יהדות סורינאם – הקהילה היהודית הייחודית בדרום אמריקה

כתב: גילי חסקין 22-09-25 עדכון 07-10-25

ראו קודם, באתר זה: תולדות סורינאם ,

מבוא לטיול בסורינאם

למצגת דידקטית על סורינאם

הרצאה  על שלוש הגויינות בדרום אמריקה 

סורינאם (Suriname), מדינה קטנה בחופה הצפון־מזרחי של דרום אמריקה, נראית במבט ראשון כמו עוד יעד אקזוטי לאוהבי יערות גשם טרופיים ותרבויות מגוונות. אך מאחורי מסך הצמחייה הסבוכה והרחובות הקולוניאליים של פרמריבו, מסתתר סיפור מפתיע: כאן התקיימה אחת הקהילות היהודיות העתיקות והייחודיות ביותר בחצי הכדור המערבי.יהדות סורינאם (suriname) היא אחת מהקהילות היהודיות הייחודיות בדרום אמריקה שהתפתחה במושבה ההולנדית לשעבר. סיפורה של קהילה זו מתחיל עם המגורשים מספרד ופורטוגל ומגיע עד ימינו, כשהוא כולל פרק מרתק של אוטונומיה יהודית במעבה היער הדרום-אמריקני[1]. אחד מהפרקים המרתקים והייחודיים ביותר בתולדות העם היהודי ביבשת אמריקה. זהו סיפור על חזון, תעוזה, אמונה ושאיפה לחירות, השזור במציאות המורכבת של העידן הקולוניאלי.

שם, הרחק מאירופה העוינת, קיבלו חופש דת, ניהלו בית דין עצמאי, הקימו מיליציה חמושה – והגשימו חלום של אוטונומיה יהודית שכמעט ולא היה לה אח ורע בעולם

ההתחלות – מגורשי ספרד ופורטוגל

היהודים הראשונים שהגיעו לדרום אמריקה היו מגורשים מספרד ופורטוגל. חלקם צאצאי אנוסים. רובם ישב בברזיל וחלקם ישבו באזור שנחשב בעבר לחלק מצפון ברזיל, שהוא אזור סורינאם של היום. כ-150 שנים קודם לכן גורשו היהודים מספרד ומפורטוגל לאחר שסבלו במשך תקופה ארוכה מצד האינקוויזיציה, אך הטראומה היתה עדיין טרייה וכואבת. לא מעט מהיהודים היגרו להולנד, שם ניסו להתאושש מהמשבר הקשה.

בשנת 1630 כבשה חברת הודו המערבית ההולנדית את רסיפה (Recife) ואולינדה (Olinda), שבברזיל של היום ובהמשך התבססה באזור.

היהודים שהגיעו לדרום אמריקה העדיפו את השלטון ההולנדי שאהד את היהודים יחסית לספרדים והפורטוגלים. יהודים מהולנד ואיטליה ישבו בפרמריבו (Paramaribo), הבירה במאה ה-17. ההולנדים נתנו זכויות ליהודים ולכן הם העדיפו את שטחי שלטונה ובכך נמלטו מהרדיפות הדתיות. המתנצרים נמלטו כך מהאינקוויזיציה שהייתה נהוגה בשאר שטחי דרום אמריקה[2].

פרופ' נעמי זמן-דיוויס Natalie Zemon Davis)), היסטוריונית ואנתרופולוגית אמריקנית, הביאה במחקר שפרסמה את סיפורו של דוד נשיא (David Nassy), מייסד הקהילה היהודית בסורינאם. הוא היה הרבה יותר מסתם מתיישב; הוא היה יזם, מנהיג ו"אדריכל" של אוטונומיה יהודית כמעט חסרת תקדים בעולם החדש.

דוד נשיא

דוד כהן נשיא נולד בשנת 1612 בפורטוגל בעיר קרישטובאו דה טאבורה (Cristóvão da Tavora), למשפחת אנוסים, יהודים שאולצו להמיר את דתם לנצרות הקתולית, אך הוסיפו לקיים את יהדותם בסתר. כרבים מבני דורו, נמלט נשיא מאימת האינקוויזיציה ומצא מקלט באמסטרדם, שהייתה מרכז של סובלנות דתית וחיים יהודיים תוססים. באמסטרדם שב בגלוי ליהדותו, אימץ את השם דוד נשיא, ובמסגרת עסקיו השתמש גם בשם יוסף נונייס דה פונסקה (Joseph Nunes da Fonseca).

נשיא לא רק חזר לשורשיו הדתיים אלא גם ספג את רוח היזמות וההרפתקנות של אותה תקופה. הוא היה עד לפריחתה של 'חברת הודו המערבית', ההולנדית ולהזדמנויות הכלכליות האדירות שטמן בחובו "העולם החדש". לאחר ששהה ב'ברזיל ההולנדית' – באזור רסיפה (Recife), שם התוודע לכלכלת מטעי הסוכר, הוא החל לגבש חזון: הקמת מושבה יהודית חקלאית באמריקה, מקום שבו יהודים יוכלו לחיות בחופש דת וביטחון כלכלי, הרחק מהישג ידה של אירופה העוינת.

בשנים הראשונות שלט במקום יוהאן מאוריץ מנאסאו (Johan Maurits of Nassau), שניסה לנהל את המושבה בצורה סובלנית, ואף אפשר קיום קהילות יהודיות. ההתחלה הייתה קשה ביותר. קדחת הכתה בקולוניות החדשות, והמקומיים, שלא אהדו בלשון המעטה את הכובשים, נלחמו בהם. אך האירופאים העקשנים השיבו מלחמה והצליחו להקים במקום מושבות.

בנוסף למניעים הכלכליים והשאיפה לחירות, יש חוקרים המצביעים על מניעים משיחיים ואסכטולוגיים. במאה ה-17, בקרב קהילות האנוסים ששבו ליהדותם, רווחה האמונה כי תפוצתם של היהודים בקצווי תבל היא שלב הכרחי בדרך לגאולה. הקמת קהילה יהודית משגשגת בפינה נידחת של העולם נתפסה, בעיני אנשים כמו נשיא, כחלק מהגשמת נבואות קדומות[3].

נשיא לא היה רק איש דת. הוא היה איש אשכולות, רופא, בוטנאי ואיש מדע חובב. סקרנותו האינטלקטואלית והמדעית השתלבה עם שאיפותיו הקולוניאליות. הוא ראה בכיבוש הטבע ובחקירתו חלק מהשליחות המדעית והכלכלית של המתיישבים.

