גיאוגרפיה היסטורית של טורקסטן – אסיה התיכונה

כתב: גילי חסקין; ‏13/06/2012 . הגהה: 12-04-2-25

ראו גם, באתר זה: מדריך למטייל ב"דרך המשי".

ראו גם: טיול לקירגיזסטן

קרא באתר זה:

מהי דרך המשי?,ראשיתה של דרך המשי ; נתיבה של דרך המשי ;התפתחות דרך המשי. דרך המשי, עבר והווה, נוסעים על דרך המשי.

השם "טורקסטן" (טורקסטן) הוא מונח פרסי ומעולם לא יוחד לעם מסוים. הוא שימש את הגיאוגרפים הפרסיים כדי לתאר את המחוזות בהם ישבו הטורקים, עמי הערבות, שלעתים כונו גם "טוראן". העיסוק לטורקסטן רלוונטי מאד לטיולים באוזבקיסטן, קזחסטן, קירגיזסטן, טגי'יסטן ושינג'יאנ' שבמערב סין.

ראו באתר זה: העמים הטורקים.

לאחר שהרוסים היכו את הפרסים בשנת -1860 והחלו בהתפשטותם באסיה התיכונה, הם כבשו את העיר טורקסטן (בקזחסטן של ימינו) והעניקו את שמה לכול האזור. כיום מתאר השם את כול השטח המיושב על ידי טורקים, בעיקר ברפובליקות הסובייטיות לשעבר ובשינג'יאנג'. אם כי יש הכוללים בטורקסטן גם חבלים ממונגוליה ומסיביר.

'טורקסטן', מילולית "מקום הטורקים". במשמעות הרחבה של המושג, הינו חבל היסטורי רחב ידיים הרבה יותר, המשתרע על פני שטח של  2.6 מיליון קמ"ר. מן הים הכספי במערב ועד לסין במזרח, ומקוו פרשת המים אירטיש (Irtysh) בצפון, ועד איראן ואפגניסטן בדרום.

מפת חבלי הטורקים של מוחמד אל קשגרי.

בתחום זה נודעו שלושה חלקים עיקריים:

1. 1.       טורקסטן המערבית.
2. 2.       טורקסטן המזרחית (או: הסינית), שבה החבל האוטונומי: שינג'יאנג-אויגור.
3. 3.       טורקסטן הדרומית (או: האפגנית), שאינה בתחום דיוננו.

בטורקסטן מתנשאים רכסי הרים מן הגבוהים בעולם – פאמיר, טיין שאן, הינדו-קוש קרקאקום. חלקו מדבריות גדולים כדוגמת מדבר טקלה מקאן וחלקו, בעיקר הצפוני, הוא אזור ערבות (Stepps) . אין הכוונה ל"ערבה" במשמעות התנ"כית שהוראתה ישימון, אלא למישורים עשבוניים המשמשים למרעה[1].

השטח מתנקז בחלקו לימת ארל (Aral), אך ברובו חסר רשת ניקוז עילית. האקלים יבשתי קיצוני. לפנים היתה טורקסטן גשר בין מזרח למערב. היא נכבשה פעמים רבות בידי פולשים שונים ושמשה מרחב מחיה לעמים נוודים. ענפי הכלכלה המסורתיים של תושבי טורקסטן הם חקלאות שלחין (בנאות המדבר ובעמקי הנהרות), מרעה וסחר.

טורקסטן המערבית

טורקסטן המערבית כוללת חמש רפובליקות החברות בחבר המדינות: קזאחסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, קירגיזסטן וטג'יקיסטן. האזור משתרע על שטח ענק של  4,000,000 קמ"ר: ממרגלותיהם הדרומיות של הרי אוראל ודרום סיביר בצפון עד למדבריות הלוהטות של קארא-קום והרי איראן ואפגניסטן בדרום, מפסגות פאמיר וטיינ-שאן (הרי השמיים) המתנשאות לגובה של  7.000 מ' ויותר מעל פני הים במזרח ועד לשקע של הים הכספי – 70 מטרים מתחת לפני הים,  הימה הגדולה בעולם – במערב.

אולם, על אף השטח העצום, רובו של האזור אחיד למדי מבחינת תנאי האקלים וסוג האדמות: מרביתו מורכב מערבות, מדבריות למחצה, אשר בהם שזורים נאות המדבר הפורחים. האקלים הוא יבשתי מובהק, עם תנודות טמפרטורות חדות: חום גבוה מאד בקיץ (עד ° 45 מעלות) וחורף קר מאוד (עד ° 40 מעלות מתחת לאפס).

