרכזי במסורת ההינדואית שלאחר התקופה הוודית, ומטרתם להנגיש את עקרונות הדת והפילוסופיה הגבוהים לקהל הרחב באמצעות סיפורים, מיתוסים ודימויים סמליים. הפוראנות משלבות יסודות קוסמולוגיים, היסטוריים ותיאולוגיים, וכוללות תיאורי בריאה והשמדה של היקום, שושלות של אלים, חכמים ומלכים, עקרונות מוסריים, תיאורי טקסים ופולחנים, וכן הדרכות מעשיות לחיים דתיים תקינים.

נהוג למנות שמונה־עשרה מהא-פוראנות (פוראנות "גדולות") ושמונה־עשרה אופא-פוראנות (קטנות), ובהן טקסטים קנוניים כדוגמת בהאגוותה-פוראנה – המתמקדת בעלילות קרישנה ובפולחן המסירות (בהקטי), שיווה-פוראנה – העוסקת באל שיווה ובממדיו הקוסמיים, וישנו-פוראנה – המתארת את מעשיו וגלגוליו של האל וישנו, ו־מרקנדהיה-פוראנה – הכוללת את "דווי-מהאטמיה", חיבור מרכזי בפולחן האלה שאקטי. הפוראנות מהוות חוליה מקשרת בין המסורת הפילוסופית הגבוהה של הוודות והאופנישדות לבין הדת העממית, והן תרמו לעיצוב נרחב של הפולחן ההינדואי, למיסוד אתרי העלייה לרגל, ולביסוס דמותם של האלים הפופולריים. בזכות אופיין הסיפורי, הן נותרו עד ימינו מקור השראה מרכזי להבנת עולמה המיתי והרוחני של הודו.

[2] האת׳ארווה־וודה (בסנסקריט: Atharva Veda) היא הרביעית מבין ארבע הוודות – כתבי הקודש העתיקים והיסודיים של ההינדואיזם – לצד ה"ריג־ודה", "סאמה־ודה" ו"יאג'ור־וודה". היא נחשבת לטקסט מאוחר יחסית מבין הארבע, ונכתבה, לפי הערכות, בין השנים 1200 ל־1000 לפני הספירה. בניגוד לשלוש הוודות האחרות, שהתמקדו בעיקר בפולחן הקורבנות והטקסים הכוהניים, האת׳ארווה־וודה משקפת צד אחר של החיים הדתיים ההודיים הקדומים: את הדת העממית, המאגית והרוחנית של בני התקופה.

תוכנה של האת׳ארווה־וודה מגוון מאוד וכולל אוסף של מנטרות, לחשים, תפילות וטקסים הקשורים לנושאים יום־יומיים – ריפוי מחלות, גירוש רוחות רעות, שמירה מפני נחשים או אויבים, קידום אהבה, שלום בית וברכה בחיים. לצד המאגיה והפולקלור, היא מכילה גם הרהורים פילוסופיים ותיאולוגיים מוקדמים על טבע האדם, הנפש (אטמן), והיקום. במובן זה, האת׳ארווה־וודה מייצגת מיזוג בין הממד המאגי לממד הרוחני – בין הפולחן הפשוט של האדם לבין מחשבתם של החכמים הוודים. היא גם נחשבת לאחד המקורות הקדומים לרעיונות של יוגה, מדיטציה וחשיבה מטפיזית, שהפכו בהמשך לאבני יסוד בהינדואיזם. המסורת ההינדואית מייחסת את חיבור הוודה לחכם הקדמון את׳ארוואן, שנחשב למייסד הדרך של הריפוי והידע הסודי. בשל כך רואים בה לעיתים את "ספר הכוהנים־הרופאים" של הודו העתיקה – עדות נדירה לעולמה הרוחני והמעשי של התרבות הוודית מחוץ למקדש ולמזבח.

