שבטי הקוניאק בצפון-מזרח הודו

נאגה-קוניאק כדוגמא פרטנית לשבטי הנאגה

תודה ליובל נעמן על ההערות והתוספות

ראו גם, באתר זה: מבוא לטיול ב"שבע האחיות" בצפון-מזרח הודו; מבוא למדינת נאגאלנד; תולדות מדינת נאגאלנד; פסטיבל הורנביל; מצגת דידקטית על נאגאלנד

מבין השבטים הרבים המרכיבים את משפחת הנאגה הגדולה, הנאגה-אנגמי היא הקבוצה הומיננטית ביותר. אולם שבט הנאגה-קוניאק (Konyak) מתבלט בהיותו קבוצה אתנית הגדולה וייחודית ממשפחת הקבוצות הנאגאיאניות. בהמשך מאמר זה מיוצג שבט הנאגה-קוניאק, כמייצג של סיפורי שבטי הנאגה השונים.

מרכזם של הקוניאק במחוז מון (Mon) שבצפון מדינת נאגאלנד, באזור ההררי המשתרע לאורך הגבול עם מיאנמר. התפוצה של אנשי הקוניאק חוצה גבולות: הם יושבים גם במחוזות סמוכים באסאם ובארונאצ'ל-פראדש, שם חיים אחיהם, בני שבט ה-Naga Wancho החולקים תרבות כמעט זהה. חלק נכבד מבני השבט חי מעבר לגבול, במיאנמר, באזור שמותר בכניסה לתיירים במועדים מסויימים בלבד. המקומיים, תושבי האזור, יכולים לחצות את הגבול למרחק של כ-15 ק"מ בלבד.

נוסע המגיע לכפר לונגווה (Longwa), שבראשי ההרים ליד הגבול, נתקל בחוויה ייחודית: כפר השלוחה הזה חצוי על ידי קו הגבול בין הודו למיאנמר. מטיילים מסיירים בין הבתים, מתרשמים ורוכשים מלאכות יד, משוחחים עם ציידי הראשים הזקנים, נפגשים עם נשים נושאות סלים עם עצי הסקה על הפדחת, מטפסים לראש ההר לצפות בכפר ממעוף הציפור, ומבקרים בארמון המלך – מבנה מרשים המעוטר בגילופים בני מאות שנים.

צייד ראשים משבט קוניאק. צילום: גילי חסקין

המבנה החברתי ההיררכי

בשונה במעט משבטי נאגה אחרים בעלי מבנה מלכותי אך דמוקרטי יחסי, חברת הקוניאק היא היררכית ואוטוקרטית. בראשה עומדים ה"אנגים"(Angh) ,[8] צ'יפים שבטיים העוברים בירושה מאב לבן. בראש ההיררכיה עומדים "האנגים הגדולים", הנחשבים לדמויות מקודשות ובעלי דם טהור. על שמם מכונה האזור, משני עברי הגבול "ארץ האנגים". מבנה זה יצר חברה מרתקת בה התבדלות המעמדות הייתה ברורה וחדה. האנגים הגדולים החזיקו לעתים בנשים רבות – פרקטיקה המבטאת עושר, כוח ומעמד – בניגוד לפשוטי העם שהיו מונוגמיים. המערכת ההיררכית התבטאה גם בזכויות על האדמה, ביכולת לארגן פשיטות ומלחמות, ובשליטה על טקסים ופולחנים.