תנאי האקלים הקשים הופכים את הנהרות המעטים של האזור לעורקי חיים של ממש. חלק גדול מהנהרות אינו מחזיק מעמד בהתמודדות עם המדבר ונעלם בחולות. אולם שניים מהם – אמו-דאריה וסיר-דריה – מצליחים להגיע אל יעדם הסופי – ימת אראל. סביבם וביניהם התפתחו מרבית מוקדי הציביליזציה המרכז אסייתית.

חשוב במיוחד הוא נהר האמו-דריה (Amu Darya . מילולית: "הנהר המשוגע"), שמקורו במרומי הרי פמיר ושנקרא בפי היוונים 'אוקסוס' ("Oxus") בפני הערבים "ג'ייחון". במאמצים אדירים, מצליח נהר זה לחצות את שני המדברים הגדולים של האזור- קארא-קום ( Kara Kum, מילולית: החולות השחורים, או הגדולים) מדרום-מערב וקיזיל-קום (החולות האדומים) מצפון-מזרח.

לנהר האוקסוס חשיבות גדולה מאד בהתפתחות ההיסטוריה הצבאית. ההיסטוריון הצבאי ג'ון קיגן, בספרו תורת המלחמה טוען כי משמעות גדות האוקסוס ללוחמה היא כמשמעות ווסטמיניסטר לדמוקרטיה הפרלמנטרית או הבסטיליה למהפכות. לטענתו, על גדות האוקסוס, הנהר המפריד את אסיה התיכונה מפרס והים התיכון, למד האדם לאלף את הסוס, לרתום אותו ולרכוב עליו באוכף [לדעת אחרים הדבר קרה בערבות אוקראינה]. מגדות האוקסוס יצאו כובשים וייסדו "ממלכות מרכבה" בסין, בהודו ובאירופה. על האוקסוס התחוללה מהפכת הפרשים. מעבר לאוקסוס פרצו גל אחר גל של כובשים ובוזזים מאסיה התיכונה – הונים, אווארים, מגיארים, טורקים, מונגולים – אל העולם המערבי. בסמרקנד, מצפון לאוקסוס החל שלטון הטרור של תימור לנג, מנהיג הפרשים ההרסני ביותר שקם. על האוקסוס גייסו ראשוני הח'ליפים את החיילים העבדים, וכמותם עשו גם השולטנים העות'מניים.

דרומה מהחולות האדומים. משתרעת שרשרת של נאות המדבר, שבהם התפתחו מוקדי הציביליזציה המרכז אסייתית. הואיל וכל המרכזים התרבותיים החשובים של מרכז אסיה נמצאים בגדה המזרחית של אמו-דריה, האזור כונה בפי היוונים "טראנסאוכסאניה" ואילו בפי הערבים "מא וראא אל-נהר": דהיינו, "כל מה שמעבר לנהר".

השם המודרני של האיזור – "טורקסטן" – רומז על כך כי תושביו נמנים על העמים הטורקיים: במראה החיצוני של רבים מהם בולטת גם ההשפעה המונגולית. אולם, בימים העתיקים של האלף הראשון לפנה"ס, נמנו תושבי נאות המדבר של מרכז אסיה, על הענף האיראני של הגזע האינדי-אירופי. מוצאם האתני, שפתם, תרבותם וקשריהם הפוליטיים הפכו אותם לחלק מהעולם הפרסי של התקופה. שכן על אף הצלחתה של תומריס, אדמת סוגד – כפי שנקרא האזור אז – הפכה לחלק מהאימפריה הפרסית של האח'מנים[2]..

רבים סבורים כי דווקא כאן, בפרט באדמת ח'וראזם הפורייה על חופי אמו-דאריה חוברו הפרקים הראשונים של "אווסטה" – ספר קדוש של דת זרטוסטרא. ואכן קל לדמיין זאת. תושבי האזור גרים בדואליות התמידית בין המדבריות הלוהטות לשלגי העד של פסגות ההרים, בין חום נורא ביום לקור עז בלילה, בין החקלאים השלווים בנאות המדבר לנוודים לוחמניים בשולי המדבר והערבות, בין מוקדי התרבות המשגשגים – על מקדשיהם וארמונותיהם – לבין החולות הנצחיים הקוברים כל דבר. דואליות זו משתקפת היטב גם באמונתם ובמטפיזיקה שלהם: הטוב והרע, האלים והשדים – הציר המרכזי בתורתו של זרטוסטרא.

ראו גם, באתר זה: דת זרתוסטרא.