בשנת 1662, קיבל נשיא, בתפקידו כ"פטרון" (Patroon) – מעמד של מארגן קולוניזציה מקצועי מטעם 'חברת הודו המערבית' ההולנדית – אישור להקים מושבה יהודית בקאיין (Cayenne) ,גיאנה הצרפתית של ימינו). הוא אסף קבוצה של יהודים, רבים מהם פליטי ברזיל ההולנדית, והקים יישוב. אולם, המושבה לא האריכה ימים. בשנת 1664 כבשו הצרפתים את קאיין, והיהודים נאלצו לעזוב.

נשיא לא אמר נואש. הוא הוביל את קבוצתו דרומה, אל המושבה הבריטית סורינאם. שם, על גדות נהר סורינאם, במעלה הזרם מהבירה הצעירה פרמריבו, מצא קרקע פורייה – לא רק לחקלאות, אלא גם לחלומותיו על אוטונומיה.

1654 – ההולנדים הובסו בקרב רסיפה, והפורטוגלים חזרו לשלוט בצפון־מזרח ברזיל. (1661 – הסכם שלום רשמי נחתם ב"הסכם האג" (Treaty of The Hague), שבו הכירה פורטוגל בריבונותה על כל ברזיל, תוך פיצוי כספי להולנד.) רוב היהודים נמלטו. אלו שנותרו הפכו שוב לאנוסים. נשיא הבין כי ישנה אפשרות להקים התנחלות קולוניאליסטית בעולם החדש, ופנה ללורד קרומוול בבקשה לאפשר ליהודים להגיע לסורינאם. "לאנגליה ולהולנד יצמח רווח גדול מהשותפות הזו", כתב לו. חשוב להדגיש שהיישוב היהודי המאורגן בסורינאם קם אחרי גירוש היהודים מברזיל ההולנדית (Recife, 1654), ולא קודם לכן.

עם הגעתו לסורינאם, החל דוד נשיא במשא ומתן עם המושל הבריטי, לורד ווילובי (Lord Willoughby). נשיא הסביר שהיהודים, עם ניסיונם הרב במסחר ובגידול קני סוכר, מהווים נכס אסטרטגי עבור המושבה הצעירה[4]. הוא הצליח להשיג עבור קהילתו כתב זכויות (Charter of Privileges) יוצא דופן, שאושר רשמית ב-17 באוגוסט 1665  [5].

קנה סוכר – מקורות ושימושים

כתב הזכויות: אבן הפינה של האוטונומיה היהודית

מסמך זה היה מהפכני לתקופתו והעניק לקהילה היהודית בסורינאם מעמד שלא היה לו אח ורע בתפוצות. בין הזכויות המרכזיות שנכללו בו:

1. חופש דת מוחלט: הזכות לקיים פולחן יהודי בגלוי, לבנות בתי כנסת ובתי ספר.
2. אזרחות מלאה: היהודים הוכרו כאזרחים בריטים לכל דבר.
3. אוטונומיה שיפוטית: הזכות להקים בית דין יהודי עצמאי, שידון בעניינים אזרחיים בתוך הקהילה.
4. הכרה בנישואין יהודיים: תוקף חוקי לנישואין שנערכו על פי ההלכה.
5. זכות להקים מיליציה: הקמת כוח הגנה עצמאי להגנה על הקהילה ומטעיה.

זכויות אלו נשמרו ואף אושררו מחדש כאשר ההולנדים החליפו את הבריטים בשליטה על סורינאם, בשנת 1667. כאשר נמסרה המושבה להולנדים ב-1667, עזבו מקצת היהודים, למורת-רוחם של השלטונות החדשים. אולם הקהילה הוסיפה לשגשג. ההולנדים, שהכירו בחשיבות הכלכלית של המתיישבים היהודים, המשיכו לתמוך בקהילה. היהודים קיבלו זכויות רבות שלא היו חולמים לקבל במקום אחר בעולם. יהודים קיבלו אפשרות לערוך משפטים בנוגע לסכסוכים, אף שלא אושר להם להיות חלק מבית המשפט הפלילי במושבה ההולנדית. בצעד חריג ביותר אף הותר להם לעבוד בימי ראשון, זאת מכיוון שלא יכלו לעבוד בשבת בשל היותם דתיים.

הקמת "סוואנת היהודים"

על בסיס כתב הזכויות, ייסד נשיא את היישוב יודנסוואנה (Judensavana) – "סוואנת היהודים" בהולנדית. היישוב הוקם על רמה המשקיפה על נהר סורינאם, במיקום אסטרטגי ובטוח. תוך זמן קצר, הפכה יודנסוואנה למרכז החיים היהודיים במושבה, ולעיתים כונתה "ירושלים שעל הנהר"[6].

עברו של נשיא כ"נוצרי חדש" עיצב את תפיסותיו הדתיות והמשיחיות. השאיפה להקים "ירושלים על הנהר" לא נבעה רק ממניעים פרגמטיים, אלא גם מתקווה אסכטולוגית עמוקה לגאולה, שהייתה נפוצה בקרב אנוסים ששבו ליהדותם.

הגיעו גלים המוניים של יהודים יוצאי ספרד ופורטוגל וכן יהודים אנוסים מברזיל מהשטחים שהיו בשליטת הולנד ואשר נכבשו על ידי פורטוגל. היהודים פיתחו לעצמם אזור אוטונומי בשם "יודן סוואנה" (בהולנדית: Jodensavanne, "סוואנת היהודים"), במחוז פארה, כ-50 קילומטר מבירת סורינאם פרמריבו, על הנהר סורינאם.

"הם הגיעו לארץ של יערות מוריקים והרים יפים. טחנות הסוכר, שנותרו ריקות כאשר הבעלים הפורטוגזים שלהם נמלטו, נחטפו על ידי מתנחלים יהודיים הולנדים ויהודים יוצאי פורטוגל. רבים מהיהודים נכנסו לצד המסחרי של ייצור הסוכר, קנו עבדים כשספינות של חברת הודו המערבית הביאו אותם לשוק העבדים וייצרו את המוצר היקר עבור הולנד.

שם גם קיבלו את האוטונומיה הנכספת מידי המושל ההולנדי: "לכל האנשים מכל אומה שהיא תהיה חירות מצפון חופשית בענייני דת". בנו של נשיא, ג'וזף, קיבל אחריות צבאית מהמושל להגן על הנהרות הגובלים במושבה מפני פלישה צרפתית. יחידת מיליציה שהורכבה מיהודים הוקמה אף היא. ב-1671 הושבעו 55 גברים מול בית כנסת קטן ליד נהר סורינאם למיליציה החדשה. בשום מקום באירופה לא יכלו להיות יהודים חלק ממיליציה כזו.