לוחמים וציידי ראשים

בעברם, הקוניאק הטילו אימה כלוחמים עזים שפשטו על כפרים יריבים למטרות הרג ועריפת ראשים. מנהג זה לא נבע רק מאלימות, אלא מאמונה עמוקה כי בגולגולת אגור "כוח החיים" (Soul Force) הנחוץ לפריון האדמה והקהילה. אנשי הנאגה, כמו אחיהם אנשי הקוקי-צ'ין, האמינו שכוח הנשמה הוא אנרגיה הניתנת להעברה – הבאת ראש אויב לכפר לא הייתה רק גביע ניצחון, אלא "מיכל אנרגיה" שנועד להפרות את האדמה, להבטיח יבול שופע ולחזק את הקהילה כולה. הראשים הכרותים נתלו ב"באן" (Paan) או המורונג – בית הקהילה ומוסד החינוך של הלוחמים הצעירים. סמל הסטטוס האולטימטיבי היה קעקוע הפנים: לוחם שערף ראש זכה לקעקוע ייחודי על פניו וחזהו. הקעקועים היו למעשה "כתב הישגים" שסיפר את סיפורו של האיש – כל עיטור וקו נשא משמעות מדויקת[9]. הגעת הנצרות הפסיקה את הנוהג הזה אצל הקוקי, הצ'ין, המיזו ומרבית שבטי הנאגה, האנשי הנאגה-קוניאק הם האחרונים שחדלו מנוהג זה, ולכן כיום, הזקנים המקועקעים שנותרו בכפרים הם העדות החיה האחרונה לעידן זה. תמונה של זקן קוניאק בעל פנים מקועקעות, לובש כובע מנוצות ציפור הקלאו הבכיר (הורנביל) ושרשרת שיניים חזיר בר היא אחת התמונות האיקוניות של נאגאלנד.

ציידי ראשים משבט קוניאק. צילום: גילי חסקין

אומנות, מלאכה וטכנולוגיה

הקוניאק פיתחו התמחויות ייחודיות שהפכו אותם לידועים בכל האזור. הם נודעו במיומנות יוצאת דופן בייצור מצ'טות דאו (Dao) קצוצות קצה, סכינים ארוכים בעלי להב כבד המשמש הן ככלי עבודה והן כנשק. אומני המתכת של הקוניאק ידעו ליצור להבים חדים במיוחד, המעוטרים בסמלים שבטיים וחריטות. גם בתחום הפיסול בעץ הם פיתחו סגנון ייחודי המשלב דמויות אנושיות, חיות מיתיות וסמלים קוסמיים, כולם מגולפים בפירוט עשיר על עמודי הבתים, משקופי דלתות ומבני המורונג.

אך הצטינותם המרשימה ביותר של הקוניאק הייתה ייצור עצמי של אבק שריפה לרובי המוסקט שלהם – ידע שנפוץ היה בכל המרחב, מלאוס ועד הודו, הישג טכנולוגי נדיר בקרב שבטי הרים. השיטה התבססה על ידע כימי אמפירי מתוחכם: איסוף אדמה רווית שתן מתחת לבתי הכלונסאות, הרתחה וסינון להפקת חנקה (Saltpeter) עירוב עם פחם וגופרית, והפיכתה לחומר נפץ קטלני. יכולת זו העניקה להם יתרון צבאי משמעותי על שבטים שכנים ותרמה למעמדם כלוחמים מפחידים.

המיתולוגיה והקוסמולוגיה

המיתולוגיה של הקוניאק היא עולם ומלואו, ולרוב נשארת נסתרת מן העין עבור המטייל הממוצע שרואה רק את "ציידי הראשים". הבנת המיתולוגיה שלהם היא המפתח להבנת ההיגיון שעמד מאחורי מנהגיהם האכזריים-לכאורה.

האל העליון: גואנג

במרכז האמונה של הקוניאק עמד "אל השמיים" המכונה גואנג (Gawang) או קהונג (Kahwang). בניגוד לאמונות אנימיסטיות פשוטות של "רוחות טבע", גואנג נתפש כיישות עליונה, בורא ומשמיד, השולט הן בשמיים והן בארץ. הוא נחשב לשומר המוסר. הקוניאק האמינו שגואנג רואה הכל ומעניש בני אדם על חטאים, שקרים או הפרת טאבו. לפני כל יציאה למלחמה או זריעה, היו פונים אליו לבקשת רשות וברכה.