טורקסטן המזרחית

טורקסטן המזרחית, חופפת כמעט לחבל שינג'יאנג' הסיני. מחוז בצפון מזרח סין, המחוז מהווה כשישית משטחה של סין (1.66 מיליון קמ"ר) וחיים ביו כ-21.6 מיליון אנשים. משמעות השם היא "הגבול החדש" (new frontier) או "השטחים החדשים". בירת המחוז היא אורומצ'י (Urumchi). המחוז הוא מחוז אוטונומי של האויגורים המהווים כ-45% מהאוכלוסייה, בני האן מהווים עוד כ-40%, ובמקום יש גם מונגולים, קזחים, בני חווי (סינים מוסלמים) ומיעוטים נוספים.

למחוז יש גבולות עם רוסיה, מונגוליה, קזחסטן וקירגיסטן, טג'יקיסטן, אפגניסטן והודו וכמובן עם מחוזות נוספים בסין. חלק גדול של המחוז הוא הררי (בעיקר בצפון) והוא כולל גם מדבריות.

טורקסטן המזרחית צחיחה יותר מטורקיסטן המערבית. לבד ממורדות מורדות רכס טיין שאן  (Tian Shan) , שטחיה אינם יכולים לשמש למרעה. לפיכך לא משכה אליה רועים ונוודים, כפי שמשכה טורקסטן המערבית. עיקר חשיבותה הייתה בכך שדרכיה עברו נתיבי הסחר מסין אל המערב ואל הודו והיישובים שהתפתחו בנאות המדבר שלה, לאורך נתיבים אלה.

רכס ההרים טיאן שאן (Tian Shan) מפריד בין חלקו הצפוני של המחוז – בעיקרו אגן דזונגריה Dzungaria)), לבין אגן טרים (Tarim). שטחו של אגן דזונגריה הוא 770,000 קמ"ר. הוא נמצא בעיקר בשינג'יאנג', אך חלקו במונגוליה ובקזחסטן.

אגן דזונגריה

בלבו של אגן דזונגריה (Dzungarian Basin) נמצא מדבר גורבאמטונגוט (Gurbantünggüt) , מדרומו הרי טיאן שאן, בצפון מערב לו נמצא רכס  טאבאגאטאיTarbagatai) ) ובצפון מזרח – הרי אלטאי (Altai). בצפון תוחם אותו נהר האירטיש. הערים המרכזיות הן ינינג ואורומצ'י, ששוכנות למעשה בפיידמונט של האגן.

השם "דזונגריה" הוא שיבוש של הביטוי המונגולי "זור גאר" ( "Züün Gar"או"Jüün Gar", ), בהתאם לדיאלקט. השם נובע מהרעיון שהמונגולים המערביים נמצאו בצד השמאלי כשהאימפריה המונגולית החלה להתפצל.

אגן טארים

אגן טארים (Tarim) הוא אגן ניקוז יבשתי גדול, והנהר טארים זורם בו ממזרח למערב עד הישפכו לאגמים ולביצות בלופ נור. האגן מתפרש על פני שטח של כמיליון קילומטרים רבועים וגובהו נע בין 700 ל-1,400 מטרים. השלג שיורד על הרK2 , הפסגה השנייה בגובהה בעולם, מצטבר לקרחונים יבשתיים שנעים למטה לעמקים ומפשירים. מי השלגים יוצרים נהרות הזורמים במורדות ההרים אל אגן טארים ואינם מגיעים לים. הנהרות באגן, המוקפים במדבר, מזינים נווי מדבר ומימיהם משמשים בחלקם להשקיה. חלק אחר מהנהרות מתנקז אל ימות מלח ואל ביצות.

אגן טארים הוא שריד של יבשת עתיקה זעירה שהתמזגה עם היבשת האירואסייתית שהלכה וגדלה במהלך תור הקרבון ותור הפרם. בהווה, נגרמים תהליכי שינוי בשולי האגן כתוצאה מלחצים שיוצרים רכסי ההרים שבצפון ובדרום על קרום היבשת העתיקה.

מקובל להניח כי באגן טארים קיימים מאגרים גדולים של נפט וגז טבעי[3]. החלקים המרכזיים של האגן כוללים רצף של סלעים מעידני הפלאוזואיקון, המזוזואיקון והקנוזואיקון כאשר במקומות מסוימים מגיע עובי השכבה לעומק של 15 קילומטרים. שכבת המקור לנפט ולגז היא שכבה פרמית[4].  של אבן בוץ (Mudstone) . תחת שכבה זו קיים מכלול תחתי פרקמבריוני שסבורים כי הוא שריד של הלוח הטקטוני הזעיר של טארים שהצטרף ליבשת האירואסיינית המתפשטת בתור הקרבון.