[3] ספטה־סינדהו (Sapta Sindhu) הוא מונח סנסקריטי שפירושו "שבעת הנהרות", והוא מתייחס לאזור הגאוגרפי הקדום שבו התפתחה התרבות הוודית המוקדמת. אזור זה, הנמצא בצפון־מערב תת־היבשת ההודית (בין פקיסטן של היום וצפון הודו), נחשב במקורות הוודים למרחב קדוש במיוחד – ערש האנושות והדת הוודית. ב"ריג־ודה" (Ṛgveda) מתוארת ספטה־סינדהו כארץ מבורכת שבה זורמים שבעה נהרות מקודשים, שלרוב מזוהים עם נהרות אמיתיים ובהם הינדוס (Sindhu), סראסווטי (Sarasvatī), יאמונה (Yamunā), גנגס (Gaṅgā), סטלד (Satadru – סאטלאג׳), ביפאס (Vipāś – ביאס) ופרושני (Paruṣṇī – ראווי).

[4] האווטרות (Avatāras) הן התגלמויות או הופעות גשמיות של האלוהות בעולם, לפי האמונה ההינדואית. מקור המילה בסנסקריט – “ava” (מטה, למטה) ו־“tr” (לעבור, לחצות) – כלומר, “ירידה” של האל מממדו השמימי אל העולם הארצי.

במסורת ההינדואית, ובעיקר בפולחן האל וישנו (Viṣṇu), האווטרה נחשבת לפעולה אלוהית שמטרתה להשיב את הסדר הקוסמי (דהרמה – Dharma) כאשר הוא מופר על ידי כוחות של רשע, בורות או תוהו. האל “יורד” לעולם בצורת אדם, בעל חיים או ישות על־טבעית, כדי להחזיר את האיזון, להדריך את בני האדם ולהגן על הצדיקים

[5] קליאנה־טירטאנקה (Kalyāna Tīrthānka) הוא טקסט הינדואי קדום המתמקד באתרי העלייה לרגל (טירטה'ס – Tīrthas) ובחשיבותם הדתית והרוחנית בתרבות ההינדואית. משמעות השם היא בערך "רשימת הטירטות המביאות אושר וברכה", והוא מהווה אחד המקורות המרכזיים המתעדים את היקף האתרים הקדושים בהודו ואת מעמדם במסורת הפולחנית.

הקליאנה־טירטאנקה מציין כי בהודו קיימים 1,820 מקדשים ואתרי־עלייה לרגל חשובים, דבר המדגיש את תפיסת תת־היבשת כמרחב קדוש כולו – לא רק נקודות מסוימות אלא רשת של קדושה מתמשכת. הטקסט כולל תיאורים מיתולוגיים של מקדשים, הנהרות הקדושים, ההרים, האגמים והערים שבהם התרחשו מעשי האלים והקדושים.

[6] שבע הערים הקדושות ("ספטה־פורי")

איודהיה (Ayodhyā) – מקום הולדתו של האל ראמה (Rāma), התגלמותו של וישנו.

מאתורה (Mathurā) – עיר הולדתו של קרישנה (Kṛṣṇa), המגלמת את מסורת האהבה והמסירות (Bhakti).

הארידוואר (Haridvāra) – שער הכניסה להימאליה ולגנגס הקדוש, מקום עלייה לרגל וטבילה מטהרת.

וארנאסי (קאשי) (Vārāṇasī / Kāśī) – עירו של שיווה (Śiva), נחשבת לעיר העתיקה ביותר בעולם שעדיין מאוכלסת, ולמקום שבו ניתן להשתחרר מסמסרה.

קאנצ'יפוראם (Kāñcipuram) – מרכז עתיק ללימוד רוחני, מקדשיה מוקדשים לשיווה ולוישנו כאחד.

אווג׳אין (Ujjain) – עירו של שיווה כהמהאקאלשוואר (Mahākāleśvara), אחד מתריסר הג׳יוטירלינגים.

דווארקה (Dvārakā) – עירו של קרישנה במערב הודו, אחת מארבע ה"דהאמים" (Dhāms).

[7] הפולחן המרכזי של ג'גנאט מתרכז בעיר פורי (Puri) במדינת אודישה שבהודו, שם נמצא מקדש ג'גנאט (Jagannātha Temple), אחד מארבעת אתרי העלייה לרגל הגדולים – ה"צ׳אר־דהאם" (Char Dham).

האל ג'גנאט מתואר בצורה אניקונית – כלומר, לא כדמות אנושית מלאה, אלא כבובת עץ גדולה ופשוטה בעלת עיניים עגולות ורחבות, ללא ידיים או רגליים. דמות זו מסמלת את נוכחותו הבלתי־אמצעית והאוניברסלית של האל.