האמונה בגואנג מקנה לקוניאק ממד מוסרי מורכב: זה לא עולם של כאוס ואלימות חסרת משמעות, אלא חברה בעלת קוד אתי ברור, שבו יש חוקים, עונשים ושכר. כאשר מסתכלים על הגולגולות או על בתי המורונג, יש לקשור זאת למושג "גואנג" ולפחד מהעונש האלוהי. זה הופך את התרבות שלהם מ"פראית" לבעלת חוק וסדר מוסרי-דתי עמוק

מיתוסי הבריאה

לקוניאק אין סיפור בריאה אחיד לכל השבט, אלא מסורות המשתנות בין כפרים וקלאנים. שלושה המיתוסים המרכזיים והמרתקים ביותר הם:

מיתוס הדלעת: על פי מסורת אחת, כל בני האדם וחיות הטרף יצאו מתוך דלעת (Gourd) ענקית שנבקעה. לאחר שיצאו, האל גואנג חילק ביניהם את הארץ. זהו מיתוס פופולרי גם בשבטים אחרים בדרום־מזרח אסיה, והוא מבטא את תפישת הקשר המשפחתי בין כל היצורים החיים.

מיתוס הציפור והנהר: קלאנים מסוימים, במיוחד באזור Wakching מאמינים שמוצאם מציפור מיתית ענקית בשם Yang-wem-ou-niu שחיה במימי נהר הדיקו(Dikhu) . הציפור הגדולה הטילה ביצים שמהן בקעו האבות הקדמונים של השבט.

מוצא מהאבנים: יש כאלה שככל הנראה העתיקו את אגדת מוצאם משבטי נאגה אחרים כמו הנאגה-פואם או הנאגה-אאו. לפי שיטתם אבות השבט הגיעו ממקום שנקרא "לונגהונג" (Longhong) "גבעת האבנים", ומשם נדדו והתפזרו למקומותיהם הנוכחיים בהרים.

ריבוי המיתוסים הללו משקף את המגוון העצום בתוך שבט הקוניאק עצמו, וכיצד כל קלאן או אזור שמר על סיפור מקור משלו.[10]

החיים לאחר המוות: יימבו

הקוניאק האמינו בקיומה של ארץ המתים המכונה יימבו (Yimbu) נשמתו של המת יוצאת למסע רוחני ועוברת דרך כפרים ספציפיים (כמו Chingtang ו-Chinglong) בדרכה לעולם הבא. המסע הזה לא היה אוטומטי וקל נדרשו טקסים נכונים, קורבנות ופולחנות כדי להבטיח שהנשמה תגיע בשלום ליעדה.

אחת הסיבות החשובות לציד ראשים הייתה האמונה שקורבנותיו של הלוחם יהפכו למשרתיו בעולם הבא. ככל שלוחם צבר יותר ראשים בחייו, כך מעמדו ב"יימבו" היה גבוה יותר ופמליית המשרתים שלו גדולה יותר. זו תפישה המזכירה את האמונות במצרים העתיקה או בסין, שבהן הלוויה מלאה במשרתים (בעבודת עבדים או בפסלי חמר) נועדה להבטיח רווחה בעולם הבא.

אנשי-הטיגריס (Weretigers)

זהו אחד המיתוסים הייחודיים ביותר, שעדיין מסופר בכפרים בלחישה. הקוניאק האמינו – וחלקם עדיין מאמינים – באנשים שנשמתם מסוגלת להיכנס לגופו של טיגריס בלילה. אדם כזה חי חיי יום רגילים, אך בשנתו נשמתו נודדת ומשתלטת על טיגריס ביער. אם הטיגריס נפצע או נהרג – האדם שישן במיטתו יתעורר עם אותם פצעים או ימות באופן פתאומי.

אמונה זו נחשבה לעתים כקללה של האל גואנג על אנשים חמדנים או יהירים. היו מקרים בהם אדם שנחשד כ"איש-טיגריס" גורש מהכפר או אף נהרג מפחד. המיתוס משקף את הקשר העמוק בין הקוניאק ליער המקיף אותם, ואת האמונה בחדירות הגבולות בין עולם האדם לעולם החיה.