האגן מוקף בהרים משלושה כיוונים, צפון, מערב ודרום, ופתוח בצדו הצפוני-מזרחי אל מדבר גובי (ראה להלן).

גבולו הצפוני של אגן טארים הוא ברכס טיין שאן וגבולו הדרומי הוא הרי קונלון ( Kunlun) הנמצאים בקצה הצפוני של רמת טיבט. לנהר טרים יורדים שלושה נהרות:

א.       קשגר, או קיזיל דאריה  (Kyzil; Daroa) – מרמת פמיר שבמערב.

ב.       ירקנד (Yarkand River) – מקורותיו נמצאים בהרי קרקוראם והימלאיה המערבית, סמוך לגבול עם פקיסטן. הוא זורם צפונה ומזרחה לעבר מדבר טקלמקאן, ומתמזג בסופו של דבר בנהר טארים – הנהר הארוך ביותר באסיה המרכזית.

ג.        אקסו ((Aksu River)) מהרי טיין שאן. "אקסו" (Aksu) בטורקית משמעותו: "מים לבנים" או "מים צלולים" – שילוב של "אק" (לבן) ו"סו" (מים). השם מתאר היטב את מי הנהר, המגיעים מהרי קרחונים. שלושתם מתאחדים לנהר טרים, הזורם מזרחה. טרים משתפך לימה הרדודה האטומה והמלחה לופ-נור (Lop Nur).

לוֹפּ נוּר (Lop nur) או גם לוֹבּ נוּר, לופ נור הוא אגם פנימי (אנדורייקי) שאין ממנו יציאה (בדומה לים המלח) השוכן בגובה 780 מטרים מעל פני הים . כיום הוא קבוצה של אגמים וביצות מלוחים עונתיים בין מדבר טקלה מקאן ומדבר קוּרוּקְטַג (Kumtag Desert,), בחלקו הדרומי מזרחי של המחוז האויגורי האוטונומי שינג'יאנג שבצפון מערב סין העממית[5]. ימת לופ-נור הנמצאת ברום של כ- 780 מטרים, קנתה לעצמה שם כאחד המקומות המסתוריים והעוצמתיים ביותר בסין כולה וככזה רוחשים לו הסינים מידה רבה של כבוד בעבר היתה זו ימה עונתית שנוצרה מהנהרות: טארים, צְ'יֵאמוֹ וקָאידוּ. כל הנהרות הללו מתפצלים להרבה זרועות ורוב מימיהם מתנדפים. רק מקצת מן המים מגיעים ללופ נור. ימה זו מתרחבת בעת גאות הנהרות ובעונת היובש היא מצטמקת מאד ומתפצלת לימות קטנות וביצות. מערכת האגמים והביצות היא השריד האחרון מאגם טארים הבתר-קרחוני ההיסטורי, שבעבר כיסה שטח של למעלה מ-10,000 קילומטרים רבועים באגן טארים

נהר טרים משנה לעתים את אפיקיו ועמו נודדת לעתים ימת לופ נור. מרקו פולו תיאר אותה במסעו במאה ה-13, ובמאה ה-20 חקרה אותה המשלחת של החוקר השוודי סוון הדרין. החוקר הסיני יוּ ג'ונגשוּ נעלם בלופ נור בשנת 1934:– מה שהפך את המקום לסמל של סכנה ומסתורין. האזור היה בעבר מרכז תרבות לולאן – עיר מסחר עתיקה שאבדה בחולות המדבר. הימה משמשת כאתר ניסויים גרעיני של סין העממית. משמעות שם הימה בשפה המונגולית היא "מים רבים הזורמים לתוך האגם", אולם  כל שנותר ממנה היום הוא שטח נרחב המכוסה מלח. סיפורה הטראגי של הימה הוא חלק בלתי נפרד מהחומר הלימודי בבתי הספר במדינה.