תחת הנהגתו של נשיא, הקהילה פרחה. המתיישבים הקימו מטעים רחבי ידיים של קני סוכר, שהיו עמוד השדרה של כלכלת המושבה. כלכלת המטעים הייתה מבוססת, כמקובל באותה תקופה ובאזור, על עבדות. יהודי יודנסוואנה היו בעלי עבדים רבים, והמיליציה היהודית הוקמה מילאה תפקיד חשוב לא רק בהגנה מפני התקפות חיצוניות, אלא גם בדיכוי מרידות עבדים ובהתמודדות עם "מארונים" (Maroons) – עבדים נמלטים שהקימו קהילות עצמאיות בג'ונגל.

ראו באתר זה: קנה הסוכר- מקורות ושימושים

זימון דייויס אינה מתעלמת מהפרק האפל בסיפור. מחקרה מתמודד ישירות עם הסתירה המובנית בחייו של נשיא: אדם שנמלט מדיכוי דתי באירופה, אך בנה את חזונו הכלכלי על בסיס שעבודם של אפריקאים. היא בוחנת כיצד נשיא ויהודים אחרים הצדיקו את העבדות, תוך שהם משלבים טיעונים תנ"כיים עם תפיסות כלכליות של התקופה.  היא לא רואה את העבדים כדמויות שוליות ושותקות. היא חוקרת את עולמם, את תהליכי ההתגיירות של חלקם ,שכונו "יודן-קרעאלן" " – (Creole Jews) ואת המעמד המורכב של צאצאים מנישואי תערובת. היא מראה כיצד נוצרה חברה היברידית, שבה הגבולות בין "אדון" ל"עבד" ובין "יהודי" ל"אפריקאי" היו לעיתים נזילים ומפתיעים[7].

פרופ’ אלי פייבר (Eli Faber, ‏1943–2009) בחן באופן כמותי ומדוקדק את מידת מעורבותם של יהודים בסחר העבדים ובבעלות על עבדים במושבות האימפריה הבריטית וההולנדית. הוא מראה כי בעוד שיהודי סורינאם היו בעלי מטעים ועבדים, כפי שהיה מקובל בקרב כלל האוכלוסייה הלבנה, תפקידם הכולל בסחר העבדים האטלנטי היה מינורי. הספר עוזר למקם את הנושא בפרופורציה היסטורית נכונה[8].

"יודנסוואנה" לא היתה רק יישוב מבודד, אלא קהילת-סְפַר שניהלה יחסים מורכבים של מסחר, שיתוף פעולה ועימות עם השבטים הילידים שסביבה. בשנת 1685 נחנך ביודנסוואנה בית הכנסת המפואר "ברכה ושלום", שנבנה מלבנים שיובאו מאירופה והפך לסמל לעוצמתה ולביסוסה של הקהילה. סביבו נבנו מוסדות קהילה, בתי מגורים ובית קברות, שמצבות השיש המפוארות שלו, הנושאות כתובות בעברית, פורטוגלית והולנדית, מספרות עד היום את סיפורה של הקהילה העשירה.

סורינאם הייתה מקרה כמעט יחיד במינו של אוטונומיה יהודית בקולוניות האירופאיות, בהשוואה להתיישבויות יהודיות אחרות בקריביים (כמו בקוראסאו, ג'מייקה או ברבדוס).

דוד נשיא נפטר בשנת 1685, באותה שנה שבה נחנך בית הכנסת המפואר שהיה גולת הכותרת של מפעל חייו. הוא לא היה רק מייסד קהילה, אלא אדם שתרגם חזון למציאות. הוא ניווט במים הסוערים של הפוליטיקה הקולוניאלית, ידע לזהות הזדמנויות והצליח להבטיח לעמו תנאים של חירות וביטחון שהיו כמעט דמיוניים עבור יהודים במקומות אחרים בעולם.

הקהילה שהקים ידעה עליות ומורדות, אך חותמו של דוד נשיא נותר טבוע עמוק בהיסטוריה של סורינאם ושל העם היהודי. הוא היה איש של מעשה וחזון, אנוס ששב ליהדותו והוביל את בני קהילתו להקמת בית לאומי קטן, אך גאה ובטוח, בלב הג'ונגל הדרום אמריקאי[9]. היתה לו מורשתו מורכבת: מצד אחד, הוא יצר מודל ייחודי של ריבונות יהודית-למחצה, מרכז תרבותי ודתי משגשג שהיה מקור גאווה ליהדות העולם. מצד שני, סיפורה של יודנסוואנה כרוך באופן בלתי נפרד בסיפורה הכואב של העבדות.

ב־2023 הוכר האתר הארכאולוגי של יודנסוואנה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו תחת השם הרשמי: “Jodensavanne Archaeological Site: Jodensavanne Settlement and Cassipora Creek Cemetery”. הכרזה זו כוללת הן את שרידי היישוב היהודי ההיסטורי יודנסוואנה (Jodensavanne Settlement) והן את בית הקברות היהודי הקדום בקסיפורה (Cassipora Creek Cemetery), שבו נקברו בני הקהילה החל מהמאה ה-17 ־[10]. . בית קברות זה הוא השריד היחיד ליישוב מוקדם יותר באזור קסיפורה, שקדם במעט להקמת יודנסוואנה עצמה, אך לא שרד – למעט בית הקברות, שהקבורה בו נמשכה עד 1873.

נ חשפו כ 700 מצבות, הקדומה ביותר 1666- השנה ב"ה צייר רמברנדט את " הכלה היהודיה". (van Rijn – Het Joodse bruidje)

הוכחה לרציפות הקבורה במקום התגלתה במסמך מ-1724 שבו העניק יעקב בר אברהם את השטח לשומר, שתמורת הזכות לנצל את השטח לחקלאות ותמורת תשלום שנתי התחייב לשמור על בית הקברות ולאפשר לקיים את טקס הטהרה בביתו[11].

נבנו שלושה בתי כנסת רשמיים בסורינאם: ברכה ושלום בשנת 1685, ב"יהודנסוואנה"; נווה שלום בשנת 1719, שנבנה על ידי יהודים אשכנזים בבירה החדשה פרמריבו; ו־צדק ושלום בשנת 1735, שנבנה על ידי יהודים ספרדים.