התנצרות הקוניאק

סיפור התנצרותם של הקוניאק הוא דרמה היסטורית מרתקת, המשלבת פוליטיקה, פחד, תקווה ושינוי תרבותי מהיר. בניגוד לשבטים אחרים (כמו האאו והאנגמי) שיש ביניהם שהתנצרו כבר במאה ה-19', הקוניאק היו ה"אגוז הקשה לפיצוח" ונשארו אנימיסטים ולוחמים פעילים עד מחצית המאה ה-20' ואף מעבר לכך.

בעוד שהמיסיונרים האמריקאים (בפטיסטים) הגיעו לאזור נאגאלנד כבר ב-1872 (הכומר א.ו. קלארק), הם התמקדו תחילה בשבטי ה"נאגה-אאו" (Ao) וה"נאגה-לוטה" (Lotha) . קוניאק, שישבו באזורים המרוחקים והפראיים ביותר על גבול בורמה, נותרו מבודדים. באופן מפתיע, התיעוד הראשון לקוניאק שהוטבל לנצרות כבר ב-1847 אדם בשם Hubi אך הוא מת זמן קצר לאחר מכן והאירוע נותר כאנקדוטה ללא המשכיות.

עד שנות ה-40' של המאה ה-20', רוב הקוניאק כלל לא פגשו מיסיונר לבן. הם המשיכו במנהגי ציד הראשים באין מפריע. המרחק הגאוגרפי, השטח ההררי הקשה, ומוניטין הלוחמים האכזריים שלהם הרתיעו מיסיונרים רבים מלהגיע לאזור[11].

שנות ה-50': המפנה והמיסיונרים המקומיים

השינוי הגדול בנאגאלנד כולה, לא הגיע ממיסיונרים אמריקאים לבנים, אלא ממיסיונרים בני הנאגה עצמם. לונגרי אאו (Longri Ao) הוא דמות מפתח שיש להזכיר. הוא היה מיסיונר משבט ה"אאו" (שקיבל את הנצרות לפני שאר שבטי הנאגה). ב-1950 הוא נשלח לאזור הקוניאק. הגישה שלו הייתה שונה – הוא לא הגיע כזר מערבי אלא כשכן, דובר שפה קרובה, מכיר את התרבות ובעל רגישות למנהגים המקומיים.

ב-17 שנות פעילותו (1950–1967), הוא הצליח להצמיח את הקהילה הנוצרית מאלף איש בודדים לכ-12,000 מאמינים. הוא נחשב לאיש שהביא את הבשורה להמונים באזור מון (Mon) והשפעתו הייתה מכרעת. במקום לגנות את התרבות המקומית כ"פראית", הוא ניסה לשלב את המסר הנוצרי עם הערכה למסורות, ובכך הצליח לפרוץ חומות שמיסיונרים מערביים לא הצליחו.

ה"תחייה" הגדולה של שנות ה-70'

למרות ההתחלה בשנות ה-50', המהפך הטוטאלי התרחש רק בשנות ה-70'. גל של התעוררות דתית (Revival) שטף את נאגאלנד כולה ואת אזור הקוניאק בפרט. זה היה גל כריזמטי שכלל טראנסים, דיבור בלשונות, חזיונות ותחושת דחיפות משיחית. אנשים דיווחו על חזיונות של ישו, ריפוי מחלות ונסים. האווירה הייתה של התרגשות רוחנית עזה.

בשנים אלו (1960–1970) התרחש המעבר ההמוני הסופי. כפרים שלמים שרפו את הגולגולות ואת אביזרי הפולחן הישנים והכריזו על עצמם כנוצרים. שריפת הגולגולות הייתה מעשה סמלי כבד משקל – זה היה כמו שריפת הגשרים לעבר. שנות ה-60' וה-70' מסמנות את הסוף המוחלט של ציד הראשים. המיסיונרים (והצבא ההודי) הבהירו שאין מקום למנהג זה בעולם החדש.