מדבר גובי

זהו המדבר הגדול ביותר באסיה. השם הסיני הוא Sa Mo, היינו מדבר חול, או "הן הי", כלומר "הים היבש". גובי הוא שמו המונגולי. מדבר בשטח של 1,250,000 קמ"ר. גובל בצפון בהרי אלטאי ובמערבות העשב המונגוליות בדרום מזרח ברמת צפון סין ובדרום מערב במישור גאנסו והרמה הטיבטיתו. הגובי הוא בעצם רצועה הכוללת מדבר ואזורים מדבריים למחצה, החל מהפמיר במערב, עד להרי צ'ינגן במזרח, על גבול מנצ'וריה. הגובי הוא אגן משוקע בין מאסיבים הרריים בעלי מבנה של קמטים מסובכים, מפורקים על ידי שברים לגושים הרריים כבירים, שמקיפים אותו מסביב. פנים האגן בנוי מסלעים פרה קמברים וסלעי משקע שקומטו בסוף הפלאוזזואיקון בקמטים פשוטים, אך הם מפולגים על ידי שברים לגושים הרריים שנהרסו ופורקו על ידי הסחיפה ולא נשתמרו מהם אלא טורים נמוכים המחלקים את גובי לאגני משנה (Tala) ואלו שוב מפולגים על ידי רכסים לאגנים קטנים יותר, הנקראים "גובי". בשל הבלייה הממושכת ומילוי האגנים בחול וטיט, הפרשי הגובה היטשטשו. הנוף הוא פסיפס של שטחים מכוסים במלחות או דיונות חוליות, המתחלפים בשטחים נרחבים מכוסים אבנים וחצץ בקרבת הרכסים. במקומות שונים מתגלים מתחת לסחף רבדים של סלעי משקע ובהם שפע של מאובנים. על סמך הממצא הפליאונטולוגי, נראה גובי לחוקרים כעריסת הזוחלים והיונקים.

מדבר גובי נתון בחורף להשפעת רוח סיבירית צפונית מערבית קרה ויבשה. הרוח הקיצית, הדרומית – מזרחית מאבדת את לחותה בהרי צ'ינגאן ומגיעה לגובי כשהיא יבשה. הבדלי הטמפרטורה העונתיים והיומיים גדולים מאד. ההפרש היומי מגיע לעיתים ל- 40 מעלות. הבדלים קיצוניים אלו והחוסר בלחות גורם להיעדר צמחיה, למעט עשב דליל ושיחים נמוכים. מצפון ומדרום למדבר משתרעים לרגלי ההרים אזורי מעבר בהם כמות המשקעים גדולה יותר ושם הנוף הוא של ערבות עשב. התושבים המועטים חיים באזורי השוליים. אלו הם בעיקר שבטי מונגולים ענקיים. רובו של הגובי מצוי במונגוליה. שוליו הדרומיים והמזרחיים נמצאים בגאנסו, שינג'יאנג' ומונגוליה הפנימית. בגובי נמצאו שרידים של תרבות פרהיסטורית. מסתבר שלפנים היו באזור תנאים אקלימיים נוחים יותר. הגובי נחקר במאה ה-19 על ידי ניקולאי פרז'וולסקי (1839–1888) ובראשית המאה ה-20 על ידי סוון הדין (Sven Hedin). הצד המערבי של הגובי, היינו, אגן טארים וימת לופ נור, מוגדרים על ידי הגאוגרפים, כמדבר נפרד – טקלה מקאן (Taklamkan)), הצחיח ביותר והידוע בהבדלי טמפרטורות קיצוניים בין העונות. מדבר טקלה מקאן מהווה חלק גדול משטח האגן

המדבר שימש מחסום טבעי לאורך "דרך המשי", ולכן התפתחו נאות מדבר (כמו דונחואנג) בשוליו..

מדבר טקלה מקאן שידוע גם בשמו "טקלימאקן" הוא חלק מאגן טארים וגובל בדרום עם הרי קונלון, ובצפון ובמערב עם הרי פמיר והרי טיין שאן. המדבר הוא אחד ממדברי החולות הגדולים בעולם ומדורג במקום ה-15 בדירוג של המדבריות הלא ארקטים. שטחו הכולל של המדבר הוא 270,000 קמ"ר.

מדבר טקלה מקאן הוא דוגמה למדבר חולי בעל מזג אוויר קריר ובזמני חורף יכול להגיע לכ-20 מעלות צלזיוס מתחת לאפס.  במדבר אין מקורות מים ולכן מסוכן לחצות אותו, כדי למצוא מים באזור צריך ללכת לערים הקרובות שנקראות "ערי נווה מדבר". משמעות שמו של המדבר לא ברורה, יכול להיות שמדובר בהשאלה  מערבית, כך שמשמעות השם היא "מקום נטוש". אפשרות נוספת היא שאילה מטורקית שמשמעותה "מקום ההריסות".

אזור האגן מיושב בדלילות על ידי אויגורים, טג'יקים ועמים טורקיים אחרים.