בסופו של דבר הקימו יהודים צבעוניים בית כנסת משלהם: "דרכי ישרים" (Darje Jesariem או Darhe Jesarim) בשנת 1791, אף שהקהילה הלבנה ראתה בו מבחינה משפטית יותר סוג של אחווה – והוא התקיים רק עד 1794. המבנה נהרס כבר בשנת 1804, אך במקומו קיים כיום כיכר עירונית הידועה בשם סיבאפליין (Sivaplein), כאשר סיבה משמעה "אחווה" בשפת היהודים הפורטוגזים.

בשנת 1835 הושוו זכויות היהודים לשאר בני המושבות, אך עד אז הם נהנו מאוטונומיה רחבה במיוחד. היהודים הפעילו בית משפט ומיליציה חמושה, עשו הון ושמרו על הדת בלב המדינה הדרום-אמריקנית.

הקהילה היהודית ביודנסוואנה זכתה לאוטונומיה, והקימה כלכלה מבוססת עבדות לגידול קני סוכר. הקהילה שגשגה ופרחה במשך תקופה של כ-100 שנים, דבר שתרם להפוך את סורינאם לאחת מהמושבות העשירות ביותר ביבשת אמריקה. בית הכנסת הראשון של הקהילה היהודית, "ברכה ושלום", נבנה ב-1685. הקהילה תמכה כלכלית בין היתר בקהילת שארית ישראל שבמנהטן, ניו יורק.[12]

הקהילה היהודית שגשגה והקימה חוות ענק לגידול קנה סוכר שאותם ייצאו לאירופה, וסורינאם הפכה לאחת המושבות העשירות ביבשת אמריקה. על מנת לעשות זאת הם החזיקו אלפי עבדים שהגיעו מאפריקה. במפקד אוכלוסין שנערך ב-1684 התברר כי במושבה 742 לבנים, מתוכם 232 (31%) יהודים. יותר מ-30 אחוזים מאלפי העבדים במושבה היו בבעלות יהודים, רובם עסקו בעבודה במטעים ומיעוטם עבדו כציידים או דייגים אצל היהודים. ב-1694 מנתה הקהילה כ-600 יהודים, החזיקה ב-40 מטעים ו-9,000 עבדים.

ב-1694 כבר היו ב"יודן סוואנה" 570 יהודים. בשנת 1836 נמנו בסורינאם 684 יהודים פורטוגזים ב-217 בתים. מהם 178 בפרמריבו, 8 ביודן סוואנה ו-31 ברחבי המדינה. בנוסף עליהם הייתה בפרמריבו קהילה אשכנזית שמנתה כ-800 נפשות. עד אמצע המאה ה-18 החזיקו היהודים 115 מתוך 400 המטעים במדינה.

החיים הדתיים והתרבותיים

האוטונומיה המשגשגת היתה גדולה וכללה חוות יהודיות רבות שקיימו חיים משלהן. המרכז היה בכפר הקטן שצמוד לנחל קסיפורה, שבו הקימו עיירה יהודית של ממש. בית הכנסת "ברכה ושלום", ששרידיו נמצאים במרכז האתר הארכיאולוגי, נבנה ב-1685. במקום היה גם בית לרב ומקווה טהרה, לצד שוחט שפעל במקום וסיפק ליהודים בשר כשר.

במשך השבוע היו היהודים עובדים באדמתם, ומדי שבת הם היו מתכנסים יחד בכפר היהודי על גדות נהר הסורינאם. מתפללים בבית הכנסת, אוכלים אוכל כשר, ממש קהילה יהודית בלב הג'ונגל.

ישנן עדויות שהיהודים עודכנו מאירופה על הפעילות של משיח השקר שבתאי צבי, והשבר הגדול שהתרחש לאחר שהתאסלם.

ראו באתר זה: שבתאי צבי

כפי שכותבת פרופ' זמן-דיוויס במחקרה: "כשהתקווה לחזרה לארץ הקודש נכזבה, היו יהודי פורטוגל מוכנים להסתפק בירושלים זמנית בסורינאם, ולמה לא? החרויות והפריבילגיות הפוליטיות שלהם היו נרחבות למדי". את הכפר שהקימו כינו "יודן סוואנה" — הסוואנה של היהודים. אך בינם לבין עצמם כינו את העיר — ירושלים על שפת הנהר.

יחסי אדונים ועבדים – מורכבות חברתית

הסיפור של האוטונומיה אינו סיפור מושלם, והוא מבטא לא מעט את סיפורה של אירופה הקולוניאליסטית. באדמות היהודים עסקו עבדים בכל העבודות הקשורות לייצור סוכר, לצד ייצור חביות, טוויה, תפירה ובישול. פרופ' זמן-דיוויס מציינת כי אין שום סימן לצביעות שניתן לחוש בדיעבד כלפי היהודים, שנלחמו למען חופש ודימו עצמם כבני ישראל שיצאו ממצרים, בעוד הם החזיקו מאות עבדים בעצמם. כך, כשפנו למושל לבקשה לעבוד גם ביום ראשון, יום המנוחה הנוצרי, כתבו "אנו מבקשים שיאפשרו לנו לעבוד בימי ראשון — וגם לשחורים שלנו".

מעניין לגלות כי חלק מהמנהגים היהודיים אומצו על ידי העבדים, מכיוון שהיהודים ביצעו מעין גיור חלקי לחלקם, אף שגיור מלא היה מותר רק לאדם "חופשי". העבדים עברו ברית מילה, או אם עשו זאת בעצמם, כפי שהיה נהוג במחוזותיהם, עברו הקזת דם. גם טבילה טקסית נעשתה מפעם לפעם. בשבתות ובחגים העבודה פסקה, ועוזרות הבית והטבחים למדו את האיסורים השונים בנוגע לאוכל. השפחות שמרו נידה וטיהרו את עצמן מדי חודש בנהר סורינאם ועוד.