הסיבות להמרת הדת

מספר גורמים השתלבו יחד ויצרו את ההמרה ההמונית:

שלום וביטחון: החיים תחת איום תמידי של פשיטות ועריפת ראשים היו מתישים. משפחות חיו בפחד מתמיד. הנצרות הציעה "מטריית הגנה" ושלום בין כפרים יריבים. "אם כולנו אחים בישו, אסור לנו לערוף ראשים זה לזה" – זו הייתה מסר פשוט אך חזק.
פחד מהגיהנום: הדת העתיקה של הקוניאק לא כללה מושג של "גיהנום" כעונש נצחי באש. המיסיונרים הציגו תמונה מפחידה מאוד של גורל הכופרים – שריפה נצחית, ייסורים אינסופיים. הפחד היה מניע חזק, במיוחד בקרב קשישים שהתקרבו לסוף חייהם.
חינוך וקידמה: המיסיונרים הביאו איתם בתי ספר, רפואה וגישה לעולם המודרני. להיות נוצרי היה להיות "מתקדם", חלק מהעולם הרחב. צעירים רבים ראו בנצרות דרך לצאת מהמעגל של מלחמות שבטיות ולהיכנס לעידן חדש.

אפקט הדומינו של האנג (הצ'יף): בחברה היררכית כמו של הקוניאק, ברגע שה"אנג" (הצ'יף הגדול) החליט להתנצר, כל הכפר הלך אחריו באופן מיידי. זה לא היה בחירה אישית של כל אדם, אלא החלטה קהילתית שהוכתבה מלמעלה. כאשר האנג של לונגווה או של וואקצ'ינג התנצר, כפרים שלמים עשו זאת בעקבותיו.

המחיר התרבותי

להתנצרות היה גם צד כואב. המיסיונרים הראשונים (במיוחד בשנות ה-50' וה-60') ראו בתרבות הקוניאק "עבודת אלילים". תוצאות המהלך הזה היו:

בתי המורונג (בתי הצעירים) ננטשו או נהרסו לטובת בתי ספר וכנסיות. המורונג היה לב החינוך השבטי – שם למדו הצעירים את השירים, הריקודים, מיתוסי המקור ואומנות המלחמה.

שירים מסורתיים נאסרו כי הם היללו אלים ישנים ולוחמים. הם הוחלפו במזמורי כנסייה מערביים בעברית ובאנגלית. דור שלם גדל מנותק משירי אבותיו. אמנות וגילוף מסורתיים, שעסקו ברוחות וסצנות מלחמה, נחשבו ל"דמוניים" ונמנעו מהם. רבים מהגילופים העתיקים אבדו או נשרפו.

אובדן הידע הבוטני והתרופתי: הקוניאק הכירו מאות צמחי מרפא, שימושיהם וטקסי איסופם. רבים מאלה קשורים לאמונות אנימיסטיות, וכאשר הדת נעלמה, חלק גדול מהידע הלך לאיבוד.

רק בשנים האחרונות יש תנועת "חזרה לשורשים" (מבלי לוותר על הנצרות) שמנסה לשמר את הריקודים, הלבוש והאמנות, אך ללא האלימות של העבר. במסגרת פסטיבל ההורנביל, כמו בכל תרבויות הנאגה השונות, נעשה ניסיון להציג את התרבות השבטית השונה, ולצורך העניין גם את תרבות הנאגה-קוניאק בגרסה "נקייה" – עם הריקודים, התלבושות והמוזיקה, אך מנותקת מהקשר הדתי והאלים המקורי[12].