דרך המשי, רשת של נתיבי מסחר שהשתרעה על פני מרכז אסיה, התחלקה לשני נתיבים עיקריים: דרך המשי הצפונית ודרך המשי הדרומית. שתי הדרכים גבלו בקצותיו הצפוני והדרומי של מדבר טקלה מאקאן. נתיב מרכזי שהיה קיים, ננטש במאה ה-6 לספירה. הנתיב הדרומי כלל את ערי נווה המדבר יארקנד, נייה ((Niya) פישאן (Pishan), מיראן (Miran) וחוטאן (Hotan). ערי נווה המדבר העיקריות בנתיב הצפוני היו: אקסו (Aksu), קורלה (Korla), טורפאן (Turpan), גָּאוּצֶ'נְג (Gaochang ) ולולאן (Laulan). ערי מפתח אחרות בעת העתיקה באגן טארים היו קשגר בדרום מערב האגן, קוקה בצפונו ודונחואנג במזרחו.

הרי טיאן שאן

טְייֵן שָׁאן (ההרים השמימיים") הוא רכס הרים במרכז אסיה, מצפון וממערב למדבר טַקְלַמַקָאן באזור הגבול של קזחסטן, קירגיזסטן והמחוז האויגורי האוטונומי שינג'יאנג שבמערב סין. השם הנפוץ והנוכחי של הרכס הוא תרגום סיני לשמו האויגורי – "טנגרי טאג" ("הרי הרוח").

במיפוי המערבי הקצה המזרחי של טיין שאן נמצא לפני אורומצ'י, והאזור ממזרח לעיר ידוע כבּוֹגְדָה שָׁאן (Bogda Shan / Bogda Mountain) .. רכס הרים עוצר נשימה בצפון-מערב סין, ומהווה חלק מהשלוחות המזרחיות של רכס טיין שאן (Tian Shan), אחד ההרים הגדולים והמרשימים של אסיה המרכזית. השם "בוגדה" מקורו במילה מונגולית או טורקית שמשמעותה "קדוש" או "מבורך", ואכן — ההר תופס מקום חשוב הן מבחינה גאוגרפית והן במסורת הרוחנית של עמי האזור.

רכס טיין שאן הוא חלק מחגורת ההימלאיה האורוגנית שנוצרה מהתנגשות הלוח ההודי והלוח האירו-אסיאתי בעידן הקנוזואי. הרכס הוא אחד מרכסי ההרים הארוכים ביותר במרכז אסיה ומשתרע על פני 2,800 ק"מ מזרחית לטשקנט שבאוזבקיסטן. פסגת רכס טיין שאן היא "פיק פובדי" או "פיק פובדה" ("פסגת הניצחון"), הנמצאת בגובה 7,439 מטר מעל פני הים והיא הנקודה הגבוהה ביותר בקירגיזסטן, הנמצאת על הגבול עם סין. הפסגה השנייה בגובהה של רכס טיין שאן היא "חאן טנגרי" ("אדון הרוחות"), הנמצאת בגובה של 7,010 מטר מעל פני הים ועל הגבול בין קזחסטן וקירגיזסטן. מטפסי הרים סיווגו את הפסגות האלה כשתי הפסגות הצפוניות ביותר בעלות גובה של יותר מ-7,000 מטר בעולם". טורוגרט פאס", הוא מעבר הרים בגובה 3,752 מטר מעל פני הים, על הגבול בין קירגיזסטן ומחוז שינג'יאנג. הרכס המיוער אלטאו, שנמצא בגובה נמוך יותר בחלק הצפוני של טיין שאן, מאוכלס על ידי שבטי רועים שמדברים בשפות טורקיות. הנהרות העיקריים הזורמים בטיין שאן הם סיר דאריה, אילי ונהר טארים. יתכן מאד כי השם שסיני נובע מהשם qilian, בשפת השיונגנו, (Xiongnu), שמתואר בספרות הסינית כביתם של היוזהי (Yuezhi) – עם הודו אירופאי הקרוב לטוכארים ((Tocharians. אחד מהאירופאים הראשונים שביקר ותיאר בפרטי פרטים את רכס טיין שאן היה המגלה הרוסי פיוטר סמיונוב (Pyotr Petrovich Semenov ) בשנת 1850.

תולדות האזור

ראו קודם, באתר זה:

תולדות אסיה התיכונה בעת העתיקה

באופן כללי, למחוז שינג'יאנג' יש כ-2,500 שנים של היסטוריה כתובה, בעיקר של האנים ואחר כך גם טורקיים ומונגולים. קיימות עדויות לפעילות ולמגורים ופעילות מהאלף השני לפנה"ס.