ההיסטוריה המקומית מספרת כי למרות שהיו אלו יחסים בין בעלי אדמות לעבדים, שני הצדדים שמרו על כבוד רב אחד לשני ברוב הזמן, וגם היו מקרים שבהם העבדים שוחררו והמשיכו לעבוד לצדם. ב-1680 נמלטו כמה עשרות עבדים מהמטע של משפחת נשיא והקימו שבט משלהם. עד היום יש בסורינאם שבט בשם שבט "נאסי

יהודים שחורים

יהודים ממוצא אפריקאי חיו באמריקות מאז ימי הקולוניאליזם. לפני שנות ה־1820, הקהילות היהודיות הגדולות ביותר שכנו בקריביים – ובהן גם הריכוזים הגדולים ביותר של יהודים בעלי שורשים אפריקאיים. מבין הקהילות היהודיות בקריביים, לסורינאם הייתה האוכלוסייה היהודית־שחורה הגדולה ביותר. יהודים אירופאים בסורינאם גיירו הן אנשים שהיו משועבדים להם והן את ילדיהם של גברים יהודים עם נשים צבעוניות[13].

שילוב עבדים בדת היהודית היה כה חשוב, עד שבשנים 1767–1768 פרסם היהודי ההולנדי שלמה לוי מדורו את "ספר ברית יצחק", שכלל את שמות שבעה מוהלים בסורינאם וכן תפילות לשם גיור ומילה של עבדים.

במאה ה-18 תועדו לא מעט מקרים של יהודיות שנישאו לאפריקאים, צאצאי העבדים, וכך, מאות שנים מאוחר יותר, התקבל השילוב הייחודי. אף כי בתחילה רוב האפרו־סורינאמים נכנסו ליהדות דרך גיור, עד לסוף המאה ה־18 רבים מבני הקהילה היהודית השחורה כבר נולדו יהודים במשך כמה דורות. עם זאת, יהודים שחורים מעולם לא נחשבו כשווים ליהודים הלבנים וסבלו מאפליה[14].

כבר בשנת 1759 הקימו יהודים אפרו־סורינאמים (שלפעמים מכונים על ידי חוקרים "יהודים יורו־אפריקאים") אחווה משלהם בשם "דרכי ישרים". אחווה זו שימשה הן כמקום חינוכי ליהודים צבעוניים והן כבית תפילה שאפשר להם לקיים את דתם מבלי לסבול מהאי־שוויון ומההבחנות שנעשו בבתי הכנסת הלבנים "נווה שלום" ו"צדק ושלום" שבפרמריבו. בשנת 1817 פורקה האחווה, וחבריה שולבו מחדש בשני בתי הכנסת הלבנים בעיר.

בסוף המאה ה־18 חישובי מפקד האוכלוסין הראו כי 10% מהקהילה היהודית בסורינאם לא היו לבנים. עם זאת, היסטוריון אחד הציע כי עד סוף המאה ה־18 ייתכן שרוב יהודי סורינאם כבר היו בעלי לפחות אב קדמון אחד ממוצא אפריקאי, גם אם נחשבו באותה עת ל"לבנים"[15].

 מריה לואיזה דה הארט

בין האמנים והאישים הבולטים מסורינאם שהיו בעלי שורשים יהודיים ניתן למנות את מריה לואיזה דה הארט (Maria Louisa de Hart, גם “Maria Louise de Hart”). היא נולדה בשנת 1826 בסורינאם.  אביה היה מוזס מאייר דה הארט (Mozes Meijer de Hart), סוחר יהודי שהגיע מאמסטרדם. אמה היתה שפחה שחורה. אך דה הארט קנה את חירות אמה ומשפחתה כשהייתה ילדה, והעניק לה חירות מוקדם יחסית.  בגיל צעיר פגשה את יוהנס אליס (Johannes Ellis), שנולד בגאנה (חוף הזהב), והזוג נישא בערך בשנת 1845־1846. הצילום/הדיוקן הקדום ביותר בסורניאהם ("Portrait of a Couple from Suriname") משנת כ־1846, מציג את מריה לואיזה בגיל 19 ואת בעלה בגיל 33. הם חיו בפרמריבו בשכונה יוקרתית (Keizerstraat). הם היו בעלי־בתים וחלק מבעלותם והניהול של מטע הסוכר סרדאם (Sardam Plantation), על נהר קוטיקה. מטע שבו עבדו עבדים רבים לפני שהעבדות בוטלה ב־1863. אחד הילדים שלהם היה אברהם ג'ורג' אליס (Abraham George Ellis), שנולד בשנת 1846 בפרמריבו. זהו הבן שלהם, שגדל ונעשה דמות חשובה בשלטון ההולנדי פרובינציאלי [16].

אוגוסטה קוריאל

דמות אחרת היא של אוגוסטה קוריאל ( Augusta Curiel, ‏1873–1937)

נולדה בשנת 1873 בפרמריבו, בירת סורינאם, למשפחה יהודית ממוצא ספרדי־פורטוגזי. היא חיה ופעלה כל חייה בסורינאם, ונחשבת לאחת מהנשים האמנותיות הבולטות והמתקדמות ביותר בתחילת המאה ה־20 במדינה. היא מעולם לא נישאה, והקדישה את חייה לצילום ולתיעוד. יחד עם אחותה אלזה (Elsa Curiel), ששימשה לה כעוזרת טכנית ושותפה לניהול הסטודיו, הקימה סטודיו לצילום בפרמריבו. השתיים הפכו לנשות מקצוע מבוקשות בקולוניה, וזכו להכרה גם מחוץ לסורינאם.

קוריאל התפרסמה במיוחד בזכות צילומי דיוקנאות פורמליים, תמונות קבוצתיות ותיעוד אירועים רשמיים. עבודתה מצטיינת בדיוק טכני גבוה, שימוש קפדני באור ובקומפוזיציה, ובתחושה של טקסיות והדר. בזכותה נותר תיעוד חזותי ייחודי של החברה הסורינאמית בתקופה הקולוניאלית המאוחרת.

אוגוסטה קוריאל הייתה בין הנשים המקצועיות הראשונות בסורינאם שזכו להכרה ציבורית רחבה. עבודותיה מעניקות הצצה נדירה למבנה החברתי של סורינאם בראשית המאה ה־20: יחסי אתניות, מעמד, מגדר ודת.

ב־1929 הוענק לה עיטור מלכותי הולנדי כהוקרה על תרומתה. לאחר מותה ב־1937, נשמר ארכיון הצילומים שלה באוספי מוזיאון סורינאם ובארכיון הלאומי של הולנד. כיום נחשבת קוריאל ל"צלמת הלאומית" של סורינאם. תצלומיה מופיעים בספרי היסטוריה, תערוכות ואוספים אקדמיים, ונחשבים מקור ראשי להבנת חיי היומיום והתרבות של התקופה. היא מהווה גם דמות השראה לנשים יוצרות ולחוקרי צילום פוסט־קולוניאלי[17].