פסטיבלי הקוניאק

הקוניאק היו מאחרוני השבטים בנאגאלנד שקיבלו את הנצרות, ותהליך זה הושלם רק במחצית השנייה של המאה ה-20'. עם זאת, המסורות העתיקות נשמרות ומוצגות בגאווה בפסטיבלים מסורתיים:

אולאנג-מוניו (Aoleang Monyu) נחגג בשבוע הראשון באפריל. זהו חג האביב וסוף עונת הזריעה, הנחשב לחשוב ביותר בשנה. הפסטיבל מלווה בריקודים המוניים, תלבושות ססגוניות, הצגות לוחמים, וטקסי ברכה על היבול הבא. זהו הזמן בו כפרי הקוניאק רבים פותחים את שעריהם למבקרים, והאווירה היא חגיגית במיוחד.

לאו-לונג-מו (Laolongmo) פסטיבל הקציר הנחגג באוגוסט-ספטמבר להודיה על השפע. הקוניאק מציינים את סיום עונת הקציר בריקודים, משתאות וטקסים של תודה ל"כוחות" (שכיום רבים מזהים אותם עם האל הנוצרי).

שני הפסטיבלים הללו מהווים הזדמנות נדירה לראות את תרבות הקוניאק בצורתה האותנטית ביותר, ולהבין כיצד השבט מצליח לאזן בין המסורת העתיקה לבין הזהות הנוצרית החדשה[13].

סיכום

בתוך הפסיפס של שבטי הנאגה, הקוניאק תופסים מקום ייחודי וקיצוני כמעט. הם מגלמים את קצה הספקטרום של עולם הנאגה: חברה היררכית, לוחמנית, אוטוקרטית, רוויית מיתולוגיה וטעונה בתפישות של כוח רוחני, מוסר אלוהי ואלימות מקודשת. ציד הראשים, שהפך לדימוי המזוהה ביותר עמם, איננו חריגה ברברית, אלא ביטוי קוהרנטי למערכת אמונית שבה חיי אדם, פוריות האדמה והסדר הקוסמי שלובים זה בזה. רק מתוך הבנת מושגים כמו גואנג, יימבו וכוח הנשמה ניתן להבין מדוע אלימות לא נתפשה כהפקרות, אלא כמעשה בעל משמעות מוסרית וקיומית.

הקוניאק מייצגים את אחת הפינות המרתקות ביותר של עולם הנאגה. מחברה היררכית ולוחמת, העובדת אלים עתיקים וציידת ראשים, הם עברו תמורה דרמטית במחצית השנייה של המאה ה-20' – תמורה שהביאה איתה שלום, חינוך ופתיחה לעולם, אך גם אובדן של חלקים נכבדים מהתרבות המקורית.

כיום, ביקור באזור הקוניאק – למשל בכפרים כמו לונגווה, צ'ואי/צ'י, הונגפו, שאנגיו, פוקטונג, ג'אפוקה, וואקצ'ינג או מון, מציע למטייל חוויה אנתרופולוגית נדירה: פגישה עם זקנים מקועקעים שהם העדים האחרונים לעידן שחלף, צפייה בגילופי עץ עתיקים, הקשבה לסיפורים על האל גואנג ועל המסע של הנשמה ליימבו, והבנה עמוקה יותר של מערכת ערכים שבה אלימות וקוד מוסרי, מיתולוגיה ומעשיות, התקיימו זה לצד זה. הקוניאק הם לא רק "ציידי ראשים" – הם עם בעל קוסמולוגיה עשירה, מבנה חברתי מורכב, אומנות ייחודית וסיפור התנצרות שהוא מן המרתקים ביותר בהיסטוריה של שבטי נאגאלנד. להכיר אותם פירושו להבין נדבך מרכזי בפאזל התרבותי העשיר של צפון-מזרח הודו.

הערות

[11] Julian Jacobs, The Nagas: Hill Peoples of Northeast India, Thames and Hudson, 1990, London, pp. 215–232.

[12] Christoph von Fürer-Haimendorf, The Naked Nagas: Head-Hunters of Assam in Peace and War, Methuen, 1939, London, pp. 286–294.

[13] Julian Jacobs, The Nagas: Hill Peoples of Northeast India, Thames and Hudson, 1990, London, pp. 221–232.