המקום עבר ידיים פעמים רבות מבחינת השליטים באזור, למקום הייתה חשיבות גדולה בתקופת הפעילות היבשתית של דרך המשי, מאחר שהדרכים הצפוניות של דרך המשי עברו דרכו. בסוף המאה ה-2 לפנה"ס נכבש האזור לראשונה על ידי סין. מאז היו תולדות טורקסטן המזרחית רצופות מאבקים בין השלטון המרכזי הסיני לבין שבטי הנודדים.

השפות הטוכרניות הן ששלטו בעבר באגן טארים והיו הענף המזרחי ביותר של השפות ההודו-אירופאיות. השם הסיני יְוֵּאגְ'ה ציין עם מרכז אסייני קדום שהתיישב בחלקו המזרחי של אגן טארים והובס על ידי השיונגנו ((Xiongnu) הנוודים. בעקבות הפסדם, היגרו מאוחר יותר ה"ייְוֵּאגְ'ה" דרומה וייסדו את אימפריית קושאן שמרכזה היה באפגניסטן ופקיסטן וצפון הודו המודרניות.

בסוף המאה הראשונה לספירה, הצליחה שושלת האן הסינית בהנהגתו של באן צ'או (32-102), לדחוק את השיונגנו ולהשתלט על אגן טארים. אימפריית קושאן החזקה הצליחה להתפשט חזרה אל אגן טארים במאות ה-1 וה-2 לספירה, הקימה ממלכה שמרכזה היה בקשגאר והתמודדה על השליטה באזור עם שבטי נוודים ועם כוחות סיניים. הם הביאו לאזור את הכתב הברהמי, שפת הפרקריט ההודית ששימשה לצורכי מנהל ואת הבודהיזם והיוו גורם מרכזי בהפצת הבודהיזם למזרח אסיה באמצעות דרך המשי.

כשנפלה קיסרות האן הסינית, קמה בשינגי'אנג' מדינה של האויגורים. רובם היו מניכיאים, אך היו בהם גם בודהיסטים, זורואסטרים ונוצרים נסטוריינים. בעקבות הכיבוש הקירגיזי של 840, התמוטטה מדינת האויגורים וחלקם נעו לדרום מערב, שם הקימו מדינה חדשה בנאות המדבר של אגן טרים. בסוף המאה ה-10, לאחר נפול השושלת הסאמאנידית, שלטו באסיה התיכונה הטורקים הקראחאנים (Qarakhanids), שהחלו בטורקיזציה של האזור והאיסלאם החל לחדור לתוכה, אם כי עד המאה ה-13 נותרו באזור נוצרים רבים.

ראו גם, באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים

שושלת צ'ינג (Qing)[6]– שושלת שעלתה באמצע המאה ה-18 וידעה מלחמות רבות עם הרוסים ועם הסינים. תקופה זו אופיינה מאמצע המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19 באי-סובלנות אתנית. בתקופה זו כבר היו כמה קבוצות אתניות ומיעוטים דתיים. ואירעו מקרים שונים של טבח של קבוצה אחת בקבוצות אחרות. ההשפעה של הרוסים והסינים הייתה ברורה, כאשר למדינה חיצונית הייתה השפעה על האזור אז הקבוצות שתמכו בהן טבחו קבוצות אחרות וחוזר חלילה.

המחוז היה חלק של הרפובליקה הסינית שהוקמה ב-1912 ונשארה בסין לאחר המהפכה הקומוניסטית של 1949.

למרות שהאזור הוא אוטונומיה, עדיין קיים בו מתח אתני רב. בתחילת שנות ה-90 הייתה התקוממות שדוכאה ע"י השלטונות הסיניים. העשור הראשון של שנות ה-2000 היו מקרים מסוימים של פיגועים על רקע רצון לעצמאות ומתחים אתניים (בעיקר בין האויגרים להאן). ב-2009 היה מאבק אלים בין בני ההאן לאויגרים שגרם למותם של כמעט 200 אנשים. מאז, המצב הולך ומחמיר.

כלכלת שיאנגי'אנג מתבססת בעיקר על חקלאות, באזור מגדלים פירות (ענבים, מלונים, אגסים ועוד) וכן כותנה, ייצור משי, וגידול כבשים. באזור יש גם מרבצים גדולים של מינרלים ונפט. כיום עדיין יש שימוש של המחוז כאזור מסחרי חשוב שכן המחוז גובל במדינות רבות. מלבד זאת, סין מנסה לפתח את האזור ובנתה שם מרכזי מסחר והייטק בשנים האחרונות, במטרה לשנות את האופי החקלאי של האזור. כחלק ממאמצי הפיתוח של האזור סין שיפרה באופן ניכר את התשתיות גם בנוגע לכבישים וגם בנוגע לשירות הרכבות באזור בשנים האחרונות. במחוז יש אתרים קדושים לאסלאם ולבודהיזם. קיים חוסר סובלנות יחסי כלפי הנצרות באזור.