במהלך המאות ה־19 וה־20, חלק מחברי הקהילה היהודית־סורינאמית היגרו צפונה והתיישבו בערים בצפון אמריקה. לדוגמה, בשנת 1857 ראיין עיתונאי יהודי־גרמני כמה נשים אפרו־אמריקאיות שהתפללו בקהילת 'שארית ישראל' בניו יורק, אשר היגרו לשם מסורינאם.

.הדעיכה והסוף הטרגי

לאורך כל 150 שנות פעילותם, סבלו היהודים ממתקפות, הן מעבדים שנמלטו והן מילידים שלא אהבו את הקולוניאליסטים האירופאים. להם הצטרפו גם פיראטים, שתקפו אותם וגזלו מהם כספים רבים.

בתחילת המאה ה־18 הייתה סורינאם מושבה עשירה תחת שליטת ההולנדים. המטעים – בעיקר סוכר, קקאו וקפה – הפכו אותה ליעד נחשק עבור שודדי ים וכוחות עוינים. היהודים, שהתיישבו ב"יהודנסוואנה" (Jodensavanne) כבר במאה ה־17, היו מבין בעלי המטעים המרכזיים, והם נחשבו עמוד תווך של הכלכלה המקומית.

בשנת 1712 יצאה מצרפת משלחת של שודדי ים בפיקודו של ז’אק קאסאר (Jacques Cassard), קורסאר מפורסם שפעל בשירות הכתר הצרפתי. קאסאר, שתקף גם מושבות אחרות בקריביים, הגיע אל חופי סורינאם בראש צי קטן והטיל מצור על פרמריבו[18]

ראו באתר זה: שודדי הים הקריביים

הכוח הצרפתי פלש למושבה, שדד את מחסני הנמל ואת המטעים, והטיל מס כבד (Tribute) על הקהילה. היהודים היו בין הראשונים שנפגעו – גם בשל עושרם היחסי וגם משום שהיו מרוכזים במטעים פוריים לאורך הנהר. עדויות מהתקופה מספרות כי רבים מהם נאלצו למסור חלק גדול מרכושם ומיבולם[19].

ההשלכות

• נזק כלכלי כבד – המטעים היהודיים, שהיו מהוותיקים במושבה, ספגו מכה קשה. כספים רבים הופנו לתשלום הכופר שנדרש בידי קאסאר.
• ערעור הביטחון – האירוע המחיש עד כמה סורינאם פגיעה מול התקפות מן הים, והעלה את הצורך בהגנות נוספות, שכמעט ולא התקיימו באותה תקופה.
• פגיעה בקהילה היהודית – העובדה שהיהודים סומנו כמטרות לביזה, ושחלקם נותרו חסרי אמצעים, הובילה להאטה בהתפתחותם הכלכלית ולתחושת חוסר ביטחון בקיומם במושבה.
• פלישת 1712 הייתה רק אחת מתוך סדרה של התקפות על סורינאם, אך היא נחרתה במיוחד בזיכרון הקולקטיבי של יהודי המקום. הפגיעה הכלכלית והחברתית הייתה כל כך חריפה, עד שחוקרים מצביעים עליה כאבן דרך בשקיעת יהודנסוואנה, שהחלה עוד במאה ה־18 והובילה בהדרגה לריכוז הקהילה היהודית בעיר פרמריבו.

במאה ה־18 זועזעה סורינאם על ידי סדרת משברים שפגעו קשות במטעים היהודיים, שחלקם נמנו עם הוותיקים ביותר במושבה. ההוצאות נטו לגדול כתוצאה  מס כבד שהוטל על ידי מסע קסאר (Cassard expedition); קריסתה בשנת 1773 של חברת דיץ (Dietz), בית זיקוק סוכר גדול באמסטרדם, בעקבות המשבר הפיננסי בבריטניה שנה קודם לכן; והצטברות בלתי־בר־קיימא של הלוואות נדל"ן. הכנסת גידול סלק הסוכר באירופה משנת 1784, יחד עם דלדול הקרקעות בשל ניצול יתר במטעים הוותיקים ביותר בסורינאם, הפחיתו את ההכנסות. תנאי הביטחון הידרדרו בשל מלחמות המארונים המתמשכות[20], בעוד שגדילתה של פרמריבו כנמל הסחר הבלעדי של המושבה, קרוב יותר לחוף, גררה משיכה של יהודים הרחק מיהודנסוואנה[21].

האיסור על סחר בעבדים שהוטל על ידי ממשלת הולנד פגע כלכלית ביהודים, למרות שעדיין נשארו ברובם במעמד מבוסס. ב-1832, מאה וחמישים שנים לאחר שהוקם הכפר היהודי — הוא עלה בלהבות ונשרף כליל.

ככל שכלכלת המטעים קרסה ויהודנסוואנה התרוקנה, מצאו היהודים בפרמריבו שקשה להם יותר ויותר שלא להשתלב עם קבוצות אתניות אחרות בארץ, על אף ניסיונות תקופתיים של מנהיגי יהדות בהולנד לשמור אותם במסגרת—רבים פשוט נישאו לבני קבוצות אתניות אחרות במאה ה־19.

כמעט 200 שנה עברו מאז שהיהודים הגיעו מהולנד לסורינאם, עד הרגע שהאוטונומיה בוטלה רשמית. באפריל 1835 בוטלו כל זכויותיהם המיוחדות של היהודים, והם הפכו לתושבים ככל תושבים. אך הדבר כלל גם את אובדן זכויות היתר שהעניקו להם יכולת לנהל בעצמם את ענייני קהילתם, זכות שהייתה בידיהם מאז 1665.

הקהילות הספרדית והאשכנזית החלו להתמזג כבר במאה ה־18, ואף חלקו בית כנסת לתקופה מסוימת. הן לא התמזגו רשמית עד 1999. בשנת 2004 החליט בית הכנסת האחרון שנותר לעבור מיהדות אורתודוקסית ליהדות פרוגרסיבית[22]. בקהילה המאוחדת, ספרדית ואשכנזית, נותרו כ־130 חברים, המתכנסים בנווה שלום (שכולל גם בית קהילה ומקווה). בית הכנסת השני הושכר לשימוש כחנות שירותי מחשבים, ורהיטיו ויצירות האמנות שבו נמסרו בהשאלה למוזיאון ישראל בירושלים. רוב היהודים עזבו את סורינאם כאשר ניתנה לה עצמאות בשנת 1975, ואחרים עזבו במהלך מלחמת האזרחים של שנות ה־80[23].