אחד האירועים החשובים ביותר הקשורים אליו הוא חג העגלות – רת׳־יאטרה (Ratha Yātrā), שבו מוציאים את דמויותיהם של ג'גנאט, אחיו בלראמה ואחותו סובהדרה בתהלוכה רבת משתתפים על גבי עגלות ענק ברחובות פורי. ג'גנאט נחשב לסמל של אהבה אוניברסלית, אחווה דתית ושוויון, שכן פולחנו פתוח לכל אדם – ללא הבדלי מעמד, קסטה או דת.

[8] תריסר הג׳יוטירלינגים המרכזיים:

סומנאט (Somnath) – גוג׳ראט

מאליקרג׳ונה (Mallikarjuna) – אנדרה פראדש

מהאקלשוואר (Mahakaleshwar) – אוג׳יין, מדיה פראדש

אומקאראשוואר (Omkareshwar) – מדיה פראדש

קדארנאת (Kedarnath) – הימלאיה, אוטרקאנד

בהימהשאנקר (Bhimashankar) – מהאראשטרה

קאסי וישוואנאט (Kashi Vishwanath) – וארנאסי, אוטר פראדש

טרימבקשוואר (Trimbakeshwar) – נאסיק, מהאראשטרה

ויידיאנאתה (Vaidyanath) – ג’הרקאנד

נאגשוואר (Nageshwar) – ליד דווארקה, גוג׳ראט

ראמנאתה־סוואמי (Ramanatha Swamy) – ראמשוורם, טמיל נאדו

גרישנשוואר (Grishneshwar) – אילורה, מהאראשטרה

[9] דֶוִי – האלה (Devī – The Goddess, במקביל למילה "דיוויין" באנגלית) היא הכינוי הכללי לאלוהות הנשית העליונה בהינדואיזם, המגלמת את האנרגיה האלוהית (שאקטי – Śakti), את כוח הבריאה, השמירה וההרס של היקום. המילה Devī בסנסקריט פירושה פשוט "אלה", אך בהקשר הפילוסופי והדתי של ההינדואיזם היא מציינת את העיקרון הנצחי של האנרגיה הקוסמית הנשית, שממנו נובעים כל האלים, הכוחות והישויות הקיימים. היא אינה רק דמות מיתולוגית, אלא המציאות האלוהית עצמה – אם העולם כולו (Jagadambā – “אם היקום”).

[10] המסורת מונה 51 שאקטי־פיתות ברחבי הודו, נפאל ובנגלדש (על פי גרסאות אחרות – עד 108). כל אתר קשור הן לאלה (שאקטי) והן להיבט משלים של שיווה (הנקרא Bhāirava).

בין השאקטי־פיתות הבולטות:

קאמאקיה (Kāmākhyā) – בגוואהאטי, אסאם.

קליגהט (Kalighat) – בקולקטה, מערב בנגל.

ג׳וואלה־מוחי (Jwāla Mukhi) – בהימצ'ל פראדש.

ואישנו דווי (Vaishno Devi) – בג׳אמו וקשמיר.

צ׳אמונדה דבי (Chamunda Devi) – בהימצ'ל פראדש.

[11] ארבעת הראמה־קשטר'ס המרכזיים:

1. איודהיה (Ayodhyā) – מקום הולדתו של ראמה, בצפון הודו; נחשב לאחד מ"שבעת הערים הקדושות" (Sapta Puri).
2. צ׳יטראקוט (Chitrakoot) – המקום שבו חי ראמה בגלות יחד עם סיטה ולקשמנה; מזוהה עם חיי הצניעות והמדיטציה.
3. האמפי (Hampi) – נחשבת למקום משכנו של האןומן (Hanumān) והעיר הקדומה קישקינדא; קשורה לפרק במלחמת ראמה בשד ראוונה.
4. ראמשווראם (Rāmeśvaram) – בדרום הודו, המקום שבו הקים ראמה את הגשר המפורסם לסרילנקה כדי להציל את סיטה; מקדש ראמנאתה סוואמי (Rāmanātha Swāmi Temple) שם הוא אחד מתריסר הג׳יוטירלינגים (Jyotirliṅgas) של שיווה.