הערות

[1] הערבה האירואסייתית (מכונה גם ה"סְטֶ‏פָּ‏ה" בעקבות המילה הרוסית (степь) , היא שם כולל לרצף של מישורים ורמות המשתרע בין הרי החינגן הגדולים (Greater Khingan) בגבול מונגוליה-מנצ'וריה במזרח, לבין חצי האי קרים במערב.

יש המרחיקים את גבולה המערבי של הערבה האירואסייתית עד לקצה מישור אלפולד (Alföld), שבהונגריה, קרי בין קו אורך 120 במזרח לקו אורך 28 עד 18 במערב. אזור נרחב זה מכליל בתוכו את כל הערבות הגדולות של מזרח אירופה ומרכז אסיה. כאשר משתמשים במונח "הערבה" לבדו מתכוונים לערבה האירואסייתית או לערבה האסייתית, אותו אזור גאוגרפי ללא הערבות של מערב רוסיה, אוקראינה והונגריה.

[2] . ממלכת פרס האח'מנית הייתה ממלכה ששלטה בחלק גדול של אסיה במשך תקופה של כמאתיים שנה (539 לפנה"ס – 331 לפנה"ס). היא הייתה הגדולה בממלכות העולם העתיק עד תקופתה, ושלטה על עמים רבים השונים בדתם, שפתם ותרבותם. מרכז ממלכת פרס נמצא במקום שבו נמצאת כיום איראן.

ממלכה זו הייתה חלק מסדרה של ממלכות פרסיות ששלטו באזור דובר הפרסית. לאחר מכן הייתה תקופה של שלטון זר: הלניסטי (330 לפנה"ס-150 לפנה"ס, בתקופת בית סלאוקוס), ולאחר מכן שלטון תחת האימפריה הפרתית (150 לפנה"ס-226 לסה"נ). השליטה שבה לבני המקום בתקופת האימפריה הסאסאנית (226-651). הכיבוש המוסלמי התרחש בשנת 650.

[3] , כאשר מעל ל-70% מתכולת הגז היא גז המתאן.

[4] פרם (אנגלית: Permian) הוא תור בעידן הפלאוזואיקון. משך תקופתו: 45 מיליוני שנים, מלפני 290 מיליוני שנים עד לפני 245 מיליוני שנים. במהלך תור זה הופיעו עצי המחט. לקראת סופו נוצרו לראשונה מדבריות.

התור הגאולוגי "פרם" קרוי על שם העיר פרם שברוסיה, שבמכרות הפחם שלה הוגדרו לראשונה מאפייני העידן הגאולוגי.

[5] מדבר קוּרוּקְטַג" (באנגלית: Kumtag Desert, או Kumtagh Desert) הוא מדבר מרהיב ושומם השוכן בצפון-מערב סין, בתחומי מחוז גאנסו (Gansu) וחבל שינג'יאנג (Xinjiang). משמעות שמו בטורקית היא "הר חול" (Kum = חול, Tagh = הר), והוא חלק ממערכת מדבריות גדולה יותר בגבול הדרומי של מדבר גובי. המדבר ממוקם בין רכס הרי טיין-שאן בצפון להרי צ'יליאן בדרום. גובל במזרח עם נווה המדבר של טורפן ובמערב עם מדבר טקלימקאן. כולל דיונות נודדות עצומות שמגיעות לגובה של עשרות מטרים. שטחו הכולל מוערך בכ־22,000 קמ"ר. נחשב לאחד המדבריות הצחיחים ביותר בעולם – גשמים הם נדירים ביותר.

[6] שושלת צ'ינג אשר מוכרת לעתים כשושלת מָנצ'וּ, הייתה השושלת השלטת בסין בין השנים 1644 ל-1911, והאחרונה בשושלות הקיסריות של סין. מקור השושלת בשבט מנצ'ורי בשם אָיסִין גיורו, אשר יסד את אימפריית צ'ינג הגדולה במה שמוכר היום כצפון מזרח סין, והתפשט אל תוך סין ואזורים שכנים. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה היה שלטון ריכוזי אחד שהצליח לאחד תחתיו את היחידה הגאוגרפית המוגדרת כיום כסין, תקופת השושלות נמשכת עד 1911