במפקד אוכלוסין במאה ה־21, 181 מתושבי סורינאם ציינו "יהדות" כדתם, מתוך אוכלוסייה כוללת של 560,000[24].

בשנות ה־90 פונה הצמחייה שגדלה על חורבות יהודנסוואנה, נחשפו 450 קברים ושרידי בית הכנסת שומרו[25].

הקהילה כיום ושימור המורשת

כיום יש בסורינאם כ-200 יהודים, אשכנזים וספרדים החיים בעיקר בעיר הבירה פרמריבו. בשנת 2005 בית הכנסת הפעיל היחיד בסורינאם החליט להצטרף לאיגוד העולמי ליהדות מתקדמת ובעזרת סיוע התנועה הליברלית (רפורמית) ההולנדית עבר תהליך של רפורמציה קהילתית המותאמת ליהדות המקומית.

עמותת "יודן סוואנה" שמורכבת מצאצאי היהודים, היא זו שדחפה להכרת האתר העתיק כאתר מורשת עולמי. למרות שמדובר בסיפור מורכב, שכולל אירופאים שהגיעו לכבוש ולנצל את העולם החדש, והחזיקו אלפי עבדים, כיום בסורינאם מדובר בחלק מהמורשת של המדינה. את אתר "יודן סוואנה" משפצים וחופרים מתנדבים, חלקם בני הכפר הסמוך, שהינם צאצאי העבדים.

האתר הארכיאולוגי  – עדות לעבר

האתר לא דומה לאף אתר יהודי אחר בעולם. קרחת יער מרהיבה שבתוכה שרידי בית כנסת מאבן. בית עלמין ישן ניצב בסמוך, ובו לוחות שיש שעליהם כיתובים בהולנדית, ארמית, עברית ואפילו לאדינו. לצדו בית קברות שבו נקברו העבדים.

באתר הארכיאולוגי נמצאים שרידי בית הכנסת "ברכה ושלום", שנחשב לאחד העתיקים ביותר באמריקה כולה, שרידי בית משפחת דה-מזה, שבו נערכות כעת חפירות ארכיאולוגיות, בית הבישול של היישוב, בית הקברות "בית חיים", החדש יותר מבין השניים היהודיים במקום, בית הקברות הקראולי ששימש את העבדים ששירתו את היהודים, בית העלמין הקדום של היהודים באזור ערוץ קסיפורה — ואפילו מעיינות שסיפקו מי שתייה לתושבים.

בתחילת כל עונת חפירה מתכנסים תושבי הכפר הילידי באתר הארכיאולוגי לטקס מיוחד. על האתר אמונה עמותת "יודן סוואנה" וכל המתנדבים הינם צאצאי יהודים, אף שאינם מגדירים את עצמם כיהודים כיום, וכך מתקבל טקס שכמוהו לא ניתן למצוא בשום מקום אחר, שילוב של יהדות ופגניות. הטקס כולל סממנים יהודיים כמו תקיעה בשופר ומילים בעברית.

מחקר ופיתוח תיירותי

"הבנק החליט להשקיע בתוכנית פיתוח התיירות בסורינאם בסכום קטן יחסית, של 50 מיליון דולרים, ועלה רעיון לפתח את האתר היהודי, לקראת הכרזתו כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו". הכרזה זו אכן התרחשה, ומומחים מישראל הגיעו לסייע בפיתוח האתר.

רשות העתיקות הישראלית שלחה צוות מומחים לאתר, וכפי שמתארת ד"ר דוידה איזנברג-דגן: "שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לראות את האתר הארכיאולוגי. אמרנו ברור, למרות שזו היתה כבר שעת שקיעה. הם הכניסו אותנו ללב הג'ונגל, בשבילים שקשה לכנות אותם שבילים. המקומיים פילסו את הדרך עם מצ'טות ואנחנו עם טלפונים ביד מאירים עם הפנס. ואז, פתאום, מצאנו את עצמנו עומדים מול בית כנסת. זו היתה תחושה מאוד מעצימה. הגענו".

משמעות היסטורית ומורשת

ב־ספטמבר 1860 ח״י קאצענעלענבאגען (חיים יצחק קאצענעלנבוגן), אחד מעיתונאי "הכרמל (1860–1880)", העיתון העברי שיצא לאור באודסה, בעריכתו של שמואל יוסף פין. פרסם כתבה שבה הוא מביא את סיפור יהודנסוואנה (Jodensavanne) בסורינאם – אותה מושבה יהודית שהוקמה במאה ה־17, שגשגה במשך תקופה מסוימת, ולאחר מכן חרבה. הוא תיאר את קורותיה ההיסטוריים כמושבה יהודית באמריקה הדרומית, ואת שקיעתה בסערות כלכליות, חברתיות ופוליטיות.

הוא  סיפר את קורותיה של המושבה שהייתה ונעלמה, כדוגמה לכך שניתן להקים מדינה עברית. הוא כתב: "כבר היו יהודים בארץ מולדתם הולאנדיה, בנים נאמנים למדינה והולאנדים לאמיתם, אם גם איזה חוקים מגבילים הכבידו עליהם את עלם — אך כח ואיל וזרע עז חשפו בארצות הקולוניות, אשר נתנו להם את חפשם ושם התנדבו ללכת להלחם בכל מלחמות הקולוניא. וירומו בגבורתם ובאמץ לבם היו לנס. ויאשרו שם ויעשו ויצליחו יתר רב מאחיהם בארץ אמם".

קאצענעלענבאגען השתמש בדוגמה הזו כדי לטעון טענה רחבה יותר – היכולת של היהודים לייסד יישוב מדיני עצמאי, אם רק יוכלו להתאחד ולפעול מתוך שותפות. יהודנסוואנה הוצגה אצלו כ"ניסיון כללי" מוקדם של אוטונומיה יהודית, שלמרות שנכשל בסופו של דבר, מוכיח כי ניתן להקים מדינה עברית.

בכך קדמה הכתבה לזרמים ציוניים מאוחרים יותר, והיוותה חלק מהשיח האינטלקטואלי של ההשכלה העברית – חיפוש דוגמאות היסטוריות להוכחת יכולת ריבונית יהודית.

רק כמה מבנים ישנים שעמדו בתוך יערות הגשם של סורינאם, במרחק קצר מנהר סורינאם המרהיב, נותרו כדי לספר את סיפורה של האוטונומיה היהודית היחידה שקיבלו יהודים מאירופאים מאז חורבן בית המקדש השני ועד הקמת מדינת ישראל.

כפי שסיכמה ד"ר איזנברג-דגן (Davida Eisenberg-Degen)): "עם כל הקשיים מסביב, מחלות ועבדים שרצחו את בעליהם והמצב הפוליטי שהיה מאוד מאתגר, הם נשארו כקהילה. זה מעורר השראה. זה מוכיח לנו שעם הרבה רצון גם אנחנו נצליח לשרוד, ולשמור על הקווים שחשובים לנו"[26].

למרות שמדובר בקהילה קטנה ההולכת ומצטמצמת, יהודי סורינאם הצליחו להפוך את מורשתם למגדלור של שימור והמשכיות. מאחורי המאמץ הזה ניצבות דמויות מפתח כמו לילי דוים, סגנית נשיאת הקהילה, ורוזה דה יונג, חוקרת הולנדית שחיפשה עקבות של פליטים יהודים והגיעה עד לארכיון בית הכנסת "נווה שלום". בעבודתן המאומצת עברו למעלה ממאה אלף מסמכים – רישומי לידות, חוזי קרקעות ומכתבים אישיים – תהליך דיגיטציה קפדני. כעת הם שמורים ומוגנים בארכיון הלאומי של סורינאם, נכס תרבותי שניצל מאבדון.

העשייה אינה מסתכמת בשימור בלבד. התנדבות קהילתית ויוזמות חינוכיות ממשיכות להעניק חיים למורשת: שיעורי עברית, לימוד תלמוד וסדנאות באמנות יהודית מתקיימים כיום בפרמריבו, ומחברים בין דורות צעירים לבני הקהילה הוותיקים.

כך, גם אם מספרם של היהודים בסורינאם הולך ומתמעט, נוכחותם התרבותית נותרת חיה, גלויה ומטופחת – עדות לכך שזהות קטנה יכולה להותיר חותם גדול.

הערות

[1] קהילת יהודי סורינאם: http://www.haruth.com/JewsSuriname.html

[2] חנן גרינוונד, " בית כנסת באמצע הג'ונגל: הקהילה היהודית שמעולם לא שמעתם עליה" ישראל היום, 20-09-25

[3] Jonathan Israel, Diasporas Within a Diaspora: Jews, Crypto-Jews, and the World Maritime Empires (1540-1740)

[4]  "Biography of Francis, Lord Willoughby of Parham". bcw-project.org.

[5] Aviva Ben-Ur, Jewish Autonomy in a Slave Society: Suriname in the Atlantic World, 1651–1825

[6] Mordechai Arbell, The Jewish Nation of the Caribbean: The Spanish Portuguese Jewish Settlements in the Caribbean and the Guianas

[7] Regaining Jerusalem: Eschatology and Slavery in Jewish Colonization in Seventeenth-Century Suriname",

[8] Eli Faber, Jews, Slaves, and the Slave Trade: Setting the Record Straight

[9] פרופ' בן-אור מאוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט מנתחת לעומק את האוטונומיה הפוליטית והמשפטית יוצאת הדופן של הקהילה, את המבנה החברתי שלה, ואת יחסיה המורכבים עם החברה הקולוניאלית ועם אוכלוסיית העבדים. ספר זה הוא מקור חובה להבנת יודנסוואנה.

[10] Jodensavanne Archaeological Site: Jodensavanne Settlement and Cassipora Creek Cemetery.

[11]  Jodensavanne Archaeological Site: Jodensavanne Settlement and Cassipora Creek Cemetery: https://whc.unesco.org/en/list/1680/

[12] Stichting Jodensavanne – Jewish Colonization: 1664 -1832, www.jodensavanne.sr.org

[13] Hoberman, Michael; Leibman, Laura Arnold; Surowitz-Israel, Hilit. Jews in the Americas, 1776-1826 (First ed.). London

[14] Ben-Ur, Aviva (June 5, 2020). Jewish autonomy in a slave society: Suriname in the Atlantic world, 1651-1825. Philadelphia

[15] Mendelsohn, Adam; Rosengarten, Dale; Milberg, Leonard L. (2016). By dawn's early light: Jewish contributions to American culture from the nation's founding to the Civil War. Princeton.

[16] Huygens Institute for the History of the Netherlands. (n.d.). Suriname Time Machine: Johannes Ellis and Maria Louisa de Hart. Koninklijke Nederlandse Akademie van Wetenschappen (KNAW). Retrieved September 20, 2025, from https://www.huygens.knaw.nl/en/projecten/suriname-time-machine/

Rijksmuseum. (n.d.). Portrait of a couple from Suriname (Johannes Ellis and Maria Louisa de Hart). Rijksmuseum Collections. Retrieved September 20, 2025, from https://www.rijksmuseum.nl/en/collection/object/Portrait-of-a-Couple-from-Suriname–e856d63387232ea83b4beff64b6391d5

[17] Klooster, I. (2010). Augusta Curiel: Fotografe in Suriname 1904–1937. KIT Publishers / Tropenmuseum. Amsterdam.

[18] rill Reference. (n.d.). Jewish Savanna. In Encyclopedia of Jewish History and Culture. Brill Online. Retrieved from https://referenceworks.brill.com/display/entries/EJHC/COM-0360.xml

[19] ewish Virtual Library. (n.d.). Suriname Virtual Jewish History Tour. Retrieved from https://www.jewishvirtuallibrary.org/suriname-virtual-jewish-history-tour

[20] Van der Linden, M. (2012). The Okanisi: A Surinamese Maroon Community, c. 1712–2010. International Review of Social History, 57(S20), 131–150. Cambridge University Press. https://doi.org/10.1017/S002085901200045X

1. [21] "History of Jews in Suriname". surinameje wishlife.

[22] Cohen, Julie-Marthe (2019). "Joden in de Cariben" (in Dutch). Joods Cultureel Kwartier. Retrieved 5 October 2020.

[23]  The Surprising Discovery of Suriname’s Jewish Community Archived 2017-08-30 at the Wayback Machine by Jacob Steinberg, 2008 Kulanu

[24]  "Definitieve Resultaten Achtste Algemene Volkstelling" (PDF). ALGEMEEN BUREAU VOOR DE STATISTIEK – SURINAME. Archived from the original (PDF) on 2015-09-24.

[25]  The Surprising Discovery of Suriname’s Jewish Community Archived 2017-08-30 at the Wayback Machine by Jacob Steinberg, 2008 Kulanu

 [26]  ו Davida Eisenberg-Degen , "Digging for forgotten Jewish history in a South American rainforest"